הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שגגות · פרק ג׳

ספר קרבנות · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק ג׳
הלכה א׳
מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁחָטָא חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו חַטָּאת קְבוּעָה וְלֹא הִתְרוּ בּוֹ אֶלָּא אָמְרוּ רְאִינוּךָ שֶׁעָשִׂיתָ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁאָכַלְתָּ חֵלֶב וְהוּא אוֹמֵר אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי דָּבָר זֶה. אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת הוֹאִיל וְאִם יֹאמַר מֵזִיד הָיִיתִי יִפָּטֵר מִן הַקָּרְבָּן כְּשֶׁאָמַר לָהֶן לֹא אָכַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּזָדוֹן שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן וְלֹא הִכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים:
הלכה ב׳
שָׁתַק וְלֹא הִפְלִיג אֶת הָעֵדִים (אֶלָּא) אֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ אִשָּׁה אָכַלְתָּ חֵלֶב אוֹ עָשִׂיתָ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְשָׁתַק חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת. אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד חֵלֶב הוּא זֶה וְשָׁתַק. וְחָזַר וַאֲכָלוֹ בִּשְׁגָגָה מֵבִיא חַטָּאת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד:
הלכה ג׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ עַל הַחֵלֶב שֶׁאָכַל לֹא יְבִיאֶנָּה עַל הַשַּׁבָּת שֶׁחִלֵּל אוֹ עַל הַדָּם שֶׁאָכַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד כח) "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים" וְגוֹ' (ויקרא ד כח) "עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ לֹא שֶׁיַּקְרִיבֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא. וְאִם הִקְרִיב פְּסָלָהּ. יֶתֶר עַל זֶה אָמְרוּ הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם וְאִם הֵבִיא כִּפֵּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ אָבִיו וּמֵת וְהָיָה הַבֵּן מְחֻיָּב בְּאוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁלֹּא יְבִיאֶנָּה הַבֵּן עַל חֶטְאוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם:
הלכה ד׳
הַמֵּבִיא חַטָּאת עַל שְׁנֵי חֲטָאִים תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בִּדְמֵי חֶצְיָהּ לְחֵטְא זֶה וּבִדְמֵי חֶצְיָהּ לַחֵטְא הַשֵּׁנִי. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ חַטָּאת אַחַת עַל שְׁנֵי חֲטָאֵיהֶם תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא זֶה חַטָּאתוֹ בִּדְמֵי חֶצְיָהּ וְיָבִיא זֶה חַטָּאתוֹ בִּדְמֵי חֶצְיָהּ:
הלכה ה׳
הֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת עַל חֵטְא אֶחָד יַקְרִיב אֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה:
הלכה ו׳
הֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת עַל שְׁנֵי חֲטָאִים זוֹ תִּשָּׁחֵט לְשֵׁם חֵטְא הָאֶחָד וְהַשְּׁנִיָּה לְשֵׁם הַחֵטְא הַשֵּׁנִי:
הלכה ז׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהַמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. וְהַמּוּמָר לַעֲבֵרָה מִשְּׁאָר עֲבֵרוֹת אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ חַטָּאת עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא. כֵּיצַד. מוּמָר לֶאֱכל חֵלֶב שֶׁאָכַל חֵלֶב בִּשְׁגָגָה וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲפִלּוּ הָיָה מוּמָר לֶאֱכל חֵלֶב לְתֵאָבוֹן וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשֻׁמָּן וַאֲכָלוֹ וְהֵבִיא קָרְבָּן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. שֶׁמִּשֶּׁאָכַל בְּזָדוֹן בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן הֲרֵי הוּא מוּמָר. הָיָה מוּמָר לֶאֱכל חֵלֶב וְשָׁגַג וְאָכַל דָּם מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
מִי שֶׁשָּׁגַג וְהִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה מוּמָר וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה אוֹ נִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה. אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְחָה הַקָּרְבָּן בֵּינְתַיִם הֲרֵי זֶה חָזַר וְנִרְאָה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין לְפִיכָךְ יַקְרִיבֶנָּה עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאִם נוֹלַד בּוֹ מוּם עוֹבֵר וְנִתְרַפֵּא יַחְזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ כָּךְ אִם נִדְּחוּ הַבְּעָלִים וְחָזְרוּ וְנִרְאוּ יִקָּרֵב:
הלכה ט׳
חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִים שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְחַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין פְּטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁכָּל חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה' נִתְכַּפֵּר לוֹ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא אִם לֹא כִּפֵּר לוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י׳
אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים וְלֹא הַחַטָּאת וְלֹא הָאָשָׁם מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים הַמַּאֲמִינִים בְּכַפָּרָתָן. אֲבָל הַמְבַעֵט בָּהֶן אֵינָן מְכַפְּרִין בּוֹ. כֵּיצַד. הָיָה מְבַעֵט וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ אוֹ אֲשָׁמוֹ וְהוּא אוֹמֵר אוֹ מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין אֵלּוּ מְכַפְּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ כְּמִצְוָתָן לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ וּכְשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִבְּעִיטָתוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ. וְכֵן הַמְבַעֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם נִתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי וְעָבַר עָלָיו יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא מְבַעֵט בּוֹ הֲרֵי זֶה לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ וּכְשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב לְהָבִיא כָּל אָשָׁם תָּלוּי שֶׁהָיָה חַיָּב בּוֹ:
הלכה י״א
כָּל אֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מְעַכְּבִין אֶת הַכַּפָּרָה חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר. סְפֵק נָזִיר וּסְפֵק מְחֻסְּרֵי כְּפָרָה וּסְפֵק סוֹטָה כֻּלָּם מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים:
הלכה י״ב
מִי שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת אוֹ אָשָׁם וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִבֵּית דִּין לֵהָרֵג אִם הָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִשְׁחַט הַזֶּבַח אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו:

הר המוריה · הלכות שגגות פרק ג׳

א׳
עדים שחטא וכו'. יבמות פ"ז ב' ב"מ ג' ב' כריתות י"א ב' ושם כל הסוגיא ובתוספתא פ"ב שם ועיין בתו"כ ויקרא דבורא דחטאת בפ"ז פ' ה' יעו"ש (ומה דאיתא בתו"כ בשם ר"מ הוא בתוספתא בשם ר"ש ועי' תוס' שם בב"מ בד"ה מה אם וכו') ובתוס' יבמות פ"ח א' ד"ה ומה אם וכו'. לא אכלתי וכו'. עיין תוס' ב"מ שם בד"ה מה אם וכו' ובכריתות י"ב א' בד"ה או דילמא וכו' וע"ע בתוס' ד"ה ומודים חכמים וכו' יעו"ש היטב ובתוס' ב"מ שם בד"ה מה לפיו וכו' יעו"ש היטב. ועיי"ש בכריתות י"ב ב' וז"ל אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות עכ"ל וכתבו התוס' וז"ל מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני בי"ד עכ"ל אבל אין כן דעת רבינו בהל' עדות ועיין טור ושו"ע חו"מ סימן ל"ו סעיף א' ולדבריהם צ"ל דמה דאיתא הכא בש"ס לא לענין לפסול עדותן רק לפוטרן על שבועתן ולומר דבאמת נשבעו שוב ראיתי בס' שערי משפט סימן צ"ב ס"ק א' מש"כ בזה ועיין בתשובות חתם סופר אהע"ז חלק ראשון סי' ק' יעו"ש ועי' בטורי אבן ר"ה כ"ד א' (וע"ע בבאור הגר"א לחו"מ סי' ל"ו ס"ק ה' יעו"ש).
ב׳
שתק ולא וכו'. שם ביבמות ובכריתות י"א ב' ובקדושין ס"ה ב' ובתו"כ שם. אשה וכו'. כן מוכח מהא דכריתות שם דאיתא אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה ואשה וכו' ובתו"כ שם איתא בהדיא דאפי' אשה ואפי' שפחה נאמנת יעו"ש היטב ועי' לקמן פ"ח ה"ג יעו"ש. לוקה עליו וכו'. עי' בפ"ט דנזירות הי"ז ובפט"ז מהל' סנהדרין ה"ז וכמש"כ המל"מ ועי' ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב ובפ"ח דנזיר ה"א.
ג׳
פסולי המוקדשין וכו'. לעיל פט"ו מהל' פסולי המוקדשין ה"ו יעו"ש היטב ועי' לעיל פ"ד מהל' מעילה ה"ה. והביא קרבנו וכו'. כריתות כ"ז ב' ועי' תוספתא שם פ"ד ונזיר כ"ז ב' ותו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ז פרשה ו'. הפריש חטאתו וכו'. שם בכריתות במשנה ועיין במרן במש"כ בשם ר"י קורקוס דכאן כיפר ועיין בלח"מ ובתוס' יו"ט מבואר שגירסתו היתה ברבינו לא כיפר יעו"ש וע"ע בשיטה מקובצת לנזיר שם שהביא בשם הר' עזריאל דמדם לדם או מחלב לחלב ג"כ לא כיפר יעו"ש היטב (ודע דמה שהביא מרן בשם התוספתא ה"ז מעל ולא כיפר אמת שכ"ה בתוספתא שלפנינו אבל לענ"ד כי ט"ס הוא וצ"ל לא מעל ולא כיפר כמבואר בכריתות שם וברבינו פ"ד דמעילה וכ"כ המפרש שם להגיה כן). באותו החטא וכו'. דאל"ה פשיטא דהו"ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וכמש"כ רבינו בפירוש המשניות ועיין בתוס' נזיר שם ד"ה ואינו יוצא וכו' שגם ע"ז הקשו דל"ל קרא יעו"ש היטב ועיין בקרבן אהרן שם פ"ז פרשה ו' אות ג' מה שתירץ בזה ועיין בשיטה מקובצת מה שתירץ ג"כ כעין זה יעו"ש.
ד׳
שני חטאים וכו'. תוספתא פ"ב דכריתות יעו"ש היטב.
ה׳
חטא אחד וכו'. הכל שם בתוספתא יעו"ש היטב.
ו׳
שתי חטאות וכו'. הכל שם בתוספתא הנ"ל.
ז׳
מעשה הקרבנות וכו'. לעיל פ"ג ה"ד ועיין במל"מ שחקר אם עשה תשובה אח"כ אם מקבלין ממנו והביא דעת התוס' דחולין ודשבועות י"ז א' וב' דאין מקבלין ממנו יעו"ש וכן משמע מתוס' שבת ס"ט א' ד"ה אלא וכו' יעו"ש היטב ואי נימא דעשה תשובה מקבלין ממנו א"כ משכחת לה ששגג בלאו והזיד בקרבן ועשה תשובה יעו"ש היטב וכ"מ ביבמות ל"ה ב' ד"ה החולץ וכו' יעו"ש היטב ואי איתא הא משכחת לה שעשה תשובה אח"כ וכן מוכח מהא דחולין ק"א ב' ד"ה הזיד בשבת וכו' ובתוס' שבת צ"ג ב' ד"ה ששגג וכו' יעו"ש היטב ועוד משמע כן בכריתות י"ז א' ד"ה ספק אכל יעו"ש ובאמת כן משמע בדוכתי טובי דהטעם משום דהוי כמזיד ומש"כ דלרבנן דדרשי למומר לחלב ואכל דם דאין מביא די"ל דאם עשה תשובה מהני יעו"ש ולכאורה י"ל כיון דטעמייהו דחלב ודם הוי כדבר אחד וכמש"כ התוס' בחולין שם בד"ה מעם וכו' א"כ יש לומר דבאמת דהוי כמומר לאותו דבר וא"כ אכתי יקשה תיפוק ליה מזבח רשעים תועבה אלא ודאי דלענין עשה תשובה קמיירי אך י"ל דזה גופא נפקא ליה מדכתיב מעם הארץ דלענין חלב ודם כחדא נינהו אך בלא זה הו"א דמומר לחלב אינו מומר לדם אבל בעשה תשובה אה"נ דמהני וק"ל. ומה שהקשה ל"ל קרא למעט מומר לכל התורה כולה גבי עולת נדבה תיפוק ליה מזבח רשעים תועבה יעו"ש והנה במור"ם לובלין כתב שם דמיירי שחזר מאותה עבירה שמביא עליה קרבן אבל בכל התורה עדיין הוא מומר יעו"ש ולפי דבריו לא ממעט מזבח רשעים תועבה רק לדבר שהוא מומר עליו אבל לא לשאר דברים אבל באמת לכאורה דבריו תמוהים דהא שם מיירי בעולת נדבה והאיך שייך לומר דהוא חזר בתשובה לאותו דבר שמביא הקרבן עליו וכמו שתמה המל"מ על הרשב"א וכמש"כ פ"ג מהל' מעשה הקרבנות יעו"ש ודברי המהר"ם לענ"ד תמוהים דהו"ל לומר דמיירי שעשה תשובה על כל העבירות ומ"מ אין מקבלין ממנו כיון שבאותו פעם שחטא היה מומר לכל התורה. גם מה שהקשה המל"מ מאי פריך הש"ס מעולה אחטאת הא בעולה מיירי דלא שב בתשובה משא"כ בחטאת מיירי אף דשב בתשובה יעו"ש היטב י"ל דקושית הש"ס ל"ל קרא גבי עולה הא מדחטאת לא מייתי אף דשב בתשובה כ"ש בעולה דלא שב בתשובה ומשני דהו"א דעולה קילא טפי ואף דלא שב בתשובה מביא ושוב קאמר דאי אשמעינן בעולה לא ידעינן חטאת מיניה והבן בזה. וע"ע במל"מ מה שעשה מחלוקת בין תוס' דשבועות דס"ל אף בפ"א מיקרי לא שב מידיעתו ובין רבינו דס"ל דלא מיקרי מומר עד שירגיל בכך יעו"ש לענ"ד אפ"ל דלא פליגי רק דרבינו מיירי באם עשה בשוגג לא מיקרי מומר לאותו דבר לענין שלא יביא קרבן על שגגתו אלא בשהוחזק לכך ולכן אף אם עבר בשוגג ורוצה להביא קרבן אינו מביא דאנן סהדי דאף אם הי' לו ידיעה לא היה שב אבל תוס' מיירי על דבר שעבר במזיד והיה יודע בשעה שעבר לכן אף אם לא עשה רק פעם אחת אינו מביא קרבן עליו דזהו מזיד (ועיין ברמב"ן וברשב"א רפ"ד דיבמות דמש"כ תוס' דזה מיקרי לא שב מידיעתו יעו"ש כתבו הם דהוי מזיד יעו"ש היטב ובהכי מיירי כל דבורי התוס' שהבאתי לעיל) ובכלל אינו שב מידיעתו נכלל בין שהוא מועד לאותו דבר ואף שעשאה בשוגג או שעבר במזיד אע"פ שעשאה פעם אחת ואי קשה תיפוק ליה דהוי מזיד י"ל כגון ששגג בכרת והזיד בסקילה או ששגג בלאו והזיד בקרבן ועיין תוס' שבת ס"ט א' והבן ועוד יש מין אחד כגון שעבר בשוגג רק שהיה האיסור ברור לו כהיתר כההיא דיומא פ' א' ודפ"ק דהוריות שהובא במל"מ והבן. גם מה שחקר המל"מ אם נעשה מומר בפעם אחת לחלל שבת בפרהסיא או עבד עכו"ם בפעם אחת יעו"ש היטב עיין בש"ך יו"ד סי' ב' סעיף ה' יעו"ש היטב וע"ע בפי' המשניות לרבינו שם על משנת השוחט בשבת וכו' שם כתב בהדיא דמומר לחלל שבת בפעם אחת נעשה מומר ואף בשחיטה הראשונה ששחט נעשה בה מומר לחלל שבת ושחיטתו אסורה יעו"ש היטב וכבר האריכו האחרונים בזה יעו"ש היטב. גם מש"כ לחלק בין תוס' לרבינו במומר לאותו דבר דלרבינו בעינן תלתא זימני ולהתוס' די בפעם אחת יעו"ש היטב כבר כתבתי די"ל דל"פ דרבינו מיירי בשגג בא' ורוצה להביא קרבן ע"ז אינו מביא כיון שרגיל בכך אבל אם עבר פעם אחת לא נעשה מומר בזה אבל להתוס' מיירי בעבר במזיד ורוצה להביא קרבן ע"ז דבזה אף בפ"א אינו מביא וכנ"ל. גם מש"כ לעשות מחלוקת בין רבינו לתוס' במומר לחלל שבת בפ"א ובמומר לע"ז פעם אחת דלהתוס' מקבלין ממנו קרבן ולרבינו אין מקבלין ממנו הנה מתוס' זבחים ק"ח ב' ומחולין ק"א ב' מבואר דלהתוס' ג"כ אין מקבלין ממנו מטעם דכיון שהוא עבר במזיד על הע"ז והשבת כ"ש דיעבור במזיד על שאר עבירות יעו"ש היטב אבל שם מיירי באותה עבירה שעבר עליה בשוגג היה בה מזיד לענין ע"ז או לענין שבת וא"כ הו"ל כמזיד לאותו דבר ג"כ אבל אם עבר פ"א במזיד על שבת או על ע"ז ושוב עשה עבירה אחרת בשוגג י"ל דלהתוס' מקבלין ממנו אבל לרבינו גם בכה"ג אין מקבלין ממנו. גם מש"כ בסוף דבריו שבמומר לע"ז ולחלל שבת שוו התוס' ורבינו דאין מקבלין ממנו לכאורה נפק"מ רבתי אית ביניהם בחילל שבת בפעם א' או עבד ע"ז פ"א ושוב עשה תשובה דלהתוס' הטעם משום זבח רשעים תועבה א"כ מקבלין ממנו היכא דעביד תשובה אבל לרבינו דהטעם משום דהוי מומר א"כ אף שעשה תשובה אח"כ מ"מ אין מקבלין ממנו על החטא שעשה קודם שעשה תשובה אם לא שנאמר דדעת רבינו בשעשה תשובה אח"כ מקבלין ממנו אף על העבירות שעשה קודם התשובה וכמו שצידד בריש דבריו והבן היטב. ומה שהביא מהתוס' דתמורה הוא שם כ"ו ב' בד"ה ש"מ וכו' יעו"ש ודע דבזבחים י"ב ב' כתב כמו שכתב בקדושין ז' ב' וכמש"כ בסנהדרין מ"ז א' יעו"ש וע"ע מה שהאריך לפלפל בהך סוגיא דסנהדרין מ"ז א' קי"ב ב' יעו"ש היטב ומה שפלפל בדברי התוס' מ"ז א' בד"ה הואיל וכו' יעו"ש היטב לענ"ד י"ל דכוונת התוס' לומר דרב יוסף קאי בשיטתיה דר"י דהטעם משום דזבח רשעים וכו' ורק דרב יוסף ס"ל דהטעם מפני שנדחו ולאפוקי מדר"ל דמפרש דמיירי בקדשים קלים ולא נחתו לזה דלר"י אין הטעם משום דחייה ולרב יוסף הטעם משום דחייה וק"ל ועי' היטב בחי' הר"ן לסנהדרין שם ושם יעו"ש היטב שכתב דאי מטעם מומר כל שהפרישו בכשרות מקבלין ממנו ולכן בעינן לפסוק זבח רשעים תועבה יעו"ש היטב ובזה יש ליישב דברי התוס' דקדושין שהובא במל"מ יעו"ש היטב אבל לא רציתי להאריך עוד בזה
ח׳
ואח"כ נעשה וכו'. נדרים ל"ו א' סנהדרין מ"ז א' הוריות י"א א' כריתות ז' א' זבחים י"ב ב' ואיתא שם הטעם דס"ל דבע"ח נדחים ורבינו ס"ל דבע"ח אינן נדחים וכמש"כ מרן ולכאורה קשה דהא כבר כתב לעיל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד דבדחה בידים אף רב מודה דבע"ח נדחים יעו"ש וכ"כ לעיל פ"א מהל' פסולי המוקדשין הכ"ד יעו"ש א"כ הכא בנשתמד באמצע והו"ל דחייה בידים א"כ אמאי לא נדחו הכא ואולי לפי שבידו לחזור הוי בידו ולכן אע"פ שנראה ונדחה אינו דחוי ובנשתטה הוי הטעם דנדחה ממילא וע"ע בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד והלכה ט' מש"כ בזה ואכתי צל"ע.
ט׳
חטאות ואשמות וכו'. יומא פ"ה ב' כריתות ז' א' כ"ה א' ושם כל הסוגיא ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ב פרשה ג' ופ"ז פרשה ו' ופי"ז פ"י ובפרשת אחרי פ"ד פרשה ד' יעו"ש ובתוספתא פרק ב' דכריתות ובירושלמי פרק ח' דיומא הלכה ו' יעו"ש ואפי' לא נודע לו ביוה"כ שעבר על ספק עבירה מ"מ מכפר כדאיתא בירושלמי שם ובכריתות שם י"ח ב' ובשבועות י"ב ב' יעו"ש היטב. שבא לידו וכו'. כריתות י"ח ב' ושם כ"ה א' ודווקא אם היה ביום שהות לכפר ליה אבל אם אכל סמוך לשקיעת החמה לא כמבואר בשבועות י"ג ב' ובכריתות ז' א' יעו"ש (ועיין ירושלמי יומא פ"ח ה"ז דאין יוה"כ מכפר עד שתחשך) ודווקא על שיעור שלם מכפר אבל חצי שיעור לא מכפר כדאיתא בכריתות י"ח ב' והובא במל"מ ואם נודע לו אח"כ שבוודאי חטא מייתי כפרה כמבואר בכריתות כ"ו א' והובא בלח"מ.
י׳
על השבים וכו'. כריתות ז' א' וכר"י וכן רבא הדר ביה ועיין ירושלמי יומא פרק ח' הלכה ו' ובתו"כ אמור פי"ד יעו"ש ועיין בשו"ע או"ח סימן תר"ז סעיף ו' בהג"ה.
י״א
אשמות שבתורה וכו'. עיין בפרק ו' מהלכות נזירות הל' י"ב. וספק מחוסרי כפרה וכו'. כריתות כ"ה א' וכ"ו א'.
י״ב
שהוא מחויב וכו'. ערכין ז' א' ואף דהוא מומר מ"מ מיירי דעבר פ"א במזיד ולא נעשה מומר עיין במל"מ לעיל הלכה ז' ובמש"כ שם א"נ דהוא מומר לדבר אחד ואין נעשה מומר לכל התורה כולה וכמבואר שם ולא דמי למאי דאיתא בסנהדרין מ"ז א' קי"ב ב' דאנשי עיר הנדחת אין קרבנן קרב יעו"ש ה"ט משום דהוי מומר לע"ז והוי מומר לכל התורה כולה משא"כ הכא ופשוט. ועיין במל"מ שם בד"ה ודע דהא וכו' יעו"ש היטב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק ג׳

א׳
מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא מכחיש אינו חייב חטאת ריש פרק אמרו לו אכלת חלב וכו' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כגון אם העידו בו שהרג את הנפש לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור שאם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי והיה פטור שהרי לא התרו בו ומפרש בגמרא דטעמייהו דרבנן משום האי מגו ומתרצי' דיבוריה דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד. שתק אפילו אחד או אשה שאמרו לו אכלת חלב חייב חטאת כיון ששתק שם בגמרא עלה דמתניתין אמרינן הכי קתני אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת במה דברים אמורים בשותק אבל במכחיש כגון עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ומדאוריתא מנ"ל דלא מכחיש ליה חייב דתנו רבנן או הודע אליו חטאתו אשר חטא הודע ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו כגון ששתק דיכול אפי' אין מכחיש אותן כיון דאמרי' ולא שיודיעוהו אחרים תלמוד לומר או הודע מכל מקום ואי בתרי תרי ואין מכחישין אותו לא בעי קרא אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישין מהימן שמע מינה. אמר לו עד אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה אף על פי שעיקר העדות בעד אחד דאף על גב דהא דאמרינן בכל דוכתי עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו שחוטה או מנוקרה כדילפינן בעלמא אבל לאסור הדבר לא מהימן היינו בדבר שיש לו חזקת היתר לא מהימן לומר אסור הוא או נאסר היכא דאין בידו לאוסרו אבל היכא דלא היה לו חזקת היתר כי הכא שלא היה ידוע אם היה חלב או לא נאמן לומר חלב הוא ויתחייב חטאת על ידו כיון דהוא לא הכחישו.
ג׳
המפריש חטאת על חלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שלהי כריתות במשנה לא יביאנו מחטא על חטא אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמ' קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וסבירא ליה לרב ז"ל דקרא דמייתי במתניתין קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו לא קאי אלא על יביאנו מחטא על חטא דכיון דהפריש הקרבן לשם חלב שאכל לא יביאנו על שבת שחלל ולהכי אם הקריב פסל אבל אם הביאו באותו חטא עצמו על חלב שאכל היום אם הביא כפר דהא קרינא ביה חטאתו ולכתחילה מיהא לא יביאנו כיון דלא הפרישו לשם חלב זה. ואם הפריש אביו חטאת ומת לא יביאנה בנו על חטאו אפילו היה מחוייב באותו החטא של אביו כגון ששניהם אכלו חלב בשוגג שם ברישא דהאי מתניתין המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו מן הקלה על החמורה או איפכא אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה כגון ששניהם אכלו חלב או אחד אכל חלב ואחד בא על הנדה דשניהם אין בהם מיתת בית דין או ששניהם חללו שבת בשוגג דהוי עון חמור דאית ביה מיתת בית דין ת"ל קרבנו דתלתא קרבנו כתיבי חד בנשיא ותרין ביחיד בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה שהרי אין מגלח נזירותו על בהמות שהפריש אביו לנזירותו אפילו מן הקלה על הקלה כדילפינן בדוכתיה והא דאיצטריך קרא שלא יצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה היינו באותו חטא ממש דאלו בחטא אחר אפילו שניהם קלים או חמורים תיפוק לי דאפי' הפרישו הוא לעצמו אינו יכול להביאו על חטא אחר אפילו קל או חמור כמוהו כדילפינן עד שיהא קרבנו לשם חטאתו אבל בחטאו של אביו עצמו או קל או חמור דאלו גבי דידיה אמרינן דכפר איצטריך קרא למימר דבקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו באותו חטא עצמו כדאמר' וקרבנו קמא דדרשינן ברישא דברייתא לבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה איצטריך למן החמורה על הקלה דהוה ס"ד דכיון דהפריש אביו על חטא חמור לא כל שכן שיועיל לחטא הקל דבכלל החמור הוי הקל דאף על גב דילפינן נמי בסיפא דבריתא דאפילו באותו חטא עצמו לא יביא על קרבן שהפריש אביו אפילו הכי לא מסיימי קראי ולהכי איצטריכו כולהו וקרא דילפי גביה דידיה דלא יביא מחטא על חטא הוה מוקמינן ליה מקל לקל או מחמור לחמור או מקל לחמור אבל מחמור לקל לא דכיון דמהני (לחמור) כל שכן [לקל] ולהכי איצטריך גבי אביו דאפילו מחמור לקל נמי לא כדאמר' וכיון דילפינן גבי אביו דלא אם כן גבי דידיה נמי לא יביא מחטא על חטא אפילו מחמור לקל דקרא דגבי אביו גלי גבי דידיה או איפשר דגבי דידיה אם הביא דיעבד מן החמור על הקל כפר דאי הוה מכפר על חמור כ"ש על הקל והרב ז"ל נמי לא נקט אלא אם הפריש חטאתו על החלב לא יביאנה על השבת שחלל או על הדם שאכל דהוי מן הקל על החמור ומן הקל על הקל ולא מן החמור על הקל והוה אתי שפיר דאיצטריך גבי אביו להיכא דהפריש אביו על החמור והביא בנו על הקל אלא דקשיא לי דאמרינן בבריתא יכול לא יביא בהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יביא קרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דמשמע דעדיפא טפי להביא מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה ממה שיביא מן החמורה על הקלה וצ"ע.
ד׳
המביא חטאת על שני חטאים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חציה לחטא זה (וחציה) [ובדמי חציה] לחטא זה תוספתא פ"ב דכריתות כלשונו וטעמא דכיון דפירש אותה לשום החטאים לא קרינא בה קרבנו על חטאתו אי מייתי לה לא' מהם דהא הפריש אותה לחטא האחר גם כן ולתרוייהו נמי לא מצי מייתי לה דקרבנו על חטאתו כתיב ולא על שני חטאים ולכך תרעה ויביא אותה לחצאין וכן שנים שהביאו חטאת אחד על שני חטאים שם בתוספתא וטעמא דכל חד לא מצי מייתי לה לחודיה כיון דכל חד הפרישה לחטאתו דבקרבנו הוא יוצא ולא בקרבן אביו כ"ש בקרבן חברו ובשותפות נמי לא מצו מייתי דקרבנו על חטאתו כתיב אפילו איש אחד לא מצי מייתי קרבן על שני חטאים ולכך תרעה ויביא כל אחד חטאתו בדמי חציה. הביא ב' חטאות על חטא אחד שם בתוספתא יביא אי זו מהם שירצה והשניה תרעה ויפלו דמיה לנדבה וטעמא דהוי כהפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר לאי זו מהם שירצה והשני' תרעה ויפלו דמיה לנדבה כדא' פרק ד' דהלכות פסולי המוקדשין. הביא ב' חטאות על ב' חטאים שם בתוספת' זו תשחט לשם מה שהוא וזו לשם מה שהוא וטעמא דכיון דלא פי' כשהפרישם אי זו לחטא זו ואי זו לחטא זו אלא שתיהם לב' חטאים יכול עתה בשעת הקרבה לברר אי זו יקריב לכל חטא דאלו פי' מתחלה אי זו לחטא זה לא היה יכול עתה לשנות דקרבנו על חטאתו כתיב כדאמר' לעיל.
ז׳
מומר לע"ז שהוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת בפרהסיא דכופר במעשה בראשית אין מקבלין מהם קרבן כלל דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן להוציא את המומר ומומר לעבירה אחת אין מקבלין ממנו חטאת על אותו חטא כדילפינן פ"ק דחולין מדכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם גבי הודע אליו חטאתו והביא את אשמו דמשמע דשגגה היתה לו ושב מידיעתו אבל אם לא היה שב אפילו היה יודע שהוא חלב והשתא אכלו בשגגה אין מקבלין ממנו קרבן היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם בשוגג מקבלין שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דשב מידיעתו הוי בדם לר"ש ומקבלינן מיניה. מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נשתמד אין מקבלין ממנו כדאמר' מכם להוציא את המומר ואם חזר בו מקבלין ממנו מה שהפריש קודם שנשתמד פ"ק דכריתות מימרא דר' יוחנן דאמר אכל חלב והפריש חטאת ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ולא נקטי' כותיה אלא כסתמא דתלמודא דשלהי כריתות דאמרי' דבעלי חיים אינם נדחין ולהכי יקריב אותה בהמה עצמה כמו אם נולד בה מום עובר וחזרה ונתרפא תחזור לכשרותה כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב.
ט׳
חייבי חטאות ואשמות וודאים שעבר עליהם יום הכיפורים חייבים להביא לאחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין פרק בתרא דכריתות משנה ובגמרא מנה"מ כי אתא רב דימי אמר וכו' אלא אמר אביי מהכא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם ובשעיר המשתלח משתעי ומיעט קרא גביה לאשמועינן דאף על גב דנפישא כפרתו אפ"ה אבני קרבן לא מכפר דחטאתם דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר אמר ליה רב דימי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא בני קרבן נינהו כדתנן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' אמר ליה רבין רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו אמר ליה מידי רוב כתיב אלא אמר אביי מדרישיה דקרא לגופיה סופיה מייתר להך דרשא דהא כתיב את כל עונות ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה ומזיד הוא כדכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה ואי היקשא דחטאת לפשעים לבני קרבן אתו לא ליכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות וליכתוב חטאתם דמשמע דבני קרבן דסתם חטא בעי קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה להדרש דברוב פשעים קא מיירי דהיינו רוב פשעים דלא מחייבי בהו קרבן וא"כ אקשינן חטאים לפשעים דלאו בני קרבן נינהו דליכא למיפרך דרב דימי כדאמר'. וחייבי אשמות תלויין פטורין א"ר אלעזר דכתיב מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום שלא נודע לו שחטא יום הכיפורים מכפר אמר רב תחליפא משמיה דרבא קמיית' נמי דחייבי חטאות ואשמות וודאין דחייבין להביא אחר יום הכיפורים לא תפשטיה מדרב דימי ואביי דשינוייא דחיקא אלא מהכא חטאת שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיום הכיפורים מכפר ומינה חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דמכפר דוקא אבל דידע לא מכפר ליה יום הכיפורים כגון אשם ודאי וחטאת לפיכך מי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר פרק ספק אכל תניא הרי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר ואמרינן בפרק בתרא דאי מתידע ליה בתר יו"ה דחטא בין בחטאת בין באשם ודאי מייתי דכתיב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור דלא צריכי כולהו ואיכא למידרש מחד מינייהו או הודע אליו וגו' דכל היכא דמתידע ליה חייב ואפילו לאחר יו"ה ושקיל וטרי תלמודא למימר דצריכי כולהו ולא ילפינן חד מחד ולא חד מתרתי אלא אמר אביי מצות מצות ילפי מהדדי יחיד ונשיא וצבור דבכולהו כתיב מצות וילפינן כולהו מהדדי לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך להא מילתא נמי לילפי מהדדי ואם כן למה לי ליכתוב ג' ידיעות גבי יחיד ונשיא וצבור אלא תנהו ענין להיכא דמתידע ליה בתר יום הכיפורים דמייתי חטאת כדכתיב או הודע כדאמר' אימא חטאת הוא דמייתי משום דיום הכפורים לא על הדין חטאת לחודיה קאתי אבל אי מייתי אשם תלוי על ספק חטאת דהאי אשם תלוי על הדין חטא לחודיה קאתי אימא דמכפר וכי מתידע ליה לא מייתי חטאת ודאי אמר רבא אמר קרא או הודע אליו מכל מקום ואשם תלוי למה בא שאם מת מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן הייסורין.
י׳
אין יום הכפורים ולא אשם וחטאת מכפרין אלא על השבים ומאמינים בכפרתן אבל מבעט והביא חטאתו או אשמו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור מבעיטתו צריך להביא חטאתו או אשמו פרק קמא דכריתות פלוגתא דאביי ורבא והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין ודין הוא שלא יכפר אלא על השבין דחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דלרצונו בעינן אף יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על השוגג כמזיד ואשם לאו דוקא דהא תנן ד' מביאין על הזדון כשוגג תאמר ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ויכפר על שבין ועל שאין שבין תלמוד לומר אך בעשור לחדש יום הכיפורים הוא אך חלק יום כיפור הוא לשבים ולא לשאינם שבים מאי שבים ושאינם שבים שבים דאמר יכפר עלי חטאתי שאין שבים דאמר לא יכפר עלי חטאתי הילכך אי מבעט דאמר לא יכפר חטאתי ואשמי או יום הכיפורים אי הדר ביה בתר הכי מייתי קרבן ואשם תלוי דלא כפר לו י"ה כדאמר'.
י״א
כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר כדילפי' מדהקדים והזיר להבאת אשמו בפ"ו דהלכות נזיר ספק נזיר וספק מחוסרי כפרה וספק סוטה כולם מביאים קרבנותיהם אחר יום הכפורים פרק בתרא דכריתות תניא האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יום הכיפורים חייבת להביא לאחר יום הכיפורים מפני שמכשרתה לאכול בזבחים ולאו לכפרה אתי דהא מכפרת בשעת לידה אלא מעתה ספק מצורע כגון ספק קדם שער לבן לבהרת או קדם בהרת ועבר עליו יום הכיפורים לא מייתי דהא עבר עליה יום הכיפורים וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם והא אמר רבי שמואל ב"נ אמר ר"י על שבעה דברים נגעים באים דמשמע דאית בהו חטאת ומשני מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי דמנגעי אתכפר ליה מצער הנגע נתכפר חטאו ולאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק נזיר כגון ספק נטמא או לא ועבר עליו יום הכפורים לא לייתי קרבן דהא כפר יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא דצער עצמו מן היין מאי איכא למימר ומשני נזיר כי קא מייתי לאו לכפרה מייתי דהא איכפר ליה בצער שנתנוול בגידול שער אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק סוטה היינו סוטה סתם דספק הוא אם נטמאת אם [לא] לאו תיתי מנחת קנאות דהא כפר עלה יום הכפורים דחטא שאין מכיר אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתיא לברר עון קא מתיא להודיע אם נטמאת אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים לא תייתי וכו' אמר אביי הורג מכיר רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר אין לך שום כפרה אלא זו רב פפא אמר אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים כדכתיב אשר פדית ה' והרי כמה יוה"כ עברו עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב בקרא.
י״ב
מי שהוא חייב חטאת או אשם והרי יוצא מבית דין להרג אם היה זבחו זבוח משהין אותו עד שיזרק הדם ואם לאו אין משהין אותו דאין מענין את דינו כדנילף פרק י"ב מהלכות סנהדרין בסייעתא דשמיא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק ג׳

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות ג׳, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שגגותכל הרמב״ם