הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שגגות · פרק ב׳

ספר קרבנות · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵין אָדָם חַיָּב חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אֲבָל אִם שָׁגַג בַּתְּחִלָּה וְהֵזִיד בַּסּוֹף אוֹ הֵזִיד בַּתְּחִלָּה וְשָׁגַג בַּסּוֹף פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת עָקַר בְּזָדוֹן וְהִנִּיחַ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁעָקַר בִּשְׁגָגָה וְהִנִּיחַ בְּזָדוֹן פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲקֹר בִּשְׁגָגָה וְיַנִּיחַ בִּשְׁגָגָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ב׳
עָבַר עֲבֵרָה וְיוֹדֵעַ שֶׁהִיא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת הֲרֵי זוֹ שְׁגָגָה וּמֵבִיא חַטָּאת. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא בְּכָרֵת וְשָׁגַג בְּקָרְבָּן וְלֹא יָדַע אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו הֲרֵי זֶה מֵזִיד. שֶׁשִּׁגְגַת קָרְבָּן אֵינָהּ שְׁגָגָה בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת:
הלכה ג׳
מִי שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא שֶׁחָטָא. אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד כג) "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" עַד שֶׁיֵּדַע הַחֵטְא שֶׁחָטָא בּוֹ. כֵּיצַד. חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו וְאָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה אָכַל. אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ בַּבַּיִת וְשָׁגַג וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן בָּעַל. שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת:
הלכה ד׳
חָטָא וְנוֹדַע לוֹ חַטָּאתוֹ וְחָזַר וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטָּאת לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא וְתֵאָכֵל כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת:
הלכה ה׳
שָׁגַג בְּשֵׁם אֶחָד וְהֵם שְׁנֵי גּוּפִין חַיָּב. כֵּיצַד. שְׁתֵּי נִדּוֹת וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי יָדַע עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לִשְׁתֵּי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת שֶׁכִּבָּה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ נֵר הִיא. אוֹ לִשְׁנֵי תַּמְחוּיִין שֶׁל חֵלֶב שֶׁאָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מֵאֵי זֶה תַּמְחוּי מֵהֶן אָכַל שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
כָּל הַמְחֻיָּב חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ וְעָשָׂה בִּשְׁגָגָה וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁחָטָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה שֶׁזֶּה חֵטְא הוּא הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. כֵּיצַד. תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הָעַכּוּ"ם וְגָדַל וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם יִשְׂרָאֵל וְלֹא דָּתָם וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאָכַל חֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל ומְצֻוֶּה עַל כָּל אֵלּוּ חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הַשּׁוֹגֵג בְּלֹא כַּוָּנָה בַּעֲרָיוֹת אוֹ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חַיָּב חַטָּאת. בְּשַׁבָּת פָּטוּר מֵחַטָּאת. כֵּיצַד. הָיָה מִתְעַסֵּק עִם אִשָּׁה וּבְעָלָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לִבְעִילָה וַהֲרֵי הִיא עֶרְוָה עָלָיו. דִּמָּה שֶׁזֶּה שֶׁבְּפִיו רֹק הוּא וּבְלָעוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם אֲכִילָה בָּעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא חֵלֶב הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. נִתְכַּוִּן לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר בְּלֹא כַּוָּנָה לַחֲתִיכָתוֹ פָּטוּר. מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ח׳
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת וּבִכְלַל עֲשִׂיָּתָהּ נַעֲשֵׂית עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת. כֵּיצַד. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה וְהוּא לֹא יָדַע. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָהּ בִּרְשׁוּת. אֲבָל אִם בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה חַיָּב חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל. אֲבָל יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ רָגִיל בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל לָהּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת אֶחָד לָמוּל בְּשַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְשָׁכַח וּמָל שְׁנֵיהֶן בְּשַׁבָּת. פָּטוּר מֵחַטָּאת שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לָמוּל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְשַׁבָּת דְּחוּיָה הִיא אֶצְלוֹ וּמִצְוָה עָשָׂה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שְׁנֵי גּוּפִין הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת וְשָׁכַח וּמָל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת:
הלכה ט׳
אֻמָּן שֶׁבָּא לָמוּל לִפְנוֹת הַיּוֹם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְאָמְרוּ לוֹ לֹא נִשְׁאַר פְּנַאי בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁתָּמוּל וְאִם תַּתְחִיל לָמוּל לֹא תַּשְׁלִים עַד יְצִיאַת הַשַּׁבָּת וְנִמְצֵאתָ חוֹבֵל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹשֶׂה מִצְוָה. וְאָמַר רָגִיל אֲנִי וְזָרִיז וּבִמְהֵרָה אָמוּל. אִם לֹא הִשְׁלִים אֶלָּא עַד יְצִיאַת הַשַּׁבָּת הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הִתְרוּ בּוֹ:
הלכה י׳
הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְצֵאת בּוֹ וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הוֹצִיא. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְנוֹדַע לוֹ אַחַר כֵּן שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה. אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר כְּגוֹן נְקוּב מֵעַיִם אוֹ רֵאָה. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. אֲבָל נִמְצָא בַּעַל מוּם אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
שָׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּטָעוּת פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר שֶׁעֲקִירַת שְׁמוֹ בְּטָעוּת אֵינוֹ עֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה י״ב
שָׁחַט זְבָחִים אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בְּטָעוּת. אִם רְאוּיִין הֵם לְקָרְבַּן פֶּסַח פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. אִם אֵינָן רְאוּיִין כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְקֵבָה אוֹ בֶּן שְׁתַּיִם חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן פֶּסַח. וְכֵן אִם שָׁגַג וּשְׁחָטוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים חַיָּב חַטָּאת. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִים פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת קָרְבַּן צִבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת וְיַקְטִיר אֵימוּרִים לָעֶרֶב. וְכֵן אִם שָׁחַט יֶתֶר עַל חוֹבַת הַיּוֹם חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת:
הלכה י״ד
שָׁחַט קָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת בְּשַׁבָּת בִּשְׁגָגָה חַיָּב חַטָּאת וְהַבָּשָׂר מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַדָּם. וְאִם עָבַר וְזָרַק דָּמָם לִשְׁמָן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְיַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל וְיָבִיא הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ:
הלכה ט״ו
הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל צִבּוּר אַחַת כְּחוּשָׁה וְאַחַת שְׁמֵנָה וְהָיְתָה חוֹבַת הַיּוֹם בְּאַחַת בֵּין חַטָּאת בֵּין עוֹלָה וְשָׁגַג וְשָׁחַט הַשְּׁתַּיִם. אִם שָׁחַט כְּחוּשָׁה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ הָבֵא שְׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַכְּחוּשָׁה חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת. נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה הַשְּׁמֵנָה טְרֵפָה בִּבְנֵי מֵעַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה בְּעֵת שֶׁשָּׁחַט הַכְּחוּשָׁה וְלֹא לָזֶה נִתְכַּוֵּן הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה הָאַחֲרוֹנָה כְּמִצְוָתָהּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. וְכֵן הַפּוֹרֵס מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים מִן הַיָּם בִּשְׁגָגָה וְהֶעֱלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים בֵּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו בְּלֵילֵי הַפֶּסַח צָלִי שֶׁל פֶּסַח וְנוֹתָר מִן הַקָּדָשִׁים וְנִתְכַּוֵּן לֶאֱכל צָלִי שֶׁהוּא מִצְוָה וְשָׁגַג וְאָכַל הַנּוֹתָר הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מִצְוָה בַּאֲכִילָה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הר המוריה · הלכות שגגות פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק ב׳

א׳
אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף או איפכא אינו חייב חטאת סוף פ' הזורק משנה זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחלתן וסופן שגגה וכו' דכיון דמזיד אינו חייב חטאת בעינן דליהוי שוגג מתחלה ועד סוף דאם לא נגמרה העבירה בשוגג לא הוי שוגג בכל העבירה ואינו חייב חטאת כדכתיב תחטא בשגגה דמשמע דכל החטא הוא בשוגג.
ב׳
לא ידע שחייבין כרת על עבירה זו חייב חטאת פרק כלל גדול בפלוגתא דרבנן ומונבז דקאמר דבעינן ידיעה לשוגג כמזיד ובמאי שגג בקרבן דאינו יודע שחייבין על עבירה זו חטאת ורבנן סברי דשגגת חטאת לאו שמה שגגה עד שיהא שוגג בעבירה עצמה ואמרינן לרבנן שגגה במאי בכולה מילתה בלאו וכרת שלא ידע שהיתה עבירה זו בכרת לחודיה ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון ששגג בכרת אף על גב דהזיד בלאו חייב חטאת דקרבן חטאת על הכרת הוא בא כדאמר' תורה אחת לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' דמשמע דקרבן משום שגגת כרת הוא בא כדאמ' וקרא דאשר לא תעשינה בשגגה דדריש מיניה ר"ל דהוי שגגת לאו איצטריך ליה לרבי יוחנן לכדא' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו' כדאיתא התם.
ג׳
מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא אף על פי שיודע שחטא חטא שחייבין עליו כרת פטור מן הקרבן פ' ספק אכל פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בחלב ונותר ואשתו נדה ואחותו ושבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה באחת מהם ובגמרא תניא אמר לו רבי יהושע כתיב אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא. חטא ונודע לו במה חטא וחזר ושכחו מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות ואפילו לרבי יהושע דאמר עד שיודע לו במה חטא הא נודע לו אף על פי ששכח אחר כך. שגג בשם אחד והם שני גופין כשתי נדות או שתי אחיות ואינו יודע אי זו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא שם במשנה ר"ש ור"ש שזורי לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שחייב כגון שני אילנות של מין אח' לפניו ולא ידע אם מזה לקט או מזה שהרי ידע במה חטא אי זו מלאכה עשה שבלקיטת תאנים חטא ובגמרא אבל בחד מינא אפי' רבי יהושע מחייב.
ו׳
מי שנודע לו שחטא ולא היה לו ידיעה בתחלה כתינוק שנשבה לבין הגוים פרק כלל גדול פלוגתא דרבנן ומונבז דמונבז סבר דכי היכי דמזיד יש לו ידיעת חטא הכי נמי שוגג בעי' שהיה לו ידיעה בתחלה ורבנן סברי דלא בעינן ידיעה בתחלה כדתנן במתניתין בפרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ומפרש בבריתא כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחד ועל החלב אחד ועל עבודה זרה אחד ומונבז פוטר משום היקשא דשוגג ומזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה בתחלה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בתחלה ורבנן מיבעי להו האי היקשא לכדמקריה ליה רבי יהושע לברי' תורה א' וכו' כדאמר' לעיל דלא אקשינן שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה.
ז׳
השוגג בלא כונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת ובשבת במלאכות פטור מחטאת פרק ספק אכל אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק פירש רש"י ז"ל כגון חלב ושומן לפניו ונודע לו שזה חלב וזה שומן ופשט ידו ליקח שומן והביט במקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לחתיכה זו עצמה אלא שסבור שהיא שומן וכן בעריות נתכוין לבא על אשתו שהיה לפניו ונשמטה אשתו ובאה אחותו במקומה והוא לא ידע ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לזו שבעל עצמה אלא שסבור שהיא אשתו וכיון שנהנה חייב נמי מתעסק כשוגג ממש אבל במלאכת שבת פטור מתעסק דהיינו נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונת חתיכה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמר' בהלכות שבת ואיפליגו אביי ורבא בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה ורבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכ' דאיסורא אבל נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכ"ע פטור דהא לא איכוון לשום חתיכה והרב ז"ל נקט מילתא דפשיטא לתרוייהו והוא הדין נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לרבא דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמ' אבל מתעסק דהנאה חייב בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע כדאמר' התם ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכו' לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר וכו' ולהכי איצטריך קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק לר' אליעזר דלית ליה דרב נחמן דיליף ליה ממלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא דריש כרב נחמן דמלאכת מחשבת אסרה תורה.
ח׳
כל העושה מצוה מן המצות ובגלל עשייתה נעשית עבירה שחייבים עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות פסחים פרק אלו דברי' תנן כל זבחים ששחטן לשם פסח אם ראויין הם כגון שה בן שנה שלמים דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו לא נזכר שהקדיש זה לשלמים רבי אליעזר מחייב חטאת אף על פי שטעה בדבר מצוה ורבי יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח רבי יהושע מכשיר להו ובגמרא עלה דמתני' רבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב בסמוך לוסתה יבמתו נדה בעל פטור אף על גב דהוי סמוך לוסתה דקא עביד מצוה בביאה ראשונה ובוש ממנה לשואלה אם סמוך לוסתה היא והוי שוגג בדבר מצוה ועשה מצוה וכן גבי תינוקות שם לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על שהיו לו ב' תינוקת וכו' אמרי דבי רבי ינאי רישא דקתני אחד למול בערב שבת ואחד בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דחייב כגון שקדם ומל של שבת בערב שבת שנתחלף לו מאתמול ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואף על גב דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו אבל סיפא דאחד למול בשבת ואחד למול לאחר השבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת דניתנה שבת לידחות אצל של שבת אף על גב דטעה ומל את שלאחר השבת דלא עשה מצוה כיון ששגג בדבר מצוה שהיה לו למול את של שבת אף על גב דלא מל אלא שלאחר השבת דלא עשה מצוה פטור כיון דניתנה שבת לידחות אצלו והרב ז"ל כתב ושכח ומל שניהם בשבת לרבותא הוא אף על גב דמל שניהם ולא ראוי למול בשבת אלא אחד אותו של שבת וכ"ש אם לא מל אלא אחד מהם אפילו אותו שלאחר השבת או של ערב שבת שפטור כיון שגבי האחר של שבת היתה דחויה שבת אצלו דאינו חייב אלא דאין אחד מהם ראוי למולו בשבת ושכח ומלו בשבת אף על גב דעשה מצוה כגון שהיה ראוי למולו בערב שבת אפילו הכי חייב כיון שלא ניתנה שבת לידחות אצל זה המל שאין לו תינוק הראוי למול היום אבל היכא שאחד מהם ראוי למולו בשבת לא שנא מל אותו מערב שבת וסבור שלא מל אלא האחר ומלו את של ערב שבת בשבת לא שנא שמל שניהם בשבת בכולהו פטור שהרי ניתנה שבת לידחות באחד מהם והיינו שכתב הרב ז"ל אבל אם לא היה אחד מהם ראוי למול בשבת ושכח ומלו בשבת חייב. בא למול ואמרו לו לא נשאר פנאי פרק מילה כגון דאתא בין השמשות בשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקנא ועבר ולא איסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד ואיכא כרת דלא התחיל ברשות דלא ניתנו שבת לידחות אצלו בשעה זו.
י׳
המוציא הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור פרק לולב הגזול במשנה רבי יוסי אומר יו"ט הראשון של חג וכו' ובגמרא אמר אביי ל"ש דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דאף על גב דמדאגביה נפק ביה היינו כשהגביהו כדרכו אבל הכא בהפכו או הוציא בכלי עסקינן כדאמר אביי ורבא ואם כן דוקא כשלא יצא בו דהשתא טרוד בדבר מצוה וטעה בדבר מצוה ואף על גב דאכתי לא עשאה דלא נטלו כדרכו אבל אם כבר יצא בו ואחר כך הוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא הוי טרוד מהשתא במצוה לעשותה. וכן השוחט את הפסח ביום י"ד שחל להיות בשבת ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידם ממנו או מתו או נטמאו קודם שחיטה או נמצא טריפה בסתר פטור מפני ששחט ברשות אבל נמצא בעל מום או טריפה בגלוי חייב שם פרק אלו דברים במשנה פטור מפני ששחט ברשות דאנוס הוא שלא היה יודע שכן הוא ולא היה לו לבדוק על כך ונמצא בעל מום נמי תנן דחייב דלאו אנוס הוא דהוה ליה לבקוריה וטריפה בגלוי מדתנן טריפה בסתר פטור משמע הא בגלוי חייב מטעמא דהוה לה לבקורה ולא ניתנה שבת לידחות אצלו. שחט את הפסח בשבת שלא לשמו וכו' שם במשנה הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת שחילל שבת דכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו כדאוקמי' בגמרא רישא בעוקר שם פסח ממנו דלאו טועה בדבר מצוה הוא אבל לא נתכוון לעקור שם פסח ממנו פטור כדאמרינן. שחט זבחים אחרים בשבת לשם פסח בטעות אם ראויים הם לקרבן פסח פטור שם במשנה רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר דפסח ששינהו ועקר שמו בדבר אסור הוא דחייב אבל זבחים אחרים ששינה אותן לפסח שהוא דבר המותר ביום זה פטור ואם אינם ראויים הא לא שינה אותן לדבר המותר שהרי אינם ראויין וחייב וכן שגג ושחטו שלא לאוכלין או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת שם במשנה סתם מתניתין שחט לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים פטור כדתנן בהאי מתניתין גופה דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט דמקצת אוכלים לא פסלי.
י״ג
השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמן חייב חטאת ויקטיר אימורין לערב וכן אם שחט יותר על חובת היום שם במשנה אימורי צבור שהם מותרין לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב דיש להם קצבה דכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד ושוחט קרבן צבור שלא לשמו אף על גב דכשר דכל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים כיון דלא עלו לבעלי' לשם חובה חייב דהא חילול שבת שלא לצורך דאף על גב דטרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור כדאמרן לעיל הכא שאני דעקר שמו מתחלה שלא לשמו. שחט קרבנות יחיד שאינם דוחים את השבת בשבת חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואם זרק דמן לשמן עלו לבעלים והבשר יאכל כיון דנזרק הדם. היו לפניו שתי בהמות של צבור אחד כחושה ואחד שמינה והיתה חובת היום באחת ושגג ושחט השתים אם שחט שמינה בסוף פטור ולא עוד אלא שאם שחט הכחושה תחלה אומרים לו הבא שמינה ושחוט ריש פ' ר' ישמעאל במנחות מימר' דרבה וסמי כחושה ולמימרא קמייתא דרבא דהוה משמע דאפילו כחושה בתחלה חייב ואבע"א מימרא קמייתא ר' אמי אמרה כדאיתא התם אבל שחט שמינה תחילה חייב על הכחושה כדקאמר רבה התם משום דהוי תוספת שלא לדבר מצוה. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעים אף על פי שלא ידע כששחט הכחושה אחר כך הואיל ונשחטה כמצותה פטור מחטאת שם אמר ליה רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא איכוון או דילמא בתר מעשיו אזלינן והרב ז"ל נראה שמפרש נמצאת כחושה בבני מעים כלומר שנמצאת טריפה בבני מעים ונקיט כחושה דכחושה נמי פסולה משום הקריבהו נא לפחתך היכא דאית שמינה ופשיט תלמודא להך בעיא ממימרא דרבה גופיה דאיפליגו רבה ורבא היכא דפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור דזיל בתר מעשיו והרי העלה תינוק אף על גב שלא שמע שטבע והכא נמי זיל בתר מעשיו והרי הועיל מה ששחט אחר כך שהרי נמצאת הראשונה טריפה אף על גב דלא הוה ידע בההיא שעתא.
ט״ז
מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוון לאכול צלי שהוא מצוה ואכל נותר חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו והוי כשני חתיכות לפניו אחד של שומן ואחד של חלב ונתכוון לאכול של שומן ואכל של חלב דחייב חטאת ואף על גב דאמרינן לעיל טרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור היינו היכא דאפילו כשעושה המצוה הוא דוחה איסור שבת דנדחה מפני המילה איכא טרדא אבל באכילת פסח בשחיטתו הוא דאיכא טרדא דדחי שבת ולא באכילה דליכא שום דחיה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק ב׳

ב׳
עבר עבירה ויודע שהיא בל"ת וכו'. המתבאר מהסוגיא דפרק כלל גדול דאיכא תרי מיני שגגות. האחד הוא במציאות כגון סבור שומן הוא ואכלו והיה חלב. והשני הוא ששגג בדין כגון שהיה סבור דפעולה זו היא מותרת או שאין בה כרת ונודע לו אח"כ שחייב. ובשני מיני שגגות אלו חייב הכתוב חטאת ואם נצטרפו שתי השגגות במציאות אחת כגון שהיה סבור שחלב מותר או שאין בו כרת ואח"כ נתחלף לו חלב בשומן ואכלו כסבור שומן הוא לכשיודע לו שטעה בדין ושעל החלב חייב כרת ונודע לו ג"כ שמה שאכל חלב היה חייב חטאת דמה לי שגגה אחת מה לי שתי שגגות מאחר דעל כל שגגה בפני עצמה חייב חטאת בהצטרף שתי השגגות יחד לא הורע כחם. ולא דמי לההיא דאמרינן ברפ"ק דהוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור הרי דמשום דנצטרף עמו שגגה אחרת דהיינו דמה שהורו ב"ד שחלב מותר כדין הורו פטור על מה שנתחלף לו חלב בשומן. הא ל"ד כלל דשאני התם דאם לא היה שגגה זו דנתחלף לו חלב בשומן והיה אוכל חלב על פי הוראת ב"ד דסבור כדין הורו פשיטא דלכ"ע היה פטור מקרבן דקי"ל דתולה עצמו בהוראת ב"ד פטור מקרבן ומש"ה ס"ל לרב דאף אם נצטרף עמו שגגה אחרת דנתחלף לו חלב בשומן אפ"ה פטור כיון דאיכא שגגה אחת דפטור עליה. אבל בנ"ד דעל כל שגגה ושגגה בפני עצמה חייב חטאת פשיטא דאם נצטרפו כל השגגות יחד דחייב קרבן: אך ק"ל מההיא דאמרינן בפ"ח דיומא (דף ע"ו) אר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשעורין כו' א"נ דמחייבי קרבן אכזית קמא והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן כו'. הרי דס"ל לסתמא דש"ס דבשביל שהיה לו שגגה אחרת דהיה סבור דעל שיעור זה ליכא חיוב כרת דאם נתחלף לו חלב בשומן נמי דאינו מביא חטאת. והוא דבר תימה בעיני הדין מצד עצמו דכיון דאם היה יודע דחלב הוא אלא שטעה בדין דהיה סבור דכדי לחייבו כרת צריך שיעור יותר מכזית בינוני היה חייב חטאת דודאי אין חילוק בין טועה בשיעור לטועה בעיקר הדין דחלב אין בו חיוב כרת. וגדולה מזו נ"ל דאפילו אליבא דר"ל דס"ל בפ' כלל גדול דשגגת כרת לא הוי שגגה דבעינן שגגה בלאו וכרת מ"מ בשיעור מודה ר"ל דהוי שגגה דהא אפי' למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ ליכא לאו כי אם איסורא בעלמא ומטעם זה כתבו הראשונים ז"ל דשבועה חלה על חצי שיעור וא"כ הטועה בשיעור פשיטא דחשיב ששגג בלאו וכרת וא"כ כיון דבשביל שגגה זו היה חייב חטאת יש לתמוה למה יפטר בשביל שנצטרף עם שגגה זו שגגה אחרת דהיינו דנתחלף לו חלב בשומן: עוד אני תמיה באותה סוגיא דמנ"ל דכי קאמר ר"א האוכל חלב כו' דמיירי במתחלף לו חלב בשומן אימא דמיירי באוכל חלב במזיד אלא שהיה זית קטן וסבור דליכא לאו ולא כרת בשיעור זה וקאמר ר"א דצריך שיכתוב השיעור שאכל שמא יבא ב"ד אחר וירבה בקרבנות מחמת שיעורין. אשר ע"כ נ"ל דס"ל בסתמא דש"ס דהאוכל כזית קטן בזמן הזה אף שיבנה בהמ"ק ותתחדש הלכה דעל כזית קטן נמי חייב חטאת מ"מ זה האוכל פטור מחטאת דהא תלה עצמו בדעת ב"ד וכל התולה עצמו בב"ד פטור. ואע"ג דהתם בעינן תנאים רבים כדי שיפטר היחיד וכמ"ש רבינו פי"ב מהלכות אלו ומכללם שיעשו כל הקהל או רובם על פיהם היינו דוקא בב"ד שהורה דבר אחד שלא נתפשט בישראל אבל דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים ראשונים גם אחרונים ס"ל הכי אף שיבנה בהמ"ק ותתחדש הלכה באופן אחר פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור וא"צ בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו למי שעשה ע"פ הוראת ב"ד. וא"כ ע"כ ר"א לא מיירי באוכל ויודע שהוא חלב וחיוב החטאת הוא משום דשוגג בשיעור דהא ודאי מהאי טעמא פשיטא דפטור וכדכתיבנא. אלא דמיירי בנתחלף לו חלב בשומן. אלא שהקשו לזה דאמאי חייב הרי לא שב מידיעתו כלומר דאילו היה יודע נמי דחלב היה אוכל משום דס"ל דליכא שיעור ליחייב וכיון דמשום שגגת השוגג אין לחייבו גם משום שגגת המציאות אין לחייבו דהא לא היתה שגגת המציאות סיבת האכילה. ואע"ג דבפ"ק דהוריות הקשו לר"י דאמר ב"ד שהורו דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן חייב מהך ברייתא דאשר לא תעשינה דהא לא שב מידיעתו הוא ותירץ רב פפא קסבר ר"י כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן בה וחייב. י"ל דהך סוגיא דיומא אתיא כרב דאית ליה התם דפטור וטעמיה משום דלאו שב מידיעתו הוא. וכן נראה מדברי רב פפא דקאמר סבר ר"י וכן פירש"י דטעמא דמאן דפטר הוא משום דאי מתיידע ליה דחלב הוא לא הדר ביה שהרי הורו ב"ד דמותר הלכך תולה בב"ד קרינן ביה ופטור. א"נ דסוגיא זו אתיא כר"י נמי ושאני התם שהיתה הוראת ב"ד אחד בטעות שייך לומר כיון דכי מתיידע להו וכו' אבל בההיא דיומא שהוא דבר שנתפשט בכל ישראל לא שייך לומר כיון דכי מתיידע להו דהא אין דבר זה עתיד להודע אלא לכשיבנה בהמ"ק ותתחדש הלכה וכל כי האי מילתא פשיטא דלאו שב מידיעתו: הכלל העולה ממ"ש הוא דלעולם מי שהוא טועה בעיקר הדין כגון דסבר דחלב מותר או שאין בו כרת ואח"כ נתחלף לו חלב בשומן פשיטא דחייב וכמ"ש בתחלת דברינו ושאני ההיא דיומא משום דתולה עצמו בב"ד הוא ולא קרינן ביה שב מידיעתו ואפילו ר"י דפליג עליה דרב בהוריות מודה דהך דיומא דלא הוי שב מידיעתו וכדכתיבנא והדבר פשוט בעיני. (א"ה עיין לקמן פי"ב מהלכות אלו דין א'):
י״ג
השוחט בשבת כו'. עיין לעיל פרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ט ודוק היטב:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות ב׳, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שגגותכל הרמב״ם