רמב״ם - הלכות שגגות · פרק י״א

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק י״א

הלכה א׳

שִׁנּוּי יֵשׁ בְּשִׁגְגַת טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר כְּרֵתוֹת. שֶׁכָּל הַכְּרֵתוֹת כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג וְנוֹדַע לוֹ בַּסּוֹף שֶׁחָטָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. אֲבָל בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד שֶׁתִּהְיֶה לוֹ יְדִיעָה לַטֻּמְאָה וִידִיעָה לַקֹּדֶשׁ אוֹ לַמִּקְדָּשׁ בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה לַטֻּמְאָה וִידִיעָה לַקֹּדֶשׁ אוֹ לַמִּקְדָּשׁ בַּסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּינְתַיִם. כֵּיצַד. נִטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁנִּטְמָא וְשֶׁהָיָה טָמֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אוֹ שֶׁנִּכְנַס. וְשֶׁקֹּדֶשׁ הָיָה זֶה שֶׁאֲכָלוֹ אוֹ מִקְדָּשׁ הָיָה זֶה שֶׁנִּכְנַס לוֹ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבָּן עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנִּטְמָא [וְשֶׁזֶּה קֹדֶשׁ] וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס אוֹ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל. כֵּיצַד. נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא וְיָדַע שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְשֶׁזֶּה קֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ. וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְשֶׁזֶּה קֹדֶשׁ. אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְשָׁכַח שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ אוֹ שֶׁזֶּה בְּשַׂר קֹדֶשׁ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא טָמֵא וְנִכְנַס אוֹ אָכַל. אוֹ שֶׁשָּׁגַג אוֹ שָׁכַח שֶׁנִּטְמָא וְשָׁכַח שֶׁזֶּה בְּשַׂר קֹדֶשׁ וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְנִכְנַס אוֹ אָכַל וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ דְּבָרִים שֶׁנִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ. הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּכָל צַד וְצַד מִשֵּׁשׁ מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ. וּמִנַּיִן שֶׁדִּין שִׁגְגַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כָּךְ הוּא. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁאָר שְׁגָגוֹת נֶאֱמַר (ויקרא ד כז) "בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" (ויקרא ד כח) "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא". כֵּיוָן שֶׁיָּדַע בַּסּוֹף אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בַּתְּחִלָּה. וּבְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו נֶאֱמַר (ויקרא ה ג ד) "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם" מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִכְּלָל שֶׁהָיְתָה שָׁם יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְנֶאֱמַר וְהוּא יָדַע [וְאָשֵׁם] הָא לָמַדְתָּ שֶׁהוּא צָרִיךְ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה בַּסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּינְתַיִם:

הלכה ב׳

נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא [וְיָדַע שֶׁזֶּה קֹדֶשׁ וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ] אֲבָל לֹא יָדַע בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא וְשָׁכַח שֶׁנִּטְמָא וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּכְנַס אוֹ אַחַר שֶׁאָכַל בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא [הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבָּן] אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בַּתְּחִלָּה בְּאֵי זֶה אָב נִטְמָא הוֹאִיל וְיָדַע שֶׁהוּא טָמֵא הֲרֵי הָיְתָה שָׁם יְדִיעַת טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אִם נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טֻמְאָה. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בְּכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ וְיָדַע שֶׁהַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא וְלֹא יָדַע בַּשִּׁעוּר וְשָׁכַח שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ כְּלָל וְנִכְנַס אוֹ אָכַל וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ [שֶׁנָּגַע] בְּכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּב קָרְבָּן אוֹ פָּטוּר. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא רָאָה הַמִּקְדָּשׁ מִיָּמָיו וְלֹא הֵבִין מְקוֹמוֹ. אִם נִטְמָא וְיָדַע שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע בַּתְּחִלָּה שֶׁזֶּהוּ מְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא רָאָהוּ מֵעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ זָכַר הַטֻּמְאָה וְיָדַע שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יְדִיעָה שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ בָּעוֹלָם יְדִיעָה. אוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מְקוֹמוֹ תְּחִלָּה. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵלּוּ הַחַיָּבִים קָרְבָּן מִסָּפֵק אֵינָן מְבִיאִין קָרְבָּן שֶׁמָּא יַכְנִיסוּ חֻלִּין לַעֲזָרָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא חַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל הַסָּפֵק וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּבִיא אוֹתָהּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן מִסָּפֵק:

הלכה ג׳

מִי שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה שֶׁנִּטְמָא וְשֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ. וְאִם נֶעְלָם מִמֶּנּוּ אַחֲרֵי כֵן שֶׁנִּטְמָא וַהֲרֵי הוּא זָכוּר שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ. אוֹ שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ שֶׁזֶּה מִקְדָּשׁ וְלֹא שָׁכַח שֶׁנִּטְמָא. אוֹ שֶׁנִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וְזֶה. כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ יָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְהוּא שֶׁיִּשְׁהֶה כַּשִּׁעוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

הלכה ד׳

מִי שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד וְלֹא שָׁהָה כַּשִּׁעוּר. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה לְאָנוּס בִּלְבַד אוֹ אַף לְמֵזִיד. וּלְפִיכָךְ אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְיָצָא וְלֹא שָׁהָה אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. וְכֵן אִם תָּלָה עַצְמוֹ בַּאֲוִיר עֲזָרָה. הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲוִיר עֲזָרָה כַּעֲזָרָה אוֹ אֵינוֹ כַּעֲזָרָה:

הלכה ה׳

מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ בְּטֻמְאָה אוֹ לָאו אֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. שֶׁאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל לֹא הוֹדַע אֶלָּא בְּכָרֵת שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה:

הלכה ו׳

מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְחָזַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וּבְעֵת שֶׁהָלַךְ בַּשֵּׁנִי שָׁכַח שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנָּה טֻמְאָה זוֹ וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ בַּתְּחִלָּה יְדִיעָה גְּמוּרָה לַטֻּמְאָה אֶלָּא מִקְצָת יְדִיעָה שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע שֶׁהָלַךְ בִּשְׁנֵי שְׁבִילִין שֶׁבְּהִלּוּךְ שְׁנֵיהֶן יְהֵא טָמֵא בְּוַדַּאי וְאַף עַל פִּי כֵן חַיָּב חַטָּאת שֶׁמִּקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה. הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ. פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק טָמֵא:

הלכה ז׳

הִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְטָבַל וְאַחַר שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ הָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְחָזַר וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ חַיָּב. שֶׁהֲרֵי נִכְנַס כְּשֶׁהוּא טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ בְּוַדַּאי אוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ בְּפַעַם שְׁנִיָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל יְדִיעָה מֵהֶן סְפֵק יְדִיעָה הִיא שֶׁהֲרֵי כָּל שְׁבִיל מֵהֶן סָפֵק הוּא כָּאן בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה כִּידִיעָה:

הלכה ח׳

הָיָה טָמֵא וְאָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם נִכְנַסְתָּ לַמִּקְדָּשׁ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם לֹא נִכְנַסְתִּי נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן שֶׁאִם יִרְצֶה יֹאמַר מֵזִיד הָיִיתִי. אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם טָמֵא הָיִיתָ כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ לַמִּקְדָּשׁ וּבְפָנֵינוּ נִטְמֵאתָ וְיָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בֵּין טֻמְאָה זוֹ שֶׁמְּעִידִין בָּהּ וּבֵין כְּנִיסָתוֹ לַמִּקְדָּשׁ יָמִים רַבִּים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֹּאמַר כְּבָר טָבַלְתִּי הוֹאִיל וְהִכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים וְאָמַר לֹא נִטְמֵאתִי מֵעוֹלָם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם. אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִידֵי קָרְבָּן הַקַּל שֶׁהֲרֵי הִכְחִישָׁן:

הלכה ט׳

טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁהָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְלֹא הָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְשֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין. וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אִם הָיָה הַמֵּזִיד מִן הַכֹּהֲנִים. וְאִם הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל דַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז טז) "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

הר המוריה · הלכות שגגות פרק י״א

א׳

עד שתהיה וכו'. שבועות ב' א' ד' א' ה' א' ח' א' ב' י' א' י"ד א' תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פרק י"ב. ומש"כ דבכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף וכו' עיין שבועות י"ד ב' ומבואר ופשוט בכמה דוכתי. וידע שנטמא וכו'. כ"ז מבואר בשבועות י"ד א'. משש מחלוקות וכו'. ר"ל כי הקדש והמקדש נחשבין לשנים ויש כאן ששה בבות (א) היינו העלם טומאה לגבי קדש (ב) או לגבי מקדש (ג) העלם קדש (ד) או העלם מקדש לגבי טומאה (ה) העלם זה וזה לגבי קדש (ו) או לגבי מקדש ופשוט. שנאמר ונעלם וכו'. שבועות ד' א' ה' א' ובתו"כ שם ועיין בלח"מ מש"כ בזה ולקמן אי"ה יבואר מזה.

ב׳

באיזה אב וכו'. שם י"ד ב' ודלא כר"א ועיי"ש י"ט א' דר"י ס"ל דגם ר"א מודה דלא בעינן שידע באיזה אב נטמא ועיין בפי' המשניות שפסק כחזקיה משום דעולא נמי ס"ל כוותיה יעו"ש אמנם לדינא לית הלכה כר"א (וע"ע בתו"כ שם) וע"ע נדה כ"ח ב' דמייתי סוגיית הש"ס הא דחזקיה יעו"ש אבל התם עולא אזיל לשיטתיה. ונודע לו וכו'. לכאורה משמע דבידיעה שבסוף בעינן ע"כ שידע באיזה אב נטמא משום דלא גרע משאר חייבי כריתות דבעינן דידע באיזה חטא נטמא וכדלעיל פ"ב ה"ג ופ"ח ה"ה יעו"ש ולא פליגי כאן רק בידיעה קמייתא אבל באמת לא דמי להך דלעיל דהתם אינו יודע על מה חייב כרת איזו חטא חטא שיתחייב עליה כרת אבל כאן ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש בטומאה מ"מ יש לדמות שפיר דהא התם ידע שפיר שנכשל בחטא עריות או בחטא מאכלות אסורות ואעפ"כ פטור. ובזה נסתלק כל מה שקיהה בזה הלח"מ דלעולם דרשינן דרשא דבה לגבי ידיעות בתרייתא וזה תלוי בפלוגתא דר' אליעזר ור' ישמעאל ופסקינן כר"י אבל הך פלוגתא מיירי לענין ידיעה קמייתא אבל מהך דנדה כ"ח ב' יש לעיין היטב בזה דמבואר התם דלר' עקיבא חייב והא התם ליכא ידיעה בתרייתא ואולי עד כאן לא פליגי בתרייתא רק לענין חטאת ולא לענין מלקות והתם מיירי לענין מלקות ולא לענין חטאת ומ"מ יש לעיין א"כ מנ"ל דר"א פוטר בכה"ג לענין מלקות ואולי אפשר ס"ל לרבינו דלרב דהלכה כוותיה א"כ התם ר"ע ור"א מודו דמיקרי ידיעה שפיר דעד כאן לא פליגי רק בלא ידע באיזה דבר נטמא אבל בידע שפיר מהו הטומאה רק דלא ידע אי טומאתו מחמת אודם או מחמת לובן מיקרי שפיר ידיעה ולכן לכו"ע הוי חייב והא דאינו חייב התם על כרחך טעמא אחרינא הוא משום דבעינן זכר ודאי ונקבה ודאית ואכתי יש לעיין בזה. ובאמת יש לעיין בגוף דברי הש"ס דנדה דמנ"ל דבעינן דידע אי בלובן נטמא או באודם הא מ"מ נטמא מטעם זיבה ובשלמא הכא בעינן שפיר דידע אי נטמא משרץ אי מנבלה ואם היו שני שרצים כגון עכבר וחולד וידע דאיטמי בחד מי בעינן דלידע דאיטמי באיזה שרץ או באיזה נבילה וכ"ת אין הכי נמי א"כ לימא רבותא טפי דאפי' אי איטמי בשרץ ולא ידע באיזה שרץ נמי פטור ועוד אפי' תימא דבכה"ג פטור ג"כ מ"מ הא דידן עדיפא טפי דהא הכא איטמי בתרוייהו ודאי רק דאינו יודע משום איזה טעם הוא טמא. סוף דבר אני נבוך בזה. גם בדברי רבינו יש לעיין קצת דאכתי לא דמי להפלוגתא דר"א ור"י דהתם לא ידע איזה חיוב כריתות עבר אבל כאן ידע שפיר דעבר על כרת של טומאת הגוף לגבי קדש או לגבי מקדש וא"כ י"ל דכאן לא בעינן ידיעה. סוף דבר צע"ג בזה וה' יאיר עיני. הלכות טומאה וכו'. שבועות י"ד ב' בעיא דרב פפא ועלתה בתיקו. שלא ראה וכו'. שם בעיא דר' ירמיה ועלתה בתיקו. חטאת העוף וכו'. עיין לעיל פ"ז מהל' פסולי המוקדשין ה"י יעו"ש ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בגיטין כ"ח ב' ובנדה ע' א' יעו"ש היטב.

ג׳

שנטמא בעזרה וכו'. שם י"ד ב' במשנה ושם בתוספתא פ"א. ביאת מקדש. בפ"ג מהלכה כ"א ואילך.

ד׳

שטימא עצמו וכו'. שבועות י"ז א' ועיין במל"מ שהקשה על רבינו מחי' הר"ן יעו"ש היטב ועיין במל"מ לעיל פ"ג ה"ז שם הובא דברי הר"ן באורך ושם הקשה בעצמו ותירץ זאת הקושיא יעו"ש היטב ודע דהתורת חיים כתב שם דבטומאת מקדש וקדשיו לא בעינן שיהא שב מידיעתו יעו"ש היטב ובלא"ה לק"מ יעו"ש היטב ודו"ק. תלה עצמו וכו'. שם ועיין בלח"מ מש"כ בזה יעו"ש היטב ובאמת כ"כ הרשב"א בחי' לשבועות שם ועיין במל"מ מש"כ בזה ועיין לעיל פ"ו מהל' בית הבחירה ה"ה מש"כ מזה יעו"ש היטב.

ה׳

שנסתפק לו וכו'. עיין לעיל פ"ח ה"א ובמש"כ שם.

ו׳

שני שבילים וכו'. שבועות י"ט ב' וכריתות י"ט א' תוספתא דטהרות פ"ו. הלך בראשון וכו'. בכריתות שם ועיין במל"מ.

ז׳

שלישי ושביעי וכו'. שם ושם וכר' יוחנן דס"ל כאן עשו ספק ידיעה כידיעה (ועיין לעיל פ"ו הי"ב ופ"ח ה"ח) ומשמע כאן דידיעת בית רבו לא שמה ידיעה דאל"כ גם ספק ידיעה לא בעינן כמבואר שם בשבועות וכריתות בתוס' יעו"ש היטב ולכאורה יקשה לדברי רבינו דפוסק כרבי בהלכה א' ולדידיה ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועיי"ש בלח"מ מש"כ בזה ויש לעיין בזה.

ח׳

ואמרו לו וכו'. שם בכריתות י"ב א' ומודים חכמים לר' יהודה בחלבין ובביאת מקדש ועיין לעיל פ"ג ה"א. אע"פ שהיה וכו'. עיין בראב"ד שהשיג ע"ז ועיין במרן ובלח"מ מה שהאריכו בזה וע"ע בירושלמי נזיר פ"ח ה"א יעו"ש היטב.

ט׳

ידיעה בתחלה וכו'. שבועות ב' א' ז' ב' ח' ב' תו"כ אחרי פ"ה. ושאין בה וכו'. שם ב' א' ח' ב' ותו"כ שם. לא בתחלה וכו'. שם ב' א' וכר' יהודה ושם ט' ב' ובתוספתא פ"א ובתו"כ שם ומסקינן שם בש"ס אפילו חטא שסופו לידע דינו כאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף יעו"ש. ועל זדון כו'. שם ב' ב' י"ב ב' ובתו"כ שם. מן הכהנים. משמע דבשוגג מתכפרים בשעיר ורש"י לא כ"כ שם ב' ב' בד"ה אלא שהפר וכו' יעו"ש וכן משמע קצת שם י"ג ב' י"ד א' דמסקינן שם דדם הפר ווידויו מכפרין על מה שהשעיר הפנימי ושעיר החיצון מכפרים אלמא דהכהנים מתכפרין בפר מה שהשעירים מכפרין על ישראל ומהיכי תיתי לחלק ולומר דאין הפר מכפר על הכהנים רק בזדון מקדש וקדשיו ואף דהכהנים מתכפרין בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח עיין בתוס' י"ד א' ד"ה וקאמר וכו' יעו"ש היטב וצ"ע בזה וכן העיר בזה הלח"מ וה' יאיר עיני.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק י״א

א׳

כל חייבי כריתות כגון ששגג ונודע לו שחטא אף על פי שלא ידע בתחלה שחטא חייב חטאת כדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא כיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה חייב ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה לו ידיעה בתחלה ונאמר והוא ידע מכלל שיש ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים כדתנן במתני' קמיתא דשבועות ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד כגון שנטמא ושכח ונכנס למקדש או אכל קדש והיה יודע שזה מקדש וזה קדש אלא ששכח הטומאה דהיינו העלם טומאה וזדון מקדש וקדש או אפכא שידע שהוא טמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ונכנס ואכל ואח"כ זכר שזה מקדש וזה קדש או שכח שנטמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ואח"כ ידע שנטמא ושזה מקדש וזה קדש הרי ג' מחלוקת בקדש ושלש במקדש ויש לו ידיעה בתחלה ובסוף וחייב בקרבן עולה ויורד שם בריתא פלוגתא דר' עקיבא ור' דתניא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים תלמוד לומר ונעלם ונעלם ב' פעמים דברי ר' עקיבא גבי טומאת קרבן עולה ויורד כתיב תרי ונעלם והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומאי משמע דהאי ונעלם הוא מכלל דידע מעיקרא אמר רבא מדלא כתיב והיא עלומה ממנו א"ל אביי אלא מעתה גבי סוטה וכו' אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו הוי ידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא יודע כשנגע אבל לא נתכוון והתבונן שנטמא בטומאה כשנוגע בה ולא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו ולית בה ידיעה בתחלה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הגוים ובמתני' דפ"ב תנן ידיעות הטומאה שתים שהן ד' נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש נעלם ממנו קדש וזכר את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואח"כ ידע הרי זה בעולה ויורד ואע"ג דמוקמי' מתני' כר' דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקט סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפ' כולה מתניתין בידיעת בית רבו כך כתבו התוספות ופליגי תנאי במתני' ר' אליעזר ור"ע ור' ישמעאל אי חייב על העלם טומאה או על העלם קדש ור' ישמעאל סבר כרבי דחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש כדכתיב ונעלם ונעלם שני פעמים ולהכי נקטי' כותיה דאף על גב דהלכה כר' עקיבא מחברו הכא איכא ר' ור' ישמעאל דאף ע"ג דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאמרינן בשלהי פירקין אפ"ה מיחייב אהעלם טומאה והעלם מקדש כדאמר' וסתמא דמתניתין נמי הכי הוא נעלמה ממנו טומאה וזכור את הקדש או נעלם ממנו קדש וזכור הטומאה. נטמא ולא ידע באי זה אב נטמא ואח"כ ידע חייב בקרבן עולה ויורד שם אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר עד דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמי ורבי עקיבא סבר לא בעיא דכיון דידע דנטמא לא צריך דאף על גב דכתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ דמשמע דבעיא דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע לא היא דרבי עקיבא סבר דלא נקט שרץ אלא איידי דבעי למיכתב לכדרבי דאמרן לעיל אקרא אני חיה בהמה למה לי וכו' נקט נמי שרץ כתנא דבי רבי ישמעאל דכל פרש' שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה נעלמה ממנו הלכות טומאה שלא ידע ששיעור כעדשה מן השרץ טמא וידע שהשרץ מטמא ושכח שנגע בשרץ כלל הוי ספק משום דהויא התם בעיא דרב פפא וסלקא בתיקו וכן מי שלא ראה המקדש בימיו הוי בעיא דרבי ירמיה התם בן בבל שעלה לירושלם שיודע שיש מקדש בירושלם אבל לא ידע מקומו מהו ומוקמינן לה אליבא דרבי דבעיא ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא תיקו ולא דמי לידיעת בית רבו דאלו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו ואינו מביא קרבן שמא יכניס חולין לעזרה.

ג׳

מי שנטמא בעזרה שם פ"ב במשנה נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה או שהה כדי השתחואה דהיינו כמימריה דקרא דכל ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית וכו'.

ד׳

מי שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הוי ספק שם בעיא דרבא צריך שהיה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהיה אי אין צריך שהיה למלקות לקרבן גמירי שהיה למלקות לא גמירי שהיה או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש לקרבן ול"ש למלקות תיקו. תלה עצמו באויר עזרה מהו שם בעיא דרבא כי גמירי שהיה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי דתלוי לאו בת השתחואה הוא או דילמא שהיה גמירי בפנים ל"ש דבת השתחואה או לאו בת השתחואה תיקו. ואין חייבין אשם תלוי על לא הודע אלא בדבר שחייבין עליו כרת וחייב על שגגתו קרבן חטאת קבועה כדילפינן לעיל פ"ח.

ו׳

מי שהיו לפניו ב' שבילין שם שלהי פ"ב ת"ר ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב שיש כאן בתחלה ידיעה וודאית ומקשינן ור"ש פוטר בכולן ואפילו בהאי קמייתא בתמיה והא מה נפשך טמא הוא ומוקי לה רבא כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון ת"ק אליבא דר"ש סבר מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה דלא ידע שהלך בשניהם שיהא טמא בודאי ולאו ידיעת ספק הוא ואי הוה ידע לכולה מילתא ה"ל ידיעה ודאית והשתא הויא מקצת ידיעה ודאית כדאמר' והוי ידיעה מידי דהוה אידיעת בית רבו דילפינן לעיל דהויא ידיעה הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קדש פטור מפני שהוא ספק טמא. הזה שלישי ושביעי וטבל אחר שנכנס והלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב שם בבריתא דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה וא"ר יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה ולא דמי לנוגע בכעדשה ולא ידע אי כזית מטמא אי כעדשה מטמא דהוי בעיא לעיל וסלקא בתיקו דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הילכך ה"ל ידיעה טפי ואפשר דמשום דאמרינן דידיעת בית רבו הויא ידיעה סמכינן נמי אידיעת ספק הכא בטומאת מקדש וקדשיו.

ח׳

היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי ריש פ' אמרו לו מודים חכמים לרבי יהודה ופליגי אדר' מאיר בחלבים ובביאת מקדש שאמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי נאמן שאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בטומאה אם אמר לא נטמאתי והעדים אומרים לו שנטמא לא מצי לתרץ דיבוריה הכא לומר לא נטמאתי דאינו יכול להכחיש את העדים והרי אלו נאמנים דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן כדאמר ר"מ במתניתין.

ט׳

טומאת מקדש וקדשיו שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר י"ה הנעשה בפנים וי"ה תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ושאין בה ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפרין שם במשנה קמייתא דשבועות ובמתניתין גופה יליף טעמא מדכתיב מלבד חטאת הכיפורים גבי שעיר הנעשה בחוץ כתיב ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים והוא הנעשה בפנים על מה שזה מכפר זה מכפר דהקישן הכתוב בהאי קרא ללמד דמה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה כדילפינן בגמרא דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה דת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל בשעיר הנעשה בפנים בפרשת אחרי מות כתיב ויש לי להביא בהאי טומאה ג' טומאות ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים דכתיב בהו טומאה ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות והואיל ולא פירש לך על אי זו מהם לא מסור אלא לחכמים לפרש על אי זו מדבר צא ולמד בבנין אב אי זו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו דמייתי עולה ויורד ושאר עבירות בקרבן קבוע אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה רש"א ממקומו הוא מוכרע דכתיב וכפר על הקדש מטומאות של קדש יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר פנימי מכפר ת"ל ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינם בני קרבן שהם במזיד אף חטאים שאינם בני קרבן ומנין דתולה לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולא לשאין בה ידיעה בתחלה שאף היא אינה בת קרבן ת"ל לכל חטאתם הראויה לבא לכלל חטאת כשידע יביא קרבן עולה ויורד יצתה שאין בה ידיעה בתחלה שאין באה לכלל חטאת לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה והא לא אפשר וכיון דאיתקש שעיר הנעשה בחוץ לנעשה בפנים כדכתיב מלבד חטאת הכיפורים מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף כדילפינן דתולה עד שידע אף חיצון אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה והיינו ידיעה דבסוף דאינו חייב קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה אבל על שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף לא מכפר כפרה גמורה דלא כתיב מחטאתם אלא לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה א"ר זירא שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורים ופריך בגמרא מכדי איתקושי איתקוש להדדי נכפר פנימי אדידיה לתלות על שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף ואדחיצון לכפר על שאין בו ידיעה בתחלה ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון שלא היה להם שעירים כל הצורך אמר קרא במזבח פנימי וכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וניכפר חיצון אדידיה ואפנימי ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה תרי זמני כתיב לומר כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ובתרוייהו י"ה מועיל עם הקרבנות דכתיב כי יום כיפורים הוא לכפר וגו'. ועל שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים כרבי יהודה במתני' ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דר' יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר ומשום דדרשינן נמי הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח דייקי' דה"ל למיכתב חטאת ה' מאי לה' ש"מ תרתי ושעירי הרגלים ילפינן דכתיב בהו ושעיר דהוה מצי למיכתב שעיר בכולה וכתיב ושעיר וא"ו מוסיף על ענין ראשון מה שעירי ר"ח אינם מכפרים אלא על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי הרגלים כן ושעירי ר"ח גופיה דלא מכפר על שאר עבירות שלא נודע לו ילפינן מדתנא רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע שעיר דחיצון וזה של ר"ח נמי בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף של ר"ח כן והואיל והוא למד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש לשעירי הרגלים על זדון טומאת מקדש וקדשיו שם סתמא דמתניתין שעיר הנעשה בפנים וי"ה מכפרים ובגמרא ת"ר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ולא לכהנים שאין מתכפרים בו ובמה מתכפרים בפרו של אהרן ומוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו דאף על גב דכתיב אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותר אצל ביתו דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכי תימא ביתו כתיב ולא שאר הכהנים הא כתיב בית אהרן בית הלוי דכולן קרויין ביתו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק י״א

ד׳

מי שטימא עצמו במזיד וכו'. עיין בחידושי הר"ן ז"ל שכתב דבעיא זו לא מיתוקמא אלא אליבא דר"ע דאמר דאינו חייב על העלם מקדש אבל לר' ישמעאל דאית ליה דחייב על העלם מקדש לא מתוקמא. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו דפסק כר"י והביא בעיא זו וצ"ע: ומ"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר העזרה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ"ב דמכות (דף י"ב) ד"ה אילן וז"ל אילן שהוא לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים תימה דבשילהי כיצד צולין אמרינן דגג לא נתקדש וא"כ מעשר שני אין אוכלים על האילן וי"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בה ד' דלא חשיבי והוי כאילו עומד באויר כנגד הקרקע עוד י"ל דמיירי באילן שענפיו מרובים ואויר ירושלים כירושלים ע"כ. וכתב הרב בעל חידושי הלכות דלפי תירוצא בתרא דוקא אויר ירושלים הוי כירושלים אבל אויר עזרה אינו כעזרה ומאי דאמרינן בכיצד צולין דגגין לא נתקדשו הוא בעזרה משום דאויר עזרה אינו כעזרה אבל גגין דירושלים נתקדשו. ותמיה לי מלתא טובא מכמה אנפי חדא דבפ' כיצד צולין מוכח דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוי אף בגגין דירושלים דבגמרא הקשו לרב דאמר גגין לא נתקדשו מדאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא אלמא דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוא אף בגגין דירושלים. ותו דמאי דקאמר דלדברי התוס' אויר עזרה אינו כעזרה הוא תימה דבפ' שני דשבועות אמרינן בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כו' וכתבו התוס' שם אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כיצד צולין] אמרינן טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין נמי אמרינן ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כו', הרי דהתוס' הכריחו מכמה סוגיות דאויר עזרה כעזרה וא"כ יש לתמוה איך שינו את טעמם במכות. ומלבד מה שהכריחו התוספות הנה יש להכריח דין זה מכמה מקומות. והנה בפרק המזבח מקדש (דף פ"ז) (עיין בפ"ג דכריתות דף י"ג במה שכתבו התוס' שם בד"ה תיפשוט דבעי רמי בר חמא) איבעיא לן אי אויר מזבח כמזבח דמי או לא ואמרינן בסוף הסוגיא אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ כי קאמר דדלנהו בקניא מאי תיקו ע"כ. הרי דפשיטא לן דאפילו אויר מזבח שהוא מקודש יותר מהעזרה הוי כמזבח ולא קא מיבעיא ליה אלא דדלנהו בקניא. אך עדיין יש לדוחה לדחות דהיכא דתלה עצמו באויר דמי לקניא ולא פשיטא לן אלא במונח על גבי המזבח ומוליך הדם והאיברים באויר ולפי מה שהכריחו התוס' דאויר עזרה הוי כעזרה אפילו בקניא שהרי הכריחו הדין מבהונות דמצורע והתם כיון שהיה עומד בחוץ פשיטא דדמי לקניא י"ל דדוקא גבי עזרה פשיטא לן דאפילו בקניא אויר עזרה כעזרה אך גבי מזבח מספקא לן אם נתקדש ג"כ האויר להיות דינו כמזבח או לא נתקדש האויר כי אם בקדושת עזרה. ונראה שיש להכריח דלעולם הוה פשיטא ליה באויר עזרה ולא קא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח שהרי בתחלת הסוגיא אמרו ואי אמרת אויר מזבח לאו כמזבח אויר כבש נמי לאו ככבש דמי היכי מסיק ליה מכבש למזבח ה"ל ירוד ואי אמרת דכי סלקא אדעתין דאויר מזבח אינו כמזבח היינו דאפילו קדושת עזרה אין לו מאי איריא משום ירוד ת"ל בכל הזבחים דהיכא מסיק להו מן הכבש למזבח דהא נפסלו ביוצא אלא ודאי דהוה פשיטא ליה דלעולם אויר עזרה כעזרה ולא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח. ומיהו יש לדחות ראיה זו משום דאף דנימא דאויר עזרה אינו כעזרה עדיין אין לומר שנפסלו האיברים כשמוליכם באויר משום יוצא משום דאין פסול יוצא מתוך המחיצות וכמ"ש רש"י בפ"ב דזבחים (דף כ"ו) עלה דפרכסה ויצאת לדרום דכשרה. ומיהו אין הנדון דומה דאי אמרת דאויר לא נתקדש א"כ לא חשיב כעזרה ושאני דרום דסוף סוף עזרה הוא. ואני תמיה בדברי התוס' שרצו להכריח דאי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא והא מהסוגיא דפ' המזבח מקדש שכתבנו מוכח דכל שרגליו נוגעות בקרקע פשיטא לן דאויר מזבח כמזבח וה"ה באויר עזרה וא"כ מאי ראיה יש מכאן לתלה עצמו באויר עזרה שאין רגליו נוגעות בארץ ואי התוס' ס"ל דרגליו נוגעות בארץ הוי כתלה עצמו באויר ושאני קניא לפי שהוא חוץ למקום, הנה מלבד דהסברא היא זרה בעיני אכתי תיקשי דאמאי לא הכריחו דינם מסוגיא זו. עוד אני תמיה דאמאי לא הכריחו התוס' דין זה דאויר עזרה כעזרה דמי מההיא דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ו) דאויר פנים כפנים ואויר צפון כצפון ומטעם זה היה מן הדין דהיכא דתלה עצמו וקבל דכשר אף דבעינן שיהיה המקבל בפנים משום דאויר פנים כפנים ולא פסלינן ליה אלא משום דאין דרך שירות בכך והיכא דתלה הבהמה וקבל כשר בכל בין בקדשים קלים בין בקדשי קדשים ותלה ושחט בקדשי קדשים דוקא פסול משום דבעינן ירך הרי סוגיא זו מוכחת בהדיא דאויר פנים כפנים בתלה עצמו וא"כ היה להם לתוס' להביא סוגיא זו ולעיל מזה (בדף כ"ה) אמרינן דאויר כלי ככלי ואפילו באויר שאין סופו לנוח. ומ"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה ויש לתמוה עליו מכל הנך מקומות שכתבנו דמוכח דאויר עזרה כעזרה והם הלכות פסוקות הביאם רבינו בחיבורו והם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט' ובפרק ראשון מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ז ובפ"ג הלכה י"ב ומכל הנך מוכח דאויר עזרה כעזרה וההיא דבהונות נמי שכתבו התוספות היא ראיה עצומה. שוב ראיתי בחידושי הר"ן שכתב דאף לפי הגירסא דגרסי אויר עזרה כעזרה הכי פירושו אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא מה"ט דכתיבנא בנוסחא אחריתי ע"כ. וא"כ אפשר דרבינו נמי הכי מפרש לה ותפס לשון הגמרא כמנהגו, ושוב ראיתי להרב בעל ל"מ שכתב כן יע"ש:

ו׳

מפני שהוא ספק טמא. עיין במ"ש התוס' פ' ידיעות הטומאה (דף י"ט) ד"ה הלך בראשון ונכנס וצ"ע. ועיין במ"ש הר"ש פי"ב דפרה אמתני' דמזה מחלון של רבים ועיין בתוי"ט שם:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות י״א, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שגגות כל הרמב״ם