רמב״ם - הלכות שגגות · פרק י״ב

חטאת קבועה. עיין הוריות ח' א' ב' ט' א' ותוספתא פ"א ותו"כ ויקרא דבורא דחטאת פרשה ד'. אם שגגו. שם ד' ב' דבמזיד פטורין. בי"ד הגדול. שם ה' א' וכחכמים (ועיין שם ג' א') ובתוספתא שם פ"א ובתו"כ שם. והורו להתיר. שם ב' א' ושם ז' ב' וח' א' ותוספתא שם ותו"כ שם ועיי"ש ב' ב'. ושגגו העם. שם ד' ב' דמזידין פטורין. ועשו העם. אבל לא עשו פטורין כמבואר שם ד' ב'. והם סומכין וכו'. אבל אם לא סמכו עליהן פטורין הבי"ד כמבואר שם ב' א' ושם ד' ב' יעו"ש היטב. שלא עשו וכו'. שם ג' א' ה' ב'. פטורין מן וכו'. עיי"ש ב' ב' ה' א' יעו"ש היטב. בע"ז שגגו וכו'. עיין הוריות ח' א' ט' א' י"ג א' יבמות ט' א' יומא נ' א' נ"ז א' זבחים צ' א' (ועיין רדב"ז ח"ה סי' רכ"ב). מכל שבט וכו'. שם ה' א' וכר' יהודה ובתו"כ שם. והם נשרפות וכו'. עיין לעיל פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הט"ז. וכל וכו' שנאמר וכו'. עיי"ש ה' ב' דפריך לה מזה יעו"ש וכן הרגיש בזה הלח"מ. ויש ליישב דאי לאו האי קרא הו"א דדוקא י"ב שבטים מיקרו קהל לכן מייתי רבינו האי קרא ודע דבש"ס מייתי שם פסוק ונתתיך לקהל עמים וכו' והקשו התוס' ישנים אמאי לא מייתי קרא דגוי וקהל גוים כו' יעו"ש ובאמת כ"ה בירושלמי שם פ"א ה"ו וכ"ה ברש"י פסחים פ' א' ויש לעיין לכאורה דהא אותו פסוק קאי ג"כ על מנשה ואפרים כמו שפרש"י בריש פרשת ויחי יעו"ש א"כ אכתי הוו שני שבטים וי"ל דגוי קאי על בנימין וקהל גוים קאי על חד מבני יוסף דהשני הוא בכלל יוסף ופשוט ועוד י"ל דלגבי הוראה מיחשב אפרים ומנשה לחד כדאיתא ו' ב' ולקמן פי"ג ה"ב ועוד הא כתב רש"י בחומש דה"ק קהל וגוים וחד קאי אאפרים וחד אמנשה. שבארץ ישראל. שם ד' ב' ג' א'. רוב ישראל וכו'. שם ג' א' ה' ב' ותוספתא שם פ"א ותו"כ שם. שלא חטאו וכו'. שם ה' א' וכר' יהודה ובתוספתא שם ובתו"כ שם. שבט אחד וכו'. שם ה' ב' מסקינן דלר' יהודה אפי' שבט אחד בלבד שעשה ע"פ הוראת בי"ד הגדול כל השבטים חייבין יעו"ש וכתב שם רבינו דמיירי בשהיה אותו השבט רוב הקהל יעו"ש בפי' המשניות וכ"כ הרע"ב ובהכי ניחא מה שנקט ר"י שם במשנה ז' שבטים יעו"ש משום דמ"מ רובא בעי או רוב מנין השבטים או רוב הקהל אמנם ר' אלעזר ב"ר שמעון ס"ל או רוב השבטים אע"פ שהן מחצית הקהל או מחצית השבטים והן רוב הקהל כמבואר בירושלמי שם פ"א ה"ז ומש"כ רבינו מתחלה בין שעשו רוב ישראל אע"פ שהן מיעוט מנין השבטים היינו משום דהוא פסק כר"י דבשבט אחד שהוא רוב הקהל די ומינה שאם היה רוב מנין השבטים אע"פ שהוא מיעוט הקהל די וכמו רשב"א לשיטתו בירושלמי והבן (כנראה לענ"ד ברור ואם תראה לאחד מן המחברים שכתב קצת באופן אחר לא תשגיח בו).

שנסתפק להן וכו'. הוריות ז' א' ט' א' תו"כ שם פ"ב ותוספתא פ"א. ונודעה החטאת וכו'. ממלת ונודעה קא דריש והא דדרש שם ה' א' והובא לקמן פי"ד ה"ד יעו"ש שם דריש ממלת החטאת ומיושב קושיית הלח"מ. ובאמת בש"ס לא נאמר מקרא מפורש מאיזה טעם פטור הצבור מאשם תלוי ופשוט והבן. בי"ד הגדול וכו'. כבר נתבאר לעיל ה"א ד"ה בי"ד הגדול. ראש ישיבה וכו'. שם ד' ב' ובתוספתא פ"א ובתו"כ שם. ראויין להוראה וכו'. שם ושם ושם. או רובן כו'. שם ג' ב' וסלקא דר' יונתן בתיובתא (ומש"כ בתוספתא פ"א שבהורייה בעינן שיורו כולם אתי לאפוקי באם המיעוט גילו דעתם להיפך שפטורים אבל אם שתקו חייבין ועיין לקמן בפי"ג). מותרים אתם וכו'. כ"ה שם ב' א' ובירושלמי שם ה"א (ועיין לעיל במל"מ הלכה א' יעו"ש וכל דבריו פשוטים). כל הקהל וכו'. כבר נתבאר בהלכה א'. לבטל מקצת וכו'. שם ג' ב' ותוספתא שם ובתו"כ שם וירושלמי פ"י דיבמות ה"ג. ידעו גופו וכו'. שם ה' א' תו"כ שם וכל אלו הדברים בפרטות יבואר אי"ה לפנינו בסימנים הבאים.

מצות קסה שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה ושגגו ועשו העם על הוראתם ואח"כ נודע לב"ד שטעו הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה אע"פ שהם עצמם לא עשו ושאר העם העושים על פיהם והוראתם פטורים כדתנן פרק קמא דהוריות בין שעשו ב"ד ועשה אחריהם בין שעשו ועשה עמהם בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד ובת"כ תניא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם עדה זו ב"ד כדכתיב ושפטו העדה וגו' ואין חייבין אלא על העלם דבר של הוראת ב"ד כדתנן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ובגמרא מנ"ל דת"ר ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ישגו ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה של הקהל כדכתיב ישגו ונעלם דבר דמשמע שגגת מעשה עם העלם דבר של הוראה והיינו בכל כריתות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואם הורו בדבר שחייבין אשם ודאי פטורים דכתיב באשם ודאי נפש אחת וב"ד אינם בכלל נפש אחת ועוד דבאשמות אין בה דין העלם דבר דאשם ודאי חייבין על המזיד כשוגג כדתנן נמי התם ובגמרא מנ"ל דתניא רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ובכריתות כתיב לגלות ערותה עליה מה להלן זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובשגגת ע"ז שהורו בית דין ועשו הקהל על פיהם בעינן נמי העלם דבר עם הוראת מעשה כדתנן נמי התם וילפינן בגמרא נאמר כאן מעיני הקהל ונאמר להלן בפרשת שלח לך בהעלם ע"ז אם מעיני העדה וגו' מה מעיני דפרשת ויקרא העלם דבר עם שגגת מעשה כדילפינן ישגו ונעלם אף מעיני דשגגת ע"ז העלם דבר עם שגגת מעשה וקרבן שגגת הוראת ע"ז הוא פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ובשגגת ע"ז הכתוב מדבר כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה מצוה אחת שהי' ככל המצות מה עובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו כן ואי זו זו ע"ז כדכתיב אשר דבר ה' אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מן היום וגו' מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים כדכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם ובפ' כהן משיח תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה אי זו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה. הוי אומר זו ע"ז דאנכי ולא יהיה לך דהיינו ששמעו מדיבור הקב"ה וצוה על ידי משה בכמה מקומות בתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה וקרבן שגגת הוראת שאר כריתות הוא פר חטאת לכל שבט כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת ותנן פרק קמא הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובע"ז פר ושעיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאים י"ב פרים וי"ב שעירים דקסבר צבו' מביאין פר ולא ב"ד דכתיב והקריבו הקהל וכל שבט ושבט איקרי קהל כדילפינן בגמרא מדכתיב ויאמר אליו הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל וגו' מאן אתיליד ליה ההוא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא אלמא בנימין לחודיה איקרי קהל וכיון דקהל דכתיב גבי שאר כריתות הוי שבט כדאמרינן עדה דכתיב גבי שגגת ע"ז נמי הוי שבט. והפרים והשעירים הם נשרפים כדכתיב בפר העלם דבר דכתיב והוציא את הפר ושרף אותו וגו' ותנן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו' דהיינו שעירי ע"ז שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם כדתניא פרק ב"ש ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו לפר זה פר כהן משיח האמור בפר' החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן כדין פר העלם לטעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לג' מחנות לפי שבמקומו לא נתפרשו הלכותיו בפרשת שלח לך. בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי ב"ד שהורו בין שעשו רוב ישראל בין רוב השבטים מביאים כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט ושעיר לכל שבט בע"ז אף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהם פר ובגמרא מ"ט דר' יהודה קסבר ד' קהלי כתיבי מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל והקריבו קהל מאי הקהל תרי הקהל הרי ארבע וחטאת הקהל לא קא חשיב דהא לא כתיב לא בהקרבה ולא בהוראה חד לחייב על כל קהל וקהל פר דשבט אחד איקרי קהל כדאמרי' וחד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל כדכתיב הקהל ועשו דמשמע הוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל וחד לגרירה דשאר השבטים שלא חטאו נגררין אחר החוטאים ומביאים על ידיהם פר וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו ועשה אותו השבט על פיהם לרבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוריית בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט ועדת ישראל היינו סנהדרין של ישראל דהיינו בית דין הגדול ורוב ישראל אפילו הן מיעוט שבטים ורוב שבטים אפילו הן מיעוט ישראל הוא דמיגררי שאר שבטים בתריהו דלייתי כולהו פר כל שבט אבל שבט אחד אפילו עשו בהוראת ב"ד הגדול לא מגררי בתריהו שאר שבטים אלא לר' יהודה אבל חכמי' פליגי עליה בהא וסברי דשבט אחד ואפילו ב' או ג' דהוו מיעוט לא מגררי בתריהו שאר שבטים ואין מביאין פר אחד דאף על גב דס"ל דשבט אחד איקרי קהל אפי' לחכמים דפליגי אר' יהודה היינו להביא כל שבט פר כשהם רוב ישראל או רוב שבטים ומגררי בתריהו שאר שבטים כדאמ' לר"ש בן אלעזר דכתיב מעיני הקהל דמשמע מיעוטא וכתיב כי לכל העם דמשמע רובא ולא מיעוטא הא כיצד שבעה שבטים והם מיעוט ישראל או רוב ישראל והם מיעוט שבטים ורבי יהודה ורבנן משמע דמודו בהא דר"ש בן אלעזר לענין דלא מגררי שאר שבטים בתריהו אלא כשחטאו רובא כי האי אבל רשב"א סבר דאפי' בלא גרירא לא מחייבי ב' או ג' שבטים אלא כי הוו רובא דשבטי' או רובא דישראל חייבין ב"ד להבי' פר ושעיר.

ב"ד שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא אינם חייבים באשם תלוי כדכתיב ונודעה החטאת עד שיודע ואחר כך יתחייבו בקרבן בד"א שב"ד חייבין והעושים על פיהם פטורים מן הקרבן כשיהיו בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו דהיינו בית דין הגדול והאי דכתב הרב ב"ד חייבים היינו שחייבים ב"ד להביא מכל שבט ושבט כדא' לרבי יהודה דשבט איקרי קהל ור"ש הוא דבעי נמי דיביאו ב"ד פר אבל לרבי יהודה לא מיחייבי ב"ד להביא אלא מכל שבט ושבט והאי דאמרינן ב"ד חייבין היינו לאפוקי דאותם שחטאו לא מיחייבי אלא ב"ד מכל שבט כדאמרינן ובעינן שיהיה עמהם ראש ישיבה שיהיו כולם ראויים להוראה ויטעו כולם או רובם ויאמרו מותרים אתם ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם שוגגים ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדנילף בסמוך:

כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה כו' הרי ב"ד חייבין כו' ושאר העם פטורין מן הקרבן. והנה כל החלוקות שהזכיר רבינו בדינים אלו הוא שב"ד הורו להתיר דבר אחד. אך אני מסתפק היכא דב"ד הורו בדבר אחד שאין בו כרת אבל הם מודים דאיסורא נמי איכא ולאו נמי איכא ועשו העם אותו האיסור מהו. ולכאורה נראה דגם בזה ב"ד חייבין ושאר העם פטורין דכיון דקי"ל לגבי יחיד דשגגת כרת שמה שגגה וכמ"ש רבינו בפ"ב מהלכות אלו הלכה ב' וא"כ כי היכי דלגבי יחיד חשיב שגגה ה"נ גבי ציבור אם שגגו ב"ד בהוראה והורו בדבר אחד שאין בו כרת ועשו הקהל על פיהם ב"ד חייבין ושאר העם פטורין. אך יש לדחות ולומר דגבי הוראת ב"ד אין העם פטורין אלא בשהורו ב"ד שדבר זה מותר לגמרי דאז פטורין מטעמא דכתב רבינו דהיינו מפני שתלו בב"ד וזהו עיקר הטעם בדינים אלו וכדתנן רפ"ק דהוריות זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב"ד פטור. ומטעם זה קי"ל דאם לא היו העושין שוגגין ע"פ ההוראה כגון שידעו הקהל שב"ד טעו בהוראה זו חייבין הקהל בקרבן וכמ"ש רבינו בפי"ג הלכה ה' וא"כ כל שהורו ב"ד שדבר זה אסור אך אין בו כרת כל שעשו הקהל לא מיקרי תולה בב"ד שהרי ב"ד לא התירו דבר זה והוי כתולה בעצמו וחייב. וראיתי ביומא (דף פ') דאר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו' לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ע"כ. ולמעלה (בדף י"ט) הארכתי בביאור סוגיא זו וכתבתי דהאוכל כזית קטן מחלב אף שיבנה בהמ"ק ותתחדש הלכה שעל כזית קטן נמי חייב כרת אינו מביא קרבן משום דהוי כתולה עצמו בהוראת ב"ד (א"ה תמצאנו בפ"ב מהלכות אלו דין ב'). וא"כ כפי זה יש להוכיח דכל שהורו ב"ד שאין בו כרת אף שהורו דאיכא איסורא מ"מ העושה על פיהם פטור דהא התם אף שהורו ב"ד דעל כזית קטן ליכא כרת מ"מ מודים דאיסורא איכא דהא קי"ל כר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. אך אין דעתי נוחה בדין זה דהא קי"ל דאין תולה בב"ד פטור אלא כשאמרו מותרים אתם לעשות אבל כל שלא הורו לעשות ב"ד פטורין ושאר העם חייבין וכמו שפסק רבינו בפי"ג הלכה א' וא"כ כל שהב"ד מודים דאיכא איסור בדבר אלא שטעו בכרת לא משכחת לה שיאמרו מותרים אתם לעשות, וא"ת א"כ תיקשי ההיא סוגיא דיומא שכתבנו דהא מעולם לא הורה שום ב"ד דכזית קטן מותר לאכול, י"ל כמ"ש למעלה דלא דמי הך הוראה להוראה דב"ד משום דהוא דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים כולם ראשונים וגם אחרונים כולם הסכימו דעל כזית קטן אין בו חיוב כרת וא"כ בזה אין אנו צריכים לאותם התנאים שהצריכו חז"ל גבי הוראת ב"ד ושגגו העם ומש"ה התם אם אכל כזית קטן פטור אבל בעלמא אין העם פטורים אלא כשב"ד הורו להתיר איזה דבר מכל וכל והורו לעשות אבל כל שהב"ד מודים דאיכא צד איסור בדבר אלא שטעו בהוראתם ואמרו דליכא כרת באיזה דבר כל העושה אותו דבר חייב קרבן שהרי לא תלה עצמו בהוראת ב"ד ומכ"ש מההיא דבעינן שיאמרו להם הב"ד מותרים אתם לעשות נלמד דין זה וכדכתיבנא. ועיין בפ"י דיבמות (דף צ"ב) דאמרינן דהיכא דהתירוה ב"ד להנשא והלכה וזנתה או אלמנה לכ"ג כו' דחייבת הרי דאע"ג דהיא מצד עצמה התירוה שאינה א"א אם הלכה ונבעלה לאסור לה חייבת לפי שלא התירוה לזה כל שכן היכא דאעיקרא דמלתא לא התירו דבר זה מכל וכל, ואע"ג דכל אותה סוגיא נראה דהיא דלא כהלכתא דאתיא כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואנן קי"ל כמ"ד חייב מ"מ יש ללמוד לדידן היכא דעשו רוב הציבור על פיהם ודו"ק. תנן (בפ"ו דכריתות דף נ"ה) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייבין להביא אחר יוה"כ חייבי אשמות תלויין פטורים ע"כ. ודע דאף אליבא דר"ע דמחייב (אשם) על ספק מעילות אשם תלוי וכדתנן בפ"ה דכריתות (דף כ"ב) ר"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי חייב להביא אף לאחר יוה"כ משום דאין יוה"כ מכפר כי אם על איסורא אבל על ממונא אינו מכפר והכי איתא בהדיא בפ"ד דכריתות (דף י"ח) , ואע"ג דלא נאמר תירוץ זה אלא למ"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאת מ"מ נ"ל דאף מ"ד דידיעת ספק אינה מחלקת יודה בזה ואף דאיכא התם תירוצא אחרינא דהיינו כי מכפר יוה"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר מ"מ נראה דשני התירוצים הם אליבא דהלכתא ונפקא מינה מתירוצא בתרא לחצי שיעור של איסור שאינו של ממון דאין יוה"כ מכפר אבל בממון לעולם אינו מכפר וכדכתיבנא. (א"ה עיין לעיל פ"ג מהלכות אלו הלכה ט'):

ב"ד שנסתפק להם וכו'. דברי מרן בזה הם תמוהים דהך ברייתא דמייתי מיירי דב"ד לא ידעי אם הורו בחלב או בדם. ויעיד על זה דאמרינן עלה דלא כר"א וכבר הביא רבינו דין זה בפי"ד הלכה ד'. ומ"ש רבינו כאן הוא משנה ערוכה בפ"ב (דף ט"ז) אשם תלוי יחיד ונשיא חייבין משיח וב"ד פטורים, וכבר הביא רבינו דין המשיח בפט"ו הלכה ו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף ל"ה:) ודוק: