רמב״ם - הלכות שכנים · פרק ו׳

ספר קניין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכנים · פרק ו׳

הלכה א׳

כּוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת חוֹמָה דְּלָתַיִם וּבָרִיחַ לָעִיר וְלִבְנוֹת לָהֶן בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת סֵפֶר תּוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא בָּהֶן כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִקְרוֹת מִן הַצִּבּוּר:

הלכה ב׳

מִי שֶׁלָּקַח עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכוֹפִין בְּנֵי בִּקְעָה זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת בֵּינֵיהֶם חָרִיץ וּבֶן חָרִיץ:

הלכה ג׳

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָצֵר בְּעִיר אַחֶרֶת בְּנֵי הָעִיר מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ לַחְפֹּר עִמָּהֶם בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְאַמַּת הַמַּיִם. אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים אֵין מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיָה שָׁרוּי עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ הָעִיר מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ עַל הַכּל:

הלכה ד׳

כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין מֵאַנְשֵׁי הָעִיר לִבְנוֹת הַחוֹמָה גּוֹבִין לְפִי קְרִיבַת הַבָּתִּים מִן הַחוֹמָה כָּל הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה נוֹתֵן יוֹתֵר:

הלכה ה׳

וְכָל הַדָּר בְּעִיר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ שֶׁקָּנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה נוֹתֵן עִם בְּנֵי הָעִיר בְּכָל הַדְּבָרִים הַצְּרִיכִין לְתִקּוּן הַחוֹמָה וְהַדְּלָתוֹת וּשְׂכַר הַפָּרָשִׁין הַשּׁוֹמְרִין אֶת הַמְּדִינָה. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְרִין אֶת הָעִיר:

הלכה ו׳

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמִירַת הָעִיר לוֹקְחִין מִכָּל אַנְשֵׁי הָעִיר וַאֲפִלּוּ מִן הַיְתוֹמִים חוּץ מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים. שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכִין שְׁמִירָה שֶׁהַתּוֹרָה שׁוֹמַרְתָּן. אֲבָל לְתִקּוּן הַדְּרָכִים וְהָרְחוֹבוֹת אֲפִלּוּ מִן הַחֲכָמִים. וְאִם כָּל הָעָם יוֹצְאִין וּמְתַקְּנִין בְּעַצְמָן לֹא יֵצְאוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עִמָּהֶן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהִזְדַּלְזֵל לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:

הלכה ז׳

הָיוּ חוֹפְרִין נָהָר לְהָבִיא בּוֹ מַיִם לַמְּדִינָה גּוֹבִין אַף מִן הַיְתוֹמִים שֶׁזּוֹ זְכוּת לָהֶם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁקוּ מִמֶּנּוּ שְׂדוֹתֵיהֶם וְכַרְמֵיהֶם. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע לָהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא בָּאוּ הַמַּיִם הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנוּ מֵהֶן הַיְתוֹמִים מַחֲזִירִין לָהֶם כָּל מַה שֶּׁנִּלְקַח מֵהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ח׳

כּוֹפִין בְּנֵי מָבוֹי זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן לֹא חַיָּט וְלֹא בּוּרְסִי וְלֹא אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת. הָיָה שָׁם בַּמָּבוֹי אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי אֻמָּן וְלֹא מִחוּ בּוֹ. אוֹ שֶׁהָיְתָה שָׁם מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת אוֹ רֵחַיִם וּבָא חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה מֶרְחָץ אַחֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ אוֹ טָחוֹן אַחֶרֶת. אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ וְלוֹמַר לוֹ אַתָּה פּוֹסֵק חַיַּי. וַאֲפִלּוּ הָיָה מִבְּנֵי מָבוֹי אַחֵר אֵינָן יְכוֹלִין לְמָנְעוֹ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אוֹתָהּ אֻמָּנוּת. אֲבָל גֵּר מִמְּדִינָה אַחֶרֶת שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל זֶה. אוֹ מֶרְחָץ מִצַּד מֶרְחָץ שֶׁל זֶה. יֵשׁ לָהֶן לְמָנְעוֹ. וְאִם הָיָה נוֹתֵן עִמָּהֶם מְנַת הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ:

הלכה ט׳

רוֹכְלִין הַמַּחְזִירִין בַּעֲיָרוֹת אֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה יְכוֹלִין לְעַכְּבָן שֶׁתַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁיִּהְיוּ מַחֲזִירִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּשָׂמִים מְצוּיִין לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵינָן קוֹבְעִין מָקוֹם וְיוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא מִדַּעַת בְּנֵי הָעִיר. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא קוֹבֵעַ מָקוֹם בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה:

הלכה י׳

הַסּוֹחֲרִים שֶׁמְּבִיאִין סְחוֹרָתָם לִמְכֹּר בְּתוֹךְ הָעֲיָרוֹת בְּנֵי הָעִיר מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם. וְאִם מָכְרוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק בִּלְבַד אֵין מוֹנְעִין אוֹתָם. וְהוּא שֶׁיִּמְכְּרוּ בַּשּׁוּק אֲבָל לֹא יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק. וְאִם יֵשׁ לָהֶן מִלְוֶה בָּעִיר מוֹכְרִין כְּדֵי פַּרְנָסָתָם אֲפִלּוּ בְּלֹא יוֹם הַשּׁוּק עַד שֶׁיִּפְרְעוּ חוֹבָן וְיֵלְכוּ לָהֶן:

הלכה י״א

אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת רוֹפֵא אֻמָּן אוֹ גַּרְדִּי אוֹ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין לֹא יַשְׂכִּירֶנּוּ לֹא לְרוֹפֵא וְלֹא לְאֻמָּן וְלֹא לְגַרְדִּי וְלֹא לְסוֹפֵר יְהוּדִי שֶׁכּוֹתֵב הַשְּׁטָרוֹת וְלֹא לִמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם:

הלכה י״ב

חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר יְכוֹלִין הַשְּׁכֵנִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין אֶלָּא עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בַּחֲנוּתוֹ וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִישֹׁן מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ אוֹ מִקּוֹל הָרֵחָיִם שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאֵין הַשֻּׁתָּפִין יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִישֹׁן מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן:

הלכה י״ג

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹר לְפָנִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין. וְאֵינוֹ מַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ וּמַשְׁקֶה מִבּוֹרוֹ אֶלָּא מְמַלֵּא וּמַשְׁקֶה מִבַּחוּץ. וּשְׁנֵיהֶם עוֹשִׂין פּוֹתַחַת עַל הַבּוֹר. בַּעַל הַבּוֹר כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת מֵימָיו. וּבַעַל חָצֵר מִשּׁוּם חֲשַׁד אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְשָׁם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ:

הלכה י״ד

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּנָּה לְפָנִים מִגִּנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין. וְאֵין מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִים וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְשָׂדֶה אַחֶרֶת. וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ. הֶחְזִירוּ אֶת הַדֶּרֶךְ מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה. וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִים. וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְשָׂדֶה אַחֶרֶת. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ לְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ בִּזְרִיעַת הַדֶּרֶךְ שֶׁנָּתְנוּ מִן הַצַּד:

מגדל עוז · הלכות שכנים פרק ו׳

א׳

כופין בני העיר זה את זה עד בדברים אלו ששומרין את העיר. כל הדברים שצריכין כו' עד בפני עמי הארץ. במציעא פרק המקבל (דף ק"ח) ובבתרא פ"ק (דף ז'):

ז׳

היו חופרין נהר וכו' עד מקול התינוקות של בית רבן. הכל פ"ק דבתרא:

י״ג

מי שיש לו בור כו' עד סוף הפרק. הכל בבתרא פרק המוכר את הבית:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שכנים פרק ו׳

ח׳

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ או חנות או ריחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, או טחון אחרת אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפי' היה מבני מבוי אחר אין יכולין למנעו שהרי יש ביניהן אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו. עיין במ"מ ולח"מ והנה עיקר מחלוקת הרמב"ם ושאר ראשונים אם במבוי איכא דין מרבה עליו את הדרך תלוי בגירסת הברייתא דאחד מבני חצר שבקש לעשות רופא אומן וגרדי, דגירסא הקודמת היתה מבני מבוי, וכתבו בתוס' דלא גרסינן מבוי דהא אביי מתיר בחצר אחרת, והרמב"ם גורס מבוי וסובר דרבא פליג אאביי כמ"ש הגר"א, אלא שאני תמה מאד על הראשונים וגדולי אחרונים דשו"ט בהך שמעתא ולא הזכירו תוספתא מפורשת כדעת הרמב"ם, וביותר דבמה שחלק הרמב"ם דבאין שם אותה אומנות איכא דין מרבה עליו את הדרך, וביש שם אותה אומנות אין דין מרבה עליו את הדרך אלא דין פסקת לחיותי דאינו אלא בבן עיר אחרת, והתוס' בדף כ"א בד"ה וגרדי שהקשו מהא דהאי בר מבואה דמשמע דאי לאו פסקת לחיותי ליכא דין בשביל נכנסין ויוצאין, וכתבו ודוחק לחלק דהתם כבר יש יוצאין ונכנסין לריחיים הראשון, ובאמת דגם זה מבואר להדיא בתוספתא דז"ל בפרק ב' הל' ה' כשם שבני חצר יכולין למחות זה ע"י זה בחצר של שותפין כך בני מבוי יכולין למחות זא"ז במבוי השותפין, כיצד בנה מרחץ בצד מרחצו של חברו חנות בצד חנותו של חברו אין יכול למחות בידו ולומר לו אתה הבאת את התקלה שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי, והנה מבואר להדיא בתוספתא שני ההלכות דדין מבוי וחצר שוין, ושבעל אומנות אינו יכול לטעון על השני, וכבר מיושב לפי"ז כל הסוגיא דדף כ"א ע"ב דמיירי אם הראשון יכול למחות על השני, אלא הרמב"ם הוסיף דהיכי שנתנו רשות לאחד ליכא כבר דין מרבה עליו את הדרך כלל, וכולם אין יכולין למחות, אלא דבזה לא מהני חזקה של שתיקה כדמוכח מדין חנות שבחצר, וצריך רשות מפורש, ועמש"כ הגר"א ובד' הרשב"א בש"מ. והנה הרמב"ן הקשה לד' רש"י דהיכי משכחת לה כופין בני מבואות זא"ז כיון דבר מבואה אחרינא סלקא בתיקו, ואם בבן עיר אחרת הא יכול לעכב כל העיר, וכתב דמיירי בבן עיר אחרת ושייך בכרגא דהכא וכתב הלח"מ דזהו שדחקו להרמב"ם לחדש החלוק בין יש שם אותה אומנות לאין שם, משום דסובר דאי שייך בכרגא הוי כבן עיר ממש, ועפי"ז נשאר בקושיא על דברי המ"מ שהביא שיטת שאר המפרשים ומשמע מדבריו דגם על בן עיר יכולין בני המבוי לעכב משום דכתב אח"כ דין גר הבא ממדינה אחרת דשייך בכרגא דהכא דבני המבוי מעכבין, ומוכח דמקודם מיירי בבן עיר זו ודברי המ"מ צריכין ישוב. ונראה דהמ"מ לא ביאר הכל ע"פ דעת רש"י אלא שבאמצע כתב לשון פירש"י, והלח"מ לא הזכיר דהרמב"ן כתב כן רק לפי"ד רש"י וכתב ע"ז ואינו נכון, וכתב לשון אחר אמרו דהאי בר מבואה סמוך למבואו קאמר, והיינו במבוי הב' ע"ש בדבריו, ועכשיו מיושב שיטת המ"מ דסובר לגמרי כהרמב"ן ומקודם סתם דבריו דסובר דגם בן עיר אינו יכול ליכנס למבוי, אלא דאח"כ כתב גם דין בן עיר אחרת דשייך בכרגא דהכא, דבעיר יכול לעשות ובמבוי מעכבין דזהו בין לרש"י בין להרמב"ן, ועוד אפשר דבא להשמיענו דמי ששייך בכרגא דהכא לא עדיף מבר מבואה אחרינא, דלא נימא דכיון שאין לו מבוי מיוחד הוא שייך לכל המבואות, וכמו שכתב באמת סברא זו הב"י ע"ש בדבריו במש"כ לפרש הגמ' לפי"ד הרמב"ם, ולזה כתב דגם מי ששייך בכרגא דהכא לא עדיף ואין לו ליכנס במבוי. אלא דבעיקר דבריו של הרמב"ן ליישב לפי דעת רש"י דהא דכופין בני מבואות זא"ז הוא לענין בני עיר אחרת דשייכי בכרגא דהכא הוא ודאי דוחק גדול, ועל הא דתניא שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי פירש"י ממקום אחר, וכיון דע"כ כונתו מעיר אחרת דממבוי אחר הא אסיקנא בתיקו וא"כ היה לו לפרש דשייך בכרגא דהכא, לכן נראה דאפשר דכונת רש"י שהם מעיר אחרת לגמרי, ומה שהקשה הרמב"ן דא"כ מעכבין עליהם את כל העיר ומאי איריא דבני המבוי מעכבין את המבוי יש לומר בזה עפ"מ שכתב הרמ"ה במה שהקשה במה דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לרופא ואומן וגרדי דמאי איריא לא ישכירנו אפילו שכנו שבחצר שבקש ליעשות רופא אומן וגרדי הא אמרת לא, וכתב ע"ז שכירות איצטריכא ליה דאע"ג דההוא רופא אומן וגרדי לא קא גרי בפירוש למעבד ההוא עיבידתא מסתמא לאו כל כמיניה דבעה"ב למיגר להו ואלו שכנו לא מצי חבריה לעכובי עליה עד דעביד ההוא עיבידתא עכ"ל, ולפי"ז נראה דכן הוא ג"כ בדין דבר מתא אבר מתא אחרינא מעכב, היינו דמעכב שלא ליכנס לעירו ולעשות מלאכה שלו אבל אין לו זכות למנוע שלא ישכור בית בעיר בשביל שהוא אומן דיכול לומר לא אתעסק במלאכתי, ויכול רק למנוע ממלאכתו, אבל דין לא ישכירנו וכן דין כופין בני מבואות זא"ז הוא דין על בני המבוי שאין להם רשות להשכיר שמא יתעסק וכמש"כ הרמ"ה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שכנים פרק ו׳

י״ב

חנות שבחצר כו' אבל אי[נ]ן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש כו' שהרי החזיק לעשות כן: דעת רבינו דוקא בהחזיק הא לא החזיק יכולין למחות גם על קול הפטיש והרחיים, ויצא לרבינו כן לפרש דבלא החזיק יכולין למחות, משום דאיהו גריס בברייתא בגמרא אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש לעשות רופא אומן כו' בני מבוי מעכבין עליו, וכהגירסא העתיקה שהיתה לפני כל הראשונים, וא"כ קשה טובא לאביי דאמר לעיל על רומיא דמ"ש רישא מ"ש סיפא, סיפא אתאן לחצר אחרת, אלמא דבני חצר אחרת אין יכולין לעכב, והכא אמר דיכולין בני מבוי לעכב [ועיין תוספות דמשו"ה שינו הגירסא אחד מבני חצר] ולכך פירש רבינו, דמשנתנו בהחזיק מיירי, ולזה סבר אביי דבחצר אחרת אז אם החזיק אין יכולין למחות בידו ולומר איני יכול לישן כו' מפני קול התינוקות, אבל באותו חצר אפי' החזיק יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסין כו' וכדמשמע לשון חנות שבחצר, דלא נקיט שביקש לעשות חנות וכמש"כ הרשב"א וכן מפורש בירושלמי הביאו הרשב"א בשיטה, אבל בלא החזיק גם אביי מודה דאפילו בחצר אחרת מוחין בידו וכמו דתנא בברייתא אחד מבני מבוי שביקש לעשות בני מבוי מעכבין עליו, וכיון דהך דתנא ולא מקול התינוקות מיירי דוקא בהחזיק כן הא דתני ולא מקול הפטיש ודאי דמיירי ג"כ בהחזיק דוקא הא בלא החזיק יכול למחות דבחדא בבא תנינהו, ואם תאמר אדרבא לרבא דסבר דולא מקול התינוקות מיירי בקול תינוקות של בית רבן, ושם אפילו לא החזיק מצוה ללמד בתוך ביתו, וה"ה הך דקתני ואינו יכול למחות בידו כו' מקול הפטיש כו' מיירי ג"כ אפילו לא החזיק כלל, זה אינו, דלרבא הך ולא מפני קול התינוקות לא קאי על רישא חנות שבחצר ומיירי ג"כ בגוונא אחרינא בלא החזיק, ורישא מיירי בהחזיק כמו דתני חנות שבחצר, אבל לאביי דפירש דקול התינוקות המה הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות, א"כ הוא חדא ענינא ומיירי בחדא גוונא שהיא חנות מכבר והחזיק בה כמו בתינוקות בחצר אחרת דמיירי דוקא בהחזיק. וסבר רבינו דרבא פליג על אביי דאף בחצר אחרת והחזיק בה ג"כ יכולים למחות מפני רוב הנכנסין וכמו שפסק רבינו לקמן פרק י"א הלכה ה' עיי"ש, והך דפסק לעיל הלכה ח' כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהן כו' ולא אחד מבעלי אומנות, היינו בלא החזיק לכן על כל בעלי אומנות מוחין ואינו רשאי לעשות מלאכתו ולמכור בשוק, דאיכא קול פטיש וכיו"ב, אבל אם איכא אומן אחר באותה אומנות תו יכול אפילו בן מבוי אחר לבוא לקבוע לו מקום באותו מבוי, וזה הפירוש של ולשכנו אינו כופהו, וכתב עוד אבל אם גר ממדינה אחרת בא לעשות חנות בצד חנותו של זה כו' יש להן למנעו, נראה משום דפסק רבינו דאם יש אומן באותה אומנות בזה המבוי תו לא מעכבי מפני הנכנסים ומפני קול הפטיש וכיו"ב, לזה אמר דאם יבוא גר מעיר אחרת, אז שלא באותו מבוי ודאי דאינו יכול לקבוע לו מקום משום ריבוי נכנסים ויוצאים דבמבוי שלהם ליכא אומן באותו אומנות, אבל באותו מבוי דכבר יש להם אומנות זו, אף עפ"כ אסור ובני העיר מצו למחות בידו שאין לגר לקבוע פרנסתם ובני עירם קודמים, וזה שאמר בצד חנותו של זה הוא לרבותא דאף עפ"י כן מונעים אותו, ומסתברא לשיטת רבינו, באם הוא נותן מנת המלך עמהם דאינם יכולים למנעו דוקא שכבר יש שם מרחץ באותו מבוי מצי בן עיר אחרת לקבוע לו מרחץ שאין משום רבוי נכנסים ויוצאים, אבל במבוי אחר שיש שם קפידא דקול נכנסין ויוצאין לא עדיף מן אחד מבני המבוי שגם כן מוחין בידו, וזה היפוך שיטת התוס' ורמב"ן, אבל דעת רבינו נראה כדפרישית, ועיין סימן קנ"ו ובסמ"ע ס"ק ט"ז ודוק: ולשיטת החולקים על רבינו פירש מרן הגר"א דהא דסברו דבני מבוי לא מצו מעכבי אפילו על רבוי דנכנסים כו' וכשיטה דגרסי אחד מבני חצר שביקש כו' וכאביי דבחצר אחרת שרי, זה דוקא על בני אותו מבוי הא לבן מבוי אחר מצו מעכבי, וא"ש הא דנקט כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהן לא כו' ולא אחד מבעלי אומניות, והוא לבן מבוי אחר דמעכבי משום רבוי נכנסים כו' ודוקא במבוי שאינו מפולש דאיכא משום רבוי דרך ור"ה בריה דר"י דבעי אבר מבואה אחרינא מי מצו מעכבי, היינו במבוי מפולש דליכא משום רבוי דרך ורק משום פסקת לחיותי יעו"ש דזה באמת ראוי למי שאמרו רק שקיצר כדרכו עי"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכנים ו׳, מתוך הלכות שכנים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכנים כל הרמב״ם