רמב״ם - הלכות שכנים · פרק ז׳

ספר קניין · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכנים · פרק ז׳

הלכה א׳

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן בְּכָתְלוֹ וּבָא חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה חָצֵר בְּצִדּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַלּוֹן סְתֹם חַלּוֹן זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּבִּיט בִּי שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק בְּהֶזֵּק זֶה. וְאִם בָּא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כָּתְלוֹ כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיָּסוּר הֶזֵּק רְאִיָּתוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶת כָּתְלוֹ מִכְּנֶגֶד הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו:

הלכה ב׳

הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַטָּה בַּכֹּתֶל כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וּלְהַגְבִּיהַּ הַבִּנְיָן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיט בּוֹ מִן הַחַלּוֹן:

הלכה ג׳

הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַעְלָה בַּכֹּתֶל וּבָנָה חֲבֵרוֹ כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מִלְּמַטָּה אִם הָיָה מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְחִיק מִכֹּתֶל הַחַלּוֹן כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱפִיל עָלָיו וְאֵינוֹ מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר גֹּבַהּ מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל עַד הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת כּוֹפֵהוּ לְמַעֵט הַכֹּתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְיַשְׁקִיף מִן הַחַלּוֹן. אוֹ יַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל עַל הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת וְיִהְיֶה הַכֹּתֶל רָחוֹק מִן הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל וְלֹא יָצִיץ וְיִרְאֶה:

הלכה ד׳

בָּנָה כֹּתֶל אֶחָד בְּצַד הַחַלּוֹן צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִן הַחַלּוֹן טֶפַח וּמַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל הַחַלּוֹן אוֹ כּוֹנֵס רֹאשׁ הַכֹּתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עָלָיו וְיָצִיץ וְיִרְאֶה:

הלכה ה׳

בָּנָה שְׁנֵי כְּתָלִין מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַחַלּוֹן. צָרִיךְ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת וְהַחַלּוֹן בְּאֶמְצַע הָאַרְבַּע. וְלֹא יְסַכֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק הַסִּכּוּךְ מִן הַכֹּתֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו. לְפִיכָךְ מִי שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ בֵּין חַלּוֹן גְּדוֹלָה בֵּין חַלּוֹן קְטַנָּה בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ תַּזִּיק לִי בִּרְאִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּבוֹהָה תַּעֲלֶה בַּסֻּלָּם וְתִרְאֶה:

הלכה ו׳

הֲרֵי שֶׁפָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ וּמָחַל לוֹ בַּעַל הֶחָצֵר אוֹ שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ כְּגוֹן שֶׁבָּא וְסִיֵּעַ עִמּוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע הַנֵּזֶק וְלֹא עִרְעֵר. הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹן וְאֵינוֹ יָכוֹל אַחַר כָּךְ לַחְזֹר וּלְעַרְעֵר עָלָיו לִסְתֹּם. וְכֵיצַד דִּינָהּ שֶׁל חַלּוֹן זֶה שֶׁהִנִּיחָהּ לְפָתְחָהּ. אִם רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס מִמֶּנָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לְמַטָּה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ נִכְנָס מִמֶּנָּה אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצִּדֶּיהָ אֶלָּא אִם כֵּן הַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ז׳

הָיְתָה חַלּוֹן קְטַנָּה שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס מִמֶּנָּה וְהָיְתָה לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ וּבִצְדֶדֶיהָ שֶׁהֲרֵי טוֹעֵן וְאוֹמֵר לֹא הִנַּחְתִּיךָ לִפְתֹּחַ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְטַנָּה וּגְבוֹהָה. אֲבָל שֶׁתַּחְזִיק עָלַי עַד שֶׁאַרְחִיק הַבִּנְיָן לֹא הִנַּחְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפְּתָחָהּ לְתַשְׁמִישׁ אוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הָרוּחַ. אֲבָל אִם פְּתָחָהּ לְאוֹרָה אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר וּגְבוֹהָה בְּיוֹתֵר הוֹאִיל וְלֹא עִרְעֵר הֶחֱזִיק וְאֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו שֶׁהֲרֵי מָחַל לוֹ עַל הָאוֹרָה. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן מֻחְזֶקֶת וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָנָה כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ בְּלֹא הַרְחָקָה אוֹ סְתָמָהּ וְשָׁתַק בַּעַל הַחַלּוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְעַרְעֵר לִפְתֹּחַ הַחַלּוֹן אוֹ לְהַרְחִיק הַבִּנְיָן. שֶׁכֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק מָחַל שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי שֶׁסּוֹתְמִין אוֹרוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק אֶלָּא אִם כֵּן מָחַל:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חַלּוֹנוֹת לְמַטָּה בְּכָתְלוֹ וּבָא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת בִּפְנֵיהֶן וְאָמַר לוֹ אֲנִי אֶפְתַּח לְךָ חַלּוֹנוֹת אֲחֵרוֹת בְּכֹתֶל זֶה עַצְמוֹ לְמַעְלָה מֵאֵלּוּ הֲרֵי זֶה מְעַכֵּב עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּעֵת שֶׁתִּפְתַּח הַחַלּוֹנוֹת תַּרְעִיד אֶת הַכֹּתֶל וּתְקַלְקֵל אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמַר אֲנִי אֶסְתֹּר כָּל הַכֹּתֶל וְאֶבְנֶה אוֹתוֹ לְךָ חָדָשׁ וְאֶעֱשֶׂה בּוֹ חַלּוֹנוֹת לְמַעְלָה וְאֶשְׂכֹּר לְךָ בַּיִת שֶׁתָּדוּר בּוֹ עַד שֶׁאֶבְנֶה יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶטְרַח מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה שָׁם טֹרַח כְּלָל וְאֵין צָרִיךְ לְפָנוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו. וְכוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה חֲבֵרוֹ סוֹתֵם חַלּוֹן זֶה שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ וְעוֹשֶׂה לוֹ חַלּוֹן מִלְּמַעְלָה שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁזֶּה נֶהֱנֶה בּוֹ וְאֵין חֲבֵרוֹ מַפְסִיד וְאֵין חָסֵר כְּלוּם כּוֹפִין עָלָיו:

הלכה ט׳

אֲבָל בַּעַל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁרָצָה לְשַׁנּוֹת מְקוֹם חַלּוֹנוֹ בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה אֲפִלּוּ הָיְתָה גְּדוֹלָה וְאָמַר אֶפְתַּח אַחֶרֶת קְטַנָּה וְאֶסְתֹּם זוֹ בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיב בַּחַלּוֹן כָּל שֶׁהוּא:

הלכה י׳

שְׁנֵי אַחִין שֶׁחָלְקוּ חָצֵר מִדַּעְתָּן וְשָׁמוּ הַבִּנְיָן וְהָעֵצִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל שׁוּמַת הָאֲוִיר. וְהִגִּיעַ לְאֶחָד מֵהֶן בְּחֶלְקוֹ תַּרְבַּץ הֶחָצֵר וְלַשֵּׁנִי הָאַכְסַדְרָה. אִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת כֹּתֶל בְּסוֹף חֶלְקוֹ בּוֹנֶה בִּפְנֵי הָאַכְסַדְרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל עָלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמוּ הָאֲוִיר:

מגדל עוז · הלכות שכנים פרק ז׳

א׳

מי שהיתה לו חלון עד כדי שלא יאפיל עליו. פ"ק דב"ב: לפיכך מי שבא לפתוח כו' עד לסתום. פרק חזקת הבתים: וכיצד דינה של חלון זה וכו' שהיתה למטה כמו שביארנו: כתב הראב"ד ז"ל אין אנו משוים לא עמו וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פרק חזקת הבתים וכבר האריך בפירושה הרב רבינו יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל והא פלוגתא תליא באשלי רברבי ודיו שעמד בשיטת רבו והרוצה לחלוק יש לו פנים והמחלוקת אינה השגה וכולם דברי אלהים חיים הם והביאור בזה הפרק:

ז׳

היתה חלון קטנה עד על האורה. פרק חזקת הבתים: וכן מי שהיתה לו חלון מוחזקת ובא חבירו עד אלא א"כ מחל לו: כתב הראב"ד ז"ל לפי דעתי וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פרק חזקת הבתים וזו סברא היא והרוצה לקבל יקבל איברא צריכה ראיה רבה למי דעבד עובדא:

ח׳

ומי שהיו לו חלונות למטה כו' עד סוף הפרק. פ"ק דב"ב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שכנים פרק ז׳

ו׳

הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל לו בעל החצר, או שגילה דעתו שמחל לו, או שידע הנזק ולא ערער הרי זה החזיק בחלון ואינו יכול אח"כ לחזור ולערער עליו לסתום, וכיצד דינה של חלון זה שהניחה לפתחה אם ראשו של אדם יכול ליכנס ממנה או שהיתה למטה מד' אמות אע"פ שאין ראשו של אדם נכנס ממנה אין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדיה אלא א"כ הרחיק ארבע אמות כמו שבארנו. השגת הראב"ד וכיצד דינה של חלון זה וכו' או שהיתה למטה וכו' כפי שבארנו, א"א אין אנו משוים לא עמו ולא עם רבו בדרך זה שלא חילקו בגמ' בד' אמות ולמטה מד' אמות שיהא חזקה אלא בחלון הצורי אבל בחלון המצרי לעולם אין לו חזקה וכן הסכימו כל רבותי. הנה במה שחילקו הרמב"ם והראב"ד אם החילוק בין למעלה מד"א ובין למטה מד"א הוא בחלון צור או בחלון המצרי כבר נחלקו הרשב"ם ור"ת, דרשב"ם פי' דקאי על חלון צורי ור"ת פי' דקאי על חלון המצרי, ושיטת הרמב"ם כר"ת אלא שחידש בדבריו דאפי' בחלון המצרי ולמעלה מד"א דאין לו חזקה מ"מ אינו יכול בעל החצר לכופו לסתום, דלא אמרינן דאין לו חזקה אלא לענין זה שרשאי בעל החצר לבנות כנגדו, והרא"ש כתב ע"ז ולא מסתבר לי כיון דאין לו חזקה למה לא יאמרו לו סתום, כיון דזימנין אית ליה היזק מיניה, והרמב"ן והרמ"ה כתבו כדעת הרמב"ם אבל לא ביארו טעמא דמילתא, ונראה שהדבר מבואר בדברי הרמב"ם דמחלק בין חזקת נזקין לחזקת תשמישין, שכתב מקודם הרי שפתח חלון וכו' או שידע הנזק ולא ערער ה"ז החזיק בחלון וכו', ואח"כ כתב וכיצד דין של חלון זה וכו' אין בעל החצר יכול לבנות וכו' ומבואר דבעיקר דין חזקת הנזקין אין חילוק בין חלון קטנה לגדולה, והחילוק הוא רק לענין זה שלא יוכל לבנות וטעמא דכיון דאין לו חשיבות חלון לא החזיק על בעל החצר זכות תשמיש. אבל בחזקת נזקין אין חילוק וגם בקטנה כבר החזיק לנזקין. ונראה דהרא"ש לשיטתו דכיון דסובר דצריך דוקא ג' שנים וטענה, וכיון דבחלון קטנה אמרינן דלא החזיק ע"כ דלא לקח ממנו זכות החלון וא"כ למה לא יוכל לכופו לסתום, אבל הרמב"ם לשיטתו דמהני בזה ראה ושתק דמחל על הנזק, לכן סובר שפיר דלענין זה אין חילוק בין קטנה לגדולה, וכן הרמב"ן והרמ"ה סוברים בזה כהרמב"ם דחזקת שתיקה מהני. אכן מה שהוכיח הרמ"ה דאינו יכול לכופו לסתום דאם נימא דהא דאין לו חזקה הוא דיכול לכופו לסתום, א"כ מאי קאמר אין לו חזקה ואינו יכול למחות דכיון דיכול לכופו לסתום א"כ פשיטא דיכול למחות לכתחלה, והגר"א בחו"מ סי' קנ"ד הביא הוכחה זו, נראה דאינה הוכחה מוכרחה, דנוכל לומר דפי' אין לו חזקה הוא כפשוטו דאין לחלון זה שום דין חזקה, וממילא אוקמא אדינא דאם יכול למחות כשבא לכתחלה לעשות חלון זה, ממילא גם כשהחזיק ואמרינן דאין לו חזקה יכול לכופו לסתום, ואם מעיקר הדין אינו יכול למחות משום כופין עמ"ס, ממילא פשיטא דאינו יכול לכופו לסתום כשהחזיק.

ז׳

וכן מי שהיתה לו חלון מוחזקת ובא חבירו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער לפתוח החלון או להרחיק הבנין שכיון ששתק מחל שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושתק אלא א"כ מחל. השגת הראב"ד וכן מי שהיתה לו חלון וכו' עד אא"כ מחל לו א"א לפי דעתי יש הפרש בין סותם למאפיל שהסותם לאלתר והמאפיל ל' יום עכ"ל. כתב המ"מ על דברי הראב"ד ושיעור הל' יום יתבאר לפנינו ובאר הלח"מ דזהו מדין סוכת ארעי שמבואר בפ"ח, ואם כך הוא כונת הראב"ד אינו מובן דהא שם הטעם מפני שהוא ארעי וכמש"כ שם הרמב"ם שהרי ראובן אומר לא מחלתי והנחתיך אלא מפני שהוא ארעי, וא"כ מה שייך זה לכאן שבנה בנין קבוע כנגד חלונו, אכן ראיתי בש"מ שם שהראב"ד מפרש דטעמא דעד ל' יום לא הוי חזקה דעד ל' יום לא קפיד אינש, ולאחר ל' יום כיון שלא מיחה הוי חזקה, אלא דלפי"ז אין טעם למה בסוכה דמצוה אחר ז' יום הוי חזקה, ולכן פי' שם הראב"ד דאין הכונה בז' יום קודם הל' יום אלא דאם סוף הל' יום נכנסו ימי החג אז לא הוי חזקה עד אחר ימי החג, ולפימש"כ מבואר דלא צריך לדברי המ"מ במש"כ, "אבל דעת המחבר דבכלל לסתום הוא לבנות כנגדו" דלדעת הרמב"ם לא שייך כלל לומר דבמאפיל ל' יום כיון דהוא בנין קבע, אלא דקשה למה לא השיג הראב"ד בפרק ח' גבי סוכה דמצוה שכתב הרמב"ם דלאחר ז' הוי חזקה דלשיטתו דהטעם הוא בשביל דעד ל' יום לא קפיד מוכרח לפרש בז' שבסוף ל' יום וכנ"ל וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שכנים פרק ז׳

ז׳

בהשגות. א"א לפי דעתי יש הפרש בין סותם למאפיל כו': זכר לדבר, דבירושלמי אמר מכיון שאין לה חזקה אינה מביאה את הטומאה, ומזה למד רמב"ן דהעשוי לאורה דיש לה חזקה הוא כשיעורו לטומאה במלא מקדח יעוין בחידושיו, וכן מצאנו לענין טומאה דאם ממעט החלון בכלי צריך שיבטלנו שם כדאמרו ריש פרק לא יחפור, ובסותם לגמרי כל החלון א"צ לבטל כמש"פ ר"ת ור"י בתוס' שם, והראב"ד בפרק ט"ו מהל' טו"מ דאף בדעתו לפנותו סותם לכן בסותם לגמרי החלון לאלתר יש לו חזקה אבל במאפיל שבונה כנגדו הוי כממעט לענין טומאה בעי שלשים יום שאין דעתו לפנותו, וזה רמז רחוק ודוק:

ט׳

אבל בעל החלונות כו': יעויין לח"מ. ולדידי נראה דטעמא דכיון דנגד החלון אסור לבנות כותל א"כ אינו יודע במשך הזמן היכן יצטרך להעמיד הכותל ולכן אם היה גבוה לא ישפילנו שלא יוכל לבנות כנגדו כותל נמוך וכן להיפוך, אבל לפ"ז בחלון קטנה שאין יכול להכניס ראשו והיתה למטה יכול לשנות מקומו למעלה, כיון שחבירו יכול לבנות בחלון המצרי למעלה מד' אמות היכי דאינו עשוי לאורה, ולפ"ז יהיה דינו כדין הסולם שבפרק ח' הלכה ד' יעו"ש בההמ"ג ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכנים ז׳, מתוך הלכות שכנים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכנים כל הרמב״ם