רמב״ם - הלכות שכנים · פרק ה׳

ספר קניין · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכנים · פרק ה׳

הלכה א׳

חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין כָּל אֶחָד מֵהֶן כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהּ בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֶחָצֵר צְרִיכָה לָהֶם צֹרֶךְ גָּדוֹל. אוֹ דְּבָרִים שֶׁנָּהֲגוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה לַעֲשׂוֹתָם. אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים כְּגוֹן צִיּוּר וְכִיּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ כּוֹפֵהוּ. עָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מֵעַצְמוֹ אִם גִּלָּה הַשֵּׁנִי דַּעְתּוֹ שֶׁנּוֹחַ לוֹ בְּמַה שֶּׁעָשָׂה חֲבֵרוֹ מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכּל וְנוֹתֵן חֶלְקוֹ בַּהוֹצָאָה:

הלכה ב׳

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת בְּנֵי הֶחָצֵר מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם דֶּלֶת וְנֶגֶר וּמַנְעוּל. אֲבָל בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים אֵין מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיָה שָׁרוּי עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ חָצֵר מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ עַל הַכּל:

הלכה ג׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין בְּחָצֵר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַעֲמִיד בָּהּ בְּהֵמָה אוֹ רֵחַיִם אוֹ לְגַדֵּל בָּהּ תַּרְנְגוֹלִין חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. וְכֵן שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לַעֲשׂוֹתָן בְּחַצְרוֹתֵיהֶן בְּכֻלָּן הַשֻּׁתָּפִין מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה. חוּץ מִן הַכְּבִיסָה לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִתְבַּזּוֹת עַל גַּב הַנָּהָר:

הלכה ד׳

אֶחָד חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין וְאֶחָד מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ כָּל בְּנֵי הַמָּבוֹי מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּבוֹי אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי הַמְּדִינָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּמְּבוֹאוֹת:

הלכה ה׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין בְּחָצֵר שֶׁהֶעֱמִיד בְּהֵמָה אוֹ רֵחַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֶּחָצֵר וְלֹא מִחָה בּוֹ שֻׁתָּפוֹ הֲרֵי זֶה מְעַכֵּב עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הֶעֱמִיד בִּפְנֵי בְּהֵמָה זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים הֶחֱזִיק. שֶׁהַשֻּׁתָּפִין מַקְפִּידִין עַל הַמְּחִצָּה וְהוֹאִיל וְהִנִּיחוֹ מָחַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. אֲבָל בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֶעֱמִיד בְּהֶמְתּוֹ וְעָשָׂה לוֹ מְחִצָּה לֹא הֶחֱזִיק שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מַעֲמִיד תַּנּוּר וְכִירַיִם וּמִגְדַּל תַּרְנְגוֹלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם תֹּאמַר הֶחֱזִיק אֵין לְךָ אָדָם שֶׁמַּשְׁאִיל מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ:

הלכה ו׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבִּקֵּשׁ לִפְתֹּחַ לוֹ חַלּוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ מִמֶּנּוּ. וְאִם פָּתַח יִסְתֹּם. וְכֵן לֹא יִפְתְּחוּ הַשֻּׁתָּפִים בְּחָצֵר פֶּתַח בַּיִת כְּנֶגֶד פֶּתַח בַּיִת אוֹ חַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. אֲבָל פּוֹתֵחַ אָדָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֵר לוֹ הֲרֵינִי כְּאֶחָד מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁרוֹאִין אוֹתְךָ:

הלכה ז׳

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת כְּנֶגֶד פֶּתַח חֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁזֶּה הֶזֵּק קָבוּעַ תָּמִיד. שֶׁהֲרֵי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְזֶה יוֹשֵׁב בַּחֲנוּתוֹ כָּל הַיּוֹם וּמַבִּיט בְּפֶתַח חֲבֵרוֹ:

הלכה ח׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין בְּחָצֵר שֶׁלָּקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּתְחוֹ לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ בָּנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ פֶּתַח לְתוֹךְ הֶחָצֵר לְפִי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶן אֶת הַדֶּרֶךְ נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהָיָה לָזֶה שָׁכֵן אֶחָד וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה. אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא פֶּתַח עֲלִיָּה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאִם רָצָה לַחְלֹק חַדְרוֹ לִשְׁנַיִם חוֹלֵק:

הלכה ט׳

מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהֵבִיא אֶצְלוֹ לְבֵיתוֹ אַנְשֵׁי בַּיִת אַחֶרֶת יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ לְעַכֵּב עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עָלָיו אֶת הַדֶּרֶךְ. וְכֵן הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְבַעַל בַּיִת אֶחָד וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עִמּוֹ קְרוֹבָיו אוֹ מְיֻדָּעָיו לִשְׁכֹּן עִמּוֹ כְּאֶחָד בְּבַיִת זֶה הֲרֵי הַמַּשְׂכִּיר מְעַכֵּב עָלָיו:

הלכה י׳

הָיָה פֶּתַח שֶׁל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין קָטָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיבוֹ שֶׁהֲרֵי שֻׁתָּפוֹ אוֹמֵר לוֹ בְּפֶתַח קָטָן אֲנִי יָכוֹל לְהִסָּתֵר מִמְּךָ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְאֵינִי יָכוֹל לְהִסָּתֵר מִמְּךָ בְּפֶתַח גָּדוֹל. וְאִם הָיָה הַפֶּתַח גָּדוֹל לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בְּפֶתַח אֶחָד אֲנִי יָכוֹל לְהִסָּתֵר בִּשְׁנַיִם אֵינִי יָכוֹל:

הלכה י״א

אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח קָטָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְרָצָה לְהַרְחִיבוֹ. אוֹ הָיָה רָחָב וְרָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁנַיִם. אֵין חֲבֵרוֹ שֶׁכְּנֶגְדוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב עָלָיו:

הלכה י״ב

כּוֹפִין בְּנֵי מָבוֹי זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת לָהֶן לְחִי אוֹ קוֹרָה לַמָּבוֹי:

הלכה י״ג

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּתַח לַמָּבוֹי אֵין בְּנֵי מָבוֹי כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת דֶּלֶת לַמָּבוֹי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר רְצוֹנִי שֶׁאֶכָּנֵס בַּחֲבִילָתִי עַד פִּתְחִי. וּמָבוֹי הַמְפֻלָּשׁ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי הַמָּבוֹי לְהַעֲמִיד לָהֶם דְּלָתוֹת בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים דּוֹחֲקִין הָרַבִּים וְנִכְנָסִין בּוֹ:

הלכה י״ד

מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לִפְתֹּחַ פֶּתַח בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ. וְאִם הָיָה מָבוֹי מְפֻלָּשׁ פּוֹתֵחַ כָּל פֶּתַח שֶׁיִּרְצֶה לְכַתְּחִלָּה:

הלכה ט״ו

הָיָה לוֹ פֶּתַח סָתוּם בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ הֲרֵי זֶה פּוֹתְחוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו. וְכֵן אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לִסְתֹּם פִּתְחוֹ וּלְהַחְזִירוֹ לְמָבוֹי אַחֵר בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו שֶׁמָּא יָבוֹא עֲלֵיהֶם מַס וּמִתְמַעֵט מֵחֶלְקָן מִן הַמַּס הַקָּצוּב עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי. לְפִיכָךְ מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּס קָצוּב עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי הֲרֵי זֶה סוֹתֵם פִּתְחוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

הלכה ט״ז

חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ כֻּלָּן מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַחִיצוֹנָה וְהַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם הַחִיצוֹנָה וְאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם הַשְּׁאָר. נִמְצֵאת הַפְּנִימִית מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם כֻּלָּן וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ. לְפִיכָךְ אִם בַּעַל הַשְּׁנִיָּה בָּנָה אִצְטַבָּא כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ וּסְתָמוֹ אֵין הַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְעַכֵּב עָלָיו. אֲבָל כָּל הַפְּנִימִיּוֹת מְעַכְּבִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶן אֶת הַדֶּרֶךְ בָּאֹרֶךְ שֶׁהֲרֵי מַקִּיפִין הָאִצְטַבָּא. וְכֵן בַּעַל הַשְּׁנִיָּה שֶׁפָּתַח לַחֲצֵרוֹ פֶּתַח שֵׁנִי בֵּינוֹ וּבֵין הַחִיצוֹנָה אֵין הַחִיצוֹנָה מְעַכֶּבֶת עָלָיו שֶׁאֵין לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ וְלַחוּץ. אֲבָל אִם פָּתַח הַפֶּתַח הַשֵּׁנִי בֵּינוֹ וּבֵין הַשְּׁלִישִׁי הַפְּנִימִית מְעַכֶּבֶת עָלָיו שֶׁאֵין לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּבוֹי אֶלָּא מִפֶּתַח חֲצֵרוֹ הָרִאשׁוֹן וְלַחוּץ. וְכֵן הַדִּין בְּכֻלָּן:

מגדל עוז · הלכות שכנים פרק ה׳

א׳

חצר השותפין כו' עד הכל. פ"ק דב"ב (דף ז' ע"ב):

ג׳

אחד מן השותפין עד על גב הנהר. פרק חזקת הבתים:

ד׳

אחד חצר השותפין עד במבואות. פ"ק דבבא בתרא:

ה׳

אחד מן השותפין בחצר וכו' בד"א בחצר השותפין אבל בחצר חבירו וכו' עד מקום לחבירו: כתב הראב"ד ז"ל הירושלמי חולק עליו וכו': ואני אומר דברי ר"מ משנה וגמרא פרק חזקת הבתים דתנן ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וכירים ורחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה י' טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לרחיים הכניס תרנגולין לתוך הבית כו' עד הרי זו חזקה ושקלינן וטרינן עלה בגמרא ושיילינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואסיקנא אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ע"כ וכ"כ ר"י אלפס ז"ל ותלמידו רבי יהוסף הלוי בן מיגש פירש כן כלשון ר"מ ז"ל ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מן הירושלמי ה"ג ליה א"ר אלעזר נהגו השותפין להיות מוותרין זה על זה בגידול תרנגולין א"ר יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שניהם אסורין להעמיד רחיים ותנור ומלגדל תרנגולין אמר ר' אלעזר המכניס תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זו חזקה א"ר יוסה ויאות מ"נ אם יש לו רשות לגדל הרי גדל ואם אין לו רשות לגדל ה"ז החזיק ע"כ. והפירוש אצלי כי ר' יוסה חלק על ר' אלעזר ותמה על דבריו השיבו ויאות כלומר וטוב אתה אומר אלא תשיב לי על גידול זה של תרנגולין אם המגדל הזה יש לו רשות לגדל כבר גידל ואם אין לו רשות לגדל ובלא רשות גידלם שם וכי נאמר כי בעבור זה החזיק א"ו לא החזיק (*וקי"ל הלכה כר' יוסי דר' יוסי נימוקו עמו) והוא כדברי ר"מ ז"ל ורבותינו נ"ע: * צ"ע דר"י נימוקו עמו הוא ר"י דמתני' ולא אמורא דירושלמי דחולק עם ר' לעזר.

ו׳

אחד מן השותפין שביקש עד מרבה עליהן את הדרך. פרק חזקת הבתים:

ט׳

וכן המשכיר בית לבעל הבית וכו' עד מעכב עליו: כתב הראב"ד ז"ל בחיי ראשי נ"ל דדבריו סותרים זה את זה וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פרק ח"ה והוא לא למד כן ממה שאמר אבל פותח הוא פתח העלייה לתוך ביתו ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק כי בזה אין רבוי שכנים אלא למדו מתחלת הדין שכתב אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו ואפילו בנה עלייה על גב ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר לפי שמרבה עליהן את הדרך נעשה כמי שהיה לו לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה עכ"ל ומכאן אתה למד כו' דומה בדומה ומה שהפסיק ביניהן לפי שרצה לשנות דיני התלמוד כמו שהן זה אחר זה כסדרן ואח"כ כתב סברתו וארישא קאי כדפרישית ולא דמי לעלייה שפותח לביתו דהתם ליכא שכנים שירבה עליהם את הדרך שהרי לביתו של עצמו הוא פותח אבל לרישא שפותח לחצר של שותפין דמיא שפיר וג"כ הוא אינו מונע מלהכניס אכסניא ומי שירצה לתוך ביתו אלא לשכון אצלו דוקא ועיניך רואות שכן דקדק בלשונו ומינה שלא עלה על דעתו אכסניא של תלמוד תורה דהא פשיטא לן דתלמוד תורה עדיפא ואין בני מבוי וחצר יכולים לעכב שלא להושיב ביניהם מלמדי תינוקות ואע"פ שיכולין לעכב על שאר אומניות כדאיתא פ"ק דבתרא וגם ר"מ ז"ל כתבו לפניך פ"ו ומ"מ כל זה סברא וניתן לבחירה ואין בזה השגת סתירה שאצטרך לפי מה שקבלתי לבררה אלא עבדי מילתא יתירתא:

י׳

היה פתח של אחד כו' עד שאינן יכולין לעכב עליו. פרק חזקת הבתים:

י״ב

כופין בני מבוי זה את זה כו' עד סוף הפרק. פ"ק דב"ב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שכנים פרק ה׳

ה׳

אחד מן השותפין שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר ולא מיחה בו שותפו ה"ז מעכב עליו כ"ז שירצה, ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה י' טפחים החזיק שהשותפין מקפידין על המחיצה והואיל והניחו מחל, בד"א בחצר השותפין אבל בחצר חבירו אפילו העמיד בהמתו ועשה לו מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה, וכן לכל מעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן, שא"ת החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. השגת הראב"ד אחד מן השותפין וכו' בד"א עד מקום לחבירו א"א הירושלמי חולק עליו א"ר אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינו שלו ה"ז חזקה, אר' יוסי ויאות מה נפשך אם יש לו לגדל ה"ז גדל ואם אין לו לגדל הרי החזיק, ואומר אני כל אלו המחילות שאמרו שאין עמהן טענת מכירה או מתנה אין מפסידין ממנו קרקע מתורת מחילה, ואם רצה לבנות בית בחצרו בונה וחזקתו בטלה מאליה אלא כ"ז שהחצר כך החזיק זה בתשמישו ועל דרך זה יתקיימו דבריו עכ"ל. כתב המ"מ דדברי הירושלמי לדעת הרמב"ם אינו בחזקת מחילה, אלא בחזקת ג' שנים ובטענה, ופי' דברי ר' יוסי הוא אם יש לו לגדל שהוא כדברי המחזיק שנמכר או שנתן מקום זה לו להשתמש בכך הרי זה גדל פי' הרי גדולו מוכיח עליו ואם כדבריו שלא נתן לו רשות לגדל הרי החזיק ואיך יחזיק ג' שנים בלא טענה עכ"ל, ולפי דבריו כל דברי ר' יוסי הוא דחזקה מעלייתא היא, ואינו מדוייק הלשון מה נפשך דמשמע דבא ע"ז משני צדדין, ולדברי המ"מ לא חידש כלום אלא דהוי חזקה. ונראה בבאור דברי הירושלמי דהנה מדברי המ"מ משמע דהרמב"ם מודה דאם החזיק ג' שנים ובטענה מהני לטעון שקנה ממנו זכות לתשמיש, אבל בפ' י"ב מה' טוען כתב הרמב"ם היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חבירו או שהיה מגדל שם תרנגולין וכו' אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן שלש שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי או מכרתו לי, ומוכח דאם טען שקנה ממנו להשתמש בתשמיש זה לא מהני בזה דין חזקה משום דעיקר דין חזקה הוא שהוא מוחזק בדבר שטוען עליו והוא לגמרי ברשותו, ואי לאו הא דעד ג' שנים מזדהר בשטרא וטענינן אחוי שטרך היה מועיל חזקה מיד, וכן פי' הרמב"ן הא דאמרינן בדף ל"ג אי הכי ארעא נמי, ואף דהתם פריך זה הגמ' על זה דאמר לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, מ"מ נראה דכל זה הוא מטענת חזקה דמה דצריך לסברא דלא חציף הוא משום דאי לאו סברא זו לא הוי מהני חזקה בקרקע דהוי כמו גודרות דאמרינן מנפשיה עייל וע"ז אמרינן דכיון דאיכא סברא דלא חציף מהני חזקה בקרקע כמו דמהני במטלטלין ולא אמרינן שגזלו ממנו, ורק דלא מהני אלא לענין פירות ולא לקרקע משום דא"ל אחוי שטרך. והנה הקצוה"ח בסי' ק"מ מביא דברי הב"ח ושאר גדולי האחרונים דחזקה על שותפות לא מהני והשיג עליהם מדין חזקת תשמישין ולדברינו אף שנכונים דבריו לשאר ראשונים דסוברים דחזקת תשמישי' בעינן ג' שנים ובטענה, אבל לדעת הרמב"ם דחזקת תשמישין היכי דמהני מהני במחילה בלא ג' שנים לשיטתו נוכל לומר דהיכי דבעינן ג' שנים בעינן חזקה גמורה שהוא שלו ממש שנכנסה הקרקע ברשותו, אלא דיש לעיין אם יחזיק במקום מסויים ג' שנים באופן שיוכל לטעון טענת לקוח ורק שהוא אינו טוען טענת לקוח לגמרי אלא שהחזיק להשתמש בו לעולם בתשמיש זה, והנה לכאורה יש לו מיגו אלא דנוכל לומר דהוי מיגו להוציא כיון דבעצמו מודה שאינו שלו לגמרי, א"כ קרקע בחזקת בעליה עומדת והוא בא להוציא תשמיש זה ע"י מיגו. והנה התוס' בב"מ דף ק"ג ד"ה פרדיסי דכששאל מרא למירפק פרדיסי דאמרינן דרפיק כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן מעוט פרדיסי שתים משום שהשואל מוחזק, וכ"ת לא מיקרי מוחזק כיון שסופו לחזור לבעלים כדאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת לא דמי דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטה מיד בעליה אזלינן בתר חזקה קמא אבל מטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס השתא, וכן כתב שם הרא"ש, ולכאורה משם מוכח דבקרקע הוו הבעלים מוחזקין כשאינו טוען אלא חזקת תשמיש, מ"מ יש לומר דלא דמי לבא בסוף החודש דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת דהתם טעמא כמו שכתבו התוס', כיון שסופה לחזור לבעלים נקראת הקרקע לגמרי ברשות הבעלים, אבל הכא שטוען שקנה ממנו זכות תשמיש זה על לעולם שפיר יוכל להיות מוחזק בתשמישו, אלא דמ"מ אפשר דלקנות בדין מוחזק לחוד לא מהני כיון דמודה דגופה של הבעלים, א"כ הבעלים נמי מוחזקין והוו שניהם מוחזקין, אבל עכ"פ מיגו שפיר צריך להיות מועיל דלא הוי מיגו להוציא כיון שהוא בחזקתו. ועכשיו נוכל לבאר דברי הירושלמי דהירושלמי לא מיירי בטוען שקנה החצר לגמרי דבאופן זה לא שייך הלשון המגדל תרנגולין בחצר שאינו שלו, דעל כל מחזיק ג' שנים וטוען שקנה לא נאמר המחזיק בחצר שאינו שלו דהא הוא טוען שהוא שלו והחזקה מכריעה כן, וע"כ דכונת הירושלמי דהמגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו וטוען שקנה זכות תשמיש הרי זו חזקה, וחידש ר"א דבזה נמי מהני חזקה, וע"ז ביאר ר' יוסי דבאמת על זכות תשמיש לחוד לא הוי מהני חזקה, ונ"מ דאם החזיק תרנגולים בחצר חבירו ובעל החצר השתמש גם בעצמו שם לא מהני חזקה כיון דבעל החצר נמי מוחזק, אלא דהכא כשהשתמש לבדו בתשמיש זה לכן אף דעכ"פ מודה דהחצר שייך להבעלים ואפי' היה להם ע"פ תנאם רשות להשתמש מ"מ כיון דעכ"פ עכשיו החזיק לגמרי, ואם היה טוען שלקח החצר לגמרי הוי מהני חזקתו לכן נאמן גם על חזקת תשמיש, וזהו מה דאמר ר' יוסי מה נפשך אם יש לו לגדל הרי גדל והוא בחזקתו לתשמיש זה, ואם אין לו לגדל והיינו דנימא דעל זה לא מהני דין חזקה הרי החזיק ויכול לטעון טענת לקוח לגמרי, ונאמן על חזקת תשמיש במיגו דלקוח. איברא דלפימש"כ יסתרו דברינו מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם פי"ב מה' טוען דדוקא בטוען נתת לי או מכרתו מהני, אלא דבאמת לא קשה דהרמב"ם משמיענו עיקר דין חזקה דהוא בנתת או מכרת ולא באופן שהוא שותף עמדו בתשמישין אלא דמ"מ מודה דנאמן בטענת תשמישין היכי דיש לו מיגו דלקוח וכנ"ל ובעיקר שיטת הרמב"ם דלא מהני חזקה לאלתר בתשמישין אלו, צריך עוד לבאר ובעז"ה כשנגיע לפרק י"א נראה לבאר עוד בזה.

ט׳

מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחברו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך, וכן המשכיר ביתו לבעל בית אחד ואח"כ הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה הרי המשכיר מעכב עליו. השגת הראב"ד וכן המשכיר בית לבעה"ב וכו' עד מעכב עליו, א"א בחיי ראשי נ"ל דבריו סותרים זה את זה שאמר מתחלה שבונה עליה על גב ביתו ופותחה לביתו ואע"פ שהם מרבים שכנים בדירות חלוקות ואיך נמנע ממנו שלא יכניס לביתו כל מה שירצה ואם ירצה לקבל אכסנאין לת"ת נמנע ממנו עכ"ל. כתב המ"מ דדעת הרמב"ם שכ"ז שאין לעליה או לבית הסמוכה לביתו פתח אלא דרך ביתו אינו עשוי להכניס דיורין, לכן יכול לבנות אבל להכניס דיורין אפי' בתוך ביתו אינו רשאי, רק דאין מעכבין אלא בדיורין מיוחדין שאינם סמוכין על שולחנו ואין נטפלין עמו, והנה הרמ"ה סובר כדעת הראב"ד והוכיח ביד רמה מהא דתניא בדף כ"א מי שיש לו בית בחצר השותפין ה"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, ואם אינו רשאי להוסיף דיורין בביתו ליתני קילתא וכ"ש חמירתא, וכונתו דלמה תניא בעלי אומניות שבאין רבים כיון דאפי' אחד אינו רשאי להוסיף, ונראה דכמו שכתב המ"מ דבסמוכין ונטפלין גם הרמב"ם מודה דאינו מעכב ורק לדיירים קבועים, ה"נ אינו מעכב לאורחים הבאים לבית חבירו דהא מדת סדום היא שלא להניח לאורח לבוא לעיר, ואינו מעכב אלא להשכיר לדיירים קבועים, וא"כ הם שני דינים שאינם שייכים זה לזה דדומיא דרופא ואומן וגרדי אם היו באים אליו רק יחידים בודאי לא היה יכול לעכב עליו, ודינא דרופא אומן וגרדי הוא דוקא בשביל שבאים רבים, אבל דינא דדיירים הוא דין אחר והוא ממתני' דסוף חז"ה דקנה בית לא יפתחנו לחצר השותפין, וחזינן דבדיירים קבועים גם ביחידים איכא דין מרבה עליו את הדרך, ומזה למד הרמב"ם דגם לביתו אין רשות להכניס דיירם קבועים. והנה בגירסתנו העמיד הראב"ד השגתו על וכן המשכיר בית, וכן הוא במגדל עוז, אבל המ"מ היה לו גירסא אחרת שכתב על וכן המשכיר דבזה גם הראב"ד יודה לפי שגוף הבית למשכיר, ולכאורה קשה לפי גירסתנו מדברי הראב"ד פ"ה מה' שכירות הל' ה' שכתב הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר דאם אין להשני בני בית יתרים משכיר, וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות יש בדורנו אומרים שיש בנ"א שמחריבים הבית בדירתם, וא"כ איך סובר כאן הראב"ד שיכול השוכר להשכיר ולהוסיף דיירים. אבל באמת לא קשה דכונת הראב"ד שם דהא יש דינים מה ששוכר חייב בבית כדתנן בהשואל דף ק"א דכל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו, וכדתניא שם מה דהשוכר חייב בתקוני הבית וא"כ אם ישכיר לאחר ולא יתקן יתקלקל הבית, ומה שכתב שיש בנ"א שמחריבים הבית בדירתם ולא כתב כפשוטו שאינו מאמין להשני שיעשה מה שמחוייב זהו משום דרוב השוכרים מתקנים מה שצריך בשביל עצמם שתהיה להם דירה טובה, אבל יש שאינם משגיחים על דירתם ומחריבים הבית, אבל הכא במה שמוסיף דיירים לא יתקלקל הבית, אבל דעת המ"מ דבזה יודה הראב"ד דהא לא השכיר אלא לבני ביתו. והנה הרמ"ה הוכיח דרשאי להכניס דיירין לביתו דאל"כ אם בנה בית בחצר השותפין והוא רווק לא ישא אשה ואף דאפשר דאה"נ דאם אמר בפירוש כשכר שהוא רווק אינו רשאי לישא אשה וכן אם נולדו לו בנים צריך להוציאן מביתו, ולדברי הרמ"ה שאינו מחלק בין סמוכין ונטפלין לדיירין מיוחדין א"כ תיקשי גם על שוכר בית לדברי המ"מ דבשוכר הראב"ד מודה דאם שכר כשהוא רווק לא ישא אשה ואף דאפשר דאה"נ דאם אמר בפירוש כששכר שהוא רווק אין לו רשות לישא והרמ"ה מוכיח מבנה בית דודאי בנה ע"מ לישא אשה, אבל א"כ אין שום הוכחה לדין להכניס דיירין דבזה ליכא אומדנא, והוכחת הרמ"ה אינו מאמר מפורש אלא כשבנה בית בסתם והוא רווק, ובזה מסתבר דגם בשוכר בסתם רשאי לישא אשה, וע"כ דלדברי הרמ"ה גם בשוכר אין חילוק, והמ"מ יסבור דגם הראב"ד יודה דיש לחלק בין סמוכין ונטפלין לדיירין מיוחדין, ובזה כתב דבשוכר גם הראב"ד מודה להרמב"ם דאינו רשאי להכניס דיירין וארווחנא דמדברי הרמ"ה סמך לגירסתנו דהא הרמ"ה חולק גם במשכיר.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שכנים פרק ה׳

ט׳

מכאן אתה למד וכו': בההמ"ג ודעת הר"א [ז"ל] הוא שכל שאינו מרבה בפתחים או בבתים יכול להרבות דיורין ואפילו חלוקין, ובדבור שאח"ז, וכן השוכר, זה נראה שאפילו הר"א [ז"ל] יודה בו כו' עי"ש, ונתבאר כאן דשוין שותפין למשכיר לפום סברת רבינו ז"ל, דדעת רבינו דאינו יכול להרבות דיורים ובהלכות שכירות פרק ה' הלכה ה' דמשכיר בית לחבירו משכיר לאחרים אם יש בני בית כמנין ביתו, אבל אם היו ארבעה לא ישכור לחמשה, הרי דימה רבינו שותפין למשכיר, ולדעת ההשגות כאן בשותפין יכול להרבות אפילו דיורין חלוקין שלתוך ביתו הוא מרבה, ומה שמרבה נכנסין ויוצאין בחצר, ע"ז אינו מעכב, ובמשכיר סבר דאפילו לאיש אחר שמנין אנשיו כמנין ב"ב אינו יכול להשכיר יעו"ש בהלכות שכירות כש"כ כאן שלא יכול להוסיף אנשים ודיורים, ולפלא על ההמ"ג שלא הביא דברי ההשגות בהלכות שכירות וכתב אצל וכן השוכר זה נראה שאפילו הר"א ז"ל יודה בו והלא מפורש הוא שם ועדיפא מיניה, אולם כפי אשר ביאר שם סברתו ההמ"ג אפשר לומר דכאן שאני דהשוכר דר עם דיורים המתוספים וישגיח עליה כמו הבעלים, ודחוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכנים ה׳, מתוך הלכות שכנים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכנים כל הרמב״ם