הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק ט׳

ספר זמנים · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ט׳
הלכה א׳
הָאוֹפֶה כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. אֶחָד הָאוֹפֶה אֶת הַפַּת אוֹ הַמְבַשֵּׁל אֶת הַמַּאֲכָל אוֹ אֶת הַסַּמְמָנִין אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם הַכּל עִנְיָן אֶחָד הוּא. שִׁעוּר הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהֶן אֵיבָר קָטָן. וְשִׁעוּר מְבַשֵּׁל סַמְמָנִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לְדָבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן לוֹ:
הלכה ב׳
הַנּוֹתֵן בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּיחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה חַיָּב. שֶׁהַמְבַשֵּׁל בְּתוֹלֶדֶת הָאוּר כִּמְבַשֵּׁל בָּאוּר עַצְמָהּ. וְכֵן הַמֵּדִיחַ בְּחַמִּין דָּג מָלִיחַ הַיָּשָׁן אוֹ קוּלְיָיס הָאִסְפָּנִין וְהוּא דָּג דַּק וְרַךְ בְּיוֹתֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁהֲדָחָתָן בְּחַמִּין זֶה הוּא גְּמַר בִּשּׁוּלָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ג׳
הַמַּפְקִיעַ אֶת הַבֵּיצָה בְּבֶגֶד חַם אוֹ בְּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֵן חַמִּים מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁנִּצְלֵית פָּטוּר. שֶׁתּוֹלְדוֹת חַמָּה אֵינָם כְּתוֹלְדוֹת הָאֵשׁ. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פָּטוּר. הַמְבַשֵּׁל עַל הָאוּר דָּבָר שֶׁהָיָה מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּשּׁוּל כְּלָל פָּטוּר:
הלכה ד׳
אֶחָד נָתַן אֶת הָאוּר וְאֶחָד נָתַן אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד נָתַן אֶת הַקְּדֵרָה וְאֶחָד נָתַן אֶת הַמַּיִם וְאֶחָד נָתַן אֶת הַבָּשָׂר וְאֶחָד נָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְהֵגִיס כֻּלָּם חַיָּבִים מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר מִצָּרְכֵי הַבִּשּׁוּל הֲרֵי זֶה מְבַשֵּׁל. אֲבָל אִם שָׁפַת אֶחָד אֶת הַקְּדֵרָה תְּחִלָּה וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַמַּיִם וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַבָּשָׂר וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הָאוּר וּבָא אַחֵר וְנָתַן עֵצִים עַל הָאוּר וּבָא אַחֵר וְהֵגִיס. שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד חַיָּבִין מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל:
הלכה ה׳
הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חַיָּב. לֹא נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲבָל נִתְבַּשֵּׁל כֻּלּוֹ חֲצִי בִּשּׁוּל חַיָּב. נִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּשּׁוּל מִצַּד אֶחָד פָּטוּר. עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ בּוֹ וְיִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּשּׁוּל מִשְּׁנֵי צְדָדִין. שָׁכַח וְהִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר בְּשַׁבָּת וְנִזְכַּר מֻתָּר לוֹ לִרְדוֹתָה קֹדֶם שֶׁתֵּאָפֶה וְיָבוֹא לִידֵי מְלָאכָה:
הלכה ו׳
הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּתָּכוֹת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל. וְכֵן הַמְמַסֵּס אֶת הַדּוֹנַג אוֹ אֶת הַחֵלֶב אוֹ אֶת הַזֶּפֶת וְהַכֹּפֶר וְהַגָּפְרִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל וְחַיָּב. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל כְּלֵי אֲדָמָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חֶרֶס חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין שֶׁרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בָּאֵשׁ אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גּוּף רַךְ הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל:
הלכה ז׳
הַגּוֹזֵז צֶמֶר אוֹ שֵׂעָר בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הַחַיָּה בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֲפִלּוּ מִן הַשֶּׁלַח שֶׁלָּהֶן חַיָּב. כַּמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ כְּרֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְכַמָּה רֹחַב הַסִּיט כְּדֵי לִמְתֹּחַ מִן בֹּהֶן שֶׁל יָד עַד הָאֶצְבַּע הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁיִּפְתַּח בֵּינֵיהֶן בְּכָל כֹּחוֹ וְהוּא קָרוֹב לִשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי זֶרֶת. הַתּוֹלֵשׁ כָּנָף מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת גּוֹזֵז. הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶּמֶר מִן הַחַי פָּטוּר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ נִפּוּץ בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ טְוִיָּה בְּכָךְ:
הלכה ח׳
הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו אוֹ שְׂעָרוֹ אוֹ שְׂפָמוֹ אוֹ זְקָנוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת גּוֹזֵז וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּטּל בִּכְלִי. אֲבָל אִם נְטָלָן בְּיָדוֹ בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר פָּטוּר. וְכֵן הַחוֹתֵךְ יַבֶּלֶת מִגּוּפוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי פָּטוּר בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר. וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ בְּיָד אֲבָל לֹא בִּכְלִי. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה חוֹתְכָהּ אַף בִּכְלִי וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה:
הלכה ט׳
הַנּוֹטֵל שְׂעָרוֹ בִּכְלִי כַּמָּה יִטּל וְיִהְיֶה חַיָּב. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִם לִקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת חַיָּב. צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה רֻבָּהּ וְצִיצִין שֶׁל עוֹר שֶׁפֵּרְשׁוּ רֻבָּן אִם פֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ מֻתָּר לִטּל אוֹתָן בְּיָדוֹ אֲבָל לֹא בִּכְלִי. וְאִם נְטָלָן בִּכְלִי פָּטוּר. וְאִם אֵינָן מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּיָּד אָסוּר. וְאִם לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן אֲפִלּוּ מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ אָסוּר לְנָטְלָן בְּיָדוֹ וְאִם נְטָלָן בִּכְלִי חַיָּב:
הלכה י׳
הַמְלַבֵּן אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִמַּה שֶּׁדַּרְכָּן לְהִתְלַבֵּן חַיָּב. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל שֶׁהוּא אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים:
הלכה י״א
הַמְכַבֵּס בְּגָדִים הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת מְלַבֵּן וְחַיָּב. והַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ הֲרֵי זֶה מְכַבֵּס וְחַיָּב. שֶׁהַסְּחִיטָה מִצָּרְכֵי כִּבּוּס הִיא כְּמוֹ שֶׁהַהֲגָסָה מִצָּרְכֵי הַבִּשּׁוּל. וְאֵין סְחִיטָה בְּשֵׂעָר וְהוּא הַדִּין לְעוֹר שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל סְחִיטָתוֹ:
הלכה י״ב
הַמְנַפֵּץ אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חַיָּב. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְהַמְנַפֵּץ אֶת הַגִּידִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּצֶמֶר כְּדֵי לִטְווֹת אוֹתָן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְנַפֵּץ וְחַיָּב:
הלכה י״ג
הַצּוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּב. וְאֵין הַצּוֹבֵעַ חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּם. אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּלָל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סָרָק אוֹ שָׁשַׁר עַל גַּבֵּי בַּרְזֶל אוֹ נְחשֶׁת וּצְבָעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לִשְׁעָתוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם. וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר:
הלכה י״ד
הָעוֹשֶׂה עֵין הַצֶּבַע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת צוֹבֵעַ וְחַיָּב. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ מֵי עַפְּצָא שֶׁנַּעֲשָׂה הַכּל שָׁחוֹר. אוֹ שֶׁנָּתַן אִיסְטִיס לְתוֹךְ מֵי כַּרְכֹּם שֶׁנַּעֲשָׂה הַכּל יָרֹק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ בּוֹ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים:
הלכה ט״ו
הַטּוֹוֶה אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים מִכָּל דָּבָר הַנִּטְוֶה חַיָּב. אֶחָד הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַנּוֹצָה אוֹ אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ אֶת הַגִּידִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הָעוֹשֶׂה אֶת הַלֶּבֶד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹוֶה וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּלַבֵּד דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּעֹבִי בֵּינוֹנִי:
הלכה ט״ז
הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין חַיָּב. הָעוֹשֶׂה נָפָה אוֹ כְּבָרָה אוֹ סַל אוֹ סְבָכָה אוֹ שֶׁסָּרַג מִטָּה בַּחֲבָלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת עוֹשֶׂה נִירִין וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי בָּתִּים בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין בְּדָבָר שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ בָּתִּים בָּתִּים כְּגוֹן אֵלּוּ חַיָּב:
הלכה י״ז
דֶּרֶךְ הָאוֹרְגִין שֶׁמּוֹתְחִין הַחוּטִין תְּחִלָּה בְּאֹרֶךְ הַיְרִיעָה וּבְרָחְבָּהּ וּשְׁנַיִם אוֹחֲזִין זֶה מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן וְאֶחָד שׁוֹבֵט בְּשֵׁבֶט עַל הַחוּטִין וּמְתַקֵּן אוֹתָן זֶה בְּצַד זֶה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב. וּמְתִיחַת הַחוּטִין כְּדֶרֶךְ הָאוֹרְגִין הִיא הַנְסָכַת הַמַּסֶּכֶת וְזֶה הַמּוֹתֵחַ נִקְרָא מֵסֵךְ. וּכְשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָהּ וּמַתְחִיל לְהַכְנִיס הַשְּׁתִי בָּעֵרֶב נִקְרָא אוֹרֵג:
הלכה י״ח
הַמֵּסֵךְ חַיָּב וְהִיא מְלָאכָה מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. וְהַשּׁוֹבֵט עַל הַחוּטִין עַד שֶׁיִּפָּרְקוּ וִיתַקְּנֵם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מֵסֵךְ. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ מִשֶּׁיְּתַקֵּן רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וְכֵן הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין בְּרֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חַיָּב. בֵּין שֶׁאֲרָגָן בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהָיָה מִקְצָת הַבֶּגֶד אָרוּג וְאָרַג עַל הָאָרוּג שִׁעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין. וְאִם אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִים בּוֹ הַבֶּגֶד חַיָּב. אָרַג בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה שְׁנֵי חוּטִין בְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין חַיָּב. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹרֵג צִלְצוּל קָטָן בְּרֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין:
הלכה י״ט
הַמְדַקְדֵּק אֶת הַחוּטִין וּמַפְרִידָן בְּעֵת הָאֲרִיגָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת אוֹרֵג. וְכֵן הַקּוֹלֵעַ אֶת הַנִּימִין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת אוֹרֵג וְשִׁעוּרוֹ מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה קְלִיעָה בְּאֹרֶךְ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת:
הלכה כ׳
הַבּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין חַיָּב. וּבוֹצֵעַ הוּא הַמַּפְרִישׁ אֶת הָאָרוּג. בֵּין שֶׁהוֹצִיא הָעֵרֶב מִן הַשְּׁתִי אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר הַשְּׁתִי מֵעַל הָעֵרֶב הֲרֵי זֶה בּוֹצֵעַ וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְקַלְקֵל אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לְתַקֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין אֵלּוּ שֶׁמְּאַחִין אֶת הַבְּגָדִים הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁבּוֹצְעִין וְאַחַר כָּךְ מְאַחִין וְחוֹזְרִין וְאוֹרְגִין חוּטִין שֶׁבָּצְעוּ עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ שְׁנֵי הַבְּגָדִים אוֹ שְׁנֵי הַקְּרָעִים אֶחָד. וְהַסּוֹתֵר אֶת הַקְּלִיעָה לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹצֵעַ וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַבּוֹצֵעַ:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ט׳

א׳
האופה וכו'. עד אבר קטן. ועיין מ"ש מרן על שם הרמ"ך וכתב הפר"ח בנימוקיו על רבינו וז"ל והנה בענין מחמם מים שחייב משום מבשל יש ראיה מביצה פרק המביא וכו' ושיעור אבר קטן וכו' עכ"ל וכוונתו להביא ראיה ממאי דאיתא בביצה דף ל"ד תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד את המים ואחד תבלין וכו' כולן חייבים וכו' דמוכרח דבמים איכא משום מבשל וקשה טובא דמאי ראיה משם אימא דמ"ש דהמביא את המים חייב לאו משום מבשל את המים אלא משום מבשל את האוכל בכללות דבלא מים לא היה בשול אבל אם חמם מים לא מחייב וכ"כ מרן שם משם מהר"י בי רב דכולן הביאו בבת אחת יעו"ש לקמן ה"ד ועיין במ"ש הרשב"א בחי' שבת גבי דף מ' ע"ב וז"ל ובהא מתרצא לן הא דאמר לקמן וכו' ודייקי בה רבוותא ז"ל ה"ד וכו' לכו"ע אסור וחייב חטאת וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל דאיכא בישול במים יעו"ש. ושעור מבשל סממנים כדי שיהיו ראוים לדבר וכו'. ועיין בהשגת הר"א והלח"מ הליץ בעד רבינו בהשיא כוונת רבינו לענין אחר דהכונה דיעשה הצביעה כמו שירצה דרך משל אם ירוק יעשה ירוק ואם לא נעשה עדיין ירוק דלא נגמר הגוון פטור וכן הפר"ח כתב כן ואחרי נשיקת ידיהם ורגליהם אין זה כונת רבינו אלא כמו שהבין הר"א דהאי שיעורא דכתב רבינו הוא שיעור הכמות דאי כמ"ש הם ז"ל לא דמו שיעורי רבינו זה לזה דכתב שיעור המחמם וכו' אבר קטן ושיעור מבשל וכו' וכן בתחילת הלכה האופה כגרוגרת חייב והוא שיעור הכמות וא"כ איך כליל רבינו כל השיעורים הללו בסוג אחד ולא דמו דזה בכמות וזה בעשית המלאכה יפה ועוד א"כ אמאי לא נתן רבינו שיעור מעשית המלאכה יפה בפת ובבישול אלא במים לחוד יעו"ש פכ"ב ה"ד דהיינו שהיד סולדת בו ועוד דכאן הו"ל לכתוב שיעור המים בכדי שהיד סולדת בו דכתב שיעור מבשל או התם הו"ל לכתוב שיעור מבשל דכתב שיעור המים ועוד דבש"ס לא מצינו שיעור אלא במחמם מים ולא בשום מלאכה אחרת אלא ודאי הכונה דבכל המלאכות א"צ לפרש שיעור דבודאי כל דליכא גמר מלאכה לא מחייב ולא הוצרך לפרש זה בש"ס אלא גבי מים דלא שייך בהו גמר מלאכה דליכא הפרש בהו מצד חמימותן ונתנו שיעור בהם בכדי שהיד סולדת בו וזה כתבו רבינו פכ"ב אבל כאן הכל הוא שיעור הכמות ובשיעור זה שהשיג עליו הר"א ועיין להפר"ח שם מ"ש בזה.
ג׳
וכן המבשל בחמי טבריא פטור. עיין להרב המגיד שהביא ההיא דרבינא דף מ' דאמר חייב והקשו מדברי רב חסדא דאמר פטור ותירצו מאי חייב נמי דאמר מכת מרדות דרבנן ולדבריו קשה דהו"ל לרבינו לפסוק דחייב מכת מרדות ולכן נראה לענ"ד דחיליה דרבינו ממ"ש בש"ס על מתני' דלא יטמיננה בחול בדף ל"ט ולפלוג וכו' ת"ש מעשה שעשו וכו' בשלמא וכו' מי סברת וכו' והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא וכו' דעשו אנשי טבריא דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן אמר להו ההוא תולדת האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם וכו' וא"כ למ"ד שמא יטמין ברמץ ס"ל דלכו"ע חמי טבריא תולדת חמה הם ולמ"ד שמא יזיז עפר ממקומו כיון דהלכה כרבנן דלא יפקיענה בסודרין א"כ גם חמי טבריא תולדת חמה הם וא"כ כיון דתולדת חמה הם ליכא אלא איסורא דגזרה משום תולדת האור וכמ"ש שם באותו דף וא"כ אפילו מכת מרדות ליכא והשתא משו"ה פסק רבינו דפטור דאתי כרבנן לחד אמורא וככו"ע לאידך אמורא וכדכתיבנא ודוק.
ד׳
אחד נתן וכו'. וכתב הר"א יעו"ש פי' לדבריו דקשיא ליה על רבינו שכתב על כולן טעם החיוב משום מבשל דבש"ס מוקי לה בחדשה ומשום לבון ולא אפילו בישנה ומשום מבשל והוצרכתי לזה לפי שראיתי להלח"מ פ"ג מהל' יו"ט הי"א על מ"ש רבינו ואין מלבנין את הרעפים וכו' וכתב הרב המגיד וז"ל ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפי' ישנים אסור לפי שמחסמן בכל שנה שמלבנן וכו' כתב הוא ונראה דלדעתו מה שתירצו בש"ס הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הר"א על רבינו פ"ט מהל' שבת וכו' דלפי מ"ש כאן הרה"מ ניחא שלא הזכיר שם קדרה חדשה משום דהוא ז"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן וכו' עכ"ל והליץ כן משום דהבין דמה שהשיג הוא דמדברי רבינו נראה דאפילו ישנה אסור מטעם חסום ואהא משיג דבש"ס מוקי לה דוקא בחדשה ואהא הליץ הלח"מ על רבינו עפ"י דברי הרה"מ אמנם כונת הר"א להשיג דמדברי רבינו נראה דחיובו הוא משום מבשל וכמ"ש ואף דליבון רעפים הוי איסורו משום מבשל וכמ"ש ממ"ש רבינו לקמן בהל' ו' גבי המבשל כלי אדמה וכמ"ש הרה"מ שם מ"מ השיגו דממ"ש רבינו כולם חייבים משום מבשל משמע משום בישול המאכל והא ליתא דמי שנתן הקדרה אינו חייב אלא משום בשול הקדרה גופא אבל דעת רבינו נראה ברור שכתב כולם חייבים משום מבשל וכל אחד כדינו ובין למ"ד טעמא משום דצריך לבודקן ובין למ"ד לפי שמחסמן אתי שפיר ודלא כהלח"מ. אבל אם שפת אחד וכו' עד חייבין. עיין למרן מ"ש משם מהר"י בי רב שכתב ולש"ס לק"מ דהמגיס אינה בערך הנותנים רק מלאכה בפני עצמו ולרבינו קשה ע"כ וכתב הרב מקראי קודש ותימה דגם לרבינו לא קשה שאינה בערך הנותנים ועיי"ש מה שתירץ ולענ"ד י"ל דשאני רבינו דכתב ב' האחרונים בלבד ותבת בלבד משמע ב' דוקא ולא עוד. וכתב הלח"מ וז"ל ועוד קשה בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דהוא הדין אלא מ"ש כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה ע"ז מבישול סמנים וכו' עכ"ל ולא זכר שר שכ"כ הרב המגיד בדין זה לקמן פי"ב ה"א על מ"ש רבינו המבעיר וכו' והוא שצריך לאפר וכו' וכתב עליו הר"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' ע"כ וכתב הרה"מ ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ"ט שהנותן את העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל וכו' עכ"ל כלומר דלא בא רבינו לכתוב כאן פ"ט אלא דינא דמבשל ואה"נ דחייב משום מבעיר וכמ"ש שם פי"ב. ואין להקשות לדברי הלח"מ במ"ש בתירוץ ב' דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו וכאן א"צ לאפרו וכו' וכבר לוקה על הבישול עכ"ל דמדברי הרה"מ הללו מוכח דחייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל דלא כתב הרה"מ כן אלא כלפי מ"ש רבינו דהמבעיר חייב בצריך לאפרו וע"ז כתב הר"א דאם הבעיר תחת תבשילו כלומר הך הבערה עצמה שצריך לאפרה הבעירה תחת תבשילו ליהנות ג"כ מההבערה גופה חייב ב' וע"ז הוא שכתב הרה"מ וכן הוא האמת דחייב ב' ולא הוצרך רבינו לבארו שסמך על מ"ש בפ"ט וכו' אבל הלח"מ איירי כאן בפ"ט בדין המבשל שכתב רבינו דהמביא את האור חייב דהקשה דאמאי אינו חייב ג"כ משום מבעיר לזה תירץ שפיר דכיון דכאן לא איירי כשצריך לאפר משו"ה לא נקט חיובא דמבעיר דבאינו צריך לאפר פטור דאין לומר דלעולם איירי הרה"מ אף באינו צריך לאפר ואפ"ה חייב ב' מטעמא דע"כ לא אמרו במבעיר ואינו צריך לאפר פטור אלא דוקא במבעיר שלא לצורך דהוי מקלקל ומהאי טעמא כל שצריך לאפר או אי עביד להנקם משונאו חשיב הבערה וחייב אבל במבעיר לבישול דהוי הבערה לצורך הוי כצריך לאפר וחייב על ההבערה אחת מלבד על הבישול דהא ליתא דכיון דההבערה לא היתה אלא לצורך הבישול ובההבערה עצמה ליכא חיוב אינו חייב על ההבערה אלא משום מבשל וראיה לזה מדכתב רבינו לעיל בפ"ח ה"ב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע עכ"ל הרי דזומר הוא קוצר וקוצר הוא אב מלאכה דחייב עליה בפני עצמה כשקוצר דבר לאכול וכמ"ש שם רבינו בה"ג ואפ"ה בזומר אינו חייב משום קוצר כיון דמה שקוצר אינו ראוי לאכילה הוי מקלקל ולכן אינו חייב אלא משום זורע דבהאי קצירה מצמיח האילן ודומה ממש לההבערה לבישול משא"כ כשצריך לאפר דשם חייב ב' אחד משום מבעיר ואחד משום מבשל והרי זה דומה למ"ש רבינו פ"ח ה"ד וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום זורע עכ"ל.
ה׳
אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב וכו'. ויש מי שנסתפק אי מערב שבת נתבשל חצי בישול מצד אחד ובשבת הפכו ונתבשל חצי בישול מצד אחר אי מחייב או לא ולענ"ד נראה פשוט דמחייב דכיון דחזינן בבישול גמור דאזלינן בתר סופא דאפי' נתבשל מע"ש כמאכל בן דרוסאי ובשלו בשבת בשול גמור מחייב וכמ"ש מרן על דברי רבינו לעיל ה"ג יעו"ש והשתא ומה בנתבשל מע"ש כמאכל בן דרוסאי משום דסיים בשבת בבישול גמור מחייב אף דדינא הוי דאם נתבשל בשבת כמאכל בן דרוסאי חייב דנמצא השתא בנתבשל מע"ש כמאכל בן דרוסאי ונגמר הבישול בשבת דלא חשיב כל כך הבישול בשבת ואפ"ה חייב בנגמר הבישול בשבת כ"ש אי לא הוי כולו מבושל בע"ש כמאכל בן דרוסאי דלא חשיב בישול כלל דאם סיימו בשבת כמאכל בן דרוסאי דחייב. שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לרדותה וכו'. וכתב הרב המגיד מפורש בסוגייא דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז"ל [ולזה כתב] וכתב רבינו שכח וכ"ש הדביק במזיד עכ"ל וכתב הלח"מ דמ"ש מפורש דלאו דוקא קשה מנין לו זה מן הש"ס עכ"ל ועיין להרשב"א בחידושיו שהכריח כן ולענ"ד נראה דיוצא כן מן הש"ס ממ"ש שם דף ד' גופא וכו' ובעי רב אחא היכי דמי אי לימא וכו' ואלא לאו דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן וכו' מכלל דאי לא הוה קשה ממתני' אלא דהוה נקיט לה הבעייא בלשון זה קודם שיבא לידי חיוב איסור חטאת וכדנקיט לה הדין רבינו ז"ל היה הדין דין אמת בלי קושיא כלל א"כ מכאן יצא הדין ומן התימה על הלח"מ שכתב דלא ידע מאין יצא לרבינו כן וכתב לעצמו מ"ש לדעת רבינו ואולי ט"ס יש בדברי הלח"מ ולדעת הרה"מ הוא דכתב כן אך מ"ש הרה"מ מכ"ש קשה עדיין בין למ"ש הרשב"א בין למ"ש אני הדיוט ונראה דכ"ש הוי מטעם זה דהשתא כשהוא שוגג דליכא חיוב מיתה שרינן שיעשה איסור דרבנן דלא ליעביד איסורא דאורייתא מזיד דאיכא חיוב מיתה לא כ"ש וק"ל.
ו׳
כללו של דבר וכו' חייב. והקשה הלח"מ וז"ל קשה דבפרק כלל גדול אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב וכו' עד סוף הל' ודבריו תמוהים דמ"ש דכלי אדמה הם חזקים שמתחזקים ביותר המוחש לא יוכחש דכלי אדמה כל שלא נתבשלו ע"י האור לא חזו למידי והרי הם כמי שאינם ולמה לא יהא חייב על הבישול שלהם משום הקישוי ולעיקר קושיתו לק"מ דכיון דאף דכוונתו להקשות כיון דמירפא רפי חייב משום הכי כתב רבינו כל שהקשה גוף הרך ולעולם מטעם הריפוי ונקט לשון זה ע"פ הכונה.
ז׳
הגוזז וכו'. בוהן של יד וכו'. ועיין להרב המגיד שכתב וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט עכ"ל ולא גריס כפול והרב פר"ח כתב דגרסינן כפול וכמו שמשמע ממ"ש רבינו בפי' המשנה ודבריו תמוהים דלדידיה מה יענה למ"ש רבינו בה"י וכן בכמה הלכות שהוא שיעור ד' טפחים ומוכרח כמ"ש הרה"מ ומוכרח שכאן בס' היד חזר ממה שהסכים בפירוש המשנה נגד הגאון ופסק כאן כוותיה דגאון וזה מוכרח עוד ממ"ש רבינו לקמן הי"ח ועיין מ"ש שם בס"ד.
ח׳
הנוטל צפרניו וכו'. עד פטור. הכי איתא בש"ס וכמ"ש הרב המגיד אך מ"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וכמו כן אם עשה כן לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב וכו' עכ"ל והוי היפך הש"ס וכן פסק כאן בס' היד אם לא דנאמר דט"ס נפל בפירוש המשנה.
ט׳
צפורן שפירשה רובה וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד עד הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויש לדקדק שם בש"ס הל' מכלל דפליגי ואף לגירסא שהביא הרי"ף אינו מתיישב דליכא פלוגתא בינייהו והגירסא בעצמה לאו מתרצתא היא יעו"ש.
י״א
המכבס וכו' וחייב. ועיין מ"ש הרב המגיד עד דעת הרשב"א והיינו ממ"ש הרשב"א בחי' לשבת דף קי"א ד"ה האי מסוכריא וכו' יעו"ש ואין להקשות להרשב"א ממ"ש הוא גופיה שם דף ק"ט על מ"ש בגמ' נותן אדם מים צלולים ויין צלול לתוך המשמרת וכו' וכתב הרשב"א ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו פרק במה טומנין גבי דסתודר אפומא דחביתא אסור עכ"ל יוצא מדבריו דאי מקפיד עליה אסור והא לדידיה ליכא סחיטה אלא משום דש ומשום מפרק והיינו כשצריך למשקה דמ"ש לא אתי לידי סחיטה היינו נמי משום דש ומפרק והזכיר סחיטה משום שהוא שם הפעולה אבל איסור הסחיטה שם היינו משום דש וברור. עוד כתב הרב המגיד על שם הרמב"ן ז"ל יעו"ש וכתב מרן ואיני יורד לעומק דעת הרמב"ן במאי דמרכיב בגד אתרי רכשי הצובע והמלבן עכ"ל ועוד קשה לי דהיאך הוי תולדת צובע הא אינו אלא תולדת מלבן ולא צובע. וראיתי להלח"ם ז"ל שכתב צ"ל שמ"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן עכ"ל ודבריו קשה להולמן דהרמב"ן כתב בהיפך והסוחט תולדת צובע כדרך מלבן ולא כתב תולדת מלבן ועוד מה לנו אם היא כמין צובע או לא אין לנו אלא לומר תולדה מאיזה מלאכה היא. וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו פי' בפשיטות כונת הרמב"ן דבא לאפוקי סברת הרשב"א שהביא תחילה הרב המגיד דביין ושמן שאין הבגד מתלבן דאינו חייב אלא משום דישה דלדבריו אינו אסור אלא כשהמשקין אינן הולכין לאיבוד וע"ז כתב דהא ליתא דלא שייך דישה אלא בגדולי קרקע וא"כ דוקא בסוחט פי' דהוי תולדת מפרק אז חייב משום דישה ואינו חייב אלא בצריך למשקים אבל הסוחט בגד מיין ושמן חייב משום צובע כדרך מלבן כלומר כשהוא סוחט הבגד ממים דהוי תולדת מלבן ה"נ כשהוא מיין ושמן חייב משום צובע וזה הוא שסיים והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' כלומר דהשתא סחיטת בגד ממים ומיין דינן שוה דאף דא"צ למשקין חייב בסחיטה כל אחד כדינו במים משום מלבן וביין משום צובע. עוד כתב הרב המגיד וז"ל (וה"ה) [והוא] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' עד סוף הלשון ודקדק מרן ע"ז וז"ל לכאורה משמע מדברי רבינו בהיפך דבמים דוקא חייב עד סוף הל' פי' דבריו מדכתב רבינו עד שיוציא המים שבו. ולענ"ד אין כונת רבינו לומר דוקא מים דא"כ כך הו"ל למימר והסוחט הבגד ממים חייב מאי עד שיוציא המים שבו דנקט אלא וודאי הכונה דאינו חייב אם נשאר עדין מים בו דלאו סוחט מקרי ומחמת דאיירי בסחיטה דאחר כבוס נקט מים וא"כ אין כאן אפי' פקפוק. וע"פ האמור הנה מקום לדברי הלח"מ שכתב וז"ל מ"ש הרה"מ וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק ולכאורה קשה דאדרבא ממ"ש כאן מים יש לדקדק דדוקא מים ומה היה לו לחלק אלא דדעתו כדכתיבנא ודוק ברם א"צ לזה דדעת רבינו כדעת הרמב"ן הוא ממ"ש רבינו פכ"ב הט"ו וכמ"ש מרן.
י״ח
המסך חייב והוא מלאכה מאבות וכו'. וכתב ה"ה משנה וכו' עד כמלא הסיט ופי' רבינו ז"ל ב' אצבעות וכו' יעו"ש. פירוש לפירושו אף שהוא ברור דמלא הסיט היינו שתי אצבעות מאצבע לאמה הרוחב שביניהם ומלא רוחב הסיט היינו רוחב מגודל לאצבע שהוא כב' פעמים מב' אצבעות דקדמנו ורוחב הסיט כפול הוא ב' פעמים מרוחב בין אצבע לגודל והם ג' שיעורים ועיין בפירוש המשנה לרבינו דפירש כן לדעת גאון והוא כמ"ש כאן בס' היד דלא כדעתו בפי' המשנה דחזר בו וכמ"ש לעיל ה"ז ואיכא דקשיא ליה דא"כ לעיל בהל' ז' שכתב רבינו הגוזז וכו' כרוחב הסיט כפול והתוס' לא תני אלא מלא הסיט כפול בלא תבת רוחב וע"פ קדימתנו האי שיעורא אינו אלא כבין אצבע לגודל לפי שמלא הסיט הוא כרוחב ב' אצבעות מן אצבע לאמה והאי כפול הוי כבין גודל לאצבע אבל כפול כבין אצבע לגודל ליכא והשבתי לו דגם תבת כפול זה הוא ט"ס וקא מפרש רבינו דהאי מלא הסיט כפול דתני בתוס' השיעור הוא ברוחב הסיט ואהא קא מפרש וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מבהן של יד עד האצבע הראשונה והכרחתי לו כן ממה שלא סיים רבינו בהל' ז' שהוא אורך ארבע טפחים כמ"ש בהל' י' והדרך הוא להקדים השיעור בדין הראשון ולסתום בדינים הבאים אחריו ולסמוך על הראשון ולא בהיפך אלא וודאי דלעיל ליכא ד' טפחים שהוא כפל מרוחב הסיט אלא ב' טפחים שהוא כפל ממלא הסיט ועולה לרוחב מלא הסיט בלא כפל כן נראה לי ברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ט׳

ג׳
דבר שהיה מבושל כ"צ. עי' כ"מ קושית הרמ"ך ועי' בש"ע או"ח סימן רנ"ב ושי"ח ובמג"א שם ועי' מה שכתבתי בזה בש"י שבת דף ז' ע"א ד"ה מפני:
ה׳
שכח והדביק פת בתנור וכו'. והטור או"ח סימן רנ"ד כתב אם נתנו בשבת אפי' במזיד והוא היפך דעת המגיד ועי' מג"א שם בפי' דברי הה"מ. ובאמת קשה לפי שיטת הה"מ על ר"א בריה דרבא דמתני' בהדיא בפת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה ואמאי לא נקט בשוכח דהוי רבותא יותר ומשמע כדברי הטור ומאי דקשיא ליה להב"ח על הטור דמ"ש אפי' במזיד דמשמע מכ"ש בשוגג כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת ובגמ' קאמר דבשוגג כד אהדר ואדכר קודם אפי' ליכא חיוב חטאת כדתנן דאינו חייב חטאת אלא היכא שלא נודע לו שגגתו עד שנגמרה העבירה ע"ש. ויש ליישב קושיא זו דהא משכחת לה בשוגג ששגג בכרת והזיד בלאו א"כ חייב חטאת וז"ש הטור אפי' במזיד וכ"ש שוגג בכה"ג דמיחייב חטאת והא דלא מוקי בגמ' כן עי' בס' ז"י שם בסוגיא:
ח׳
וכן החותך יבלת בין ביד בין בכלי פטור. הה"מ הניח דברי רבינו בצ"ע דהרי נראה בביאור בעירובין שהיבלת הלחה בכלי חייב, ולענ"ד נ' ליישב דברי רבינו דהרי חזינן דבמסכת פסחים איתא ג"כ הך סוגיא דעירובין ולא מקשה שם הגמ' הך קושיא עי' רש"י שם, ונראה דגרסינן בירושלמי עירובין ר"ש בן יקום אמר כאן בלחה כאן ביבשה ריב"ח אמר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב"י כבר קפרא ודריב"ח כר"י דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ב"ק אמר אפי' א"צ לדם וא"צ לאפר אמר ר' יוחנן והוא שיהיה צריך לדם ולאפר ראב"ח בשם ר"י כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהיה צריך לדם ופי' הק"ע כאן וכאן בעירובין ובפסחים איירי ביבלת לחה והא דאוסר בפסחים איירי בצריך לדם ואיכא איסורא דאורייתא והכא בשא"צ לדם ושרי ע"כ. נקטינן מהך ירושלמי דלמ"ד דבעינן צריך לדם א"כ משכחת דגם בכלי בלחה פטור ואין כאן איסור תורה משום דמקלקל הוא אלא למ"ד דחובל ומבעיר מקלקל חייב אע"פ שא"צ לדם א"כ לכ"ע הוי איסור תורה. וי"ל דהסוגיא דעירובין רצה לשנויי גם אליבא דמ"ד מקלקל בחבורה חייב משא"כ סוגיא דפסחים אזלא אליבא דהלכתא דקיי"ל כל המקלקלים פטורים אפי' חובל ומבעיר ובעינן צריך לדם מש"ה לא אסיק הך קושיא דעירובין וא"כ רבינו לטעמיה אזיל דפסק לעיל בפ"א הל' י"ז דכל המקלקלין פטורים אפי' חובל ומבעיר מש"ה כתב רבינו פה דאפי' בכלי פטור בלחה דמיירי בא"צ לדם ופטור משום דהוה מקלקל, ועי' א"ר סימן ש"מ אות ד' מה שהביא בשם הה"מ תי' ע"ז ותמה עליו ובספרי הר"מ שבידינו לא נזכר זה התי' וע"ש מה שפירש דברי רבינו ודוחק:
ט׳
צפורן וכו'. ואם לא פרשו רובן אפי' מצערות אותו אסור לנטלן בידו ואם נטלן בכלי חייב. ע"כ. על דבר המוהל שיש לו למול בשבת בעיר שאין בה מוהל אחר ותיקן צפרניו ערב שבת כראוי ובשבת נסדקה הצפורן כמו שאירע כמה פעמים אי שרי לתקן צפרניו כראוי או לא ואי שרי ע"י עכו"ם עכ"פ עי' בזה בס' יד דוד בפ' המצניע דרצה להתיר ע"י נכרי להלכה ולא למעשה ודבר זה עי' באחרונים ש"ך וט"ז יו"ד בסימן קצ"ח באשה ששכחה ליטול צפרניה בע"ש אסר שם הט"ז ליטלם ע"י נכרי והש"ך בנקה"כ חלק שם עליו ועי' מ"ש לעיל רפ"ז שיטת הריב"ש דבגוזז אליבא דכ"ע אפי' אצל"ג חייב א"כ צ"ע לדינא:
י״ד
העושה עין הצבע. גרסינן בירושלמי שבת דף כ"ט ע"ב מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אילים מאדמים ופי' הק"ע שהיה מכין את הבהמה בשרביט כי היכא דליתי אדום העור כשיפשיטו אותו אמר ר"י הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב וז"ל הרב המבי"ט בק"ס פ"ט מהלכות שבת וקשה לי העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע ואמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהא במשכן דהיו מבשלין סממנין צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע דהיינו עין הצבע ואע"ג דהיא מעין הצובע הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוי במשכן מנינהו כ"ש הא דכל חד מלאכה בפ"ע וניחא לי קצת במ"ד בירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין דהכא עין הצבע והצביעה בהדי הדדי קאתו ע"כ ועי' שם בש"י:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק ט׳

ב׳
שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה. הנה דע דכמה ענינים מצאנו דכח כחו לא חשיב כגופו והוא לענין רציחה במכות דף ח' דמאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטיל כו' דהוי כח כחו ופטור. וכן בשבת מצאנו שחייב בזורק מרשות לרשות וה"ה בזורק ועושה חבורה דמיחייב ע"י כחו אבל ע"י כח כחו לא שמענו שיתחייב וכמו כן גבי זב בעירובין ל"ה מחמת רעדה ברש"י שם דהוי כח כחו יעו"ש ובזה ביארתי הירושלמי פרק במה מדליקין הלכה ה' הבעיר וכבה בנפיחה אחת חייב שתים פי' כי היו שתי נרות לפניו אחת כבויה ואחת דולקת, והבעיר את הכבוי' ונמשך האור מהנר הדולק אלי' ונכבה במקומו כי כן דרך נר הנדלקת תחת נר אחר, א"ר אבדימי כו' הדא אמרה נפח בכלים ושברן משלם נזק שלם ולענין תרנגול קאי דצרורות באדם לא אשכחן דעל חיציו מחייב נזק שלם וכמו שאמרו בפרק כיצד הרגל דף כ"ב עיי"ש ברש"י וטעמא דאם תחשוב הנפיחה ככוחו אם כן הכבוי שהיה ע"י הדלקת הנר התחתונה שנמשך אליה האור של הנר האחרת ונכבית אותה נר הוי כמו כח כחו ויהיה פטור בשבת על הכבוי ואמאי חייב שתים וע"כ דהנפיחה הוי כמו גופו משום דמגופו קא אתי והוי הכבוי ע"י כחו וחייב בשבת א"כ תרנגול שנפח בכלי ושברו חייב נזק שלם וכן אזלא שיטת ירושלמי בבא קמא דלא כתלמודין דמחשיב זה לצרורות ורק בס"ד אמר גבי הטילה גללים כיון דמגופה גרירן וזה נכון למדנו מזה דעל כח כחו אינו מתחייב גבי שבת. כיון שכן נראה דאע"ג דתולדה ראשונה הבאה מן האש חייב אם מבשל מ"מ על תולדה של התולדה כמו דבר שנתחמם במים שהוחמו מן האש כגון ברזל שבא בקדירה חמין ונתחמם תו אי צלה בו ביצה פטור דהוי תולדה דתולדה וכמו שכח כחו לא חשיב כמו גוף הדבר כן תולדת תולדת האש לפי רוחק יחוסה אצל האש נפקע ממנה שם האש והוי חומה כחום טבעי שאינו מסיבת האש כמו חמי טבריא. ופוק חזי בפרק כיצד צולין דף ע"ה שקיל וטרי אם חשיב תולדות אש כאש ובירושלמי שם דפליגי ר"ג ורבנן יעו"ש אבל תולדה דתולדת אש לא חשיב אש בשום דוכתא וז"ב. וכיון שכן נראה לנו לומר בסברת הש"ס דקדירה דהיא עצמה מהני' להבישול עיי' פרק כל שעה כ"ז דקדירה חשיב גורם. א"כ בכלי שני אף כי איכא דבר המתבשל בכלי שני וכלישנא קמא גבי מלח, אם יהיב בכלי שני אינו חייב משום מבשל. דהמים של כלי ראשון הוחמו באור והוי חום שלהן תולדת אש ואח"ז מתחמם מתוכם הקדירה הכלי שני וחום הכלי שני הוי תולדת תולדת האש וחומה כחמי טבריא וא"כ המלח מתבשל ע"י חום המים שחום שלהן תולדות אש וע"י חום הקדירה דהוי חומה כחמי טבריא ופטור משום מבשל. ובזה אתי שפיר בדף מ' א"ר יצחק ב"א פעם אחת נכנסתי אחר רבי וכו' להניח לו פך שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן. ש"מ שמן יש בו משום בישול וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בישולו. דלפי גירסא זו קשה טובא. הא נפשר בכלי שני והוי בישול מעליא גבי שמן ואיך שרי. ופרש"י וש"מ הפשירו במקום הראוי לבישול. דפירשו המפרשים דכיון דבכלי שני אינו ראוי לבישול אין ההפשר בישול. זה מוזר בטעמו. וכבר תמה ע"ז בעל מנחת כהן. אכן לפי מה שביארנו א"ש. דכיון דבכלי שני אף דבר המתבשל אינו חייב משום בישול וכי גזרו בחמי טבריא מידי דבחמי האור היה חייב אבל כלי שני כיון דבחמי האור ליכא חיובא תו נמי בחמי טבריא מותר. ואי הוי כלי שני מבשל תו הוי גזרינן אטו חמי האור דיבא לבשל בכלי שני ואף בכלי ראשון דכיון דכלי שני ג"כ מבשל ככלי ראשון א"כ ראשון ושני חדא גזירה היא. אבל כיון דאינו ראוי לבישול בכלי שני א"כ ההפשר לחודא דרק בשמן הוי בישול שרי בחמי טבריא בכלי שני ואינו בכלל ענין בישול דגזרו בחמי טבריא אטו חמי האור. דעל כלי שני אין כאן חיוב חטאת על בשולו. והבן היטב. דהוי כמו גזירה לגזירה. דזה הפשירו של שמן אילו הי' בכלי ראשון בחמי טבריא אינו אסור אלא משום גזירה ואלו הי' בכלי שני בחמי האור ג"כ אינו חייב אלא משום גזירה הוי גזירה לגזירה. הכי הוא פירושא דסוגיא והתו' פירשו (דף ל"ט) בד"ה כל שבא בחמין דהא דקתני מדיחין אותו בחמין מיירי בכלי שני ואפ"ה תני חוץ מן המליח הישן שהדחתן זו היא גמר מלאכתן קאי אכלי שני ואמר שם הדיח חייב חטאת מדתנא זו היא גמר מלאכתן מוכח דבכלי שני חייב חטאת דבישול הוי בהדחה בעלמא. ויש לדחות, דמהא דהדחה הוי גמר מלאכה והוי בישול מעליא מוכח דאם הדיח בכלי ראשון חייב חטאת ודו"ק. ובפרט לפי הך שיטה דמדיחין מכלי ראשון הוא אין סתירה. ובירושלמי מפורש דאינו חייב על בישול בחמין אלא דוקא כי האור מהלך תחתיו ועיין ר"ן ולכן אמר דהא דגזרו שלא לבשל בקדירה שהעבירה מרותחת היא הרחקה מדבריהם שלא יבשל ע"ג האור להכי בכלי שני לא גזרו. ובתלמודין מוכח דחייב בזה והוי בישול דאם הדיח חייב חטאת אע"ג שאין האור מהלך תחתיו ולכך בקשו בתו' טעם אחר לחלק בין כ"ר לכלי שני והש"ק נדחק בחנם. והנה לפי מ"ש הפטור בכלי שני בדברים המתבשלים טעמא הוא משום דהוי כמבשל בחמי טבריא. משא"כ לשיטת הירושלמי אין בישול ברור כ"ז שאין האור הולך תחתיו. אבל תולדות אש כאש יעו"ש בירושלמי יומא פ"ג ודו"ק. לכן לפירוש דילן א"ש דמדייק הגמרא דמדהדחה הוי גמר מלאכה גבי מליח ישן אלא דבכלי שני הוי כמבשל בחמי טבריא אבל בכלי ראשון חייב בהדחה בעלמא. לא כן לפי הירושלמי צ"ל דאין זה גמר מלאכה לגבי חיובא דחטאת וזה דחיקא לי' לתלמודין שהי' צ"ל לפ"ז שהדחתן כגמר מלאכה. והארכתי בזה כי ענין חדש הוא ודו"ק.
י״א
המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו ה"ז מכבס וחייב. מה נעמו דברי רבינו שחילק דין הסחיטה לשני אבות, לעיל פרק ח' הל' י' דין סחיטת פירות שהוא מדין מפרק תולדה לאב דדישה וסחיטת בגדים שהוא מדין כבוס תולדה לאב דמלבן. וכן בתולדות דרבנן פרק כ"א הלכה י"ג בכבשים ושלקות שסחטן מדין מפרק שהוא סחיטת פירות ומתיחס לאב דדישה, ובפרק כ"ב הלכה ט"ו בתולדות דרבנן ייחס לדין סחיטת בגדים שהוא מדין כיבוס כתב שלפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכי"ב בפי אשישה כדי לסתמה שמא יבוא לידי סחיטה כו' יעו"ש מסודר דבר על אופנו. ולפלא בעיני על רבנן בתוס' פרק חבית דף קמ"ה בהא דכבשים שסחטן למימיהן פטור אבל אסור שפירש רש"י דאין זה מפרק שאין המשקה יוצא מן הכבשים שלא גדלו בתוכן. אבל אסור אטו פירות. וזה שייך שפיר על סחיטת פירות שהיא מדין מפרק ומדין דישה, ע"ז הקשו אמאי גזרו לה דוקי אודרא אפומא דשישא שמא יסחוט הא אף אם סחיט ליכא איסור דבר תורה. ותמוה, התם הוא מדין סחיטה שהוא מדין כיבוס וכל עיקרו של כיבוס הוא במים שבאין מבחוץ והדבר נפלא. אף דהתו' לשיטתם דפירשו סוף פרק ואלו קשרים דגם בבגד שייך מפרק אבל הא מלבן ג"כ יש יעו"ש תו' ד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא וא"כ אכתי מאי הקשו. אולם ע"כ צ"ל דהתוספות אזלי ששיטת רבינו תם שהביאו בפ"ק דכתובות דף י' ד"ה האי מסוכרייתא יעו"ש דאין סחיטה ביין ושמן דבר המלכלך את בולעו וליכא כיבוס אלא במים והך דספוג אם יש לו בית אחיזה הוי משום מפרק דאף במידי דלאו אוכל חייב משום מפרק והך דאודרא אפומא דשישא פי' ר"ת [הובא באור זרוע הגדול] משום מפרק א"כ הקשו שפיר על רש"י. אמנם כאן בשבת פי' דגם ביין איכא משום מלבן אלא דלא חיישי' שמא יבוא לידי סחיטה ביין ומשקין אבל מ"מ אסור לסחוט יעו"ש ולא קשיא מידי. ובאמת תוספות פרק ר"א דמילה נראה שהם ממחבר אחר שמסיים תמיד מ"ר. אמנם דברי רבינו נעימים ומופלאים. שהסחיטה מצרכי כיבוס כו'. אעפ"י שבמלבן אין שייך הך דסחיטה וכמו הגסה שאינו שייך אלא במבשל ולא באופה ועיין לקמן פרק י' הל' ט' והמותח כו'.
י״ט
וכן הקולע את הגימין כו'. נ"ב ירושלמי פרק המצניע הל' ו' ובבלי דף כ"ז גבי טומאה עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ט׳

א׳
האופה כו'. הנה עיין בירושלמי שבת פ"א ה"ה משמע שם דאם הניח פת בשבת לעת ערב שאף שהאפיה נגמרת במוצ"ש חייב, וע"ש בירושלמי דאמר גבי השופת קדירה מתרין בו לכשיהיה כמאכל בן דרוסאי ע"ש ועיין בירושלמי כלאים פ"א גבי מאי דפליגי ר"י ור"ל בכלאים אם חלקן הרוח אמר שם דלגבי שבת כו"ע מודו דאינו חייב עד שינוח ע"ש ובאמת נ"ל דהיינו הך דר"ל במנחות דף נ"ו ע"ב גבי הניח שאור ע"ג עיסה חייב כמעשה שבת ע"ש ור"ל כך דהנה מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"ב מוכח דמיד שנתן שאור בהקטרת או בהמנחה נפסל לא מטעם שנחמצה רק הך כל שאור וא"כ קשה הא הוה כמחמץ את הפסולה דפטור כמבואר שם דף נ"ז ע"א אך צ"ל דאם נתחמצה נעשה החיוב למפרע וכן הדין במעשה שבת אף דהגמר הוא במוצ"ש כמו זריעה דהקליטה הוא אח"כ וכמו אפיה אם נגמר במוצ"ש וכן גבי שולה דג מן הים אם נתיבש כסלע במוצ"ש מ"מ חייב והקשה שם מן הניח בשר ע"ג גחלים ע"ש וכמו שאכתוב לקמן בהל' ה': [השמטה למש"כ גבי מחמץ. והנה רש"י ז"ל במנחות דף נ"ו ע"א ד"ה ערך ובע"ב ד"ה הכל מודים ודף נ"ז ע"א ד"ה וחזר מפרש דמה דאמרינן דמחמץ אחר מחמץ חייב לא ר"ל שמוסיף עוד חימוץ רק דר"ל דעושה עוד מלאכות במנחה שנחמצה. אך רבינו בהל' מעה"ק אינו מפרש כן וס"ל דר"ל שמוסיף חימוץ וע' ירושלמי פסחים פ"ה ה"ג דמחלק בין נפסלה מחמת חימוץ לנפסלה מחמת ד"א ומשמע כשיטת רבינו בהל' איסו"מ פ"ה מוכח דנפסלה מיד הקטורת ולכך דייק שם ואם הקטיר ממנו בהיכל לוקה והמלקות רק משום דהקטרת נפסלה והוה כמו קטורת זרה אבל לא מחמת שאור ודבש דקטורת הוי בגדר עצים ע' מנחות דף כ"ו ע"ב גבי עיכול ותוס' מעילה דף י' ע"ב וע' הל' כלי המקדש פ"ב ה"ח והי"א והוי כמו קטורת אחרת שאינה כזו וכ' שם רבינו דרק לוקה ואינו חייב מיתה משום קטורת זרה והטעם י"ל משום דכיון דקי"ל בכריתות דף ו' ובירושלמי יומא פ"ה דצריך כלי שרת לקדשה ואם לא עשה הקטרת כהוגן שוב לא נתקדשה והוי כחולין וע' בזבחים דף פ"ח ע"א והך דחסר א' מסימניה ר"ל אחר שקידשה בכלי שרת ולק' בהל' כלי המקדש אבאר זה וא"כ לפ"ז רק אם הקטיר קטורת שיש בה דבש או שאור על המזבח אז לוקה ולא על הכבש דאין החיוב משום שאור או דבש רק משום קטורת פסולה ולכך בהקטרה בעי כזית אבל נפסלת בכ"ש וא"ש וע' מנחות דף נ"ט ע"ב גבי לבונה: ע"כ השמטה]
ב׳
וכן המדיח כו'. ונ"מ בין אור ובין כלי ראשון לזה נ"ל כך דלא מקרי רק תולדות אור וכן כל מתכות עיין פסחים דף ע"ה ובירושלמי שם וביומא פ"ג בירוש' ע"ש לכך לא מקרי הבערה רק בישול אם רוצה לתקן אך מ"מ אם דבר אחר יכול להתבשל מחמתו בשול גמור אז אף אם לא בישל רק כמאכל בן דרוסאי חייב אבל על האור או כלי ראשון אז אף אם אינו יכול לבשל רק כמאב"ד חייב ובזה נ"ל מה שכאן בירוש' אמר דגם המעשן חייב כמבשל ובירושלמי פ"ו דנדרים מסתפק ובזה א"ש דנ"מ למה שכ' אך באמת אין הפי' כן בירושלמי רק דהנה קי"ל דאין בישול אחר בישול ופטור ויש בישול אחר צליה וחייב מהך דפסחים דף מ"א ע"א ומבעי ליה בירושלמי אם מעשן הוה גדר בשול ואם בשלו אח"כ פטור או גדר צליה ואם בשלו אח"כ חייב וזהו דאמר בירושלמי משום תבשילי שבת ובאמת נ"ל דהך דאמר אם גלגל חייב חטאת וכן גבי קוליס הטעם הוא משום מכה בפטיש דהא מבואר בירושלמי פ"ז דשבת דגם באוכלין שייך גדר מכה בפטיש ע"ש ועיין ביצה דף ל"ד ע"א ע"ש והנה עיין בר"ן ע"ז פ"ה על דף ע"ד ע"ב דס"ל דהמולח בשבת חייב משום מבשל ע"ש והטעם דתולדות חמה פטור צ"ל משום דמבואר במנחות דף כ"א דדבר שנתבשל ע"י חמה הדר ועיין בתוספתא פרה פ"ט גבי הגליד ע"ש וא"כ לא הוה גמר ולכך פטור דהוה כמו אין מלאכתו מתקיימת משא"כ במלח ולכך דם שמלחו פטור כמבואר שם ובאמת לכך קי"ל דמי פירות אין מחמיצין משום דכיון דקי"ל דמי פירות אין מחברין כמש"ל והטעם משום דיכול להפרידן ולכך ג"כ אין מחמיצין דאינם מתאחדים להיות דבר אחד וזהו כונת הירושלמי בשבת ובכ"מ הובא בתוס' מנחות דף נ"ד ע"א גבי תפוח שריסקו דמדמה הך דר"י דשם להך דכאן ע"ש:
ד׳
אחד נתן את האור כו'. עיין בהה"מ. והנה נ"ל כך דהגסה לא הוה מלאכה ממלאכת בישול רק מצרכי בישול כמ"ש רבינו לכן נ"ל דלא מחייב רק אם כולם לא עבדו רק צרכי בישול אם יש מבשל גמור אז פטור וכן גבי סחיטה למכבס עיין שבועות דף י"ז דרק משום קירובי עבודה ובזה נ"ל ג"כ הך דמנחות דף נ"ו ע"א ע"ש דאמר שם אפה לוקה שתים ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת כך דעריכה אין עליה שם מלאכה רק משהניחה בתנור דכ"ז שלא הניחה בתנור יכול לערוך כל היום ולא מקרי גמר מלאכה ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ע"ב דהולכה לתנור הוא גמר הלישה ועיין בירוש' כאן פ"ז מה דהקשה דגבי שבת אמרינן דעורך משום לש ולגבי מנחה אמרינן דהוה מלאכה בפ"ע ע"ש, וא"כ נמצא דאפיה הוא גמר מלאכה דעריכה והקשה בגמ' שם א"כ האיך אמרינן מה אפיה מעשה יחידי וכו' ר"ל שאינו חייב גבי מחמץ רק על מלאכה שהיא מלאכה בפ"ע לא שהיא רק מצורכי מלאכה ותירץ דאם אחד ערך וחבירו אפה הוה שפיר עריכה דבר בפ"ע אבל אם הוא עצמו אפה לא מקרי עריכה מלאכה עד האפיה ועיין רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב גבי מחמץ אחר מחמץ דמפרש לה בשני בני אדם ע"ש ועיין ב"ק דף פ"ד ע"ב גבי חבורה וכויה ודף פ"ה ע"ב גבי הך דבעי רבא וע"ש בתוס' דף י' ע"ב ד"ה מאי קעביד ודף נ"ט ע"ב ועיין בירוש' פ"ב דשבועות אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה ובירוש' פ"ג דברכות ודיומא ע"ש ועיין בהך דשבת דף צ"ג גבי מסייע וזהו ג"כ דר"ל בירוש' פ"ד דב"ק אם יש נזקין בכולה ועיין בע"ז דף ל"ח ע"א גבי הניח בשר ע"ג גחלים ובתוס' מעילה דף כ' ע"א וא"כ כך, ברישא דכולם הם רק מסייעים חייב המגיס וכן בכאן דף י"ח ע"ב אבל בסיפא פטור המגיס ועיין במגילה דף ט"ו ע"א אדם נותן קדירה ואח"כ שופת ועיין פסחים דף כ"ז ע"א דהא קבלה בישולה ועיין ביבמות דף ל"ט ע"ש גבי חליצה בגדול ומה דפליגי שם רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' יבום אם יש בכור ואינו רוצה אם כל האחים שוים ע"ש בפ' ב' הל' י"ב ומ"ש בזה בפ"א מהל' רוצח ועיין יומא דף ל"ט ע"א ע"ש גבי סגן וכה"ג ועיין תוס' סוטה דף מ"א ע"ב גבי מלך שמחל על כבודו כו' ע"ש: ואחד נתן את הקדירה כו'. עיין בהשגות אך רבינו ס"ל דבגמ' שם מיירי לענין מזיד וגבי סקילה בשבת ומלקות ביו"ט דאין שייך בזה התראה דלמא חבירו לא יעשה, משא"כ כאן מיירי בשוגג ולענין חטאת וא"ש: כולם חייבים כו'. ולא כתב משום מבעיר עיין בירוש' פ"ב דשבת גבי הבעיר ובישל אם חייב שנים ורבינו פסק דרק אחת ועיין לקמן מ"ש הר"א ז"ל פי"ב ה"א ע"ש בהה"מ ז"ל ואף דהא בהך דפסחים דף מ"ז ע"ב מבואר דחייב שנים זה רק ללאוים וכמו הך דגמ' דכריתות דף ד' ע"ש ואף דיש כמה דברים דחייב שנים י"ל, אך באמת דאין הפירוש כן דר"ל אם לא עשה רק פעולה אחת ולא נעשה ג"כ רק פעולה אחת אז כן דהיינו כגון פתילה של אבר וכמ"ש הראב"ד ז"ל שם ודברי הרב המגיד ז"ל הם תמוהים והוה כמו משמר בשבת דף קל"ח ע"א אף דיש בו שני שמות מ"מ אינו חייב אלא אחת בין לרבה בין לר"ז ועיין בהך דסנהדרין דף נ"ה ע"א גבי המערה בעצמו ועיין בירוש' כאן פ"ז יש כותב נקודה אחת ע"ש בסוף ה"ג אך שם נפעלים שני דברים:
ה׳
הניח בשר כו'. הנה מדברי רבינו נראה דמחלק בין צלי לבישול דבצלי הוה אף מצד אחד וחייב ועיין בנזיר דף נ' ע"ב גבי חולה דסליק עמודא דנורא ע"ש אבל היכא דנתכון לרכך כגון בישול אז מצד אחד אינו כלום ולכך אמר בגמ' מנחות כמעשה צלי של שבת דרק צלי חייב ועיין בע"ז דף ל"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה קמ"ל ע"ש ובדברי הרי"ף ז"ל שם:
ח׳
וכן החותך יבלת כו'. עיין מש"כ בהל' ק"פ פ"א ה' י"ח ע"ש ועיין תוס' שבת דף קכ"ט ע"ב וכבר כתבתי בזה אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל ס"ל דהא דאמרינן בעירובין דחייב שם רק דהוה משום תיקון דמתקן גברא או הבהמה שלא יהיה בעל מום והוה כמו גבי מילה בשבת דף ק"ו והוה כמו בנין או מכה בפטיש עיין לקמן פ' י' ה' י"ז וברש"י שם וגם נ"מ לענין שיעור ועיין לעיל פ"ח ה"ז ח' דגבי בהמה צריך בחבורה שיעור כגרוגרות ובאדם א"צ שיעור ומשמע אף כ"ש עיין שבת דף ק"ג ע"א ועיין בירושלמי פ"ז דשבת המאדם אודם כטיפה חייב ע"ש:
י״א
ואין סחיטה בשער כו'. עיין ע"ז דף ע"ה ע"א ועי' זבחים דף צ"ד ע"ש:
י״ג
ואין הצובע חייב כו'. עיין שבת דף צ"ה ע"א ושם דף ע"ה ע"ב ועיין בכורות דף נ"ח ע"א משום סקרתא אך מדברי הירוש' פ"ז נראה דס"ל דכל זה לא הוה רק גדר מלבן עיין ב"ק דף צ"ג ע"ב אבל צובע הוא שנותנים בעצם הדבר וא"כ נ"מ לענין מי הצבע עיין במכות דף ג' ע"ב ועירובין דף כ"ט ע"ב ע"ש וחולין דף כ"ו ע"א ע"ש בתוס' ויש נ"מ לכמה דברים עמ"ש בהל' מעשר שני ובהל' שכירות ועיין בנדה דף ל"א ע"ש ברש"י וברכות דף י' ע"א וכבר הארכתי בזה במקום אחר:
י״ד
העושה עין הצבע כו'. עי' בה"ה בשם השגות ע"ש אך באמת זה לא מקרי צבע כלל דאין המים נצבעים רק דמעורב בהם צבע ועי' תוס' סוטה דט"ו ע"ב ובתוספתא דבפרה פ"ט וזה ר"ל הך דעירובין ד' כ"ט ע"ב וכ"מ מיא דציבעה מיקרי ר"ל לא שהמים הם נצבעים ועי' בתו"כ פ' שמיני פליגי בזה ר"מ ורבנן בפ' ט' פ' י' גבי אם פוסלין את המקוה בפחות מג' לוגין וזהו ר"ל בירוש' פ' ב' דערלה ה"ג דברי ר"מ משום שאובה נכרת ועיין שבת ד' קמ"ד ע"ב ע"ש, אך רבינו ז"ל כאן ר"ל שע"י התערובת השני מינים נולד מהם מראה חדש זה נקרא תולדות צובע שע"י פעולתו נולד דבר חדש ועי' בירושלמי ערלה פ"ג דמי צבע של ערלה בטילה ברוב ועי' ב"ק ד' ק"א ע"א גבי יש שבח סמנים ע"ג צמר ובתוספתא דע"ז פ"ז אם מהני שיחזירם לחומר להסיר הצבע ע"ש:
י״ט
וכן הקולע כו'. עי' שבת דצ"ד ע"ב וצריך לזה ג' חוטין עי' שבת דס"ד ע"א ובירוש' כאן פ"י הלכה ז' ועי' בפירוש הראב"ד ז"ל במס' עדיות פ"ג גבי כל הקליעות ובירוש' שקלים פ"ח ה"ג דסתם קליעה הוא ג' ועי' תוס' מנחות ד' מ"א ע"ב גבי גדיל וד' ל"ח ע"א ועי' בספרי פ' האזינו דסתם חבל הוא ג' חוטין וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק ט׳

א׳
ושיעור מבשל סממנין וכו'. כלומר הוא עושה סמנין אלו כדי לצבוע ירוק שיהיו ראויים למין צביעת ירוק. כלומר שצבעו שום דבר מירוק שהוא הצבע שהיה רוצה:
ד׳
אחד נתן את האור וכו' כולם חייבים משום מבשל וכו' אבל אם שפת וכו'. תימה דאמאי חייב המגיס והנותן עצים ונותן את האור אינו חייב דומיא דלעיל שחייב נותן את האור וגם קשה בשופת את הקדרה אמאי אינם כולם חייבים דומיא דאור דחייב משום בישול אע"ג דעדיין לא בשל מפני שבא אחר הבישול ה"נ הנותן את הקדרה והמים והשאר יהיו חייבים כל אחד מפני שעתיד לבא הבישול. מיהו לזה יש לומר דפטור משום דעשה שלא כסדר ודי לן שיהיה חייב כל אחד ואחד אע"פ שכל אחד לא עשה פעולה בשלמות היכא שיהיו כסדר אבל אין לנו להחמיר ולומר דאפילו עשו שלא כסדר שהם חייבים מ"מ קושיא ראשונה צ"ע. ועיין בהגהות מהר"ם מפדוואה שעמד על זה וכן בפסקי מוהר"ר לוי ן' חביב. וע"ק בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דה"ה אלא מ"ש כאן הוא שכלם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה על זה שבבישול סמנין כתב רבינו בריש הפ' שחייבים משום מבשל וכתב הרב המגיד שהוא הדין שחייבים משום צובע, ועוד יש לומר דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו כמו שאמרו בגמרא וכאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול וכבר לוקה על הבישול:
ה׳
שכח והדביק פת בתנור בשבת וכו'. כתב הרב המגיד ולמעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד וקשה מאין יצא לו כן מן הסוגיא. ומה שכתב רבינו שכח אע"פ שבגמרא לא מצינו שום מציאות חילוק לשוגג היינו משום דאמר שלא יבא לידי חיוב חטאת ומפני כן הקשו בגמרא (דף ד') אי דהדר ואידכר אינו חייב חטאת. אבל רבינו שכתב כדי שלא יבא לידי מלאכה אין קשה לו כלל:
ו׳
בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף הרך וכו'. קשה דבפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ״ל דמירפא רפי והדר קמיט ע״כ. ופירש״י דמירפא רפי ע״י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע״כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ״מ שהקשה גוף הרך שחייב וי״ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אע״פ שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז״ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ״ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח״כ מקשה אותם ומש״ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו:
י׳
אורך ארבעה טפחים. דעתו לומר קרוב לד"ט שהרי למעלה כתב קרוב לשני שלישי זרת:
י״א
והסוחט את הבגד וכו'. כתב ה"ה והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן וכו'. צ"ל שמ"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן, ומה שהכריח מן התוספתא שאמרה המכבס והסוחט מלאכה אחת היא משום דחילק בין מים ליין ושמן וכו'. ומ"ש ה"ה וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק:
ט״ז
העושה שני בתי נירין חייב וכו'. נראים דברי רבינו שהבתים עושה וכן צריך לפרש פירוש בית שכתב שני חוטים בבית ניר וכו' כלומר שני בתי נירין שבכל בית ניר מהם הוא ראוי לתת שני חוטים אבל הוא לא עשה אלא הבתים. וכן נראה מדברי הרב המגיד שהסכים פי' רש"י עם רבינו. ובמה שכתב רבינו בענין השובט הביא הרב המגיד פירושים על דברי רבינו. ולכאורה נראה שהם חלוקים וכן במסך הביא פי' רש"י שנקרא אורדי"ר ורבינו כתב שהוא מתיחת חוטים אם לא שנאמר שענין מתיחת החוטים נקרא בלשונם אורדי"ר. וכן הביא פירוש רש"י בענין המדקדק ורבינו פירש מדקדק בענין אחר וכל זה בא שלא בדקדוק שלא היה ראוי לכותבם אחר שנראה שהם חלוקים:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק ט׳

א׳
האופה כגרוגרת חייב ומבשל מאכל או סמנין או מחמם המים הכל ענין אופה הן ושיעור כל אחד למאי דחזו מים חמין לכדי רחיצת אבר קטן ומבשל סמנין כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותם לו כל חד וחד למאי דחזי. הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב. שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה אבל לא בחמה ובתולדות חמה דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן. וכן המדיח בחמין דג מליח ישן וכיוצא בו חייב שהדחתו זהו גמר בישולו. וכן המבשל בחמי טבריה לא מחייב מדאוריתא דאין בישול מדאוריתא אלא האור ותולדותיו כדאמרי ובבישול בשר וחלב משמע דבישול חמי טבריה היא ספקה דאוריתא אי הוי בישול או לאו. המבשל על האור דבר המבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור מדאוריתא דסממני המשכן הוי דבר הצריך בישול לצבוע ולא הוו מבשלי ליה אלא כל צרכיה. אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולן חייבים משום מבשל. שכל העושה דבר מצרכי בישול הרי זה מבשל. ואע"ג דיחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה היינו בזה יכול וזה יכול אבל הכא דבבת אחד באו כלן זה באור וזה בעצים וגו' כדדייק לישנא הוה ליה זה אינו יכול וזה אינו יכול דבבת אחד אין אחד מהם יכול לעשות כל אלו הדברים ולהכי חייב כמו במשכן דחשיבה מלאכה שנים הנושאים את הארון דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה ואח"כ בא אחר ונתן את העצים וגו' שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל והראשונים לא עשו דבר בעוד שאין עצים להבעיר האש. הניח בשר על גבי גחלים אם ניצלה בו כגרוגרת אפילו בשנים או שלשה מקומות חייב שהרי יש שיעור דאוריתא לא נצלה שיעור גרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב דהא חזי למיכל לקצת אבל חצי בישול מצד אחד לא חזי ולאו כלום הוא. שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר ירדנה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס הדונג וכיוצא בו הוי תולדת מבשל וחייב ואע"ג דחוזרים ונקפים כמו שהיו. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר בין שריפא גוף קשה באש בין שהקשה גוף רך חייב משום מבשל דמה לי בישול הני מה לי בישול סממני המשכן.
ז׳
הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלחין חייב דכולהו גוזז הוו כבמשכן ושיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול שהוא קרוב לשני שלישי זרת ושיעור זה בכלל שיעורי תורה. תולש כנף העוף הוי תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי פטור בין מגזיזה וניפוץ בין מטויה דאין דרכו בכך ואע"ג דבמשכן הוה דכתיב טוו את העזים חכמה יתרה שאני דכתיב וכל אשה חכמת לב וגו' אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו בכלי הוי תולדת גוזז וחייב ויבלת אפילו בכלי פטור לפירוש הרב ז"ל. הנוטל שערו בכלי בשתי שערות חייב ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחד חייב. צפורן וציצין שלא פרשו רובן אם נטלין בכלי חייב ואע"ג דהוו תולדה דגוזז וגוזז לא מחייב אלא אארך רוחב הסיט כפול אפילו הכי הכא חייב אחדא דכל חד שיעורי לפי מאי דמהני או לפי חשיבותיה דבהוצאה שהיא מלאכה אחת איכא כמה גווני שיעורי הוצאה כל חד כפי הנאתו ותועלתו דהכי הוו הוצאות המשכן והמלאכות כפי תועלתם וחשיבותם.
י״א
המלבן צמר או פשתן וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן חייב ושיעורו במה שאינו ארוג כרוחב הסיט כפול שהוא ארבעה טפחים. ומכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב וסחיטה בכיבוס כהגסה בבישול ואין חייבין על סחיטת שיער ועור.
י״ב
המנפץ את הצמר וכיוצא בה שיעור רוחב הסיט כפול חייב ומנפץ גידים לטוות מהם הוי תולדת מנפץ וחייב.
י״ג
צובע חוט שארכו ארבעה טפחים או ממה שאיפשר לטוות ממנו שיעור כזה חייב והוא שיהיה צבע המתקיים אבל צבע שאין מתקיים שאדם מעבירו לשעתו פטור דלא הוי דמיא דצביעה מלאכת המשכן דמתקיימת. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. וקשיא לי אמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהוו במשכן דהאי נמי הוה במשכן דהוו מבשלים סממני צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע דהיינו עין הצבע ואע"ג דהיא כעין צביעה הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוו במשכן מנינהו כ"ש הא דכל חד מלאכה בפני עצמה. וניחא לי קצת במאי דאמר בירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים דהכא עין הצביעה והצביעה תרוייהו בהדי הדדי קא אתי ושיעור מין הצבע כצובע.
ט״ו
הטווה אורך ארבעת טפחים מכל דבר הנטווה חייב. העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב בשילבד דבר שאיפשר לטוות ממנו חוט אורך ארבעה טפחים בעובי בינינו.
ט״ז
העושה שתי בתי נירין שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ"ז חייב. ועושה נפה וכברה וכיוצא בהן משיעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב משום תולדת עושה נירין.
י״ז
מתיחת החוטין באורך היריעה וברחבה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב היא הנסכת המסכת. והמותח נקרא מסיך והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם הוי תולדת מיסך וחייב כשיעורו ברוחב שתי אצבעות. וכל האורג שני חוטין ברוחב שני אצבעות חייב. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין חייב הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ברוחב שלשה בתי נירים. ואע"ג דבאורג בעינן שיעור שני אצבעות רוחב היינו ביריעה דרחבה טפי דכיון דארג בה רוחב שני אצבעות חייב אבל בכי האי גוונא דלא הוי רוחב טפי משלשה בתי נירין בצלצול חייב ברוחבן. המדקדק את החוטין ומפרידין בעת האריגה הוי תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין משיעשה קליעה באורך שני אצבעות.
כ׳
הבוצע חוטין חייב והוא המפריד את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב חייב והוא שיתכוין לתקן כדרך שעושים אלו שמאחים את הבגדים שבוצעים ואח"כ מאחים. והסותר את הקליעה לתקן הוי תולדת בוצע ושיעורו כשיעור הבוצע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק ט׳

ד׳
אחד נתן את האור ואחד נתן העצים כו' חייבים משום מבשל. מדברי הרב המגיד לקמן ברפי"ב משמע דמשום מבשל נמי קאמר רבינו והוא הדין דחייב משום מבעיר ונקט מבשל דבעי שיעור כגרוגרת אבל מבעיר סגי בכל שהוא. ובעל מג"א בסי' שי"ח תירץ דרבינו כאן איירי דהנותן האור הביאו ממקום אחר ולא הציתו ולכך לא מחייב משום מבעיר. אך מ"ש הלח"מ דאין חיוב דמבעיר אלא בשצריך לאפר וכאן אינו צריך לאפר אלא לבשל וכבר חייב על הבישול אין זה מחוור דודאי גם מבעיר לצורך בישול חייב נמי משום מבעיר וכדמוכח להדיא בפ"ק דביצה (דף י"ב) גבי המבשל גיד הנשה ביו"ט דחייב נמי משום מבעיר וכן משמע בפירוש רש"י בשבת (דף ע"ד ע"ב) בד"ה שבע חטאות ע"ש. ובתוס' סוף פרק האורג (שבת דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל. [והטעם מבואר התם דמבעיר לצורך בישול חשיב תיקון ומלאכה הצריכה לגופה וחייב לכולי עלמא]:
ז׳
הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך כו' ואין דרך טוויה בכך. הנה בגמרא איפלגו בזה ר' יוחנן ורב כהנא ופסק רבינו כרב כהנא. וצריך טעם למה פסק כמותו נגד ר"י. ועי' ברא"ש ובהגהות [מיימוני]. ולי נראה דהכי אזלא הסוגיא דפרק המצניע (שבת דף צ"ד) גבי הא דאמר ר' אבין אמר ר' יוסי בר חנינא דגודלת חייבת משום אורגת ופוקסת משום טווה ואמרו רבנן קמיה דר' אבוה וכי דרך אריגה וטוויה בכך והיינו משום דאין דרך טוויה על גבי חי. והכי נמי אין דרך אריגה על גבי חי. ובזה מתורץ מה שהוקשה להתוס' מהא דאמר בפ' במה אשה דקולע נימין חשיבא אריגה. ותירוצם דחוק למבין. אך לפמ"ש אתי שפיר דשאני התם דהוי על גבי חי ומשום הכי אין דרך אריגה בכך משא"כ בעלמא ומזה יצא לרבינו מ"ש לקמן דין י"ט דקולע נימין הוי תולדות אורג דמשמע דוקא כאן אין דרך מטעם הנ"ל אבל בעלמא שפיר דמי:
י״ט
המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה וכן הקולע את הנימין הרי זה תולדות אורג. הרב המגיד לא הראה מקורו ונראה שיצא לו כן מהירושלמי דסוף פרק המצניע דשם משמע דקליעת נימין חשיבה אריגה בבגדים ורבינו נמי איירי בבגד דומיא דחוטין. וגם התוס' (סוף דף צ"ד) כתבו לחלק בין בגדים לשער שבגופו של אדם דלא חשיב אריגה וכן משמע בפכ"ב דין כ"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק ט׳

ד׳
אחד נותן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל, אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל. בכ"מ הביא בשם מהר"י בי רב שהקשה אמאי כתב הרמב"ם בסיפא דשנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור ואם נימא דפטור מפני שלא עשה דבר כיון שאם לא היה נותן האחר אח"כ את העצים היה נכבה האור והתבשיל לא היה מתבשל א"כ קשה רישא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים כולם חייבים ואמאי חייב נותן את האור הא לא עשה דבר, וכתב לתרץ דברישא מיירי שנתנו האור והעצים בבת אחת ולכן חייבים שניהם אבל בסיפא איירי שנתן האור תחלה ואח"כ נתן האחר את העצים דפטור כיון דלא היה מתבשל בלא עצים, וכתב מהר"י דכן מדוקדק בד' הרמב"ם דברישא כתב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכן בכולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובסיפא כתב ובא אחר ונתן בכולם, והיינו משום דברישא איירי דנתנו בב"א ובסיפא מיירי בנתנו זא"ז עכ"ד, והנה גם בזה לא ניחא דהא הוי שנים שעשו דפטורים ולא מהני מה דזה אינו יכול וזה אינו יכול דזה מהני דוקא במלאכה אחת דנקרא על שם כל אחד וכמו דלא מהני בזה עוקר וזה מניח, ולכן צריך לומר דסובר הרמב"ם דבאמת חייב גם אם אינו נותן בב"א ממש דבאמת דוחק גדול שיהיה אפשר להיות בב"א ממש, וחייבין כיון דכולם עושים צרכי הבישול כאחד ואף דאינו בב"א ממש כיון דכולם עושים במלאכה כאחד יש בזה משום מבשל גם לנותן את האור, ומה שדקדק הרמב"ם לכתוב ברישא אחד ובסיפא אחר משום דעכ"פ צריך להיות בב"א זה בפני זה דאי לא"ה פשיטא דפטור ואח"כ דייק לכתוב אחר דאי בב"א ממש חייב.
י״א
המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבישול, ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו. וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, בגמ' זבחים דף צ"ד אמתני' דאחד הבגד ואחד העור טעון כיבוס פריך מהא דתנן בשבת דף קמ"ב היתה עליה לשלשלת מקנחה בסמרטוט, של עור נותן עליה מים עד שתכלה, ומשני אביי הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו והעור מגרדו אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגרדו ופריך רבא מי איכא למ"ד עור לאו בר כיבוס הוא והא כתיב גבי נגעים כל כלי העור אשר תכובס, אלא קרא ומתני' ברכין וכי פליגי בקשין ופריך והא כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן נותן עלי' מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דלית לי' כיסכוס לא שמיה כיבוס והא דא"ר חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאני במיא שיכשוך אין אבל כיבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים, דרש רבא מנעל מותר לכבסו בשבת ופריך ר"פ מדר' חייא בר אשי ומסיק כך אמרו שיכשוך מותר כיבוס אסור. והנה כפי העולה מהך סוגיא מבואר דלדין שבת ברכין הוי איסור דאורייתא וחיוב חטאת בכיבוס גמור של כיסכוס, ובקשין לאחרים אסור ולרבנן מותר דהא אמר מעיקרא דהא דא"ר חייא בר אשי דכיבוס אסור הוא ברכין לרבנן, וא"כ ה"נ כן הוא במאי דמסיק במסקנא דהדר ביה רבא משום דרחב"א, והנה הרמב"ם בפכ"ב הל' י"ח כתב מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור, וקשה למה לא חילק גבי איסור כיבוס בין רך לקשה, ועוד קשה מש"כ כאן וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו ולא חילק גם כן בין עור רך לקשה, וזה הקשה המנחת חנוך בכללי ל"ט מלאכות, אלא שכתב להקשות רק מזה שכתב הרמב"ם דבעור אין חייבין על סחיטתו, וכתב על זה שנראה ג"כ דלא שייך כיבוס בעור, אבל באמת הוא מפורש דהא כתב המכבס בגדים ומוכח להדיא דבעור אין חייבין על כיבוסו, וכתב המנ"ח על קושיא א' דכיון דע"כ רבא דאמר מעיקרא מנעל מותר לכבסו בשבת איירי בקשין דברכין הא גם לרבנן אסור דהא מחייבי בכיבוס בדם חטאת, וכיון דהלכה כרבנן ומ"מ הדר ביה רבא ואמר דכיבוס אסור ע"כ צריך לומר דהדר ממאי דאמר מעיקרא דר' חייא בר אשי דאסר בכיבוס איירי ברכין לרבנן אלא דגם בקשין לרבנן אסור בשבת, אבל במה דמוכח מד' הרמב"ם דגם ברכין ליכא חיוב חטאת נשאר המנ"ח בקושיא. ויש להוסיף על ד' המנ"ח דאפי' נחלק בין כיבוס דדם חטאת ובין איסור כיבוס בשבת כמו שבאמת אנו מוכרחין לומר בדעת הרמב"ם וכמו שנבאר מ"מ א"א לומר דמעיקרא דדרש רבא דמנעל מותר לכבסו בשבת איירי ברכין דהא תנן להדיא בשבת דף קמ"ב של עור נותן עליה מים עד שתכלה ומוכח דלכבס אסור, וע"כ דמעיקרא מיירי בקשין ור"פ דפריך מהא דר' חייא בר אשי ע"כ סבר דר' חייא בר אשי מיירי בקשין ומ"מ אסר גם לרבנן ורבא דהדר ביה סבר נמי הכי דאפי' בקשין אסור בשבת, אכן צריך לבאר מה דסובר הרמב"ם דגם ברכין ליכא חיוב חטאת. עוד צריך ליישב הא דפסק הרמב"ם בפ"ח ממעה"ק גבי דם חטאת דבעור הרך טעון כיבוס אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו, הרי דפסק כרבנן וחילק בין רכין לקשין, וכבר הקשה כן הלח"מ שם. והנראה בזה דסובר הרמב"ם דע"כ צריך לחלק בין כיבוס דדם חטאת ובין חיוב מכבס בשבת דחיובו משום מלבן, דהנה בהא דמשני רבא במה דתנן נותן עליה מים עד שתכלה משום דכל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס קשה דעכ"פ לא גרע נתינת מים מצרכי כיבוס וכמו דחייב על סחיטה דאף דכשסוחט מעט מים עוד לא גמר מלאכת הכיבוס ולא גמר הליבון ומ"מ חייב כיון שזהו מקצת הכיבוס ומצרכי הכיבוס וא"כ נתינת מים עד שתכלה הרי עשה עכ"פ קצת ליבון, ומכ"ש ר' חייא בר אשי שהתיר בשכשוך הא זהו בודאי מקצת כיבוס ולמה מותר והיה ראוי לחייב גם בזה, ומזה מוכח דעיקר מלאכת כיבוס דחיובו משום מלבן הוא דוקא היכי דצריך ואפשר להוציא הבלוע כמו בבגד, וזהו דאמר רבא שכל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס והיינו דבכיסכוס שהוא שפשוף צד זה בזה יש בזה כיבוס גמור להוציא גם הבלוע, אבל בנתינת מים עד שתכלה דזהו רק מבחוץ לא שמיה כיבוס וזהו לענין שבת דחיובו משום מלבן דאם היה אפשר בזה חיוב משום מלבן לא היה צריך להתיר נתינת מים שזהו תחלת הכיבוס וכמו דאסר גבי בגד אפי' נתינת מים, ואף שהרמב"ם לא פסק דשריית בגד זהו כיבוסו לדין חיוב חטאת מ"מ הרי אסור מדרבנן כדמוכח במתני' דבבגד מקנחה בסמרטוט ובעור נותן עליה מים וע"כ מוכח דבעור א"א לבוא כלל לידי מלבן, ומשום דאין סחיטה בעור לכן לא אסרו חכמים בנתינת מים ודוקא בדרך כיבוס אף שאין בעור משום מלבן מ"מ אסרו בשביל שהוא דומה לכיבוס. ולפי דברינו הי' צריך לומר דגבי כיבוס דדם חטאת חייב בכיבוס אף דאי אפשר אלא לכבס מבחוץ ושלא להוציא הבלוע מבפנים ומשום זה חייב בכיבוס בעור, ומה דאינו חייב בכיבוס בעור קשה י"ל דעור קשה אינו צריך בכיבוס דאפשר לנקותו בקל ע"י גירוד וכמו שמגרדין עץ, אבל באמת א"א לומר כן דהא בדף צ"ח ע"ב בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו משום נוגע הוא והא נגע או דלמא משום בלוע הוא והא לא בלע ומסיק דאינו טעון כיבוס, ומוכח דבדם חטאת עיקר הכיבוס הוא להוציא הבלוע, וכיון דמחייבינן בעור רך מוכח דאפשר להוציא ע"י כיבוס הדם הבלוע, וא"כ שוב יקשה אמאי לא חילק הרמב"ם גבי חיוב חטאת בשבת בין רך לקשה, ולכן צריך לומר דאף דמהני כיבוס בעור רך להוציא הדם הניכר, אבל מ"מ ליבון גמור כמו גבי בגד ליכא בעור אפי' רך ולא ילפינן בעור מאב מלאכה מלבן דשבת דעיקרו במשכן בליבון הצמר שבזה שייך ליבון גמור, ומשום זה מחלקינן דגבי בגד אפי' מקצת ליבון חייב כמו סחיטת מים, אבל בעור כיון דלא שייך גביה ליבון גמור אינו חייב על ליבונו וסחיטתו, ועכשיו מבואר מה דאינו חייב בעור קשה בכיבוס דיש לומר דבעור קשה לא שייך לא בליעה ולא הוצאת בלוע ולכן א"צ אלא לגרדו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק ט׳

ח׳
ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה. מ' דמיירי רק בכהן העובד. ונראה שהוא עפ"ד הירושלמי דא' שם משום קלקול פייסות ע"ש בערובין ולא כדברי הש"ך שם ועי' גר"ש פסחים פ"ו ה"א:
י״ט
וכן הקולע. ירושלמי ספ"י ר"ח בשם ריו"ח הקולע שלש נימין באדם חייב משום אורג. ועי' תוס' צ"ד ב'. ד"ה וכו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק ט׳

י״ט
המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה וכן הקולע את הנימין ה"ז תולדות אורג. הה"מ לא הראה מקורו, ונראה שיצא לו כן מהירושלמי דס"פ המצניע דשם משמע דקליעת נימין חשיבה אריגה בבגדים ורבינו נמי איירי בבגד דומיא דחוטין. וגם התוס' (סוף דף צ"ד) כתבו לחלק בין בגדים לשער שבגופו של אדם דלא חשיב אריגה וכ"מ בפכ"ב הל' כ"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבת פרק ט׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ט׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם