רמב״ם - הלכות שבת · פרק י׳

ספר זמנים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק י׳

הלכה א׳

הַקוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן חַיָּב. כְּגוֹן קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין הָרַצְעָנִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן פָּטוּר. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה:

הלכה ב׳

כֵּיצַד. נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ, נִפְסַק הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בִּדְלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָן לְקַיָּמָא. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר:

הלכה ג׳

קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתְּחֵי הֶחָלוּק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים, וְחוּטֵי סְבָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָפוּי בְּרֹאשָׁהּ, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הָרֶגֶל בִּשְׁעַת מַלְבּוּשׁ, וְנוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי אָזְנַיִם, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא הַבָּשָׂר וְלֹא תַּתִּיר הַקֶּשֶׁר. וְקוֹשְׁרִין דְּלִי בִּמְשִׁיחָה אוֹ בְּאַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל. וְקוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה אוֹ בְּרַגְלָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי אִסָּרוֹת. וְחֶבֶל שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּפָּרָה קוֹשְׁרוֹ בָּאֵבוּס. הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס קוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה. אֲבָל לֹא יָבִיא חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקְשֹׁר בַּפָּרָה וּבָאֵבוּס. וְאִם הָיָה חֶבֶל גַּרְדִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹשֵׁר בַּפָּרָה וּבָאֵבוּס. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקְּשָׁרִים מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הֵן וְאֵינָן שֶׁל קַיָּמָא אֶלָּא פַּעַם קוֹשֵׁר וּפַעַם מַתִּיר וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה. חוֹתָלוֹת שֶׁל תְּמָרִים וְשֶׁל גְּרוֹגָרוֹת מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ וְנוֹטֵל וְאוֹכֵל:

הלכה ד׳

כָּל שֶׁרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ אִם נִפְסְקָה רְצוּעַת סַנְדָּלוֹ בְּכַרְמְלִית נוֹטֵל גֶּמִי לַח הָרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְכוֹרֵךְ עָלָיו וְקוֹשֵׁר הַגֶּמִי. נִשְׁמְטָה לוֹ רְצוּעַת מִנְעָל וְסַנְדָּל אוֹ שֶׁנִּשְׁמַט רֹב הָרֶגֶל מֻתָּר לְהַחֲזִיר הָרְצוּעוֹת לִמְקוֹמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשֹׁר:

הלכה ה׳

הָעֲנִיבָה מֻתֶּרֶת לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בִּקְשִׁירָה. לְפִיכָךְ הַחֶבֶל שֶׁנִּפְסַק מְקַבֵּץ שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְכוֹרֵךְ עָלָיו מְשִׁיחָה וְעוֹנֵב עֲנִיבָה:

הלכה ו׳

מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא לִדְבַר מִצְוָה. כְּגוֹן שֶׁיִּקְשֹׁר לִמְדֹּד שִׁעוּר מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה. נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסַק קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְלֹא יִקְשֹׁר נִימָא לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

הלכה ז׳

כָּל קֶשֶׁר שֶׁחַיָּבִין עַל קִשּׁוּרוֹ כָּךְ חַיָּבִין עַל הֶתֵּרוֹ. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁהַקּוֹשֵׁר אוֹתוֹ פָּטוּר כָּךְ הַמַּתִּיר אוֹתוֹ פָּטוּר. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁמֻּתָּר לְקָשְׁרוֹ כָּךְ מֻתָּר לְהַתִּירוֹ:

הלכה ח׳

הַפּוֹתֵל חֲבָלִים מִן הַהוּצִין וּמִן הָחֶלֶף אוֹ מִחוּטֵי צֶמֶר אוֹ מִחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי שֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹשֵׁר וְחַיָּב. וְשִׁעוּרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הַחֶבֶל בִּפְתִילָתוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה שֶׁנִּמְצֵאת מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן הַמַּפְרִיד אֶת הַפְּתִיל הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַתִּיר וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד. וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַפּוֹתֵל:

הלכה ט׳

הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב. וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִּשָּׁמֵט. אֲבָל אִם תָּפַר יֶתֶר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר חַיָּב שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה. וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצָּרְכֵי הַתְּפִירָה:

הלכה י׳

הַקּוֹרֵעַ כְּדֵי לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב. אֲבָל הַקּוֹרֵעַ לְהַפְסִידָהּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ אוֹ עַל מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁמְּיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה וְיָנוּחַ יִצְרוֹ וְהוֹאִיל וַחֲמָתוֹ שׁוֹכֶכֶת בְּדָבָר זֶה הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְחַיָּב. וְהַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַּוָּאר בְּשַׁבָּת חַיָּב:

הלכה י״א

הַמְדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת תּוֹפֵר וְחַיָּב. וְכֵן הַמְפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִין אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִין וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹרֵעַ וְחַיָּב:

הלכה י״ב

הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַקַּרְקַע בְּבַיִת כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל תֵּל אוֹ מִלֵּא גּוּמָא אוֹ גַּיְא הֲרֵי זֶה בּוֹנֶה וְחַיָּב. אֶחָד נָתַן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נָתַן אֶת הַטִּיט הַנּוֹתֵן הַטִּיט חַיָּב. וּבַנִּדְבָּךְ הָעֶלְיוֹן אֲפִלּוּ הֶעֱלָה אֶת הָאֶבֶן וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי הַטִּיט חַיָּב. שֶׁהֲרֵי אֵין מַנִּיחִין עָלֶיהָ טִיט אַחֵר. וְהַבּוֹנֶה עַל גַּבֵּי כֵּלִים פָּטוּר:

הלכה י״ג

הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּלֵי אֲדָמָה כְּגוֹן תַּנּוּר וְחָבִית קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂרְפוּ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגַבֵּן אֶת הַגְּבִינָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַבֵּן כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמַּכְנִיס יַד הַקַּרְדֹּם בְּתוֹךְ הָעֵץ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב:

הלכה י״ד

הָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָהֶן הָאוֹרָה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמַּחֲזִיר דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה:

הלכה ט״ו

הַסּוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּסְתֹּר עַל מְנָת לִבְנוֹת. אֲבָל אִם סָתַר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר. הַסּוֹתֵר אֹהֶל קָבוּעַ אוֹ שֶׁפֵּרֵק עֵץ תָּקוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת סוֹתֵר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן:

הלכה ט״ז

הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ הַכָּאָה אַחַת חַיָּב. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. כֵּיצַד. הַמְנַפֵּחַ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְהַצָּר בַּכְּלִי צוּרָה אֲפִלּוּ מִקְצָת הַצּוּרָה וְהַמְגָרֵד כָּל שֶׁהוּא וְהָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בֵּין בְּעֵץ בֵּין בְּמַתֶּכֶת בֵּין בְּבִנְיָן בֵּין בְּכֵלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. וְכָל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֵין חַיָּבִין עַל עֲשִׂיָּתוֹ:

הלכה י״ז

הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִין עוֹשִׂין שֶׁהֵן מִתְכַּוְּנִין בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם הֵפִיסָה לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה י״ח

הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן כָּל שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן בִּיסוֹד הַבִּנְיָן וְתִקְּנָהּ בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַלּוֹקֵט יַבּוֹלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים בְּיָדוֹ כְּגוֹן אֵלּוּ הַיַּבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הֱסִירָן דֶּרֶךְ עֵסֶק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ וּלְהָסִיר הַצֶּמֶר הַלָּבָן הַנִּתְלֶה בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין חַיָּב חַטָּאת. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד מֻתָּר:

הלכה י״ט

הַצָּד דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ מִינוֹ לָצוּד אוֹתוֹ חַיָּב. כְּגוֹן חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים. וְהוּא שֶׁיָּצוּד אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צֵידָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִי עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת אוֹ לְגִנָּה אוֹ לְחָצֵר וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁהִפְרִיחַ אֶת הָעוֹף עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁשָּׁלָה דָּגִים מִן הַיָּם בְּתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֲבָל אִם הִפְרִיחַ צִפּוֹר לְבַיִת וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁהִבְרִיחַ דָּג וַעֲקָרוֹ מִן הַיָּם לִבְרֵכָה שֶׁל מַיִם. אוֹ שֶׁרָדַף אַחַר צְבִי עַד שֶׁנִּכְנַס לִטְרַקְלִין רָחָב וְנָעַל בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין זוֹ צִידָה גְּמוּרָה שֶׁאִם יָבוֹא לְקַחְתּוֹ צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרָיו וְלָצוּד אוֹתוֹ מִשָּׁם. לְפִיכָךְ הַצָּד אֲרִי אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לַכִּפָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱסָר בָּהּ:

הלכה כ׳

כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יָרוּץ בּוֹ יַגִּיעַ לַחַיָּה בִּשְׁחִיָּה אַחַת. אוֹ שֶׁהָיוּ הַכְּתָלִים קְרוֹבִין זֶה לָזֶה עַד שֶׁיִּפּל צֵל שְׁנֵיהֶם לָאֶמְצַע כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מָקוֹם קָטָן. וְאִם הִבְרִיחַ הַצְּבִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְתוֹכוֹ חַיָּב. וּמָקוֹם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה הַמַּבְרִיחַ חַיָּה וָעוֹף לְתוֹכוֹ פָּטוּר:

הלכה כ״א

אֶחָד שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁיֵּשׁ לְמִינָן צִידָה הַצָּד אֶחָד מִכֻּלָּן בֵּין לְצֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ לְשַׂחֵק בָּהֶן חַיָּב הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לָצוּד וְצָד. שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ. הַצָּד אֶת הַיָּשֵׁן וְאֶת הַסּוּמָא חַיָּב:

הלכה כ״ב

הַמְשַׁלֵּחַ כְּלָבִים כְּדֵי שֶׁיָּצוּדוּ צְבָאִים וְאַרְנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבָרַח הַצְּבִי מִפְּנֵי הַכֶּלֶב וְהָיָה הוּא רוֹדֵף אַחַר הַצְּבִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְהִבְהִילוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַכֶּלֶב וּתְפָשׂוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַצָּד וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ בְּעוֹפוֹת:

הלכה כ״ג

צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו חַיָּב. נְעָלוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. אִם אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעל וּנְעָלוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִין. יָשַׁב אֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְּאָהוּ וְיָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְּאָהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן וּמִלְּאָהוּ וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וּמֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַד הָעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַצְּבִי. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. נִכְנְסָה לוֹ צִפּוֹר תַּחַת כְּנָפָיו יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרָהּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וּמֻתָּר:

הלכה כ״ד

הַצָּד צְבִי זָקֵן אוֹ חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן פָּטוּר. הַמְפָרֵק בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִן הַמְּצוּדָה פָּטוּר. הַצָּד חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנֵי (עֲלִיָּה) פָּטוּר. הַצָּד דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ צִידָה כְּגוֹן חֲגָבִים הַגָּזִין צְרָעִין וְיַתּוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

הלכה כ״ה

רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִין כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְמִיתִין הוֹאִיל וְנוֹשְׁכִין מֻתָּר לָצוּד אוֹתָם בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהִנָּצֵל מִנְּשִׁיכָתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כּוֹפֶה כְּלִי עֲלֵיהֶן אוֹ מַקִּיף עֲלֵיהֶן אוֹ קוֹשְׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י׳

א׳

הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב כגון קשר הגמלים וקשר הספנין וכו' אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וכו'. כן דעת הרי"ף וברמ"ך, מובא בכ"מ, השיג עליו עיי"ש וכמו כן ברא"ש שבת קי"א הקשה על הרי"ף כיון שהוא של קיימא מה לי מעשה אומן או הדיוט עיי"ש. ולכאורה יקשה על הרי"ף ורבינו ממאי דאיתא במסכת שבת דף י"א ע"ב אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לר' מאיר ה"נ לא מחייב ועי' ברש"י שם אבל כונת רבינו שיהיה מעשה אומן אפי' בהדיוט שעשה במעשה אומן חייב. וכ"כ במרכבת המשנה עיי"ש. אבל מנ"ל לדייק ככה בגמרא כמ"ש ברא"ש ומלשון הגמרא באושכפי וכו' אין מכריע כ"כ והיה נראה לענ"ד שהוציא מירושלמי דאי' שם פט"ו ה"א משבת אמר רב פנחס מתופרי יריעות למדו נפסק היה קשרו חזר ונפסק לעשותו קשרים קשרים אי אפשר אלא חוזר ומתיר א"ר חזקיה ההן חיטא אומנא מבליע תרין רישיה והיידא וכו' מאורגי יריעות למדו מ"ט אורך היריעה וכו' נפסק היה קושרו מכיון שהיה מגיע לאריג היה שרי לה ומעיל לה ר' תנחומא וכו' בשם ר' חונה אפילו ערב שבה לא היה בו לא קשר ולא תיימת ובקרבן העדה שם שהן היה קושרין לפעמים וקשיא א"כ מגונה שהרי חוטן כפול ששה וניכר הקשר לכך קאמר חזקיה שהיה מבליעים הצדדים עכ"ל. ועי' ביד דוד שפי' שלא כקרבן העדה עיי"ש. והנה זה מעשה אומן וביותר כדאיתא שם אפי' ערב שבה וכו' ועי' בספר קרית ספר שכתב וקושרי יריעות במשכן קשר אומן היה עיי"ש אלא דיש לעיין בקשר הגמלנין והספנין אם הוי כמו כן וצריך בחינה לזה איככה היה נעשין בזמנם אז וכנראה שהחבלים עבים ויהיה הקשר עב מאוד והיה צריך ג"כ אומן להבליעם בהחוטים ועי' מ"ש להלן הל' ט' עיי"ש: אמנם יש לעיין עוד דבבלי במסכת שבת ע"ד ע"ב איתא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר ובירושלמי הנ"ל מתרצין גם על מתיר ובבבלי מתרצין שכן צודי חלזון קושרין ומתירין וצודי חלזון רחוק לומר שהיה בקשר כנזכר בהירושלמי הנ"ל וא"כ נילף משם שאין צריך מעשה אומן. והנה בירושלמי שם דף כ"ט ע"ב והצובעו מה צביעה היה במשכן וכו' בעורות אלים מאדמים וכו' ועי' בשיורי קרבן שם שהקשה הלא היה תכלת ותירץ שלא צבעו תכלת שם אלא שהיה להם תכלת ממצרים עיי"ש וא"כ לפי הירושלמי לא יוכל לומר שכן צדי חלזון וכו' הגם די"ל כיון דעכ"פ היה צריכין לתכלת הצריך צדיה אף דאז לא היה צריכין לצדיה: והנה עוד שם בירושלמי מאי קשירה היה במשכן שהיה קושרין את המיתרין ולא לשעה היה וכו' ובקרבן העדה שם כתב דלא נוכל לומר דנילף מזה דקשר שאינו של קיימא מלאכה מדאיכא במשכן דמשום דמלאכה גרועה דהרי על הוצאה צריך קרא עיי"ש וצ"ע אם יש לדמותו להוצאה דלא הוי שנוי בהדבר ולאו בגדר מלאכה לקשר שאינו של קיימה דעכ"פ נעשה בהדבר אלא שחוזר לברייתו ועי' בשו"ע או"ח בסי' שי"ז סעיף א' דאין אנו בקיאין מה הנקרא מעשה אומן עיי"ש ולמ"ש בירושלמי הנ"ל יש להבין מה הוי מעשה אומן ולדעת הרא"ש קולא בשאין של קיימא אף דהוי מעשה אומן ועי' במג"א שם ס"ק ה' ובדגול מרבבה שם:

ג׳

קושרת אשה וכו' ואם היה חבל הגרדי שמותר לטלטלו וכו'. עי' בהמ"מ ובכ"מ ורמ"ך. ובמרכבת המשנה כתב שגורס כגירסת הרי"ף הכא בחבל הגרדי דאמר שמואל כלי קואי וכו' דבשאר חבל הוי מוקצה עיי"ש ובפי' לה"ר ר' דוד ערמא"ה ז"ל נראה שלא היה לפניו גירסא אחרת זולת גירסת הרי"ף עד שמתמה על המ"מ דהלא רבינו כתב כגירסת הגמ' עיי"ש:

ח׳

הפותל וכו' והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד וכו'. נראה דבא רבינו להעיר על האי דאיתא במסכת ביצה דף ל"א ע"ב חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט ועי' ברש"י במסכת עירובין דף ל"ה ע"א בד"ה ובעי שכתב דהוי מקלקל עיי"ש:

ט׳

התופר שתי תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצורכי התפירה. עי' בכ"מ בשם הרמ"ך בשם ירושלמי דחייב משום תופר וקושר ומתמה על רבינו שלא כתב דחייב משום קושר ג"כ עיי"ש. ובהגהות מיימוני מחלק בין קשר אחד לב' קשרים לתרץ קושית הנ"ל ובמרכבת המשנה כתב דלא מקרי קשר אלא בקושר ב' צדדי החוטים להדדי ולא בקושר צד אחד מכאן וצד אחד מכאן עיי"ש ולכל התירוצים יקשה א"כ למה מקשי בירושלמי בפ' כלל גדול ובפ' האורג ובמס' כלאים בפ"י ונימור נמי משום קושר עיי"ש דלמ"ש ז"ל לא הוי כקושר שחייב בו: והנה לרבינו שכתב בה"א דאינו חייב בקושר אלא במעשה אומן וזה לכאורה א"צ בקשר של תפירה למעשה אומן אלא שלא יתפרד ויהיה של קיימא בלבד וכמ"ש רבינו ביתר על ב' תפירות שא"צ לקשר שהרי מתקיימת התפירה וכו' וא"כ לפ"ז לא יקשה על רבינו שלא כתב דגם משום קושר חייב אלא דיקשה על הירושלמי וביותר למ"ש לעיל בה"א דזה שכתב רבינו שצריך מעשה אומן בקושר מקורו מירושלמי שם: אמנם בירושלמי שם איתא על האי דאמרי דבעי קשור בתופר פליגי על דר' ירמיה אמר רב דאמר הממתח צדדיו חייב משום תופר נאמר משום תופר ומשום קושר עיי"ש והנה רבינו שכתב בפי' המותח כמ"ש המגיד משנה דלא כרש"י וכמ"ש במרכבת המשנה דכדרך החייטנין שמותחין את החוט להחליקו ולפעמים ממרחין אותו בשעוה והוא הכנה ותיקון לתפירה כדמיון ההגסה לבישול עיי"ש ובלתי מובן קושית הירושלמי לפ"ז על הממתח דנימור גם משום קושר דמאי ענין קשירה בכה"ג דמותח לפי פי' הזה ולמה לא מקשינן ממתני' התופר ב' תפירות חייב ונימור משום תופר וקושר: והנה לומר דע"י שמדבק ביותר הטויה בהחוט ע"י שמחליקו וממרחו הוי תולדה דקושר כמ"ש דהמדביק ניירות או עורות הוי תולדה דתופר כמו כן הדיבוק בטויה לחוט שיהיה מהרבה חוטים חוט אחד אינו מגדר הטויה ויותר בגדר הקשירה לפי הירושלמי בפי' המותח לדעת רבינו ובזה א"צ מעשה אומן כמ"ש בירושלמי מתופרי המשכן דגם במשכן לא היה אלא על דרך זו ויהיה מיושב דלא מקשי בירושלמי ממשנה דבמשנה לא יקשה כמ"ש דא"צ בתפירה מעשה אומן ובקשר דבמשנה צריך מעשה אומן אבל בקשר דמותח (ל"צ) [צריך] ג"כ אומנות מקשינן שפיר נימור משום קושר אבל א"כ בלתי תליא במאי דאמרי בתפירה דצריך קשירה לומר גם במותח דיהיה חייב משום קושר דאם גם לא נאמר דצריך קשירה בתפירה יקשה במותח דהוי ממילא למ"ש כקשירה דלפי מ"ש בתפירה לא הוי חייב משום קושר ובמותח יחויב בכל גונא ולא שייך פליגי וכו' והנה נראה מירושלמי דפי' מותח כמ"ש ברש"י דבכה"ג שייך קשירה וראיתי בפי' לה"ר דוד ערמא"ה ז"ל שכתב על מ"ש רבינו במותח שהוא מצרכי התפירה ונראה דלטעם זה אפי' לא נפרשו בשנים אלא שמהדקם חייב עכ"ל. ונראה שמפרש בדעת רבינו כרש"י אלא דלרש"י נראה בנפרש ולרבינו אפי' בלא נפרש חייב משום דהוי מצרכי התפירה להדקם היטב וא"כ הוי בערך תפירה ובזה שייך קשירה ג"כ שלא יתפרדו: ונראה דרבינו אזל בתר הבבלי שבת ע"ד ע"ב דמקשינן והא לא קיימא א"ר וכו' א"ר יוחנן והוא שקושרין ואח"ז א"ר זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט וכו' חייב חטאת. הנה מסקינן לשניהם ולא אמרינן דפליג כדעת הירושלמי וי"ל כיון דלא הוי בשניהם מעשה אומן לא שייך משום קושר ומשו"ה לא כתב רבינו משום קושר ולמ"ש בספר יד דוד במסכת שבת בפי' הירושלמי בלתי מוכח מירושלמי דצריך מעשה אומן בקושר עיי"ש וי"ל דרבינו הוכיח מבבלי מדלא מקשינן ונימר קושר ולפ"ז להיפוך הירושלמי לא ס"ל דבעי מעשה אומן ובבלי ס"ל דבעי מעשה אומן: אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר וכו': נראה דיצא מהאי דמסכת כלאים פ"ט ה"י ר' יהודה אומר עד שישלש ועי' ברא"ש שם בהגהות להר"ש בסי' י"ג שנראה שמפרש בשלש תפירות בלי קשר כמו בשנים עיי"ש:

י׳

הקורע וכו' הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ח עיי"ש ולהלן פי"ח הכ"ו עיי"ש:

י״א

המדבק ניירות או עורות וכו' ה"ז תולדות תופר וכו'. עי' במרכבת המשנה שכתב דמקורו מירושלמי פרק כל כתבי במצילין תיק הספר דטפילה כגופו ולענין תפילין של יד שכתבו על ד' עורות צריך לדבקן וחשיב דיבוק כמו תפירה ובר"פ אלו עוברין משמע דדיבוק ניירות בקולן של סופרים חשיב אומנות ומדמה לתופר שמחבר דברים נפרדים עיי"ש:

י״ב

הבונה כל שהוא חייב המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב וכו'. הנה במסכת שבת ק"ב ע"ב כל שהוא למאי חזי שכן עני חופר גומא להצניע בו פרוטותיו דכותיה גבי משכן תופרי יריעות וכו' להצניע וכו' אמר אביי כיון דמשתכי לא עבדי הכי וכו' אלא שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה וכו' דכותיה גבי משכן מבשלי סמנין וכו' רב אחא בר יעקב אמר אין עניות וכו' אלא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו: והנה מדנקיט שכן עני וכו' שכן בעה"ב בבירתו היה נראה בלא בבירתו לא הוי בכל שהוא אבל א"כ מאי השיעור בבנין שאינו של בעה"ב בבירה ועיין בתוספות שם בד"ה כל שהוא שכתבו דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברה הוא דמחייב עכ"ל נראה מדאיכא במשכן א"צ ראוי ושיהיה חשיב בנין בעינינו. וא"כ למה נקטו בגמרא שכן בעה"ב וכו'. וי"ל עמ"ש בתוספות ב"ק דף ב' ע"א בד"ה ה"ג די"ג משכן וחשיבי קרי ליה אב דצריך משכן ושיהיה מלאכה חשיבי וא"כ י"ל בבירה הוי אב ושלא בבירה בגדר תולדה דזה שבעה"ב ג"כ עושה בגדר חשיבי וצ"ע. ועי' מנחות נ"ז דמקשינן ג"כ בקודח וכו' ור"ל בצירוף ואח"ז באופן אחר עיי"ש דנראה דצריך ראוי עכ"פ בכל שהוא גם יש לשום לב דהנה שכן עני השיעור בחפירות הגומא וכן הבעה"ב בבירתו במלוי הגומא. והנה לעיל ע"ג ע"ב היה לו גבשושית וכו' היה לו גומא וכו' וכמ"ש רבינו המשוה וכו' והשיעורין ממה נפשך לא נדע בשניהם וכמסקנא שכן הבע"ב וכותיה במשכן לא נדע כל שהוא אלא במלוי ולא בחופר וצ"ע. והנה למ"ש בתוספות בדבר שמסברה א"צ ללמוד השיעור ממשכן וא"כ כיון שיש שיעורא דעני וכו' וא"כ הוי מסברה גם בחופר גומא ג"כ וא"צ ללמוד ממשכן והאי דמקשינן והא אין עניות וכו' ומהדרינן שיהיה ג"כ במשכן י"ל כמ"ש שיהיה בכלל אב דמטעם שכן עני וכו' יהיה באחר תולדה בלבד וצ"ע בזה: והבונה ע"ג כלים פטור. בירושלמי בפ' כירה ובפ' הבונה כמובא בהמגיד משנה הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין ודחי אדנים כקרקע הן עיי"ש: לכאורה מדמקשינן הדא וכו' נראה דפשיטא להו דלא שייך בנין אלא על גבי קרקע דאל"כ למה לא נאמר בנין ע"ג כלים וא"כ לפי מ"ש בדעת רבינו להלן הל' י"ג וכמ"ש בהמ"מ שם דאף דקיי"ל אין בנין וסתירה בכלים בעושה כלי מתחילתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא בנין בכלים אלא עושה כלי עיי"ש שלא כדעת רש"י ור"א ממיץ וכיו"ב שלא פי' כן וא"כ מאי פשיטא לירושלמי דאין בנין ע"ג כלים כיון דאף בתלוש שייך בנין ואף בבלתי נוגע בקרקע כלל ולכאורה היה נראה דמ"ש בירושלמי אדנים כקרקע לפרש כיון שעושה בנין בדבר חדש מקרי בנין אף באינו מחובר בקרקע וכמ"ש בהמ"מ הנ"ל אבל דעת רבינו לא נראה כן ודעתו שאין בנין אלא ע"ג קרקע או בעושה כלי דהוי אפי' בתלוש בנין אבל בתלוש בלתי מחובר או נסמך לקרקע כאדנים לא מקרי בנין ויש לעיין למה לא כתב אדנים כקרקע כמ"ש בירושלמי הנ"ל וצ"ע ועי' בסי' שי"ג סעיף א' במחזקת ארבעים לא מקרי כלי ושייך בנין עיי"ש דמשום אוהל חייב אף דלא מקרי בנין הנה מצינו אוהל תולדת בונה אפי' באינו מחובר לקרקע ואינו כלי ושם בבנין אפי' בנעשה של פרקים וצ"ל דשם בנסמך ע"ג קרקע והוי כמ"ש בירושלמי אדנים כקרקע וביותר בנסמך ע"ג קרקע ממש ולפ"ז בלא נסמך לקרקע אפי' במ' סאה לא יהיה שייך אוהל וצ"ע בכל זאת:

י״ג

העושה אוהל קבוע וכו' וכן העושה כלי אדמה וכו' וכן המגבן וכו'. עי' בהמ"מ ובהגהות מיימוני דדעת הר"א ממיץ אפי' שעושה כלי לא שמיה בנין מדאורייתא עיי"ש ודעת רש"י כר"א ממיץ במס' ביצה י"א ע"ב בד"ה דאין בנין וכו' אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנתחייב בבנין כל דהוא והעושה כלי או גמרו ביו"ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק וכו' עיי"ש. וכיוצא בזה במס' שבת ק"ב ע"ב במשנה כתב והקודח נוקב עץ או אבן בכותל עכ"ל נראה שכן כתב למאן דאמר משום בונה וא"כ צריך במחובר בכותל הבית דוקא ועי' בר"ן ובחי' הר"ן איתא או בכותל עיי"ש. ובתוס' שבת דף ע"ד ע"ב בד"ה חביתא שחולקים על רש"י סיימו וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דף ע"ה ע"ב עיי"ש וכונתם דשם אי' והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש וכיו"ב מביא הר"א ממיץ ראיה לדבריו אבל בירושלמי פ"ז ה"ב אי' ר' אילא בשם ר' שמעון בן לקיש הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה הנה בבבלי ובירושלמי מחולקים בהנאמר בשם רשב"ל ויש שכתבו דשאני נפיחת כלי זכוכית שאינו דרך בנין וקשה לחלק דהרי אינו דרך מכה בפטיש ג"כ וי"ל דבזה הוי עכ"פ גמר מלאכה בכה"ג וכל גמר מלאכה משום מכה בפטיש אבל בבנין צריך שיהיה דרך בנין ועי' בבעל המאור בפ' הבונה שם שכתב אבל וכו' עד כאן לא פליג שמואל ואמר שאין דרך בנין בכך אלא בשופתא דקופינא שהוא דבר מועט אבל בעשית כולו או רובו בדרך בנין שישים נסר ע"ג נסר או כיו"ב דברי הכל יש בו משום בנין עיי"ש ועי' בס' מגן אבות בזה וא"כ י"ל במנפח כלי זכוכית דהוי בדבר אחד וגם דבר מועט משו"ה הוי בגדר מכה בפטיש בלבד ולא בונה ובחי' הר"ן מפרש נפיחת כלי זכוכית בפעם שניה עיי"ש וא"כ י"ל בירושלמי בפעם ראשון מיירי ועי' בתוס' עירובין דף ל"ד ע"ב בד"ה ואמאי דבירושלמי נראה לסתור לגמרי כלי מותר עיי"ש:

י״ד

העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן אורה חייב משום בונה וכו'. עי' בלח"מ ובס' מעשה רוקח, ובמרכבת המשנה השיג על דעתם לומר בכל מלאכה לחייב גם משום מכה בפטיש עיי"ש מ"ש בזה: ועי' בפר"ח במים חיים שכתב דפלוגתא דרב ושמואל בנקב קטן העשוי להכניס בו האורה ולדעת רב אין מספיק להוציא ההבל והילכך אינו חייב אלא משום בונה אבל אם עשה להכניס ולהוציא חייב נמי משום מכה בפטיש לפי שכבר נגמר עכ"ל. גם זה צ"ע וגם הרי אמרינן כל שמלאכתו מתקיימת חייב וצ"ל דזה לענין בונה ולא למכה בפטיש. ועי' במג"א בסי' שי"ד ס"ק ג' שכתב מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע דלא שייך בונה ומשו"ה כתב משום מכה בפטיש ובמחצית השקל כתב דמג"א כלח"מ דחייב משום שניהם עיי"ש. והנה לרש"י בכלים דלא שייך בונה חייב משום מכה בפטיש ובכה"ג י"ל לכו"ע היכא דלא שייך בונה שייך מכה בפטיש אלא היכא דשייך בונה לא נאמר גם משום מכה בפטיש כמ"ש במרכבת המשנה הנ"ל דא"כ בכל מלאכה נאמר ג"כ מכה בפטיש ועי' מ"ש שם מירושלמי כדבריו אבל צ"ע דהרי דעת רבינו בעושה כלי אפילו בשאין מחובר לקרקע שייך בנין וסתירה ונקב הוי כעושה כלי:

י״ט

הצד דבר שמינו לצוד אותו חייב וכו' אבל אם הפריח ציפור לבית ונעל לפניו וכו' ה"ז פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם וכו'. במס' שבת ק"ו ע"ב ובמס' ביצה כ"ד ע"א דצבי לגינה ולביברים דלא הוי צידה לר' יהודה הצד מתוכם חייב ולרבנן דהוי צידה הצד מתוכן פטור עיי"ש במאי שהקשו ורמינהו וכו' וברש"י ביצה בד"ה חייב דכיון דהכניס ציפור למגדל ונעל בפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכו' עיי"ש: והנה אין לומר לדמותו לשם משמעון ועי' בפ"א הי"ד כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אע"פ שלא השלים כל המלאכה וכו' עיי"ש. ועי' במסכת כריתות י"ט ע"א במשנה שעשה מקצת וכו' ובגמ' ע"ב שם גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא וכו' עיי"ש ובמסכת שבת ג' ע"א בד"ה שניהם עיי"ש דוקא בשם משמעון דהוי בשם גמר מלאכה ועי' במסכת שבת ק"ב ע"ב במשנה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ובגמרא ק"ג ע"א דחק קפיזא בקבא עיי"ש. אבל בצידה לא הוי גמר מלאכה רק כשניצוד לגמרי כל זה פשוט ומובן אבל להיפוך יש להעיר למאן דס"ל דהוי צידה אף דמחוסר עוד צידה למה לא נאמר אף דהוי בגדר צידה מ"מ בצד מתוכו חייב משום גמר מלאכה דממכה בפטיש דהוי לאחר הגמר בלעדו אלא בהוספה ועי' בהגהות מיימוני ט"ז ובמרדכי בפרק הבונה דמכה בפטיש אחרי גמר מלאכה בנין עיי"ש וא"כ כמו כן לאחר גמר צידה מ"מ בהוספה שיהיה כניצוד ממש יהיה בכלל גמר מלאכה. והנה יפלא שלא לומר בדבר דלר"י לא הוי מלאכה כלל לרבנן דהוי מלאכה במאי שמוסיף לא הוי כגמר מלאכה ובגדר מכה בפטיש. ונראה דלא שייך מכה בפטיש אלא בדבר מלאכת אומן וכיו"ב ולא בצידה שאינו בשנוי ומלאכה בהדבר וצ"ע ועי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ב בזומר ובישול אחר בישול עיי"ש וי"ל דלא שייך מכה בפטיש רק בעושה מעשה אחרת ולא בצידה ובישול אחר בישול דהוי מעשה אחת וצ"ע:

כ״ג

צבי שנכנס ונעל אחד בפניו חייב וכו' ישב הראשון ומילאוהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני לא עשה כלום ומותר לו לישב במקומו עד הערב ולוקח הצבי וכו'. הוסיף רבינו על לשון המשנה עד לישב במקומו עד הערב ולוקח וכו' לכאורה יש לדמותו לישראל שעשה מלאכה במזיד עי' בפ"ו הכ"ג דאסור לו לעולם ונראה שיותר לדמותו להל' כ"ד שם ליצאו חוץ לתחום ולמעביר ד' אמות ברה"ר ועי' בהמ"מ שם ומשום שלא נעשה שנוי בגוף הדבר עיי"ש ומותר לערב אף לאותו הדמיון: ועי' עוד בענין צידה בירושלמי פ"ז דף ל' ולית ליה צידה ואתי' כהאי דאמר ר"א בי רבי יוסה ורב אבהו ורשב"ל בשם ר"מ מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה וכו' ועי' בתוספות במסכת שבת דף ע"ה ע"א בד"ה הצד עיי"ש ובקרבן העדה שני פירושים לפי' אחד לא יהיה צידה בכלל מלאכה כלל ולפי' ב' היה במשכן באותה חיה עיי"ש ולדברי תוס' נראה שלא היה כלל לדעת הירושלמי ועי' בקרבן העדה שם ועי' בפנ"י דף ע"ה מ"ש בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י׳

יצחק ירנן על הלכות שבת פרק י׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 29,162 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת יצחק ירנן על הלכות שבת פרק י׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י׳

א׳

הקושר וכו'. עי' ירושלמי פ' כ"ג דף כ"ט מה קשירה היתה במשכן ועמ"ש שם בש"י בפי' הירושלמי:

ג׳

ואם היה חבל גרדי וכו'. עי' שבת בתוס' דף קי"ג ובגמ' בפי' המתני' א"ר או"ח סי' שי"ז אות ט"ו:

ד׳

או שנשמט רוב הרגל וכו'. כתב הה"מ תוספתא וז"ל נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל ה"ז יחזיר ובלבד שלא יקשור נשמט חוטמו ה"ז יחזיר ובלבד שלא יקשור פי' חוטמו היינו רוב רגלו של צד חוץ. ודין נשמט חוטמו לא מבואר ברבינו וגם בש"ע השמיטו, ועי' או"ח סימן שי"ז בט"ז מה שהקשה מהירושלמי ועי' א"ר שם:

ט׳

התופר וכו' והוא שקשר. הך קשירה לא בעי מעשה אומן רק שקושר כדי לקיים התפירה והא דאמר בירושלמי שבת דף ל' הממתח צדדין בשבת חייב משום תופר וקאמר שם נאמר משום קושר ומשום תופר. ופי' הק"ע שם כלומר ואס"ד דלא הוי תפירה עד שיקשור א"כ ליחייב נמי משום קושר א"ו דל"ב קשירה רק כשמהדק התפירות ע"ש. ורבינו פי' דברי הירושלמי דקשירה עכ"פ בעי דבלא"ה לא מתקיימין התפירות אבל לא בעי קשר אומן ואינו חייב אלא משום תפירה לבד ולא משום קשירה ובזה סרה קושית הרמ"ך על רבינו שהביא הכ"מ ועי' בתוס' יו"ט במתני' דארבעים מלאכות חסר אחת ודו"ק שם:

י״ב

אחד נתן את האבן וכו'. כ"ה בתוספתא פי"ב ר"י אומר אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט הנותן הטיט ה"ז חייב הנוטל את האבן ונתנו ע"ג דימוס והתקינו לבנין אע"פ שלא נתן את הטיט ה"ז חייב ע"כ. ועי' בק"ע שבת דף ל' ע"ב ד"ה ר"י אומר:

י״ג

וכן המגבן ה"ז תולדת בונה. בירושלמי פ' כ"ג דף ל' אמרי' המגבן והמחבץ חייב משום לש. ועי' בחידושי רשב"א ר"פ הבונה ולשיטת הסוברים שאין בנין בכלים כלל עי' הה"מ איך שייך באוכלין בונה ע"ש:

י״ד

העושה נקב כ"ש. עי' כ"מ ועי' בס' יד דוד שבת דף ל"ז ע"ד ד"ה בלול שהביא בשם הפ"ח בס' מ"ח שיש חילוק אם הנקב גדול שעשוי ג"כ להוציא הבל גם שמואל מודה דחייב משום בונה משא"כ בנקב קטן שאין עשוי רק להכניס אויר אבל אינו גדול כ"כ שיכול להוציא הבל ומש"ה סבר שמואל שאינו חייב משום בונה ובזה אין סתירה בדברי רבינו:

ט״ז

המנפח. רבינו כתב משום מכה בפטיש דהכי אמרי' בגמ' פ' כ"ג ובירושלמי שבת דף ל' ע"ב אמר ר"ל המנפח בכלי זכוכית חייב משום בונה:

י״ט

ודגים. עי' מ"ש לעיל ריש פ"ז שיטת היש"ש לפי הבנת המג"א. ומדפרט רבינו דוקא אלו דייק בק"ע שבת מ"ב ע"ב ד"ה הצד חגבים דרבינו אינו סובר כפירש"י דף ק"ו דבחגבים כולי עלמא מודים דחייב דמאי שנא חגבים משאר מינים ועי' א"ר סי' שט"ז אות י"א ועי' הל' כ"ד:

כ״א

הצד וכו' את הישן וכו'. ובירושלמי פ' ש"ש קאמר דוקא צבי חייב בישן די קמץ חדא ופתח חדא ועי' א"ר דרבינו סובר דבבלי חולק עם הירושלמי:

כ״ב

המשלח כלבים. עי' הה"מ שפי' רבינו בהא דמחלק הגמ' בין אובצנא היפך פירש"י ואינו מוכרח עי' מ"א סימן שט"ז מה שלמד בדברי הכלבו דלאיסורא לא בעי' דעבד מעשה והכלבו לא מיירי לענין חיוב ועי' א"ר שם שבדברי הכלבו מבואר כדברי רבינו דז"ל שם דף כ"ח וכן המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתופסה חייב וא"כ הן הן דברי רבינו ועי' בס' ברכי יוסף. ומקור דין רבינו לא העירו בו ראשונים ובס' מרכבת המשנה כתב דרבינו חידש כן מדעתו דלא מצא שום תולדה לצידה בע"א. ולא נהירא כלל, וגם לענ"ד אם נפל תינוק או ד"א במים ופרס מצודה להעלותו דהוא תולדת צידה כדמשמע במנחות דף ס"ד ואפשר דלמד רבינו דין המשלח כלבים וכו' מהא דקיי"ל גבי צידה צבי שנכנס לבית ונעל בפניו דחייב כמ"ש בהלכה שאח"ז והוא ממתני' אע"ג דלא עבד איהו הצידה כלל רק שנעשה ממילא ואפ"ה כיון דהוא נעל הדלת חייב כ"ש כאן דעשה מעשה בתחלה ובסוף ועל ידו נגמרה הצידה דחייב ואף דין זה דנעל נלענ"ד דאינו אלא תולדה ודו"ק וצ"ע:

כ״ג

נעלוהו שנים פטורין. כ"ה במתני' ובתוס' יו"ט כתב הך מתני' יתירתא דכבר תנא לה בפרק י' ע"ש. ובש"י הקשיתי על רבינו דכבר הביא הך מתני' דפרק י' בפ"א וכאן אין מן הצורך להזכיר וכתבתי שם דיש לומר דרצה התנא להשמיענו דבזה אינו יכול וזה אינו יכול לא בעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה כדס"ל לחד מ"ד דף צ"ג ע"ב לפי גי' ר"ח תוס' ד"ה אמר ולפ"ד צ"ל צבי דתנן ל"ד אלא ב' כמ"ש התוס' קמ"ל דאפי' בצבי א' חייב ואפי' לפי גירסתנו דלכ"ע לא בעי שיעורא לזה ושיעורא לזה מ"מ ה"מ לטעות בהכי קמ"ל. ועוד כתבתי שם דיש מקום לומר דוקא בהוצאה דמלאכה גרועה היא ב' פטורין א"נ בהיפך בהוצאה יותר מסתבר ליחייב שנים משום די"ל דילפינן ממושיט קחנו משם ואין להאריך פה: לנועל ביתו לשומרו וכו'. עי' הה"מ מ"ש בשם הרשב"א וסיים ואין להקל ובש"ג כ' בנועל ביתו לשומרו גם זולת הצבי לא איכפת לן אם הוי פסיק רישיה ובס' או"ח סי' שט"ז האריך להקשות עליו מהך דסוכה דף ל"ג בלקטן לאכילה ומקשה והא פסיק רישיה הוא וכן מהא דאמרי' ביצה דף ל"ו פורסין מחצלת בפני החמה ואע"פ שאמר שם דפ"ר הוא וע"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"א ובש"י דף מ"ב ע"א ד"ה ובעד כתבתי לתלות מחלוקת הש"ג והר"ן בפלוגתא דחכמים ור"א שבת דף צ"ה דר"א לית ליה סברת הש"ג ורבנן אית להו סברתו ומיושב קושית התוס' שם ודו"ק וע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק י׳

ג׳

במגיד ד"ה וחבל שהיה קשור כו' נראה כדברי רש"י כו'. נ"ב לשיטת רבינו ל"ק קו' תוספות וכן משמע בהרי"ף ועיין ב"י.

ו׳

מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה כו' נימת כנור שנפסק קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה. כו' מפורש דעת רבינו דקושרין בין אם נפסקה מן הצד בין אם נפסקה באמצע דלא מפליג כלל בהא ודוקא קשר שאינו של קיימא וכן מוכרח לשיטת רבינו דפוסק בהלכות כלי המקדש מסקנא דגמרא בסוכה דעיקר שירה בפה ולא בכלי. והא דמזמרים בכנורות אין עולה למספר שצריך לדוכן. והא דשרי לזמר בשבת היינו משום דשיר בכלי אינו אלא שבות ואין שבות במקדש וכמו"ש התו' בסוכה ריש החליל יעו"ש וא"כ איך יהא שרי לעשות קשר של קיימא וע"כ בקשר שאינו של קיימא וברור. - וצריך לפרש אליביה סוגית הש"ס דפריך (עירובין ק"ב) מברייתא דתניא לא היה קושרה אלא עונבה ומשני הא רבנן הא ר' אליעזר דאי משום דאין שבות במקדש לא כל שבות התירו במקדש כדאמר בירושלמי. אלא דלר"א כל מכשירי מצוה אף שמין מכשירין אפשר מבעו"י דוחה שבת ואף במידי דליכא דחייה בעשיית המצוה גופא כמו לולב ושופר כדאמר בשבת קל"א (ועיין בחידושי להלכות מילה בזה) ה"נ דחינין שבת ולרבנן לא דחינין אף בשבות כיון דמין מכשירין אפשר מבעו"י ופריך אי ר' אליעזר אפילו לכתחילה נמי כו' אלא לא קשיא הא רבנן הא ר' יהודא. ודכו"ע מכשירין לא דחו שבת אפילו בשבות. ור"י אליבא דמאן אי אליבא דר"א אפילו לכתחלה נמי וכו'. והא דלא מוקים לי' כרבנן ואפ"ה אין שבות במקדש כמו דבמסקנא לדידן היינו דהגמרא אזלא בשיטת הנך אמוראי לקמן דשבות דמקדש במדינה ושבות מקדש במקדש שוין. וטעמא דר' יהודא דאסר לעיל במוצא תפילין חדשות היינו שאין מקושרות ועניבה קשירה מעליא היא ולכך בקשר רפוי אוסר ואפילו בעניבה גמורה ג"כ הוי קשר שאינו של קיימא דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה בחול כמו"ש תוספות התם ואפ"ה אוסר ר' יהודא אלמא דאין להתיר שבות של קשר שאינו של קיימא [במידי דשכיח לעשות קשר של קיימא] במקדש דתפילין שבות מקדש קרינן בסוגיא לקמן וע"כ דאזיל כאן לר' אליעזר אי הכי אפילו לכתחלה נמי. כיון דמכשירין דוחין שבת במצוה שנוהגת בשבת וצריך לקיים המצוה. אלא לא קשיא הא ר"ש הא רבנן וטעמא דרבנן משום דבעניבה אין משמעת קולה יפה ואין שבות במקדש לכן קושרין ועיין בסוגיא והבן. ובזה א"ש טובא מאי דאמרינן סוף מכילתין (ק"ה) וא"ל ר"ש עונבה עניבה דלא אתי' לידי ח"ח כו' קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן והיינו משום דאם יעשה קשר של קיימא יתחייב חטאת לכן לא שרו ליה אף קשר שאינו של קיימא ודו"ק ומאי דאמר ואב"א הא והא רבנן ול"ק כאן באמצע כאן מן הצד נראה לשיטת רבינו משום דבאמצע אינו מעשה אומן דכל הדיוט יכול לעשותו ואומן אינו עושה באמצע קשר שאינו נשמע הקול יפה ואינו נאות אלא מן הצד הוי מעשה אומן ולכן באמצע קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן שרי אלא דגזרינן אטו מן הצד ורבינו פסק כרבנן ובכל גווני קושרין דהכי הוא פשטא דמשנתינו ושיטתו מחוור מאד.

ח׳

הפותל חבלים כו' או חוטי שער כו' ה"ז תולדת קושר וחייב. אין להקשות מהא דאמר בירושלמי פרק כלל גדול ההין דעביד תבלין. ההין דעביד ממזור (פי' מזור וכמו משזר) חייב משום טווה דכבר כתב באור זרוע דגמרא דילן פליגא דאמר בגמ' (צ"ה) גודלת משום בונה ולא אמרה משום טווה וזה מוכרח דאע"ג דטווי בעזים במחובר אין דרך טוויה בכך אבל גבי שער אשה דהגודלת דרכה בכך אמאי לא מיחייב משום טוויה כמו דאמר בפוקסת ודחי שם יעו"י היטב או לרבנן משום שבות דמיחזי כטווה וע"כ דבפותל חבלים אין חייב משום טוה ולכן פירש רבינו משום קושר ולא אמרו בגודלת משום קושר דזה לא שייך בהא דכולהו ינקי מהראש ומחוברין יחד ודוגמתו בסוכה י"ג ואע"ג דהדר ואגדינהו לא שמיה אגד דאגד בחד כו' ובפ"ה מהל' סוכה הל' י"א ודו"ק היטב.

י׳

הקורע בחמתו או ע"מ שהוא חייב לקרוע עליו חייב כו'. רבינו אזיל לטעמיה דפוסק כר' יהודא דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ובירושלמי בפירקין על משנה דהקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין כו' בעון קומי ר' בא היך מה דאת אמר תמן השוחט בשבת כיפר [פירוש שיצא ודי חטאתו שהביא ומקטירין האימורים לערב כמו דאיתא בתוספתא דכריתות והביאה רבינו בשגגות] ומביא חטאת אחרת [פירוש מפני שחלל שבת בשוגג] וא"כ אמור אף הכא יצא ידי קורעו. [פירוש שסבר שפטור מפני שלא קיים מצות קריעה דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכך הוי מקלקל ופטור. ומקשה. אמאי גבי חטאת לא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו [פירוש. ולעולם דיצא ידי קריעה אלא שאין התיקון בגופו של בגד והוי מלאכה שאצ"ל ופטור] א"ל תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו [פירוש דפטור משום דנתכוין למצוה והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור אע"ג דלא טריד שאין דוחה שבת משום דאת גרמת לי' משא"כ תמן שאיהו דחטא גרם לעצמו לא מפטר אע"ג דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה] ופריך. ואפילו תמן את גרמת ליה שאילו לא שאמרת לו שיביא האיך היה מתכפר לו כו' וא"כ ליפטר. וברור.

י״ב

הבונה כל שהוא חייב כו'. בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהוא לעולם א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה הדה אמרה בנין לשעה בנין כו' ונראה שיטת הירושלמי בזה דהוי בנין אכן שיטת הבבלי צ"ב. והנה נראה דאיהו ס"ל ג"כ דהוי בנין דבירושלמי לעיל קאמר מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המתירים ולא לשעה היתה א"ר ייסא מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהוא לעולם א"ר יסא ב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה כו' ובגמרא דילן מצאנו. קשירה במשכן היכא הוא אמר רבא שכן קושרין ביתדות האהלים. קושרים ההוא קושר ע"מ להתיר הוא חזינא דסבר הגמ' כר' יסא בר בון מכיון שהקב"ה הבטיחן שמכניסן לארץ כמו שהוא לשעה וא"כ כאן גבי בנין נמי סבר דבנין לשעה הוי בנין. וא"ל מהא דקאמר בעירובין נ"ה דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביע להו מקום דמי דהתם חנייתן הוי קבע דתמן מיירי לאחר הגזירה שהוכרחו לשהות במדבר ארבעים שנה. אבל בשעת עשיית המשכן שעדיין לא נגזרה עליהם הגזירה שלא יכנסו לא"י ובכל יום היו יכולין לבא הוי כל חנייה לשעה וז"ב. ובירושלמי פרק כיצד מעברין התיב ר' אסי והכתיב ויד תהיה לך כו' ר' חייא בריה דשובתי מקשי והאיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה כו' א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמי שהיו חונין לעולם אריב"ב מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה היינו דתמן מקשה מבית מדרשו של משה דהיה בעת העגל דכתיב והיה כל מבקש ה' כו' ועדיין לא נגזר שיהיו במדבר ארבעים שנה והוי חנייתן לשעה. והא דאמר הגמרא דף ל"א מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר ע"מ לבנות שלא במקומו א"ל שאני התם כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי. שאני התם דאף דהוי רק חניית שעה שהיו עומדין בכל עת ליכנס לא"י מ"מ כיון דבנין לשעה הוי בנין תו הוי כסותר ע"מ לבנות לשעה ובמקומו דפי ה' הוי כמקומו ודו"ק. עוד קאמר שם בירושלמי הדא אמרה בנין ע"ג כלים הוי בנין. אדנים כקרקע הן וכן פסק רבינו כאן דהבונה ע"ג כלים פטור ונראה לדעתי כי כן מוכרח גם מש"ס דילן. דבדף ל"א קאמר וקסבר ר' יוסי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה עכ"ל רש"י. וניחזי דהמכבה את הנר בחצר זו ע"מ להדליק הפתילה במקום אחר האם אינו כבוי. ואם נימא דהבנין היינו שנותן ע"ג אדנים וע"ג כלים ג"כ הוי בנין וכיון דהיה סותר הקרשים מהאדנים ע"מ לחזור ולקבוע הקרשים בהאדנים א"כ הוי בנין כמו דהוי כבוי בפתילה. בשלמא אם היה סותר הקרשים ע"מ לקובען באדנים אחרים אז הוי כחס על השמן. וע"כ דבעי בנין בקרקע ומפני שהאדנים קבועים במישור ע"ג קרקע הוי כקרקע א"כ המלאכה היא במה שנקבעת בקרקע וא"כ אם סתרו המשכן באלוש ע"מ להקימו בסיני הוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו כיון דהמקום הוא מהצטרפות הבנין ודו"ק. והחת"ס לא צדק בזה במח"כ בחלק אורח חיים סימן ע"ב עיי"ש וכבר כתבתי בחדושי בענין הפאראסאן להסביר הירושלמי דעשיית אוהל הוי תולדה דבונה כמבואר ברבינו הלכה י"ג. ובונה חייב בכ"ש כל שעושה דרך בנין ועושה הכלי או הגומא או שסותם הקרש אף שאינו אוהל כלל ומצאנו בבנין דאם העלה והניח ע"ג אבנים חייב משום בונה שבת דף ק"ב וכן המחבר יד עם קורדום ועץ בתוך עץ אע"ג דלא עביד מידי לא נקב ולא סתימה ולא אוהל אלא שמחבר היד עם הקורדם או שעושה ומחבר מטה המפורקת חייב משום בונה ע"ז אמר הירושלמי היכי אשכחן כן ומשני שכן מצאנו בקרשים שנותן באדנים שהם היו חלולים ומחבר זה לזה ומצאנו שהוא אב ופריך כל הני דבאמת לא מיחייב רק שיבנה ע"ג קרקע אבל ע"ג כלים אם יסדר אבנים ויניח אבן אחד על הדימוס פטור וכן לשעה שהחבור אינו חבור שקיל וטרי אבל באופן שעושה דבר חדש כגון שנוקב בלול של תרנגולים או חופר גומא וכי"ב בודאי ע"ג כלים ג"כ חייב, וגם בלשעה ליכא לספוקי כלל וכן קודח חייב בכל הני וא"ש מה דלא נקיט הירושלמי אלא בנין דאדנים וז"ב כשמש וכי"ב כתבו התוספות לעיל גבי כלים דף ע"ד גבי דעביד חלתא ויש שיטה להראשונים עיין מאור ומלחמות פרק הבונה ובהגהות מיימוני פרק כ"ג דאין בנין בכלים כלל אלא מכה בפטיש כשתוקע בחוזק והמגיד הביא ראיה מירושלמי דמפורש דהגודל כל צרכו חייב משום בונה האמנם דבירושלמי אמר גבי הנופח בכלי זכוכית חייב משום בונה ובבלי קאמר הנופח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש והתוספות העירו מהנופח בכ"ז ולא העירו מהירושלמי ודו"ק. ודע דרבינו פסק דבעי סותר ע"מ לבנות במקומו כמו"ש פ"א הלכה י"ח ואפ"ה פסק שם דמכבה שהוא חס על השמן או על הנר חייב והיינו דסובר דמכבה שהוא חס על השמן ודאי היה במשכן אבל סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי במשכן דכיון דעפ"י ה' יחנו כמקומו דמי והתוס' כתבו דמכבה לא היה במשכן אלא לעשות פחמין אולם כבר נודע שיטת הקדמונים דמה דהוי משאצ"ל היינו משום דאינו אלא להציל מן ההיזק ועיין חדושי רמב"ן וא"כ יתכן דהוה במשכן גם לחוס על השמן ועיין תוספות דף צ"ד משא"כ בנין דלא הוה סתירה במשכן שלא ע"מ לבנות במקומו וזה ברור בשיטתו. והנה מצאנו גבי בנין בכלי מלמעלה למטה דלא הוי דוגמת בנין במקדש שמתחלה היו מניחין האדנים ואח"כ קובעין בהן הקרשים חילוק בין לשעה בין לשהית בירושלמי ריש פרק הבונה יעו"ש וכן גבי אוהל בתלמודא דילן דארעי פטור ודו"ק.

י״ח

המסתת את האבן כו'. בלח"מ משום דר' יוחנן כו'. נ"ב וכן ריב"ל בדף ע"ה כוותה. המצדד את האבן כו'. גירסת רבינו בגמ' תתאה בעי צדידי בעפרא וזהו שכתב ביסוד הבנין וזה נכון. בההמ"ג. מפני הטל שהוא מצהיב ע"ג הבגד כו'. זה לא מסתבר כלל כיון דטל הוא דבר הנמס ומתייבש מאליו ואין דרך האומנין לעשות כן ואין זה מעשה אומן וגדולה מזו כתב האור זרוע במלאכת מכה בפטיש שלהסיר נוצות מע"ג צמר מותר אף אם קפיד והביאו רמ"א סי' ש"ב. ונראה לרבינו הפירוש כך דההיא כומתא הוי עלה צמר לבן והיה יודע אביי הך דרב הונא המנער טליתו חייב חטאת לכן כשהי' עליה טל היה מונע מלנערה מהטל שמא יסור גם הצמר הלבן המדבק בה ונהי דאינו מתכוין להסיר הצמר הלבן שעליה מ"מ אפשר הוי כפסיק רישא וכדרך אביי להחמיר כעין זה דהוה לייט על הפותח דלת כנגד המדורה ברוח מצויה יעו"ש דף ק"כ ע"ז אמר לי' רב יוסף נפוץ ושדי דגם להסיר הצמר שעליה שרי דאנא לא קפדנא בזה ודו"ק.

כ״ג

נעלוהו שנים פטורין. וכו'. לשון המשנה. ואף דרבינו לעיל פרק א' כתב את זה. גם במשנה שנאו רבי גבי הוצאה והדר תני גבי צידה. ואתי שפיר עפ"י מה שביאר הרשב"א לחלק גבי שנים שהרגוהו במקלות דפטורין משום דכיון שהפעולה עושים שניהם מתייחס לכל אחד רק חצי הפעולה אבל בשנים דחפוהו לבור כיון שאינן אלא סבה דהבלא דבור קטלי' מתייחס כל ההיזק לזה כמו לזה וביארתיו בהלכות מלוה ולוה פרק כ"ה הלכה י' יעוי"ש לכן תני רבי בהוצאה דהיא ואריגה וכי"ב שניהן עושין המלאכה בידיהם דפטורים והדר תני אף בנעילה שנעשית בהבית שאינה מלאכה כלל אלא שיש בהבית צבי והוא ניצוד ופעולת הצדיה אינה נעשית בהצבי כלל אלא שנעילת הבית הוי סיבה שעי"ז הצבי ניצוד והם שניהם עשו הסיבה וא"כ הו"א שלכל אחד תתייחס הסבה בכללה להכי קמ"ל דפטור ודו"ק. ובזה מתישב לפום גירסת ר"ח והיא גירסת רבינו דפליגי אמוראי בזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב אם בעי שיעורא לכל אחד דאיך לא ידע משנתינו דצבי שנכנס לבית ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה ויעוי' בתו' שם (צ"ג) ולפי"ז אתי שפיר דסבר דזה יכול וזה יכול אין זה מלאכה מצד הפועל שהרי כל אחד יכול לעשות לבדו ועשאו שניהם הלא אין כל עמל וטורח מתייחס לכל אחד אבל באינו יכול וזה אינו יכול דחייב אמנם מצד הפעולה שתתייחס ההוצאה או הקצירה או האריגה לכל אחד בעי שעורא לכל חד. לא כן בנעילה שהמה רק סיבה ולכן מתייחס צידת הצבי לזה כמו לזה לכל חד כל הצבי ובנעילת הבית הנה העמל והטורח הרי לא יכלו לעשות אחד לבדו ויחס השעור מתייחס לכל חד כל הצבי וכמו שכתבנו שם בשנים שעברו שכל אחד משלם יעו"ש וזה ברור.

כ״ד

או חולה או קטן פטור. נ"ב ירושלמי פרק שמונה שרצים. כגון חגבים כו'. נ"ב עיין קרבן עדה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק י׳

ד׳

כל שראוי למאכל בהמה כו'. עי' רש"י שם ד' קנ"ז ע"ב ד"ה בגמ' דמשום דראוי למאכל בהמה לא מבטל ליה וזה ר"ל ג"כ הך דערובין דק"ב ע"א גבי הך דרב אויא ע"ש ומה דרבינו לא הביא הך חילוק דחצר משום דמנטר נ"ל דהפירוש שם להיפך דעיין שם ד' קכ"ד ע"ב דשמואל ס"ל לחלק גבי טלטול חרס קטנה בין חצר לכרמלית דבחצר מותר לטלטל משום דמנטר ליה והוה ליה תורת כלי ובכרמלית לא, אך אנן לא קי"ל כן רק דגם ברה"ר שרי ועי' בירוש' שבת פ"ח ה"ד דמשוה להו גמי לחרס ועיין בירושלמי שם פט"ז ה"א גבי גמי שהוא מן המוכן ע"ש וא"ש:

י״ג

וכן התוקע עץ וכו' בין שתקע כו'. זה ר"ל הך בבא דאקלידא במנחות ד' נ"ז ע"א ועי' שבת ד' פ"ט ע"ב:

י״ד

העושה נקב כ"ש כו'. אך כ"ש דכאן וכ"ש דהל' ט"ו אין פירושם שוה דכאן ר"ל נקב מעבר לעבר רק קטן ושם ר"ל דלא נקב מעבר לעבר עי' ברש"י ד' ק"ג ע"ב ד"ה הקודח ועי' ב"ב ד' נ"ט ע"א ועי' באהלות פרק י"ג משנה ד' ע"ש:

ט״ז

והצר בכלי כו'. הנה בירושלמי כאן פ"ז מפרש דלא ר"ל צר צורה רק דעשה כלי מן נצרים ע"ש בהל' ד' ואמר שם הגודל כלי צורה ועי' בכלים פ' ט"ו משנה ג' ומשנה ה': וכל פתח כו'. ר"ל משום מכה בפטיש ונ"מ גבי כלי דלא שייך בנין דאין בנין בכלים אם כבר נעשה אבל גבי לול של תרנגולים חייב משום בונה אף בכל שהוא ולקמן בפ' כ"ג ה"א ר"ל בנקב גדול דהיינו מעבר לעבר וכאן ר"ל שאינו מעבר לעבר אבל מ"מ יש בו שיעור לא כ"ש ממש ועיין מנחות דף נ"ז ע"א:

כ״א

הצד את הישן כו'. הנה בירושלמי נקט דוקא צבי משום דקמץ חדא ופשט חדא, אך זה רק לשיטת הירושלמי דס"ל דהצד את הסומא פטור דסומא אינו מרגיש משא"כ לדידן דס"ל דחייב בסומא אין נ"מ לכך נקט רבינו סתם וע' כתובות ד' ס' ע"א ושם ד' ל"ו ע"ב ובירושלמי שם פ"א ה"ד יכולה היא לתופשה ועי' בתוספתא דטהרות הובא בדברי רבינו פרק ט"ז מהל' אבות הטומאות הלכה ג' ע"ש:

כ״ג

ישב הראשון ומלאה כו'. ואם נעלה ופתח ואח"כ נעל השני עי' בתוספתא כאן דחייב ופ' י"ג ועי' ב"ק דף כ"ט ע"ב גבי בור ע"ש ועיין שבת כאן ד' קי"ב ע"ב גבי פנים חדשות באו לכאן ועיין בירושלמי פ"ג דכלאים ה"ג:

כ״ד

קטן פטור כו'. כן מבואר בתוספתא:

כ״ה

[השמטה רמשים המזיקים כו' והוא שיתכוין כו'. ואף דרבינו ז"ל פסק דלא כר"ש ע' בראשונים ולעיל בהל' כ"א. אך ס"ל לרבינו כך דזה רק אם צדן שלא לצורך דהיינו סתם אז למ"ד משאצל"ג חייב חייב אבל אם צדן מפורש לצורך דבר אחר אז לכ"ע פטור, עי' לעיל בדברי ה"ה בהל' י"ז ועי' תוס' שבת ד' ע"ג ע"ב גבי סחיטה ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' שם דף ע"ה ע"א גבי סתמא ולכך נקט בגמ' בשבת דף קכ"א חוששני לו מחטאת אף לר"י ולא ודאי דאם מתכוין מפורש להציל גם לר"י אין עליו שם צידה: ע"כ השמטה] [השמטה או מקיף כו'. עי' סנהדרין דף ק"א ע"א גבי הך דלוחשין כו' ע"ש ברש"י דנראה דמפרש דמקשרן בלחישה וע"ש דף ס"ה ע"א גבי האי מאן דצמיד ע"ש ברש"י ובהך דכריתות דף ג' ע"ב ע"ש בתוס' ואף דבאמת רבינו ז"ל בפיה"מ ביומא על הך דדף פ"ג גבי ר' מתיא בן חרש מוכח דסבירא ליה דרק דבר שיש בו רפואה ע"פ טעם אז מחללין ע"ש א"כ גבי האי מאן דצמיד אמאי מותר ומשום דשיטת רבינו כך דגם דיני רפואה הוי גדר דין ולאו משום הצלת נפשות ועי' מה דס"ל לרבינו בפ"ה מהל' סנהדרין דסנהדרין היו צריכין שיהיו בקיאין ברפואה וזה משום דמבואר בתוספתא ב"ק פ"ו ופ"ט דרופא שריפא והזיק אם ברשות ב"ד פטור ומשמע שם דזה הוה בגדר שליח ב"ד ומשום דעביד ברשות וזהו כונת הגמ' ב"ק דף פ"ה ע"א התורה נתנה רשות כו' דהוה גדר ציווי ועי' ב"ק דף ל' ע"א גבי רשות ב"ד ובתוספתא פ"ד דגיטין דחייב בדיני שמים, ועי' בהך דסנהדרין ד' פ"ד ע"ב מה דמקשה שם א"ה אחר נמי כו' ואמאי הא הוי ברשות וצ"ל דהקזת דם לא הוה רפואה גמורה ועי' בכתובות דף נ"ב ע"ב עשו הקזת כו' ובאמת זה הוה מחלוקת בברכות ד' ס' ע"א מהך דר' אחא ואביי ע"ש. גם י"ל באמת דכונת הגמ' בסנהדרין שם גבי מה מכה בהמה לרפואה ר"ל כהך דבכורות דף ל"ה גבי בכור שאחזו דם מחלוקת אם מותר להקיז ע"ש, ועי' בנדרים דף מ"א ע"ב גבי רפואת גופו ע"ש בר"ן בשם ירושלמי ובדברי רבינו בפיהמ"ש שם דיליף מן אבדת גופו ע"ש ועי' בהך דמנחות דף ס"ד גבי אמדוהו וביומא ד' פ"ד ע"ב דנקט שם וא"צ ליטול רשות מב"ד אך שם לא הוה על רפואה רק להצילו ממיתה אבל גבי רפואה צריך רשות ב"ד וכמו הך דמנחות דאמדוהו וכן הדין גבי בכור דקיי"ל דלמומין שאינם מובהקים בעינן דוקא מומחה ונטילת רשות מב"ד ועי' בסנהדרין ד' ה' ע"ב מה דאמר שם רב דגדל אצל רועה לידע איזה מום עובר ואיזה קבוע ומ"מ זה הוה הוראת ב"ד עי' בכורות דף כ"ט ע"ב דשייך ע"ז מה אני בחנם וע"ש דף ל"ו ע"ב בתוס' במה דפליגי עם רבינו בהל' בכורות אם בעי סמוך ועי' תוס' בכורות ד' ל"ח ע"ב אם מום שיש לו רפואה הוה מום ע"ש מה דמחלקי בין רפואה לנסיון ועי' תוס' זבחים דף י"ב ע"ב וכ"מ וכן מה דמבואר בירושלמי פ"ח דיבמות גבי מה שיש חילוק בין פ"ד לכרות שפכה דזה חוזר וזה אינו חוזר ומבואר שם ובספרי שזה מהל' רופאים ר"ל דזה לא שייך לדון דנימא דלכך לא יהיה אסור לבוא בקהל וע"ש דף פ' ע"א בהך מחלוקת דר"א ור"ע גבי סריס ותוס' שם דף קי"א ע"ב וזה תליא ג"כ אם רפואה הוה גדר דין או רק פעולה ועי' בהך דסנהדרין ד' ע"ז ע"ב גבי סממנין בידו אם פטור אי זה מקרי מכת מות כיון שיכול להתרפאות או לא והגמ' נקט רק דפטור משום דיצא מב"ד זכאי ובאמת רבינו לא הביא זה משום דס"ל דזה תליא בהך דר"נ ורבנן שם דף ע"ח גבי שהקל ממה שהיה וכן הדין לענין טריפות וכבר הארכתי בזה נמצא כך דלענין לרפואה בעי רק ב"ד והוה זה גדר דין ולכך עפ"י סיבה רחוקה אין מתירין משא"כ להצילן מן הרודף בזה א"צ ב"ד ואף ע"י סיבה רחוקה. ובאמת נ"ל דזה הוה ספר רפואות מה דמבואר בפסחים דף נ"ו דזה ג"כ הוה מסיני רק משום דדברים שבע"פ אסור להיות בכתב ועי' שבת ד' ו' ע"ב ברש"י ע"ש וכ"מ בזה. אך רבינו ז"ל בהל' ע"ז פי"א הי"א לא פירש כפי' רש"י ועי' ירושלמי שבת פי"ד: ע"כ השמטה]

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק י׳

ב׳

כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה וכו' או שקשר רסן בהמה ה״ז פטור וכו'. בריש פ' אלו קשרים (שבת דף קי"א:) אמרינן מאי קשר הגמלין וקשר הספנין אילימא קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא האי קשר שאינו של קיימא הוא וכו' ופירש״י ז״ל קיטרא דקטרי בזממא זהו קשר הרצועה שקושרים בטבעת. ולכאורה נראה דהיינו רסן בהמה וא״כ קשה דרבינו כתב שהוא קשר של קיימא דאינו מעשה אומן ובגמרא אמרו קשר שאינו של קיימא הוא דמשמע שהוא מעשה אומן. ונ״ל דכל דבר דאינו מעשה אומן קשר שאינו של קיימא קרי ליה בגמרא א״נ דרסן אינו מעשה אומן אבל הוא קשר של קיימא כקיטרא דקטרי בזממא ושמא דלאו היינו רסן דהוזכר בדברי רבינו:

ג׳

ואם היה חבל גרדי וכו'. קשה דבגמרא (דף קי"ג) אמרו בפירוש אילימא חבל בעלמא וכו' קשר של קיימא הוא אלא חבל דגרדי וכו' ושמא טעמא דחבל גרדי אינו משום שאינו קש"ק וכבר הוקשה זה בדברי ה"ה. וע"ק אמאי לא גזרו כאן חבל גרדי אטו חבל דעלמא כמו גבי דלי וכ"ת שאין כאן איסור אלא משום מוקצה לדעת רבינו הרי לעיל גבי דלי נמי אין האיסור אלא דרבנן שהרי כתב רבינו שמקשר חבל בדלי הוא פטור שר"ל אבל אסור מדרבנן וי"ל דשאני התם דהעיקר הוא הקשר מדאורייתא אבל הכא במוקצה עיקרו הוא מדרבנן ומפני כן לא גזרו. והרא"ש ז"ל כבר תירץ על זה בהשגות ואמר שחבל גרדי שאמרו הוא מפני שאינו חזק ויש לחלק בין דלי לפרה כמ"ש שם:

ד׳

לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית וכו'. ה"ה תמה על רבינו למה לא חילק בין חצר לכרמלית וכתב שהוא סובר שאין חילוק בהם והא דרב יוסף דלא כהלכתא אתיא. וקשה דא"כ אמאי הזכיר רבינו בכרמלית אדרבא מדהזכיר בכרמלית משמע דס"ל כרב יוסף דדוקא בכרמלית אבל לא בחצר ואולי שהזכיר כן מפני שאמר אח"כ לשון הגמרא שהמעשה אירע בכרמלית ודוחק. ומ"ש ה"ה ז"ל ואולי דעתו כדעת המפרשים אע"פ שלכאורה נראה שהוא מוכרח בגמ' הטעם שאפשר דמה שאמרו בגמרא התם לא מינטר וכו' הוא לומר דמש"ה הקשירה אסורה בחצר וחזר אביי והקשה לו והא מנא הוא כלומר נהי דאסרת לקושרו מ"מ אמאי אסרת לטלטלו ולזה דחי ליה ואמר דמדקא מתרץ ר' יוחנן ש"מ הלכה כר"י ולפי פירוש זה לדידן דלית לן כר"י מ"מ אסור לקושרו בחצר משום דהתם לא מינטר הכא מינטר דלא הוצרך רב יוסף למימר דהלכה כרב יהודה אלא לאסור הטלטול אבל הקשירה בלאו הכי אסירא לכך כתב ה"ה שאין זה פי' הגמרא אלא טעם איסור הקשר הוא מפני הטלטול והא בהא תליא וכדשרי הטלטול הוא הדין הקשירה ומפני כן כתב הדבר בלשון אולי:

ה׳

וכורך עליה משיחה ועונב עניבה. אע"ג דבגמרא (דף כ"ג) לא אמרו רבנן אלא עניבה אבל תרתי בבת אחת משיחה ועניבה אפשר דלא. י"ל דכיון דהתירו עניבה כריכת המשיחה אין איסור כלל. א"נ שרבינו ז"ל מפרש שמה שאמר ר' יהודה ובלבד שלא יענבנו קאי אמשיחה וכיון דר' יהודה ס"ל שכורך משיחה ובלבד שלא יענב אותה מכלל דרבנן סברי כריכת משיחה ועניבתה שרי דאם לא כן במאי פליגי:

י״ב

אחד נתן את האבן וכו'. כתב הרב המגיד והרמב"ן ז"ל מפרש בזה וכו'. קשה דלדידיה ז"ל איך אמרו בגמרא (דף ק"ב:) וליטעמיך הא פליגי רבנן עליה דר' יוסי וכמו שהקשו התוס' בריש פרק הבונה. ונראה שהוא ז"ל מפרש דבגמרא הקשו לשמואל מדרבנן ואפילו מר' יוסי דאי כר' יוסי אתי הא אמר ר' יוסי דבהנחה בעלמא סגי לגבי דימוס דלא מצינו דפליג ר' יוסי אדרבנן אלא גבי דימוס לבד אבל בשאר מודה דבעינן טיט ולזה אמרו ולטיעמיך כלומר אפילו לדידן לפחות תרי אופני בנין איכא דהא ר"י הזכיר בדבריו הנחה על גבי דימוס ולא הזכיר הנחה סתם וא"כ כי היכי דאת אמרת ור' יוסי ורבנן פליגי בעילאי ובמציעי כ"ע מודו דבעינן טיט ובתתאי כולי עלמא מודו דבעינן צדוד כוותיה. זה נראה ליישב דעת הרמב"ן ז"ל:

י״ג

וכן המגבן את הגבינה וכו'. כתב ה"ה וכבר כתבתי פ"ח מה שנחלקו קצת הראשונים וכו'. אלו המפרשים ז"ל נראה שמפרשים מאי דקאמר משום בונה שהוא דומה ענין לבונה אבל לא תולדה אלא שבות דומה למה שפירש"י ז"ל בסוף פרק המוציא (דף פ"א) גבי פרפיסא שאמרו שם בגמרא חייב משום תולדה ופירש"י ז"ל שם והך חייב לאו דוקא ע"ש, ומ"מ מ"ש לא ראיתי לו כן בפרק שמיני בשם המפרשים ז"ל x:

י״ד

העושה נקב כל שהו וכו'. בגמרא (דף ק"ב:) איכא פלוגתא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ופסק רבינו כרב, וקשה דלמטה נראה שפסק כשמואל שכתב והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת וכו' הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב דלרב הוי משום בונה כמבואר בגמרא במ״ש גבי קודח בשלמא לרב מיחזי כחר חורתא וכו' אבל זה איירי בנקב העשוי להכניס ולהוציא דאל״כ ה״ז מותר מן התורה כמ״ש בסמוך ובפרק כ״ג וכן קשה שבריש פרק כ״ג כתב בנקב לול של תרנגולים שהוא תולדת מכה בפטיש וחייב כוותיה דשמואל. ונראה שהוא ז״ל מפרש דמ״ש רב חייב משום בונה כלומר אפי' משום בונה וה״ה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה אלא שהוא מוסיף ואומר שחייב משום בונה דלדידיה אתי מתני' דהקודח כל שהו כפשטה. וכן מצינו דומה לזה בפ' תולין (שבת דף קל"ח) גבי מ״ש בגמרא משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר״ז אמר משום מרקד ושם פירש״י ז״ל דרבה דאמר משום בורר ה״ה משום מרקד אלא שר״ז פליג ארבה וכן רבינו בפ״ח נראה שפירש כן שכתב בפ״ח ה״ז תולדת בורר או תולדת מרקד ונראה שפסק כרבה כדפרישית שם: וא״ת אמאי לא כתב שם חייב שתים משום בורר ומרקד דומה למ״ש למעלה בזומר וצריך לעצים שחייב שתים. וי״ל דהוא סבור דבורר ומרקד דמו להדדי ואין ראוי שיהיה חייב שתים ולא הוי אלא לענין התראה וז״ש בגמרא משום מאי מתרינן ביה וכו'. ומ״מ סתם כאן רבינו הרבה בזה שהיה לו לכתוב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש אלא שהוא סמך על מ״ש לקמן והדברים סתומים:

י״ח

המסתת את האבן וכו'. גם זה במחלוקת דרב ושמואל בפ' הבונה (שבת דף ק"ב:) ופסק דלא כרב אע״ג דהלכתא כרב באיסורי משום דר' יוחנן ס״ל התם כוותיה דשמואל:

י״ט

אבל אם הפריח צפור לבית ונעל לפניו וכו'. בפרק האורג (שבת דף ק"ז:) אמרינן בגמרא דדוקא בצפור דרור אבל בשאר צפור לא ויש תימה על רבינו איך לא הזכירו:

כ׳

או שהיו הכותלים קרובים וכו'. כלומר הכותלים ד' אמות וכל אחד מהם גבוה אמה או פחות עד שהצל מגיע עד אמה אם היה מגיע צל של שניהם כאחד לא היה מגיע אלא אמה מכאן ואמה מכאן ובשתי האחרות לא הוה צל אבל אם לא היה בין שניהם אלא שתי אמות אז יקרא שצל של שניהם מגיע לאמצע כאחד שהצל של כותל זה מגיע עם צל של כותל זה. וא"ת אין זה שיעור שלפעמים יהיה המרחק אשר ביניהם גדול וכל הכותלים יגיעו זה עם זה מפני שהכותלים גבוהות הרבה דרך משל שכותל זה יהיה גבוה עשר אמות וכן הכותל שני ואפי' יהיה המרחק שביניהם כ' אמות יגיעו צל הכותלים זה עם זה לזה כתבו התוס' בפרק האורג (בד"ה היכא דנפלי) ואמרו היה להם שיעור הכותלים שוה והיו יודעים שיעורם ע"כ. כלומר דעל אותו השיעור אמרו דנפלי טולא אהדדי. ואע"פ שא"א להגיע צל של שני הכותלים כאחד. (גם מ"ש בגמרא שלא) [שאילו] היה אפשר להגיע צל של שניהם כאחד היה מגיע זה עם זה שם:

כ״ג

ישב הראשון ומלאהו וכו'. כתב ה"ה וכתב הרמב"ן ז"ל שמדברי התוספתא נראה שפירוש המשנה כך הוא וכו' מפשט הלשון משמע דהרמב"ן ז"ל סבור דמי שבא לשמור את ביתו ולא נודע שהיה שם צבי ועמד על הפתח אע"פ שמפני כך נעשה הצידה מותר כיון שלא היה בכונה אבל אם היה בכונה היה אסור אפי' לשני שעמד שם וקשה דמתניתין במאי אוקימתה לדבריו ז"ל דאי שאין כונה לשני לשמור הצבי אלא לשמור פתחו ומפני כן אמרו שהוא פטור א"כ אפי' בראשון נמי אם אין לו כונה לצוד את הצבי אע"פ שהצבי נצוד מעצמו הרי הוא פטור שהרי קדמה צידה למחשבה כמו שכתב הוא ז"ל וא"כ הוה ליה לתנא לאשמועינן מילתא אפי' בראשון אם אין לו כונה ואי מתניתין ביש לו כונה לשני זה א"א שהרי כתב הוא ז"ל שפירוש הא למה זה דומה וכו' שאמרו במשנה אינו אלא בשאין לו כונה וגם בדברי הרשב"א ז"ל קשה שנראה שהוא מפרש מתני' שיש לו כונה לשמור ביתו בצבי שבתוכו ומפני כן התירו לשני דא"כ אפי' הראשון נמי כיון דאין לו כונה אע"פ שהוא מעצמו נצוד מותר כמ"ש הוא ז"ל אע"פ שעל ידי כך נצוד הצבי כו' ואפי' היה לומר שאיירי כולה מתניתין להרמב"ן בשאין כונה כלל ולהרשב"א ביש להם כונה לשמור את הבית וגם על הצבי ומ"מ הראשון חייב כיון שהוא צד בראשונה אע"פ שאין לו כונה כלל לדעת הרמב"ן ולא אל הבית לבד לדעת הרשב"א אבל השני פטור כיון שאינו אלא שומר ממה שצד הראשון ודומה לשומר שכבר ניצוד מאתמול כלומר שהיה צבי בבית נצוד מאתמול ומצא השומר פתח פתוח בשבת ועמד על הפתח כדי שלא יברח שזה מותר שאינו אלא שומר אבל צידה גמורה לדעתם ז"ל נראה דאסור ומפני כן חייבו במשנה השני. ומה שבא בדברי הרמב"ן שקדמה צידה למחשבה וכן בדברי הרשב"א שע"י כך ניצוד הצבי נאמר לשון צידה בשילוח אבל אין הכונה אלא על השמירה כמו שנראה מתחלת לשון הרמב"ן שכתב שצבי היה שמור בתוכו וכו' וכן הרשב"א שכתב לשמור ביתו וצבי שבתוכו ולכן לא דקדקו בהזכירם בסוף לשון צידה והכונה על השמירה אבל הצידה אסור. זה נראה בדעתם ז"ל:

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק י׳

א׳

הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות אבל קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקושרי חוטי יריעות דמשכן קשר אומן הוי. וכל קשר שחייבים על קשרו חייבים על התרו דצדי חלזון נצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקשרם או להרחיבם וכל שהקושר אותו פטור כך מתיר אותו פטור מדאוריתא.

ח׳

הפותל חבלים מן ההוצין ומן הפשתן וכיוצא בהן הוי תולדת קושר וחייב ושיעורו כדי שיעמוד בלא קשירה וכן המפריד את הפתיל כשיעור זה הוי תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל.

ט׳

התופר שני תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן ואם תפר יתר על שתי תפירות חייב אע"פ שלא קשר שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה. הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב שכן במשכן בגד שנפל עליו דרנ' קורעין בה למעלה ולמטה ותופרין אותו כדי שלא תהא התפירה קמטים קמטים והקורע להפסיד פטור ככל המקלקלין. והקורע בחמתו או על מתו שחייב לקרוע עליו הוי מתקן לגבי יצרו ושככת חמתו וחייב. והפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת ופרש"י משום מכה בפטיש. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצ' בו הוי תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקין ולא נתכוון לקלקל בלבד חייב דהוי תולדת קורע.

י״ב

הבונה כל שהוא חייב דבכל שהוא מועיל כמאן דעייל שופתה בקופינה דמרא דחייב משום תולדת בונה והוי בנין כל שהוא. משוה פני הקרקע בבית חייב משום בונה אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט הנותן את הטיט חייב ובנדבך העליון אפילו מניח האבן חייב דאין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים פטור ואע"ג דבנין המשכן הוה קרשין על גבי אדנים דהוי בנין על גבי כלים אפילו הכי אדנים כקרקע הם חשובים והכי איתא בירושלמי. העושה אהל קבוע הוי תולדת בונה וחייב. וכן העושה כלי אדמה קודם שישרפו כגון תנור וכירים הוי תולדת בונה וחייב. וכן המגבן גבינה כגרוגרו' חייב משום בונה. התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ חייב משום בונה כיון שנתאחד. העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה מחזיר דלת של בור וכיוצא בו חייב משום בונה. הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור על מנת לבנות ואם סתר דרך השחתה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת כיון שמקלקל. הסותר אהל קבוע או עץ תקוע על מנת לתקן חייב משום תולדת בונה.

ט״ז

המכה בפטיש חייב שכן האומן מכה בכלי בשעת גמר מלאכתו והכי נמי הוה כל כלי מלאכת המשכן. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה כמנפח בכלי זכוכית וכיוצא בו חייב משום מכה בפטיש. (דבר מכה) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבים על עשייתו. המפיס שחין להרחיב פיה חייב משום מכה בפטיש. והמסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש. מצדד האבן ביסוד הבנין להושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש. והלוקט יבלת שעל גבי בגדים בידו אם מקפיד עליהן חייב משום מכה בפטיש אבל הסירן דרך עסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה חייב חטאת והוא שמקפיד עליה.

י״ט

הצד דבר שדרך מינו לצוד כגון חיה ועוף למקום שאינו מחוסר צידה חייב אבל למקום שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו לצוד אותו משם פטור לפיכך הצד ארי פטור עד שיכניסנו לתוך כיפה שלו שהוא נאסר בה. אחד שמנה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מהן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל שנתכוון לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב דנשמטין כשמרגישים יד אדם ומחוסרין צידה נינהו אבל זקן או חיגר או חולה או קטן פטור דלאו מחוסרי צידה נינהו הצד על ידי כלבים או עופות כיון שהוא מסייעם חייב והוא תולדת צד צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלוהו שנים פטורי' דכתיב בעשותה יחיד העושה אותה חייב אם אין יכול אחד לנעול ונעלוהו שנים חייבים דהוה ליה שכל אחד עשה כל המלאכה כיון שהאחד היה יכול לעשותה ישב האחד על הפתח ולא מלאוהו וישב השני ומלאוהו השני חייב דהוא עשה כל המלאכה כיון שהיה יכול לצאת קודם ישב הראשון ומלאוהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד האחד והלך לו האחד חייב שהרי היתה נגמרת המלאכה כשבא השני ולא כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו יושב ומשמרה דהוא לא עשה דבר. המפרק חיה ועוף מן המצודה פטור דאף על גב דסותר וקורע חייב היינו משום דהוו במשכן האי לא הוה במשכן הצד חיה ועוף שברשותו פטור דצידה דמשכן הוה בדבר שאינו ברשותו וצריך צידה. הצד דבר שאין במינו צידה פטור דכל דהוה ניצוד במשכן הוה דבר שבמינו צידה. רמשים המזיקים ואפילו שיש במינן צידה אם מתכוון לצוד אותן כדי להנצל מנשיכת אע"פ שאין ממיתין מותר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק י׳

סדר משנה על הלכות שבת פרק י׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 41,158 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שבת פרק י׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק י׳

ד׳

אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. וכתב הרב המגיד דרבינו לא כתב החילוק דאיתא בגמרא בין כרמלית לחצר דמינטר דהתם אפילו לטלטלו אסר רב יוסף ואולי דעתו דהך דרב יוסף אתיא דלא כהילכתא שסובר דכלי שנשבר בשבת אין ראוי לטלטלו אלא א"כ עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן כמ"ש בפכ"ה. ולדידי אין זה מספיק דהתינח שלא כתב רבינו דין זה גבי שבת אבל גבי יו"ט הו"ל לכתבו דשם סבר לאסור בטלטול כלי שנשברה בו ביום אם אינו עושה מעין מלאכה ראשונה וכמו שיתבאר בהלכות יו"ט וא"כ הו"ל לרבינו לאשמועינן דאם נפסקה רצועת סנדלו ביו"ט בחצר אסור לטלטלו. ועוד דבחידושי הרשב"א כתב דסנדל גרע משאר כלי שנשבר משום שדעתו לתקנו. אמנם אתי שפיר דעת רבינו לשיטתו שפסק בהלכות כלים פ"ז סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס והיינו סתם מתניתין דכלים דמייתי בסוגיא דשבת (דף קי"ב ע"ב) ומתבאר מתוך הסוגיא ופירוש רש"י שם דבין שנפסקה פנימית או חיצונה טמא ואע"פ שלא תקנה עדיין כלי הוא וא"כ מדהוי כלי לטומאה הוא הדין לגבי שבת וכדאיתא שם. ורב יוסף דאסרו בטלטול סבר כרבי יהודה דמטהר בברייתא ומסקנא דסוגיא מוכחת דלא כרב יוסף דוק ותשכח. ומה שהקשה הלח"מ דאי רבינו מתיר נמי בחצר אמאי נקט כרמלית. י"ל דאתא רק לאפוקי חצר שאינה מעורבת. וכן משמע בכס"מ ע"ש:

ו׳

נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש. והנה הרב ר' יהונתן בפרק בתרא דערובין כתב דמתניתין דקושרין נימת כנור במקדש אתיא כמאן דאמר דעיקר שירה בכלי דלמאן דאמר דעיקר שירה בפה לא שרי לקשור נימת כנור. אמנם דעת רבינו נראה דאינו כן דהרי פסק בהלכות כלי המקדש דעיקר שירה בפה ואעפ"כ פסק דקושרין. ונראה דס"ל דהא דאמר ר' ירמיה בר אבא בסוכה (דף נ"א) אפלוגתא דר' יוסי ברבי יהודה ורבנן בשיר אי דוחה שבת מחלוקת בשיר של שואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת. היינו אפי' למאן דאמר דעיקר שירה בפה ודלא כרב יוסף דקאמר התם דפליגי אי עיקר שירה בכלי. ושוב ראיתי שכן כתב הלח"מ לדעת רבינו בסוף הלכות לולב. אלא שמ"ש שם הטעם משום דאין שבות במקדש אינו מספיק לפי מ"ש רבינו כאן דקושרין נימא שנפסקה דמשמע דאף מלאכה גמורה מתיר. ודוחק לומר כמ"ש התוי"ט דרבינו לא התיר רק לקשור קשר שאינו של קיימא דא"כ אמאי כתב רבינו שלא יקשור נימא לכתחילה אפילו במקדש אלא ודאי דבקשר של קיימא איירי ואפילו הכי מתיר בשנפסקה. אלא נראה דהיינו טעמא דמתיר אפילו מלאכה בשביל מצות השיר במקדש גם למאן דאמר דאין עיקר שירה בכלי דמכל מקום כיון דמצוה מיהא איכא בכלי טפי מבפה מצי דחיא שבת דהא קיי"ל דאף מצוה מן המובחר דגבי קרבן דחי שבת. וכדמוכח במנחות (דף ס"ד) גבי שחט כחושה דאומרין לו הבא שמינה לכתחילה וכ"כ רבינו בפ"ב דשגגות ומשמע דהיינו משום דמצוה מן המובחר בשמינה אע"ג דכחושה נמי כשירה. וכן איתא בהדיא בירושלמי דפסחים פ"ו. וכן משמע בשבת (דף קל"ג ע"ב) דמשום מצות זה אלי ואנוהו מחללין שבת במצות הנוהגות בו. ועיין בשאגת אריה סי' נ"א. ועל פי זה מיושב מה שהקשו התוס' בסוכה ובערכין ממתניתין דהתם להא דרב יוסף בסוכה. ולפמ"ש לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלא קיי"ל כרבי יוסי בסוכה עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק י׳

י״ז

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. עיין במ"מ שמיישב ד' הרמב"ם שפסק דלהוציא ליחה מותר אף שפסק דמלאכה שאצל"ג חייב ובגמ' דף ק"ז אמר רב מאן תנא דמפיס מורסא להוציא ליחה פטור ר"ש היא דאמר מלאכה שאצל"ג פטור, משום דהרמב"ם מפרש דמפיס מורסא חייב משום מכה בפטיש ולא כפירש"י דמפיס מורסא משום בונה הוא ולכן כשהוא להוציא ליחה אינה גמר מלאכה עיי"ש, ובאמת כבר הקשו כן הראשונים על שמואל גופיה דפסק כר"י במשאצל"ג ופסק במפיס מורסא דפטור ומותר עיין בשבת דף ג' בתוס' שכתבו בשם ר"ת דשמואל קאמר כן אליבא דר"ש וליה לא ס"ל, אכן מקודם נבאר עיקרא דהך מילתא שחידש הרמב"ם דמפיס מורסא הוי משום מכה בפטיש ולמה באמת אינו חייב משום בונה וכבר הקשה כן הרמ"ק הביאו הכ"מ וז"ל תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והו"ל לפרש משום בונה כפירש"י עכ"ל, וז"ל רש"י בכתובות דף ו' ע"ב בד"ה חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבע"ח דכתיב ויבן את הצלע. והנה הרמב"ם פסק בפרק זה הל' י"ג וז"ל העושה אוהל קבוע הרי זה תולדת בונה וחייב וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וכו' הר"ז תולדת בונה וחייב וכן המגבן את הגבינה הר"ז תולדת בונה וחייב, המכניס יד הקרדום בתוך העץ שלו הר"ז תולדת בונה, וכן התוקע עץ בעץ וכו' עד שנתאחד הר"ז תולדת בונה וחייב, עכ"ל, וכ' המ"מ על מה שכתב הרמב"ם דהעושה כלי אדמה חייב משום בונה דהוא מימרא דאביי דף ע"ד האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות ואחד מהם הוא בונה, והענין שאע"פ שאמרו אין בנין בכלים זהו בכלים שנתפרקו להחזירן כמו שנתבאר בפ' כ"ב אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא זה בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי והשמועות מוכיחות כן ועיקר ע"כ ד' המ"מ. והנה ד' המ"מ הם ד' התוס' בשבת בדף ע"ד דרש"י פי' על האי מאן דעביד חביתא דהוי ז' חטאות לבד מבונה אבל משום בונה לא מחייב דאין בנין וסתירה בכלים, וכ' ע"ז בתוס' דדוקא במחזיר מטה של טרסיים אמרינן דאין בנין בכלים אבל העושה כלי מחדש חייב משום בונה דהא אמרינן עייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, אך אח"כ הקשו ממנפח בכלי זכוכית דחייב משום מכה בפטיש, ואמאי לא חייב משום בונה דהא הוי כלי מחדש ונשארו בקושיא, ולפי דברי הרהמ"מ דהרמב"ם נמי ס"ל כשיטת התוס' דלא אמרינן אין בנין בכלים אלא במחזיר אבל לא בעושה מחדש א"כ ישאר הקושיא ממנפח בכלי זכוכית דכן פסק גם הרמב"ם בפ"י הל' ט"ז, אך בר מן דין קשה לפי דברי המ"מ למה להרמב"ם לשנות דוקא בעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית בשלמא בגמ' חשיב ז' חטאות אבל הרמב"ם הא לא חשיב הכא כלל ריבוי חטאות, ואף דדרך הרמב"ם לכתוב באופן הנמצא בגמ', הוא דוקא שלא לשנות באופן אחר אבל הכא למה ליה להאריך ולכתוב העושה כלי אדמה כגון תנור וכו' ליתני העושה כלי חייב משום בונה, ועוד קשה לשון הרמב"ם בהל' זו בתחלתו שכ' העושה אוהל קבוע ה"ז תולדות בונה דלמה הוי תולדת בונה ולמה לא הוי בונה ממש והא בונה הוי בכ"ש, ומה הוי בונה ממש דנימא דהעושה אוהל קבוע הוי תולדת בונה. אכן באמת כל הנ"ל מיושב באופן פשוט, דהנה בגמ' דף מ"ז גבי מחזיר מטה של טרסיים אמרינן דאם תקע חייב חטאת, והנה לשיטת התוס' דהחילוק הוא בדין בנין בכלים בין מחזיר לעושה מחדש א"כ צ"ע למה חייב אם תקע כיון דאין בנין בכלים גבי מחזיר, ומטעם זה פי' הר"ן בחידושיו דאם תקע חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום בונה לא חייב דאין בנין בכלים, וכן פי' רש"י בפ' כל הכלים דף קכ"ב, אבל הרמב"ם בפ' כ"ב מהל' שבת הל' כ"ה כתב להדיא גבי מחזיר דלתות דגם בכלים של פרקים אם תקע חייב משום בונה אף דלא הוי אלא מחזיר, אכן בתוס' דף ק"ג כתבו דתוקע חייב משום בונה ומשמע דס"ל להתוס' דתוקע הוי כמו עושה כלי מחדש, אבל אינו מסתבר כ"כ, אכן נראה דהרמב"ם ביאר הענין באופן אחר דבטעמא דמגבן חייב משום בונה כתב הרמב"ם בפ"ז הל' ו' וז"ל ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד ה"ז דומה לבנין עכ"ל, ומבואר דמלאכת בונה יש בו הגדר שהוא מקבץ חלק אל חלק דהיינו שהוא בונה בנין מאבנים או מעצים, ובזה מבואר בפשיטות לשון הרמב"ם שעמדנו שכתב דהעושה אהל קבוע ה"ז תולדת בונה והקשינו דלמה כתב שהוא תולדת בונה והלא הוא בונה ממש, אך לפי"ז ניחא שפיר דעיקר אב מלאכה דבונה הוא בונה בנין שע"כ יש בו שני הענינים א' שהוא עושה אוהל קבוע, ב' שהוא מקבץ חלק אל חלק, ונמצא דעושה אוהל קבוע באמת אינו אלא תולדה דהיינו שהוא דומה לאב במקצתו, דהיינו עשיית האוהל קבוע וכן המגבן את הגבינה הוא ג"כ תולדה דבונה היינו בתולדה השנית שהוא מקבץ חלק אל חלק כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הנ"ל. איברא דלפי"ז קשה דהא בהל' י"ב שם כתב הבונה כל שהוא חייב, המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב, ואח"כ כתב בהל' י"ג העושה אוהל קבוע הר"ז תולדות בונה וחייב, משמע דבהל' י"ב שהתחיל בזה דין בונה אינו תולדה אלא אב וקשה דהא ליכא במשוה פני הקרקע מקבץ חלק אל חלק ולפימש"כ גם אב מלאכה דבונה הוא בבנין בית ממש שיש בזה שני החלקים עשיית אוהל ומקבץ חלק אל חלק, אכן הביאור הוא דמה שכתבנו דבאב דבונה צריך שני הגדרים זהו בעיקר גדר בנין דבהצטרף אלה השני חלקים נקרא בנין אבל בגדר חיוב מלאכה אינו צריך שהוא יעשה שני החלקים ואפי' עשה הוא חלק א' והחלק השני נעשה קודם ע"כ עשה בנין, וכמו אם יהיו תקועים עצים זה בזה בשיעור אוהל אלא שאינם מונחים על קרקע ובא וקבעם על הקרקע עד שנעשה אוהל חייב בזה מדין אב דבונה דהא עשה מלאכת בנין ולכן גם משוה פני הקרקע בבית הוי בונה ממש ולא תולדה ורק בעושה אוהל קבוע דאין בגדר המלאכה מקבץ חלק אל חלק כגון בפורס סדין וכדומה ואין בזה אלא משום עשיית אהל בזה כתב הרמב"ם שהוא תולדה. ועכשיו מיושב שפיר גדר דין אין בנין בכלים, דהא דאמרינן אין בנין בכלים היינו בתולדה הראשונה דהוא עשיית האוהל זה אינו אלא דוקא ע"ג קרקע אבל בכלים לא הוי בנין ולא הוי מלאכת אוהל ובנין כלל, וא"כ אם לוקח חתיכת עץ ועושה ממנה כלי ע"י שחקק בה קב אין בו דין בונה דאין בזה גדר בנין משום עשיית אוהל אבל התולדה השניה שמקבץ חלק אל חלק עד שנעשה גוף אחד דשייכא נמי במגבן פשיטא דאין נ"מ בזה בין ע"ג קרקע בין בכלים דלא גרע ממגבן, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שהתוקע עץ בעץ עד שנתאחד ה"ז תולדת בונה, וכן ניחא שפיר גם מה שפסק הרמב"ם דוקא בעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית דשם הוי בונה אבל בעושה כלי עץ שחקק קב בבקעת ועשהו כלי אינו חייב דדוקא בכלי אדמה שמדבק הרגבים כמו שפי' רש"י על הא דחייב ז' חטאות, ואם עשה כלי עץ ג"כ מעצים נפרדים כבר כתב אח"כ שהתוקע עץ בעץ ה"ז תולדת בונה משום דגדר מלאכת בנין בזה שמקבץ חלקים נפרדים ועושה גוף אחד שייך גם בכלים אבל גדר בנין בזה שעושה אוהל לא שייך בכלים ובזה אמרי' אין בנין בכלים, אלא שנשאר לנו לבאר דא"כ מה שייך גבי מחזיר מטה של פרקים הא דאין בנין וסתירה בכלים כיון דשם עושה גוף אחד מאברים נפרדים, אלא דזה באמת נמי ניחא שפיר דלגבי הדין עשיית אוהל שבמלאכת בונה אין חילוק בין אם עשאו בחוזק או לא, דאם שטח האוהל אם רק נעשה לקבע לא לארעי חייב משום בונה, אבל התולדה השנית דמקבץ חלק אל חלק כתב הרמב"ם דדוקא עד שנעשה גוף אחד, וא"כ שפיר ניחא דגבי מחזיר מטה של פרקים אם תקע בחוזק הא אמרינן דחייב חטאת ופסק הרמב"ם דהוא משום בונה כמו שהבאנו, ורק ברפוי תלינן הא מילתא באין בנין בכלים, דאם היה בנין בכלים מתורת בנין ואוהל - לא מחמת הקיבוץ שאינו חייב אלא דוקא בעושה גוף אחד - אז לא היה שום נ"מ בין רפוי לתוקע בחוזק דעכ"פ כיון שהחזירה והיא עכשיו מטה באופן שאינה עראי הוי דינה כמו בונה בית שאין נ"מ בחוזק או רפוי דאיברא דלא נעשה גוף אחד עכ"פ לא גרע מעושה אוהל קבוע, אבל כיון דקיי"ל דאין בנין בכלים ולא שייכא בכלים תורת בנין ואוהל כלל לכן אין כאן בונה, אלא אם תקע בחוזק דאז חייב משום מחבר דחייב גם במגבן ותוקע עץ בעץ ושאר מילי כיון שנעשה גוף אחד, ומבואר דליכא עכשיו שום קושיא דמה שהביאו התוס' מעייל שופתא בקופינא דמרא שזהו מה שהביא הרמב"ם המכניס יד הקרדום בתוך העץ, שהוא בודאי משום מחבר דבר אל דבר ועושהו גוף א' ובזה אמרי' יש בנין בכלים כמו שכתבנו אבל מנפח בכלי זכוכית דלא הוי מחבר ולא מקבץ אלא שבהנפוח עושה הכלי אף שעושה כלי מחדש מ"מ לא חייב משום בונה כמו שבארנו דגם עשה כלי מחדש ליכא תורת בנין. אלא דיש לעיין בהא דאיתא דף י"א ע"ב אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת ה"נ דלא מחייב ובפשוטו משמע דחייב משום בונה, אלא דבאמת לאחר העיון מסתבר יותר בל"ז דהגמ' מכוין לחיוב מכה בפטיש ולא לחיוב בונה, דלענין חיוב בונה אמרינן בגמ' בדף ק"ג דחק קפיזא בקבא, ופי' רש"י דאף שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן וכן פי' הרב המאירי ופסק כן להלכה, ואף באמת כן מסתבר לגבי חיוב בונה דאף דדעתו להוסיף אבל עכ"פ עכשיו כבר עשה כלי, וכמו במבשל שחייב תיכף כשהגיע למאב"ד (ואף שיש קצת לחלק) וכיון דהכי הוא דחייב אף דדעתו להוסיף א"כ למה לא יתחייב הדיוט שחקק קב בבקעת, ועיין בחידושי הר"ן שפירושו הוא משום שאומן יעשה מהבקעת שלשה קבין, וא"כ לפי הנ"ל מאי רבותא ומה תלי הגמ' זה בהא דלעיל כיון דאפי' דעתו להוסיף עד שלשה קבין יתחייב בחקיקת קב אחד, איברא דלהרמב"ם דס"ל אין בנין בכלים, ע"כ גם הא דחק קפיזא בקבא לא הוי לענין בונה, ובאמת הרמב"ם מפרש פי' אחר כפי' רבינו האי גאון ור"ח דמיירי שעושה תיקון בכלי וחייב משום מכה בפטיש, אבל מסברא ג"כ נראה כן דלענין בונה אין נ"מ דעכ"פ בנה בנין, וע"כ דהגמ' דהדיוט שחקק קב בבקעת לא מיירי לענין חיוב בונה אלא לענין חיוב מכה בפטיש דלזה צריך גמר מלאכה ולכן אם לא היה גמר מלאכה לא היה חייב אבל מכיון דהוא הדיוט וכל חקיקתו הוא באופן זה והוא לא יעשה יותר ואצלו זהו גמר המלאכה חייב, עכ"פ אין מכאן סתירה לשיטת הרמב"ם כפי"מ שבארנו דבעושה כלי חדש נמי לא מחייב משום בונה מתורת מלאכת עשיית אוהל, איברא דלפי דברינו ישאר לנו תימה לפי דעת רש"י דהא רש"י ס"ל גבי האי מאן דעביד חביתא דאין דין בנין בכלים אף בעושה כלי מחדש, וא"כ לפי"ז ע"כ הא דחק קפיזא בקבא לענין מכה בפטיש הוי ומלבד דחסר הבנה למה יהיה גמר מלאכה ויחייב משום מכה בפטיש כיון דדעתו להוסיף גם אינו מבואר קושיית הגמ' בדף י"א אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת דלמה לא יתחייב וכמש"כ וצ"ע. ולפי האמור נבין היטב מה דאמרי' בגמ' דף צ"ה דגודלת חייב משום בונה משום דכתיב ויבן את הצלע מלמד שקילעה וכו' דבאמת קשה להבין דעכ"פ הא אין לזה שום דמיון למלאכת בונה, אבל לפי הנ"ל מיושב דבגודלת הוא מקבץ חלקים ומחבר דבר אל דבר, אלא דלא הוי תקיעה בחוזק ולא הוי דמיון בונה אלא דמיון אריגה, ושמעינן מהך קרא דקרוי בנין, עכ"פ מיושב שפיר מה דהרמב"ם לא מפרש על מפיס מורסא דהוי משום בונה דאף דעושה פתח אבל כיון דדין עשיית אוהל ליכא כלל בתלוש אלא רק גדר מקבץ חלק אל חלק והכא לא הוי מקבץ אלא עשיית אוהל ובתלוש לא מחייב, ולא שייך כאן להזכיר אם אדם הוי כקרקע דלגבי חיובי מלאכות שבת דילפינן ממשכן בעינן בנין בקרקע ממש ופשוט, (ובאמת הרמב"ם לא פסק כלל הא דגודלת חייב משום בונה אלא דבזה לא היה מיושב דהתם לא הוי מלאכת בונה אבל במפיס מורסא הא הוי עשיית פתח, וגם כונת רש"י בכתובות כן דמדר"א נשמע לרבנן דשייך דין בנין בבע"ח). ועכשיו אתי שפיר תירוץ המ"מ שיישב דברי הרמב"ם דמשום הכי פסק במפיס מורסא דלהוציא ממנה ליחה פטור ומותר שהקשו עליו דהא פסק דמשאצל"ג חייב, וכתב המ"מ דכיון דהרמב"ם מפרש דחיוב דמפיס מורסא הוא משום מכה בפטיש לכן לא שייך בזה מלאכה שאצל"ג דלא הוי מלאכה כלל כיון שאינו עושה זאת בשביל מלאכת הרופאים, ובאמת אף דדבריו מסתברים בכ"ז הם נפלאים, דעכ"פ במה יתיישב הגמ' דבגמ' דף ק"ז אמרינן להדיא דברייתא דמפיס מורסא אתיא כר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור, אכן לפי הנ"ל מיושב שפיר דהנה בדף ק"ב ע"ב פליגי רב ושמואל במסתת דרב סבר דחייב משום בונה ושמואל אמר מכה בפטיש, ומסתת הוא בתלוש וע"כ סבר דיש בנין בכלים וכיון שתיקן את האבן שהיא ראויה לבנין זה נמי מיקרי בנין, וברשב"א כתב בשם רבינו האי דמהא דרב סבר דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מוכח דרב סבר יש בנין בכלים ולכן לית הלכתא כוותיה, אכן לפי דברי הרמב"ם מהא דעייל שופתא לא מוכח דהא הרמב"ם פסק בעייל שופתא כרב והוא פסק להדיא דאין בנין בכלים כמו שהארכנו אכן במסתת פסק הרמב"ם כשמואל דחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה, וע"כ הא דלא פסק בהא כרב באיסורי כדפסק באינך תרי פלוגתא כרב משום דבמסתת בודאי הוי משום דס"ל לרב יש בנין בכלים ולכן פסק הרמב"ם כשמואל דחייב משום מכה בפטיש וא"כ שפיר ניחא דרב לטעמיה דס"ל יש בנין בכלים מפרש שפיר הברייתא דמפיס מורסא משום בונה ולכן כשמתכוין להוציא ליחה הוי מלאכה שאצל"ג, ולכן קאמר רב דהך ברייתא אתיא אליבא דר"ש אכן לדידן דפסקינן דאין בנין בכלים א"כ ע"כ הך ברייתא משום מכה בפטיש וא"כ לא תליא כלל הך ברייתא בהא דמשאצל"ג, דלפי זה אם מתכוין להוציא ליחה לא הוי מלאכה וכמו שכתב הרהמ"מ. ובזה גופא יתיישב קושיית הראשונים ובתוס' בשבת דף ג' משמואל אדשמואל דשמואל סבר כר"י במלאכה שאצל"ג ופסק במפיס מורסא דפטור ומותר וכמו שהבאתי, אך כפי הנ"ל אינו קושיא וזה גופא טעמא דהרמב"ם שלא דחה הך דמפיס מורסא, ופי' הך דמפיס מורסא משום מכה בפטיש וס"ל דרב מפרש משום בונה אבל משום מכה בפטיש לא הוי במתכוין להוציא ליחה מלאכה כלל וטעמיה דמפרש דלא כרב משום דמוכח משמואל גופיה דהוא נמי סבר משאצל"ג חייב, וע"כ דהוא פליג על רב בהא, וטעמא משום דרב מפרש משום בונה ואזיל לטעמיה דיש בנין בכלים ושמואל מפרש משום מכה בפטיש דאזיל לטעמיה דס"ל בההוא דמסתת דחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה דאין בנין בכלים, וכיון דקיי"ל בההוא דמסתת כשמואל וכנ"ל ע"כ כאן במפיס מורסא נמי אינו אלא משום מכה בפטיש וכנ"ל. והנה הרמב"ם בפ"י הל' י"ד פסק שהעושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה, וכתב המ"מ שפסק כרב וכ' ע"ז הכ"מ ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה"ז תולדת מכה בפטיש ובר"פ כ"ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה"ז חייב משום מכה בפטיש, ע"כ דבריו, וכתב הלח"מ דס"ל להרמב"ם דהא דפליגי רב ושמואל בעייל שופתא בקופינא דמרא דרב סבר משום בונה ושמואל סבר משום מכה בפטיש וכן בעושה נקב בלול של תרנגולים לאו דרב סבר דאינו חייב אלא משום בונה אלא דרב סבר דחייב אף משום בונה אבל אין ה"נ מודה דחייב משום מכה בפטיש נמי וה"נ אשכחן גבי משמר דרבה אמר משום בורר ור"ז אמר משום מרקד ופי' רש"י דרבה אף משום בורר ס"ל, אף דנשאר הלח"מ בפליאה על הרמב"ם דא"כ הו"ל למיתני דחייב שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש עיי"ש בלח"מ, והנה באמת קשים הדברים דאי חייב שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש א"כ איך קאמר רב משום בונה דמשמע משום בונה לחוד ואינו חייב אלא אחת, ולא דמי להא דמשמר דהתם אינו חייב אלא אחת אי משום בורר או משום מרקד כמ"ש הלח"מ בעצמו משום דהכל מלאכה אחת ובאמת בורר גופא אי לא היה חשיב אב היה חייב משום מרקד וכן להיפוך כדמוכח בפ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב אבל הכא אי חייב שתים לא הול"ל משום בונה אלא דחייב שתים. לכן נראה ליישב דברי הרמב"ם בהקדם שנבאר פירושא דמלאכת מכה בפטיש לדעת הרמב"ם, דכל הראשונים משמע דס"ל דעיקר מלאכת מכה בפטיש הוא מלאכת גמר מלאכה, ורק דמיקרי מכה בפטיש משום דדרך האומן שמכה בפטיש בשעת גמר מלאכה, אכן באמת קשה הדבר מאד דנקט התנא דוקא השם דמכה בפטיש דאינו עיקר המלאכה ואם הכה בפטיש לפני גמר המלאכה פטור כדפי' רש"י להדיא במתני', אכן הרמב"ם נראה שהוא מפרש באופן אחר דזה לשון הרמב"ם בפ"י הל' ט"ז המכה בפטיש הכאה אחת חייב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדה מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה וכו' עיי"ש הרי מבואר שלא הוצרך כלל בחיוב דמכה בפטיש שיהיה בשעת גמר מלאכה שהרי חלק אותם לשנים וכ' המכה בפטיש הכאה א' חייב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב, אלמא שהם שני דברים ואינם שייכים זה לזה ועוד שהרי הרמב"ם שינה מלשון הגמ', דבגמ' אמרינן בדף ע"ה רבה ור"ז דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואפשר לפרש דהיינו דעיקרא דחיובא דמלאכת מכה בפטיש הוא גמר מלאכה אבל הרמב"ם הרי כתב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הוא תולדת מכה בפטיש, א"כ גמר מלאכה הוא תולדה ולא פירושא דמלאכת מכה בפטיש, לכן נראה דהרמב"ם מפרש מתני' כפשטה, דמכה בפטיש בעצמו היא מלאכה, וטעמא דמילתא דאחרי כל המלאכות השונה התנא דהם מלאכות נפרדים שיש בכל א' חשיבות מלאכה חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה, ואמרינן עלה בגמ' דכל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, והיינו דמידי דאית בה גמר מלאכה דמי למלאכת אומן וחייב משום מלאכת אומן ולכן האי מאן דשקיל אקופי מקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש וכן כל דכוותיה דכיון דהוי גמר המלאכה דמי למלאכת אומן וחייב עלה משום מלאכת מכה בפטיש. ולכן גבי המפיס מורסא כתב הרמב"ם שזו היא מלאכת הרופא ולא דייק כלל לכתוב שהוא גמר מלאכה, אלא דכיון שהוא מלאכת הרופא הוי מלאכת אומן וחייב משום מכה בפטיש ולכן מיושב עכשיו שפיר, דלא שייך כלל לחיוב במלאכה אחת שתים משום בונה ומשום מכה בפטיש דכי שייך לחייב מעשה מלאכה א' משום שני חיובים, אלא אם במעשה האחת עשה באמת שני מלאכות נפרדים, כמו למשל אם קצר ונטע כאחת או שלש ואפה כאחת או כל שכמותם שבמעשה א' יעשה שני מלאכות אבל מכה בפטיש הא אמרינן דאינה מלאכה שיש בה חידוש פעולה ומלאכה מצד עצמה אלא דחשיבות מלאכת האומן מחשיב לזה מלאכה, דמלבד כל המלאכות שיש בכל א' חשיבות מלאכה ישנה עוד חשיבות הכאת פטיש וכן כל מלאכת אומן ג"כ מחשיב את המלאכה ונקרא עליו שם מלאכה וא"כ אם עשה אחת מן המלאכות באופן שיש ע"ז גם שם מלאכת אומן עכ"פ הא לא עשה שני מלאכות כלל ובשביל תוספות חשיבות לא יתחייב, ולכן שפיר בעייל שופתא בקופינא דמרא או העושה נקב בלול של תרנגולים אי חייב משום בונה לא שייך לחייבו ג"כ משום מכה בפטיש, ובאמת בכל מילי דמלאכת שבת אי הוי גמר מלאכה והוא עושה הגמר מלאכה יש לחייבו ג"כ משום מכה בפטיש, אלא דהרמב"ם רצה בזה להשמיענו שהעושה נקב בכל דבר בין בעץ בין במתכת בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש ומשום דתנן במתני' דהקודח חייב והיינו משום מכה בפטיש ונ"מ גם בעושה נקב בבנין אם לא התרו בו משום בונה אלא משום מכה בפטיש. וכן לקמן בפ' כ"ג דאיירי לענין עושה נקב בחבית שהוא כלי וליכא לחיובי משום בונה, כתב ג"כ שהעושה נקב כ"ש שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל כמו לול של תרנגולים ה"ז חייב משום מכה בפטיש לפיכך וכו' והיינו דשם רצה לבאר דבעושה נקב בכלים דשם לא שייך לחיובי משום בונה דאין בנין בכלים וכנ"ל ואפילו בעושה כלי מחדש כמו שביארנו, ולכן לא נשאר אלא חיוב מכה בפטיש, ולכן כתב העושה נקב וכו' כמו בלול של תרנגולים, היינו נקב כזה שהוא עשוי להכניס ולהוציא, דבלול של תרנגולים יש ג"כ החיוב דמכה בפטיש וכנ"ל אלא דשם לא נצרך לזה כיון דאיכא נמי חיובא דבונה דהוי בונה ממש וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק י׳

ט׳

אבל אם תפר יותר מב' תפירות. לא הראו נו"כ מקור לזה ועי' ח"ס חא"ח סי' א':

כ״ב

והיה הוא רודף כו'. עי' מג"א סשט"ז סק"ד דבא"א אינו חייב ויל"ע דה"ל ב' שעשאוה. וצ"ל דאה"נ רבינו לשיטתי' בפ"א ה"ז כסמ"ש דלא כר"ש ולר"ש באמת פטור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק י׳

ד׳

אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. כתב הה"מ דרבינו לא כתב החילוק דאיתא בגמ' בין כרמלית לחצר דמינטר דהתם אפילו לטלטלו אסר רב יוסף ואולי דעתו דהך דר"י אתיא דלא כהלכתא שסובר דכלי שנשבר בשבת אין ראוי לטלטלו אא"כ עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן כמ"ש בפכ"ה. ולדידי אין זה מספיק דהתינח שלא כתב רבינו דין זה גבי שבת אבל גבי יו"ט הו"ל לכתבו דשם סבר לאסור בטלטול כלי שנשברה בו ביום אם אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה וכמו שיתבאר בה' יו"ט, ועוד דבח"ר כתב דסנדל גרע משאר כלי שנשבר משום שדעתו לתקנו. אמנם א"ש דעת רבינו לשיטתו שפסק בפ"ז מה' כלים סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס, והיינו סתם מתני' דכלים דמייתי בסוגיא דשבת (קי"ב ב') ומתבאר מתוך הסוגיא ופירש"י שם דבין שנפסקה פנימית או חיצונה טמא ואע"פ שלא תקנה עדיין כלי הוא, וא"כ מדהוי כלי לטומאה ה"ה לגבי שבת וכדאיתא שם, ורב יוסף דאסרו בטלטול סבר כר"י דמטהר בברייתא ומסקנא דסוגיא מוכחת דלא כרב יוסף. ומ"ש הלח"מ דאי רבינו מתיר נמי בחצר אמאי נקט כרמלית, י"ל דאתא רק לאפוקי חצר שאינה מעוברת וכ"מ בכס"מ ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת י׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם