הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק ח׳

ספר זמנים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ח׳
הלכה א׳
הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמְנַכֵּשׁ בְּעִקְּרֵי הָאִילָנוֹת וְהַמְקַרְסֵם עֲשָׂבִים אוֹ הַמְזָרֵד אֶת הַשָּׂרִיגִים כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת חוֹרֵשׁ וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל הַתֵּל וְרִדְּדוֹ אוֹ מִלֵּא הַגַּיְא חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. וְשִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן כָּל הַמַּשְׁוֶה גֻּמּוֹת שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא:
הלכה ב׳
הַזּוֹרֵעַ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַזּוֹמֵר אֶת הָאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּצְמַח הֲרֵי זֶה מֵעֵין זוֹרֵעַ. אֲבָל הַמַּשְׁקֶה צְמָחִין וְאִילָנוֹת בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכֵן הַשּׁוֹרֶה חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּמַּיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא:
הלכה ג׳
הַקּוֹצֵר כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְתוֹלֵשׁ תּוֹלֶדֶת קוֹצֵר הוּא. וְכָל הָעוֹקֵר דָּבָר מִגִּדּוּלוֹ חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְפִיכָךְ צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים וּכְשׁוּת שֶׁעָלָה בַּסְּנֶה וַעֲשָׂבִים שֶׁצָּמְחוּ עַל גַּב הֶחָבִית. הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן חַיָּב שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹם גִּדּוּלָן. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה מְקוֹם גִּדּוּלוֹ. וְעָצִיץ נָקוּב בִּכְדֵי שֹׁרֶשׁ קָטָן הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ חַיָּב:
הלכה ד׳
כָּל זֶרַע שֶׁקְּצִירָתוֹ מַצְמַחַת אוֹתוֹ וּמְגַדַּלְתּוֹ כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא וְסִלְקָא. הַקּוֹצְרוֹ בִּשְׁגָגָה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא קוֹצֵר וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹטֵעַ. וְכֵן הַזּוֹמֵר וְהוּא צָרִיךְ לָעֵצִים חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר וּמִשּׁוּם נוֹטֵעַ. גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁל עָפָר שֶׁעָלוּ בָּהּ עֲשָׂבִים, הִגְבִּיהָהּ מֵעַל הָאָרֶץ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת חַיָּב מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ. הָיְתָה עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת וְהִנִּיחָהּ עַל הָאָרֶץ חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן וְכֵן אִילָן שֶׁיָּבְשׁוּ פֵּרוֹתָיו בּוֹ. הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כַּעֲקוּרִין לְעִנְיַן טֻמְאָה:
הלכה ה׳
הַתּוֹלֵשׁ עֻלְשִׁין הַמְזָרֵד זְרָדִין. אִם לַאֲכִילָה שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאִם לִבְהֵמָה שִׁעוּרוֹ כִּמְלוֹא פִּי גְּדִי. וְאִם לְהַסָּקָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה. הַמְעַמֵּר אֳכָלִין אִם לַאֲכִילָה שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאִם עִמֵּר לִבְהֵמָה שִׁעוּרוֹ כִּמְלוֹא פִּי גְּדִי. וְאִם לְהַסָּקָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה. וּבֵיצָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בֵּיצָה בֵּינוֹנִית שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה הוּא כְּדֵי לְבַשֵּׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה וּגְרוֹגֶרֶת אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה בְּבֵיצָה. וְאֵין עִמּוּר אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע:
הלכה ו׳
הַמְקַבֵּץ דְּבֵלָה וְעָשָׂה מִמֶּנָּה עִגּוּלָה אוֹ שֶׁנִּקֵּב תְּאֵנִים וְהִכְנִיס הַחֶבֶל בָּהֶן עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גּוּף אֶחָד. הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַמֵּר וְחַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הַדָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב וְאֵין דִּישָׁה אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְהַמְפָרֵק הֲרֵי הִיא תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ וְחַיָּב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְכֵן הַחוֹבֵל בְּחַי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹר חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לַדָּם שֶׁיֵּצֵא מִן הַחַבּוּרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק בִּלְבַד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּם אוֹ בַּחָלָב שֶׁהוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹבֵל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק חַיָּב מִפְּנֵי נַחַת רוּחוֹ שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּם שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ חַיָּב:
הלכה ט׳
שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת כְּמוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹף. אֲבָל שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֵין לָהֶן עוֹר. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. וְאֶחָד הַחוֹבֵל בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אוֹ בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה וְיָצָא מֵהֶם דָּם אוֹ שֶׁנִּצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא חַיָּב:
הלכה י׳
הַסּוֹחֵט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה בַּמַּשְׁקִין שֶׁסָּחַט כִּגְרוֹגֶרֶת. וְאֵין חַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְּרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. וּמֻתָּר לִסְחֹט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הָאֹכֶל. שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לְאֹכֶל אֹכֶל הוּא וְנִמְצָא כִּמְפָרֵק אֹכֶל מֵאֹכֶל. אֲבָל אִם סָחַט לִכְלִי שֶׁאֵין בּוֹ אֹכֶל הֲרֵי זֶה דּוֹרֵךְ וְחַיָּב. וְהַחוֹלֵב לְתוֹךְ הָאֹכֶל אוֹ הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּחֲלֹב לְתוֹךְ הַכְּלִי:
הלכה י״א
הַזּוֹרֶה אוֹ הַבּוֹרֵר כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְהַמְחַבֵּץ הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר. וְכֵן הַבּוֹרֵר שְׁמָרִים מִתּוֹךְ הַמַּשְׁקִין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר אוֹ תּוֹלֶדֶת מְרַקֵּד וְחַיָּב. שֶׁהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַמְרַקֵּד דּוֹמִין עִנְיְנֵיהֶם זֶה לָזֶה. וּמִפְּנֵי מָה מָנוּ אוֹתָן בִּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן מוֹנִין אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
הלכה י״ב
הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין וּבֵרֵר מִין מִמִּין אַחֵר בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב. בְּקָנוֹן אוֹ בְּתַמְחוּי פָּטוּר. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ לֶאֱכל לְאַלְתַּר מֻתָּר:
הלכה י״ג
וְהַבּוֹרֵר פְּסלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל וַאֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת חַיָּב. וְהַבּוֹרֵר תֻּרְמוֹסִין מִתּוֹךְ פְּסלֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסלֶת שֶׁלָּהֶן מְמַתֶּקֶת אוֹתָן כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתָן עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל וְחַיָּב. הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם נַעֲשָׂה כְּבוֹרֵר לָאוֹצָר וְחַיָּב. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין מְעֹרָבִין בּוֹרֵר אֶחָד מֵאַחֵר וּמַנִּיחַ לֶאֱכל מִיָּד. וְאִם בֵּרֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵר בְּשַׁחֲרִית לֶאֱכל בֵּין הָעַרְבַּיִם חַיָּב:
הלכה י״ד
המְשַׁמֵּר יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ מַיִם וְכֵן שְׁאָר הַמַּשְׁקִין בַּמְּשַׁמֶּרֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּשַׁמֵּר כִּגְרוֹגֶרֶת. אֲבָל מְסַנְּנִין יַיִן שֶׁאֵין בּוֹ שְׁמָרִים אוֹ מַיִם צְלוּלִין בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צָלוּל בְּיוֹתֵר. וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי שְׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצּוֹלוּ. וְנוֹתְנִין בֵּיצָה טְרוּפָה לִמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל כְּדֵי שֶׁיִּצָּלֵל. חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. לְמָחָר מְמַחֶה וְשׁוֹתֶה בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי. וְכֵן יַיִן מִגִּתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסּוּדָרִין. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִפְרְשׁוּ הַשְּׁמָרִים מִן הַיַּיִן יָפֶה יָפֶה וְכָל הַיַּיִן כְּגוּף אֶחָד הוּא. וְכֵן הַחַרְדָּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
הלכה ט״ו
הַטּוֹחֵן כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. וְכָל הַשּׁוֹחֵק תַּבְלִין וְסַמָּנִין בְּמַכְתֶּשֶׁת הֲרֵי זֶה טוֹחֵן וְחַיָּב. הַמְחַתֵּךְ יָרָק תָּלוּשׁ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹחֵן. וְכֵן הַנּוֹסֵר עֵצִים לֵהָנוֹת בִּנְסֹרֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ הַשָּׁף לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת חַיָּב מִשֶּׁיָּשׁוּף כָּל שֶׁהוּא. אֲבָל הַמְחַתֵּךְ עֵצִים אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּדַקְדֵּק מֵהֶן כְּדֵי לְבַשֵּׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה:
הלכה ט״ז
הַמְרַקֵּד כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. הַלָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב הַמְגַבֵּל אֶת הֶעָפָר הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת לָשׁ. וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. וְאֵין גִּבּוּל בְּאֵפֶר וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס וְלֹא בְּמֻרְסָן וְלֹא בְּכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַנּוֹתֵן זֶרַע שֻׁמְשְׁמִין אוֹ זֶרַע פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּמַיִם חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעָרְבִין וְנִתְלִין זֶה בָּזֶה:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ח׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ח׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
החורש כ"ש. ובגמ' כ"ש למאי חזי לבזרא דקרא. ירושלמי פ' כ"ג כמה יחרוש ויהיה חייב ר"מ אמר כדי ליטע כרישה ר"א בר רב כדי ליטע זכרותה של חטה הוא המקום החד שבראש א' של חטה ואין מחלוקת בין בבלי וירושלמי דודאי כ"ש לאו דוקא, ועי' ק"ע שם ד"ה כמה:
ב׳
וכן השורה חיטין. המ"מ והכ"מ כ' מקור דהאי דינא מהסוגיא זבחים דף צ"ד והרואה שם יראה בהיפך ועי' בזה בס' בני חיי או"ח סימן רנ"ב ועי' מרכבת המשנה:
ד׳
כגון אספסתא וכו'. עי' הה"מ שהביא סוגיא דש"ס אמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתים וכו' אמר ר"י האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים. נראה דאפשר לומר דר"י ל"ל דר"כ דע"כ לא מחייב ר"י ב' אלא באספסתא משום דדרך הוא בכך שקוצרין אותו ג"פ בחודש וחוזר וצומח ומאן דקטל אספסתא ממילא כוונתו לשניהם ומש"ה חייב ב' משא"כ בזומר וצריך לעצים דעיקר כוונתו לעצים א"ל דאינו חייב ב' ומש"ה הביא רבינו דין דאספסתא ברישא וגם לא כתב ביה שצריך לקצירתו משום דסתמא כ"ה ואח"כ כ' אפי' בזומר וצל"ע ג"כ חייב שתים דהלכה כר"כ. ובזה מיושב מה דקשה טובא בריש מס' מ"ק בפלוגתא דרבה ור"י דקאמר אביי בין לרבה ובין לר"י קשיא וכו' וכ"ת וכו' והאמר ר"כ וכתבו התוס' שם דל"ג קשיא משום דלמא פליגי על ר"כ ואמאי לא קשיא ליה מר"י גופיה וכבר דשו בו רבים בקושיא זו ולדברינו לק"מ. ודע דקשה לי על רבינו כיון שפסק הכא להא דר"כ אמאי פסק לעיל המנכש וביותר קשה גבי משקה מים לזרעים אמאי אינו חייב שתים דהא אביי מקשה הכא אף שכתב התוס' שם דל"ג קשיא וצ"ל דרבה ור"י פליגי על ר"כ ובספר ש"י למס' מ"ק כתבתי דהר"מ ז"ל לטעמיה אזיל דהנה התוס' כתבו במ"ק הך דר"כ דחייב משום נוטע סתמא אתמר גם בלא מחשבה ע"ש ומדברי רבינו שכתב הזומר את האילן כדי שיצמח משמע דוקא אם עושה כן במחשבה כדי שיצמח הא לא"ה לא ודחיק לי' לרבינו לומר כן משום קושית התוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה זומר וכו' זה דקשיא להו שם בהא דאמרי' בסנהדרין לעקל בית הבד אני צריך ודחקו שם לתרץ דמיירי בענין דמתקלקלין באילנות ודחוק להו להתוס' לומר כן משום דאזלו לשיטתם, אבל לדעת רבינו י"ל דהכי קאמר הגמ' דיכול לומר כוונתו לא היה לזריעה והנה קושית אביי לר"י אינו אלא משום דסבר דר"כ סתמא קתני א"כ כיון דחזינן דר"ל בסנהדרין סובר דבכוונה תליא מילתא א"כ דר"י אתיא שפיר ולק"מ קושית אביי משא"כ לרבה קושיא אלימתא היא ור"י סובר דגם ר"כ מיירי בחושב וא"כ ס"ל לפמ"ש בפי' דברי רבינו בהא דנקט אספסתא ברישא ואח"כ נקט דין דר"כ לומר דגם דין דר"כ דזומר וצל"ע מיירי ג"כ בכה"ג במחשב ומכוון לצמוח דומיא דאספסתא וסמך רבינו על הל' ב' דאינו חייב כ"א במכוון לצמוח ועפ"ז יפה פסק רבינו כר"י ולא כרבה ועי' בהה"מ הל' ב' ודו"ק היטב: גבשושית וכו'. עי' בדברי הה"מ דרבינו מפרש הך דר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה מיירי במונח ע"ג יתידות ופי' הל"מ ע"ש, ולפי"ז הא דאמר ר"ל התולש ממנו בשבת חייב חטאת משמע אף התולש מעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות חייב דמ"ש מצרור דעלו בו עשבים חייב ולא חילק בין מונח ע"ג קרקע למונח ע"ג יתידות וכ"כ בס' בני חיי סימן שי"ב וחלק שם על הרב ד"ע שכתב בהל' ג' על מה שכתב רבינו ועציץ נקוב וכו' חייב מיירי דוקא במונח ע"ג קרקע אבל לא במונח ע"ג יתידות ע"ש שהאריך בדבר: וכן אילן שיבשו פירותיו. עי' הה"מ ועי' רש"י שם ובתוס' מסכת שבת דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר ביבש גם העוקץ או האילן פטור ולזה דייק רבינו שיבשו פירותיו:
ה׳
המעמר שיעורו כגרוגרת. גרסינן בירושלמי שבת דף כ"ט ע"א כל אילין שיעורן אם לאכלן כגרוגרת פי' כל השיעורים של אבות מלאכות אם לאוכלן כגרוגרת ועי' ק"ע שם ד"ה כל שא"צ לדברי הה"מ שלמד מהיקש דמנכש וקוצר:
ז׳
וכן החובל בחי חייב משום מפרק. עי' פ"י כתובות דף ז' מה שמקשה על רבינו פה ועי' מה שאכתוב בס"ד פ"א מהל' יו"ט:
ט׳
אבל שאר שקצים ורמשים וכו' פטור. הה"מ הבין בדברי רבינו דס"ל דברייתא חולין דף מ"ו נדחה מהלכה ובאמת המעיין ברא"ש ר"פ ש"ש כתב להדיא בפירושא דמתני' ושאר שקצים וכו' החובל בהן פטור פי' כל זמן שלא יצא דם וכפל דבריו ע"ש. וא"כ רבינו יחלוק בזה על הרא"ש ודבר זה לא נראה כלל אבל לפי פי' הרא"ש ז"ל דברייתא דקתני בה נצרר הדם אע"פ שלא יצא דם אתי' לפרושי מתני' וממילא גם שאר שקצים דקתני פטור דוקא בנצרר הדם וסברא הוא כמ"ש התוס' יו"ט דבדבר שיש בו עור ונצרר הדם כבר נעשה כוונתו שפירק הדם ששוב אינו חוזר והוי מפרק הגם שלא יצא הדם ולא נגמר מחשבתו דמי לכותב שם משמעון משא"כ בשאר שרצים שאין להם עור לא עשה כלל שום פירוק דחוזר לקדמותו ומש"ה פטור משא"כ ביצא הדם ודאי פשיטא הוא דחייב משום מפרק. ורש"י שכתב שם דברייתא זו לא מצא מקומו נראה דהיינו הך ברייתא דנצרר ואפשר נמי שלא היה כתוב כן בגירסת רבינו בגמ' דברייתא היא בשאר שקצים עד שיצא מהן דם אלא דהגמ' מקשה ומדמי מצד הסברא ומדיוקא דפי' המתני' כמ"ש הרא"ש. ומ"ש הה"מ דגם לפי' משום צובע צ"ל כן צ"ע ועי' בתוס' י"ט ובס' שושנים לדוד ודוק היטב כנ"ל ודלא כהרב בעל מרכבת המשנה וכל ראיותיו שם אינם מוכרחות ואין להאריך ואין כאן מחלוקת בין רבינו והרא"ש גם הרא"ש ברמזים כ"כ להדיא:
י׳
הסוחט את הפירות וכו'. עי' פכ"א הלכה י"ב ועי' בהגהמ"י מה שכתב כאן בענין דשיל"מ ובאו"ח סימן ש"כ ועי' מ"ש בס"ד בפ"ה מה' יו"ט הלכה י"ד:
י״א
ה"ז בורר או תולדת מרקד. עי' הה"מ וצ"ל דרבינו סובר כפירש"י שם דמ"ד בורר ס"ל ג"כ מרקד ופסק רבינו כרבה. ועי' בק"ע שבת דף כ"ט ע"א ד"ה אין תימר מה דקשה על רש"י מהירושלמי ובס"ד אכתוב בזה בה' יו"ט בפ"א:
י״ב
ואם בירר בידו לאכול לאלתר. עי' ב"י או"ח סימן שי"ט שלמד מדברי רבינו פה אם בירר והניח עד אחר ג' או ד' שעות יש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר לא מיחייב אא"כ בירר שחרית לאכול בין הערבים מדפלגינהו רבינו בתרתי וסיים שם וא"י מנין לו לרבינו חילוק זה ועי' בס' ז"י בסוגיא ועי' באו"ח סימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל לא משכחת היתרא כלל אבל עלה בדעתי דבשעת אכילה לכ"ע גם פסולת מתוך אוכל מותר. ושוב מצאתי מפורש בס' ברכי יוסף שם וז"ל אך בשעת אכילה שהוא אוכל ופסולת מעכבו שרי לכ"ע ואין בזה בורר ע"ש:
ט״ו
וכל השוחק תבלין וכו'. גרסי' בירושלמי שבת דף כ"ד ההן דשחק מלח השף פלפלין חייב משום טוחן ועי' ק"ע שם ד"ה ההן:
ט״ז
ואין גיבול באפר. עי' השגת הראב"ד ועי' בל"מ שדברי רבינו סותרין אהדדי בהא דפסק בפ"ג ששורין דיו סמוך לשבת אבל בשבת לא ע"ש ועי' בס' ק"נ במס' ביצה פ"ד הל' ט':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
המנכש בעיקרי כו'. נ"ב יעו"י מש"כ פ"ה מה' מעשר הלכה י'.
ג׳
הקוצר כגרוגרת כו'. נ"ב ירושלמי סוף הזורק.
ד׳
גבשושית של עפר כו' חייב משום תולש. פירוש דווקא בגבשושית של עפר שכשהיא מונחת ע"ג עפר בטילה היא להעפר וגדילה מלחלוחית העפר ולכן כי מיעט יניקתה חייב. אבל צרור שעלו בו עשבים כי מונח ע"ג קרקע שרי לטלטלו ולקנח בו דהעשבים מלחלוחית הצרור רבו והצרור הוא דבר אחר מהעפר ומובדל ממנו ומה שנתלש ממנו העשבים זה הוי דבר שאינו מתכוין. ופרפיסא דסבר לומר דשרי לטלטולי היינו שמונח ע"ג יתדות. אבל צרור אפילו מונח ע"ג קרקע.
ט׳
אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור לפיכך החובל בהן פטור. כו'. הא דתניא ומביאה פרק אלו טריפות ושאר שקצים עד שיצא מהן דם יתכן שרבינו מפרש לענין הא דאמרו דדם השרץ כבשרו ומצטרף לאיסור אכילת שרץ דלוקה משום אוכל שרץ כמו שאמרו ריש כריתות וא"ר חנין במעילה דדוקא בעודן בו מצטרפין. בזה יתכן דאם נצרר הדם אעפ"י שלא יצא תו כפרוש דמי ואינו מצטרף לאיסור אכילת שרץ ובשאר שקצים ורמשים מצטרף עד שיצא הדם. הא אם יצא דמן אינו מצטרף לבשרו ללקות משום אוכל שרץ ויעוין פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט' בזה ודו"ק.
י׳
והחולב כו' ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. בתוספתא לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך כוס או לתוך הקערה ותניק את בנה ועיין בית יוסף סי' שכ"ח וסי' ש"ל בשם המרדכי בזה ולפי מה שפירשו בתוספות ריש פרק חבית כולה שמועה דכריתות הנה מסקנת השמועה היא דחולב בפי תינוק אוכל הוא וא"כ ליכא חיוב חטאת בתינוק היונק מחלב האשה דהוי כחולב לאוכל. אמנם לפי מאי דסלקא דעתיה דרבא דחלב בפומא דתינוק משקה הוי א"כ התינוק עביד מלאכת מפרק דחולב משקה ואפי"ה שרי לספות לתינוק בידים וכמו דאמרו פרק יוהכ"פ דלאו רביתייהו לא גזרו רבנן יעו"ש דף ע"ח. ואם נאמר כפי מה שרצו האחרונים ומהם האבן עוזר סימן שכ"ח דהמעמיד עלוקה חייב חטאת א"כ הנותנת דד לתינוק חייבת חטאת לרבא דחלב בתוך פיו של תינוק חשיב משקה והאיך שריא תמיד. ולומר דלא שריא אלא משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב וכדאמרו יבמות פרק חרש דף קי"ד יעו"ש זה דחוק. ועיין דף קל"ה בתוספות ד"ה מפני הסכנה וכל דבריו של האה"ע אינם נכונים כלל בדמיוניו עי"ש ודו"ק.
י״א
דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל או בשני מינים הוי בורר והוי מלאכה. אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר. וזהו שמעורר הירושלמי רמונין מגו רמונין מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא פירוש דאינן בלולים. ולפי זה בורר כלי מתוך כלי דאטו משתמש כשהן בלולים הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י גבי חלתא דבורר קנים יפות חייב ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב. דמדברי התו' נראה דדוקא באוכלים הוי בורר ולא כלים והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר וטעו בזה דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו.
י״ד
וכן החרדל וכל כי"ב. פירוש ודשרי לסנן החרדל בסודרין כמו יין מגיתו דוקא במשמרת שלהן אסור אף ביו"ט כמו"ש פ"ג מיו"ט אבל בסודרין שרי אף בשבת ודו"ק.
ט״ו
הטוחן כגרוגרת כו' או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהיא. סבור רבינו דתולדה אינו דומה להאב בשעורא דשעור טוחן הוא כגרוגרת ושעור שף מתכות חייב בכל שהוא דהמלאכה מתפשטת להנושאים השונים. והשעור ביחס להנושאים הוא של כל אחד כדינו וכיון דלענין הוצאה חשיב מתכות בכל שהוא ה"נ לענין טוחן, וכן לענין מבשל לקמן פ"ט הלכה ו' המתיך אחד ממיני מתכת בכ"ש. אמנם במה שכתב דהשורה זרע שומשמין או זרע פשתן במים חייב משום לש לא אתפרש שעורה דידהו בדברי רבינו. אמנם לעיל בהלכה ב' בשורה חטין ושעורין שהוא כשיעור זורע. ולמה אינו חייב בזרע פשתן משום זורע דהא קא מקדח ויתחייב בכל שהוא כשעור זורע ויעוין מגן אברהם סימן של"ו בזה. ולפי מה שכתבתי באורך לעיל פרק ז' דהיכא דפעולה אחת יש לה יחס למלאכה דלתחייב משום אב ויחס למלאכה דאינה כ"א תולדה מתחייב משום אב ולא משום תולדה אתי שפיר. דכאן בנותן זרע פשתן למים יהא כונת רבינו דחייב משום לש דהוי מעין לש והוי אב מלאכה דלש ומשום זורע אינו אלא תולדה לכן מתחייב משום לש דהוי דומה לגדר אב. אמנם דחוק לומר דהוי מעין לש ממש למיהוי אב דלש ולא תולדה אכן לפי מה שביארתי שם דהיכא דענין אחד הוא המכוון וענין אחד אינו מכוין כ"א בגדר פסיק רישא חייב על המלאכה המכוונת א"ש דחייב משום לש דענין הדבוק שנתדבקו זה לזה זאת היא כוונתו בפעולה זו וענין הצמיחה אינו מכוון אלא בגדר פסיק רישא שמוכרח להיות מקדח לכן חייב משום לש לבד. ויעוין בתו' מועד קטן גבי פלוגתא דמנכש ומשקה לזרעים דמאן דמחייב משום זורע אזיל בתר מחשבה יעו"ש להכי אע"ג דשיעורא דלש הוי בכגרוגרת ושיעורא דזורע בכל שהוא חייב משום לש דזה המכוון במלאכתו ודו"ק. ואתי שפיר מה דלא חשיב רבא בנותן חיטי ושערי לתוך מים דחייב משום זורע דכיון דהא דמקדח אינו מכוון ואינו צריך לזה אלא דהוי בגדר פסיק רישא והוי מלאכה שאינו צריך לגופו ורבא לטעמיה דכר"ש ס"ל לכן לא חייב רק בנותן זרע פשתן משום לש כמו שאמר ריש פרק נוטל יעו"ש ורבינו פוסק דמלאכה שאצ"ל חייב לכן מחייב בזה וכמו שמוכח מסתמא דסוגיא דסוף פ"ק דאמר נר וגיגית ופרש"י ששורין בה חטים ושעורים אלמא דמלאכה דאורייתא היא דאיכא שביתת כלים בה ודו"ק. ובנדרים דף מ"ט לוליבא דכיתנא בכותחא וד"ז אסור לאומרו בפני ע"ה פי' משום דלא ליתן למיעבד בשבת ויתחייבו משום לש ודו"ק. וכל השוחק תבלין כו' הרי זה טוחן וחייב. נ"ב ירושלמי ההן דשחק מלא סחף פלפלין חייב משום טוחן. עד שידקדק מהן כו'. נ"ב ירושלמי כל הנך שעורי' אם לאוכלין כגרוגרות וכו' עיי"ש מפורש וכן בתוספתא עיין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
כדי ליפות את הקרקע כו'. והנה אם מיפה את הקרקע בדבר שאינו מחובר כמו מסקל אבנים בירו' אמר כאן דחייב ועי' מו"ק דף ג' ע"א ודף י' ע"ב וב"ב דף נ"ד ע"א ועי' שבת ד' צ"ה ע"א גבי המכבד ובעל המאור בפ' כל הכלים על דף קכ"ג ע"ב ועי' תוס' סנהדרין דף פ"ה ע"א ורש"י שבת דף ע"ה ע"ב גבי השף בין עמודים ע"ש ועי' בירוש' שם גבי רוקק ושף ובבלי דף קכ"א ע"ב ע"ש ועי' ביצה דף ל"ג ע"א וע"ב גבי הך דר"א ע"ש:
ג׳
הקוצר וכל העוקר דבר כו'. משמע גם מבעלי חיים וכשיטת רש"י ותוס' ועי' תוס' בכורות ד' כ"ה ע"א ועי' שבת ד' צ"ד ע"ב גבי צפרנים והנה נ"מ בין קוצר לגוזז דגוזז חייב אף לאחר מיתה וקוצר רק ממקום חיותו וכן קוצר לא מקרי קוצר רק אם צריך לדבר הנקצר עי' תוס' ד' ע"ג ע"ב ובירוש' שם ובזה א"ש הך דשבת ד' צ"ד ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אבל ושם דף קכ"ט ע"ב ד"ה כל דכתבו התוס' שם דחתיכת הטבור הוה מלאכה דרבנן ולא הוה כמו גוזז וקוצר ובזה א"ש ודוחק לומר משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה:
ד׳
תאנים שיבשו כו'. עי' תוס' דף ק"נ ע"ב כתב דוקא צמקו אבל יבשו לא ועי' רש"י עירובין דף ק' ע"ב ד"ה קנשרי ועיין בירוש' דערלה פ"ג ה"ז ע"ש ועיין במה דפליגי רבינו עם הר"א ז"ל בהל' טא"ו פ"ג ע"ש ועיין במה דפליגי בפ"ז דכלאים אם אילן יבש מקדש ובפ' ב' שם מ"ג ובירוש' פ"ה דביצה ומש"כ רבינו ז"ל בהל' זכיה פ' י"ב ה' י"ג ובהך דב"ב דף פ"ז ע"א ובדברי רבינו סוף פ"ג מהל' מכירה ועי' ע"ז דף מ"ו ע"א אתיא מאילן יבש ע''ש ועי' ב"ב דף ס"ט ע"א וב"מ דף ק"ו ע"ב ע"ש:
ה׳
המזרד זרדין כו'. ולא הביא כדמוקי לה בגמ' שזה בארעא דחבריה נ"ל דהנה כך בקוצר המעשה הוא כמו קוצר רק המחשבה תליא בהך דרבה ור"י בריש מס' מו"ק ע"ש ולכך אמר בירוש' כאן דאם קצר לצורך עשבים פטור משום מיפה את הקרקע ולהיפך אם קצר ליפות אם חייב משום קוצר הוא בעיא שם בירושלמי, ועי' תוס' דף ע"ג ע"ב: אין עימור כו'. עיין ביצה דך ל"א ע"א ועיין מה שהקשו התוס' במו"ק ד' י"ב ע"ב גבי אסיפה במועד כו' מה מלאכה שייך באסיפה ע"ש ועיין רש"י שבת דף ע"ד ע"ב ודף צ"ב ע"ב ע"ש:
ז׳
וכן החובל כו' ואינו חייב כו'. עיין שבת דף קל"ה ועיין ערכין ד' ז' ע"א ע"ש ועיין בירוש' דנזיר פ"ז דאם מקרי דם הנפש ועיין בירוש' פי"א דיבמות ע"ש ולשיטת רבינו צ"ל דלא מבלע דמו ע"ש ד' קל"ד ע"א, עיין בראב"ד מה שכתב וכי המשקין שעורה כגרוגרות וכו' עיין בירושלמי ספ"א דתרומות דהוה פלוגתא: בכסף משנה החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכו'. ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת וכו' ועיין בירושלמי דסנהדרין פי"א דלענין שבת אין צריך שיחסר גבי חבורה וגבי נזיקין צריך שיחסר ע"ש ועיין מש"כ רבינו בהלכות חו"מ פ"ב גבי עור ע"ש ועיין בהך דנדה דף נ"ה אם עור הוה גזעו מחליף ועיין בתוס' כאן דף ע"ז וכ"מ ואפשר דזה תליא בהך מחלוקת דב"ע ור"י ב"ק דף פ"ד ע"ב והך דין של רבינו הוא פצע ע"ש בירוש' פ' החובל ועמ"ש רבינו בהלכות ממרים ולענין אם הרג אם חייב ג"כ משום חבורה לפי שיטת רבינו ועיין בירושלמי ובירושלמי פ"ה דב"ק לענין נזקין בכולו ועיין בהך דכתובות דף ז' ע"א וגם אם שרט על עור אם חייב משום חבורה עיין בירושלמי כאן ועיין בתוספתא כאן ועיין בהך דהמסרט על בשרו ובאמת הך דכאן שאל לוי לרבי על חבורה של נזיקין ורבי לשיטתו ב"ק שם ובזה נ"ל דברי רבינו ולענין דגים אם שייך בהן חבלה נ"ל דלא אע"ג דיש להם עור עיין דף ק"ח ועיין בת"כ פ' שמיני דמרבה דחייב על עור ומ"ש רבינו בפ"א דה' כלים אך נ"ל דדם שלהם לא מקרי דם של נטילת נשמה ולכך לא חייב על הדם מלקות דטמא דלא כשרצים כמבואר בה' מאכלות אסורות ולשיטת רבינו אפשר דחייב:
ח׳
במה דברים אמורים וכו', אבל החובל בחבירו חייב וכו'. דס"ל דלפי המסקנא בב"ק דף ל"ה נתכוין להזיק גם אזה קאי ועיין בשבועות דף ל"ג:
ט׳
אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהן פטור וכו'. אך באמת הטעם משום דדש לא מקרי רק אם אוחז בדבר שאינו מה שיוציא כמבואר בירושלמי, וא"כ אם אין להם עור דם ובשר חדא מלתא כיון דהוא בו כמבואר בכ"מ אך זה נ"ל דגבי שחיטה לא שייך זה למ"ד חולין דף קכ"ד ע"א דלא הוה חיבור ועיין בתוס' נדה דף נ"ה ודי בזה:
י׳
והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור וכו'. דזה הוה ג"כ אוכל כמבואר בכריתות דף י"ג אך באמת גבי הכשר לא ס"ל כלל לרבינו הך דמשקה הבא לאוכל אך הרי"ף ז"ל לא כתב כן לכך י"ל דרבינו לא הביא הך דר"י גבי טיפה עפ"י הדד משום הך דיבמות ועיין בתוס' מעילה דף י"ג ע"ש בזה:
י״א
הזורה או הבורר כגרוגרת חייב כו'. כן מבואר בירוש' כאן פ"ז וראיית ה"ה אינה ראיה דהא מגבן דאף דבונה כ"ש מ"מ אין כאן כגרוגרת ועיין כאן ע"ד ע"א ברש"י והטעם כך דתולדה אף למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב מ"מ זה רק במין אב אבל בתולדה כ"ז שאין עליה שם זה לא הוה עליה שם תולדה כלל עיין תוס' מו"ק ד"ב ע"ב ד"ה וצריך לעצים ע"ש וה"ה גבי מגבן פחות מכשיעור אין עליה שם בנין כלל וא"כ לפי"ז אם גבן פחות מבגרוגרת אין עליו שם בונה מה"ת כלל:
ט״ז
ואין גיבול באפר ולא בחול כו'. עיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' כ"א הל' ל"ב דתבואה שלא הביאה שליש הוה כחול ואין בה גיבול ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות פ' ב' דאהלות גבי רקב שגבלו ע"ש ועיין בירושלמי תרומות פ"ב וחלה פ"ב דאין מי פירות מחברין ועיין תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב ועיין נדה דף י"ז ע"א גבי שלג דלא הוה חיבור ע"ש ועיין תוס' נזיר דף נ' ע"ב גבי חיבורי אדם ובתוספתא דטהרות ובאמת לכך הטעם שפסול מים שאובין למקוה משום דאין חיבורי אדם חיבור ואין עליהם שם השיעור ועיין מעילה דף י"ז ע"א וכבר הארכתי בזה במקום אחר ועיין בירוש' כאן פ"ז גבי לש דלא חשיב שם חול כדחשיב גבי מרקד:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
המנכש בעיקרי האילנות וכו'. מ"ש (במסכת מ"ק דף ב':) המנכש והמשקה מים לזרעים וכו' רב יוסף אמר משום זורע ופסק רבינו כרב יוסף היינו מנכש כדי שיצמח אבל הך מנכש הוא ליפות את הקרקע. ומ"ש כדי ליפות את הקרקע אכולהו קאי. והמנכש ומזרד והמקרסם וא"ת אמאי לא הוי מנכש ליפות קרקע אב כמו חורש כיון שהם דומים באיכות הפעולה דומיא דזומר שהוא כמו זורע מפני שהוא מאיכות פעולתו. י"ל דאי אפשר לצמיחה מבלתי זימור אבל זה אעפ"י שלא ייפה הקרקע כל כך אין בזה הפסד, ואינו מוכרח כל כך:
ב׳
הזומר את האילן וכו' ה״ז מעין זורע. בגמרא פ' כלל גדול (שבת ע"ג:) א״ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע והקשו משום זורע אין משום נוטע לא אימא אף משום זורע ע״כ. לפום ריהטא משמע דזומר חייב משום נוטע בלבד מדאמר בכל הני משום זורע ונוטע ובהך לא קאמר אלא משום נוטע וא״כ קשה איך כתב כאן ה״ז מעין זורע דמשמע דחייב משום זורע. ואפשר לומר דמ״ש מעין זורע ר״ל אבל אינו חייב אלא משום נוטע ומפני שנוטע חייב משום זורע אמר ה״ז מעין זורע. ועוד י״ל דלפי תירוץ הגמרא כי היכי דאמרינן בהך משום זורע ר״ל אף משום זורע גם משום נוטע ר״ל אף משום נוטע תדע לך דזורע חייב משום נוטע ונוטע חייב משום זורע אם כן ראוי להיות דזומר חייב משום זורע:
ג׳
הקוצר כגרוגרת חייב ותולש תולדת קוצר הוא וכו'. נראה דהחילוק בין תולש לקוצר שקוצר בכלי ותולש ביד:
ד׳
וכן הזומר והוא צריך לעצים וכו'. אבל א"צ לעצים פטור אע"ג דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כבר כתבו שם התוס' דאפי' ר"י מודה בהא ע"ש: גבשושית של עפר וכו'. כתב ה"ה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד. ובפרק המוציא (דף פ"א:) אמרו שם אמר רב הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מ"ט אילימא וכו' ואלא משום עשבים והא אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אלא (משום) דילמא נקט מעילאי ושדי בתתאי ע"כ. עוד שם אמר רב פפי ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה רב כהנא וכו' ע"כ. ונראה דדעת ה"ה ז"ל במ"ש דאינו גורס בההיא דלעיל חייב חטאת משום דא"כ איך אמר מותר לקנח בו וזה א"א דיש לחלק בין מותר לקנח משום דהוי דבר שאינו מתכוון. אבל הכא בעקירת הצרור מן הקרקע אם היה אסור מן התורה ודאי דהיה אסור לקנח דהוי פסיק רישיה. ונ"ל דכונת ה"ה ז"ל דאיהו ז"ל גריס בתלישת עשבים מן הצרור חייב חטאת ה"ה בתלישת הצרור מן הקרקע דשוים הם אבל מ"מ אין זה מוכרח דהתם אינו תלוש ממש והכי כתב רש"י ז"ל ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו וכו' אבל הכא תולש עשבים ממש מ"מ ה"ה ז"ל הקשה לו כפי דעתו ז"ל דסובר דתרווייהו שוים. עוד כתב ואפשר שדעת רבינו ז"ל הוא שההיתר הוא וכו' נראה דדעתו ז"ל הוא דרבינו מפרש הך מימרא דר"ל כשהונחה ע"ג יתידות ולא הוצרך להזכיר שצרור שעלה בו עשבים דאין כאן איסור כלל משום עשבים דודאי לא יתלשו ואין זה חידוש אבל אם היה מפרשה במונחת ע"ג קרקע היה לו להזכירה רבותא טפי להודיענו היתר עקירת הצרור מן הקרקע משום קינוח. ולדעתו ז"ל מ"ש בגמרא האי פרפיסא שרי לטלטולי אין הכונה לטלטולי מעל הקרקע כמו שהוא לפי פירוש רש"י ז"ל שמפרש מימרא דריש לקיש אפי' במונחת על גבי קרקע אלא הוא ז"ל מפרש הך פרפיסא לפי שיטתו דאיירי על גבי יתידות דומיא דמימרא דר"ל דאל"כ היכי נשמע מדברי ריש לקיש דאמר במונח על גבי יתידות מותר היתר עקירת הצרור מן הקרקע. ויש תימה בדברי הרב המגיד שאם בדעתו ז"ל שרבינו מפרש מימרא דר"ל במונחת על גבי יתידות מאי הקשו בגמרא בסוגיא שהזכרתי לרב הונא דאמר אסור לפנות בשדה ניר בשבת מדריש לקיש הא ר"ל לא איירי אלא במונח על גבי יתידות ומאי דקאמר רב הונא שלא יפנה בשדה ניר משום דניחוש שמא יקח מן הקרקע צרור והוי תלישה גמורה. וכ"ת לא חיישינן שיעשה איסור חמור זה אינו דהא לפי תירוץ הגמרא חיישינן שיעשה השואת גומות. ונראה לומר בדוחק שהוא ז"ל מפרש הסוגיא כן אמאי אמרת דאסור לפנות בשדה ניר משום דחיישת דילמא יתלוש צרור מן הקרקע הא אשכחן לריש לקיש דלענין קינוח לא חייש לתלישה דאי חייש לתלישה אמאי קאמר דמותר לקנח בצרור מונח על גבי יתידות ניחוש שמא יתלוש העשבים א"ו דס"ל לריש לקיש דלא חיישינן להא דהוא יהיה מוזהר דלא יתלוש הכא נמי יהיה מוזהר שלא יתלוש מן הקרקע לקנח אלא צרור תלוש או צרור שאין בו עשבים ותירצו דאע"ג דלא חיישינן לתלישה דהוא יזהר בכך מ"מ חיישינן לאשוויי גומות דזה דבר מצוי שיקח צרור אחד מכאן וישליכנו למקום אחר וישוה גומות ולא אשכחן לריש לקיש דלא חייש אלא בענין תלישה דכוותיה גבי תלישת צרור לא ניחוש אבל לאשוויי גומות מיהא חיישינן:
ה׳
וביצה האמורה בכל מקום וכו'. בפרק המוציא (דף פ':) אמרו מי שמיע לך ביצה קלה וכו' משמע מדברי הגמרא דבכ"מ שנאמר לבשל ביצה קלה היא ביצת תרנגולת דמש"ה קרי לה קלה שקלה להתבשל אבל שבכ"מ שנאמר לבשל ביצה סתם שיהיה ביצת תרנגולת זו לא שמענו. ונראה לומר דכיון דגלי בבישול ביצה קלה במקום אחד שהיא [ביצת תרנגולת] הוא הדין דבישול ביצה האמורה בכל מקום ילפינן מיניה:
ט׳
ואחד החובל בבהמה חיה ועוף וכו'. כתב ה"ה ואף לדברי רש"י שפירש חיוב החבלה משום צובע צריכין אנו לומר כן. וטעמו דכיון דהטעם הוא משום דאיכא צביעת העור היכא דאינו עור מותר אפי' שיצא דם אבל למאן דמפרש נטילת נשמה אין אנו צריכין לומר כן כמ"ש התוס' בפ' כלל גדול (דף פ"ה) כי היכי וכו' ע"ש. ומה שלא אמר רבינו טעם נטילת נשמה אע"פ שאמרו אותה שם בגמרא בפ' כלל גדול הוא משום דלא אמרוהו לענין חבורה באבר וכו' אלא לענין מיתה בהחלט כמו בחלזון אבל חבורה אין לומר נטילת נשמה מאותו מקום כדעת המפרשים ז"ל דזה דוחק:
י״ג
והבורר תורמוסין וכו'. פי' למ״ש בגמרא פ' כלל גדול (שבת דף ע"ד) שאני תורמוסין דשלקי ליה שבעא זימני ואי לא שלקי ליה מיסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי, כלומר כיון דאי שלקי הפסולת עמם היה נמוח וא״א להתבשל א״כ הפסולת עיקר והוי ליה כבורר פסולת מתוך אוכל:
י״ד
המשמר יין או שמן או מים וכו'. יש לתמוה על רבינו איך כתב כאן דמים צלולין מסננין אותם בסודרין וכן בפכ"א כתב לפיכך אע"פ שמותר לסנן יין צלול וכו' או מים צלולין בסודרין וכו' הא אמר זעירי בגמרא דאפי' במשמרת מסננין. וכן יש לתמוה במ"ש כאן וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס וכו' ונותן לתוך הסודרין דהא בגמרא (דף קל"ט:) אמרו דאפי' משמרת מסננין דהיינו ברייתא בטורד אדם חבית יינה ושמריה וכו' שהעמידו בגמרא בין הגיתות שם באותה ברייתא מפורש משמרת. ונראה שהוא ז"ל מפרש דכל משמרת דכאן בגמרא ל"ד משמרת אלא סודרין ולא הוצרך לפרש בגמרא דסמיך אמתני' וכן הברייתא סמיך אמתני'. ופי' כן משום דאי לא אמרת הכי קשה טובא בהא דמקשה גמרא לזעירי מדרשב"ג לימא ליה דלטעמיך קשה ברייתא אמתני' דבמתני' אמרו דוקא בסודרין אבל משמרת לא וברייתא אמרה משמרת. אלא ודאי דמשמרת הנזכר בברייתא היינו סודרין וסמך אמתני' וכן במשמרת שהזכיר זעירי. זה נראה בדעתו ז"ל אבל אין כן דעת הרשב"א ז"ל וכמו שהביא דבריו ה"ה ז"ל שהוא מפרש הך משמרת דהיא מדוייקת ולא חשש ה"ה לומר שאין כן דעת רבינו שהוא פשוט:
ט״ו
וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן וכו'. כלומר דלא יהא שלא ליהנות לא מעצים ולא מהנסורת דזה מקלקל הוא אלא שדעתו ליהנות מהנסורת או מהעצים שיהו מנוסרים דבהא ודאי חייב אע"פ שאין דעתו ליהנות מהנסורת עצמו לדעתו ז"ל שפסק שהמלאכה הצריכה לגופה חייב:
ט״ז
המגבל את העפר וכו'. בפ״ק (דף י"ח) אמרו אצל מתניתין דאין שורין דיו עם סממנין וכו'. מאן תנא נתינת מים לדיו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל א״ל אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב לא ס״ד דתניא אחד נותן את האפר וכו'. ומ״ש ה״ה כאן נראה דדעת אביי לומר דשרייתו זו היא גיבולו בין בדיו בין באפר בין במורסן בין בכל דבר דלאו בר גיבול דחייב על השרייה ומכח קושיא דבפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ה) אדחיה ליה הך סברא דאביי ואמרינן דבדבר דלאו בר גיבול בגיבול חייב מד״ס ובשרייה מותר וכ״פ רבינו א״כ יצא לנו מכאן לדעת רבינו דבדיו דלאו בר גיבול בגיבולו חייב ובשרייתו מותר גמור א״כ קשה דהוא עצמו כתב למעלה בריש פ״ג ושורין דיו וסממנין עם חשיכה דמשמע דבשבת אסור אפי' שרייה אלא שי״ל דהטעם דבדיו אסור בנתינת מים הוא משום צובע דל מהכא טעמא דלישה וכמ״ש רבינו עצמו בסוף פ' ט' העושה עין הצבע ה״ז תולדת צובע וכו'. ומ״מ עדיין יש לתמוה בדברי ה״ה במ״ש שם עם מ״ש כאן דשם נראה שהוא מפרש הסוגיא כולה לענין צביעה וה״ק מאן תנא דנתינת מים בדיו חייב משום צובע ותירץ רבי היא דאשכחנא דאמר דנתינת מים בלישה חייב משום לש ה״ה כאן בנתינת מים בצביעה חייב משום צובע והקשה אביי אפי' ר' יוסי היא דע״כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בקמח שהוא בר גיבול ואי הכא הוא שייך גיבול ה״א דאינו חייב בצביעה אלא בשלש משום דדעתיה אלישה אבל דיו דלאו בר גיבול ולא אתי כלל לידי חיוב לישה בנתינת מים לבד חייב משום צובע והקשו דהרי מצינו דר״י דאמר באפר עד שיגבל והשוה אפר לקמח א״כ אפי' במידי דלאו בר גיבול גיבולו איקרי גיבול וחייב עליה וא״כ נימא דעתיה אלישה ותירצו מאי אפר עפר כלומר ולעולם דאפר אינו חייב כלל משום לישה אבל דיו דלאו בר גיבול חייב משום צובע. ולפי זה א״ש סוגיא דמי שהחשיך דאביי דהוא סבר דבדבר דלאו בר גיבול אינו חייב ומה שחייב בדיו הוא משום צובע. זה נראה פשט הסוגיא לפמ״ש שם ה״ה ז״ל שלא הזכיר שם בדיו אלא צביעה. ויש לתמוה אמאי כתב כאן דסוגיא דמי שהחשיך אתיא דלא כאביי הוא לפי פשט זה שהוא עתיד לבאר בפ״ט אתי כאביי וע״ק שכתב כאן דאידחו להו דברי אביי ואי אידחו א״כ אפי' בדיו לר' יוסי אינו חייב בנתינת מים וא״כ איך כתב רבינו בפרק ט' דמין צבע חייב דהיינו כדברי אביי דסבר דאפי' ר״י מודה לכאורה ונראה דברים הפכיים. ונ״ל דאביי ודאי במאי דקאמר דדיו דלאו בר גיבול וכן מורסן וכן כל דבר דלאו בר גיבול שרייתו זו היא גיבולו וחייב אנתינת מים ובדיו חייב בנתינת מים צביעה ולישה דשרייתו זו היא גיבולו ודחו אותו בגמ' משום ברייתא דאפר דר״י אצריך שם גיבול והוא דחה ואמר מאי אפר עפר וה״ק ע״כ לא קאמר ר״י דצריך גיבול אלא בקמח דשייך בו גיבול ואי הוה בדיו שייך גיבול בנתינת מים לא היה חייב כלל אבל השתא דאינו בר גיבול בנתינת מים נגמרה בו מלאכת הצביעה וחייב משום צביעה וה״ה משום לישה ולא חשש ה״ה להזכיר בפ״ט לישה מפני שסמך על מ״ש כאן ובפ' מי שהחשיך דחו דברי אביי ולא דחו אותם אלא לענין לישה דלא אמרינן להתחייב בלישה שרייתו זו היא גיבולו אבל בענין צביעה לא אשכחוה שידחו דאפי' דאינו בר גיבול מ״מ אין החיוב משום הלישה אלא משום הצביעה ומפני כן נגמרו דברי אביי בענין הצביעה ופסק רבינו כמותו בזה. ומ״ש ה״ה כאן ולא העלה בדחייתא ר״ל בענין שהוא רצה להשוות הלישה והצביעה ואמר דאפי' בלישה שרייתו היא גיבולו וחייב והא אידחי מכח הקושיא דמי שהחשיך אבל בענין צביעה אנו לא מצינו סוגיא מנגדת לאביי בהא. זו היא דעת רבינו ז״ל. וא״ת מ״מ ה״ל לה״ה להסכים דברי אביי עם הסוגיא של פרק מי שהחשיך ולפרש כפי' הראשון שפירשתי בהך סוגיא דפ״ק וי״ל דאין זה פשט הסוגיא דמדהשוה אביי אפר לדיו משמע דכי היכי דבדיו אמר שרייתו זו היא גיבולו וחייב ה״נ באפרו. עוד דהוא דוחק לומר דהך סוגיא דיציאות השבת אידחי לה בהחלט דהשתא לא דחי אלא בענין דיו דמתני' כר״י וכדברי אביי אבל מ״מ בענין האפר מסכים עמה. ודע שהראב״ד ז״ל יתרץ הסוגיות כמו שתירצו שם התוס' בפ' יציאות השבת ע״ש. ומ״ש ה״ה שבסוגיא שבפ' מי שהחשיך נראה בביאור שאין חיוב בגיבול דבר תורה במורסן וכו' הוא משום דכיון דהותר התם נתינת מים במורסן משמע דגיבולו מותר מן התורה דאי גיבולו אסור מן התורה ראוי היה להם לגזור בשרייתו דאל״כ לא הוו גזרי רבנן במידי וז״ש ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גיבולו וכו':
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
החורש אין לו שיעור אלא בכל שהוא חייב דכוותא גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים והמזרד השריגים כדי ליפות את הקרקע הן תולדות חורש ובכל שהוא חייב. וכן משוה פני השדה ומשוה גומות שיעורו בכל שהוא.
ב׳
הזורע כל שהוא חייב כחורש שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. הזומר את האילן כדי שיצמח הוי אב מלאכה מעין זורע אבל משקה צמחין ואילנות בשבת היא תולדת זורע וחייב בכל שהוא. וכן השורה חטין וגו'.
ג׳
הקוצר כגרוגרת חייב שיעור גרוגרת להוצאת שבת בכלל שיעורין דהוו הלכתא למשה מסיני ורמיזי בקרא דכתיב ארץ חטה וגומר ותאנה שהיא גרוגרת להוצאת שבת במידי דמיכל כתאנה והכא נמי קוצר דמסתמא הוא לאכילה הוי שיעוריה כגרוגרת. ותולש תולדה דקוצר וכל עוקר דבר מגידולו הוי תולדה דקוצר שהוא עקירת הדבר ממקום גדולו כמו בסממני המשכן. ותולש מעציץ שאינו נקוב לא מקרי מקום גדולו עד שיהא נקוב בכדי שורש קטן. כל זרע שקצירתו מצמחתו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו בשגגה חייב שני חטאות אחד משום קוצר ואחד משום נוטע וכן הזומר וצריך לעצים. וקשיא לי טובא אכל הני דאמר דחייב במעשה אחד משום כך וכך חטאת אפילו בהעלם אחת דלא לחייב אלא חדא דהא אכמה מלאכות מעין מלאכה אחת ואתולדות דידיה לא מחייב אלא חדא וניחא לי בחביתא וחלתא דכל הנהו חייבי היו כל חד וחד באנפיה נפשיה עד דאשתלים חביתא או חלתא כדפרש"י ז"ל. ובירושלמי נמי אמרן הדין דשחק תימה כד מיפריך ברישייא חייב משום דש כד מבחר בקלופיתא משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתה משום מכה בפטיש וגווני טובא דמייתי התם דאכל חדא וחדא מיחייב באנפיה נפשה ולא אשמועינן חידושא אלא דיש מעשה דאינו נגמר עד שהוא חייב כמה חטאות כדאמר. אבל אכתי קשיא לי כהאי גוונא דקטל אספסתא דלא הוי אלא חד מלאכה ולא קמוסיף מידי בקצירת אספסתא דצמח מקצירת חטין בזמנן דאמאי חייב שתים ונראה דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי מיכוון נמי לצמח בקצירתו זאת מיחייב מה שאין כן בעושה אב ותולדותיו דלא מיכוין אלא למלאכה אחת. אי נמי בהאי קצירה אית בה שינוי מעשה מקצירה דעלמא דקפיד אמעשה הקצירה למעבדה בגוונה דתצמח ולהכי חשיב בתרי מלאכות וחייב אתרוייהו והכי נמי בכל מאי דאיתמר עליה עובר משום שנים כי האי גוונא. גבשושית שעלו בה עשבים והגביה מעל הארץ על גבי יתדות חייב משום תולש דהויא תולדה דקוצר ואם היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן התולש מהן בשבת חייב מגו דלענין טומאה הוו כעקורין.
ה׳
תולש עולשין ומזרד זרדין לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי ולהסקה שיעורו לבשל ביצה שהוא גרוגרת מביצה ושיעור גרוגרות כבר נאמר שהוא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין חציצין ומחיצין ושאר השיעורים כל מידי למאי דחזי הוי שיעור מלאכתו והוצאתו דהכי נמי במשכן לא היו מוציאים אלא מאי דחזי למלאכתו. ומעמר נמי הוי כשיעורין הללו. ומקצץ דבילה לעיגול הוי תולדת מעמר וחייב והדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגידולי קרקע כדישה דמשכן. ומפרק תולדת דש וחולב נמי הוי תולדת דש מפני שהוא מפרק. וחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא דצריך לדם כחולב אבל נתכוון להזיק בלבד פטור שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת כדאמרינן לעיל. ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב גרוגרת דהוי מידי דמיכל. ואם חבל דרך נקמה הוי מתקן לגבי חמתו ואע"פ שאינו צריך לדם חייב ואף ע"ג דקלקל לגביה חבריה מדאיצטריך קרא למשריה מילה מכלל דשאר חובל דמתקן במידי חייב. שמנה שרצים יש להן עורות לענין שבת כבהמה כחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשי' אין להם עור לפיכך החובל בהן פטור דלא הוי מפרק במין שאין להם עור ואחד חובל דם ויצא או נצרר ולא יצא חייב דכיון דנצרר הדם הא הוי מפרק. הסוחט את הפירות דהיינו זתים וענבים חייב מן התורה דאורחייהו בדריכה מה שא"כ בשאר פירות להוציא מימיהן חייב משום מפרק ואינו חייב עד שיהא במשקין שסחט כגרוגרת. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל דלא הוי מפרק כיון שהוא אוכל מאוכל אבל סוחט אפילו ענבים לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או יונק פטור ואינו חייב עד שיחליב לתוך כלי.
י״א
זורה ובורר שיעורן כגרוגרת ומחבץ הוי תולדת בורר ובורר שמרים מתוך משקין הוי תולדת בורר או מרקד שזורה בורר ומרקד דומין עניניהן ולא נמנו בשלשה אלא משום דהוו כולהו במשכן. בורר אוכל מתוך פיסולת או שבורר מין אוכל שאין רוצה לאכול ממין אחר שרוצה אם בנפה וכברה חייב דהוי דרך ברירה בכך ובורר פיסולת מתוך אוכל אפילו ביד חייב ובורר תורמוסין מתוך פיסולת שלהן חייב דהוו כבורר פיסולת מתוך אוכל ואפילו בורר אוכל מתוך פיסולת בידו חייב אם להניחו לאחר זמן אפילו לבו ביום דנעשת כבורר לאוצר והוי ליה דרך ברירה ובשני מיני אוכלין נמי אם ברר בשחרית לבין הערבים אפילו ביד חייב דדרך ברירה בכך. המשמר אי זה משקה במשמרת שלו כגרוגרת חייב ומסננין יין או מים צלולין קצת עד שיצלו ביותר בכפיפה ובסודרין וחרדל שלשו מערב שבת ממחה ושותה ויין מגתו נותן לתוך הסודרין שעדין לא נפרשו השמרים מן היין.
ט״ו
הטוחן דהוי מידי דמאכל שיעורו כגרוגרת וכל שוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הוי תולדת טוחן וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת או שף לשון מתכת חייב משישוף כל שהוא דחזי למידי אבל מחתך עצים בעינן כדי לבשל כגרוגרת.
ט״ז
הלש כגרוגרת המגבל עפר הוי תולדת לש ושיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב כשיעור מוציא דחזי למידי. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן וכיוצא בהן והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש שהן מתערבים ונתלין זה בזה ושיעורן נמי כגרוגרת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק ח׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
החורש כל שהוא חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם העשבים או המזרד השריגים כדי לייפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. ומשמע דאילו כדי לתקן הצמח לא הוי תולדה דחורש אלא תולדה דזורע וכמו זומר את האילן כדי שיצמח שהוא מעין זורע כמ"ש בסמוך וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה ר"פ הבונה והוא מפורש בירושלמי פרק כלל גדול ושם מבואר בדרך כלל בענין זה דכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי פירוש לצמוח חייב משום זורע וקחשיב התם משקה. ומהאי טעמא פסק רבינו בסמוך דהמשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע. וכתב הרה"מ שהוא כרב יוסף נגד רבה בריש מועד קטן ולא ביאר הטעם שלא פסק כרבה כדקיי"ל בכל דוכתא. אך לפי מ"ש מבואר טעמו של רבינו דהירושלמי נמי סבר כרב יוסף. ומה שתמה הכס"מ על רבינו שהשמיט דין מנכש ועוקר עשבים רעים כדי לצמוח שהוא תולדה דזורע. י"ל דממילא נלמד כן מדבריו לפי הכלל האמור. ועוד דסמך רבינו על מ"ש בריש הלכות כלאים אחד הזורע או המנכש וכו' ע"ש:
ג׳
וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לא הראו נושאי כליו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פרק כלל גדול:
ו׳
המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכתב הכס"מ בשם הרמ"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו על דברי רבינו משמע דרצונו לומר דרבינו נמי מודה בזה וכן משמע בהדיא בס' אליה רבה באו"ח סי' ש"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפרק כ"א דין י"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל [וכו'] שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכהאי גוונא כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. ומה שהביא הרמ"ך ראיה לדבריו מהא דאמרינן במס' יו"ט (והוא שם דף י"ג ע"ב ובחנם כתב בס' מרכבת המשנה שלא מצא כן במסכת יו"ט ע"ש) דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא"כ בהעמדת ערימה דמסכת יו"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד ובכהאי גוונא קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמו שכתבו בס' מעשה רוקח ושאר מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ"ש תוס' והר"ן בביצה (דף ל"א). ובהכי אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מה שהקשה בהגהות [מיימוני] בפרק כ"א מדתנן בביצה (דף ל"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוי מקום גידולן ולפי מ"ש לק"מ דשאני עצים שאין נכבשים עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ"ז אפשר דגם תוס' והר"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק ונכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולם דאינהו לא איירו התם בכהאי גוונא רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ"ש:
ח׳
החובל בחבירו חייב באיסור שבת מפני נחת רוח שהרי נתקררה דעתו והרי הוא כמתקן לגבי יצרו. ועי' במגיד משנה שכתב לדעת רבינו דהוא הדין בחובל בהמה של חבירו דרך נקמה חייב על איסור שבת דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו. וכ"כ לקמן בריש פי"ב דהוי מתקן מהאי טעמא וחייב. ובעל פני משה בפירושו על הירושלמי הקשה על זה מדאיתא בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ה) אהא דמשמע התם דר' יוחנן דפוטר על איסור שבת מקלקל בחבורה והבערה, מוקי למתניתין בצריך לאפרו והכי מסיק רבא התם ואמאי לא אמר דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו דעביד נקמה בחבירו. ולק"מ דהרי מבואר מסוגיא דפרק האורג ובמגיד כאן דלא מחייב משום האי תיקון רק למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ אתי שפיר הסוגיא דפרק המניח דקאי אליבא דר' יוחנן ואיהו ס"ל כמאן דאמר דפוטר במלאכה שאצל"ג וכדמוכח בסוגיא דשבת (דף ל"א ע"ב) דמוקי התם ר' יוחנן דר' יוסי סבר כרבי שמעון דפוטר והכי מסיק רבא התם. ובר"פ נוטל (שבת דף קמ"א) אמר בהדיא דרבא כר"ש סבירא ליה. וא"ת דאכתי תקשי אהא דרבא גופיה קאמר בכתובות (דף ל"ה) אקרא דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי בשבת דא"כ אמאי ישלמנה פירוש דחייב משום חובל בשבת. ואמאי לא מצי איירי בשבת ובשאינו צריך לדם של הבהמה דהוי מקלקל לשיטתו של רבא גופיה וכדאמר בפרק המניח ופטור משום שבת ומשום הכי משלם. ועוד משכחת גם בשצריך לדם אבל לא כשיעור גרוגרת דאז פטור מחיוב שבת וכמ"ש רבינו וחייב [בתשלומים]. וי"ל דרבא סבר דמכה בהמה איירי דומיא דסיפא דקרא דעל כרחך איירי במכה של מיתה שהמית את הבהמה וכמ"ש תוס' בב"ק וכיון דאיירי במכה של מיתה תו לא הוי מקלקל אליבא דכולי עלמא דתיקן במה שהמיתה שהוציאה מידי איסור אבר מן החי וכדאמר בפסחים (דף ע"ג) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כו' דחייב ג' חטאות. ומדברי תוס' שם משמע דחשיב תיקון אפילו לר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחמת שהוציאה מידי אבר מן החי הוי צריך לגופה [וכן משמע בשאגת אריה סי' ע' וזה דלא כמ"ש בס' אור נערב פ"ק דשבת דהא דלא קאמר אברייתא דעתי אפי' בשבת הוא משום חובל דסתם ספרא רבי יהודה ואיהו ס"ל מקלקל בחבורה פטור וזה אינו לפי הסוגיא דפסחים]. ועיין בס' פני יהושע שם בכתובות במה שהקשה על דברי רבינו דהלכות חובל [שכתב שם בפ"ד דין ח' דהחובל בחבירו בשבת חייב דאכתי הוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה הו"ל מקלקל והיה פטור אלא אם כן שצריך לדם א"כ אמאי קאמר רבא התם אקרא דמכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי באתרו ביה ובשבת דא"כ אמאי ישלמנה דאכתי בבהמה גופה איכא לפלוגי בשבת דהיכא דצריך לדם היה חייב משום איסור שבת והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה איירי שאינו צריך לדם דפטור משא"כ במכה אדם הו"ל מתקן תמיד עכ"ד] דנראה שנעלם ממנו דברי המגיד משנה כאן דגם בחובל בהמת חבירו הוי מתקן כמו חובל באדם. [אך זה אינו רק למאן דאמר דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל. וא"כ בלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי הכי בכתובות דרבא קאמר לה ואיהו פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ לא מחייב נמי גבי אדם תמיד וכדמוכח מדבריו גופיה בפ' המניח רק בהורג בהמה הו"ל מתקן כמ"ש] גם שאר דבריו שם אינן מכוונין לפי מ"ש דוק ותשכח:
י״ד
מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין. במעדני יו"ט ובשלטי הגיבורים הקשו דיהא אסור משום דשמא אתי לידי סחיטה. ותירצו דאיירי בסודרין המוכנין לכך דהואיל דעשויין למלאכה זו ליכא למיגזר דילמא סחיט להו. וכ"כ הרע"ב. אך רבינו שסתם בזה נראה דסבר דבכל סודרין מותר ולא חייש כאן לסחיטה דהא צריך לסנן בסודר ע"י שינוי. וכמ"ש רבינו בפכ"א שלא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. וא"כ י"ל דהכי נמי הוי היכר שלא יבוא לסחטו. וכהאי גוונא כתב רבינו בפכ"ב דין ט"ז דהיכר של שינוי ממעשה חול מהני שלא יבוא לידי סחיטה גבי הצלת חבית שנשברה וכ"כ הר"ן בפרק יום הכיפורים גבי עובר במים והטור או"ח בסי' ש"א וסי' תר"ג. וכהאי גוונא מצינו בסוגיא דביצה (דף י"ח) ובפ"ק דפסחים (דף י"א). [גם מה שהקשה השלטי גיבורים על רבינו דאיך מתיר לתת מים צלולין בסודרין לסנן הא שייך לבון בכל בגדים. וי"ל כמ"ש הר"ן שם דכי אמרינן בבגד שרייתו זהו כבוסו הני מילי במטונפים. אי נמי אי קעביד דרך לבון]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק ח׳

ב׳
הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא, וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. במש"כ הרמב"ם דהשורה חיטין ושעורין במים חייב משום זורע כתב המ"מ דמקורו הוא מהסוגיא בזבחים דף צ"ד ע"ב, והמג"א בסימן של"ו תמה בזה דאדרבא מסוגיא דשם מוכח להיפך דקאמר שם רבא זרק זרע פשתן למים חייב, ואמר בגמ' מ"ט אי משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי ומסיק התם גבי זרע פשתן קעביד לישה ומשמע דאינו חייב אלא בזרק זרע פשתן למים ומשום לש אבל בחיטי ושערי פטור, ועוד הקשה דל"ל בזרע פשתן טעמא משום לש לימא נמי משום זורע, וכתב לתרץ הקו' הב' דמשום לש מתחייב לאלתר כשנותן לתוך המים אבל בחיטי ושערי אינו חייב משום זורע אלא בשורה זמן ארוך, ועיי"ש בביאור הגר"א דהק' כמ"כ על הרמב"ם ולא רצה לתרץ כמש"כ המג"א משום דעכ"פ מנלן מקור להך דינא כיון דבזבחים אינו מחייב משום זורע אלא משום לש וכמו שהק' המג"א. ונראה לומר דראייתו של הרמב"ם הוא מזה דלכאורה צריך להבין למה לא הוזכר שם בגמ' כרשינים ולמה לא אמר רבא דינו בזרק כרשינים לתוך המים דהוא חייב וכדפריך שם א"ה חיטי ושערי נמי, והא כרשינים שכיחי טובא בש"ס ודרכן ליתנן במים בשביל מאכל בהמה, וזה אי אפשר לומר דגבי כרשינים באמת פטור לגמרי דהא במתניתין שבת י"ז ע"ב תני בהדיא ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובודאי דבשבת עצמה חייב לד"ה, ובע"כ צריך לומר דבאמת גם בכרשינין מיתחייב כשנותנן במים רק דאינו חייב בזה משום לש אלא משום זורע, והא דאמר בגמ' שבת י"ח ע"א דחייב משום לש זהו רק בשורה דיו וסממנים אבל כרשינים לא מחייב לאלתר כשנותנו במים דאין שם לישה, וכן מוכח ברמב"ם בפכ"א הל' ל"ה דהא דאין מלעיטין כרשינים במים הוא משום דשמא יבוא לידי לישת קמח, ולפי"ז צ"ל דהא דמקשי הגמ' בזבחים א"ה חיטי ושערי נמי ליחייב הכונה היא להוכיח דעכ"פ בזריקה גרידא כדמיירי שם רבא אין ליחייב משום זורע דזריעה הוי רק אחרי שהות ולכן מוכח דדינא דרבא לא מיירי משום זורע כ"א משום לש דלישה היינו התדבקות החלקים הוה לאלתר כשנותן לתוך המים משא"כ זריעה, ולכן כרשינין וחיטי ושערי אף דאין שם לש מחייבי בהו משום זריעה כששורה אותה זמן רב במים וכמש"כ הרמב"ם השורה חיטין ושעורין, והא דכתב הרמב"ם בפכ"א שמא יבוא לידי לישת קמח היינו דכיון דנותנן במים להאכילן לאלתר ליכא בזה משום זורע. אמנם בלא"ה נראה דמוכרחין לומר דגבי חיטי ושערי וכיוצא בהן יש איסור זריעה כששרה אותם במים דהא פריך בשבת דף י"ח ע"ב גיגית נר וקדרה מ"ט שרו ב"ש ומשנינן דאפקורי מפקיר להו ומפורש בגמ' דגבי גיגית היינו שריית שעורים איכא איסור מלאכה בשבת, ואיזה איסור איכא גבי גיגית, אלא ודאי דשריית שעורים הוה תולדה דזורע כששורה אותם זמן רב וכמש"נ.
ט״ז
המרקד כגרוגרת חייב, הלש כגרוגרת חייב, המגבל את העפר הרי זה תולדת לש, וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה. השגת הראב"ד הלש כגרוגרת וכו' כתב הראב"ד ז"ל כמדומה לי שטעה בזה, שהוא סובר שאם נתן בהם מים וגיבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן, ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב עכ"ל. וכתב המ"מ דמקור הרמב"ם שפסק דבאפר ובמורסן אפילו גיבלן פטור דלא כאביי בשבת דף י"ח ע"א הוא משום הסוגיא בפ' מי שהחשיך דמייתי שם ברייתא דר' יוסי בר"י פליג וסובר דנותנין מים למורסן והלכה כריבר"י ולפי מסקנא זו אידחי סברא דאביי דבמידי דלא בר גיבול גם ריבר"י מודה דחייב בנתינת מים לחוד אלא אדרבא מותר נתינת מים דכל שאינו בר גיבול אפי' גיבלן פטור, ולפי"ז גם בדיו וסממנין דלאו בני גיבול נינהו נמי פטור וליכא בהו משום לישה, ולכן כתב המ"מ בפ"ט הל' י"ד דדעת הרמב"ם דאיסור שריית דיו הוא משום צובע, והלח"מ נדחק בארוכה לבאר סוגית הגמ' בדף י"ח עפ"י ד' המ"מ דשריית דיו חייב משום צובע עיי"ש דפירושו להעמיד סוגית הגמ' דחוק מאד. והנה בעיקר דברי המ"מ דכתב דאיסור שריית דיו לפי"ד הרמב"ם הוא רק משום צובע וראייתו מד' הרמב"ם בפ"ט הל' י"ד אינו מובן ואין משם יסוד לזה כלל דז"ל הרמב"ם שם העושה עין הצבע הר"ז תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק עכ"ל ואם נימא כדעת המ"מ דנתינת מים לדיו הוא צובע א"כ למה פירש הרמב"ם ענין הצביעה באופן שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא או איסטיס לתוך מי כרכום ולא פירש בפשיטות כגון שעירב דיו עם מים, וע"כ מוכח דענין הצביעה הוא דוקא בענין זה שמערב שני מינים קנקנתום עם מי עפצא וצריך לומר דכשמערב שני מיני צבעים ועל ידי העירוב הזה מתהוה מין צבע וכמו קנקנתום עם מי עפצא דנעשה דיו הוא דמיקרי צובע משום עשיית עצם הצבע, אבל כמשערב צבע עם מים לא מקרי בזה צובע משום דהמים נצבעין ואין בשריית דיו וסממנין במים לתא דצובע כלל וכדמוכח מד' הרמב"ם דנקט דוקא באופן הנ"ל. וצריך לפי"ז לבאר מהו עצם האיסור בשריית דיו במים אליבא דהרמב"ם דפסק דבאפר ובמורסן דלא בני גיבול נינהו ליכא בהו דין לישה כלל וא"כ גם דיו דלאו בר גיבול הוא בדין דלא שייך גביה גדר לישה ולמה חייב, וע"כ דדעת הרמב"ם דלהלכה נתינת מים לדיו זו היא שרייתן מדאצטריך לאשמעינן בפ"ג הל' ב' דשורין דיו וסמנין עם חשכה והן שורין והולכין כל השבת כולה וכבר הוכיח הלח"מ דמדנקט דשורין דיו ע"ש עם חשכה משמע דבשבת אסור אפי' שרייה, איברא דזה לא קשה כ"כ דבשבת בודאי אסור אפי' אם נימא דליכא בזה גדר לישה ומשום דאף מעשה בעלמא לצורך דיו וסממנין אסור לעשות בשבת ולא דמי למורסן דסבר ריבר"י דנותנין מים למורסן משום דאין בהם לישה דהתם מותר משום צורך מאכל בהמה דמזונתיהם עליו, מ"מ נוכל להוכיח דשריית דיו הוי מעשה איסור בשבת דאי לא מה הוצרך הרמב"ם לחדש דמותר בע"ש פשיטא כיון דהמעשה בעצמו אין בו שום איסור מלאכה. והנראה בזה דהנה הרמב"ם פסק בהלכה זו דהניתן זרע פשתן או זרע שומשמין במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה ומקור ההלכה הוא בזבחים דף צ"ד ע"ב דאמר רבא זרק זרע פשתן למים חייב, ונמצא מבואר דבדבר המתערב חייב משום לש אפילו בלא גיבול כלל רק בזריקה למים חייב דכיון דמתערבים ומתדבקים זה בזה הוי כמו לש, וא"כ אפשר לומר דהרמב"ם סובר דדיו וסממנים הוי דומיא דזרע פשתן ושומשמין ולכן כשמערב דיו במים אף דלא שייך בהו גיבול וכל שאינו בר גיבול פטור משום לש מ"מ חייב משום שמתערבין ומתדבקין החלקים זה בזה וזה הוי בגדר איסור לש, וזהו רק בדיו וסממנין משא"כ באפר ומורסן ששם אין החלקים מתדבקים ומתערבים זה בזה אין בזה גדר לישה. וצריך עוד לבאר סוגית הגמ' בדף י"ח ע"א ולברר כמאן פסק שם הרמב"ם, והנה רב יוסף אמר שם דמאן תנא דנתינת מים לדיו זהו שרייתן רבי הוא ואביי מחלק אליבא דריבר"י בין קמח דבר גיבול הוא אינו חייב עד שיגבל אבל בדיו דלאו בר גיבול בנתינת מים לחוד חייב ופריך מהא דתניא דבאפר סובר ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל ואפר לאו בר גיבול הוא ומשני אביי דמאי אפר עפר, והא תני אפר ותני עפר מידי גבי הדדי תני, ובסוגיא דמי שהחשיך אמר רבה דמאן תנא דנותנין מים למורסן ריבר"י, ורצה אביי לחלק דבמורסן דלאו בר גיבול הוא מודה אפילו ריבר"י, ודחי שם דברי אביי מהא דתניא בהדיא דריבר"י אומר נותנין מים למורסן ופסקינן התם כרבה וכריבר"י, ולפי"ז לכאורה גם הכא פסקינן כרב יוסף ודלא כאביי וכן הוא באמת שיטת המ"מ וכ"ה בלח"מ עיי"ש, וא"כ ברייתא דאפר דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל איירי באפר כפשטה ולא כדמוקי לה אביי מאי אפר עפר, ולכן הוצרך המ"מ לפרש דהא דאמר ריבר"י אינו חייב עד שיגבל אין פירושו דגבי אפר אינו חייב עד שיגבל דכיון דאפר אינו בר גיבול אף אם גיבלן אינו חייב, אלא דהכונה דלש אינו חייב בעלמא עד שיגבל, אמנם פירושו קשה דמפשטות הברייתא אינו חייב עד שיגבל משמע דכן מהני גיבול, ומלבד כל זה קשה לומר דאידחי לה סוגיא דשבת י"ח דהא מתרץ שם אביי מידי גבי הדדי תנינן ומוכח שם דבהכי סלקינן. ולכן נראה לפרש סוגית הגמ' באופן אחר והיינו דבאמת מסקינן כתירוצא דאביי דמשני מידי גבי הדדי תניא ומאי אפר עפר, וא"כ למסקנא נאמר דגבי דיו וסממנים בודאי חייב משום לש משום שמתערבים החלקים זה לזה והוי מלאכת לישה כמו גבי זרע פשתן ושומשמין ואף רב יוסף מודה דגבי דיו הוי חיוב לש אלא דהוא סבר דאע"ג דיש כאן גדר לש מ"מ אי אפשר לומר אליבא דריבר"י דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן כיון דלדידיה צריך גיבול ומשום דסבר דכל עצם מלאכת האיסור של לש הוא דוקא דרך גיבול דכך היא ענין המלאכה ומדחא ליה אביי דלמא עד כאן לא בעי ריבר"י גיבול אלא בקמח דאורחא בהכי אבל מידי דלאו אורחא בהכי מחייב אפי' בלא גיבול ומשום דאין הגיבול גוף המלאכה דלש אלא דסובר ריבר"י דבדבר דבר גיבול הוא צריך דוקא גיבול משום שלמות המלאכה וכדרכה, אבל בדבר דלא צריך גיבול וכל המלאכה נעשית בנתינת מים לחוד הרי זה דרכה בכך וחייב משום לש, ומייתי רב יוסף ראיה מברייתא דאפר דגם שם החיוב הוא משום לש ואפר הלא לאו אורחא בגיבול ומ"מ אמר ריבר"י דאינו חייב עד שיגבל והיינו משום דלא הוי גדר לש בלא גיבול והגיבול הוי דרך לישה ולפי"ז גם דיו וסממנים בדין דאינו חייב עד שיגבל, אף דבעצם לא דמי דיו לאפר דאפר אינו מתערב כלל ולא שייך ביה גיבול משא"כ דיו וסממנים מ"מ ראייתו דרב יוסף מאפר הוא דעיקר מלאכת לישה בעי גיבול דוקא וזהו ענין המלאכה ומשני ע"ז אביי מכדי אפר תניא דילמא עפר תניא אבל אפר דלא שייך גביה גיבול ואינו מתערב לא הוי ממילא בכלל מלאכת לש ופטור לגמרי כיון דמעשה הגיבול גרידא אינו עצם המלאכה ובדיו וסממנים נימא שפיר דחייב אף אם לא גיבל כיון דלא אורחייהו בהכי וכיון שהחלקים מתערבים ומתדבקים זה בזה חייב משום לש רק בנתינת מים, וסליק שמעתתא כדאביי וכפשטא דגמ' דבמידי דלא בר גיבול אין בו ענין גיבול ולכן באפר דלא שייך ביה גדר לש פטור לגמרי אף אם גיבלן ודיו וסממנים דאינן בני גיבול אבל שייך בהו לישה כיון דמתערבים כזרע פשתן נתינת מים זוהי שרייתן ולא מצריך ריבר"י גיבול דוקא אלא במידי דהוי בכלל מלאכת לש ודרך לישתן הוא בגיבול, ומיושב פסק ההלכה של הרי"ף והרמב"ם דאפר אין בו חיוב כלל אפי' כשגיבל, ומסייע להו נמי הא דאמרינן בביצה ל"ב ע"ב קיטמא שרי, ועיין בתוס' בסוגין שהקשו מזה ודחקו לתרץ וכונתם להקשות בממ"נ דאי פסקינן כאביי א"כ חייב תיכף בנתינת מים לאפר ואף אם פסקינן כרב יוסף דאינו חייב עד שיגבל מ"מ אחרי שיגבל חייב ולמה קיטמא שרי, אכן לפי דברינו לא קשה דאם היינו גורסין בברייתא אפר א"כ היה מוכח דאף במידי דלאו בר גיבול אינו חייב עד שיגבל והיה הכרח לומר דהגיבול זהו עצם מלאכת לש אבל אחר תירוצו של אביי דמאי אפר עפר ולא צריך גיבול אלא במידי דאורחיה בכך ודיו וסממנים חייב בנתינת מים לחוד כיון דדרכן בלא גיבול א"כ מסתבר דבאפר דלא שייך בהו גדר לישה לא מהני בהו אף גיבול ולכן קיטמא שרי, ובשמעתין דמי שהחשיך סלקינן כרבה דבמורסן פטור אליבא דריבר"י כיון דאינו בר גיבול ודלא כדאביי דהוי סבר למימר התם דבמידי דלאו בר גיבול גם ריבר"י מודה דאין נותנין מים אף דלא שייך בהו גיבול כלל, ולכן לא מהני בהו גיבול והוי כמו אפר ואין שום סתירה בין הסוגיות כלל וכן משמע פשטות הברייתא במי שהחשיך ריבר"י אומר נותנין מים למורסן ומשמע דלעולם פטור שם ואפילו כשיגבל. וראיה לדברינו דהא כבר העירו התוס' בדף י"ח ע"א, אמאי לא מייתי רב יוסף ראיה מהא דמורסן דתני דאינו חייב עד שיגבל, ובאמת זוהי קושיא עצומה דהלא ברייתא מפורשת דלא כאביי דרצה לומר דבמידי דלאו אורחא בגיבול חייב לאלתר בלא גיבול והתם אמרינן להיפך, ועד דמקשי ליה רב יוסף מהא דאפר דמשני אביי מאי אפר עפר למה לא הביא לסיוע מהא דמורסן דשם ליכא למידחי כדדחי אביי ההיא דאפר, ואף דהתוס' מיתרצי לפי שיטתם דבמורסן שייך קצת גיבול והוי בר גיבול אבל אפר לא הוי כלל בר גיבול ולכן חייב אף בלא גיבול, אמנם זה שייך רק לפירוש התוס' דאפר חייב לאלתר ומורסן עד שיגבל, אבל הרמב"ם דפסק דאפר פטור בכל אופן וגם מורסן כמו אפר פטור בין גיבל בין לא גיבל וא"כ ליתא לדידיה לתירוץ התוס' דהא מורסן נמי הוי כאפר ולא הוי בר גיבול כלל ונשארה לכאורה קושית התוס' במקומה, אמנם לפי דברינו אתי שפיר דרב יוסף לא מצי לאתויי כלל מהא דמורסן דמידי דלאו בר גיבול אינו חייב עד שיגבל דהא בברייתא דמורסן תני להדיא נותנין מים למורסן, דאפשר לומר דמותר לגמרי בין גיבל בין לא גיבל וא"כ אין משם ראיה לדיו וסממנים דבעי רב יוסף למימר דאינו חייב עד שיגבל והתם במורסן הלא פטור לגמרי ולכן מייתי רב יוסף ראייתו מאפר דשם תני מפורש דאינו חייב עד שיגבל ומוכח דבעינן גיבול אף במידי דלאו אורחא בגיבול, (אמנם התוס' בדף י"ח ע"א העתיקו לשון הברייתא במי שהחשיך אינו חייב עד שיגבל ואין לומר דכך היתה גירסתם בברייתא דזה לא שייך שם כלל וגם הלשון שם אינו מוכח וגם המ"מ הביא הברייתא בלשונה כמו שהיא אצלינו ריבר"י אומר נותנים מים למורסן). אכן עלינו עוד להוסיף דלסברת רב יוסף דבמידי דלא אורחא בגיבול חייב ע"י גיבול וכמו דסבר באפר ע"כ צריך למימר דגם במורסן חייב ע"י גיבול והא דאמר ריבר"י שם בברייתא נותנים מים למורסן היינו דוקא בלא גיבול, ולא קשה למה מותר לכתחלה ליתן מים במורסן, ואי אמרינן לכשיגבל יהא חייב הו"ל לאסור גזרה שמא יגבל, משום דבאמת מוכח שם בגמ' בההו"א דלא גזרינן ליתן מים במורסן שמא יגבל, דאמר שם רבה מני מתניתין ריבר"י, דאמר גבי קמח אינו חייב עד שיגבל ולא הוקשה לגמ' דאי הכי דעכ"פ חייב לדידיה אחרי גיבול ליתסר לדידיה קודם גיבול גזירה שמא יגבל, ולמה קתני במתני' דמותר לכתחלה, אלא ודאי דליכא להא גזירה, משום דכיון דלאו אורחא בגיבול לא חיישינן שמא יגבל, ואנן דלהלכה פסקינן דבאפר ובמורסן ליכא משום גיבול כלל לכן פשוט דמותר לכתחילה. והנה הגרעק"א בחידושיו הקשה דמנ"ל לרב יוסף לומר מאן תנא דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן רבי היא, הלא זה אינו אלא אי שביתת כלים לאו דאורייתא והא דאסרי ב"ש הוא משום דילמא עביד להו בשבת ואתי לידי חיוב חטאת, אבל רב יוסף בעצמו דס"ל מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש, וטעמא דאסור במתניתין הוא משום שביתת כלים א"כ הלא לא מוכח דנתינת מים לדיו זוהי שרייתן דלאו משום דאי עביד בשבת אתי לידי חטאת אתינן עלה אלא משום שביתת כליו, ולי לא מובנים דבריו כלל דהלא בפשוטן של דברים זה ודאי דכל זמן שלא יגבל פטור לריבר"י וא"כ היאך שייך למימר דאי שביתת כלים דאורייתא אתיא מתניתין דחייב אפילו כריבר"י, הלא לא גיבל וליכא כאן מלאכת לש ומה שייך בזה שביתת כלים ואי נימא דכונתו אחר שיתערבו היטב הסממנים עם המים ויתדבקו חלקיהם מעצמם יהא חייב אפילו בלא גיבול ומפני שזהו לש וכמש"כ אליבא דהרמב"ם, הלא לפי"ז אתיא מתניתין אף כריבר"י וכשינויא דאביי וכדביארנו לעיל, ואפילו אי לא נימא שביתת כלים דאורייתא לב"ש, דתיכף כשנותן במים חייב במה שיתערבו אח"כ וכמו בכל מלאכות שבת אופה ומבשל, דאף שנגמרים מעצמן ומ"מ חייב הואיל וע"י מעשיו נעשתה המלאכה כמו כן בנותן מים לדיו חייב בודאי משום לש כיון דאח"כ נתערבו ונתקיימה ע"י זה לישת הדיו, ואף אם שביתת כלים לאו דאורייתא חייב משום לש, ועוד אפילו לרבי דסובר דנתינת המים זוהי שרייתן א"א לומר דדוקא בשעת נתינת המים הוא דחייב דא"כ לא היה שייך לאסור ע"ש עם חשכה כיון דכבר נעשתה המלאכה בע"ש, אלא ודאי דגם אח"כ איכא מלאכת איסור. ובהא דפריך בגמ' נר גיגית וקדירה מ"ט שרי אליבא דרב יוסף דשביתת כלים דאורייתא ומתרצי דאפקורי מפקר להו, והקשה הרשב"א דאף לרבה דטעמא משום גזירה דילמא עביד בשבת, קשה נמי מנר גיגית וקדירה דניגזור גם שם בע"ש דילמא עביד בשבת, ותירץ הרשב"א דגם לרבה צריך לתרץ דאפקורי מפקר להו ובהפקר לא גזור, וזה דחוק דלמה לא הקשה בגמ' אלא דוקא אליבא דמ"ד דשביתת כלים דאורייתא, וגם התירוץ דחוק, לכן נראה לומר דלא שייך לאסור עשיית איזה מלאכה שהיא בע"ש, אלא רק שעצם המלאכה תיעשה בשבת בזה גזרינן דילמא עביד בשבת עצמה, אבל דבר שעיקר מלאכתו נעשית גם בחול אי אפשר לגזור שלא יעשה בחול משום שהפעולה תימשך ותיעשה גם בשבת דהא עכ"פ התחיל לעשות בחול, ואין שייך לאסור לאדם לעשות מלאכה בחול ולומר דעליו להפסיק את המלאכה בע"ש היות ותיעשה גם בשבת ולא אמרינן גזירה כזו דמשום שמא יעשה בשבת עליו להפסיק מלאכתו שכבר נעשית הואיל והתחיל בהיתר, ולא אסרינן לב"ש לעשות בע"ש אלא הני מלאכות שעיקר פעולתן נעשית בשבת וכגון כל הני דמתני' שהוא מכשיר בע"ש עם חשכה שתיעשה המלאכה בשבת עצמה, בזה גזרינן שלא יעשה דבר היינו דלא יכשיר איזה דבר שע"י זה תיעשה מלאכה בשבת, ולא שייך מטעם זה להקשות מנר גיגית וקדירה היות והפעולה מתחלת בעיקרה מע"ש ואיך נאסור את זה שלא ידליק אדם נר בע"ש מפני שתדלק גם בשבת הלא בע"ש עכ"פ מותר לו והדליק ומלאכת ההדלקה נעשית בע"ש וכמ"כ בבישול הקדירה הלא מבשל גם בע"ש, וזה דהוי לצורך השבת אין בזה כלום דאטו נאסר לאדם לעשות בחול לצורך השבת ובכן פשוט דהתם לא אמרינן דילמא עביד להו בשבת, וגיגית לא נתבאר מה האיסור. ועיין ברמב"ם בפ"ח הל' ב' ובמש"כ שם דחייב משום זורע, דהשורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע, וא"כ גם בזה ניחא לרבה דאף דבשבת נמי נמשכת הזריעה אבל כל עיקר המלאכה הא נעשה בחול, ועיי"ש ברש"י. ולפי"ז יתבאר נמי מה דאסרי ב"ש פריסת מצודה, ולכאורה קשה דכיון דכל האיסור הוא דילמא עביד בשבת מחייב חטאת ופריסת מצודה משמע מד' הרמב"ם דגם בשבת אינו חייב ע"ז חטאת דאין מלאכת צד אלא כשצד ממש וגם בתוס' משמע כן אמנם לפי דברינו דגזירת ב"ש היא שלא יכשיר אדם דבר כזה שע"י תיעשה מלאכה בשבת מיושב דאנן לא גזרינן משום דעושה עכשיו מעשה איסור דהא בע"ש הוא עושה כ"א גזרינן שע"י פעולתו לא תיעשה מלאכה בשבת שחייבין עליה חטאת, ולוא היה צד בעצמו בשבת היה חייב, אסור לו ג"כ לפרוס מצודה שעי"ז תיעשה מלאכת צידה בשבת, ובזה מבואר ג"כ הא דאין מוכרין לנכרי בע"ש אלא בכדי שיגיע למקום קרוב אע"ג דאי עביד זה בשבת לא יתחייב חטאת ולמה גזרו בע"ש וכבר עמדו בזה התוס', אכן לדברינו גם זה מיושב דהא הגזירה היא שלא תיעשה על ידו מלאכה בשבת, ומה לי אם נעשית ע"י המצודה או ע"י הנכרי, דאנן אסרינן שלא תיעשה מלאכה בעצמה בשבת, ע"י שהוא גרם והכשיר שתיעשה, ולכן גם אם תיעשה ע"י נכרי ג"כ אסור. והנה בהא דאמר הגמ' שם מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש, ואם נימא דזה קאי נמי אליבא דרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה, צ"ע מנין לן דתנא דשביתת כלים ב"ש, ובפשוטו היה צריך לומר דאיירי למאן דמפרש מתניתין משום שביתת כלים, ומצאתי שהגרעק"א עמד על זה לפי פירוש התוס' ומפרש דמשום דאסרי ב"ש מצודה מוכח דס"ל שביתת כלים, דאי משום גזירה לא שייך למיגזר כיון דאילו עביד בשבת לא מחייב חטאת (ודלא כהתוס' דגם התם שייך למיגזר) וע"כ צריכנן לפרש דפריסת מצודה אסור משום שביתת כלים, ולא בלחי וקוקרי דוקא כ"א בכל מצודה. והנה לפי דבריו צ"ע מנלן לגמ' דרב יוסף פליג על רבה בזה, הלא אפשר דגם ר"י מפרש כל המשנה משום גזירה, ורק בהא דאין פורסין מצודה לכ"ע משום שביתת כלים הוא, והא דלא מפרש רבה הברייתא משום שביתת כלים משום דניחא ליה לאוקמי אליבא דב"ה, ובלא"ה צריך לומר כן. והגרעק"א כתב דא"א דרבה יפרש הברייתא משום גזירה דא"כ גפרית ומוגמר מ"ט שרי, אלא ודאי דהברייתא לא חיישי להך גזירה אלא משום שביתת כלים וגפרית ומוגמר בדמנחי אארעא, וא"כ ר"י דמוקי ברייתא כב"ש אי אפשר לו לפרש משום גזירה, ובזה תירץ נמי הקרבן נתנאל מה שהקשה המג"א בסי' רנ"ב לפי פירושו של הרא"ש דמפרש שאי אפשר לומר דרבה מודה ומפרש מתניתין משום שביתת כלים, דאי הכי למה ליה לרב יוסף למימר ולית ליה למר שביתת כלים, והתניא, ולימא ליה כדמודית לי במתני', והקשה המג"א דזה קשה גם לדידן למה אינו מקשה רב יוסף לרבה דיפרש גם טעמא דרחיים דאסור משום גזירה דילמא עביד להו בשבת, ומדייק המג"א מזה דברחיים שהחיטים נטחנים מעצמם ליכא איסורא דאורייתא אפי' עביד להו בשבת, ותירץ ע"ז הק"נ דא"א לומר דרבה יפרש מתני' משום גזירה דא"כ גפרית ומוגמר מ"ט שרי. אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין נר גיגית וקדירה דהתם היכי דעצם המלאכה נעשית גם קודם שבת לא שייך למיגזר וכנ"ל, ליתא למש"כ הגרעק"א והק"נ דגבי מוגמר וגפרית לא שייך למיגזר, משום דתיכף כשמניח המוגמר והגפרית מתחלת המלאכה וא"כ אפי' אי אתינן עלה מטעם גזירה ליכא למיגזר בגפרית ומוגמר, אכן לפי"ז גם בריחיים כן ונדחה נמי הכרחו של המג"א. ועוד קשה על הגרעק"א דאי לדבריו דרבה נמי מפרש טעמא דאין פורסין מצודות משום שביתת כלים ולא צריך לפי"ז לאוקמא בלחי וקוקרי א"כ הדרא קושית הרא"ש דא"כ למה ליה לרב יוסף להביא הברייתא הול"ל ולאו כדמודית לי גבי פריסת מצודות דטעמא דאסור משום שביתת כלים הוא ולמה ליה למימר כדתניא, וצ"ע. ואפשר יש לומר דדוקא אי רבה הוי סבר דטעמא דמתני' לגמרי משום שביתת כלים לא היה צריך ר"י להביא הברייתא, אבל אי טעמא דמתני' משום גזירה דילמא עביד להו בשבת, רק במצודה הוא משום שביתת כלים משום דליכא לחיוב חטאת בשבת, מ"מ כיון דאפשר לומר כתי' התוס' מוכרח ר"י להביא הברייתא, אבל לפי האמת דמוקי רב אושעיא הברייתא כב"ש ומשום שביתת כלים, ע"כ נפרש דטעמא דמצודה משום שביתת כלים וכמ"ש הגרעק"א, אכן באופן אחר יש לומר דרבה דאמר דריחיים הוא משום השמעת קול, משום דברייתא משמע דהוא מדרבנן כמו כל הבבות הקודמות, דאשמעינן דהוא כב"ה ולא גזרו בהו ובזה אשמעינן דברחיים אף ב"ה מודו, אבל אי איכא איסור דאורייתא שייך להא דינא במתני' והוה תני לה במתני', ולכן שפיר מיושב קושית הגרעק"א על התוס' דלדבריהם דמצודה בלחי וקוקרי (הגרעק"א כתב דלא ידע מה כונתם במה שכתבו דהוא בלחי וקוקרי ומשמע דחשב לפרש בדבריהם דהוא דוקא בלחי וקוקרי, ובודאי אין כונתם כך אלא מתני' אף בלחי וקוקרי ולכן ע"כ משום גזירה, וכונת התוס' ממה שאמר לקמן דכולהו משום דאי הוה עביד להו בשבת חייב חטאת ומשמע דכולהו משום גזירה, ויש לומר עוד דכמו דבהברייתא לא ניחא לרבה לפרש משום שביתת כלים אפי' לב"ש דא"כ הוא דאורייתא ולא שייך לבבי קמייתא, ה"נ לא ניחא ליה לומר במתני' דחד בבא הוא דאורייתא ואינך דרבנן) ומשום גזירה דא"כ מנלן דב"ה חולקין על ב"ש בדין שביתת כלים, אבל לפימש"כ מיושב דזה ודאי מדקתני דאין נותנים חטים ברחיים, לרבה הוא בודאי דרבנן ומשו"ה מוקים משום השמעת קול, וא"כ ע"כ ב"ה לית להו שביתת כלים, אלא דאכתי לא ניחא דעכ"פ יסוד פלוגתא דב"ש וב"ה הוא במתני' ומנלן במתני' פלוגתא זו, ונראה דבמתני' תני סתמא דאין פורסין מצודה ולא הוזכר כלל חילוק בין לחי וקוקרי לשאר מצודות, ומה דכתבו התוס' לחי וקוקרי היינו אפילו לחי וקוקרי וא"כ מה דתנן דב"ה מתירין היינו בכל המצודות מתירין וממילא מוכח שפיר דב"ה לית להו שביתת כלים, ובאמת כן תירץ הגרעק"א, והוא פשוט וברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
[בכ"מ ואפשר שטעמו כו' עי' כ"מ ספ"ד מבכורות מה שרמז לת' הרשב"א סש"א. ומש"כ א"נ החמירו בספיקו ע"ל פ"ג ה"י וכר"מ וצ"ע]:
ג׳
כל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. ע' מ"מ ועש"ה בגמ'. וע' ירושלמי פ"ז כ"ח א' א'. שם כל שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר:
ה׳
המעמר אוכלים. עי' מ"מ ובש"ק פ"ז כ"ט א' ד"ה כו' ועי' כ"מ מ"ש בשם הרמ"ך תמוה מאד ששתק לו דהא רבינו ז"ל לשיטתי' שפסק כריב"ב. ע"ל פ"א מערובין ה"ט ושם הוא לדעת ר"ש:
ט״ו
וכן השוחק תבלין. תלמוד ערוך הוא בירושלמי פ"ז כ"ט א':
ט״ז
ואין גיבול באפר. עי' השגת הראב"ד ונלה"ר לשי' רבינו ממש"ל פכ"ג הי"ד דאין מקדשין מי חטאת בשבת משום שבות ות"ל דה"ל מלאכה גמורה דהא קידוש מ"ח היא נתינת אפר ע"ג מים כמבואר בכ"מ וא"כ ה"ל מלאכה גמורה א"ו כדברי רבינו. אולם באמת לא הראינו נו"כ מקורו ובל"ס הוא באיזה ברייתא שאין אתנו ומיהו י"ל בנקל בכ"א:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק ח׳

א׳
המנכש בעיקרי האילנות כו' כדי לייפות את הקרקע ה"ז תולדה דחורש. משמע דאילו כדי לתקן הצמח הוי תולדה דזורע וכמו זומר את האילן כדי שיצמח שהוא מעין זורע כמ"ש בסמוך וכ"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה ר"פ הבונה, והוא מפורש בירושלמי פ' כלל גדול דכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי פי' לצמוח חייב משום זורע וקחשיב התם משקה, ומה"ט פסק רבינו בסמוך דהמשקה צמחין ואילנות בשבת ה"ז תולדת זורע וכתב הה"מ שהוא כר' יוסף נגד רבה בריש מ"ק ולא ביאר הטעם שלא פסק כרבה כדקיי"ל בכ"ד. ולפמ"ש מבואר טעמו דרבינו דהירושלמי נמי סבר כרב יוסף. ומה שתמה הכס"מ על שהשמיט רבינו דין מנכש ועוקר עשבים רעים כדי לצמוח דהוי תולדה דזורע, י"ל דממילא נלמד כן מדבריו לפי הכלל האמור. ועוד דסמך רבינו על מ"ש בריש ה' כלאים אחד הזורע או המנכש וכו' ע"ש:
ב׳
השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים ה"ז תולדת זורע וחייב בכ"ש. הה"מ והכס"מ כתבו שהוא מהסוגיא דפ' דם חטאת והמ"א בסי' של"ו הקשה ע"ז. ונ"ל שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בירושלמי דשביעית והעתיקו רבינו בפ"א דשמיטה דמותר לזרות זרעים בשביעית, ואי איתא דאין בזה משום זורע מאי רבותא דשרי בשביעית אבל אי אמרינן דאיכא בזה משום זורע א"ש דאשמעינן בשביעית שרי כיון דלא הוי עבודה בארץ אלא בתלוש כדאמר ברפ"ד דשבת אבל אי בשבת שרי אצ"ל בשביעית:
ג׳
וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. נושאי כליו לא הראו מקורו והוא מפורש בירושלמי דשבת פ' כלל גדול:
ו׳
המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב. כתב הכס"מ בשם הרמ"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו ע"ד רבינו משמע לדידיה דרבינו נמי מודה בזה וכ"מ בהדיא בס' אלי' רבה באו"ח סי' ש"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפכ"א הל' י"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכה"ג כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. וכ"כ הש"ג פ' כלל גדול שזהו דעת רבינו שכן הוא דעת תוס' הרב שהביאו התוס' במ"ק (י"ב) שכתב דבאסיפת פירות איכא מלאכה כדאמר בפ' אין דורשין אסיפה במועד מי שרי והיינו משום דהוי כמעמר. ואע"פ שכתבו התוס' עליו שאינם יודעים מה מלאכה יש באסיפת פירות היינו משום דאזלי לטעמייהו שכתבו בפ"ד דביצה (ריש דף ל"א) דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים, אבל מ"מ דעת הרב הוא שיש עימור. ומה שהביא הרמ"ך ראיה לדבריו מדאמרינן במס' יו"ט [הוא שם (י"ג ב') ונעלם מבעל מרכבת המשנה] דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא"כ בהעמדת ערימה דמס' יו"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד בכה"ג קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמ"ש בס' מעשה רוקח ושארי מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ"ש תוס' והר"ן בביצה (ל"א). ובהכי א"ש דלא תקשי לרבינו מ"ש בהגהות בפ' כ"א מדתנן בביצה (ל"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוה מקום גידולן, ולפמ"ש לק"מ דשאני עצים שאין נכבשין עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ"ז אפשר דגם התוס' והר"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק והוכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולן דאינהו לא איירי התם בכה"ג רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ"ש:
ט״ז
המגבל את העפר ה"ז תולדות לש וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור כו'. עיין בכס"מ שהקשה הרמ"ך משבת (ע"ח) דאמר שאין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור, ולפמ"ש התוס' בר"פ המוציא י"ל דדוקא התם דאיירי לענין המוציא שופכין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות שבת פרק ח׳

ז׳
שאלה קשיא לי מאי דאמר ז"ל החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ואע"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש ואי משום מפרק הוא דמחייב דהיינו דש אמאי תלינן חיוב חבלה בעור דתנן שמונה שרצים הצדן והחובל בהן חייב ואמרי עלה מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית לה עור ואי מפרק הוא מאי איריא שיש להן עורות אפילו אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתין דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך וליכא למימר שחיבל אלא תולדת שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנוטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקימנא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות. תשובה זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע"פ שהחיוב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב (ועין) [ומעין] האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכו' יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אילו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראית העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע"פ שיש להקשות הא איכא חולב אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה נוטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש (ואין) [וכדין] כל מפרק וקי"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ח׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם