מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה מהן אבות ומהן תולדות ומנין כל אבות מלאכות מ' חסר אחת ואלו הן החרישה והזריעה וכו'. ועי' בתוס' יו"ט למה נקטו במשנה מ' חסר אחת ולא ל"ט מלאכות עיי"ש ובספר לחם שמים כתב דנרמז בזה שבאמת הן מ' עם תחומין דאורייתא אלא שאין חייבין כאחרים לריש לקיש דס"ל דאינו חייב עד שישגוג בלאו וכרת וא"כ באי עביד לאלה בהעלם אחת דידע לה במאי וצ"ל כדמשני בגמרא בתחומין ולרבנן במחמר אי נמי הבערה ללאו יצאה וכדאיתא בגמרא מנינא ל"ל א"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולזה צ"ל שהם מ' וחסר אחת עיי"ש: והנה במשנה קדים הזורע להחורש ובגמרא ע"ג ע"ב מקשינן מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי וברש"י בא"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא עכ"ל ורבינו הקדים חרישה לזריעה והו"ל לאשמעינן בקרקע קשה הוי החרישה אחר הכסוי ג"כ חרישה. והנה במס' מכות דף כ"א ע"ב החופה בכלאים לוקה וכו' לאו משנתינו הוא זה יש חורש וכו' החורש וכו' וכלאים בכרם האי חורש דמחייב משום כלאים היכא משכחת לה לאו דמיכסי בהדיה דאזיל וכו' א"ל אי וכו' הו"א מתני' מני ר' עקיבא דהתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים וכו' א"ל וכו' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וכו' ועי' ברש"י בד"ה מי דמחפה משום זורע וכן נראה מקושית הגמרא ולילקי משום זורע ביו"ט אבל ברש"י שם בד"ה אי לאו שכתבו וכן בשביעית משום חורש עיי"ש ובמהרש"א שם דלפי דמפרשינן כלאים משום זורע כמו כן בשביעית אבל לר"ע משום דמקיים ולא משום זורע בכלאים וא"כ בשביעית משום חורש אלא דאיכא למ"ד במו"ק דחורש לא מחייב בשביעית עיי"ש ובפי' משניות כתב רבינו משום זורע וכן נראה בפ"א מהל' כלאים ועי' במסכת מו"ק שם וא"כ כיון דעכ"פ הוי בכלל זורע ואף דהוי גם בכלל חורש והנה לענין התראה כשמתרה משום זורע הוי מאב שלו אלא דנפק"מ לאשמעינן באם התרה משום חורש הוי גם כן התראה מאב שלו וי"ל לרבינו בחורש בחו"ל ג"כ שייך חרישה וזריעה וסתימות לשון חרישה מורה על לפני ולאחרי הזריעה ובגמרא אמרי' תנא בא"י קאי דבא"י תמיד החרישה גם לאחר הזריעה והיא העיקר החרישה משא"כ בחו"ל ולא לאשמעינן רבותא כמ"ש ברש"י דנהפוך דהוי העיקר החרישה. אמנם ראיתי בספר מגן אבות בשם הריטב"א שכתב דאשמעינן דלא נאמר כיון שכבר נחרש קודם הזריעה אינו חייב משום חורש דלאחר זריעה ועיין שהביא שם דעת ר"ת במסכת שבת ל"ט דבעפר תיחוח שייך ג"כ חרישה עיי"ש ובמס' ביצה דף ח' ועמ"ש רבינו בלשון פעולה חרישה וכו' ובמשנה החורש וכו' עי' בספר מגן אבות דתליא במשאצל"ג עיי"ש:
ג׳
וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין. והנה לרבינו זומר אב מלאכה ועי' ברש"י במס' שבת דף ע"ג ע"ב כולן מלאכה אחת הן וכו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי וכו' דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה עכ"ל ועי' בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סי' מ"א ממ"ש רבינו בפ"א מהל' שמיטה ויובל שזומר ובוצר הן תולדות זומר תולדה דזורע ובוצר תולדה דקוצר וכן במו"ק אמרו שזומר ובוצר תולדת דזורע ובוצר ועי' שכתב לחלק בין מעין האב שכתב רבינו לאב ממש ועל מעין אב מצינו כמה פעמים לשון תולדה אף דהוי באמת אב אבל לא כאב המוחלט בלי העיון בו כמ"ש רבינו עיי"ש שהאריך בזה: וסיוע לדבריו מצאתי בירושלמי בפרק כלל גדול ה"ב ר' יוחנן ורשב"ל עבדין הוויי בחדא פירקא תלת שנין ופלוג אפקון מניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחין מיסמוך סמכין הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש בנוי דר' חייא רובא עבדין הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין אפקון מניה שית מילין על כל חדא וחדא בנוי דר' חייא רובא הוויי בשיטת אבוהן דתני ר"ח הקוצר והבוצר המוסק הגודר והתולש האורה כולן משום קוצר ועי' בקרבן העדה כולן משום קוצר הרי ששה תולדות לקוצר עכ"ל: והנה קוצר ובוצר וכו' אב מלאכות וכמ"ש רבינו בהל' ד' וכן הקוצר וכו' וקרי תולדות אלא כל שהוציא מדמיון אף שהוא אב נקרא תולדה ג"כ וכן פי' במס' מו"ק דף ג' דאהני תולדות וכו'. ובמגיד משנה בד"ה הקוצר וכו' ועי' בפי' משניות לרבינו בפ' כלל גדול שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ז׳
א׳
מלאכות וכו' והזריעה וכו'. וקשה דבמתני' תני הזורע והחורש ותהי בש"ס מיכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ואח"כ זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי עכ"ל נמצא דנפק"מ לענין דינא בשינוי זה ולמה לא כתב רבינו כלישנא דמתני' ושוב ראיתי להפר"ח בנימוקיו על רבינו שכתב והרב אפיך ותני משום דלאו בא"י קאי ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דרבינו מביא כל דיני א"י.
ה׳
כיצד המחתך ירק וכו'. עיין מ"ש מרן בשם הרמ"ך ולפי מ"ש הרה"מ פ"א משביתת עשור ה"ג יתיישב ומ"ש רבינו לבשלו ר"ל כדי לבשלו דדרך הבישול לחותכו חתיכות קטנות וכמ"ש רבינו בפכ"א הי"ח וצ"ל ג"כ שחתכו דק דק וכמ"ש רבינו שם וסמך אמ"ש שם ועי' בפ"ח הט"ו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ז׳
א׳
ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. רבינו העתיק לשון מתני' ובתוי"ט הרגיש על מתני' למה לא תני בקצרה ל"ט מלאכות, ולפמ"ש בחי' רשב"א ר"פ קמא דשבת דהכנסה ג"כ אב הוא ונכלל בהא דתני המוציא מרשות לרשות ב' אבות א"כ ארבעים המה אלא כיון דמה לי אפוקי ומה לי עיולי חשיב להו כחדא ולהורות לנו את זאת דהכנסה אב הוא קתני לה בהאי לשנא: גרסינן בירושלמי תני ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפ"ע, פי' דס"ל לר"י דסחיטה לא הוי תולדה אלא אב בפ"ע הוא, ומקשה תו שם לר' ישמעאל ליתני מ"ם מלאכות ומשני לא אתינן מיתני אלא מילין דכ"ע מודו בהן פי' דבפלוגתא לא קמיירי. ועפ"ז ה"פ דמתני' ארבעים מלאכות לחד תנא חסר אחת אליבא דאידך תנא ומיושב קושית התוי"ט ובזה מיושב ג"כ סתירת דברי רש"י בחולין ד"ה סחיטה פי' רש"י אב מלאכה היא ובביצה דף ג' ובשבת דף קנ"ג לא פירש כן וכבר הרגיש בזה בהגהות מהרי"ף ולפי המבואר בירושלמי פלוגתא דתנאי היא ובקונטרס הארכתי להוכיח מסוגיא דחולין שם דקאי אליבא דר' ישמעאל ואין כאן מקומו להאריך. והנה בכלל המלאכות האלו יש זריעה וברירה וכתב הרז"ה בפ' האורג שלא היו בעשיית המלאכות האלה צורך לגופה ע"ש, ופירוש הדברים אפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, היינו דוקא באותן המלאכות שהיה במשכן צורך לגופו ובעינן דומיא דמשכן משא"כ מלאכה שהיה במשכן וגם שם לא היה צריכה לגופה חייב לכ"ע ולפ"ז גם אב דהרקדה ג"כ חייב אפי' באינה צריכה לגופה דהכי אמרינן בגמ' דף ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, וכה"ג כתב בשו"ת הריב"ש סימן שצ"ד דאב דגזיזה אפי' לר"ש חייב אף שא"צ לגזיזה דומיא דמשכן שלא היו צריכין לגזיזת השער גבי עורות תחשים שלא היו צריכין לצמר הובא דבריו במג"א ס"ס ש"ג והתוס' בפרק המצניע דף צ"ג ע"ב חולקין בזה ע"ש, ובס' קרבן נתנאל כ' דס"ל להתוס' דגם במשכן היו צריכין הצמר לתכלת וטעם מחלוקת הריב"ש והתוס' כבר כתבתי בספרי ש"י סו"פ המצניע ע"פ מה דאמרינן בירושלמי שהיה להם צמר ממצרים. והיוצא לנו מזה לפמ"ש הרז"ה והריב"ש מצינו מקצת מלאכות במשכן שלא היו צריכין לגופן ולפ"ז יש לומר דטעם דר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה בכל המלאכות כיון דאסמכי' מלאכת שבת למלאכת המשכן ומצינו מלאכות במשכן שלא היו צריכין לגופן, ובמלאכת שבת נכללו כל המלאכות א"כ לא מחלקינן בין המלאכות ואפי' באותן שהיו במשכן צריכין לגופן ג"כ חייב אפי' בא"צ לגופן, ור"ש סובר דכל מלאכות שהיו במשכן היה צריכין לגופן ושפיר פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומסתבר טעמיה דר' יהודה בזה וכפסק רבינו בפ"א: ודע עוד דגבי אב דצידה לפי שיטת כל הפוסקים צידת דגים בכלל הוא והצד דגים צריך להתרותו משום צידה זולת לדעת מהרש"ל לפי מה שהבין בדבריו המ"א סימן תצ"ז אות וי"ו בדגים אינו חייב משום צידה ולא הוי דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו. ובאמת דברי המג"א שם צ"ע דהמעיין היטב בדברי מהרש"ל יראה דמודה דשייך בדגים צידה וכבר תפס עליו הפ"מ שם. והצידה היכן היה במשכן אמרינן בירושלמי שהיו משרבטין בעורות אילים מאדמים, וע"ש בק"ע מה שהקשה ע"ז ועי' במבי"ט פ"ט מהלכות שבת. והנה רבינו פה במנין אבות מלאכות כתב הבערה וכיבוי ובמתני' קתני בהיפך ברישא מכבה והדר מבעיר וכתב התוי"ט שם הטעם דמתני' משום דגבי הבערה איכא פלוגתא דאיכא למ"ד הבערה ללאו ואין בו כרת משא"כ מכבה דלכ"ע יש בו כרת מש"ה תני ברישא מכבה והדר מבעיר ועפ"ז יפה עשה רבינו שכתב כסדר מבעיר והדר מכבה דהא אנן פסקינן דהבערה לחלק יצאת וכן מצאתי בס' מרכבת המשנה ופשוט הוא ולא כתבתי אלא מפני שראיתי להרב הגדול בס' שושנים לדוד שכתב על דברי התוי"ט וז"ל וקשה לי דאי לר' יהודה איצטריך הרי כתב התוס' דאיהו גופיה הביאו לעיל דמכבה אינו חייב אלא ע"מ להבעיר וא"כ פשיטא דמאן דס"ל דאין חייבין כרת על ההבערה ה"נ דאין חייבין על הכיבוי דהא כיבוי גופיה לא מיחייב אלא על דעת הבערה וא"כ הדרא קושיא ע"כ. הנה מה דפשיטא לי' כי היכא דלא מיחייב אהבערה לא מיחייב נמי אכיבוי באמת הסברא לא מחוור כלל דהבערה מלאכה בפ"ע וכיבוי מלאכה בפ"ע היא והא דבעינן בכיבוי על דעת להבעיר אינו אלא משום דזולת זאת הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף כי יש להביא ראיה לדבריו דלפי סברא זו מיושב קושית הרש"א ביצה דף כ"ב ע"ב בהא דאמרי' שם א"ל ר"נ ונימא מר מפני שמבעיר ולשיטת הריב"א ולמ"ד הבערה ללאו יצאה אין בו איסור בי"ט כמ"ש התוס' פסחים דף ה' ובביצה שם א"כ מאי קושיא דלא קאמר משום מבעיר כיון דאין בו איסור בי"ט דלמא סובר הבערה ללאו יצאת. ולפי סברת השושנים לדוד א"ש וגם בתוס' יבמות דף ז' ע"ב ד"ה ר' ישמעאל מה דקשיא להו שם ולא ניחא להו למימר דאיכא כיבוי עכ"פ ע"ש, מ"מ סברא זו לא מחוור כלל וכלל דא"כ למ"ד הבערה ללאו יצאה גם כיבוי אין בו כרת והיא סברת יחידאה וכבר השגתי עליו בספרי ש"י ואין להאריך בו:
ב׳
כל אלו המלאכות וכו'. עי' מ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך ועי' בס' ז"י דף י"ז ע"א ד"ה ועפ"ז ועי' בהה"מ הל' ד':
ג׳
או הנוטע וכו' הרי זה אב וכו'. עי' תוס' ב"ק דף ז' מ"ש שם ועוד דנוטע ומבשל וכו', ועי' בס' מהריב"ש חלק א' דף קכ"ו ביאור דברי התוס' ובמ"ש שם דגם התוס' ס"ל נוטע אב מלאכה הוא ע"ש:
ה׳
המחתך את הירק מעט לבשלו וכו' וכל העושה דבר הדומה לזה וכו'. פי' הא דאמר ר"פ האי מאן דפריס סלקא חייב משום טוחן ופירש"י שמחתך ירקות והוא כפירוש רבינו והרא"ש תמה דדבר שהוא מחתך אותו דק דק אין שייך בו טחינה, והתוס' כתב דוקא סלקא אבל שאר אוכלין שרי ומדברי התוס' דף קי"ד ע"ב ד"ה אלא משמע דלא מחלקי בהכי אלא אם עושה חתיכות דקות מאד חייב אבל חתיכות גדולות אינו חייב משום טוחן, ועי' פכ"א הל' י"ח וגרסינן עוד שם בגמ' האי מאן דסלית סלתא חייב משום טוחן והיינו שכתב רבינו פה וכל העושה דבר הדומה לזה ועי' פ"ט הל' ט"ו:
ז׳
אחד העושה אב מאבות מלאכות אם באו עדים נסקל. מדברי רבינו פה נראה בעליל אם עושה אחת מל"ט מלאכות יהיה איזה שיהיה חייב סקילה וגרסינן במס' שבת דף ו' ע"ב אמר רב מצאתי מגילת סתרים בי ר"ח וכתב בה איסי ב"י אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן, פירש"י אחת יש בהן שאין חייב עליה מיתה ולא פי' איזו. וכתבו התוס' שם דחטאת מודה איסי ב"י דחייב ע"ש, ובאמת הדבר תמוה מאוד מנ"ל לאיסי לפרש כן ולחלק בין המלאכות דהא אמרינן שבת דף צ"ז ע"ב א"ר ל"ט מלאכות דכתיב אלה הדברים דברים הדברים אלה ע"ש ברש"י וא"כ בכל הל"ט מלאכות כתוב כל העושה בו מלאכה יומת ועי' ברפ"ב דברכות ורבנן דברים הדברים לא דרשי וי"ל קצת, ויותר נראה דסבר איסי כתנא דבי ר"י בנו של ריב"ב דאמר בירושלמי הבאתיו בהלכה א' דמ"ם מלאכות הן והיה מקובל בידו כן והיה קשה לי' דהא בקרא רמיז ל"ט דוקא ולא מ', וניחא לי דבקרא דכתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת דחייב סקילה מש"ה לא רמזה התורה אלא ל"ט דוקא דיש מ' מ"מ על אחת מהן אינו חייב סקילה. ועפי"ז יש לומר דה"פ דברי איסי מ' אבות מלאכות הן וחסר א' דהתורה לא רמזה לענין חיוב סקילה כ"א ל"ט א"כ לדידן דקי"ל כתנא דמתני' דלית לי' סחיטה אב ואין לנו אלא ל"ט מלאכות ודאי דלא קי"ל כאיסי דהא על כל ל"ט מלאכות כתב בקרא מות יומת ומה"ת להוציא א' מן הכלל וגם התוס' כתב שם לרמי בר חמא ע"כ דפליג הברייתא על איסי ולפ"ז יפה פסק רבינו פה דלא כאיסי, ועי' בחי' גליון הרמב"ם הנדפסים בדיהרנפורט בשם הגאון מו"ה ישעיה ברלין זצ"ל שכתב וז"ל אדברה נגד מלכים ולא אבוש לפי מה דפסק אב"י עי' שבת ו', צ"ו, ותוס' סנהדרין ס"ו. וכן לא זכיתי להבין האיך ידונו בסקילה לאותו המחלל שבת במלאכה אחת מהל"ט מלאכות הלא לא ידענו בבירור ודלמא הך מלאכה שעשה היא האחת שאינו חייב עליה ולא משכחת לה אלא בהוצאה והכנסה וסיים שם ואמלתא דאב"י לא מצינו פלוגתא רק ברייתא חדא אליבא דרב"ח, אדרבה הברייתא דף ו' וצ"ו כולהו ס"ל כאב"י ע"ש שכתב מצוה ליישב בדברי ברורין ע"ש. ולפענ"ד לפמ"ש ע"כ דאיסי ס"ל כר"י בנו של ריב"ב ואנן לא קיי"ל כ"א ל"ט מלאכות וכמ"ש ומרב ור"ח ור"י א"ש לא מוכח מינייהו דפסקו כאיסי אלא דבאו לפרש דברי איסי, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה שם איך יצוייר ששכחו בזמן מועט איזה מלאכה כיון דלא קיימ"ל כאיסי מש"ה לא השגיחו בו ונשתכח הדבר שוב ראיתי להבעל פמ"ג בפתיחה כוללת שכתב בפשיטות דאין הלכה כאיסי ב"י ע"ש: וחתני הרב המופלג החריף מו"ה שמשון נ"י השיב לי דגם אם הלכה כאיסי יש מקום לומר דחייב מיתה כאן שרוב המלאכות המה בעונש מיתה שוב לא נחשב להתראת ספק ואף כי יש סברא כיון דעל חד ודאי פטור דמי לקבוע וכמ"ש המג"א סימן שמ"ד אות א' ע"ש, מ"מ לפמ"ש בס' שלום ירושלים במס' שקלים ליישב קושית הר"ש מקינון דלא אמרי' קבוע וכו' אלא היכא שאינו מתנגד נגד הרוב בדבר אחד ע"ש וא"כ ה"נ הא קיי"ל ההורג את הטריפה פטור וא"כ ע"כ צריכין לילך בתר רובא ולא אזלי' בתר קבוע אלא דעכ"פ א"א לב"ד לחייבו מיתה דאף דהורג טריפה פטור מ"מ בדיני שמים חייב כדמשמע מלשון רבינו בפ"ב מה' רוצח ועדיין צ"ע קושי' מהרי"פ עכ"ד: ועי' רש"א בחי' אגדות פ' יש נוחלין גבי הא דאמרי' יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת שגם בנות צלפחד התנצלו בזה בעבור אביהם ואמרו כמו שאתה לא ידעת וכו' גם זה היה כוונתו כדי שידעו באיזה מיתה דנין המחלל שבת והוא באמת לא חטא כאן שלא היה צריך למלאכה בו אלא לידע הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה והוא היה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זה ואינן אלא דברים שבלב ע"ש, ועפ"ד י"ל דהביא הקרא מחלליה מות יומת ולא הביא קרא דכל עושה בו מלאכה יומת עי' תוס' שבת דף ע' ע"א משום דמשה רבינו ידע דהוא עשה על דעת זה ומנ"ל דחייב כלל כיון דלא היה בלבו לחלל שבת ומכפל לשון מות יומת הוכיח סברא זו דחייב. ועי' בשאלות ותשובות חו"י סי' קפ"ג דעשיית חומת העיר מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ועי' בכל זה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק ז׳
ד׳
וכן הקוצר תבואה כו'. הנה דברי רבינו מבוארים דיש מה שנכלל בהאב והוא שהסוג אחד אבל יש שאינו אלא דומה לו במהות המלאכה זה מקרי תולדה ועיין הרב המגיד. וזהו דמייתי בגמרא תנא לאוסופי על האב ולבארו שבכל האופנים הוא אב וזהו דאמר תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן וכן הא דאמר הקוצר תנא הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן. וזהו דאמר בירושלמי ר' יוחנן ור"ל עבדין הוי' בהאי פירקא אפקון מינה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא כו' בניה דר"ח רבא עבדין הוי' כו' אפקון מינה שית מילין על כל חדא כו' הווי בשיטת אבוהו דתני ר"ח הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר. דזהו פירוש' תולדות של כל אב מלאכה הוין ל"ט, אבל מה שהן בסוג אחד והוי ממש אותה המלאכה אלא שהן חלוקין לפי השתנות וחילוק הנפעלים זה הוי שיתא על כל חדא. וזה ברור. ולכן כתיב לעיל תולדות על כל חדא וחדא, וכאן מילין על כל חדא וחדא. ועיין. אמנם בתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי, דשיטת הירושלמי היא דתולש הוי בעצם סוג מלאכה דקוצר וחייב משום אב וזה דחשיב שית מילין ושיטת הבבלי דלא מייתי תולש בהך ברייתא דהירושלמי מייחסה לר' חייא, סברה דתולש אינה אלא תולדה דקוצר וכן כתב רבינו פרק ח' הלכה ג' ותולש תולדה דקוצר. ונפ"מ לפי מה שפלפלו רבנן בתוספות דצריך להתרות על תולדה משום אב שלו וכמו שהוכיחו מפרק תולין גבי משמר משום מאי מתרינן בי' יעו"ש. אולם נתבונן נא קצת במסכת מועד קטן (דף ב') דקאמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת כו' לדידך קשיא משום זורע אין משום חורש לא כו' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא. והנה בכ"מ דאמר קשיא לא נדחה הך מהלכה והוי מחלקינן משום דזומר וצריך לעצים הוי דומיא ממש דהוי אבות דזומר אב דנוטע וכמו שכתב רבינו וזה מדתנא זורע זומר נוטע מבריך כו' כולן מלאכה אחת הן וא"כ קוצר ונוטע הוי אבות משא"כ. כאן אי בעית לדמות אותם לחורש וזורע הוי רק תולדה לכן לא חייב אלא חדא [ואולי משום זה כתב רבינו בהלכות שגגות פרק ז' עשה תולדה של אב זה ושל אב זה בהעלם אחד נראה לי שחייב שתים. דלא נאמר שמסוגיא דמוע"ק מוכח דלא כדמסיק בב"ק דאם עביד ב' תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי קמ"ל דלא כן. ומצאתי בשעה"מ] היינו דכיון דהמלאכה אינה אב אלא שהיא דומה לאב עד שאיננה כ"א תולדה לכן היא מתיחסת לזה האב שהיא דומה לו יותר. ובזה פליגי אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו והמלאכה שאינה רק בדמיון קצת אין עלי' שם המלאכה והיא בטילה לזו המלאכה שהיא דומה יותר אל האב וזה ברור. ועיין בכריתות ט"ו בדלית המודלת ע"ג תאנים כו' דמשמע דזומר תולדה דקוצר עיי"ש. אולם מהא דאמרו בירושלמי בכלל גדול קצר לייפות הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הרי דאף שעל הקצירה הוי אב ועל יפוי הקרקע לא הוי אלא תולדה אפ"ה חייב שתים. וצריך לומר חילוקא אחרינא דבזומר וצריך לעצים חייב שתים משום דהפעולה היא בשני נפעלים, שהקצירה הנה פעולה בעצים הנקצרים שהן פורשין ממקום גדולם והנטיעה היא פעולה באילן הנשאר מחובר שיגדל עוד יותר להכי חייב שתים, אבל במנכש ומשקה מים לזרעים דשתי הפעולות החרישה והזריעה הן בהקרקע לרפויי או שיתפשט הלחלוחית לגדל הזרעים להכי אינו חייב אלא אחת על המלאכה שהיא דומה לה ביותר. וזה ישר. א"כ אין ראי' למה שחילקנו בין אבות לתולדות. ובזה נראה לפרש מה דפליגי בירושלמי פ' במה מדליקין הלכה ה' הבעיר ובישל כו' ומאן דמר אחת היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר רבי יוסי אומר משום מבשל יעו"ש דאמוראי נינהו וכן פי' המרכבת משנה דקרוב לפלוגתת אמוראי דריש מועד קטן במנכש ומשקה כו' דמיירי שכבר עמדה הקדרה עם התבשיל על העצים ובא אחד ונתן האש דאיהו הוא החייב כדפי' רש"י ביצה ל"ב ושניהם אבות מלאכות, מר אזיל בתר מחשבתו דאיהו לבשל הקדירה קא מכוין וזהו כל התיקון דרש"י פירש בפ' האורג דהוי מקלקל אצל עצים אלא התבשיל הוא המכוון והתקון לכן חייב משום מבשל ומר סבר דאזלינן בתר מעשיו והמעשה נעשה רק בהעצים שאוחז בהן האש אבל המאכל שבקדירה נתבשל ממילא ונגמר כי שהה שיעור בישולו. והמעיין יבין החלוק בין סוגיא דמוע"ק והך דירושלמי ואכמ"ל ובפרט לבר קפרא דס"ל מבעיר שלא לצורך חייב ודאי שיש לחייבו אהבערה. [ובזה נסתר מה שרצינו ליישב קושית האחרונים בהא דפריך פ"ק דביצה על הא דתניא השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך והלא בשוחט קדשים איכא משום מפרק דלדם הוא צריך והוי כקוצר וצריך לעצים וחייב שתים. דרק על נטילת נשמה הותר אצל אוכל נפש אבל על מפרק לא הותרה גבי אוכל נפש דשם אינו צריך לדם וליכא משום מפרק. ולפי סברתינו הוי א"ש טובא דשוחט הוי אב ומפרק הוי תולדה דדש לכן אינו חייב אלא אחת היינו משום אב לחוד. אבל לפי מה שבארתי כעת הדרא קושיא לדוכתא דהרי נטילת נשמה הוא חיוב בפ"ע מפרק הוי רק משום שצריך לדם, ולפי מה שפירשו בתו' דף ע"ה ד"ה כי היכי דליצול צבעיה דעל נטילת הדם חייב משום נטילת נשמה יש ליישב קצת. וליכא למימר דלזריקה על המזבח אינו צריך רק כ"ש ושעור לחייב במפרק הוא כגרוגרות א"כ על שעור של גרוגרות אינו צריך לדם ואמאי ליחייב. זה אינו. דהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר כמבואר פ"ב דזבחים דף כ"ה. אולם בעקר קושיא זו יש לומר דדייק מדתני עולת נדבה ולא תני שלמי נדבה א"כ ס"ל דשלמים קריבין מן התורה אפילו נדרים ונדבות ורק עולות אין קריבין עיין ביצה י"ט וטעמא משום דשלמים עקר שחיטתן לצורך אדם היא ובהו איכא משום מפרק דלדם הוא צריך וא"כ נימא גבי עולה מתוך שהותרה גבי שלמים ואמאי לוקה ועיין פרק במה מדליקין דף כ"ד.]. אמנם בהירושלמי הנ"ל דכלל גדול יש לומר דכיון דאינו מכוין למלאכת הקצירה רק דע"י פסיק רישא מתעביד והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה יעו"ש דתלי לה בפלוגתא דר"ש ורבנן וליפות הקרקע הוא מכוין א"כ אין ליחס הפעולה אל המלאכה שאינה מכוונת בלבד ולשלול ממנה יחס הפעולה המכוונת. אעפ"י שהאינה מכוונת היא אב והמכוון אינו אלא תולדה, א"כ אם יקצור וייפה את הקרקע ויהא צריך לדבר הנקצר יתחייב משום קצירה לבד ונמצא שכונתו לקצירה אף שיתכוין גם ליפות הקרקע יפטור אותו מחיוב מיפה הקרקע שאינו אלא תולדה וזה דוחק, אם כי שלפ"ז הוי א"ש דברי רבינו שבשוחט אינו חייב משום מפרק כחובל דכיון דנטילת נשמה הוא אב המכוון ומפרק הוא תולדה שאינו מכוון. לכן העיקר הוא כמו שפירשנו לעיל. אבל אעפ"כ צריך לחלק בין אבות לתולדות, דאיתא בירושלמי רבנן דקיסרין אמרי ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ואפ"ה אמר שם באותה הלכה התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז כו' ולא אמר משום קוצר ושם נחית למנין דאמר תולשה מורטה וקוטמה חייב שלש ולא אמר ארבע וצריך לומר דתולש כנף הוה מלאכה דגוזז ואב שלה והא דמבדיל דבר מחיותו אינו אלא תולדה דקצירת פירות ותבואה א"כ אין המלאכה מתיחסת רק אל האב ולא אל התולדה לכן אינו חייב אלא אחת. ואם כן זכינו להבין דברי הגמרא בכורות פרק ב' דשקיל וטרי אם תולש היינו גוזז ופריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' חייב משום גוזז והוא מבהיל. דלענין בכור דכתיב לא תגוז, כל דאינה גיזה שריא. אבל בשבת מלאכה היא דאסירה אלא דבעינן מלאכה דהואי במשכן אם כן כיון שהאב שלה היה במשכן חייב משום תולדה דנקרא' מלאכה דהואי במשכן וכבר נתעוררו רבנן בתוספות שם. אולם לפ"ז אתי שפיר. דפריך אם תולש לאו היינו גוזז א"כ אינה אלא תולדה וקצירה שלה היא תולדה א"כ יתחייב שתים משום קוצר ומשום גוזז וע"כ דתולש היינו גוזז והוי עצם האב להכי אינו חייב על התולדה. וכן נמצא זה הפלפול בפרק כלל גדול בירושלמי דפריך על רשב"ל דתולש בקדשים פטור יעו"ש ואע"ג דמצינן לומר דמיירי בתולש מכנף עוף מתה דחייב משום גוזז דלא גרע מגוזז את השלח דחייב דלא שייך קוצר שאינו עוקר דבר מגידולו וממקום חיותו שאין הנוצה גדלה אלא כשהעוף חי דזה אינו דכי"ב הקשו בפ"ק דראש השנה מכדי תנא אלאוי קא מהדר ניתני יעו"ש דף ה' א"כ ניתני דכשהוא תולש בעוף מן הכנף כשהוא חי חייב ארבעה, אם לא דתולש היינו גוזז והוי אב ולכן לא חייב על התולדה וכמו שב'. עתה נתבונן קצת אם חשיב תולש מן הכנף בעוף כשהוא חי תולדה דקוצר ולא אב אי הוי משום דאינו קוצר בכלי כ"א ביד או משום [דתולש ביד פרי הוי אב כמ"ש בירושלמי שם] דרק במחובר לקרקע הוי האב לא מבעלי חיים. ונראה דהגמ' מוכיח דתולש היינו גוזז דאם לא הוי גוזז אלא תולדה דידי' א"כ יתחייב שתים כשתולש מן העוף החי, משום תולדה דגוזז ומשום תולדה דקוצר. והא הוכחנו מפ"ק דמו"ק דהיכא דהוי שתי תולדות ולאב אחד קרוב ודומה יותר אע"ג דלא הוי אב אינו חייב רק על הדומה יותר אל האב ובזה פליגי איזה קרוב יותר אל חורש או זורע א"כ כאן הלא מגוזז אינו חלוק רק דבעוף אין דרך לגוז בכלי אבל משום קוצר הא באינו מחובר לקרקע לא הוי האב כלל א"כ בדין הוא שאינו חייב אלא משום גוזז לחודי' שאל זה האב קרוב יותר. ולכאורה מכאן ראי' דסוגי' דבכורות אזלא בשיטת רבנן דקסרי דירושלמי דאף באינו מחובר לקרקע חייב משום קוצר אם מבדילו מחיותו דזהו עצם האב והוי כמו זומר דאמרו דהוי עצם האב דנוטע. שעצם האב הוא מה שמצמיח הפרי והפעולה קרובה להביא הגידול כמו שפועלת הנטיעה. אלא משום דמלאכת הקצירה אינה כ"א בכלי לא דרך תלישה להכי הוי תולש תולדה וזה כפי מה שכתב רבינו ודלא כירושלמי. אולם זה אינו מחוור דתולש בעוף חי יהי' חיובו משום תולדה דקוצר מפני שמלאכת קוצר היא בכלי כיון שבעוף חי אין דרך ליטול הנוצה בע"א ואף קודם השחיטה אורחיה ביד. וצ"ל דתולש כנף הוי תולדה. דעיקר האב הוי רק במחובר לקרקע וצריך לחלק בין הך לדמועד קטן, וטעמא דלא מפליג הגמרא כיון דבעוף ליכא לגוזז בכלי דלאו אורחי' הוא תו שוה לחייב משום קוצר דמפריש דבר מגידולו כמו גוזז ומשני דשאני התם. דתולש היינו גוזז אותו האב בעצמו וכמו שאמרו בירושלמי ולא דמיא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגוז ודו"ק. אולם בירושלמי אין לפרש כן. דמייתי ראיה מדתניא תלש מן המתה חייב. תלישתה זו היא גיזתה. ומאי ראיה דילמא חייב משום תולדה וע"כ דמפלפל אם הוי תולש מלאכה דלאחר יד וגם זה צ"ע. וסוגית הירושלמי צריכה מובן. ועיין בהא דאמרו האי דשדא פיסא לתמרי ואתר יעו"ש בתוספות שני פירושים ואין מזה לסתור דברינו (שבת ע"ג:). ויתכן לומר דר"ל דאמר בבכורות ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור אזיל לטעמיה דאמר בירושלמי דתולש לאו היינו גוזז לכן בכלי הוי כעין גוזז, אבל לריו"ח דירושלמי דתולש היינו גוזז א"כ אין נ"מ בין כלי ליד ועיין בזה במג"א סימן תצ"ח ס"ק כ"ג יעו"ש ודו"ק היטב בכל מה שהעלינו בס"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק ז׳
ב׳
כל אלו המלאכות כו'. וזה הוא דאמר כאן בירוש' שיש ל"ט תולדות לכל מלאכה ומלאכה ויש ששה ע"ש ור"ל כשיטת רבינו שיש ב' מיני אבות וזה מה דחשיב ששה והנה בירוש' כאן חשיב ג"כ תולש דהוה מן שם קוצר וכן רבינו ז"ל בפי' המשניות ס"ל כן אך רבינו ז"ל כאן חזר בו וס"ל כשיטת בבלי דתולש הוה תולדה ועיין בנדרים דף ס"א ע"ב ע"ש גבי עד הקיץ ועי' חולין ד' קל"ז ע"א ובירוש' פאה פ"ג ה"ג ופ"ד ה"ז ומש"כ רבינו ז"ל בהל' מתנות עניים ע"ש מש"כ ובאמת נ"ל דכל שלא נשתייר ממנו בארץ נקרא תולש ואין החילוק בין ביד או בכלי ובכ"מ כעין זה נקט לשון תולש וכן גבי תאנים שצמקו בחולין דף קכ"ז ע"ב ובירוש' פ"ג דערלה וגם נ"מ לגבי התראה עי' תוס' שבת ד' ע"ג ע"ב ודף צ"ו ע"ב וד' צ"ז ע"ב ע"ש וריש ב"ק ולשיטת רבינו הנך דהוה משום שם המלאכה יכול להתרות בהם והני דרק תולדה זה צריך להתרות משום האב ובזה א"ש הא דאמרינן בירוש' דסנהדרין פ"ה ה"א דבעיא שם אם מקושש חייב משום קוצר או משום תולש ומה נ"מ הא הוא חד מלאכה אך י"ל כך דהנה מבואר בחגיגה דף ו' ובזבחים ד' קט"ז דבסיני לא נאמר רק הכללים ע"ש וזהו דמבעי ליה אם תולש הוה בגדר אב כשיטת הירוש' או בגדר תולדה כשיטת הגמ' דילן וא"כ אז עדיין לא נצטוו על זה ועוד יש מין מלאכה דלא הוה לא אב ולא תולדה רק מצורך המלאכה והוא סחיטה בכביסה והגסה בבישול כמש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ט הל' י"א ויש נ"מ כמו שיתבאר לקמן:
ג׳
או הזומר כו'. עי' כריתות דף ט"ו ע"א גבי מה דאמר שם בדלית המודלת מוכח דזומר לא הוה רק תולדה ולא שם אחד דאי שם אחד גם לר"א פטור ע"ש ברש"י ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ח ה"ב אך שם קאי אקוצר ואזומר וצריך לעצים אך בגדר זורע הוה אב משום דגבי שביעית כתיב לא תזמור ועי' במה דפליגי במו"ק ד' ב' ע"ב אם תולדות אסור בשביעית ע"ש ובירוש' שבת שם ופ"ח דכלאים וט"ס שם בירוש' וצ"ל נטע וזמר בשביעית, ובאמת לר"א דמחייב על וולדי מלאכות במקום מלאכות וקצר יקצר פטור אם קצר ומסק אם חייב ועיין בכריתות דף ד' משמע שם דהא לר"י תמחויין מחלקין למ"ד שם ד' ט"ז דאף אם אינם טעמים אחרים זה רק אם הוה ב' מיני חלב ועי' בתוספתא פ"ב דכריתות מוכח דאף לר"ג דס"ל אין ידיעה לחצי שיעור מ"מ אם הוה ב' מיני חלב אף דהוא חד איסור מ"מ אם הוה ליה ידיעה בינתים פטור מדנקט שם אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ואכל חצי זית ממין אחר אין מצטרפין וע"כ כה"ג ועיין בהך דהוריות ד' ג' ע"א דמבעי שם אם מצטרף ובירוש' שם (דמבעי ג"כ כה"ג) בפ"א ה"ב דמבעי ליה כה"ג גבי חלב כליות ע"ש ועי' בהך דשבועות דף י"ח ע"ב דאמר שם לר"א אם בשרץ נטמא אם בנבלה נטמא ע"ש וזה אין שום נ"מ כיון דמ"מ טמא הוא ועי' בירוש' שם פ"ב דשבועות ועי' תוס' שבת דף צ' ע"א ע"ש וע"ש דף ע"ב ע"ב גבי חומר בשבת משאר מצות כו' דאכל חלב וחלב ולמה לא מוקי כה"ג לר"א ור"ל לגבי שבת כגון קצר וגדר ולגבי חלב כגון דאכל ב' מיני חלב ועי' מש"כ בדברי רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ו ה"ט וי"א:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות שבת פרק ז׳
ד׳
הקוצר תבואה וכו' כל אלו אב מלאכה אחת הן. כתב ה"ה ודע שכונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה וכו' נראה דזומר דומה לזורע באיכות הפעולה שכוונת הזומר היא כדי שיצמח אף על פי שהם הפכים בפעולות. עוד כתב אע"פ שאין לנו בזה כלל אין לנו חילוק בין שנאמר שהוא אב ממנה או שהוא תולדה שאין חילוק בזה לענין החטאות מ"מ זה עיקר. וא"ש לפ"ז שהודיענו חידוש שהוא אב כמותה אבל אם הודיענו שהיא תולדה אין בזה חידוש:
נחלת הכלל · ToratEmet
קרית ספר · הלכות שבת פרק ז׳
א׳
מלאכות שחייבים עליהם סקילה וכרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה מהן אבות ומהן תולדות. ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחד ותניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אילו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני פי' דגבי שבת בפרשת ויקהל כתיב אלה הדברים אשר צוה וגו' דברים משמע תרי ה"א מרבת חד הא תלת אלא בגימטריא תלתין ושש עם הדברים ל"ט. ואלו הם: החרישה הזריעה והקצירה והעימור והדישה והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפיה והגזיזה הליבון והניפוץ והצביעה והטויה ועשיית הנירין והנסכת המסכה והאריגה והבציעה והקשירה וההתרה והתפירה והקריעה והבנין והסתירה והכאה בפטיש והצידה והשחיטה וההפשטה וההעבדה ומחיקת העור וחתוכו והכתיבה והמחיקה והשרטוט וההעברה והכיבוי וההוצאה מרשות לרשות. ומנא לן דהני ל"ט הן דנאסרו בשבת דאמר רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן שכל אלו המלאכות המנויות במשנה היו צריכים למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה ותניא כוותיה אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו וגו'. וכל שהו מענין אלו הל"ט מלאכות נקראים אבות כמוהם דמה לי חורש מה לי חופר או עושה חריץ כולן חפירה בקרקע וענין אחד הוא. וכן זורע זרעים או נוטע אילנות או מבריך או מרכיב או זומר כל אלו אב אחד הן שכל אחד מהן לצמח דבר הוא מתכווין. ועל דרך זו שאר האבות כל שהוא מעניינם הוא כמוהם ואם כן כלם בכלל ל"ט מלאכות הרמוזות בכתוב הן. ונמנו אלו הל"ט משום דהוו במשכן דסמיך ליה לשבת. חורש וזורע וגו' עד אחד עשר מלאכות שבפת כולהו הוו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני בר מאופה דלא הוי במשכן אלא מבשל ומשום סדרה דפת נקטיה. ושלש עשרה מלאכות שבצמר מגזיזה עד קריעה כולהו הוו במשכן. מגוזז עד מיסך שייך בצמר של מלאכת המשכן. וממיסך עד קושר ומתיר שייך ביריעות קושר ומתיר שכן צדי חלזון לצבוע התכלת למלאכת המשכן קושרין ומתירין פעמים קושרים את המכמורות ופעמים מתירים אותם. והתפירה ביריעות והקשירה נמי שכן יריעה שנפל בה דרנא שהוא תולעת שמנקב נקב קטן ועגול צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה קמטי' קמטי' והיינו קורע על מנת לתפור. הבנין והסתירה הוו במשכן כדאמר בירושלמי שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה אמר רבי יוסא מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבר כמי שהיא לעולם והסותר ובלבד לצורך כמו במשכן. הצידה וכלל מלאכת העור נוהגת בתחשים למשכן בעורותיה. ושחיטה במשכן הוה נטילת נשמה באלים מאדמים ותחש וחלזון. וכתיבה ומחיקה הוו נמי במשכן שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומחיקה פעמים שטעה ומוחקו על מנת לחזור לכתוב. והשרטוט היא בעורות המשכן כמו שדרך הרצענין כשהוא בא לחתוך משרטט תחלה ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום. ההבערה והכיבוי באש שתחת הדוד של סמנין. והמכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה והכי הוה בגמר מלאכה דכלים דמשכן. וההוצאה מרשות לרשות הוא במשכן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא משה היכא הוה יתיב במחנה לויה שהיא ר"ה שהכל מצויין אצל משה רבינו וקאמר לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד שהיא אהליכם לרשות הרבים שהיא מחנה לויה וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי גמר העברה העברה כתיב הכא ויעבירו קול וכתיב ביום הכיפורים והעברת שופר תרועה וגו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור.
ה׳
התולדה היא המלאכה הדומה לאב ואינה מענין האב. כיצד המחתך הירק מעט מעט לבשלו היא כמו טוחן שמחלק דבר אחד לגופים הרבה. וכן שף לשון מתכת ליקח מעפרו היא תולדת טחינה. וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה לחבצו חייב משום בורר שמפריש הקום מן החלב. ואם גבנו חייב משום בונה שכל מקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד דומה לבנין. וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו דתניא רבי יוסא אומר ועשה מאחת מהנה הנה אבות מהנה תולדות ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין אי זה אב היא ותולדת אי זה אב היא דבכולהו איכא תולדות כדאמר בירושלמי בר מהושטה והכי דייק קרא הנה שהן הל"ט מלאכות מהנה שהן תולדות הנה משמע דבכולהו איכא תולדה ושהוא דומה לאב.
ז׳
אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים בהתראה נסקל כדילפינן לעיל בלא תעשה כל מלאכה. וחייב על התולדה נמי חטאת כדילפינן הנה מהנה לומר שחייב חטאת אתולדה. וכל שחייב עליו חטאת בשוגג חייב כרת במזיד. ומה הפרש בין אבות ותולדות אין הפרש כי אם לענין קרבן שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם אחת דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב חטאת על כל אב ואב ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד גופי מלאכות שמתחלקין לחטאת ואע"פ שבהעלם אחת הן נפקא לן דכתיב מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד ואם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע דאחד מלאכה לחוד יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת בממון לאפושי קרבנות והיינו בהעלם אחת דמלאכו' דאלו בשתי העלמות פשיטא דחייב דכל שחייבים עליו כרת במזיד דהיינו על כל מלאכה ומלאכה חייבים עליו קרבן חטאת בשוגג כדילפינן מתורה אחת יהיה לעושה בשגגה וכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלו אינו אלא על עבירה גמורה שחייבים על זדונה כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ונכרתה אף כל התורה כולה אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת ורבי נתן מפיק לחלוק מלאכות דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולמה נאמר הא כתיב לא תעשה כל מלאכה והבערה בכלל היתה אלא לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' אלה הדברים וגו' ששת ימים דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמר למשה בסיני יכול עשאם כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד ת"ל בחריש ובקציר תשבות דחייב שתים מדלא כתיב בחריש וקציר ועדין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחד דבחדא מלאכה כיילינהו ובדבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו וגו' לא דיינינן ליה דהוה ליה כלל בלא תעשה ופרט עשה אי נמי הוו חריש וקציר שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למכתב חד תלמוד לומר לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבים עליה בפני עצמה והיינו אפילו בהעלם אחת כדאמר ובמלאכות דאב ותולדות דידיה או אבות מעין מלאכה לא מחייב בהעלם אחת אלא אחת דלא חלקם הכתוב לחטאת אלא למלאכות חלוקות זו מזו כמו שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות אבל אב ותולדותיו וכל שהוא מעין המלאכה חדא היא ולא מחייב אלא חטאת אחד בהעלם אחת דכולן מאב אחד הן אי נמי משום דלא הויא אלא שגגת מלאכה אחת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות שבת פרק ז׳
ה׳
כיצד המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה וכו'. עכ"ל. מרן ז"ל בכסף משנה כתב בשם הרמ"ך ז"ל וז"ל כיצד המחתך וכו' כתב הרמ"ך הנ"ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי וכו' יע"ש בכ"מ. וגם מרן ז"ל מישתק שתיק ליה ולא השיב דבר או חצי דבר בזה. ועיין לקמן הלכות שביתת עשור פרק ראשון הלכה ג' בד"ה ומותר לקנב את הירק וכו' אות ראשון מה שתמהתי על מרן ז"ל מה זו שתיקה דשתק ליה להרמ"ך ז"ל. ועיין בתוספות דשבת דף קי"ד ע"ב בד"ה אלא לקניבת ירק וכו' בסוף הדיבור. וגם בזה נסתלקה השגות ותמיהת הרמ"ך ז"ל הנ"ל דפה מיירי רבינו ז"ל בשעושה חתיכות דקות מאד וכמו שכתבו התוספות שם. ולפיכך דייק רבינו ז"ל וכתב תיבת לבשל"ו וכנ"ל והיינו שדרך הוא כך כשרוצים לבשלו שחותכי' אותו לחתיכות דקות מאד. ושם ביוה"כ עושה אותן חתיכות גדולות כדי להקל מעליו הטורח במוצאי יו"כ שאינו צריך לטרוח כ"כ עוד לחתכן לחתיכות דקות מאד ואינו צריך לזה זמן ארוך כ"כ משא"כ אם לא היה חותכין ביוה"כ לחתיכות גדולות לפחות היה צריך לזה זמן מרובה בליל מוצאי יו"כ לחותכן לחתיכות דקות מאד. ועיין עוד בתוספות דשבת דף ע"ד ע"ב בד"ה האי מאן דפריס סילקא וכו' מה שכתבו. ועיין בהרא"ש בפרק כלל גדול סי' ה' ובהגהות אשר"י שם מה שכתבו וא"כ אפשר דרבינו ז"ל כוון בתיבת לבשלו לדברי התוספות והגהות אשרי הנ"ל ולדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל והיינו דבירק שהוא נאכל חי אין בו משום טחינה שהוא כמו חותך בשר וכדומה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל שם. אבל פה מיירי רבינו ז"ל בירק שאינו נאכל כשהוא חי אלא דוקא כשמבשלין אותו כמו שהוא כן סילקא (ובזה אפשר דגם הרא"ש ז"ל מודה דהוא דומיא דעצים). ועיין עוד לקמן בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ג' בד"ה הנ"ל אות שני מה שפלפלתי שם בס"ד עוד בדין זה זיל גמור מהתם.
ו׳
ואם גבנו ועשאו גבינה חייב משום תולדת בונה וכו'. עכ"ל וכצ"ל ולא כמו שנדפס בטעות חייב משום בונה וכמבואר מדבריו שבריש הלכה הקודמת ומדבריו שבסוף הלכה זו. וכן הוא מבואר להדיא לקמן פרק י' הלכה י"ג דמגבן אינו אלא תולדת בונה אבל אינו אב. ועיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל לקמן פרק שמיני הלכה ז' בד"ה החולב את הבהמה וכו' ועיין לקמן פ"י הלכה י"ג בד"ה וכן המגבן את הגבינה וכו' ועוד לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ט' בד"ה אין אופין ומבשלין וכו' אות שני מה שכתבתי בס"ד מה שיש לתמוה לכאורה על רבינו ז"ל בסתירת דבריו וישוב לזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שבת פרק ז׳
ה׳
המחתך את הירק מעט [מעט] לבשלו הרי זה חייב. מה שהקשה הכס"מ בשם הרמ"ך דהו"ל לרבינו למימר דוקא ירק שאינו נאכל כמו שהוא חי כי היכי דלא תקשי עליה יום הכיפורים שמותר בקניבת ירק אין דבריו מוכרחים דבלאו הכי לא תקשי לרבינו מקניבת ירק ביום הכיפורים דשרי דהתם במחתך לחתיכות גדולות כמ"ש התוס' והרב המגיד בריש הל' שביתת עשור ובכהאי גוונא לא הוי טוחן כמבואר לקמן בפכ"א (אי נמי י"ל דהתם שלא לבשל איירי ובכהאי גוונא אפי' איסורא ליכא לדעת רבינו כמ"ש הב"י בטור או"ח סי' שכ"א). ויש להביא ראיה דאף בירק שנאכל כמו שהוא חי אין היתר לחתך מעט כדי לבשלו מהא דאיתא בשבת (דף קי"ט) דרב חסדא פרים סילקא פירוש מערב שבת משמע דבשבת אסור וסילקא נאכלת חי כדמוכח בברכות (דף ל"ח ע"ב) וא"כ על כרחך דהא דמתירים קניבת ירק ביום הכיפורים אין הטעם משום דנאכל חי כמ"ש הרמ"ך אלא כמ"ש. ומיהו יש לדחות דרב חסדא היה מבשלו מער"ש והיה מחתכו קודם הבישול דעדיף מסתמא. ועל פי זה אתי שפיר מה שהקשה אחד מגדולי זמנינו מההיא דר"ח על דברי הרשב"א שמתיר לחתוך קודם אכילה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבת ז׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
