הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק ו׳

ספר זמנים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ו׳
הלכה א׳
אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן:
הלכה ב׳
נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אוֹתָהּ אָסוּר לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשָׂה בְּשַׁבָּת. וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. עָשָׂה נָכְרִי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מִן הַסְּפִינָה יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. לִקֵּט עֲשָׂבִים לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בְּהֶמְתּוֹ לֶאֱכל מֵהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹתוֹ הַנָּכְרִי מַכִּיר לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ וְנִמְצָא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְבּוֹת בּוֹ לֹא יֵהָנֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַכִּירוֹ:
הלכה ד׳
אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט כְּגוֹן נֵר וְכֶבֶשׁ הוֹאִיל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת. אִם רֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק. וְאִם רֹב נָכְרִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִין לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ה׳
מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ נָכְרִים אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפֹּד בָּהֶן. אִם בְּצִנְעָה יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִקָּבֵר בּוֹ. וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁהַנָּכְרִים עוֹשִׂין עַכְשָׁו בְּשַׁבָּת לִפְלוֹנִי הוּא. הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא. וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בְּשַׁבָּת לְמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה יַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹא מִמָּקוֹם קָרוֹב וְאַחַר כָּךְ יִסְפְּדוּ בָּהֶן. שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם מִמָּקוֹם אַחֵר עַד הַחוֹמָה וּבַבֹּקֶר נִכְנְסוּ בָּהֶן. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוּם בְּשַׁבָּת יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַחַר הַשַּׁבָּת. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה ז׳
עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִין בְּתוֹכָהּ וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת. אִם רֹב נָכְרִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. שֶׁבִּשְׁבִיל הָרֹב הוּחַמּוּ. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה. שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד שֶׁמָּא יֹאמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד. וְכֵיוָן שֶׁאָסְרוּ עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לֹא יֹאמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת:
הלכה ט׳
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה:
הלכה י׳
כֵּיצַד. אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר. אוֹ סַכִּין לְמִילָה. אוֹ מֵבִיא לוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין עֵרוּב בֵּינֵיהֶן מַיִם חַמִּין לְהַרְחִיץ בָּהֶם קָטָן וּמִצְטַעֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״א
הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לַנָּכְרִי לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר בְּשַׁבָּת. שֶׁאֲמִירָה לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ בַּיִת מֵהֶם בְּסוּרְיָא, שֶׁסּוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדָבָר זֶה:
הלכה י״ב
פּוֹסֵק אָדָם עִם הַנָּכְרִי עַל הַמְּלָאכָה וְקוֹצֵץ דָּמִים וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֻתָּר. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַנָּכְרִי לְיָמִים הַרְבֵּה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר הַנָּכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ. הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת וּמֻתָּר כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּצִנְעָה שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא. אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת אֲסוּרָה שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת:
הלכה י״ד
לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הַנָּכְרִי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ אוֹ לִקְצֹר אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם לִבְנוֹת לוֹ חָצֵר אוֹ לִטַּע לוֹ כֶּרֶם. אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר לוֹ לַהֲנִיחָן לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק. וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִין כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת:
הלכה ט״ו
וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְנָכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זוֹרְעָן וְנוֹטְעָן בְּשַׁבָּת. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת נָתַן לָהֶן. וְדָבָר שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לִתְּנוֹ בַּאֲרִיסוּת אָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי. מִפְּנֵי שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְהוּא נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל בְּעָלָיו:
הלכה ט״ז
מֻתָּר לְהַשְׁאִיל כֵּלִים וּלְהַשְׂכִּירָן לְנָכְרִי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים. אֲבָל בְּהֶמְתּוֹ וְעַבְדּוֹ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת בְּהֵמָה וְעֶבֶד:
הלכה י״ז
הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַנָּכְרִי בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה אוֹ בַּחֲנוּת. אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַנָּכְרִי לְבַדּוֹ אִם מְעַט אִם הַרְבֵּה וּשְׂכַר יוֹם אַחֵר כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל הַנָּכְרִי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ. וְאֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם קִבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת דִּין אֶחָד הוּא:
הלכה י״ח
וְאִם לֹא הִתְּנוּ וּבָאוּ לַחֲלֹק הַשָּׂכָר וְלֹא הָיָה שְׂכַר שַׁבָּת יָדוּעַ יֵרָאֶה לִי שֶׁהַנָּכְרִי נוֹטֵל לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְנָכְרִי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשַׁבָּת חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים:
הלכה י״ט
לֹא יִתֵּן אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים לְאֻמָּן נָכְרִי לַעֲשׂוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק עִמּוֹ. אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחֲשֵׁכָה. וְכֵן לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֲפָצָיו לְנָכְרִי וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בְּאוֹתוֹ חֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי נָתַן לוֹ וּכְשֶׁיֵּצֵא הַנָּכְרִי מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ יֵרָאֶה כְּמִי שֶׁהִלְּוָהוּ לַנָּכְרִי אוֹ מִשְׁכְּנוֹ אוֹ פָּסַק עִמּוֹ אוֹ מָכַר לוֹ בְּשַׁבָּת:
הלכה כ׳
הַנּוֹתֵן אִגֶּרֶת לְנָכְרִי לְהוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְהוּא שֶׁיֵּצֵא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם לֹא קָצַץ אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עִם שְׁלוּחָיו מֻתָּר לִתֵּן לַנָּכְרִי הָאִגֶּרֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת. שֶׁמָּא זֶה שֶׁמְּקַבֵּל הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלְחָן בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחוֹמָה הוּא. וְאִם אֵין שָׁם אָדָם קָבוּעַ לְכָךְ אֶלָּא הַנָּכְרִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הָאִגֶּרֶת הוּא שֶׁמּוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת אָסוּר לִשְׁלֹחַ בְּיַד נָכְרִי הָאִגֶּרֶת לְעוֹלָם אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים:
הלכה כ״א
נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הַנִּיחָן בְּזָוִית זוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמְזַמְּנִין אֶת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְפָנָיו מְזוֹנוֹת לְאָכְלָן. וְאִם נְטָלָן וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר וְאִם נְטָלָן וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ:
הלכה כ״ב
מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיוּ עִמּוֹ מָעוֹת נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ. וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יָבוֹא לַהֲבִיאוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִיסוֹ אֲבָל מְצִיאָה לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי אֶלָּא מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:
הלכה כ״ג
יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם. וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לָהֶם לֵהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא יד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא", הִיא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. כֵּיצַד. יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים אֲבָל לוֹ לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ד
פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ. בְּשׁוֹגֵג יֵאָכְלוּ בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ. בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:
הלכה כ״ה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה וְאֶת הַתִּינוֹק לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת. לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְאִם הָיָה הַשָּׂכִיר שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מָשְׁלָם. לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שָׁנָה אוֹ שֶׁל עֲשָׂרָה יָמִים:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ו׳

א׳
אע"פ שאומר לו מקודם השבת וכו'. עי' במל"מ הלכה ט' דאפי' איכא תרתי לטיבותא כמ"ש דאסור לומר לעכו"ם בע"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך וכו' ע"ש. ומה שנהגו טבחי ישראל למסור הטריפות שנשאר להם מע"ש לעכו"ם למכור אותם בשבת משום פסידא עי' פ"מ סי' רמ"ד אות ח' במ"א, והדבר הזה יש לו קצת דמיון לקונה מכס:
ג׳
מילא מים וכו' משקה אחריו וכו'. כן הוא לשון המשנה ויש מדקדקין מלשון זה דאם נותן לו העכו"ם מתחלה להשקות בהמת ישראל ואח"כ נותן לבהמתו דמיחזי כאלו מילא לצורך ישראל ואינו מוכרח דא"כ קשה למה לא מחלק המתני' כן ואמאי תנן ואם בשביל ישראל אסור משמע דוקא בידוע שמילא בשביל ישראל אי נמי במכירו דהוי כאלו עשאו בשבילו, ועי' בס' שושנים לדוד:
ד׳
אין אומרים לו כבה וכו'. ומה שנוהגין בקצת קהלות קדושות אחר יציאת ביהכ"נ בליל שבת בא נכרי מעצמו ומכבה הנרות שהודלקו לכבוד שבת, ולפי הדין איסור בדבר עי' מ"א סימן של"ד ועי תשו' שב יעקב סימן ט"ו מה שהיפך בזכותן להתיר ע"ש, ולפי שיטת רבינו בפ"א מהלכות שבת מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אזדא ההיתר שלו, אלא שקרוב לשמוע מ"ש עוד שם לדידן דקי"ל כיבוי לא הוי איסור תרה, ועל פי רוב יוצאים מביהכ"נ ועדיין יום הוא ועכ"פ בה"ש אמירה לנכרי מותר אפי' במלאכה דאורייתא ועוד מפני חשש סכנת דליקה ח"ו, ועי' מ"ש הרע"ב בשם רבותיו בפירוש המשנה ס' חשיכה וכו' אין מדליקין וכו' ובמקום שאפשר להעמיד נרות קטנות ודקות והשמש ימתין מעט בביהכ"נ עד שיכבה כמו שעושין בעיר הקדושה פראג מה טוב ומה נעים:
ט׳
דבר שאין מלאכה וכו' והוא או מפני מצוה וכו'. ודבר זה באם אין צורך מצוה דאמירה לנכרי אסור אפי' בדבר של שבות מוכח מהא דאמרינן שבת דף ק"נ ע"א מאי חבירו נכרי ומקשה הגמ' דאמירה לנכרי שבות הוא ושם מיירי בשכירת פועלים דאין בו איסור תורה כ"א איסור משום ממצוא חפציך. ודע דקשה טובא מאי מקשה התלמודא שם פשיטא ופירש"י דכבר שמעינן לה מהא דתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומאי קושיא דלמא מתני' כר"י אתיא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומשם לא ידענא כ"א דאיסור תורה וקמ"ל אפי' בשכירות פועלים דאינו אלא משום שבות ג"כ אסור וכן הקשה קושיא זו הגאון מ"ו בספרו ז"י וביותר קשה לשיטת רבינו דס"ל להלכה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וצ"ל דקושית הגמ' הוי משום דשכירות פועלים נפק מקרא ממצוא חפציך הוי כמו דבר שהוא מן התורה כמ"ש רש"י ביצה ל"ז ע"א דהא דאמרינן שם אין מחרימין משום גזירת מו"מ ע"ש: ואפשר ליישב קושיא זו בדרך יותר נכון דהנה במתני' שבת ל"ד בהא דקתני אין מעשרין את הודאי וכו' ואין מדליקין את הנרות פי' הרע"ב בשם רבותיו דקמ"ל דאפי' ע"י נכרי אין מדליקין בה"ש א"כ לפ"ז קשה על הא דתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה קשה מאי קמ"ל מתני' אי לאשמועינן דאמירה שבות הא כבר ידענו ממתני' דאין מדליקין את הנרות דאם אמירה לנכרי בבה"ש אסור כ"ש בשבת ועכצ"ל דמתני' דאין אומרים לו כבה אשמועינן אפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ואין בכבוי כ"א שבות בעלמא אפ"ה אסור לומר לנכרי כבה לפ"ז שפיר פי' רש"י דאמירה לנכרי אסור אפי' בדבר דרבנן כבר שמעינן ממתני' דאין אומרין לו כבה ומיושב היטב דברי רש"י ולשיטת רבינו לפי מה שהוכחתי מדבריו בפ"ה ע"כ צ"ל כתירוץ הראשון: ודע דמדברי רבינו פה יראה דאפי' במקום מצוה לא הותר אמירה לנכרי כ"א היכא דאין בו אלא משום שבות כגון לעלות באילן ועי' בהגה"ת רמ"א א"ח סימן רע"ו שהביא דעת הי"א דאמירה לנכרי הותר במקום מצוה אפי' באיסור תורה והעולם שנוהגים היתר באיזה קהלות שמניחים לנכרי להדליק הנרות ביוה"כ לעת ערב בתפילת נעילה או בר"ה שחל יום ראשון בשבת להדליק בבוקר הנרות באמת אין נכון לעשות כן ובפרט בימים הקדושים נסמוך על דעת היחיד גם הרב הגאון בנב"י מהדורא קמא סימן ל"ג כתב דיש לבטל המנהג ועי' פ"א דמס' תמיד גבי הא דתנן ושתי אבוקות של אור בידם בתוי"ט שם שכתב מדסתם תנא משמע דאף בשבת וי"ט היו עושין כן וטלטול נרות אינה אלא שבות, אבל הרמב"ם כתב בסוף הלכות בית הבחירה דבלילי שבת אין בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקין שם מע"ש וכתב הכ"מ דאע"ג דאין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדולקים מע"ש ע"ש. הרי חזינן דגם במקדש לא התירו שבות ואין לך מצוה גדולה מזו משום דאפשר וגם ביוה"כ ובר"ה אפשר להדליק נרות ארוכות מבע"י ואע"ג דיש לחלק בין שבות הנעשה ע"י ישראל בעצמו לבין שבות הנעשה ע"י נכרי דקיל כמבואר בא"ח סימן שכ"ח מ"מ אין נכון לעשות כן ודי לנו במה שהתיר שם בנב"י לצוות לנכרי לטלטל נרות הדולקות ולהעמידם במקום הצורך ואף לפי מה שצידד התוי"ט שם דגם בהטיית הנרות יש בו משום מבעיר וכך לי שעוה או חלב כמו שמן דשייך ביה הבערה דבקל יוכל להטות וגזרו בו אף במקדש א"כ היה לנו לאסור גם טלטול הנרות דולקות דיש נמי חשש איסור תורה אמנם דברי תוי"ט לא נהירין כדמשמע מלשון הב"י ורמ"א בסי' רע"ה ואין להאריך:
י״א
הלוקח בית בא"י. ולכאורה קשה על רבינו דלפי מה דמשמע מדבריו דלא הותר אמירה לנכרי לדבר מצוה כ"א בדבר שהוא משום שבות אבל לא בדבר שהוא איסור תורה וכתיבה בשבת הוא איסור תורה בכל כתב ובכל לשון וכמ"ש רבינו בפי"א הכותב בכל כתב חייב וא"כ אמאי מתירין לומר לנכרי לכתוב לו, ואפשר דאם כבר נתן לו המעות דמי המקח יש כאן הפסד מרובה ואם לא נתן לו המעות עדיין א"כ יכול הישראל לחזור מהמקח אם יוזל בינתים וניחא ליה למוכר לנכרי שיכתוב בערכאותיהם ונכרי אדעתיה דנפשיה עביד משום הנאתו שלא יחזור בו הישראל ואעפ"כ אי לאו משום סברא דישוב א"י לא היינו מתירין לישראל לומר לנכרי שיכתוב כיון דעכ"פ ניחא ליה לדידיה ששוב לא יוכל הנכרי לחזור. אבל מ"מ בסברא כ"ד אנו מתירין לו אפי' איסור תורה משום דגם לנכרי יש נחת רוח בזה ואדעתיה דנפשיה קעביד. ובזה מיושב קושית המג"א בסי' ש"ו אות כ' כיון דרבינו פסק כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה איסור דרבנן מקמי דרבנן ולפמ"ש א"ש: ודע שכתב הב"י סימן ש"ז בשם ראבי"ה דאמירה לנכרי בדאורייתא נמי לא אסורה אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון טלטול ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שרי אמירה לנכרי. והיכא דאיכא למיחש דלמא אתי לאחלופי ברה"ר אסור אמירה לנכרי אפי' באיסור דרבנן ואפי' לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה וע"ש בב"י מ"ש על דבריו דסתר עצמו מיניה וביה ועי' בד"מ בישוב דברי ראבי"ה ועי' מה שאכתוב בזה בס"ד בפי"ג מהל' שכירות:
י״ז
המשתתף עם הנכרי ואם לא התנו. כ' הה"מ ורבינו לא הזכיר הא דתני' בברייתא ע"ז דף כ"ב ואם באו לחשבון אסור ונראה שהוא מפרש כפירש"י שם וכו'. וכוונתו מבואר דאם מפרש כפירש"י א"כ רבינו לא הוצרך להזכירו דהא כפל לשונו וסיים אא"כ התנה דהוא שפת יתר א"ו דבא רבינו להורות דאין היתר כ"א בהתנו דוקא אבל בלא התנו אין כאן היתר ופסק האבעיא לחומרא משום דאיסורי דשבת שאני ומחמירין בספק ועוד דמשמע בגמ' דאסור ודו"ק: והרב הש"ך ביו"ד סימן רצ"ד תמה על הה"מ מדברי רבינו פ"י מהמ"א דמפרש ואם באו לחשבון כפי' הראב"ד שמביא הר"ן דקאי על התנו וע"ש שמפרש פירוש אחר נגד דברי הה"מ, וסיים והר"מ כאן מבליעו בנעימת לשונו שכתב אם מעט אם הרבה וכו' ע"ש, ולא משמע כן מדברי רבינו, דהא העיקר לענין שבת אתמר ולמה כאן מבליעו ובהל' מ"א ביאר הדברים בארוכה. ולענין קושית הש"ך כבר הרגיש בל"מ שם וכתב שדבר זה מסברא נ"ל לרבינו ז"ל והעיקר כדברי הה"מ, ומ"ש הש"ך שם ליישב קושית התוס' לדעת הראב"ד קצת דוחק, וביותר לפמ"ש הט"ז שם, וליישב קושית התוס' לדעת הראב"ד צ"ל דקושית הגמרא הוי כי היכא דאשמועינן איסורא דבאו לחשבון ה"נ הו"ל לאשמועינן הך דינא דסתמא ולא לסמוך אדיוקא דרישא דיש לדחות. ודוק קצרתי:
כ״ג
ואם בישל בשגגה למ"ש וכו'. דלא בעינן בכדי שיעשו. וזה דלא כפירש"י דגם במבשל בשגגה בעינן בכדי שיעשו והטעם שלא יהנה ממלאכת שבת ועי' בספרי ש"י פי' כירה דף מ"ב ע"ב שם הבאתי ראיה מהירושלמי לשיטת רש"י וע"ש עוד ד"ה מזיד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק ו׳

ח׳
ולא אסרו בכ"מ שימתין וכו'. נ"ב עיין פירוש המשנה במכשירין פ"ב משנה ו'.
ט׳
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו' מפני מצוה. ויש חולקים ואומרים דמילה שאני דניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אסור. ההמ"ג. וצ"ע מהך דתניא עירובין צ"א אר"י מעשה בשעת הסכנה והיינו מעלין ס"ת מחצר לגג כו' לקרות בו א"ל אין שעת הסכנה ראיה, הרי דלצורך מצוה מותר אף שבות בעצמו. ואפשר דמצוה דרבים שאני דקריאת ס"ת הוי מצוה דרבים וכמבואר ברכות מ"ז דר"א שחרר עבדו והשלימו לעשרה ועיין תוספות ורא"ש שם, ודוחק, ועוד נפרוך מהא דתניא פרק לולב וערבה (מ"ג) פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ כו' ופרש"י תחת האבנים. ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים. הרי דמצוה דרבים של נטילה ערבה במקדש דהוי דבר תורה או הלכה למשה מסיני ואפ"ה אינו דוחה טלטול האבנים בשבת ושבות דטלטול אינו נדחה מפני מצות עשה דרבים. ולכאורה יפלא. דמילה שכן היא בעצמותה דוחה שבת אין מטלטלין אזמל דרך גגין וקרפיפות כמבואר פרק ר"א דמילה. ולקרות בספר תורה הביאו דרך חצירות וקרפיפות ואולי תמן בשכחו איזמל מע"ש שהיה להם להביא מע"ש לכן אין מביאין דרך חצירות משא"כ בשעת הסכנה שלא הי' באפשרי להביא הס"ת מע"ש שלא יודע לאויבים וזה דחוק או אפשר דמילה איידי דחובת יחיד היא וחמירה גזרו טפי. אטו שלא יביא דרך רשות הרבים וכמו שגזרו על לולב ושופר וכי"ב משא"כ בקריאת ס"ת דמצות הקריאה היא ברבים ולא ביחיד ורבים מדכרי אהדדי ולא חששו שמא יביאו הס"ת דרך רשות הרבים ועיין תוספות ב"ק דף פ"א והגהות אשר"י פרק הדר סימן י"א וצ"ע, ועיין מג"א סימן ש"ז ס"ק ח' שהעיר מגמרא זו. אולם לפי גירסת התוספתא אמר רבי יתכן דאמרו לו שאין מזה ראיה דבשעת הגזירה סמכו על יחיד במקום דרבים חולקים וזהו רבי שמעון שסובר דחצר וגג וקרפף רשות אחת הן וכדאמר פ"ק דנדה דף ט' כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אע"ג דרבים פליגי עליה. וה"ה ה"נ סמכינן על ר"ש בשעת הדחק אע"ג דרבים פליגי עלי' וה"ה ה"נ דמדרבנן הוי. וכוותיה אשכחן במילי דשבת כרב דסובר במוקצה כר"י ואפ"ה סמך על ר"ש בשעת הדחק לטלטולי שרגא דחנוכה מקמי חברי בפרק כירה דף מ"ה. אמנם גירסת הירושלמי תמן ר' יהודא ולא גרס מחצר לקרפף כו' וזהו דלא כר' שמעון יעו"ש גירסא נכונה מאד ונסתרו דברינו. אולם דא ברור שאין להתיר משום מצוה דרבים שבות דשבת כדאמרינן בהך דפרק לולב וערבה (ואין לומר דדוקא בהוצאה ברשויות דרבנן לא גזרינן. זה אינו דאשכחן לאביי דגזר בהוצאה טפי עיין תוספות שבת דף י"א ד"ה אמר אביי) ואין להקל בשבותין דשבת דחמירי כדאמר פ"ב דביצה שאני שבות שבת ועיין עירובין דף פ"ו ע"כ לא אמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה הוא אבל שבת דאיסור סקילה הוא לא. וברשויות דרבנן קאמר עיין רש"י שם. אמנם צ"ע בגירסא הכתובה בעירובין דשאני בין שבות שיש בה מעשה לשבות שאין בה מעשה לפי גירסת ופירוש קדמונים דכיון דע"י עו"ג קיל ועיין בזה.
ט״ו
ודבר ששם ישראל בעליו וכו' אסור להשכירו לנכרי כו'. במתניתין סוף פ"ק דעבו"ז אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו כו' ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו - כולהו רבוותא קדמאי הבינו פירושה דמשום איסור שבת אמרה המשנה וזהו מתניתא דרשב"ג בברייתא. אמנם לדעתי נראה כאן במתניתין פירושא אחרינא ומשו"ה לא אמר מאן תנא רשב"ג כו' כאורחא דגמרא. והפירוש הוא דהתוספות פירשו דבמקום שאמרו להשכיר אסרו לבית דירה אבל במקום שמוכרין וזה בחוצה לארץ מותר להשכיר אף לבית דירה ומפורש כן בירושלמי יעו"ש. וטעמא דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בה כמו לענין מזוזה. ורבינו נסים כתב דמה"ת אינו אסור כ"א בעבו"ז של ישראל יעו"ש ורבנן גזרו בעבו"ז דעו"ג ולכן בחוץ לארץ הקילו יעו"ש. וכיון שכן אתי שפיר הא דאמר ובכל מקום פירוש אף במקום שאמרו שמותר למכור וזהו בחוץ לארץ ושם שרי להשכיר לעו"ג לבית דירה אבל מ"מ לא ישכיר לו המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו, פירוש והעכו"ם מכניס עו"ג להעמידה במרחצאות כמו ששנינו לעיל אבל בונין עמהם בימוסאות ומרחצאות. הגיע לכפה שמעמידין בה עו"ג ופירש"י דרך עו"ג להעמיד דמות עבודה זרה בבית המרחץ. וכן שנינו פרק כל הצלמים מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודטי כו' והיא נקראת על שם ישראל והויא כאלו הכניס הישראל למרחצו עבו"ז שלו והוא אסור מן התורה ולכן לא ישכיר וזהו מכוון המשנה. ובברייתא אמר רשב"ג דאף באופן שאין מכניס העו"ג עבו"ז למרחצו לא ישכיר לו מפני שהוא עושה מלאכה בשבת. והמשנה אפשר דסברה כרשב"ג ואיירי באופן שאין העו"ג עושה מלאכה בשבת או במקום דעבדי אריסותא במרחץ וכמו שכתב רבינו בפירוש המשנה וכאן שזה תלוי לפי המקומות. כן נראה לדעתי. אם כי רבותינו לא פירשו כן לדעתי מחוור לשון וסדר המשנה עיין. שיאמרו שהישראל העמיד העו"ג כדי שיתרבו הרוחצים לכן אסור אף בחוץ לארץ. וזה פשוט. אח"ז ראיתי שהמהרש"א העיר קצת בזה. בההמ"ג. וכן כתבו ז"ל דעכשיו כו'. נ"ב הם דברי רבינו בפירוש המשנה ע"ז עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ו׳

ד׳
נפלה דליקה כו'. עי' כתובות ד' ע' ע"ב למעוטי שאר איסורים דשבת ועי' בירוש' שבת פ"א ה"ד ויאמר דלא יעבוד ועי' ירוש' שביעית פ"ה ה"ח ובתוספתא שביעית סוף פ"ג ע"ש ועיין במו"ק דף י"ב ע"א גבי מדיירין דאמר שם דבשבת מותר בטובה ע"ש ועיין בנ"י שם דס"ל דזה רק מלאכה דרבנן אך עיין בירוש' פ"ז דשבת מבואר דהוה מה"ת ע"ש בהל' ב' דחשיב לה מתולדה דחורש אך באמת כך דהנה אנן קיי"ל דאף בשאר איסורים אמירה לעכו"ם אסור עיין ב"מ דף צ' ותוס' ר"ה ד' כ"ג ע"ב אך גבי שבת יש בו עוד איסור משום הנאה ממעשה שבת ובזה רק דבר שמהנה לו בעצם כמש"כ התוס' שבת ד' קכ"ב ע"א ד"ה ואם דכבוי לא הוה הנאה ממעשה עכו"ם ע"ש ולכך בשאר איסורי שבת אף גילוי דעת אסור משא"כ בכבוי ושאר איסורים אז גילוי דעת מותר והנה בהך דמדיירין י"ל דתליא בהך פלוגתא דרבה ור"י מו"ק דף ב' ע"ב גבי מנכש אם הפעולה בעצם הדבר שעושה המלאכה דהיינו חורש או לצורך דבר אחר דהיינו כמו זורע ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ח ולכך פסק ר"י במו"ק ד' י"ב הנ"ל כרבי משא"כ לדידן:
כ״ב
בד"א כו'. עיין ע"ז דף ע' ע"א:
כ״ד
פירות שיצאו חוץ כו'. עי' בתוספתא שבת פי"ח ע"ש והטעם דגבי שבת אסור כמו מבשל ובי"ט שרי כמבואר ביצה די"ז ע"ב ע"ש אבל בחש"ו גרע דהוה כמו ע"י נכרי וא"ש התוספ':
כ״ה
השוכר את הפועל כו' לא יתן לו כו'. ואם מותר לשלם לאחד בשביל שאינו עושה בשבת עי' כתובות דף ס"ד ע"ב מבואר דאסור גבי מורד אך שם שאני דהנה עיין בתמורה ד' כ"ט ע"ב מבואר דגבי אתנן שכר פקעתא שרי ולא מקרי אתנן וגבי רבית אף שכר בטילת המעות הוה רבית כמבואר בראשונים והטעם דהנה קיי"ל ב"ק ד' פ"ה דאם ביטלו ממלאכה חייב לשלם לו השבת ע"ש ואם ביטל כיסו של חבירו פטור כמבואר בירוש' ב"מ פ"ה וכן חנותו של חבירו ע"ש ולכך הדין דגבי זונה כיון דעפ"י דין צריך לשלם שכר פקעתא לא הוה אתנן משא"כ גבי רבית כיון שע"פ דין א"צ לשלם שכר ביטול המעות לכך לא מקרי התשלומין עבור הביטול המעות רק עבור הנאה שלו מהמעות והוי רבית וא"כ שם בכתובות גבי מורד כיון שעפ"י דין מחוייב לשלם לה שוב הוה כמו שכר שבת משא"כ בדבר שאינו מחוייב עפ"י [דין] לשלם וגם אינו עושה כלום לא הוה שכר שבת דבאמת עיקר הטעם י"ל כמ"ש רש"י מו"ק ד' י"ב ע"א וד' י"ח ע"ב דנטילת השכר משוה ליה מלאכה ועי' ע"ז דף כ"ו ע"א משמע שם לכאורה דהיכא דאסור בחנם כמו לעכו"ם מותר ליטול שכר ולא מקרי שכר שבת ע"ש עי' בריטב"א ועיין ע"ז דף ס"ד ע"א גבי כלאים וגיטין דף מ"ד ע"א גבי עכו"ם שנטל ביתו של ישראל ע"ש ועי' בתוס"י נדרים ד' ל"ז מה דהקשו שם הא חפצי שמים מותרין ותירצו דנטילת השכר לא הוה חפצי שמים ע"ש ועיין תוס' מו"ק ד' ו' ע"א ד"ה דמוזלי דלא ס"ל כן ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' שבועות פ"ו ה"ט היכא דאינו רוצה לעשות הדבר בלא שכר אם גם זה מקרי מצוה ועיין ביצה דף י"א ע"ב ומו"ק דף ז' ע"א גבי מקרין את הפירצה ועי' יומא דף ע"ז ע"ב גבי א"כ אתה מכשילן כו' ועיין במה דפליגי במס' פרה סוף פ"ז הובא בר"ש שם היכא דאינו מניחו לפרוץ הגדר אא"כ יגדור אח"כ אם זה הוה כמו לצורך מי חטאת אף מה שיגדור ע"ש ועיין בסוף פ"ק דזבחים גבי הולכה שניה אם הוה עבודה ע"ש, ועיין פסחים דף נ' ע"ב גבי שכר מתורגמנין ועיין ב"מ דף צ"ג ע"א אם משמר כעושה מעשה דמי אם לא ועי' לקמן פכ"ג הכ"ד:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק ו׳

ג׳
ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. כתב ה״ה וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו וכו', ובאמת אין לשונו משמע כן שכתב והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל והיה לו להשמיענו כל שאינו לפניו אפי' מכירו. עוד כתב ועשבים שהתירו לתת לבהמה אינו לתת לה בידים אלא לעמוד בפניה וכו' וא״ת בפ״ב בבבא המתחלת אבל השוחט וכו' כתב הוא ז״ל לדעת רבינו דאין מוקצה אלא מחמת איסור ודחאו בידים כמו הדליק נר דהוי דחאה בידים ומוקצה של עשבים אין כאן דחאה בידים כלל. וי״ל דהרי תירצו התוס' בגמרא דהך מוקצה דמחובר אפי' ר״ש מודה ע״ש בפ' כל כתבי (שבת ד' קכ"ב):
ד׳
נר הדלוק וכו'. כתב ה"ה ויש מי שכתב וכו' ואחרי כן שדין זה צ"ע וטעמו הוא מפני שדין זה אינו מוכרח בגמרא בהלכות שבת (דף קכ"ב) דאפשר דמעשה דר"ג וזקנים היו מחצה נכרים בספינה ומחצה ישראל ומפני כן כשעשה הנכרי הכבש ירדו בו הזקנים אבל אם היו כלם ישראלים לא. ומ"ש שם בגמרא התם כי מחממי אדעתא דרובא מחממי לאו למימרא דאם ידענו שנכרי הדליק לעצמו דשרי דליכא למימר אדעתא דרובא אלא ר"ל שאפי' שידענו שהדליק בשביל עצמו אסור כיון שיש רוב ישראל אבל במחצה על מחצה מותר אם יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו וכן מעשה דשמואל דהביאו שם בגמרא בההוא נכרי דאדליק שרגא וגו' היו מחצה על מחצה ישראל כמ"ש שם התוס' ועכ"ז אין הכרח לדין זה ומפני כן כתב הרב ז"ל וצ"ע: שהמדליק על דעת הרוב מדליק. מכאן קשה לדברי הג"ה שכתב מותר לומר לנכרי או לשפחה מדוע לא עשית כן בשבת שעבר אע"פ שע"י כך יעשה לשבת הבאה דהא מכאן משמע דאפי' שיעשה הנכרי מעצמו כשהרוב ישראל אסור כ"ש כשהדליקה השפחה בבית שיש שם ישראל שאסור וצ"ע:
ו׳
נכרי שהביא חלילין בשבת וכו'. ביאור דברי ה"ה ז"ל דהוא מפרש דעת רבינו כרב (פ' שואל דף קנ"א) דאמר מקום קרוב ממש ר"ל אא"כ ראה שאלו החלילין באו ממ"ק ר"ל מחוץ לתחום שהוא מ"ק ור"ל קרוב מפני שכשהחשיך אינן מספידין מיד דדרך להמתין מעט משחשיכה ואותו המעט של המתנה הוא שיעור כדי הבאת החלילין מחוץ לתחום ובערך זה נקרא מ"ק שיספיק אותו הזמן מועט להביאם משם. וז"ש ה"ה שא"א שלא יהיה בשעת הספד וכו' כלומר בשעה הראויה להספד א"א שלא יהיה מעט קודם שיעשו ההספד. ויש מקצת ספרי דפוס שכתוב א"א שיהיה בשעת הספד והוא טעות וצ"ל שלא יהיה. זו היא סברת ה"ה ולדידיה אתיא מתני' כפשטה שר"ל אא"כ ראו שבאו ממ"ק ודלא כשמואל שפי' אא"כ המתין בעת שחשכה כדי שיבואו ממ"ק אלא מתני' כפשטה היא וז"ש מקום קרוב ממש ושמואל סבר דהך מקום קרוב דמתני' אינו מ"ק כמ"ש רב שר"ל מ"ק מחוץ לתחום שיספיק אותו הזמן להביאם משם אלא המ"ק הוא העיר או הכפר היותר קרוב לעיר זו שמאותה העיר מביאים החלילין ואפי' שראינו אותו בא ממ"ק שאמר רב שיספיק בזמן המועט אשר בין משהחשיך להספד כדי להביאם משם עכ"ז צריך להמתין כדי שיבאו מן הכפר או מן העיר הקרובה שממנו מביאין החלילין משום דאפשר דאע"פ שראינו עתה שמביא אותם מן המקום ההוא קודם לכן הביאם לשם בשבת זה עצמו ולא מבעיא כשראינו שהביאם משם בחצי יום שבת דחיישינן דילמא הביאם עד שם משהאיר הבקר ועד עתה ואחרי כן הביאם בפנינו משם אלא אפי' שראינו שהביאם משם בהאיר הבקר והיה ראוי לומר שקודם השבת היו שם יש לחוש שמא ליל שבת הלך נכרי זה והביאם ממקום אשר הם באים עד הבקר ועתה בבקר הביאם משם בפנינו וז"ש ה"ה א"א לולא שממ"ק באו כלומר לולא שבאו ממ"ק שאנו רואים אותו שהוא בא שהוא הנקרא מ"ק כדברי רב לא היה נכנס בבקר אלא חוששין וכו' וצריך להמתין כדי שיבאו ממ"ק ר"ל מהעיר או הכפר היותר קרוב אשר מהם מביאים החלילין ולפ"ז אין המ"ק שכתב קודם ה"ה כדברי שמואל דומה למ"ש לבסוף אלא האחד הוא מ"ק אליבא דרב והאחרון הוא כשמואל ובזה יתיישב דבריו אלו של ה"ה דלכאורה היה נראה דסותר מ"ש באחרונה צריך להמתין כדי שיבא ממקום קרוב למ"ש בראשונה לולא שבאו ממקום קרוב:
ט׳
דבר שאינו מלאכה וכו'. נראה מכאן דבענין המילה לא התירו אלא שבות דשבות אבל שבות גמור לא התירו והא דכתב ה״ה ז״ל בפ״ב בבבא המתחלת וכן מרחיצין אותו לפני המילה דבמים חמין שעבר ישראל וחממן הכשירו קודם המילה מפני דאינו אלא משום גזירת מרחצאות דמשמע דאע״ג דהוי שבות התירו בענין מילה וא״כ ה״נ בעלית האילן דהוא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש לא היה להם להעמיד גזירתם במקום שבות והיה ראוי שהישראל עצמו יתירו לו להעלות באילן להביא הסכין. וי״ל דהתם בחמין שהוחמו דומיא דשבות דהגזירה התם היא משום מרחצאות ומרחצאות עצמן היא גזירה כמבואר בדברי רבינו פכ״ב ע״ש כתב ה״ה שזה מה שעושה בו הוא כדרכו לכאורה נראה דפירוש דבריו כך אפי' כדבריך דפירוש דברי רבינו איירי בחולי כולל כל הגוף מ״מ יש כאן חלוק בין הכא לגונא דהתם על ידי שינוי והכא כדרכו. וקשה לזה דהא הוא ז״ל כתב לעיל בפ' שני בדבור המתחיל חולה שאין בו סכנה וכו' דהוי כולל כל הגוף אפי' ישראל עצמו עושה בלי שינוי לכך נראה דפי' דבריו כן אפי' שתאמר שגונח אינו כולל כל הגוף דומיא דמקצת חולי שכתב כאן רבינו יש חילוק דמה שהותר כשאינו כולל ע״י ישראל ובשינוי אבל ע״י נכרי הודיענו דאפי' בלא שינוי מותר. וצ״ל לדעת הראב״ד ז״ל דהמעשה דפ' הדר (עירובין דף ס"ז) הוא מפרשו כפירוש הגאונים דאיירי בחמין הצריכין למילה אבל אם יש בו חולי אפי' הוא עצמו עושה ובגמרא אמרו שם מי א״ל זיל אחים וכו' כלומר שהוא שבות גמור ולדעת הראב״ד ז״ל כל שיש בו חולי אפי' שבות גמור ע״י ישראל התירו א״כ ודאי דברי המעשה האמורים אחר המילה מטעם חולי ומצטער כדברי רבינו דבהכי מותר אפי' ע״י עצמו כמו שהשיג הוא עצמו על רבינו ז״ל אלא איירי במכשירי מילה וכדעת הגאונים ז״ל כתב ה״ה ז״ל ומתוך כך פירשו ז״ל אפשר דבשדה אפי' שדרכו ליטול באריסות לפי זה אסור להשכירו ע״ש משום דמיחזי כנוטל שכר שבת:
י״ז
המשתתף עם הנכרי במלאכה וכו'. כתב הרב המגיד וכו' נראה שהוא מפרש כפרש"י ז"ל דה"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול אתה חלקך בשבת וכו' קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמרו כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק ג"כ דמה לנו אם אמרו אח"כ וי"ל דאם אמרו אח"כ פשיטא דאסור משום דודאי מזיק באומר לו אח"כ טול חלקך בשבת שגילה בדעתו שרוצה שיהיה הוא שלוחו ליטול חלקו בשבת כדי שהוא יטול חלקו בחול ומה שהודיענו אפי' שלא אמר לו כן ה"פ אח"כ שאין כאן גילוי דעת, וזה דוחק:
כ׳
הנותן אגרת לנכרי להוליכה לעיר אחרת וכו'. עיין בפסקי מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל אשר שם הרב מוהר"י בי רב ז"ל חולק עמו בהבנת לשון זה וארכו הדברים ביניהם ואין צורך כאן להאריך:
כ״ג
ישראל שעשה מלאכה בשבת וכו'. כתב ה"ה ויש חולקים בזה ואומרים שהוא כדי שלא יהנה במעשה שבת וכו' והרמב"ן ז"ל כדעת זה. אע"ג שהוא ז"ל כתב בפ' זה בלשון המתחיל מת שעשו לו נכרים וכו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל בתורת האדם שלו דמשמע משם דהוצרך הרמב"ן לתת טעם אמאי אסור לאחרים בכדי שיעשו מפני שלא חלקו בדבר וכפי מ"ש כאן בשמו דהטעם כדי שיעשו הוא מפני שלא יהנה במלאכת שבת לא היה צריך לטעם ההוא דהיה לו לומר דאסור לאחרים מפני שלא יהנה במלאכת שבת י"ל דאין שייך לומר שם טעם זה דהתם הבישול נעשה ע"י נכרי וכיון שהנכרי לא נצטוה על הבישול לא נעשה הדבר באיסור אבל כאן שנעשה הדבר ע"י ישראל נעשה הדבר באיסור מן התורה שייך לומר שלא יהנה במלאכת שבת. וא"ת אמאי לא אמרינן דאחרים לא יאכלו עולמית היכא דנעשה במזיד כיון שהוא אינו אוכל עולמית משום דאין לנו לחלק בינו לאחרים כמו שאין אנו מחלקין לעיל בענין שיעור כדי שיעשו. וי"ל דאין ראוי לומר שלאחרים יהיה אסור עולמית שהוא איסור חמור מטעם לא חלקו שהוא טעם קל דבשלמא לומר דימתינו אחרים בכדי שיעשו אהני הך טעמא דלא חלקו אבל לאיסור חמור כי האי לא אהני, וכ"ת א"כ נימא כאן בכדי שיעשו ואמאי אמרו שהוא לא יאכל עולמית ולאחרים מותר מיד וי"ל דכיון דאפי' היינו אומרים סוף סוף היה מתבטל טעם דלא חלקו משום דישראל לא יאכל עולמית ואין אוכלין בכד"ש א"כ אין לנו לאסור לאחרים מהך טעמא דלא חלקו בכד"ש דסוף סוף נתבשל ואין אנו מקיימים אותו וא"כ ראוי להעמיד דבריו על הדין ולומר דלאחרים מותר מיד כדין. וא"ת אמאי לא קנסינן כאן שוגג דלא יעשנו במזיד ויאמר שוגג אני י"ל דלא אתי למיעבד במזיד כיון דהוא איסור סקילה וכמ"ש לעיל בשם התוס' בפ' כל כתבי:
כ״ד
פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. בפרק חמישי מהלכות יום טוב כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום וכו' ולא הזכיר שם אם הם מותרים באכילה ואם הם אסורים. ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם מותרים באכילה וסובר שמה שאמרו בגמרא לא נאמר אלא לענין תחומין למה הוצרכו לדחוק בגמרא לתרץ לפי גירסת רבינו דהיא בשבת אפי' שיהיה ביו"ט לישני התם לאכילה הכא לתחומין. ונראה שרבינו סמך שם על מ"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ"ש ביו"ט. ומ"ש ה"ה שדברי ר"פ הם בהכרח ביו"ט משום דאי בשבת ל"ל חוץ לתחום אפילו שיהיה תוך לתחום אינו יכול להוליכה כיון שעובר ברה"ר אלא ודאי דאיירי ביו"ט ולענין תחומין ודברי רבי נחמיה ורבי אלעזר איירי בשבת לדברי רבינו ולא יאכלו. וא"ת אמאי נקט חוץ לתחום אפי' בתוך התחום נמי אסור משום דהעבירן ד' אמות ברשות הרבים כבר תירץ ה"ה ז"ל דמשום העברה ברה"ר אינו אסור אבל משום תחומין אסור דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק ו׳

א׳
וכל שאר איסורי הפרק ופרק ששי כולו מדרבנן. וצ"ע על באמת אמרו דאמרינן בירושלמי הל"מ ונראה דלאו דוקא אלא שהיא הלכה קיימת כהלכה למשה מסיני. וכן כתב הרב רבינו שמשון ז"ל בסוף ידים על עמון ומואב מעשרין מעשר עני הל"מ דלאו דוקא דאינו מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני סייג לתורה מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ואף המבשל בשבת במזיד או בשוגג אף על גב דחייב מדאוריתא אין איסור הנאת המלאכה שעשה מדאוריתא ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשה הנעשה בה קדש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק ו׳

י״ח
הנותן מעות לעכו"ם להתעסק בהן אעפ"י שהעכו"ם נושא ונותן בשבת חולק עמו בשכר בשוה וכו'. עכ"ל. עי' מ"ש מרן ז"ל על דברי רבינו ז"ל הללו בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' רמ"ה בד"ה וכתב עוד הנותן מעות לעכו"ם להתעסק וכו' ועי' לעיל הל' יסודי התורה פ"א ה"ז בד"ה לפיכך א"א שיהיה אלא אחד וכו' בסוף אות חמישי שהבאתי דברי מרן ז"ל הנ"ל. ומה שהעירותי עליו ומה שפירשתי בס"ד בדברי רבינו ז"ל פה. זיל גמור מהתם.
כ״ג
ישראל שעשה מלאכה בשבת וכו' בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצ"ש וכו' שנאמר וכו' קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש כיצד וכו' למוצ"ש יאכל לאחרים וכו'. עכ"ל. אם מה שלפחות מעשה שבת הוא אסור בו ביום אף לאחרים הוא אסור מדאורי' או שאפי' בו ביום ג"כ אין מעשה שבת אסור אלא רק מדרבנן הרב המגיד ז"ל לא דיבר מזה אבל מדברי רבינו ז"ל נראה דאינו אסור אלא מדרבנן. וראה זה כי הך דינא לאו דכ"ע היא. כי אנכי הרואה לס' אסיפת זקנים על מס' כתובות דף ל"ד שנראה מדבריו שם מה שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ז"ל דאינהו ס"ל. דאף לדידן דאנן לא קי"ל כר' יוחנן הסנדלר דסובר דמעשה שבת שכתב הוא קדש. אפ"ה הא מיהא מה שהוא אסור באותו היום זה הוא שאסור אף מדאורי' יע"ש בס' אס"ז שהביא לזה דרשא מקרא. ועי' לקמן בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ו בד"ה המנסך יין חבירו וכו' אות יו"ד מה שפלפלתי בס"ד בזה ובדעת הטור היאך היא יע"ש היטב. ולכאורה כבר עלתה במחשבה לפני לומר בס"ד כי מ"ש הרב המגיד ז"ל פה בסוף ד"ה ישראל שעשה מלאכה וכו' וז"ל ומ"מ מ"ש רבינו מיד כלומר שא"צ להמתין בכדי שיעשו וכו' ויש חולקין בזה ואומרים כדי שלא יהנה במעשה שבת. והרמב"ן ז"ל כדעת זה הוא סובר והצריכו בכאן אפי' בשוגג המתנה בכדי שיעשו. וה"ר יונה ז"ל דעתו כדעת רבינו וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל וחשבתי למשפט צדק לכאורה לומר דרבינו ורבינו יונה ז"ל לשיטתייהו שטו בזה במה שהתירו למוצ"ש מיד ולא הצריכו להמתין לערב בכדי שיעשו והרמב"ן ז"ל ג"כ לשיטתיה אזיל במה שסובר דאף בזה שהישראל עשאה בשבת להמלאכה (דלא שייך גביה למיגזר שיעשה פעם אחר ג"כ ועי' במג"א בסי' שי"ח סעי' א' ס"ק ב') מ"מ צריך להמתין לערב בכדי שיעשו וכמו שאבאר בס"ד. וביאור דבר זה הוא. דהא לפי דעת ס' אס"ז הנ"ל דאף רבנן דר' יוחנן הסנדלר מודים לר' יוחנן הסנדלר דלפחות ביום אסור לאכול מעשה שבת מדאורייתא וכנ"ל הנה צ"ל דר' יוחנן הסנדלר ורבנן דיליה פליגי בהך סברא (והסברא היא טעמא דקרא של כי קדש היא דמר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי כמבואר בס' אס"ז שם וכנרמז לעיל). דר' יוחנן הסנדלר סובר כי הקדושה היא על מעשה שבת. שהמעשה שנעשה ביום השבת תופס קדושה ומתקדש. וכיון שהמעשה ההוא נתקדש הרי הוא אסור לעולם כי במה תפקע קדושתו הנתפס בהמעשה ההוא. וממילא אסור מדאורי' לעולם לר' יוחנן הסנדלר. אבל רבנן דפליגי עליה דר"י הסנדלר ס"ל דהמעשה ההוא שנעשה ביום השבת לא תפסה קדושה ולא חל עליה קדושה מעולם. רק מה שאסור מדאורי' לאכלו ביום השבת אליבא דרבנן הנ"ל הוא מטעם שיום השבת הוא קדוש. ממילא אסור ליהנות מיום השבת. וא"כ אם יאכל ביום השבת הדבר ההוא שנעשה בו מלאכה ביום השבת הרי יהנה מיום השבת שאלולי שנעשה בו המלאכה ההיא שהכשירתו לאכל לא היה יכול לאכלו. ולפיכך אסור מדאורי' לאכלו ביום השבת אפי' אליבא דרבנן דר"י הסנדלר אבל למוצ"ש שוב מותר לאכלו שהרי שוב אינו נהנה מן השבת שאף אם לא היה נעשה בו מלאכה המכשירתו לאכילה ביום השבת ג"כ היה יכול לאכלו עתה שהרי היה יכול להכשירו לאכילה עתה בליל מוצאי שבת. ומעתה לפי זה צא ולמד לפי הטעם האמור ג"כ אסור לאכלו בערב ליל מוצ"ש עד לאחר שישהה שיעור בכדי שיעשו. דאם יאכלנו קודם להשיעור הזה הרי יהיה נהנה מן יום השבת במה שנעשה בו מלאכה ביום השבת המכשירתו להדבר ההוא לאכילה שאם לא היה נעשה בו המלאכה ההיא ביום השבת לא היה עדיין יכול לאכלו במוצ"ש שעדיין לא עבר מזמן התחלת מוצ"ש שיעור בכדי שיעשה בו המלאכה ההיא המכשירתו לאכלו. איברא זה ניחא לפי דעת הסוברים דמלאכת שבת אסור אף מדאורי' לפחות לאכלו ביום השבת אפי' אליבא דרבנן דר' יוחנן הסנדלר והיינו מטעם האמור. אבל לא כן לפי דעת החולקים וס"ל דמדאורי' מותר אפי' ביום השבת לאכול מה שנעשה בו מלאכה ביום ההוא. רק דמדרבנן הוא דאסור. ממילא הא דאסור לערב עד שיעור בכדי שיעשו מכל שכן שאינו אסור אלא מדרבנן וגזרו כל כך לאסור אף בכדי שיעשה משום דחיישינן שמא יבא לעשות עוד הפעם כן ביום השבת כדי שיהיה לו מה לאכול ביום השבת. זה ניחא כשנעשה המלאכה ביום השבת ע"י עכו"ם אבל לא כשנעשה ע"י ישראל דליכא למיחש להאי חששא וכאמור לעיל בשם הרב המגיד ז"ל ובשם המגן אברהם. ואחרי כי כן רוני רוני השיטה כי הרמב"ן ז"ל לשיטתיה הוא דשייט במה דפסק דאפי' בישל ישראל ביום השבת דצריך במוצ"ש שימתין עד בכדי שיעשו ואף דמשום חשש דשמא יצוה פעם אחר בשבת לישראל לבשל או לעשות מלאכה אחרת ליכא למיחש בכך וליגזר על כך וכאמור לעיל מזה. אבל הא מיהא אסור במוצ"ש בכדי שיעשה כדי שלא יהיה נהנה משבת שאם לא היה עושה בשבת מלאכה להכשיר את הדבר ההוא לאכלו הרי לא היה יכול לאכלו עתה במוצ"ש קודם שיעור בכדי שיעשה. אבל רבינו ז"ל ג"כ אהני ליה שיטתיה דהוא סובר דאפי' ביום השבת עצמו אינו אסור באכילה אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"י הסנדלר אלא רק מדרבנן לא מדאורי' דמה דנהנה משבת עצמו ג"כ אין בו איסור דאורי'. דהא דבעינן גבי עכו"ם שעשה מלאכה לצורך ישראל בשבת לערב בכדי שיעשה היינו מטעם דגזרינן שמא יאמר לעכו"ם שיעשה גם בשבת אחר מלאכה עבורו ביום השבת כדי שיהיה לו הדבר ההוא מוכן מיד במוצ"ש. והך גזירה לא שייך למיגזר בישראל שעשה מלאכה ביום השבת וכאמור לעיל בשם הרב המגיד ז"ל ובשם המג"א בסי' שי"ח סק"ב וכ"כ רוב גדולי הראשונים ז"ל. וא"כ לדידיה לשיטתיה שפיר פסק הוא ורבינו יונה ז"ל דבישראל שעשה מלאכה ביום השבת דלערב מוצ"ש הוא מותר מיד. וא"צ להמתין לערב בכדי שיעשה. כך חשבתי לכאו'. אבל קצת יש לגמגם בזה שהרי בס' אס"ז שם הביא שהרמב"ן ז"ל כ"כ בשם יש מפרשים דביום השבת עצמו מה שאסור לאכול. הוא מדאורי'. אבל הרמב"ן ז"ל גופי' גמגם בו יע"ש בס' אס"ז וא"כ נסתר מחמתו דברי הנ"ל. ודוק היטב. איברא מה שיש לדייק בדברי רבינו ז"ל פה הוא לענ"ד. דהא לפי המתבאר בסוגיא דכתובות דף ל"ד ע"א ובב"ק דף ע"א ע"א. הא דמעשה שבת מותר בהנאה נפקא מתיבת לכם ומה דמותר באכילה מדאורי' נפקא מתיבות קדש היא. דדרשינן מיניה היא קדש ואין מעשיה קדש. יע"ש בהנך שתי סוגיות הנ"ל. ורבינו ז"ל פה כלל שתיהן היתר הנאה והיתר אכילה רק מקרא דקדש היא לחוד וכמו שהבאתי לשונו הזהב לעיל וא"כ לכאו' דברי רבינו ז"ל הם נגד הסוגיות הנ"ל. ובאמת איצטריך תרווייהו אלה מקראי קדש. תיבת לכם. וגם תיבת קדש היא. וכמ"ש כן התוס' בחולין דף קט"ו ע"ב בד"ה היא קדש ואין וכו' שכתבו וז"ל. וא"ת ואימא למישרי בהנאה אבל באכילה אסירי כדפריך בסמוך גבי זרעים (ר"ל גבי כלאי זרעים). וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם כדאמר במרובה ובאלו נערות (דפים הנ"ל). אפי' לר"י הסנדלר דאוסר במבשל בשבת וכו' עכ"ל התוס'. הרי מבואר באר היטב מזה דלולי תיבת לכם דאית לן דמגלה לן היתר הנאה. מכח תיבות קדש היא לחוד לא היינו מתירין מעשה שבת אפילו באכילה רק בהנאה לחוד. א"כ שפיר קשה קושיתינו הנ"ל על רבינו ז"ל. ואפשר לומר על צד הדוחק דרבינו ז"ל דרשא הפשוטה נקט. וק"ל. ויציבא מילתא כי דברי התוס' דחולין הנ"ל הם לכאו' תמוהים בעיני. והוא דהא קא קשי' להו דדלמא אתיא קרא דקדש היא. רק למישרי בהנאה אבל באכילה מעשה שבת אסירי מכח קרא דלא תאכל כל תועבה וכקושית המקשן התם וז"ל אלא מעתה מעשה שבת ליתסרי דהא תיעבתי לך הוא וכו' יע"ש בגמ'. ולולי דגלי לן קרא של קדש היא היתר הנאה במעשה שבת באמת היה אסור אף בהנאה. דהא קאמרינן בסוגיא דהתם אליבא דר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו'. וכמבואר כן בסוגיא דהתם בדף קי"ד ע"ב וז"ל ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א וכו' יע"ש זהו כוונת קושית התוס' הנ"ל. ואולם הנה כי כן אם נאמר דנפקא לן איסור מעשה שבת הן באכילה הן בהנאה מכח קרא של לא תאכל כל תועבה וכאמור. הרי היה אסור אפי' בשוגג דלענין איסור לא תאכל כל תועבה ליכא חילוק בין שוגג למזיד אלא כל אפיין שוויין וילכו שניהם יחדיו. וכמבואר ג"כ כך ברש"י שם דף קי"ד קרוב לסוף ע"ב בד"ה הרי הוא בבל תאכל וכו' וז"ל הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל ענין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עכו"ם מאחר שתיעבתי לך אסור וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. וכן הוא ג"כ להדיא בתוס' דכתובות בדף הנ"ל בד"ה אמר קרא לכם וכו' וכ"כ התוס' דב"ק בדף הנ"ל בד"ה מה קדש אסור וכו' יע"ש. ואחרי כי כן קשה לענ"ד מאי אהני לן התוס' דחולין הנ"ל בתירוצם מה שתירצו דלהתיר בהנאה הא כבר הוא נודע בין החיים ממה דכתיב תיבת לכם וכדלעיל. דעדיין קשיא דדלמא לעולם מכח הקרא של לא תאכל תועבה וכו' היה מעשה שבת אסור בין במזיד ובין בשוגג ובין באכילה ובין בהנאה ליכא מידי דשרי וכדבר שנאמר לעיל מזה ולפיכך כתבה רחמנא לתיבת לכם להורות כן דמעשה שבת הוא מותר בהנאה רק דעדיין מקום יש בראש לטעות ולומר דהא דגלי לן רחמנא דמעשה שבת הוא מותר בהנאה זה הוא דיקא כשעשאו בשוגג אבל לא כן אם עשאו במזיד דאז הוא אסור אפילו בהנאה. ואיפו זאת הסמיך הקרא תיבת לכם לתיבות מחלליה מות יומת להורות דאפי' אם עשאו במזיד ג"כ מעשה שבת מותר בהנאה. אבל עדיין אנחנו לא נדע כדת מה לעשות לענין איסור אכילה אם עשאו בשוגג דהוי אמינא דאפי' אם עשאו בשוגג ג"כ הרי הוא אסור באכילה. דהא איסור אכילתו נפקא לן מקרא של לא תאכל כל תועבה לפי ההוי אמינא דקאמינן בה השתא ולענין איסור דלא תאכל כל תועבה הא ליכא חילוק בין מזיד לבין שוגג אלא שקולים הם תורה אחת להם וכדבר האמור לעיל. ולפיכך כתבה רחמנא ג"כ תיבות קדש היא למעט שוגג שהוא מותר אפי' באכילה. והרי תיבות קדש היא אינו מוסמך לתיבות מחלליה מות יומת וכו' דהא תיבת לכם מפסיק ביניהם ואין הכרח לומר דקאי תיבות מחלליה מות יומת על תיבות קדש היא ג"כ דמאן מפיס. אבל הא מיהא עדיין במזיד אסור באכילה מעשה שבת מכח קרא של לא תאכל כל תועבה. בשלמא אליבא דר' יוחנן הסנדלר לא קשיא ולא מידי קושיתינו האמורה. והוא דמנא לן גבי מעשה שבת בשוגג היתר אכילה מכח הסמיכות של מחלליה מות יומת וכו' דדלמא הסמיכות לא קאי אלא לענין היתר הנאה דנפקא לן מתיבת לכם דהוא מותר בהנאה אפי' במזיד. דהא תיבת לכם הוא דסמוך ונראה עם תיבות מחלליה מות יומת וכנ"ל. דדבר זה אינו דהא גם בלא הך סמיכות הוי ידעינן דתיבת לכם קאי להתיר הנאה אפי' במזיד. דהא לר' יוחנן הסנדלר לא נפקא לן כלל איסור אכילה מקרא של לא תאכל כל תועבה וכו' רק דנפקא ליה מקרא של קדש היא. ומשם הוא דמפיק איסור אכילה בין במזיד ובין בשוגג. לולי הסמיכות דמחלליה מות יומת דמגלה לן שיש חילוק בין מזיד לשוגג. וא"כ כיון שמלאכת השבת בין במזיד בין בשוגג אינם נאסרים לר"י הסנדלר אלא מכח מה שקראם הכתוב קדש וכאמור. ממילא אם נקרא השוגג קדש רק לענין אכילה לחוד לא גם לענין הנאה. הנה גם המזיד אינו נקרא קדש אלא רק לענין אכילה לחוד לא גם לענין הנאה. שהרי לא נחלק תיבת קדש. דהוא יהיה נאמר לצדדים. מקצתו אף לענין איסור הנאה. ומקצתו רק לענין אכילה לחוד. ולמה לי הסמיכות של מחלליה מות יומת להורות דמותר בהנאה מעשה שבת אפי' כשעשה במזיד אלא ודאי צ"ל דהסמיכות של מחלליה מות יומת לא קאי על תיבות קדש היא שהיא מורה שמעשה שבת אסור באכילה דזה הוא דוקא כשעשה מעשה במזיד אבל לא אם עשה בשוגג שאם עשה בשוגג אינו נקרא כלל בשם קדש ואינו נכלל כלל בתיבות קדש היא. ולפיכך הוא מותר אפילו באכילה. אבל זה ניחא לר' יוחנן הסנדלר. ור' יוחנן הסנדלר אפשר דס"ל דלא דרשינן כלל להך קרא של לא תאכל כל תועבה לענין שאר איסורים כולם שבתור' רק לענין פסולי המוקדשין לחוד הוא דדרשינן ליה ולאו יחיד הוא ר' יוחנן הסנדלר בדבר זה כי מצאתי לו חברים נאים בספרי שהאחרים דפליגי עליה דר' אליעזר התם ג"כ לא דרשו להך קרא של לא תאכל כל תועבה אלא רק לענין פסולי המקודשין לחוד. והובא גם דברי הספרי האמור בהתוספות דבכורות ד' ל"ד ע"א בד"ה ומי קניס ר' אליעזר וכו'. ולפי דברי הספרי האמור ולפי מש"כ בס"ד דר"י הסנדלר ס"ל ג"כ כהך ספרי הנ"ל. אזדא לה בס"ד בזה קושית התוספות בכתובות דף הנ"ל בד"ה אמר קרא לכם וכו' ובב"ק דף הנ"ל בד"ה מה קדש אסור וכו' מה שהקשו וז"ל וא"ת ולא לכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי מלא תאכל כל תועבה וכו'. ע"ש בתוספות. ולשיטתם של התוס' הנ"ל דגם ר"י הסנדלר אית ליה דקרא של לא תאכל כל תועבה וכו' קאי אף לשאר כל האיסורים שבתורה. בלאו הכי מוכח דהסמיכות של מחלליה מות יומת וכו' קאי להתיר בשוגג אף באכילה. דאם לא כן למה לי כלל תיבות קדש היא להורות ליאסר מעשה שבת דהא ידעינן ליה כבר מקרא של לא תאכל כל תועבה דהוא אסור באכילה בין במזיד ובין בשוגג. והיתר הנאה אפי' במזיד הא ידעינן מכח תיבת לכם דסמוך לתיבות מחלליה מות יומת וכו'. אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברתי דבשוגג הוא מותר אפי' באכילה מטעם דהסמיכות קאי גם על איסור אכילה דנפקא מתיבות קדש היא וכדבר האמור. אבל התוספות דחולין הנ"ל שהקשו קושיתם בסוגיא דהתם דאזלא לדידן דדרשי' להך קרא של לא תאכל כל תועבה אף לענין שאר כל האיסורים כולם וגם אנן הוא דדרשינן מתיבות קדש היא היתר לא איסור. הנה שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל והוא דדלמא במזיד מעשה שבת הוא אסור באכילה מכח קרא של לא תאכל כל תועבה. וההיתר דנפקא מתיבות קדש היא לא קאי אלא רק להתיר אכילה בשוגג לחוד לא אף במזיד. ותיבת לכם קאי לענין להתיר הנאה במזיד. ואיצטריך גם הסמיכות של מחלליה מות יומת דלולי הסמיכות ההיא היינו מוקמינן לתיבת קדש היא וגם לתיבת לכם. דגם שניהם לא קאי אלא רק להתיר מעשה שבת בהנאה ואיצטריך לתרתי קראי' דחד קאי להתיר הנאה בשעשה בשוגג וחד קאי להתיר בהנאה בשעשה במזיד. ואיסור אכילה במזיד נפקא לן מקרא של לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך וכו' וכנ"ל וצ"ע לכאורה. ברם התוספות בחולין הנ"ל לשיטתייהו שטו ואזלי בזה. דהא התוספות בחולין התם על כרחין בלאו הכי ס"ל דמקרא של לא תאכל כל תועבה וכו' לא אסרינן אלא כשעשאו במזיד דוקא אבל לא אם עשאו בשוגג שאינו נאסר מכח הך קרא דאינהו סוברים דאינו נקרא תועבה אלא במזיד אבל בשוגג אינו נקרא תועב' כלל. וכמו דמוכח כן ממה שהקשו התוספות שם עוד באותו הדיבור. וז"ל וקצת תימה לר' יוחנן הסנדלר למה ליה למימר מקדש דמעשה שבת אסירי. תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם עכ"ל התוספות. (והנה לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל מזה דר' יוחנן הסנדלר ס"ל כהנך אחרים דתניא בספרי הנ"ל והוא דקרא של לא תאכל כל תועבה וכו' לא קאי כלל על שאר כל האיסורים שבתורה אלא דקאי רק על פסולי המוקדשין לחוד. הנה בלאו הכי אזדא לה תמיהת התוספו' האמורה ודו"ק). ומעתה צא ולמד דאם היו התוספות התם סוברים דמכח הקרא של לא תאכל כל תועבה אסרינן אף בשנעשה האיסור בשוגג דגם זה נקרא תועבה הנה לא היה קשה ולא מידי תמיהתם של התוספות האמורה דהא איצטריך קדש היא ולכם כדי למיסמכיה לתיבות מחלליה מות יומת. להורות דבשוגג לפחות הוא מותר וכמו שבאמת תירצו כן התוספות על התמיה הנ"ל בכתובות בדף הנ"ל בד"ה אמר קרא לכם וכו' ובבבא קמא בדף הנ"ל בד"ה מה קודש אסור וכו' אלא ודאי צריכין לומר כמו שכתבנו בס"ד. דהתוספות בחולין סבירא להו דמכח קרא של לא תאכל כל תועבה וכו' לא ידעינן ליאסר איסור אלא דוקא כשנעשה הדבר במזיד דאז הוא נקרא בשם תועבה אבל לא כן אם נעשה בשוגג דלא ידעינן מיניה לאסרו באכילה דאין זה הדבר הנעשה בשוגג בכלל תועבה בדבר שאין איסורו בעצמותו ותמידיי אלא רק כי הוא זה תלוי ועומד בזמן. (ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ח הלכה ג' בד"ה איזהו לאו שבכללות וכו' אות תשיעי מה שכתבתי בס"ד בדברי התוספות דחולין האמורים. ומה שכתבתי שם בס"ד עוד על הפרי חדש י"ד בסימן ס"ט) ודו"ק. אלא דלפי זה קשיא לענ"ד קושיא אחריתי על הך תוספות דחולין הנ"ל. דא"כ ליתא לקושיתם הראשונה כלל. דא"כ מאי קא קשיא להו מנא לן דתיבו' קדש היא דקאי להיתר אכילה ג"כ דלמא לא קאי אלא רק להיתר הנאה לחוד אבל הא מיהא אסור באכילה מכח קרא דלא תאכל כל תועבה וכדבר שנאמר לעיל. דא"כ תקשה ל"ל כלל הסמיכות של מחלליה מות יומת וכו'. ואם דקאי להורות דהך היתר הנאה דקדש היא אתיא להתיר אפילו במזיד הא לזה לא איצטריך דבלא"ה נודע דבר זה. דהא להתיר הנאה בשוגג ל"ל תיבות קדש היא דהא בשוגג אפי' באכילה הוא מותר. דמהיכי תיתי לן לאסור אפי' באכילה אם נעשה בשוגג. דהא אפי' במזיד לא אסרינן ליה אלא רק מכח קרא של לא תאכל כל תועבה והרי תיבת תועבה אינו כולל אלא מזיד לא גם שוגג וכאמור. ודו"ק וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק ו׳

כ״ד
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו. אף על גב דקיי"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אפילו היכא דנעשה בגופן מעשה כדמוכח בגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נפלו ונתפצעו ופסקו רבינו בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות אפילו הכי הוצרך רבינו כאן להתיר פירות שיצאו חוץ לתחום מטעם שלא נעשה בגופן מעשה לומר דאפי' יצאו מחוץ לתחום י"ב מיל דהוי דאורייתא לשיטתיה לקמן בריש פרק כ"ז אפילו הכי בשוגג יאכלו בשבת. וא"כ הוא הדין נמי כשהוציאן מרשות היחיד לרשות הרבים או העבירן ד' אמות ברה"ר בשוגג יאכל בשבת מהאי טעמא שלא נעשה בגופן מעשה כו'. וכן הביא בס' קרבן נתנאל בפ"ד דערובין שכתב הריטב"א בשם רבינו יונה דלא מיתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברה"ר או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת ע"כ (וע"ש דמשמע דאפילו במזיד קאמר וצ"ע). וזה דלא כמו שמשמע מדברי החו"י בסי' תנ"ד דלאותו אדם עצמו שהוציא אסור כדין המבשל בשבת. ולא ירד לחילוק זה של רבינו והריטב"א דשאני המבשל שעשה מעשה בגופו משא"כ פירות שהוציאן כמו שנתבאר. וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק רבי אליעזר דמילה דאפי' לרבי יוחנן הסנדלר לא מתסרי כיון שלא עשה מעשה בגופן. ומיהו מה שתמה שם על המג"א סי' ת"ה ס"ק י"ד ועל רמ"א סי' שי"ח שמיקל גבי שבת ביוצא חוץ לתחום בשוגג מחמת שאין שם איסור דאורייתא והרי יש איסור העברה ברה"ר לא קשה מידי דמשכחת לה תחומין בלא העברה כמ"ש בסמוך: במזיד לא יאכלו עד מוצ"ש. ועיין בהשגות ובמגיד משנה שהקשה דרבינו גופיה בהל' יום טוב פסק כרב פפא בערובין דאפי' יצאו במזיד וחזרו לא הפסידו את מקומן ותירץ דרבינו מפרש דדברי רב פפא הם בהכרח ביו"ט שאדם יכול להוליכם ברשות הרבים תוך התחום דאי בשבת למה ליה למימר חוץ לתחום אפילו תוך התחום אינו יכול להוליכם ברה"ר. ודברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב דאמרי התם בערובין דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין איירי בשבת ולכך אסורים באכילה. אך הוקשה לו דא"כ אמאי נקט חוץ לתחום גבי שבת דאפילו תוך התחום אסור מפני שהעבירן ד' אמות ברה"ר. ונדחק לפרש דאיירי שיצאו ע"י גוי אי נמי על ידי ישראל והחמירו בתחומין של דבריהם יותר מבהעברת ד' אמות ברה"ר דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חיזוק יותר משל תורה וסיים בצ"ע. וגם זהו סותר דברי התוס' בערובין (דף מ"א ע"ב) דמבואר מדבריהם דבאיסור דאורייתא מחמירין טפי לאסור הנעשה בשבת כגון המבשל בשבת מאיסור הוצאת חוץ לתחום. אבל באמת אין צורך לדחוק בזה דמשכחת שפיר הוצאת חוץ לתחום אפילו בשבת בלאו איסור העברת ד' אמות ברה"ר על פי מ"ש רבינו לקמן בפרק כ"ז דין ח' גבי מודד אלפים וכלתה מדתו בחצי העיר או ששבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בשבת מטלטל בכולה ע"י זריקה ואסור לילך בה חוץ לאלפיים. וא"כ י"ל דבכהאי גוונא איירו בכולה סוגיא דערובין שיצאו הפירות מחוץ לתחום בשבת בהיתר הוצאה ברה"ר. ולפ"ז אפשר דגם רב פפא איירי נמי בשבת ואכתי מנ"ל לרבינו לחלק בין יו"ט לשבת ואמאי אוסר גבי שבת היכא דלא עבר על איסור הוצאה. ונראה דמכח הכרח אחר יצא לו לרבינו לפרש דברי רב פפא שהן ביו"ט דוקא והוא דקשיא ליה קושיית המג"א שהקשה בסי' ת"ה אהא דרב פפא דמתיר פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד דמאי שנא מדקיי"ל גבי המעשר והמטביל בשבת במזיד לא יאכל אע"פ שאינן אלא משום שבות דרבנן ומה שתירץ דהתם איירי בדאית ליה פירי או מנא אחריני זה אינו לדעת רבינו כפי מש"כ הלח"מ בפ"ו דהלכות יו"ט דאוסר הפירות והכלים שתיקן בשבת אפילו בדלית ליה אחרינא. [ועוד דדוחק לומר דהכא איירי דוקא בדלית ליה פירות אחרים. ועוד דתקשה מה שהקשה בקרבן העדה דתפשוט הבעיא דפ"ב דביצה]. אמנם אי אמרינן דדברי רב פפא אינן אלא ביו"ט י"ל דמשום הכי קיל איסור תחומין דידיה מאיסור מעשר ומטביל דבהו איכא משום לתא דמלאכה דאורייתא דהא כתב רבינו לקמן בפרק כ"ג דנראה כמתקן דבר וכל מתקן דומה למלאכת מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה דאורייתא אבל תחומין ביו"ט ליכא ביה משום לתא של מלאכה דאורייתא כלל דהא אפילו בשיעור י"ב מיל אינו מן התורה ביו"ט וכמו שיתבאר בעה"י בהלכות יו"ט ומשום הכי לא אסרו בהן אפילו הוציאן במזיד והוחזרו [וכהאי גוונא תירצו התוספות בריש פרק ד' דערובין] אבל בשבת דאיכא גם בתחומין דידיה משום לתא דאורייתא לשיטתו של רבינו שפסק לקמן בפכ"ז דהיוצא חוץ לי"ב מיל בשבת דאורייתא איכא למימר דלא עדיפא מהך דמעשר ומטביל דאסרינן במזיד: [ובזה נסתלק קושית הקרבן עדה דלא פשיט האיבעיא בפ"ב דביצה גבי עבר ואפה בלא עירוב תבשילין ביו"ט דמותר מהא דערובין דלא הפסידו מקומן דשאני התם דלית באיסור תחומין ביו"ט שום דררא דאורייתא אבל באפיה מיו"ט לשבת איכא גזירה דאיסור דאורייתא שלא יבואו לאפות מיו"ט לחול כדמוכח מהא דאמר רב אשי בריש פ"ב דביצה]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק ו׳

ג׳
מה שתמה הכ"מ ע"ד הרמ"ך דדברי רבינו מבוארים במשנה תמוה דבמשנה אינו מבואר כלל שאסור גם לישראל אחר רק תוס' כ"כ ואולי ר"ל דכמו כן יל"פ גם בדעת רבינו אלא דלהלן בהלכה כ"ג מבואר להדיא דאסור אף לאחר:
ו׳
עי' כ"מ ובט"ז סשכ"ה סק"ז הקשה זה מעצמו ותי' משום דשיל"מ ואולי ס"ל להרמ"ך כתוס' ערובין מ"ה ב'. דבערוב הקילו ועי' ביצה ל"ט א'. והארכתי במקומו בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק ו׳

א׳
אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת. כתב בהגהות דאחר השבת מותר לומר לעבדו ושפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת אע"פ שע"י כן יעשה כן לשבת הבאה. והלח"מ ושארי אחרונים הובאו בס' ברכי יוסף הקשו ע"ז דהא אפי' כשיעשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסור. ולק"מ דאין כוונת ההגהות אלא לומר דאין בכה"ג משום איסור אמירה דהוי כעושה מעצמו אבל ודאי דאסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה בשבת, ונ"מ שלא יצטרך להמתין במוצאי שבת בכדי שתעשה:
י״ז
המשתתף עם הנכרי במלאכה. עיין במ"מ מ"ש אמאי לא הזכיר רבינו הא דאיתא בגמ' ואם באו לחשבון אסור. והש"ך ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק כ"ז הקשה על הה"מ וכבר הקדימו הלח"מ בה' מ"א ותירץ, ובעל מעשה רוקח לא זכר את שניהם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שבת פרק ו׳

ט׳
דבר שאינו מלאכה וכו'. זה מוסכם מכל הגאונים כמ"ש ה"ה ז"ל. ודע דכתב המרדכי בפ"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ"מ נ"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ה"נ לא שנא וכ"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ"ל. ומרן הב"י סימן רמ"ד הקשה ע"ז דל"ל למהר"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע"ז מהר"א ששון בתשובה סימן קנ"ו ותירץ דע"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז"ל ליכא הוכחה לזה מ"מ מדברי שאר פוסקים משמע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא"ש ז"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר"ש בר ברוך והסמ"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ"ה אסור ואע"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ"ל דלא דמי נדון דמהר"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור"ש בר ברוך והסמ"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ"ה רצה מהר"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז"ל על דברי מהר"מ הנזכר וז"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א ברה"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע"כ. והקשה ע"ז מהרא"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא דאורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה"ת ז"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של"ד יע"ש. וא"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר"ם ס"ל כהתוס' ובעה"ת. אשר ע"כ נ"ל דכונת מרן ז"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס"ל למהר"ם כסברת התוס' ובעה"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס"ל למהר"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה"נ איכא לספוקי דשמא ס"ל למהר"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ"כ הטור סי' רמ"ג וז"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז"ל ג"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה"נ בנדון דמהר"ם נימא דמש"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג"א שהביא מרן הב"י סי' רמ"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא"ח סי' ש"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ"ב דמציעא סי' של"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ"ה:
ט״ז
מותר להשאיל כלים כו'. מבואר בפ"ק דע"ז וכתב הסמ"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע"כ. ומרן הב"י סי' רמ"ה כתב שדברי ריצב"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע"כ. ואני תמה על זה משום דע"כ לא התיר ריצב"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש"ה אף שמשכנם אח"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא"כ ריצב"א ז"ל אפשר דס"ל כדעת האוסרים:
י״ז
המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'. ברייתא ספ"ק דע"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפקנו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב"ש סי' תצ"ח ות"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו"ט:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ו׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם