הלכות שבת · פרק ה׳
הלכה א׳
הַדְלָ [קַ] ת נֵר בְּשַׁבָּת אֵינָהּ רְשׁוּת אִם רָצָה מַדְלִיק וְאִם רָצָה אֵינוֹ מַדְלִיק. וְלֹא מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂנָה כְּגוֹן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אוֹ נְטִילַת יָדַיִם לַאֲכִילָה אֶלָּא זֶה חוֹבָה. וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶן נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת. וְחַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם הַדְלָקָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת. כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ב׳
מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֵר שֶׁל שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. אֲבָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק בִּרְאִיָּתוֹ אָסוּר לְהַבְחִינוֹ לְאוֹר הַנֵּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה:
הלכה ג׳
הַמַּדְלִיק צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִבְּעוֹד יוֹם קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְנָשִׁים מְצֻוּוֹת עַל דָּבָר זֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבָּתִּים וְהֵן הָעֲסוּקוֹת בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאִישׁ לְהַזְהִירָן וְלִבְדֹּק אוֹתָן עַל כָּךְ וְלוֹמַר לָהֶן וּלְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סְפֵק חֲשֵׁכָה וְנִכְנַס הַשַּׁבָּת סָפֵק לֹא נִכְנַס אֵין מַדְלִיקִין:
הלכה ד׳
מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים הוּא הַזְּמַן הַנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה וְדָנִין בּוֹ לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת מִכָּל מָקוֹם. וְכוֹכָבִים אֵלּוּ לֹא גְּדוֹלִים הַנִּרְאִים בַּיּוֹם וְלֹא קְטַנִּים שֶׁאֵין נִרְאִין אֶלָּא בַּלַּיְלָה אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וּמִשֶׁיֵּרָאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים הֲרֵי זֶה לַיְלָה וַדַּאי:
הלכה ה׳
פְּתִילָה שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהּ לְשַׁבָּת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ מִדָּבָר שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בּוֹ כְּגוֹן צֶמֶר וְשֵׂעָר וּמֶשִׁי וְצֶמֶר הָאֶרֶז וּפִשְׁתָּן שֶׁלֹּא נֻפַּץ וְסִיב שֶׁל דֶּקֶל וּמִינֵי הָעֵץ הָרַכִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֵית בּוֹ. כְּגוֹן פִּשְׁתָּה נְפוּצָה וּבִגְדֵי שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בְּרֹב הַיּוֹצֵא מִן הַפְּתִילָה:
הלכה ו׳
הַכּוֹרֵךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. אִם לְהַעֲבוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ אָסוּר. וְאִם לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תִּשְׁתַּלְשֵׁל לְמַטָּה מֻתָּר:
הלכה ז׳
נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פּוֹל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיִּהְיֶה דּוֹלֵק בְּלֵיל שַׁבָּת. וְכָל הַפְּתִילוֹת שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ בֵּין עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן פְּתִילָה לְנֵר בִּלְבַד:
הלכה ח׳
שֶׁמֶן שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ לִשַׁבָּת צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נִמְשָׁךְ אַחַר הַפְּתִילָה אֲבָל שְׁמָנִין שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה כְּגוֹן זֶפֶת וְשַׁעֲוָה וְשֶׁמֶן קִיק וְאַלְיָה וְחֵלֶב אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מַדְלִיקִין בִּפְתִילוֹת שֶׁאֵין הָאוּר נִתְלֵית בָּהֶן וְלֹא בִּשְׁמָנִים שֶׁאֵין נִמְשָׁכִים אַחַר הַפְּתִילָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה אוֹר הַנֵּר אָפֵל וְיַטֶּה אוֹתָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ:
הלכה ט׳
חֵלֶב שֶׁהִתִּיכוֹ וְקִרְבֵי דָּגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כָּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק. אֲבָל שְׁמָנִין שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן אֲפִלּוּ עֵרְבָן בִּשְׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶן לֹא יַדְלִיק מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין:
הלכה י׳
אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע שֶׁמָּא יַנִּיחֶנּוּ וְיֵצֵא וְחוֹבָה עָלָיו לֵישֵׁב לְאוֹר הַנֵּר. וְלֹא בָּצֳרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ טוֹב שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ מִן הַנֵּר וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף. וְלֹא בְּנֵפְט לָבָן וַאֲפִלּוּ בְּחל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה:
הלכה י״א
מֻתָּר לְהַדְלִיק לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁאָר שְׁמָנִים כְּגוֹן שֶׁמֶן צְנוֹן וְשֻׁמְשְׁמִין וְלֶפֶת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אֵין אָסוּר אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים בִּלְבַד:
הלכה י״ב
לֹא יִתֵּן אָדָם כְּלִי מְנֻקָּב מָלֵא שֶׁמֶן עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא מְנַטֵּף. וְלֹא יְמַלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה לְתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּכְּלִי שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְאַס בַּנֵּר. וְאָסוּר לֵהָנוֹת בְּשַׁבָּת מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁהֻדְלַק בּוֹ וַאֲפִלּוּ כָּבְתָה הַנֵּר וַאֲפִלּוּ נָטַף מִן הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר. וְאִם חִבֵּר הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשֶּׁמֶן אֶל הַנֵּר בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר:
הלכה י״ג
אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ שֶׁמֶן בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי מְבַטֵּל הַכְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת לְקַבֵּל בּוֹ נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וַהֲרֵי לֹא בִּטְלוֹ מִלְּטַלְטְלוֹ. וְאָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם וַאֲפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקָרֵב כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת:
הלכה י״ד
אֵין פּוֹלִין לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא קוֹרִין לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה עַל גַּב זֶה וְהַנֵּר בָּעֶלְיוֹנָה לֹא יִקְרָא וְלֹא יַפְלֶה לְאוֹרָהּ בַּתַּחְתּוֹנָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה. וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד מֻתָּרִין לִקְרוֹת לִפְנֵי הַנֵּר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מַזְכִּיר חֲבֵרוֹ אִם שָׁכַח. אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן טָרוּד בְּעִנְיָנוֹ:
הלכה ט״ו
הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לִפְנֵי רַבָּן לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהָרַב מְשַׁמְּרָן. אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֵימָתָן עָלָיו. וְיֵשׁ לוֹ לִרְאוֹת בַּסֵּפֶר לְאוֹר הַנֵּר עַד שֶׁיִּרְאֶה רֹאשׁ הַפָּרָשָׁה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַקְרוֹתָן. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַסֵּפֶר בְּיָדָן וְהֵם קוֹרְאִין לְפָנָיו:
הלכה ט״ז
כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְאֵינָן נִכָּרִין אֶלָּא בְּעִיּוּן הַרְבֵּה אָסוּר לְהַקְרִיבָן לְאוֹר הַנֵּר וּלְהַבְחִין בֵּינֵיהֶן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה. לְפִיכָךְ שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדֹּק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן. בֵּין בְּנֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט שֶׁאוֹרוֹ רַב. אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּעַ מֻתָּר לוֹ לִבְדֹּק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדֹּק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ז
נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת וְלִנְעל כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּהוּ אֶלָּא יִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹעֵל. וְאָסוּר לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה. וּמַנִּיחִין הַנֵּר שֶׁל שַׁבָּת עַל גַּבֵּי אִילָן הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
הלכה י״ח
כָּל מְדִינוֹת וַעֲיָרוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹקְעִין בָּהֶן שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְמָקוֹם גָּבוֹהַּ הָיוּ תּוֹקְעִין כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ כָּל אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּגְרָשׁ שֶׁלָּהּ:
הלכה י״ט
תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה נִמְנְעוּ הָעוֹמְדִים בַּשָּׂדוֹת מִלַּחֲרשׁ וּמִלַּעֲדֹר וּמִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדֶה. וְאֵין הַקְּרוֹבִין רַשָּׁאִין לִכָּנֵס לָעִיר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ רְחוֹקִים וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּם בְּבַת אַחַת. וַעֲדַיִן הַחֲנֻיּוֹת פְּתוּחוֹת וְהַתְּרִיסִין מֻנָּחִין. הִתְחִיל לִתְקֹעַ שְׁנִיָּה נִסְתַּלְּקוּ הַתְּרִיסִין וְנִנְעֲלוּ הַחֲנֻיּוֹת. וַעֲדַיִן הַחַמִּין וְהַקְּדֵרוֹת מֻנָּחִין עַל גַּבֵּי כִּירָה. הִתְחִיל לִתְקֹעַ תְּקִיעָה שְׁלִישִׁית סִלֵּק הַמְסַלֵּק וְהִטְמִין הַמַּטְמִין וְהִדְלִיקוּ אֶת הַנֵּרוֹת וְשׁוֹהֶה כְּדֵי לִצְלוֹת דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר. וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת:
הלכה כ׳
תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה תּוֹקֵעַ אוֹתָהּ בְּמִנְחָה. וְהַשְּׁלִישִׁית קָרוֹב לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְכֵן תּוֹקְעִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים לְהַתִּיר הָעָם לְמַעֲשֵׂיהֶן:
הלכה כ״א
יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין. חָל לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. חָל לִהְיוֹת לְאַחַר הַשַּׁבָּת מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ה׳
א׳
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא זה חובה ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת. האריך רבינו לפרש מ"ש במס' שבת כ"ה ע"ב שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה שפי' מצות חובה לאפוקי מיש שרוצים לומר המובאים בתוס' שם בד"ה חובה דאין לברך מדקרי ליה חובה כמו דאמרינן במים אחרונים ואומר ר"ת דשיבוש הוא דמים אחרונים רק להצלה אבל הדלקת הנר חובה של מצות עונג שבת וכמה חובות הן דטעונין ברכה עיי"ש ולכאורה היש מפרשים בלתי מובנים וגם מ"ש בתוס' דכמה חובות הן שצריכין ברכה בלתי מובן הרי רוב המצות שטעונין ברכה חובה המה תפילין וסוכה ומצה וי"ב ונראה שי"מ ס"ל כיון דהוי מעונג שבת ובכלל כל הדברים שהמה לעונג כמו אכילה ושתיה והרי רחיצה דאמרינן שם דהוי מצוה ועי' בהל' שבת פ' ל' ה"א שנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג וכו' ובה"ב איזה כבוד שאמרו החכמים שמצוה על האדם לרחוץ וכו' וי"ב שכתבו שם מכבוד ועונג שבת וכבוד ועונג מקרא אחד וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד ולא מצינו ברכה בכל אלה משום דהוי בכלל שביתות השבת שאנו מברכין על מצות שביתות השבת וכונת הי"מ דכל מה שבחובות היום ונכלל בשביתות וכבודו שמברכין בקידוש בכוס ובתפילה נכלל גם המצות מדרבנן העונג והכבוד היום ודעתם בלשון חובה שהוא משביתות השבת ובכללו ולכן א"צ לברכה בפני עצמם וע"ז כתבו בתוס' שמצינו כמה חובות שמברכין עליהם כמו בסוכות דמברכין על לולב אף דהוי מענינו של היום ולא אמרינן דנכלל בכלל קידוש היום וצריך ברכה בכל יום ויום ואף דהוי ענין בפ"ע מהשביתה שמברכין בקידוש כמו כן כבוד ועונג ג"כ בפ"ע מהשביתה והברכה על הנר הוי ברכה על העונג וכבוד היום והדלקה הנאה החשובה וקודמת לכולם שהיא קודם שחשכה לכן מברכין עליה ולכן כמ"ש ביאר רבינו פי' חובה וכמ"ש אח"ז דהוי בכלל עונג שבת: ואחד אנשים ונשים וכו'. בס' מעשה רוקח עמד ע"ז למה פי' כן במצוה זאת יותר מבכל דיני שבת דמהיכי תיתי לפטור אותם הא אתקיש כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכתב דאפשר לפי מ"ש לקמן בה"ג ונשים מצוות על דבר זה יותר וכו' וכמ"ש ז"ל דעיקר מצותה לנשים עיי"ש ולפי מ"ש לעיל י"ל להיפוך דאף דאיתנייהו בכלל קידוש היום דנשים בקידוש היום מדאורייתא כל שישנו כדאי' במס' ברכות וכמ"ש כיבוד ועונג היום אינו נכלל בכלל קידוש דהוי הזכירה דמכלל זכור ושמור כל שישנו בשמירה לכן קאמר דאף המה בכלל זה וכמ"ש אח"ז דנצטוו ביותר ע"ז אף דאינו בכלל שביתה כמו שהם בכלל לענין שמירה וזכירה כמו כן גם מבזה לא יצאו: אפי' אין לו וכו' שואל על הפתחים וכו'. עי' בביאור הגאון מהר"א מוילנא ז"ל בהל' שבת רס"ג ס"ק ז' וסי' תרע"א ה"ב דאמרינן בפ' ערבי פסחים ולא יפחתו אפי' מהתמחוי וברשב"ם שואל או וכו' ואמרינן דקידוש קודם לכבוד היום בערבי פסחים ק"ה וכבוד היום דבר מועט שוה לד' כוסות בפסחים קי"ב ע"א אע"פ שא"ר עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל עושה דבר מועט בתוך ביתו עיי"ש ועי' כיו"ב במג"א שם ס"ק ה' וז"ל דהוא עיקר סעודת שבת ואין זה בכלל עשה שבתך חול עיי"ש אבל למ"ש בתוס' בד"ה הדלקה דעיקר חיוב הדלקה שלא בשעת הסעודה פשיטא לכו"ע רק דבשעת סעודה ג"כ חידוש רבא א"כ לא יספיק מ"ש במג"א דעיקר סעודות שבת וכו' ונראה שמפרש כן לדעת הרבינו: ועיין במג"א שם ס"ק ד' על אין לו מה שיאכל וכו' דאכילה קודם לנר שבת עיי"ש ולשון רבינו ואפי' אין לו מה יאכל היה נראה שבא לומר דאפי' שא"צ הנר לסעודתו ישאול להדלקה. והנה בפ"ז ה"ו מחמץ ומצה כתב ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מד' כוסות כתב כלשון המשנה בערבי פסחים ובהל' חנוכה פ"ד הי"ב כתב אפי' אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל וכו' וכאן כתב סתם שאין לו מה יאכל ולא כתב אלא מן הצדקה היה נראה שר"ל דאפי' דלא הוי לצורך סעודתו צריך לשאול להדלקה כמ"ש הנ"ל י"ל דמפרש עושה דבר מועט בשבת ואינו חושש שיבוא לידי הבריות בשביל דבר מועט וכמ"ש רז"ל לוו עלי ואני פורע ולא נאמר ע"ז עשה שבתך חול וא"כ נראה דרבינו ס"ל דנר קדים לסעודה ולא כדעת המג"א אבל א"כ מנ"ל דשואל על הפתחים כיון דלא נלמד כן מעשה שבתך וכו' ועושה דבר מועט וצ"ע והנה סמיכת הלשון שאין לו מה יאכל שואל על הפתחים נראה שאין לו לאכל מעניות וכלל רבינו בלשון הזה לעני ששואל על הפתחים וגם למ"ש בתוס' הנ"ל דאפי' בלאו הסעודה צריך שיהיה לו נר וגם ע"ז שואל על הפתחים וכי כל אדם מחויב בנר אף שלא בשעת אכילה: וראיתי בס' מרכבת המשנה כתב דרבינו מפרש נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף לא בקידוש היום על היין אלא בפת ומזה שכתב בשאין לו לאכל עיי"ש ולא כמ"ש במג"א הנ"ל וגם לא כדעת הרא"ש בערבי פסחים ועיין להלן בפכ"ט הל' ט': ורבינו שכתב שזה בכלל עונג שבת וכו' ובגמ' אמרינן כ"ה ע"ב ותזנח משלום נפשי א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ועי' ברש"י שם ודף כ"ג ע"ב נר ביתו וכו' עדיף משום שלום ביתו אבל כנראה עוד טעם אחר בהדלקת הנר דאמרינן שם הרגיל בנר הוין ליה בנים ת"ח וברש"י כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה עכ"ל ודף ל"ב ע"א נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם וכו' וברש"י בשם בראשית רבה היא כיבתה נרו של עולם וכו' עיי"ש ובירושלמי שם אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר נר אלקים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה ונראה שאור ביום הנבחר להעיר את האדם להרים לבבו לה' פועל כל הנבראות ויוצר ומטיב לכל ויום הזה יאר לנו בהשתכלות בתורה ובהלכה ומעשיו הבלתי בעל תכלית לכל ימי המעשה ולכן השכר ע"ז בנים ת"ח שהמה אורם של העולם. ודמיון נר חנוכה זכר לנר במקדש שהיה אורו של העולם ואם נאמר דידחה האכילה מסתברא דג"כ טעמא כזה בלעדי דעונג שבת בהדלקת הנר וכתב עונג שבת דמהאי טעמא גדול מעלתו וכבר כתבתי במ"א דהרבה הסוברים דהוי מדאורייתא וגם למ"ש בה"ב דמהאי טעמא מותר להשתמש בו דמשו"ה נדלק: וחייב לברך קודם הדלקה ברוך וכו' וצונו להדליק נר של שבת כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים. ועיין בסי' רס"ג בב"י ובשו"ע סעיף ה' דיש שאומרים שצריך לברך לאחר הדלקה דברכה הוי קבלת השבת עיי"ש ובמג"א ס"ק י"ב ובדגול מרבבה שם ביו"ט ורבינו נראה דלא ס"ל כן שכתב לברך קודם הדלקה ועי' בהגהות מיימוני מה שהביא בשם הירושלמי ולא מצאתי: ועי' בס' תוספת שבת בסי' רס"ג שעמד ע"ז דרבינו כתב כאן דהדלקת הנר משום עונג שבת ובפ' ל' ה"ח כתב משום כבוד שבת עיי"ש מש"כ ע"ז ובס' ברכי יוסף והנראה דביוה"כ דלא שייך עונג דלהיפוך דאסור ומחויב בעינוי נפש ומ"ש בתוספות שבת הנ"ל דשלום בית ועונג שבת ב' מילי נינהו לכאורה נראה דהוי בזה תרי מילי דבלא נר הוי צערא המשותף לכל בני ביתו וגדול צערו בזה אבל בכולהו הטעם משום עונג שבת אפי' מי שאינו מקפיד ע"ז בחול והנראה דהוי משום עונג ומשום כבוד וכאן לדחות האכילה כתב משום עונג וכמ"ש משום דהוי גם עונג וביתר מזה לכבוד וזה להנ"ל דס"ל לרבינו דדוחה האכילה וקדום לה ועיין בתוס' במס' שבת ובשו"ע הנ"ל באם הודלקה צריך לכבותה ולהדליקה לטעם זה צריך לומר משום כבוד שבת או כמ"ש לעיל שיש טעמים אחרים בהדלקה דמטעם שלום בית די בהודלק מקודם רק משום כבוד צריך שידליקו לשם שבת וכמו כן לטעמים האחרים ובסמ"ג עשין ט' ועיקר ציווים מפי הנביאים שצוו לכבד את השבת וכו' והדלקת נר עיקר הכבוד מברכין וכו' ציונו וכו' דגבי נביא כתיב אליו תשמע וגם בכלל לא תסור עיי"ש:
ג׳
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. עי' בכ"מ מדלא הביא רבינו תוספות שבת וכמ"ש בהל' שביתות עשור פ"א ה"ו רק לענין ענוי תוספות עיי"ש ועיין בפנ"י ר"ה ט' ובכפות תמרים יומא פ"א עיי"ש ובס' שיח יצחק יומא שם בשם הרדב"ז לפרש דעת רבינו עם הסוברים תוספות שבת למלאכה ובשבת ויו"ט ג"כ עיי"ש ועי' במרדכי במס' מגילה פ"ב גבי מה שכתוב למה סומא מוציא בקידוש עיי"ש ומה שמחלק לומר סוף היום תוספות דאורייתא ולא בכניסתו ועי' בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' צ"ו מ"ש בשם רבינו אברהם בנו של רבינו דתוספת שבת כמו שהוסיפו בערבי פסחים בשש שעות עיי"ש: ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית ואעפ"כ צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ע"ש קודם שתחשך הדליקו את הנר. הנה כתב לפי שהן וכו' העסוקות וכו' וכמו בשאר הדברים לעונג שבת באכילה וכיו"ב כמו כן בהדלקה על האשה אבל אם הקדימה לאשה אם ירצה הבעל להדליק כמו דמצינו רב ספרא מחריך רישא וכו' למ"ש בירושלמי הנ"ל [אדם הראשון] הקדימה לאשה ולמ"ש רבינו בלתי מוכח ואפשר לומר כיון שהטילו החכמים ביותר עליה לה הקדימה וי"ל דמשו"ה צריך לומר הדליקו את הנר דכדאיתא ברב יוסף דמצוה בו יותר מבשלוחו ובזה עכ"פ תהיה גם שלוחו עכ"פ ויצווה עליה משו"ה ע"ז. אמנם לשון ולבדוק אותן על כך וכו' צריך פי' ועמ"ש להזהירן וכו' ולומר וכו' י"ל כמ"ש שבא לכלול האזהרה וגם השליחות בהאי דאי' צריך לומר הדליקו כמו בעשרתם דלא הוי מטעם שליחות אבל לשון ולבדוק אותן וכו' דלא שייך רק על עשרתם דהוי לבדוק על לעבר ומאי שייך על להבא לבדוק ורחוק לפרש שיבדקם בלילה אם לא הדליקו בין השמשות בזמן האסור ואז אסור ליהנות להם וצ"ע ובמעשה רוקח כתב כי בכת"י לא נמצא להן רק ולומר לאנשי ביתו עיי"ש: ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין. עי' בתוספות במסכת ר"ה דף ט' בד"ה ור' עקיבא שהקשה דאם תוספת שבת דאורייתא וא"כ למה נקטו ספק חשיכה שהרי גם לזה אסור ותירצו כיון דסגי בתוספות משהו נקיט הכי עיי"ש. ורבינו שמפרש ונכנס שבת וכו' היה נראה דוקא שבת ולא תוספת וכנ"ל דלא ס"ל תוספת שבת וכמ"ש בכ"מ והנה מהאי שהקשה בתוס' יהיה ראיה לדבריו דגם בתוס' כתב על תירוץ זה ושמא וכו' עיי"ש וכמ"ש במרדכי מגילה הנ"ל לא ס"ל ר"ע תוספות שבת עיי"ש ולא כתוס' במס' ר"ה הנ"ל אמנם מלשון ונכנס שבת אין הכרע כ"כ נגד דעת הרדב"ז שהבאתי לעיל ועיין בר"ן במסכת ביצה שכתב דבין השמשות אסור מדאורייתא למאן דס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא עיי"ש וא"כ לרבינו יהיה אסור מדרבנן ועיין בספר שער המלך בהל' טומאת מת הי"ב שהר"ן סותר את עצמו למ"ש במס' יומא דהוי דאורייתא וחייב אשם תלוי עיי"ש ומשום דביה"ש הוי אקבע איסורא עיי"ש: ובשו"ע או"ח בסי' רס"א בב"ח שם לפרש דברי רש"י שכתב ספק חשיכה כגון בין השמשות דבא ליישב למה לא מפורש ביה"ש משום דאי תני ביה"ש ס"ד במסופק אם הוי ביה"ש דהוי ספק ספיקא מותר ולכן תני ספק חשיכה אפי' בספק כהאי אין מדליקין וכו' ומובא בקצרה במג"א שם ס"ק א' ועי' בפרי מגדים דהוי חסרון ידיעה עיי"ש: והנה בסי' שמ"ג מחלק במג"א בין עיולי יומא לאפוקי יומא בביה"ש עיי"ש ולכאורה לענין תוספות שבת דאורייתא דאם נאמר משום חזקת יום בע"ש זה לא שייך רק לענין ביה"ש דהוי ספק לילה אבל בתוספות שבת דהוי ביום לא שייך חזקת יום דלא נראה לומר דהוי בחזקת רחוק מהלילה אבל י"ל משום חזקת חול גם על תוספות שבת דהרי כל ספק ביה"ש הוי גם על תוספות שבת ועי' בתוס' ר"ה ט' הנ"ל. ולכאורה ספק ביה"ש הוי ספק אחד אם יום או לילה אבל לענין תוספות שבת הוי ספק ספיקא לחומרא שמא הוי לילה ואת"ל יום שמא בזמן תוספות שבת דהוי ביום ויהיה נפק"מ בדברים המותרים שהקילו ביה"ש בשבות דרבנן משום דהוי ספק דרבנן ולמ"ש הרי הוי ס"ס לחומרא בדרבנן: ועי' בשו"ע הנ"ל בסעיף א' בהגה"ה וכן מי שקיבל עליו שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך עיי"ש דנראה דלא שייך שבות בתוספות שבת אפילו שלא במקום מצוה שהתירו דביה"ש לא התירו לומר להדליק: אמנם בדגול מרבבה שם כתב לחלק בין קיבל עליו תוספות שבת לאומר ברכו שכתב דמסתמא קיבל על עצמו קדושת שבת עיי"ש ונראה כונתו דאף שאין שבות בתוספות שבת דלא גזרו מ"מ בקיבל על עצמו שבות דשבת הוי כמו קבילי עליה דהוי כמו נדר דאף בקיבל על עצמו קודם זמן התוספות לא מהני מידי וכמ"ש ז"ל דאז הוי חול ולא שייך שיקבל ע"ע בחול שביתות השבת אבל בהזמן התוספות דהוי שבת מהתורה ואף מה שלא גזרו הרבנן יכול לקבל ע"ע כיון דהזמן נכון וראוי לקבלת תוספות ועיין ברבינו יונה במס' ברכות בפ' תפילת השחר שכתב דתוספות שבת שאין לו שיעור הוי כמו תרומה דחטה אחת פוטרת הכרי ומה שהוסיף הוי הכל תרומה דאורייתא עיי"ש זה נראה להבין דברי הדג"מ הנ"ל: ועיין במג"א שם ס"ק ד' מ"ש בין קיבל קהל דבעל כרחו מקבל על עצמו עיי"ש דלכאורה נראה להיפוך דברצון שייך ביותר הוספה אבל כמ"ש י"ל בעל כרחו אז מקבל ע"ע ככל הקהל שבת ממש אבל סוף דברי המג"א צ"ע לפ"ז שכתב עם כל זה להקל עיי"ש וא"כ י"ל דוקא בשעה וי"ב כמ"ש בהג"ה שם מותר בתוספות שבת באמירה לנכרי אבל בזמן הראוי לקבלה דנראה שדעתו כשבת ממש כמו באומר ברכו ולכאורה יש לעיין בכל ביה"ש דהוי תוספות שבת ודאי ממילא דמשום ספק פורש את עצמו וא"כ יהיה כודאי מדאורייתא משום התוספות וצ"ע בזה וי"ל דמה שמקבל ע"ע משום ספק בעל כרחו לא הוי ודאי וגם זה צ"ע ובמג"א שם דתוספת שבת מצות עשה ועי' בסה"מ וכן נראה בגמ' ועי' בתוספות במס' מנחות דף ה' אם גזרו בעשה עיי"ש ומובא בפרי מגדים בפתיחה כוללת שלו עיי"ש ונפק"מ דאם הוי איסור עשה או מצות עשה לענין דחיה דבמ"ע לא שייך דחיה ובתוספות שבת דלא הוי עשה ול"ת אם הוי איסור עשה יהיה שייך בו דחיה גם במ"ש לעיל הוי לענין אמירה לנכרי להקל ויש לעיין אם לא לחלק בין אמירה לנכרי לשאר שבות וראיתי בישועות יעקב שחקר בזה ועי' בפנ"י במס' ר"ה דף ט' ע"א עיי"ש:
ד׳
משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונית הוא הזמן הנקרא ביה"ש בכל מקום והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכ"מ ולפיכך אין מדליקין וכו'. ועי' בלח"מ מה שהקשה על דעת ר"ת דהוי כדעת חכמי ישראל דאיתא במס' פסחים דף צ"ד ע"ב ונצחו האו"ה לחכמי ישראל עיי"ש ובמרכבת המשנה כתב ע"ז שאף לחכמי אומות העולם י"ל כר"ת ועי' בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' צ"ו בשם רבינו האי גאון ז"ל ורבינו ניסים גאון ז"ל שכתבו דתליא באם הגלגל קבוע וכו' עיי"ש. אמנם הנוסחא שכתב בלח"מ ונצחו וכו' אינה לפנינו דבגמ' שלפנינו איתא אמר רבי תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון ועי' ברש"י וא"כ הוי להיפוך שלא הודו לדבריהם אבל רבינו במורה נבוכים ח"ב פ"ח הנוסחא ונצחו וכו' עיי"ש ועי' בשיטה מקובצת במס' כתובות דף י"ג ע"ב השבתנו על מעוברת וכו' וי"ל אף דנצח אותם בטענות מ"מ קבלתם אמת היה יחיד ורבים הלכה כרבים וכן שמעתי משמו של ר"ת ז"ל שהיה אומר כן על הא דאמרינן בפ' מי שהיה חכמי וכו' ואמרינן התם אמר רבי תשובה וכו' דאמר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי אומות לחכמי ישראל היינו נצחון בטענות אבל האמת הוא כחכמי ישראל והיינו דאמרינן בתפילה ובוקע חלוני רקיע ועוד אמרו בפ' אלמנה לכהן גדול מתיב ר' זכאי זו עידות שהעיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו אמר רב אשי מי קתני וקבלו והודו לו קתני דמסתבר טעמא עכ"ל עיי"ש הנה גורס כלפנינו ופי' ונצחו וא"כ ר"ת לשיטתו לא יקשה קושית הלח"מ ועי' בספר נחמד ונעים שער א' סי' כ"ה שכתב כי חכמי או"ה האחרונים אומרים כי צדקו דברי חכמי ישראל ועי' מה שהביא בשם האברבנאל בפי' לפרשת בראשית בפסוק ויעש אלקים את שני המאורות וכו' עיי"ש: בפנ"י במס' שבת ל"ד ובספר מנחת כהן ומובא בספר יד דוד הקשו הרי ילפינן מצאת הכוכבים ומיעוט כוכבים שנים ותפסת מועט תפסת ועמ"ש ע"ז וקושיא זאת בירושלמי ריש מס' ברכות א"ר פנחס בשמיה דר' אחא בר פפא כוכב אחד ודאי יום ב' ספק לילה ג' ודאי לילה ב' ספק הוי כתיב עד צאת הכוכבים מיעוט כוכבים ב' קדמייהו לא מתחשב עכ"ל. ומובא ברשב"א במס' ברכות דף ג' ועוד שם בירושלמי אר"י בר בון ובלבד דיתחמון תלתא כוכבים בר מהאי כוכבא ומובא ברשב"א ובהגהות מיימוני כאן הגירסא ובלבד דיתחמון תלת כוכבא כמין חדא כוכבא ובר"ן במס' שבת ובלבד דיתחמון כחדא ומזה למד דהוספת לשבת מחול בסוף היום עד ג' רצופין ובשו"ע או"ח בסי' רצ"ג מובא בפשיטות דצריך שיהיו רצופין והנה תליא בב' נוסחות ועי' בדגול מרבבה שם:
י״ב
לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר בשביל שיהיה מנטף ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפי' כבתה הנר ואפי' נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור ואם חיבר וכו'. עי' בלח"מ דנראה מדבריו שמפרש דמ"ש רבינו מפני שהוא מוקצה קאי אלעיל דמשו"ה שייך גזירה שמא יקח מהמוקצה והקשה למה לא כתב רבינו משום מכבה כמ"ש ברש"י במסכת שבת ובמסתפק מן השמן גם רבינו בפי"ב כתב משום מכבה עיי"ש וכן בס' פנ"י במס' שבת כ"ט פי' כן בדברי רבינו: אבל עיין במרכבת המשנה דדעת רבינו במ"ש שמא יקח וכו' משום מכבה ומ"ש ואסור ליהנות דבר בפני עצמו ולא קאי אלעיל ומלתא בפני עצמו הוא עיי"ש ובפי' משניות במסכת שבת כתב רבינו גם כן משום מכבה אמנם בפנ"י כתב דעל כרחך צ"ל משום מוקצה דלטעמא דמכבה יקשה דאמאי מייתי שם בגמרא לראיה מר' טרפון וזקנים שלא אמרו לו דבר דשמא ר"ט וזקנים סברו מלאכה שאצל"ג פטור ומשום הכי לא גזרו משום שמא יכבה דלא הוי גם במכבה רק מדרבנן אבל מטעם מוקצה אפי' ר"ש מודה בנר שהוא דולק עיי"ש: ולפי מ"ש לעיל בפ"א ה"ד דבשאצל"ג יש מקום לומר להחמיר בספיקו אף דלא הוי אלא מדרבנן כמו כן י"ל דשייך לגזור במשאצל"ג דכל מאי דהוי גם מטעם שבות ותשבות דהוי מצות רשות מדאורייתא החמירו כמ"ש לעיל ועיין בסוגיא דאמירה לנכרי בכבוי עיי"ש נראה כמ"ש וגם למ"ש בשעה"מ כתבתי לעיל ליישב בזה עיי"ש וא"כ מיושב קושית הפנ"י אם גם נפרש מטעם מכבה וכנראה מסוגיא דכחס על הנר היה פשיטא להגמ' כן כמ"ש לעיל ומשו"ה הביאו ג"כ לראיה מר"ט וכו' וכן ראיתי בס' מעשה רוקח שמפרש כמו כן כהמרכבת המשנה והביא המג"א סי' רס"ה שכתב משום מכבה וכרמב"ם דס"ל שאצל"ג אסור מהתורה עיי"ש וכן בס' בתי כהונה מפרש דברי רבינו כהלח"מ מסידור לשונו שנראה כן ועי' בתוס' שבת דף מ"ד ע"ב בד"ה מפני שגזרו בשאצל"ג עיי"ש ומסכים למ"ש לעיל ועי' בארעא דרבנן או"ת א' סי' ז' בהג"ה סי' י"א עיי"ש: עי' במעשה רוקח דבגמ' איתא כלי חרס אף דמאיס וכתב דרבינו דייק לא נמאס בנר דאף דהכלי מאוס אבל הנר בלתי נמאס דאל"כ ודאי לא שייך אתי לאסתפוקי ומה שלא הביא כ"ח נכלל בלשון כלי דמשמע סתם כלי יהיה מחרס או מנחושת עיי"ש:
כ׳
תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה והשלישית קרוב לשקיעת החמה וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים להתיר העם למעשיהן. עיין בהרב מגיד משנה בשם החולקים על תקיעת מוצ"ש עיי"ש ובמס' חולין כ"ו ע"ב במשנה כל מקום שיש תקיעה ברש"י שם ערבי שבתות ויו"ט להבטיל את העם מן המלאכה וביה"ש לתוקעין להבדיל בין קודש לחול עכ"ל: והנה האי דהתירו התקיעה ביה"ש דאין שבות ביה"ש וביו"ט דהתירו עיין במג"א בסי' תקפ"ח ס"ק ד' בשם המר"ם פדוואה דליתסר שמא יתקן כלי שיר ותירץ דא"כ ביו"ט נאמר כן ונהיה מבטלים כל התקיעה עיי"ש והנה זה לא שייך בהתקיעה בע"ש ביו"ט וי"ל משום דבר"ה תוקעין אף דהוי יו"ט לא היו מחלקין בזה והנראה ביותר כמו דאיתא במס' פסחים דף י"א ע"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכיל עיי"ש וכמו כן בזה כיון דמשום לבטל ממלאכת האיסור בשבת תוקע לא שייך שישכח ויעבור במלאכה ויש לפרש במס' שבת קי"ד ע"ב וליתקע נמי כי היכא דלידעי דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר עיי"ש ויש לומר דוקא לאיסור דלא שייך שמא ישכח כמ"ש דהרי עיקר התקיעה להזכירו השבת משא"כ להתיר שייך שכחה: ובתוס' שם בד"ה א"ר יוסף כתבו דכי פריך שם דליתקעו דלידע חלבי שבת קריבין ביו"כ לא שייך לתרץ דאין דוחין שבות להתיר דזה הוי חומרא שחייב להקטירן עיי"ש והנה החולקים על רבינו שכתב דתוקעין במוצ"ש כתבו דהאי דאי' במוצ"ש מבדילין ולא תוקעין ואמאי לתקע כי היכא דידעי דשרי בשחיטה לאלתר דמזה הוציא רבינו דבשאר מוצ"ש תוקעין דלא שייך תירוץ הגמ' דאין דוחין שבות להתיר דתוקעין בלילה ועי' בריטב"א וי"ב שכתבו דקושית הגמ' דליתקע במוצ"ש משום שמחת יו"ט עיי"ש והנה למ"ש בתוס' דכל דהוי לעשות מצוה לא מקרי להתיר וא"כ שמחת יו"ט דהוי מצוה למה נאמר אין דוחין שבות להתיר אבל למ"ש כל דלהתיר דשייך שכחה לא התירו אף דהוי למצוה ובחלבי שבת וכו' דאין שבות במקדש ותירצה הגמ' דכהנים זריזין וא"כ א"צ לתקיעה דאם היה צריכין לא שייך במקדש לומר אין דוחין שבות להתיר ודעת רבינו כמו שהקשו לתקוע בשביל שלא יאחרו במצות יו"ט מכ"ש לתקוע שלא יקדימו במלאכה ועי' כיו"ב במעשה רוקח שכתב כן עיי"ש ומסתברא דאפוקי יומא דחמיר מעיולי יומא ובעיולי תיקנו תקיעה ולמה לא לאפוקי דשייך טעות בכוכבים בינונים וכיו"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ה׳
ד׳
משתשקע וכו'. ועיין מ"ש מרן על שם הרמ"ך ומה שתירץ לקושיתו דחד שיעורא הוא. ולפי"ז נתישב מה שהקשה הלח"מ בסוף לשונו שכתב וז"ל גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמ' כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי הרב המגיד עכ"ל ועפי"ז לא קשה דכיון דשניהם חד שיעורא והך דכוכב אחד יום ב' בין השמשות ר' יהודה אמר שמואל וחד שיעורא נינהו ודוק.
ו׳
הכורך דבר שמדליקין וכו'. ואם להקשות הפתילה וכו'. והרב המגיד אחר שהביא לשון הש"ס כתב ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ"כ בהלכות לשון זה וכו' מבואר מדבריו ז"ל דהוה גריס כן בהרי"ף דלא כנוסחי דידן וס"ל דכל שכיון להדליק אסור וליכא היתירא אלא להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת וכן נ"ל דהוה גריס הרא"ש ג"כ שכתב וז"ל והרי"ף פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה וכו' מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה וי"ל דבכוונה תליא מילתא והיכא דכיון להקפות ליכא למגזר ואי גריס כגירסא דידן לא יתכנו דבריו ואף שיש להעמיס בדברי הרא"ש דגריס עדיין כנוסחי דידן מ"מ האמת יורה דרכו ומ"ש הרא"ש בשם הרי"ף אינו העתק לשונו אלא הוא לשון דידיה וגריס כגירסת הרה"מ וכן דעת ריא"ז בשלטי הגיבורים שדעת רבינו כך הוא ונמצא לדעת הרה"מ שהרי"ף והרא"ש ורבינו סברי הכי וא"כ מ"ש הרה"מ אח"כ להקפות וכו' וכן פרש"י הכונה להביא דפי' להקפות הוא להקשות ואהא מביא פי' רש"י ז"ל שמביא ראיה לזה מויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא וה"ה לרבינו דכדי שלא ישלשל למטה ויצף למעלה נקרא להקפות ופשוט וראיה לזה שלא הביא מפי' רש"י אלא מ"ש להביא מאיזה לשון נקראת להקפות ולא עוד. ומן התימה על המאורות הגדולים שהעמיסו פי' אחר בדברי הרה"מ דמרן סי' רס"ד כתב וז"ל אבל מדברי הרה"מ נראה שהוא גורס כהרי"ף וכו' וכתב הרה"מ דהיינו כפי' רש"י שהוא סובר שלא היה מדליקו דקאמר רש"י היינו שלא היה מכוון להדליקו עכ"ל ולשון רש"י אינו סובלו דשלא היה מדליקו לא משמע הכי גם תבת עליה דכתב רש"י לא משמע הכי גם הלח"מ כתב לדעת הרה"מ שדעתו להסכים פי' רש"י עם פי' רבינו ז"ל והוא דוחק גדול בדברי רבינו וכמו שהרגיש ג"כ הוא ועוד קשה דא"כ הוא כונת הרה"מ אמאי הביא דעת ההלכות על דברי רבינו שדבריו אי אפשר לזווגם עם פי' רש"י וראיתי להט"ז השיא דברי הרה"מ לכונה אחרת וגם הוא דוחק גדול ולכן נראה אמת כדכתיבנא ושבחהו רבנן. והלח"מ ז"ל אחר שהעתיק לשון הרא"ש שסיים דבכונה תליא מילתא כתב ולדעת רבינו אי אפשר לתרץ הטעם משום גזרה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד א"כ דבתר כונה אזלינן וכו' עד ואזלינן בתר כונה עכ"ל והנה תירוץ זה לא זכינו להבינו דאי הוה מדרבנן מה טעם יש לילך אחר הכונה לא ימנע כיון דהמעשה נעשה מה לי אם כונתו לכך או לכך כיון דאין הטעם משום גזרה. ולעיקר קושיא ב' אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה מידי והוא דרבינו הכי מפרש הש"ס גם לפי פירושו דמפרש דמ"ש בש"ס לפי שאין מדליקין לפי שאינן נדלקין ואהא אותביה ליה מדרשב"ג ומשני בחילוק דלהדליק להקפות דלעולם דאינן נדלקין אלא כשהוא להקפות כיון שלא כיון להדליק אם מחשיך מחמת שאינו מדליק לא יבא להטות דאדעתא דהכי כרכו תוך הפתילה לא כן כשכרכו להרבות אורה בהבין דידלק מה שבתוכו כיון שאינו מרבה אורה לפי שאין נדלקין יבא להטות דלא נעשה רצונו ונמצא א"כ דלעולם משום גזרה ונכון אך קשה למרן בספרו הקצר סי' רס"ד שהעתיק דברי רבינו וכתב עליו ומטעם זה מותר לכרוך וכו' דזה מורה דס"ל לדעת רבינו דהוי מטעם גזרה אטו בעיניה.
ז׳
נותנין וכו'. עיין להרב בני חיי סי' רנ"ה מ"ש בזה ומ"ש לעיל פ"ג הי"ט.
ח׳
אבל וכו' כגון זפת ושעוה וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד ובש"ס אמרו על המשנה עד כאן פסול פתילות וכו' פשיטא שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא והביא דברי תשובת הרי"ף יעו"ש והרא"ש בפסקיו יחס פי' רש"י להרי"ף נראה דנעלם ממנו דברי תשובת הרי"ף אלו ומרן סי' רס"ד כתב וז"ל וכבר הזכיר תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהן עכ"ל ולא נהירא דלא שייך לומר לא סמך עליהן אלא כשחולק עצמו ממקום למקום דאז סמכינן אחד מינייהו ברם כשיש לומר דלא פליג דידיה אדידיה דיש לפרש ולכוון מה שכתב בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו ודאי מזווגינן להו. עוד כתב הרב המגיד וזה דעת רבינו ומתוך כך לא הביא התר שעוה וכו' עכ"ל ומרן ז"ל כתב על דברי הרה"מ וז"ל ואיני רואה הכרח בדברי רבינו וכו' אין כאן הכרח עכ"ל ולא יכולתי הבינו דמכלל דבריו משמע דלפי דברי הרה"מ יבא לשון רבינו מרווח ואינו דכשם דצריך לומר ולישב לשונו כשנאמר דס"ל כרש"י והוא הכי דרבינו קאי בשעוה דומיא דשאר שמנים שהם בכלי ומשימים פתילה בצד הכלי אבל דרך פתילה דהיינו שכורכין על הפתילה שעוה שרי ולא הביאו רבינו כיון שלא נזכר פיסולה בפתילות כן צריך לידחק לפי' הרה"מ ולומר דלא הביא התר שעוה לעשותה פתילה שלא הוזכר פיסולה בפתילות וכמ"ש הרה"מ בפי'. ומפני מה אין מדליקין וכו' ויטה. ובפירוש המשנה כתב רבינו שמא יהיה אור הנר אפל וילך לחוץ ויניחהו וחובה עליו לישב לאור הנר וכו' יעו"ש וקשה דבש"ס לא אמרו טעם זה אלא בעיטרן שריחו רע ויניחנה ויצא לא בכל אלו השמנים והפתילות דאי בכל הנך ג"כ הוו מטעם זה מה הקשו בש"ס בעיטרן ויניחנה ותיקשי ליה בכל הנך דמתני' אלא וודאי דבכל הנך הטעם ידוע שמא יטה.
י״ב
לא יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ"ד וראיתי למהר"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי"ז אין מקום להרמב"ן שפסק כת"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ"י מ"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ"י דרכו בדברי הש"ס יעו"ש הא בלא"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא. והלח"מ ז"ל כתב וז"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ"ש פי"ב וי"ל וכו' ע"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ"ש התוס' בביצה דף כ"ב ע"א וז"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד. והרא"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ"ל וכתב מהרש"ל על דבריו וז"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט"ז סי' תקי"ד ס"ק ו' מ"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ"ל דס"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ"ש הלח"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי. והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ"ש בפירוש המשנה עכ"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ"ל. והן אמת שאף לפ"ז צ"ל דרבינו לא היה גורס בש"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה. ולענ"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש"ס ומשום הכי הוכרח הב"ח ז"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר"י צ"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש"ס באופן אחר. עוד כתב הב"ח וז"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ"ש לעיל והרא"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש"ל משמו יעו"ש וא"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר"ו שכתב דתירוץ הב"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ"ש מהרש"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר"ו דתירוץ הב"ח היא תירוץ התוס' ז"ל וא"כ הוא הו"ל להב"ח לבאר. ואם חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב"ח סימן רס"ה וז"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי"ל וכו' והוא דוחק ולענ"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק"ל. עוד כתב הב"ח על מ"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה"ב חיברה לו לעצמו יעו"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש"ס דאפי' חיברה הבעה"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק"ל. והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה.
י״ד
ואם היו שנים עד אם שכח. הקשה בס' פני יצחק סדר אמור משם מהר"א קשטיל דמאי שנא זה ממה שכתב רבינו הל' כלי המקדש פ"ה ה"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכתב מרן דטעמו דלא ליתי למנגע אגב מרריה יעו"ש והלא איכא שם כמה אנשים ומזהיר לו שלא יגע והרי דומה לנידון דידן דאיכא שנים כל אחד מזכיר לחבירו ושרי ומה שתירץ שם המחבר דלא דמי נידון דידן לדהתם דבשבת שניהם מוזהרים וכו' אבל הכא בכהן גדול הוא מוזהר שלא יגע אבל כו"ע אינן מוזהרים וא"כ איכא חשש שלא יזכירהו דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אלו תוכן דבריו. לענ"ד לא נהירא דהא כמה כהנים יהיו עמו ויזהרו לו דהוא לבדו בלי שום כהן לא היה הולך כי כבוד עשו לו וכיון שהם מוזהרים יהבי דעתייהו עליה ולי נראה דאף דאיכא כהנים אחרים מ"מ כיון דהם אינם מוזהרים מלטמא על מתם לא יהבי דעתייהו על כהן גדול שמוזהר מלטמא על מתו ומתדמי להו דגם הכ"ג אינו מוזהר לא כן בשבת דשניהם מוזהרים ויזכרו זה לזה ועוד י"ל דבשלמא כאן לא אמרינן דשרי לקרות אלא בשנים קורין בענין אחד אבל בב' עניינים לא דלאו אדעתיה הרי דכל שאינן עסוקים בענין אחד לאו אדעתיה לא כן גבי כ"ג דלאו בענין אחד הם עסוקים וזה פונה להכא וזה להכא איכא למיחש שלא יגע אגב מרריה. אך קשה לסברא שהביא מרן ז"ל בב"י ופסקה בספרו הקצר סי' רע"ה דאם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר תן דעתך שלא אטה מותר וה"ה לאשתו עכ"ל קשה דיאמרו לכמה בני אדם שהולכים עם הכ"ג שיתנו דעתם עליו שלא יגע במטה וצ"ל בהכרח דאגב מרריה שאני א"נ בקריאה התירו אבל לא בענין אחר וכמ"ש המג"א ס"ק ה' יעו"ש. ויש להקשות על רבינו למה לא הזכיר הא דאמרו בש"ס דבמדורה אפי' עשרה אסור גם מה שחילקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב וכן הקשה הלח"מ לקמן הט"ז.
ט״ז
כלים הדומים וכו'. עד שמא יסתפק ממנו. ואיכא למידק דהרי כתב רבינו לעיל הל' י"ב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס וכו' דמשמע דכל שהוא בנר לא גזרינן כיון שהוא נמאס ויש ליישב ודוק.
י״ז
נר שאחורי הדלת וכו'. עיין בשבת דף ק"כ מ"ש רש"י והתוס' ד"ה פותח וכו' שמכחיש אורו קצת דאזלי לשיטתם שכתבו בביצה דף כ"ב ע"א יעו"ש דס"ל דזה חשיב כבוי גמור ולפי"ז אין מקום למ"ש הרשב"א בחי' על התוס' דהיכי קרי ליה פסיק רישיה דדילמא לא מכבה בנדנודו דהא הכרחנו דכבוי זה לדעת התוס' הוא שמכחיש האור בשעה שמתרחק השמן וכמ"ש בביצה יעו"ש ודעת רבינו כדעת התוס' ממ"ש בשעה שנועל דלא כהרב המגיד שהשיא דעת רבינו לדעת ר"ח וכבר קדמוני המפרשים בזה אך קשה דהרא"ש בביצה הכריח דלא כפי' התוס' יעו"ש וכאן העתיק דבריהם ואפשר דלחומרא חושש לה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ה׳
א׳
חייב לברך. בהגה"מ כתב בירושלמי פ' המביא כו' ואנכי לא מצאתי כעת רק בפ' הרואה נזכר ברכה על נר של שבת אבל לא נזכר שם יו"ט:
ג׳
ספק חשיכה כו'. הא דרבינו האריך בלישנא משום דקשיא ליה כיון דתנן אין מעשרין ואין מטבילין דהוי מידי דרבנן ולאיזה צורך תני שוב אין מדליקין את הנר דהוי זו ואצ"ל זו ולא ניחא ליה למ"ש הרע"ב בשם רבותיו דאין מדליקין את הנרות קמ"ל דאין אומרים לעכו"ם להדליק דזה דוחק ועוד דתליא בפלוגתא אי גזרו בשבות בבה"ש מש"ה כתב רבינו דאפי' אם מספקא ליה אם כבר שקעה החמה והתחיל בה"ש ג"כ אסור להדליק את הנר אלא צריך להדליק מבעוד יום ממש ומש"ה גבי הטמנה בפ"ד לא האריך כ"כ:
ד׳
משתשקע החמה כו' והעושה מלאכה בה"ש כו'. גרסינן בירושלמי ברכות ר' יוסי בר בון בעי אין תימר שנים ספק ראה שני כוכבים בע"ש והתרו בו ועשה מלאכה ראה שני כוכבים במ"ש והתרו בו ועשה מלאכה מה נפשך אם הראשונים יום הן אף האחרונים יום הן ויהא חייב על האחרונים אם האחרונים לילה אף הראשונים לילה ויהיה חייב על הראשונים עכ"ל ע"ש. ופי' הרא"פ דהספק הוא למ"ד התראת ספק התראה הוי אבל למ"ד לא שמה התראה אין כאן ספק דהא בעינן התראה בשעת האיסור ובפ"מ פי' דספיקותו הוא למ"ד לא שמה התראה ואפ"ה מספקא ליה הואיל וממ"נ מיחייב לא הוי התראת ספק ע"ש וגרסינן בירושלמי מסכת פסחים דף י"ח ע"ב אתפלגון ר"י ור"ל גבי שני ימים טובים של גליות ר"י אמר מקבלין התראה על הספק ור"ל אמר אין מקבלין ועי' מ"ש שם בהגהותי דהכי מפורש ג"כ בירושלמי מסכת נזיר פ"ח הלכה א' ומפרש שם דהתרו בו על שניהם בבת אחת ואעפ"כ סובר ר"ל דפטור למ"ד התראת ספק לא שמה התראה ועי' בירושלמי יבמות ס"פ נושאין דמשמע שם גבי שני ימים טובים של גליות דוקא הואיל ועומד להתברר אימתי קדשו ב"ד את החודש לא מקרי התראת ספק והוא כעין סברת התוס' במסכת יבמות דף פ' ע"א גבי נעשה סריס למפרע ע"ש ובמל"מ פי"ז מה' סנהדרין הקשה על התוס' דסתרו דבריהם בפ' יוצא דופן דף מ"ז גבי מופלא סמוך לאיש ועי' עוד תוס' בחולין דף י"א ע"ב בהא דמקשה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה מאי אהני דבדקינן ליה ובאמת התוספות לא החליטו סברא זו וביבמות אפשר דכוונו להירושלמי שהבאתי דמשמע כדבריהם. והנה באמת בירושלמי גופיה מצינו היפך מזה עי' בירושלמי ספ"ו דיבמות דמקשה על הא דנעשה סריס ולא התראת ספק הוא ומשני אתייא כמ"ד מקבלין התראה על הספק משמע דזה הדבר במחלוקת שנויה בירושלמי ועפ"ז תבין ספיקת הירושלמי בברכות דודאי אזדא אליבא דמ"ד שמה התראה וכפי' הרא"פ והיינו דאפשר דמספקא ליה בפרש"י בשבת בהך דראה שני ימים ספק לטומאה ולקרבן וע"ש בתוס' דף ל"ד ודוק. ומש"ה לא הביא רבינו פה. ובעיקר סברת התוס' וטעמיהם אבאר בעזהי"ת במ"א. ולשון רבינו פה שכתב משתשקע החמה כו' עי' כ"מ ועי' בל"מ וצ"ע דבריו ובהל' קדוש החודש פ"ב האריך בזה הרב מהרלב"ח והעלה דודאי שיעורא דכוכבים אינו תמיד בכל ימי השנה בזמן אחד כפי מצב השמש בגלגל וכפי רוחק הכוכבים ממנו ומשתשקע החמה גם אם לא ראה כוכבים יש לנו לומר כי הגיע כבר בה"ש וקוצר ראייה גרם שלא ראה כוכבים וא"כ לענין שבת שפיר כתב הרמב"ם משתשקע החמה משא"כ בקה"ח שהדבר מסור לב"ד ע"ש. ובזה יש להמתיק דברי רבינו פה עי' רש"י שבת דף ל"ד דמ"ל דיש ספק בבה"ש אף דהיום יום הוא אתמול אפשר שהיה לילה והתוס' שם מתמיהים ע"ז ע"ש ונראה דהיינו דוקא בבה"ש דשני כוכבים וצריכים להיות בינונים והדבר תלוי בראות העין אזי שפיר איכא מקום וסברא לשיטת רש"י וכה"ג באמת א"א לחייבו חטאת ממ"נ בעושה מלאכה בשני בה"ש אולי טעה בדמיונו והיום קטנים והוי לילה או בהיפך ובזה מיירי הא דאמרינן ראה שנים ספק לטומאה ולקרבן ושפיר פירש"י דאפשר אתמול היה יום ועכשיו לילה משא"כ בעושה מלאכה בשני בה"ש משקיעת החמה ועד הלילה דאין בו טעות בזמן כלל ודאי דמסתבר דחייב חטאת ממ"נ. ובזה יובנו דברי רש"י שם ומתורץ כל מה שמקשה התוס' שם דהא דתני בתוספתא דטמא בראה שני בה"ש מיירי ג"כ בזמן דשקיעת החמה ועפ"ז יפה כתב רבינו פה הך שיעורא דמשתשקע החמה משום דכאן רצה רבינו ללמדנו דין דעושה מלאכה בשני בה"ש ובכיון לא הביא כאן בה"ש דב' כוכבים דבבה"ש דכוכבים א"א לחייבו חטאת ממ"נ ושיטת רבינו ורש"י עולים בקנה אחד. ועי' ברמב"ם פ"ב מהל' מחוסרי כפרה דין י"ד ודו"ק שם ותמצא כי כנים הדברים אשר כתבתי:
ה׳
כגון צמר ושער. ובגמ' ר"פ ב"מ תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער ותנא דידן צמר מיכויץ כווץ שער איחרוכי מיחרך ופירש"י דלא צריך למתני. וצ"ע על רבינו ששביק הנך דמתניתן ותני ברישא צמר ושער ול"נ דהא דלא תני התנא צמר ושער היינו משום דקיי"ל כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין כדי להוסיף אורה אסור כמ"ש בהלכה ו' ומחלק הרשב"א בין דבר שדולק לבדו דשייך לגזור ביה דלמא אתא לאדלוקי בעיניה משא"כ כשאינן ראוין להדליק בפ"ע, ומה"ט כתב להתיר לעבות הפתילה בקש כיון דהקש אינו דולק בפ"ע וא"כ יש חילוק בין הנך דהכא במתני' ובין צמר ושער דבהנך דמתני' אין מדליקין גם אם כרוך עליו דבר שמדליק משא"כ בצמר ושער דודאי אין מדליקין בו לבדו אבל לכרוך עליו דבר שמדליקין מותר וזה הוא פי' הגמ' ותנא דידן צמר מיכויץ כו' וא"כ אין ראוין בפ"ע ומש"ה לא תני לה בהדי אינך, ורבינו משמע דסובר דלא כסברת רשב"א דבכל דבר שאין מדליקין אסור לכרוך הגם שלא יוכל להדליק בפ"ע דגם רשב"א לא כתב סברתו כ"א בדרך אפשר מש"ה נקט רבינו ברישא לכוללו בהדי אינך השנויין במתני' להורות בא דגם מה שכתב בהלכה ו' הכורך כו' קאי על צמר ושער הגם דבעינייהו א"א להדליק בהן מ"מ אסור ודלא כרשב"א ולענין דינא העיקר כדברי רשב"א וכמ"ש המג"א בסימן רס"ב ואף כי יש חולקין על רשב"א וגם הוא בדרך אפשר מ"מ יש לצרף בזה סברת הפוסקים דבכוונה תליא מלתא ועי' משל"מ הלכה ו'. ועי' עוד בש"ג ר"פ ב"מ מ"ש בשם הריא"ז ועי' בפ"מ סימן רס"ד ואפשר דגם רבינו מודה לסברת רשב"א בקש וס"ל דצמר ושער דולקים קצת אפי' בפ"ע משא"כ בקש והכי נוהגין, ועי' בא"ר:
ז׳
נותנין גרגר של מלח וכו'. עי' שבת דף ס"ז ע"ב ת"ר נותנין בול של מלח וכו':
ח׳
גזירה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה וכו'. וכתב רש"י שבת דף י"א בד"ה ולא יקרא לאור הנר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת וגם מהתוס' מסכת יבמות ו' ע"ב ד"ה או אינו ממה שמקשו שם על רבי ישמעאל מוכח דס"ל דאין בהטיה אלא משום מבעיר, אבל הפ"י בשבת מ"ו כתב דגם חשש כיבוי איכא למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומעתה לשיטת רבינו שפסק בפ"א מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב יש לחוש גם לכיבוי ובפי' המשניות כתב רבינו טעם אחר משום שמא יהיה האור חלש ויאפיל ויניחנו ויצא והעיקר אצלנו וכו' וצ"ע. ואפשר לפי סברת רש"י ביבמות קי"ט דלענין הרחקה מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת ודלא כתרומת הדשן שהביא המש"ל בפ"א מהלכות יו"ט ע"ש, וא"כ למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אם סובר נמי העברה לאו בעלמא הוא א"כ אין כאן חשש כ"א לאיסור לאו וסד"א דלדידיה ל"ג ומש"ה כתב רבינו דכאן יש עוד סברא לצרף דשמא יניחנו ואסור אליבא דכ"ע: ונ"מ בין הטעמים כתב בס' פ"מ אם אין לו כ"א הפסולים, דלפמ"ש הר"מ בפי' המשנה רשאי להדליק בהן ע"כ. גם יש נפקותא לפי שיטת רבינו הלכה ט' אפי' ערבן בשמנים שמדליקין בהן לפמ"ש הה"מ פי' הגאון א"כ פשיטא דרשאי להדליק אבל לפמ"ש דאין זה הטעם עיקר ולא הוי אלא סניף בעלמא בכל ענין יש לאסור ודו"ק:
י׳
ולא בצרי וכו' מפני שהוא עף וכו' ולא בנפט לבן אפי' בחול. ודקדק בס' מעיל שמואל דבצרי לא מתסר בחול דאינו עף כ"כ ועי' בס' ברכי יוסף סימן רס"ד:
י״ב
גזירה שמא יקח מן השמן וכו'. עי' מ"ש הלח"מ ועי' בס' לחם יהודה שתמה על דבריו:
י״ג
שהרי מבטל כלי מהיכנו. עי' פכ"ה הלכה כ"ד: ואסור ליתן מים וכו'. עי' בתוס' ס"פ כירה מה שרגילין לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א כיון שאין מתכוין לכיבוי אלא להגביה את השמן ולפי דבריהם אסור ליתן לתוך הקנה שעומד בו נר כדי שיכבה כשיבוא עד המים וכמ"ש המ"א בסימן רס"ה ועי' בא"ר שתמה על שנוהגין העולם להתיר ונתן טעם למנהג ע"פ סברת הכ"ב ע"ש. ועי' בחידושי רשב"א ס"פ כירה בתירוצא קמא מסכים לס' הכ"ב:
ט״ו
לפני רבן וכו'. משמע דשלא בפניו אסור להם לקרות לאור הנר והיינו לטעם הבבלי אבל לפי טעם ירושלמי שכתב אילן בעיי דיטפי בוצינא ואילן לא בעיי דיטפי וכו', פי' אילן התינוקות רוצין שיכבה הנר וא"כ בכל ענין מותר ועי' עוד שם בק"ע ד"ה ואחד דמ"ש רבינו בהלכה י"ד נובע מהירושלמי ועי' מ"ש בספרי שלום ירושלים דאין מחלוקת בין בבלי וירושלמי דלא כבעל קרבן עדה:
י״ט
ותוקע ושובת וכו'. עי' בהגמיי' מה שהביא בשם התוספתא דאחר קבלת שבת אסור להטמין דאיתא שם גמרו אפי' מיחם בידו מניחו על הארץ וכו'. ושו"ת חכם צבי סימן י"א כתב דרבינו לא ס"ל כן אלא דכל השבותין לצורך שרי בבה"ש כמ"ש רבינו פכ"ד מה"ש ומש"ה כתב בפ"ד ספק חשיכה מותר לטמון ע"ש אלא מ"ש שם ואותה התוספתא ס"ל לרבינו דלאו הלכתא היא תמוה מאוד, והעיקר פי' התוס' כמ"ש הט"ז בסוף סימן ת"ר בסוף דבריו וחזר בו הט"ז ממה שפי' בתחלת דבריו בתוספתא ודו"ק שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק ה׳
א׳
שואל על הפתחים כו'. מהא דאמרו פסחים קי"ב דאע"ג דאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות בכ"ז בד' כוסות משום פרסומי ניסא לא יפחתו לעני יעוי"ש ואמרו דנר ביתו עדיף מנר חנוכה אע"ג דבנ"ח הוי פרסומי ניסא שלום ביתו עדיף כ"ש דמשום שלום ביתו שואל על הפתחים וברור.
ד׳
משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים כו' ודנין בו להחמיר בכ"מ כו'. בגמרא אמר רבב"ח אמר ריו"ח הלכה כר' יהודא לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כר' יהודא לענין שבת לחומרא כו' דלא אכלי כהנים עד דשלים בה"ש דר"י וכבר עמדו בתוספות דהו"ל לומר הלכה כר"י במוצאי שבת לחומרא וכן הלכה כר' יהודא לענין טבילה דלא טבלי מכי מתחיל בין השמשות דר' יהודא ולא אכלי עד דשלים ביה"ש דר' יוסי והנראה לומר דרבותא קמ"ל. לא מיבעי' בה"ש דמוצאי שבת דלחומרא דלא מצי לעשות מלאכה בבין השמשות דר' יהודא דהוי כמו איתחזק איסורא אלא אף ביה"ש דערב שבת אסור לעשות מלאכה בשיעור דמספקא לר' יהודא אע"ג דאיתחזק היתרא. זה לא מקרי חזקה כיון דהאיסור הוא על הזמן וכל משהו מהזמן הוי כחתיכה שאנו מסתפקים עלי' אם היא היתר או איסור כן אנו מסתפקים על זמן זה משיצא כוכב אחד עד שיצאו ג' כוכבים אם הוי יום או לילה, וזמן זה לא איתחזק בו לא היתר ולא איסור, ואי משום שהזמן הקודם היה מותר במלאכה הוי כמחזיק מחתיכה לחתיכה כיון שאין הספק לא על האדם ולא על המלאכה אלא על משך זמן זה אם הוא זמן של איסור או של היתר אין שייך בזה חזקה. וסברא זו נזכרה בתשובה מיוחסה לקדמונים וכן מוכרח דלא הוי איתחזק היתרא ממשנה דפרק ספק אכל שבת ויוהכ"פ ועשה מלאכה ביה"ש דלר"ש מביא אשם תלוי ולר"י פטור לגמרי ולא מיחייב חטאת, וכן פירשו בתו' הך דשבת וחול ועשה באחת מהן דחייב אשם תלוי בביה"ש דהוי איקבע איסורא אלמא דלא הוי איתחזק היתרא וכן מוכח ממה שחייב חטאת דוקא בעושה בשני ביהש"מ. וז"ב. ואי הוה אמרינן הלכה כר' יהודא לענין טבילה הו"א משום דשם אף אם הוי בתרומה דרבנן מיתסר מספיקא דאוקי טמא אחזקתי' להמשיך הטומאה עליו דאז לר"י בפרק בכל מערבין בספיקא דרבנן אסור באיתחזק איסורא, וא"כ אין רבותא כ"כ להכי נקיט דהיכא דטבל הכהן מבעו"י ג"כ אסור לאכול תרומה אף דרבנן דבזה"ז הוי דרבנן לר' יוסי בפרק הערל ובפרק יוצא דופן אע"ג דכאן לא שייך לומר דאיתחזק איסורא דחזקה לא שייך אלא כשאנו יכולין להמשיך האיסור הקודם כמו בספק נשחטה שמחזיקין שעדיין לא נשחטה ואיסור שאינה זבוחה נמשך להלן. אבל כאן כיון שטבל הלא האיסור סופו להיות כלה בכלות היום, אע"ג שבחזקה הפוסקת ג"כ מוקמינן אחזקה כמו דמוכח שילהי קדושין מ"מ כאן אטו תמשך הטומאה יותר שהא גלוי לפנינו שאינו טמא רק עד כלות היום, ומשום דמספקא לן אם בזמן זה כלה היום אין לומר שעדיין לא נגמרה הטומאה וזמן טומאתו הוא. ואינו אלא ספק ולא שייך הכא חזקה, ובסברא זו קבעתי מסמרות במ"א יעוין בה' שחיטה פרק ח' הל' י"ג. משא"כ בטבל בין השמשות אם תאמר שהוא לילה הרי היתה טבילתו בלילה ונמשכת הטומאה עד שיכלה יום מחר א"כ שייך חזקת טומאה כיון שתאמר שלא טבל כלל ביום וטומאתו נמשכת יותר והאדם הא אתחזק בטומאה תמשך הטומאה מכח חזקה. וז"ב. ולכן קמ"ל אע"ג דכאן לא איתחזק בטומאה כיון שכבר טבל ביום ואין הספק אלא על הזמן אם עבר או לא מ"מ אסור גם בתרומה דמדבריהם. משום דהוי כספק בדבר שיש לו מתירין דאף בדרבנן אזלינן לחומרא כדמסיק רב אשי בריש ביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט וזה נכון. ולפי מה שכתבו האחרונים דבדבר שיכול להיות גם עכשיו וגם לאח"ז כמו הנאה והיתר תשמיש שאפשר ליהנות בלא הפסק לא אמרו דין דשיל"מ א"כ גם הכא לא שייך זה. דהא יכול לאכול תרומה גם עתה גם לאחר זמן. ובעיקר שיעור בין השמשות מפורש בירושלמי כשיטת רבינו תם דתחלת שקיעה הוי עדיין יום עד ג' רבעי מיל בסוף שקיעה זה לשונו בריש ברכות אר"ה נלפינא מדרך הארץ שרי מלכא נפק אע"ג דלא נפיק אמרין דנפיק [זהו מהתחלת עמוד השחר יממא אף שהוא בתוך עובי הרקיע], שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל [פירוש דעייל כולי' ונתכסה מהבריות. זהו בסוף שקיעה] אלא דבהקושיא צ"ל ר"ח חברון דרבנן בעי. כמה דאת אמר בערבית שלשה כוכבים לילה. ומר אף בשחרית כן [פי' שיהא שלשה כוכבים סימן לילה] אעפ"י שהחמה עומדת באמצע הרקיע [כי כן הוא בחוש שגם כשהחמה אורה רב עדיין יש כוכבים] וע"ז קאי כל התירוצים. ושבוש קל גרם להמפרשים שנדחקו בזה. וברור.
י׳
ולא בצרי מפני שריחו טוב כו'. בגמרא ר"ש בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי וכן היה רשב"א אומר צרי אינו אלא שרף הנוטף כו' נראה דהך דאין מדליקין בצרי הוא מטעם אחר לכן אמר הגמרא לעיל מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו וחייב משום מכבה ולהכי אפילו ביו"ט אסור להדליק בו דמכבה ביו"ט ג"כ אסור אבל משום שאינו נמשך אחר הפתילה יפה וגזרה שמא יטה דהוה מבעיר הא הבערה ביו"ט מותר וכדאמר בירושלמי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הא בכל אינך קמאי מדליקין ותני' כל שאמרו אין מדליקין בשבת מדליקין ביו"ט בבלי כ"ד ולהכי קאמר ולימא מר מפני שהוא עף ויבוא לכבותו דגם ביו"ט אסור ומסולק קו' תוספות ודו"ק ואפשר דלרבה לטעמיה מקשה דסבר ביבמות פ"ב כל כו' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ועיין תרומת הדשן סימן ר"ן עיי"ש ועיין ערכין י"א: מהם אזהרה היא ולא גזרו בה יעו"ש ודו"ק כי זהו דלא כרבה וצ"ע.
י״א
מותר להדליק לכתחלה כו'. נ"ב דף כ"ג מימרא דריב"ל כל השמנים יפין לנר ושמן זית מן המובחר. לא זכר רבינו שמן שריפה כרב חסדא דלא אסור אלא ביו"ט שחל בע"ש אבל פלא השמטת רבינו המשנה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והביא הדין גבי עיסה וחלה טמאה פ"ג יו"ט הל' ח' וגבי שמן שריפה לא זכר בשום מקום. ונראה דכבר פירשו רבנן בתוספות דמן התורה מותר בשריפה הנאת כהן כמו עצים להסקה אלא מדבריהם אסור גזירה אטו קדשים טמאים שאין בהן היתר הנאה כלל וכן נראה מדברי רבינו פ"ג מהל' יו"ט שזהו גזירה משום קדשים טמאים. לפי זה יש להתבונן דקדשי בה"ב וקדשי דמים אינן לשריפה דבני פדיה נינהו, ונראה במשנה דזבחים פרק י' אמר ר"ש אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה כו' מותר רקיקי מנחות ולוג שמן של מצורע כו' שאין מתנדבין שמן. ובמשנה פרק ז' דמנחות ורקיקין משיחה כיצד מושחן כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים. ובגמ' דף ע"ה מושחן וחוזר ומושחן כו' רשב"י אומר משום ר"ש מושחן כמין כי והשאר נאכל לכהנים. והנה רבינו פסק דלא כסתם משנה זו רק שמושחן וחוזר ומושחן כו' ודלא כסתם, דלהלכה דקיי"ל דמתנדבין שמן יש שמן שמתחלק לכהנים מלבד שמן שבמותר רקיקין, ובתוספתא דמנחות פרק ח' גבי תודה חצי לוג. שבתודה נותן מחצה לחלות ומחצה לרקיקין, ר"ש אומר מושח הרקיקין כמן כי ושאר השמן נאכל לכהנים. וכל מבין יבין שט"ס הוא דמאי שייך זה לכהנים אלא צ"ל לבעלים, ור"ש כמו דסבר במנחות כן סבר בתודה, ולרבינו דפוסק דלא כר"ש צ"ל מושח וחוזר ומושח עד שיכלה הרקיקין א"כ אתי שפיר. דלגזור אטו שמן של קדשי הגוף ליכא אלא שנטמאו במקדש ושריפתן בקדש בזריזין ובמקום זריזין ואיך שייך למגזר חוץ אטו פנים, ע"כ דגזור אטו מותר שמן של רקיקין של תודה שנטמאו דהוי שריפת קדשים שנטמאו בחוץ בירושלים מקום אכילתן ולא שייך למגזר אלא לר' שמעון דסבר דיש שמן של תודה אבל לפסק הלכה ליכא שמן קדשים שנטמא בחוץ רק לחמי תודה ונזיר בירושלים להכי גזרו על פת ועיסה של תרומה וחלה אטו קדשים דאסורים לשרוף ביו"ט לא כן בשמן דליכא בהו למיגזר אליבא דפסק הלכה. וזה טעם אמתי בדברי רבינו.
י״ג
אין נותנין כלי תחת הנר וכו' ואסור ליתן לתוכו מים כו'. בגמרא פריך לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכבוי אסור. ותיסברא אימור דאמר רבי יוסי בשבת. בערב שבת מי אמר. ובירושלמי אמר ר"ש בשם ר"ז דר' יוסי הוא כו' הדא אמרה אפילו מחיצה של מים היא מחלוקת כו' ולא הקשה כלל דהכא בערב שבת מיירי, והענין הוא דאיהו לטעמי' אזיל. בפרק במה מדליקין הלכה ד' על לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת כו' למה משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה או שמא ישכח ויערה כו' דר"י כדעתיה דר"י אמר משקה טופח הוי חבור הרי דמוקי טעמייהו משום דעדיין לא התחילה ההבערה בשמן של שפופרת. בכל טיפה שמנטף אל הנר הוי כהדלקה חדשה בפני עצמה וכיון שלא הותחלה ההדלקה מבעו"י אסור. ור"י סובר משקה טופח הוי חבור א"כ מה שבשפופרת חבור אל השמן שבנר והוי ככבר הותחלה ההדלקה בכל טיפה, לכן גם הכא שלא התחיל הכבוי עד נפילת הניצוצות בשבת והוי התחלת המלאכה בשבת ולכך אסור אף מע"ש. אולם תלמודא דידן מפרש טעמא תמן שמא יסתפק מן השמן דהוי מוקצה כרבינו. [עיין גליון הש"ס ירושלמי] וכפי מה דאמר בירושלמי שמא ישכח ויערה. והנה לפום מה דאמר טעמיה שלא הותחל בכל טיפה וטיפה אינו מובן מה דהשיבו חכמים לר' יהודא שאני בית נתזה דזריזין הן מאי אהני, אולם בתוספתא דילן אין כתיב תשובתן של חכמים, וכבר כתבתי כמה פעמים כי התוספתות נסדרו עפ"י הירושלמי, משום זה אמר בפרק יציאות השבת אין נותנין חטים לרחיים של מים כו' יאות כר' יהודא פירוש דסבר דמשקה טופח הוי חבור וכל החטים חדא חשיבא ברם כרבנן כמה דאינון אמרין תמן משום לא הותחל בכל טיפה וטיפה כן אינון אמרין הכא משום לא הותחל בכל חיטה וחיטה, פירוש והוי כמו טחינה חדשה בשבת אף שנעשה נתינתו לרחיים מבעוד יום אסור אף לבית הלל וז"ב בס"ד.
י״ח
של ישראל תוקעין כו'. נ"ב ע"ז דף ע' שמע ישראל קל שפורי דבי שמשי נפיק ואזיל אמר רבא כו' אלמא דבבל היו תוקעין ג"כ עיי"ש. ולרש"י גיטין דף ס' ההוא שיפורא יעו"ש.
כ׳
וכן תוקעין במוצאי שבת כו'. והא דתנן כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה דמשמע דבמוצאי שבת לא היו תוקעין כלל כבר פי' רבינו בפי' המשנה שם דבמקדש קאי דשם לא היו תוקעין במוצאי שבת משום דעבודת קדשים איתא גם בשבת וכן מוכח בפרק החליל דחשיב תקיעות במקדש בשבת ולא הך דמו"ש יעו"ש וכן רבינו בהל' כלי המקדש יעו"ש רק במדינה היו תוקעין וביו"ט שחל להיות במו"ש לא היו תוקעין גם במדינה כדמפרש פרק אלו קשרים ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שבת פרק ה׳
ד׳
משתשקע החמה וכו'. דברי ר"ת ז"ל שהביא ה"ה הוא מפני שהוא ז"ל סובר כסברת חכמי ישראל שגלגל קבוע ומזל חוזר. ר"ל שגלגל השמש לעולם הוא קבוע אבל המזל שהוא גוף השמש הולך ממזרח למערב ואחר כך בלילה ינקב הרקיע ועולה למעלה וחוזר אחורי השמים אל מזרח וזו היתה סברת חכמי ישראל ומפני כן כתב שיש שתי שקיעות האחת כשינקב הרקיע והיא מהלכת כל עובי הרקיע וזהו מהלך ג' מילין. והשקיעה האחרונה היא כשהלך השמש כל עובי הרקיע וחוזר אחורי הכיפה זהו כונת דברי ר"ת ז"ל. אבל קשה שהרי כבר אמרו בגמרא (פסחים דף כ"ד) שבדבר זה נצחו חכמי יון לחכמי ישראל והיא סברא בדוקה וחכמי ישראל עצמן חזרו וקבעו דינים על סברת חכמי יון שאמרו בלינת המים בפסח שהמים בלילה מתחממים מפני שהשמש הולך למטה מהארץ ולכך לא ישאבו המים בלילה וא"כ איך קבע בסברא הזאת ר"ת ז"ל אחר שהיא נדחית וצ"ע. גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמרא כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי ה"ה ז"ל:
ו׳
הכורך דבר שמדליקין בו וכו'. כתב הרא״ש בריש פרק במה מדליקין פירש״י להקפות ששמים האגוז תחת הפתילה וכו' עד וי״ל דבכונה תליא מילתא כו'. ולדעת רבינו ז״ל אי אפשר לתרץ טעמא דכרך דבר שאין מדליקין על גבי דבר שמדליקין דדעתו ז״ל אינו משום גזירה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד אם כן דבתר כונה אזלינן איך הקשו בשבת פרק הבונה (שבת דף ק"ג) במה שאמרו אם ליפות הקרקע כל שהן אטו כלהו לאו ליפות הקרקע נינהו ופירש״י הרי הקרקע מתיפה מאליו, ע״כ. והשתא לפי דברי רבינו נימא ג״כ התם דבתר כונה אזלינן דומיא דהכא וכיון שאין הכונה ליפות צריך כדי לבשל ביצה קלה דהרי לדעתו ז״ל אין הטעם כאן משום גזירה. ואפשר לדחות זה דהכא הוא דבר דרבנן ומפני כן הקלו ואזלינן בתר כונה. אבל ה״ה כתב וכן פירש״י משמע שרצה להסכים פירש״י עם פירוש רבינו ז״ל. לכך נראה דדברי רבינו הם כדברי רש״י דמה שכתב ואם להקפות הפתילה כלומר משימים האגוז תחת הפתילה כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן אבל לא ששמים אותה בתוכה ממש כדי שלא תטבע וכמ״ש הרי״ף ז״ל אם שלשון רבינו שכתב הכורך דבר שמדליקין וכו' ואח״כ כתב אם להקשות משמע כדברי הרי״ף דקאי אכורך דבר שאין מדליקין בדבר שמדליקין וכו':
י״ב
גזרה שמא יקח מן השמן וכו'. קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה דהא מסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כמ"ש בפי"ב וכן פירש"י ז"ל בגמרא. וי"ל דס"ל דאינו מכבה ממש כיון שאין השמן הנותר בכלי [שדולק]:
ט״ז
לפיכך שמש שאינו קבוע וכו'. כתב ה"ה ופסק רבינו כרב הונא מפני שהביאו שם (דף י"ב:) מעשה המוכיח דרב אשי הכי סבירא ליה ע"כ. ונראה שלפי פי' רבינו צריך לפרש דמה שאמרו בגמרא קם שמעיה קא בדיק לנהורא בשרגא ר"ל שמעיה דר' ירמיה קא בדיק לנהורא בשרגא מלבוש של ר' ירמיה עצמו דהוי שמש קבוע. ויש בכל זה גירסא אחרת ופירוש אחר לרש"י ז"ל ע"ש: ואע"פ שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו. זהו פירושו ואין מורין כן. ר"ל לדעתו ז"ל אין מורין לו לבדוק גזירה שמא יסתפק ממנו דאל"כ אין טעם למה אין מורין כן. עוד אמרו בגמרא דבמדורה אפילו עשרה בני אדם אסור. ורבינו ז"ל לא הזכירו ולא עוד אלא שכתב למעלה במדורה הוא מותר להשתמש לאורה דמשמע אפילו לקרות כנגדה עם היות שאפשר לומר דאין זה שמוש קריאה אלא שמוש אחר אבל שמוש קריאה שהוא טרוד בקריאתו ואתי להטות לא אבל הוא ז"ל סתם הדברים יותר מדאי וצ"ע. עוד חילקו שם בגמרא בנר בין אדם חשוב לשאינו חשוב והוא ז"ל לא הזכירו והוא תימה:
י״ט
תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדות וכו'. כתב הרב המגיד ומה ששאלו בפ״ק ויתבאר פ״ט וכו' קשיא דמה הוקשה לו ז״ל דהא בשוגג אינו מותר לו לרדות אלא מזון שלש סעודות ולא יותר אפי' בשינוי כמבואר לעיל בדברי רבינו ומפני כן שאלו בגמרא (דף ג': וקי"ז:) בששכח והדביק בשבת אם מותר לרדות יותר מג' סעודות אפילו בשינוי כדי שלא יבא לאיסור סקילה או לא. ונראה לומר דמה שאסרו ביותר ממזון ג' סעודות שלא לרדות הוא משום קנס כדי שלא יבא לעשות במזיד ויאמר שוכח אני וא״כ לפ״ז מה ששאל רב ביבי הוא דמי אמרי' דקנסינן ליה ביותר משלש סעודות אפי' שאפשר דיבא לידי סקילה או לא וזה א״א דבגמרא לעיל אמרו ואבע״א לעולם לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד כלומר לא תפשוט דרב ביבי להתיר דברייתא דאמר מותר להחזירה היא בשוגג טעמא דבשוגג מותר משום דטעמא דאסרו במזיד הוא משום קנס ובשוגג לא קנסו והברייתא דאמרה אסור הוא דהושיט במזיד קנסו רבנן אבל דרב ביבי א״א לפשוט ולומר דכיון דהוא בשוגג מותר לרדות שלא יבא לידי איסור סקילה דרדיית הפת שבות הוא דאין טעמא משום קנס וכן פי' רש״י ז״ל שם א״כ ודאי דהבעיא היא מטעם הדין ולא מטעם קנס. ועוד י״ל דכיון דטעמא הוא משום קנס דשכח והדביק בשבת לא היה לנו לקנוס דדוקא בשוגג דעם חשיכה גזרו שלא יעשה הדבר במזיד ויאמר שוכח אני כיון דהוא דבר דרבנן שהוא קל דמן התורה כיון שנעשית ממילא שפיר דמי אבל כששכח בשבת לא יעשה הדבר במזיד ויאמר שוכח אני כיון דהאי איסור הוא חמור ויבא לידי סקילה וזה מבואר בדברי התוס' בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"ב) בד״ה ואם בשביל ישראל אסור וכו' שכתבו שם אע״ג דישראל המבשל בשבת וכו' ע״ש. אבל להרמב״ן ז״ל אין מכל זה קושיא כלל דהוא סבור דשוכח וקרמו פניה מבעוד יום הכל אסור מדין שבות יותר ממזון ג' סעודות ואין לדעתו ז״ל הטעם משום קנס דבקרמו פניה נמי אסור אלא משום דהוא שבות. ומ״ש הרב המגיד ויש מי שהקשה וכו' כונת הקושיא היא דכיון דבפכ״ב אמרו דמדביק פת בתנור מבעוד יום וכו' לא ירדה במרדה אלא בסכין משמע דהרדיה אסורה וכמ״ש לעיל בדבור המתחיל אין נותנין פת בתנור וכו' ולא ירדה במרדה וכו' אע״ג דכל זה איקרי השוכח מ״מ אין בזה כלום דאין לחלק בין לא קרמו פניה בענין רדיית המרדה אם לא שהיא אסורה מד״ס דכיון דטעם שלא קרמו הוא משום קנס לרדות בשינוי או במרדה אין זה קנס אלא ודאי שהטעם הוא מפני שהוא שבות וכו':
נחלת הכלל · ToratEmet
רמב״ם הלכות שבת ה׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
