רמב״ם - הלכות שבת · פרק ד׳

יש דברים שאם טמן וכו' ומוסיפין בבישולו כעין האש כגון הגפת וכו'. עיין בכ"מ ולח"מ מ"ש על כי סתם רבינו בגפת ובגמ' איבעיא אם של זיתים או של שומשמין ועי' מ"ש ע"ז והגאון מהר"א מוילנא ז"ל בשו"ע בסי' רנ"ז הוסיף על דבריהם מדר' זירא שאמר בקופה שטמן אסור להניחה על גפת של זתים דהוי באסוקי הבלא וא"כ נראה בלא"ה אף שומשין נמי ולא הוי דחוי האי לעולם וכו' אלא דיש להבין למה הביא האי דאסוקי הבלא וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז ועי' מ"ש בזה: או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים אפי' מחמת עצמן וכו'. ועיין במגיד משנה וכ"מ ולח"מ שהקשו דהוי אבעיא דלא אפשטא ובדרבנן לקולא. ובירושלמי ריש פ' במה טומנין לא סוף דבר לחין אפי' יבישין שנתלחלחו מן אלין מוכין ומוכין לא כיבשין שנתלחלחו הן ובקרבן העדה שם כתב דרבינו הוציא מזה דמאי דאבעיא בבבלי נפשט בירושלמי לחומרא אלא דיקשה דמירושלמי לא נראה פי' דמחמת דבר אחר להחמיר ביותר ממחמת עצמן עיי"ש ובמרכבת המשנה כתב לפרש דעת רבינו לא סוף דבר לחין ממש אלא אפי' יבישין ולחין קצת מן אילין מוכני דביני אטמי דהו"ל לחין קצת:

מן הדין וכו' גזירה שמא תרתיח וכו' ויצטרך לגלותה וכו'. עיין בירושלמי ובמרכבת המשנה עיי"ש ועל קושית הלח"מ עיין בריטב"א שכתב במוסיף הבל דמחדש חום בכל שעה הוי כהטמנה חדשה וכן מוכח בירושלמי עיי"ש:

וכן מן הדין וכו' גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיה ניצוצות וכו'. ועיין בלח"מ ובמרכבת המשנה כתב דרבינו לא גריס אקורי מיקר וכן אי' בתוספתא והטעם דלא שכיחא ולא גזרו בו רבנן עיי"ש:

יש דברים וכו' ואפי' מחמת עצמן. והקשה הלח"מ דמאחר דלא אפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן ונראה דרבינו סובר דאפשיטא במחמת עצמן וכ"ש מחמת דבר אחר וכמ"ש הרי"ף דאפשיטא ונראה דהכי ס"ל ומה שהקשה הב"ח סי' רנ"ז סק"ב דא"כ לא הו"ל להביא וסליקא וכו' י"ל דהביא כן כדי לגלויי דס"ל דהיא מסקנא ולא דחיה וכמ"ש הוא עצמו לעיל גבי גפת דשומשומין דפסק לחומרא דאפשיטא. עוד הקשה הלח"מ וז"ל וא"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כ"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמ' לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתני' מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי מחמת דבר אחר ואסור מכ"ש וכו' עכ"ל. ולענ"ד הכי פירושו לדעת רבינו אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר דשייך בכולן והאי דינא דוקא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמן אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן ג"כ מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה פי' דכיון דמחמת עצמן אסור וכ"ש מחמת דבר אחר אמאי תני בהדייהו מוכין דלא משכחת לה אלא מחמת דבר אחר דהשתא תבן וזגין ועשבים אפי' מחמת עצמן אסור כ"ש מוכין שהוא מחמת דבר אחר ואמאי תני לה בהדייהו מאחר דמכל שכן נפקא ובשלמא השאר תני להו משום מחמת עצמן וכ"ש מחמת דבר אחר אלא מוכין קשה כיון דלא משכחת לה כן צריך לפרש לפי גירסת רש"י. ברם קושטא דמילתא נ"ל דרבינו לא גריס הכי שכן כתב רש"י ה"ג כנראה שהיה גירסא אחרת ומוכרח כן דהרי בפי' המשנה כתב כרש"י אלא וודאי דפעם נראה לו כגירסא אחת ופעם כגירסא אחת וכמו דכליל החבי"ב בכלליו אך אי ליכא נוסחא ליכא למימר הכי.

מן הדין היה וכו'. והקשה הלח"מ וז"ל וא"ת כי יכסה וכו' וי"ל וכו' עד אבל וכו' עכ"ל ומ"ש רבינו בדין זה עצמו כיצד נוטל כסות ומניח וכו' כנראה דאפי' הוא בעצמו מותר לגלותו לישנא דש"ס נקט וכבר גילה דעתו במ"ש בתחילת הדין ונתגלו בשבת ואי דעתו דאף לגלותו שרי אמאי כתב לישנא יתירה דנתגלו בשבת ודרכו להעתיק לשון הש"ס בקיצור ולא להאריך אך קשה עדיין מ"ש רבינו ומותר להחליף. אבל אסרו חכמים וכו'. ועיין להרב המגיד מ"ש בזה וסיים ולפיכך הם גורסים וכו' וכגירסת רש"י וז"ל רש"י דף ל"ד אמר (רב) [רבא] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל כגון צמר ומוכין וכו' עכ"ל ונתקשינו בדברי רש"י אלו דודאי צ"ל דצמר ומוכין דנקט איירי ביבשין דאי לחין הא תני מתני' דף מ"ז דאין טומנין בזמן שהן לחין וכי לא מצא אלא אלו והא איכא כסות ופירות וכו' דתני מתני' דף מ"ט דשרי בין לחין בין יבשין ועוד דהו"ל לפרש.

ספק חשיכה וכו'. שלא יצטנן וכו'. הכי איתא בש"ס דף נ"א מתני' ממלא את הקיתון וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן ופירש רש"י ונותן לתחת הכר שלא יחמו וכו' ולפי"ז מ"ש בש"ס מאי קמ"ל וכו' א"ל אביי טובא קמ"ל דאי ממתני' הו"א ה"מ דבר שאין דרכו להטמין וכו' קמ"ל הכי פירושו וכ"כ רש"י בפי' אי ממתני' הו"א ה"מ כגון מים צוננים שאין דרכן להטמין תחת הכר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למגזר עכ"ל. ועפ"י דברי רש"י אלו אין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ"ש הרשב"א בחי' על פי' רש"י וז"ל ועוד מדדחי אי ממתני' הו"א ה"מ דבר שאין דרכו להטמין ואי להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה עכ"ל וכבר פי' הוא ז"ל דאין דרכו להטמין קאי להגזרה דליכא למגזר שלא יחמו אטו שמא יחם שאין דרכן לחממן כן. חמין שטמנם מע"ש ונתגלו וכו'. הכי איתא בברייתא דף נ"א אעפ"י שאמרו וכו' רשב"ג אומר וכו' או בהיפך וכתב הרב המגיד וז"ל ומתוך דברי רבינו נראה שרשב"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע"י חילוף הכסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כסוי ע"ג כסוי אסור עכ"ל כונתו ז"ל לישב דברי רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף כלומר שאם היה מוסיף ע"ג כסוי אחר אסור ולא שרי אלא לכסות כשהוא גלוי ופשוט ומן התימה על מרן שכתב עליו ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרח וכו' עכ"ל וכבר כתבתי הכרח שלו אמנם מצד עצמה הסברא תמוה דהשתא כשהוא מגולה ומכסהו או מחליף בכסוי אחר שהוא יותר טוב מהא' שרי כשהוא מכוסה מפני דמוסיף עליו יותר יהא אסור זה אין הדעת סובלו. ולענ"ד נראה לישב לשון רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף והכי פירשו דמשו"ה שרי בנתגלה בתנור בשבת מפני שאינו מוסיף הבל וכמו כן כתב לעיל בה"ד ומותר לטמון את הצונן בדבר שאינו מוסיף והיינו טעמא משום דכיון דנתגלה בתוך התנור אינו מוסיף הבל ומהאי טעמא נמי מותר להחליף כיון דמיד שמוצא כיסוי א' מכסהו תכף בכיסוי ב' וכ"ש כשמוסיף כיסוי ע"ג כיסוי דמותר אליבא דכו"ע ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו ואפשר שזה כונת מרן להשיג על הרב המגיד דאין מדברי רבינו הכרח. ודע שכתב הרא"ש לדברי התוס' שמפרשים דרשב"ג פליג את"ק עד כי היכי דתיתי מתני' כת"ק וכתב מרן בב"י סי' רנ"ז וז"ל ודחקו לזה וכו' ויש לתמוה וכו' (לכצ"ל וכו') עד וגם סמ"ג וסמ"ק וכו' לכן נ"ל וכו' עד לא מחזי כתחילת הטמנה וכו' עכ"ל וכתב עליו הט"ז וז"ל ולפי"ז תימה דהא הרא"ש עצמו כתב ג"כ תחילה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידים מותר לגלות ולכסות ומשום הכי נדחק בדברי הרא"ש יעו"ש. ולא קשה מידי דהרא"ש הביא אח"כ מה שכתב הרבינו יונה דגרסינן כיצד ולא פליגי ת"ק ורשב"ג ואפי' להחליף ולהניח כיסוי יותר חם שרי וא"כ מתני' ככו"ע ומשו"ה כתב דמתני' לאו דוקא נתגלה ופשוט.

כגון גפת כו' עי' מ"ש בפ"ג והעיקר כמ"ש ה"ה דרבינו פסק האבעיא להחמיר וכן הא דמסיק רבינו דאין חילוק בין לחין מחמת עצמן או מחמת ד"א ובגמ' מבעי ליה גם בזה וגם הא דהעתיק רמ"א סי' רנ"ז ס"ג דמותר להטמין בסלעים הגם דמוסיפין הבל מ"מ במילתא דלא שכיחא לא גזרו וגם זה השמיט רבינו ועי' בק"ע ר"פ ב"ט ד"ה לא שהסלעים כו' וא"כ יראה מדעת רבינו להחמיר בכל אלה ומהטעם שכתב הה"מ ולולא דבריו היה אפשר ליתן טעם אחר דהנה רבינו בפרקין לא העתיק כלל הא דכתב הר"ן אם הטמין בדיעבד אסור כדקי"ל בש"ע סימן רנ"ז והוא מוכח ממעשה שעשו אנשי טברי' ואסרו להם חכמים וכמ"ש גם התוס' לחד תירוצא דף ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה כו' והיה נראה דסובר רבינו כשאר התירוצים בתוס' שם ולא נזכר בגמ' איסור דיעבד וכל איסור הטמנה אינה אלא לכתחילה וכיון דאין כאן איסור דיעבד אלא שלא לעשות ודאי דיש לנו להחמיר לכתחילה ושלא להתיר מספק. הן אמת דלשיטת רש"י דס"ל בר"פ כירה דשהייה מטעם הטמנה משום דגזרי במוסיף הבל פשיטא דלא גרע הטמנה משהייה וכבר הבאתי דברי המג"ש שסובר בדעת רבינו פה מדכתב בהלכה ב' מן הדין היה שטומנין כו' שהרי משהין ע"ג האש כו' א"כ דימה הנושאין להדדי כו' ע"ש שהאריך בזה וא"כ כיון שכבר ביאר בפ"ג דשהייה אסור בדיעבד לא צריך לאשמעי' שוב בהטמנה ופשיטא דאסור בדיעבד אבל לענ"ד אין דברי המג"ש מוכרחים די"ל בהיפך דכוונת רבינו לומר דמה"ד היה לנו להתיר דהרי שוהין ע"ג האש נתבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו ואעפ"כ אסרו חכמים והיינו משום לתא דשהייה במצטמק ויפה לו וא"כ י"ל כיון דמשום לתא דשמא יטמין ברמץ אסרו לא החמירו כ"א לכתחלה ולא בדיעבד אבל לדינא עיקר כדברי הר"ן וכן הסכים הרשב"א דממה שהזכירו שם במעשה דאנשי טברי' הטמנה ושם אסרו בדיעבד ושם לא מוכח כ"א במזיד אבל בשכח ושגג אין ראי' לאסור וכמ"ש בהגה"ה כמ"ש שם ודלא כט"ז אלא דאפשר לומר דאנשי טברי' אומר מותר הוו ומיחשב כשוגג ועי' בט"ז יו"ד ססי' צ"ט: ובעיקר פי' הרמב"ם שיותר הם מחממין בשלחין מחמת ד"א. בספר מעי"ט האריך להקשות על פירושו שהוא נגד הירושלמי ועוד כמה קושיות וכבר כתבתי ישוב לדברי רבינו בש"י פ' במה טומנין דף י"ז ד"ה מוכין:

מותר לטמון את כו'. עי' מ"ש רבינו בפי' המשנה ופי' הרע"ב וכבר האריך בפירושם בס' שושנים לדוד ועי' מ"ש בזה בש"י שם ובגמ' קאמר שם דאדם חשוב יש לו להחמיר בזה ועי' בכנה"ג שנתן טעם לשבח למה השמיטו רבינו ובס' ברכי יוסף סימן רנ"ז האריך בכלל הזה דאדם חשוב באיזה דברים שיש לאד"ח להחמיר ע"ש: נתגלו בשבת כו'. הב"י סי' רנ"ז הוכיח מדברי רבינו דאם נתגלה מבע"י אסור לכסותו משתחשך ומסיק שם להחמיר והביא סייעתא מהירושלמי ובק"ע תמה שם דלפי הגירסא שלפנינו הך מילתא מספקא שם ולא איפשטא ויש לנו לפסוק להקל ולק"מ דהרי רבינו פסק בספיקא דהטמנה להחמיר כמ"ש בכ"מ הלכה א' ע"ש ועי' ב"ח שמסיק להקל אע"ג דרבינו החמיר ע"ש:

פינה כו' כמו הדבר הצונן. עי' בתוס' ישנים שם ועי' עוד בתוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה פינה כו' ומ"ש בתוס' ישנים שם בשם ר"י הוא דלא כמ"ש רבינו פה דאפי' בשבת מותר וכן משמע בתוספתא שהביא בחידושי רשב"א לא אסרו להטמין אלא במיחם שהחמו בו מע"ש אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר ומטמין. ודע דלפי סברת התוס' י"ל דבעיא דר"א דף ל"ח פינה ממיחם למיחם יש לפשוט מהתוספתא מדלא התיר כה"ג אלא בהטמנה ולא נקט שהייה דהוא רבותא יתירא דגרע כשנצטנן א"ו דבאמת אסור ומשום זה השמיט רבינו הך בעיא דר"א בפ"ג משום דסמך על מ"ש כאן דהכא מותר משום דמותר להטמין את הצונן משא"כ בשהייה:

הנה רבינו פסק בהנך בעיות דבעו בגמרא אי גפת של זיתים או דשומשמין ג"כ אסור בזה פסק סתמא גפת ומוכח דכולל בין של זיתים בין של שומשמין לחומרא ועיין טעמו בחדושי הרשב"א בשם רבינו יונה מה שהוכיח מפשט דברי הגמרא לאיסור כן במוכין ועשבין בזמן שהן לחים פירש רבינו דלחים מחמת עצמן אינם מוסיפים כ"כ הבל כמו לחין מחמת ד"א, והא דפשיט הגמרא דמוכין לא משכחת לחין מחמת עצמן פירוש מדתנן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבים ואם נאמר דפירושא הוא אף אם לחין הן מחמת עצמן הו"ל למיתני זגין אצל עשבים דבהו איכא לחין מעצמן ואח"כ מוכין ומדנקיט למוכין מאמצע מוכח דדומיא דמוכין שהן לחין מחמת דבר אחר דוקא, אכן חזינא דרבינו פסק להחמיר אף שאיסור הטמנה הוי ספיקא דרבנן ולקולא וצ"ע. לכן נראה דרבינו לשיטתי' דמפרש איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל מבע"י הוי משום שמא ירתיח שלא יעלה רתיחה ויטלו ויטמין אח"כ בשבת וכמו שאמרו בירושלמי לפי שהדברים האלו רותחין ומרתיחין והן תשים לתוך ידו כו' ולכך בין השמשות מותר להטמין לפי שאז הקדירות כבר נרתחו כל צרכן ותו לא ירתיחו להכי בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף הבל אף שמבעוד יום אסור, והא דאמרו פרק במה מדליקין א"ה ביה"ש נמי נגזור פי' דמשנתינו דתנ' ספק חשיכה כו' וטומנין את החמין מיירי אף בדבר המוסיף הבלי משום דמשמע לגמרא הא דאמר במה טומנין ובמה אין טומנין קאי על דיוקא דאמרו דטומנין את החמין ביה"ש הא מבעו"י אסור ועוד מדתני את החמין מורה דצונן אסור להטמין בין השמשות בדבר המוסיף הבל דמיחזי כמבשל בשבת אע"ג דכל הני לאו תולדות האור נינהו ואילו בדבר שאין מוסיף הבל הלא גם בשבת מותר להטמין צונן כמבואר סוף במה טומנין ממלא את הקיתון כו' וכיון שכן הלא מותר לשהות ע"ג האש כל היום ערב שבת ולהטמין בין השמשות בדבר המוסיף הבל. להכי כד מספקא לן אי הוי דבר המוסיף הבל או לא הוי כדבר שיש לו מתירין דאמרו ריש ביצה דגם בספיקא דרבנן כביצה שנולדה ביו"ט ג"כ אזלינן להחמיר דעד שאתה מטמין מבעו"י השהה ע"ג האש ובשל כל היום ובין השמשות תוכל להטמין בהיתר. לזה פסק רבינו להחמיר בהנך בעיות. וז"ב. ולפ"ז נתישב לן מאי דלא הוזכר בגמרא איך הדין באם עבר או שכח והטמין מבעו"י בדבר המוסיף הבל אם מותר התבשיל אשר הרבו לחלק ולפלפל בכגון זה בברייתות וגמרא גבי השהה על כירה בלא נתבשל כל צרכו ובנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו יעו"ש וגבי הטמנה לא נזכר דבר ולפ"ז אתי שפיר דהיכא דאינו נהנה ממעשה שבת לא אסירא וכדאמרו דאסור עד כדי שיעשו וכיון ששהה למוצ"ש כדי שיעשו כבר אין הנאתו בידו שגם בחול היה יכול לעשות כן, ומשו"ז כתבו הפוסקים דבהחזיר ישראל אם מצטמק ורע לו מותר עיין סימן רנ"ג. וא"כ נתבונן הנה להטמין בחמין כל יום ערב שבת ובכניסת שבת יוציא מן החמין הלא לא עשה איסור כלל וכן להטמין בין השמשות של כניסת שבת חמין שהיו עומדין ע"ג האש כל יום ע"ש ג"כ שרי א"כ לא נהנה כלל ממה שהטמין ערב שבת את החמין דלא מנכרא הנאתו שהרי היה יכול לשהות ע"ג האש כל היום ולהטמין בין השמשות דרק להניח את החמין כשהן טמונים מערב שבת לשבת זה דוקא אסור משו"ה לא נזכר רק בחמי טבריא שהטמין בהן הצונן שזה ודאי אסור אף בין השמשות דמיחזי כמבשל בשבת, ודוקא להטמין את החמין שרי במשנתינו בספק חשיכה, להכי אם עבר והטמין הצונן בדבר המוסיף הבל אף מבעו"י אסור גם בדיעבד ועיין תוספות ל"ט ד"ה ממעשה שעשו א"ט בשם הר"ש מווארדין עי"ש ודו"ק היטב.

הגפת וזבל וכו'. בגמרא (דף מ"ז) איבעיא לן גפת של זיתים [תנן אבל בשומשמין שפיר דמי] או דילמא של שומשמין [תנן וכל שכן דזיתים] ולא איפשיטא ורבינו דלא חלק משמע דס"ל דבכל גפת אסור. ותימה שהיה לו לפסוק לקולא כיון דהוא מדרבנן דמן התורה מותר להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' בשבת כמו שכתב רבינו בפירוש המשנה דומיא דשכח על גבי כירה לעיל. ונראה דפוסק כן מפני דבגמרא אמר לעולם אימא לך הטמנה בשומשמין וכו' ואע"ג דאיתמר בדרך דחיה משום דאמרו לעולם וכו' משמע ליה לרבינו לפסוק כן ועוד דמתניתין סתמא קתני: ואפילו מחמת עצמן. שם (דף מ"ט) איבעיא להו לחין מחמת עצמן או לחין מחמת דבר אחר, ופי' רבינו דלחין מחמת דבר אחר אית לן למיסר טפי מלחין מחמת עצמן, ויש תימה בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן הפך מנהגו והיה לו לפסוק לקולא כמו שפסק הרא"ש ז"ל. ונראה דמתניתין משמע ליה לחין בכל גוונא. וא"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כל שכן מחמת דבר אחר איך רצו בגמרא לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתניתין מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי להו מחמת דבר אחר ואסור מכ"ש. אבל לרש"י ז"ל דכי אמרינן דאית לן למיסר לחין מחמת עצמן ולא מחמת דבר אחר אתי שפיר. ונראה לומר דרצה לפשוט הבעיא משום דמתניתין דומיא קתני וכי היכי דמוכין דוקא מחמת דבר אחר דמחמת עצמן אי אפשר הכי נמי אחריני דוקא מחמת ד"א ולא מחמת עצמן:

מן הדין היה שטומנים וכו'. וא"ת כי יכסה אותן מאי הוי הא כתב רבינו לקמן דבשנתגלו מותר לכסותן. וי"ל היינו דוקא בדבר שאינו מוסיף ועוד שנתגלו מחמת עצמן אבל כשהוא בעצמו גילם אסור ועוד שהוא כדבר המוסיף הבל דגזרו חכמים מפני שלא יבא להרתיחה על האש כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה אסור:

וכן מן הדין היה לטמון התבשיל וכו' אבל גזרו חכמים. וא״ת א״כ איך אמרו בפרק במה טומנין (שבת דף נ"א) וכן היה רשב״ג אומר לא אסרו אלא אותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מרתח לה, דלדעתו ז״ל הטעם שאסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת הוא משום גזירה שמא יטמין ברמץ ומאן דכר שמיה דרתיחה כאן, בשלמא לרש״י ז״ל דסבר דטעמא דאיסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל משום גזירה שמא ירתיח ניחא דרצה הגמרא לתת טעם דאין לומר כן משום דהשתא אקורי וכו' אבל לדידיה אין כאן מקום לטעם זה כלל. ונראה לומר דרבינו סובר דהטעם דגזרינן הוא משום דאחרי כן יחתה בגחלים כדי להרתיח. ומה שאמר רבינו ונמצא חותה בגחלים ר״ל שאחרי כן יחתה בגחלים להרתיח ומשום הכי אמרו בגמרא בדפינה ממיחם למיחם בשבת אע״ג דאיכא למגזר שיטמין ברמץ אין חשש בזה דהא לא יחתה אחרי כן להרתיח דהשתא אקורי מקיר וכו' אבל אין משמע כן מדברי רבינו בפירוש המשנה ששם כתב דבשעה שמניע האפר הוא חותה בגחלים משמע דמוכרח לעשות כן בעת הנעת האפר. והשתי גזרות ביאר רבינו ז״ל שם בדרך אחרת, ע״ש:

ומותר לטמון את דבר הצונן וכו'. ואם תאמר אמאי לא גזרו הטמנת הצונן לדעת רבינו אטו שלא יטמין ברמץ וי"ל דודאי לא יטמין דכיון דיש בו גחלים הוא אינו רוצה שיחם דאין דעתו אלא שתפיג צינתו בלבד ואפילו שיטמון לא יחתה אחרי כן להרתיח דאין כונתו בכך: