הלכות שבת · פרק ג׳
הלכה א׳
מֻתָּר לְהַתְחִיל מְלָאכָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת. שֶׁלֹּא נֶאֱסַר עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם. אֲבָל כְּשֶׁתֵּעָשֶׂה הַמְּלָאכָה מֵעַצְמָהּ בְּשַׁבָּת מֻתָּר לָנוּ לֵהָנוֹת בְּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת מֵאֵלָיו:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. פּוֹתְקִין מַיִם לַגִּנָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְהִיא מִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וּמַנִּיחִין מֻגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵן מִתְגַּמְּרִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וּמַנִּיחִים קִילוֹר עַל גַּב הָעַיִן וְאִסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּמִתְרַפְּאִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וְשׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמָּנִין עִם חֲשֵׁכָה וְהֵן שׁוֹרִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וְנוֹתְנִין צֶמֶר לְיוּרָה וְאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לַתַּנּוּר וְהֵם מִשְׁתַּנִּין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וּפוֹרְשִׂים מְצוּדוֹת לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וּלְדָגִים עִם חֲשֵׁכָה וְהֵן נִצּוֹדִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וּבְעִגּוּלֵי הַגַּת עִם חֲשֵׁכָה וְהַמַּשְׁקִין זָבִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וּמַדְלִיקִין אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הַמְּדוּרָה מִבָּעֶרֶב וְהִיא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ:
הלכה ג׳
מַנִּיחִין קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ אוֹ בָּשָׂר בַּתַּנּוּר אוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים וְהֵן מִתְבַּשְּׁלִים וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים בְּשַׁבָּת:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וְחַמִּין שֶׁלֹּא הוּחַמּוּ כָּל צָרְכָּן אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וְכָל זְמַן שֶׁמִּצְטַמֵּק הוּא יָפֶה לוֹ אֵין מַשְהִין אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהֻנַּח מִבְּעוֹד יוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים כְּדֵי לְהַשְׁלִים בִּשּׁוּלוֹ אוֹ כְּדֵי לְצַמְּקוֹ. לְפִיכָךְ אִם גָּרַף הָאֵשׁ אוֹ שֶׁכִּסָּה אֵשׁ הַכִּירָה בְּאֵפֶר אוֹ בִּנְעֹרֶת פִּשְׁתָּן הַדַּקָּה אוֹ שֶׁעָמְמוּ הַגֶּחָלִים שֶׁהֲרֵי הֵן כִּמְכֻסּוֹת בְּאֵפֶר אוֹ שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא אוֹ בִּגְלָלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ. שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה הַתַּבְשִׁיל וְאֵין גּוֹזְרִין שֶׁמָּא יַחְתֶּה בָּאֵשׁ:
הלכה ה׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִירָה שֶׁהֶבְלָהּ מֻעָט. אֲבָל הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף הָאֵשׁ אוֹ כִּסָּה בְּאֵפֶר אוֹ שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ אוֹ בִגְבָבָא אֵין מַשְׁהִין בְּתוֹכוֹ וְלֹא עַל גַּבָּיו וְלֹא סוֹמְכִין לוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ שֶׁבָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ. הוֹאִיל וְהֶבְלוֹ חַם בְּיוֹתֵר אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּזוֹ הָאֵשׁ הַמְּעוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָא אוֹ מְכֻסָּה:
הלכה ו׳
וְלָמָּה אָסְרוּ לִשְׁהוֹת בַּתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁגָּרוּף. מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹרֵף אֵינוֹ גּוֹרֵף אֶלָּא רֹב הָאֵשׁ וְעַצְמָהּ. וְאִי אֶפְשָׁר לִגְרֹף כָּל הָאֵשׁ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר נִיצוֹץ אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהֶבְלוֹ חַם שֶׁמָּא יַחְתֶּה כְּדֵי לְבַעֵר הַנִּיצוֹצוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת בַּתַּנּוּר:
הלכה ז׳
הַכֻּפָּח הֶבְלוֹ רַב מֵהֶבֶל הַכִּירָה וּמְעַט מֵהֶבֶל הַתַּנּוּר. לְפִיכָךְ אִם הִסִּיקוּהוּ בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים הֲרֵי הוּא כְּתַנּוּר וְאֵין מַשְׁהִין בְּתוֹכוֹ וְלֹא עַל גַּבָּיו וְלֹא סוֹמְכִין לוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף אוֹ כִּסָּה בְּאֵפֶר. וְאִם הִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא הֲרֵי הוּא כְּכִירָה שֶׁהֻסְּקָה בְּקַשׁ וּגְבָבָא וּמַשְׁהִין עָלָיו. וּמֻתָּר לִסְמֹךְ לְכִירָה מִבָּעֶרֶב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה. וְאֵיזוֹ הִיא כִּירָה וְאֵי זוֹ כֻּפָּח כִּירָה מְקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת כֻּפָּח מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת:
הלכה ח׳
תַּבְשִׁיל חַי שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כְּלָל אוֹ שֶׁבָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ מֻתָּר לִשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בֵּין בְּכִירָה וְכֻפָּח בֵּין בְּתַנּוּר. וְכֵן כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשֵׁל וְלֹא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אִם הִשְׁלִיךְ לְתוֹכוֹ אֵבָר חַי סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת נַעֲשָׂה הַכּל כְּתַבְשִׁיל חַי וּמֻתָּר לִשְׁהוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּרַף וְלֹא כִּסָּה. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ בָּא לַחְתּוֹת בָּגֶחָלִים:
הלכה ט׳
כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹתוֹ אִם עָבַר וְשִׁהָה אוֹתוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם שְׁכָחוֹ. אִם תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ הוּא אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ הוּא וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִיָּד בְּשַׁבָּת:
הלכה י׳
כָּל שֶׁמֻּתָּר לִשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ כְּשֶׁנּוֹטְלִים אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. וְאֵין מַחְזִירִין לְעוֹלָם אֶלָּא עַל גַּבֵּי כִּירָה גְּרוּפָה אוֹ מְכֻסָּה אוֹ בְּכִירָה וְכֻפָּח שֶׁהֻסְּקוּ בְּקַשׁ וּגְבָבָא. וְהוּא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַקְּדֵרָה עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע אֲבָל מִשֶּׁהִנִּיחָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵין מַחְזִירִין אוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי כִּירָה גְּרוּפָה אוֹ מְכֻסָּה. וְאֵין מַחְזִירִין לַתַּנּוּר וְלֹא לְכֻפָּח שֶׁהֻסְּקוּ בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף אוֹ כִּסָּה מִפְּנֵי שֶׁהֶבְלָן חַם בְּיוֹתֵר. וְכָל שֶׁאֵין מַחְזִירִין עָלָיו אֵין סוֹמְכִין לוֹ בְּשַׁבָּת:
הלכה י״א
אָסוּר לְהַכְנִיס מַגְרֵפָה לִקְדֵרָה בְּשַׁבָּת וְהִיא עַל הָאֵשׁ לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁמֵּגִיס בָּהּ וְזֶה מִצָּרְכֵי הַבִּשּׁוּל הוּא וְנִמְצָא כִּמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת. וּמֻתָּר לְהַחֲזִיר מִכִּירָה לְכִירָה אֲפִלּוּ מִכִּירָה שֶׁהֶבְלָהּ מֻעָט לְכִירָה שֶׁהֶבְלָהּ מְרֻבֶּה אֲבָל לֹא מִכִּירָה לִטְמִינָה וְלֹא מִטְּמִינָה לְכִירָה:
הלכה י״ב
לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְדֵרָה עֲסַסִיוֹת וְתוּרְמוּסִין אוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וְיִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְיַשְׁהֶה אוֹתָן. שֶׁאֵלּוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ כָּל עִקָּר כְּתַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ הֵן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן צְרִיכִים בִּשּׁוּל הַרְבֵּה וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן לְאָכְלָן לְאַלְתַּר. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לִשְׁהוֹתָן בַּתַּנּוּר. וְאִם עָבַר וְשִׁהָה אֲסוּרִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ:
הלכה י״ג
תַּנּוּר שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ בָּשָׂר מִבְּעוֹד יוֹם וְשִׁהָה אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אִם בְּשַׂר גְּדִי הוּא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מֻתָּר. שֶׁאִם יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים יִתְחָרֵךְ הַבָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא חֲמִימוּת הָאֵשׁ בִּלְבַד. וְאִם בְּשַׂר עֵז אוֹ בְּשַׂר שׁוֹר הוּא אָסוּר שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים לְבַשְּׁלוֹ. וְאִם טָח פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט מֻתָּר. שֶׁאִם בָּא לִפְתֹּחַ הַתַּנּוּר וְלַחְתּוֹת תִּכָּנֵס הָרוּחַ וְיִתְקַשֶּׁה הַבָּשָׂר וְיִפָּסֵד וְיִצְטַנֵּן הַתַּנּוּר וְיַפְסִיד הַבָּשָׂר:
הלכה י״ד
וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהָרוּחַ מַפְסֶדֶת אוֹתוֹ אֵין גּוֹזְרִין עָלָיו שֶׁמָּא יְגַלֵּהוּ וְיַחְתֶּה. וּמִפְּנֵי זֶה נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה שֶׁאִם גִלָּהוּ יִפָּסְדוּ:
הלכה ט״ו
נָתַן גְּדִי שָׁלֵם לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הֲרֵי הוּא כִּבְשַׂר עֵז אוֹ כִּבְשַׂר שׁוֹר וְאָסוּר לִשְׁהוֹתוֹ שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים אֶלָּא אִם כֵּן טָח הַתַּנּוּר. וּמֻתָּר לְשַׁלְשֵׁל כֶּבֶשׂ הַפֶּסַח לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָח מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי חֲבוּרָה זְרִיזִים הֵן:
הלכה ט״ז
אֵין צוֹלִין בָּשָׂר וּבָצָל וּבֵיצָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם וְיִהְיוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה. וְאִם נִשְׁאֲרוּ אַחַר כֵּן עַל הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיִּצוֹלוּ הַרְבֵּה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ שֶׁאִם יַחְתֶּה יַחֲרֹךְ אוֹתָן שֶׁעַל גּוּף הָאֵשׁ הֵם. וּמִפְּנֵי זֶה מַנִּיחִין מֻגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים עִם חֲשֵׁכָה שֶׁאִם יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים יִשָּׂרֵף הַמֻּגְמָר וִיעַשֵּׁן הַכֵּלִים:
הלכה י״ז
הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָנוּ אוֹסְרִין בְּעִנְיָן זֶה אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם שֶׁהוּא נַעֲשָׂה בְּשַׁבָּת אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים. לְפִיכָךְ אֵין נוֹתְנִין צֶמֶר לְיוּרָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲקוּרָה מֵעַל הָאֵשׁ שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיהָ טוּחַ בְּטִיט שֶׁמָּא יָגִיס בָּהּ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה:
הלכה י״ח
אֵין נוֹתְנִין אֶת הַפַּת בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקָּרְמוּ פָּנֶיהָ שֶׁהֵם מֻדְבָּקִים בַּתַּנּוּר אוֹ בָּאֵשׁ. וְאִם נִשְׁאֲרוּ אַחֲרֵי כֵן עַד שֶׁיִּגְמֹר אֲפִיָּתָן מֻתָּר שֶׁאִם יַחְתֶּה יַפְסִיד אוֹתָן. וְאִם נָתַן סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְחָשְׁכָה וַעֲדַיִן לֹא קָרְמוּ פָּנֶיהָ. אִם בְּמֵזִיד אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם בְּשׁוֹגֵג מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת מִמֶּנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה לֹא יִרְדֶּה בְּמִרְדֶּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל אֶלָּא בְּסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהּ:
הלכה י״ט
עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה מִכָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע בֵּין עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה וּמַדְלִיקָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ אוֹ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בְּשַׁבָּת. וְצָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק רֹב הַמְּדוּרָה קֹדֶם חֲשֵׁכָה עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם לֹא הִדְלִיק רֻבָּהּ אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בָּהּ וְיָנִיד הָעֵצִים כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַשַּׁלְהֶבֶת. וְאִם הִדְלִיק עֵץ יְחִידִי צָרִיךְ לְהַדְלִיק רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ מִבְּעוֹד יוֹם:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְבוּלִין אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ מַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בָּעֵצִים בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד עִם חֲשֵׁכָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחְתֶּה בְּגֶחָלִים שֶׁהַכֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן:
הלכה כ״א
הָיְתָה מְדוּרָה שֶׁל קָנִים אוֹ שֶׁל גַּרְעִינִין אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק הָרֹב אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בָּהֶן הָאֵשׁ קֹדֶם הַשַּׁבָּת מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהָאֵשׁ נִתְלֵית בָּהֶן בִּמְהֵרָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחְתּוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָגַד הַקָּנִים אוֹ הִנִּיחַ הַגַּרְעִינִין בְּחוֹתָלוֹת הֲרֵי הֵן כְּעֵצִים וְצָרִיךְ שֶׁתַּעֲלֶה בָּהֶן שַׁלְהֶבֶת מֵאֵלֶיהָ קֹדֶם הַשַּׁבָּת:
הלכה כ״ב
מְדוּרָה שֶׁל זֶפֶת אוֹ שֶׁל גָּפְרִית אוֹ שֶׁל רְבָב אוֹ שֶׁל קִירָה אוֹ שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל גְּבָבָא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק רֻבָּהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָאֵשׁ מַדְלֶקֶת אוֹתָם בִּמְהֵרָה:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ג׳
א׳
מותר להתחיל מלאכה בע"ש אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כתב רבינו מהתירא דלהתחיל מע"ש מותר להתחיל ומהתירא דהנאה בשבת מותר לנו ליהנות וכו' דמלאכה שנעשית בהתר לא מצינו אף מדרבנן לאסור ליהנות דגם במבשל לחולה בשבת דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו ובשוחט לחולה דלא שייך שמא ירבה מותר לבריא וכמ"ש רבינו בפ"ב לעיל ודעת רש"י במס' ביצה דף כ"ד ע"ב בנכרי שהביא דורן לישראל לערב אסור כדי שיעשו וכתב משום שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש ואף דשם נעשה בהתר ויותר הוי כממילא להישראל שכאן עכ"פ הישראל הגורם שיעשה בשבת ושם הכל ע"י הנכרי. ובתוספות שם בד"ה ולערב הקשו לרש"י ממבשל בשבת בשוגג דיאכל ולא אמרינן שלא יהנה ממלאכת שבת עיי"ש ולכאורה יקשה לרש"י גם כן דמ"ש מהנאמרים בפירקין ומפורשים בגמ' ולב"ה מותר אף שנעשה ע"י ישראל מע"ש ולכאורה כמ"ש ע"י הגוי בלי אמירת הישראל הוי ממילא ביותר דלא הוי הישראל אף גורם: אמנם שם כתבתי דמבשוגג שהקשו בתוספות יש לומר בשוגג לא שייך נהנה ממלאכת שבת דבשבת רק העשיה אסורה ובנעשה ממילא מותר ובשוגג דלא יחשב העשיה לאיסורא וא"כ לא שייך נהנה ממלאכת שבת והאי דצריך שימתין כדי שיעשה משום שלא יהנה וכו' הנה בלאו הכי יקשה כיון דמהתורה מעשה שבת במזיד מותר היא קודש ואין מעשיה קודש ומדרבנן רק משום קנסא ומנ"ל לומר בנעשה ע"י נכרי בהתר שלא יהנה וכו' מאי דלא מצינו מדאורייתא ולא בדאורייתא בחומרא מדרבנן נאמר טעמא אחרינא וי"ל דהנה בתוספות כתבו דגזרו כשעושה בשביל ישראל שלא יאמר לו הישראל בעצמו עיי"ש ולכאורה הוי גזירה לגזירה דאמירה לנכרי שבות ולרש"י י"ל דהנה בטעמא דאמירה לנכרי ג"כ כדעת הסוברים שליחות לנכרי לחומרא ואם כן י"ל לדעת הסוברים זכיה מטעם שליחות ורש"י ס"ל כן במסכת פסחים וי"ב ואם כן יש מקום לומר זכיה לנכרי לישראל לחומרא גם כן ולא שייך לומר דאיסורא לא ניחא ליה דלזכי כדאמרינן במס' ב"מ בפרק השואל דהרי אנו חוששין כמ"ש בתוספות שמא יאמר לו ולרש"י ביותר שלא יאמר לו רק כיון שיהיה נהנה במלאכת שבת הוי לזכיה לו וגם אם נאמר דמותר יהיה ודאי ניח"ל ולזכיה לו ומשו"ה בשביל ישראל אסור שלא יהנה אבל בכה"ג דידן דנעשה מע"ש ובשבת ממילא לא שייך לכו"ע שלא יהנה וכו' ומותר ליהנות מהנעשה ממילא: והנה שלא יהיה נהנה בעשה מע"ש לא מצינו אף לבית שמאי לומר כן וכתבו רבינו דלא נאמר מדמצינו בשביל ישראל אסור מטעם דמדרבנן אסור ליהנות ממלאכת שבת ובית הלל המתיר רק ליהנות אחר זה בכדי שיעשה רק דמותר להתחיל מע"ש דכמ"ש יותר מסתבר להתיר ע"י נכרי בשביל ישראל אבל באמת כמ"ש אף לרש"י לא הוי מטעם איסור הנאה רק משום חשש שליחות ולתוס' משום שלא יאמרו לו ואם כן לא לחינם הוסיף רבינו לומר מותר ליהנות וכו' ועי' ברש"י שבת י"ח ע"ב בד"ה בכדי שיעשה עיי"ש שם צ"ל דפי' דקנסו בהנאה שלא יהנה ועי' בר"ן בפ' כירה בעבר ושכח עיי"ש ובירושלמי כירה מ"א דאי' גם כן שלא יהנה עיי"ש. ועיין בירושלמי ובמכילתא למוד אחר דמותר לעשות מע"ש לשבת ועי' בקרית ספר למבי"ט:
ב׳
כיצד פותקין וכו' וטוענין בקורות בית הבד וכו'. הנה נקיט רבינו בראשונה הנאמר בברייתא עד ושורין שהביא לשון המשנה ונראה משום דהנשנין בברייתא למאן דאמרינן שביתות כלים ב"ש הברייתא לב"ש אתיא ומותרים לכו"ע וכן בירושלמי דמוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקראי וכנראה באסמכתא ואמרינן דב"ש מוקי קרא דדריש ב"ה להאי דפותקין וכו' ולכן נקיט רבינו לישנא דברייתא דהנאמרים פשוטים בהתר לכו"ע בראשונה והאי דנקיט וטוענים בבית הבד אחר זה אף בזה אי' ושוין וכו' בזה הלך בסידור המשנה דהוי באחרונה: ועיין בהמגיד משנה ובריטב"א במס' שבת ובשו"ת חכם צבי סי' ז' בפי' המ"מ עיי"ש ובהמגיד משנה דיש מקשים למה לא חילק רבינו בין מחוסרי דיכה עיי"ש לכאורה בלתי מובן דהרי אנן קיי"ל כב"ה דשרי אפי' במלאכה דאורייתא הנעשה בשבת ממילא ע"י שעשה מע"ש וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז: והנראה דכונת היש מקשים כיון דמחוסר דיכה דאורייתא למה לא נגזור גם לב"ה כמו שגזרו במשקין שזבו שמא יסחוט ועיין בתוספות שם ויש לומר לר' אלעזר דפליג על ר' יוסי בר חנינא דאמר ר' ישמעאל היא דאליבא דר"י אפי' לב"ה לא נתיר במחוסר דיכה משום שמא יסחוט כמו בכל משקין שזבו וע"ז תירץ המ"מ דאף אם נאמר דמחוסר דיכה דאורייתא מ"מ כיון דבמחוסר שחיקה לא גזרינן ומותר לכו"ע לר"י ולא גזרו אטו מחוסר דיכה וע"כ בהנעשה ממילא לא שייך שמא יסחוט כיון שנעשה בלא"ה אף במחוסר דיכה לב"ה כיון שנעשה ממילא לא שייך לגזור שמא יסחוט לריב"ח ושאני במשקין שזבו היכא דלא נעשה ממילא בלי סחיטתו כראוי וכיו"ב כתבו בתוספות במסכת שבת ל"ו ע"ב בד"ה חמין בדבר דבלא חתוי יהיה כל צרכו לא חיישינן לחתוי עיי"ש וחשש שמא יסחוט הוי רק באופן כזה וכיון דבאופן כזה לא שייך שמא יסחוט לא גזרו והאי דגזרו ביצה אטו משקין שזבו יש לחלק או לומר דלא קאי לריב"ח:
ג׳
מניחין קדירה על גבי האש או בשר בתנור וכו'.
ד׳
כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן וכו' אין משהין אותו ע"ג האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים וכו' לפיכך אם גרף האש או שכיסה הגחלים וכו' או שהסיקוה בקש וכו' או בגללי בהמה דקה שהרי וכו' שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בכ"מ בשם הרמ"ך שכתב דצ"ע האיך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה וכתב דהטעם הנכון בגרף וקטם לא אתא לחתוי עיי"ש: ולכאורה ההסח הדעת שכתב רבינו הוי מהחתוי דהרי זה שגרפה וכיסהו מוכח ע"ז שאין ברצונו בהאש אף שדעתו לאכלה וכן מצאתי במרכבת המשנה שכתב ליישב דברי הרמ"ך דאין פי' דמסיח דעתו מהאכילה רק מהחימום ע"י האש להלהיבו עיי"ש. אמנם אם מטעם הוכחה דמסלק נפשו מהליבוב וכן נראה מדברי הר"ן שכתב דמשו"ה די בקיטום בקצת ולרז"ה בגרף לצד אחד עיי"ש אם כן מאי שנא בתנור שכתב רבינו בהל' אחר זה דלא מהני גירוף וקטום משום דחומו רב ועי' בכ"מ שם וגם בהסיקהו בקש וכו' דלא הוי הוכחה כזאת וע"ז י"ל דבקש מעיקרא לא ישום לבו לחתוי דלא שייך כלל והסח הדעת קאי על גריפה וקטימה אבל מתנור יקשה וגם לכאורה החשש שמא יחתה הוי שישכח ולא שיעשה כן במזיד ומאי מהני הגריפה וקטימה כיון דמצד עצמו ניחא ליה בהחום רק משום דדינא הכי שיקטום ויגרוף ואכתי שייך שישכח ויחתה כיון דמצד עצמו ניח"ל דודאי אם לא דמדינא גרפו רק מצד עצמו ואם כן לא שייך חשש חיתוי אבל כיון דצריך לעשות כן מדינא ואם כן לא הוי עוד הסח הדעת משום הוכחה דלא ניח"ל בחתוי והנה כמ"ש בר"ן הוי משום הכירה ומובן ביותר להרז"ה שמגרפו לצד אחד עיי"ש וביותר ההכר וכמ"ש בתוספות במס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה כיו"ב ולעיל דף י"ח ע"ב בטוחה עיי"ש דבכה"ג דאיכא טירחא או הכירה לא שייך שכחה. ויש ג"כ להבין למה לא הוי הכירה בתנור וי"ל בתנור לא הוי הכירה שאין בו גחלים משום דחומו רב לפעמים אין בו גחלים דחומו די ומספיק אבל בתנור נשאר פעמים שם הגחלים וכשאין בו גחלים הוי הכירה תמידית ולא שייך שכחה והוי הגריפה הסח הדעת דלא שייך בו שכחה בכירה ולא בתנור ומ"ש רבינו או בגללי בהמה וכו' בירושלמי פ' כירה ובב"י בסי' רנ"ג היה נוסחא אחרת כמו שלפנינו ועיין בקרבן העדה שם עיי"ש: ובמ"ש דצריך הכירה תמידית אף שדעת רבינו בתנור לא מהני גריפה ועי' בכ"מ בשם רמ"ך שהקשה ע"ז דעכ"פ הוי הכירה ולמ"ש מיושב ובהמגיד משנה כתב משום דחומו מועט אין ראוי להתחמם לא שייך חתוי עיי"ש וקשה למ"ש בירושלמי ומובא בר"ן שא"צ רק כיסה מעט וא"כ שייך עוד ראוי להתחמם וכמ"ש משום הכירה אתי שפיר ועי' בכ"מ ה"ח שצ"ע למ"ש שם עיי"ש:
ח׳
תבשיל חי שלא בשל כלל וכו' וכן כל תבשיל שבשל ולא בשל וכו' אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו וכו'. ובכ"מ דבפי' משניות כתב רבינו בשר או ירק נראה דאפי' באפשר להתבשל מע"ש מותר דהוי כמו גריפה וקטימה דסגי בכל דהו משום הכירה עיי"ש ועיין בטו"ז בסי' רנ"ג ס"ק ב' שהביא דברי הפי' משניות וכתב אבל בחיבורו כתב הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה עכ"ל ועיין במג"א שם סק"ב שכמו כן דעתו כן ולמ"ש בה"ד דצריך לרבינו דאוסר בתנור הגרוף הכירה תמידית ולא די רק בבשר חי דהוי הסח הדעת ממש דבלא"ה בהכר העובר שייך שכחה ואתוי לחתוי: ובהמגיד משנה והדינים האלו וכו' וחלוקי התנור והכירה והכופח על תבשיל חי כולם בחזרה בשבת דוקא וכו' עיין במרכבת המשנה שהגיה עד תבשיל חי וכו' דודאי בחזרה בשבת לא שייך בחי דהוי מבשל ממש ואפי' כמאכל בן דרוסאי ג"כ אסור עיי"ש:
ט׳
כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו אסור לאכלו עד מוצ"ש בכדי שיעשו ואם שכחו אם תבשיל שלא בשל כל צרכיו הוא אסור עד מוצ"ש ואם תבשיל שבשל כל צרכו הוא ומצטמק ויפה לו מותר לאכלו מיד בשבת. ועי' בראב"ד ובהמגיד משנה ובר"ן במס' שבת שם דראב"ד דמפרש עבר ושיהה בשוגג באומר מותר משום דיקשה על מאי דאיתא בגמרא שם מאי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה עיי"ש ומאי שייך שכחה לשבת הבאה שאם ישכח גם בשבת הבאה יהיה מותר לו והמ"מ מתקן בלשונו שכתב שיזהרו שלא יעשו כן בשבת אחרת אע"פ שהיו שוכחין וכו' עיי"ש והיה אזהרה בלבד שישמרו שלא ישכחו עוד ואולי יש לומר כמו דמצינן במס' ביצה בפ"ב בסמיא בעירוב תבשילין דשמואל חשבו ליו"ט הבא ששכח למזיד דבב' פעמים הוי שכחה מזיד ואם שם מיו"ט ליו"ט נאמר כן ומכ"ש משבת לשבת הבאה והנה י"ל דוקא בדבר דתלוי ביד אחר לשמואל שיוציאו חשבו למזיד אבל כאן דתלוי בדעתו והוא יודע שאינו מזיד אבל הרי אנן נאמר דשכחה באמת בב' פעמים הוי בגדר מזיד וגם בתפילה מצינו דרק אונס בהשלמה ובב' פעמים לא מהני השלמה ונראה כמזיד חשבינן בשוכח ב' פעמים. ואם לענין מצוה ומכ"ש לענין איסורא אבל לא מצינו לפ"ז האי דינא דבב' פעמים הוי מזיד והו"ל לרבינו לפרשו: ובר"ן כתב לדעת הראב"ד דשוגג קיל משוכח והנה בגמרא איתא שוגג ושוכח בשניהם רק משום גזירה דהערמה ואם נאמר דגזירה היה רק על השוכחים כדאיתא משרבו וכו' ואמרו שוכחים אנו אם כן למה לדעת הראב"ד דוקא במצטמק ויפה לו כן נאמר בכל גוונא יהיה מותר בשוגג: ולכאורה יש לומר דכאן שוכח קיל משוגג דהנה אם שכחה הוי אונס או שוגג עי' ביו"ד בסי' רל"ב סעיף י"ב דעות בזה עיי"ש. והנה עיקר החשש שמא יחתה דהוי שישכח ואם שכחה הוי לא שכיח ואפ"ה תיקנו לאסור וחשו וצ"ל בכה"ג שכחה שכיח וכמ"ש בתוספות ביצה דף ג' בדבר שנעשה במהירות שייך שכחה ואם כן לפי זה הוי שכחה אונס ולא שייך קנסא ואם הוי לא שכיח וא"כ לא שייך כלל הגזירה ואיסורא דשמא ישכח וא"כ הטעם לאסרו מביא להתירו בשכח דממ"נ אם דלא שכיח או דהוי אנוס ויש מקום לומר בכה"ג דידן שלא לקנוס בשכחה ואין ראיה מזה למקום אחר ועיין שבת דף י"א בחפצים הצריכים דשייך שכחה עיי"ש דנראה דיש דברים דשכחה שכיח בהם וכמו כן שמא יחתה וכיו"ב דגזרו ואם כן כמ"ש מהאי טעמא להקל בשוכח: ומ"ש שיש לחלק מסברה בשכח בין מצטמק ויפה לו לבשל ולא בשל לדעת רבינו י"ל עמ"ש במהרמ"ל במס' שבת י"ח גבי לא תמלא אשה וכו' שהקשה למה נאסר בכדי שיעשה מאי ולא יהנה ממלאכות שבת שייך באיסור גזירה שמא יחתה והרי לא חיתה וכתב דחיישינן שמא עבר וחיתה ולאו אדעתיה עיי"ש וא"כ י"ל במצטמק ויפה לו אף דחששו וגזרו על שמא יחתה להבא מ"מ לומר שמא חיתה לא חיישינן בשאין בהול ע"ז כ"כ והנה בזה דאומר מותר לראב"ד להקל ועי' בבית שמואל בסי' י"ג ס"ק ט"ז דדעת התה"ד להחמיר וכיו"ב בכ"מ מצינו להחמיר וכמ"ש במ"א אבל גם הראב"ד בלתי מתיר רק במצטמק ויפה לו וסוגיית הגמ' מדינא להתיר בשוגג וא"כ ליכא למידק מזה בעלמא ועי' במג"א סי' רמ"ח ס"ק י"ח ובמ"ש לעיל מיושב מ"ש בפנ"י דבמס' גיטין נ"ג אמרינן אף בדאורייתא לא קנסינן בדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד עמ"ש ע"ז אבל למ"ש בשוכח כה"ג דידן דאיסור משום שכחא שאני דממ"נ שייך להתירו וגם שאני במס' ביצה י"ז במעשר בשבת עיי"ש דשם לא הוי האיסור משום שכחה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ג׳
ד׳
לפיכך אם גרף האש וכו'. וכתב הרב המגיד ד"ה לפיכך וז"ל ודע דאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וכן כתב הרשב"א זה דעת רבינו עכ"ל. והקשה הלח"מ וז"ל וקשה דלמטה בד"ה וכן תבשיל כתב והרשב"א ז"ל כדעת אחרים ונראה להגיה והרא"ה ז"ל כדעת אחרים וכו' ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרשב"א כן בפ' כירה ודלא כהרי"ף ורבינו יעו"ש והאמת דמ"ש הרה"מ כאן וכ"כ הרשב"א הוא דוקא כשלא הגיע לשליש דאז צריך כירה גרופה וקטומה אליבא דכו"ע לא כן לקמן דאיירי שהגיע לשליש בשולו אז א"צ גריפה וקטימה דס"ל להרשב"א כאחרים וזה מוכרח דכאן לא כתב הרה"מ וכן דעת הרשב"א כמ"ש לקמן והרשב"א כדעת אחרים וכמ"ש ג"כ כאן וזה דעת רבינו אלא כתב וכן כתב הרשב"א כלומר דודאי לדעת הרשב"א בהגיע לשליש בשול אפילו אינה גרופה וקטומה שרי אבל לדעת רבינו לא שרי אלא בגרופה דוקא וע"ז כתב דלדעת רבינו והרי"ף דבגרופה שרו הוא אפי' לא הגיע לשליש בשולו וע"ז כתב דכ"כ הרשב"א כלומר דכתב כן לדעת הרי"ף דהכי כתב בפ' כירה וע"ז כתב וכן דעת רבינו.
ט׳
כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר וכו' בכדי שיעשו. והקשה הקרית מלך רב משם אביו הרב ז"ל דמאי שנא דכאן צריך להמתין בכדי שיעשו והתם פ"ו מהל' יו"ט ה"י כתב עבר ואפה או בשל לשבת אין אוסרין עליו והתם איסורא דרבנן הוא והכא איסורא דרבנן וע"כ לא דחי בגמ' כד בעי למפשט לאפה ביו"ט דבמזיד אסור ממתני' דהמבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור איסור שבת שאני משום דבעי למפשט מאיסורא דאורייתא ברם כשהוא דרבנן הכל אחד ונ"ל שהוא מפרש דמ"ש בש"ס איסור שבת שאני ר"ל אפי' שהוא דרבנן כיון שהוא שבת חמירא טפי. ועוד י"ל דשאני התם ביו"ט דכיון שהוא בידו לבשל ביו"ט לשבת בהתר דהיינו בעירוב לא קנסינן ליה בעבר ואפה דלא חיישינן שיעשה פעם אחרת במזיד כיון שבידו לעשות בהתר לא כן כאן בשהא שאינו בידו לשהות בהתר אי שרינן ליה בעבר והזיד יבא להזיד פעם אחרת וק"ל.
י׳
כל שמותר וכו' אסור להחזירו וכו'. וכתב הרב המגיד ביאור דברי רבנו הוא שתבשיל חי וכו' שכל אלו משהין אותן ע"ג האש וכו' והלח"מ ז"ל כתב בזה דברים סתומין ומחוסרי לשון והכונה בדבריו ז"ל דבא לישב לדעת הראב"ד איך לא פי' דברי רבינו כפשוטן וכמ"ש הרה"מ ז"ל וכתב דקשיא ליה לפירוש זה דממ"ש רבינו כל שמותר משמע אפי' כירה גרופה וקטומה דגם בה איכא התר וא"כ קשה היאך כתב אחר כך ואין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה והא כתב רבינו כל שמותר לשהות אסור להחזיר ובכלל נכנס שהיה ע"ג כירה גרופה וקטומה וא"כ אסור להחזיר ואף דממ"ש ואין מחזירין הדבר נודע ממילא דמ"ש בתחילת הלשון לא קאי לשהיה ע"ג כירה גרופה וקטומה מ"מ לא היה לו לכלול בתחילת לשונו ולומר כל שמותר והמעיין יעמיסהו בדברי הלח"מ אך זאת אגיד דתיבה אחת היא מוחלפת ובמקום תנור צ"ל כירה וק"ל.
י״א
אסור להכניס מגריפה וכו' מפני שמגיס בה וכו'. וכתב מרן נ"ל שמ"ש רבינו והיא על האש וכו' עד על האש קרי לה עכ"ל וקשה דלא היה צריך לזה דבקל יש לחלק דהכא לא איירי במרותחת מדלא פי' וסתם משום הכי דוקא ע"ג האש הוא דאסור אבל במרותחת מה לי ע"ג האש או שלא ע"ג האש הכל אחד אשר עפי"ז זה נראה להליץ בעד הלח"מ ממה שהקשה עליו בס' יצא מחדש קרית מלך רב דאיך כתב דס"ל לרבינו דמ"ש בגמ' ודילמא מגיס הוא משום צובע ובצביעה דוקא אסור אפילו בעקורא ברם בבישול בעינן דוקא על האש דהא כתב רבינו פכ"ב ה"ו דבקדרה רותחת אפי' שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין והיינו טעמא דמתבשלין הרי דאפי' שלא ע"ג האש איכא בישול ואיך כתב הלח"מ דבתבשיל אם אינו ע"ג האש ליכא בישול ומ"ש הוא לחלק בין תבלין להגסה ליתא דכיון דהתבלין מתבשלין הוא הדין ההגסה דיש לומר כמו שכתבתי דכאן איירי רבינו באינו רותח ומשו"ה צריך ע"ג האש ובצובע אפי' אינו רותח ואינו ע"ג האש אסור דכדי שיקלוט הצבע א"צ רותח ובגמ' איירי באינו רותח דאי ברותח כד מותיב הש"ס ודילמא מגיס אמאי לא מוקי לה באינו רותח אלא וודאי דאיירי אפי' באינו רותח וצובע שאני ומזה הטעם נ"ל שכתבו התוס' דטעמא משום צובע דאילו תבשיל באינה רותחת צריך דוקא ע"ג האש. ועפ"ז יתיישב מה שיש להקשות לכאורה על הרב חידושי הלכות שכתב על דבריהם וז"ל והוי צובע דכיון דמיירי בעקורא ס"ל דלא שייך משום מבשל אלא משום צובע עכ"ל וקשה דהא במתני' תני האילפס וכו' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' הרי שאפי' שלא ע"ג האש איכא בישול ואיך כתב דבישול לא שייך אלא ע"ג האש אלא וודאי דרותח שאני והכא איירי באינו רותח ומשו"ה הלח"מ ז"ל דקאי על דברי רבינו דלא איירי ברותח והקשה מהגמ' דלא איירי ברותח מתרץ שפיר דבגמ' היינו טעמא דהוי משום צובע ואינו ענין כלל למ"ש פכ"ב דאיירי ברותח וק"ל. ועיין עוד בדברי מרן שכתב וז"ל ועוד י"ל דכיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס וכו' עכ"ל וקשה דכיון דס"ל למרן דכל דמסיח דעתו ליכא למיחש וכ"כ ג"כ לעיל ה"ד לתרץ לקושית הרמ"ך ורבינו כתב לעיל ה"ד דאם גרף וקטם מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו א"כ מתורצת הקושיא שהקשה הרמ"ך לקמן פ"ט ה"ג שהקשה היאך מותר לשהות ע"ג גרופה וקטומה ניחוש דילמא מגיס וכו' דכיון שהסיח דעתו ליכא למיחש אפי' בהגסה וכמ"ש מרן כאן וא"כ קשה על מרן שלא תירץ שם כלום.
י״ב
לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו'. כך היא בברייתא דף י"ח וקאמר בש"ס לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא ב"ה גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' והקשה הרב מאיר עיני חכמים דלב"ה דטעמא הוי משום חיתוי א"כ מאי צריך בכדי שיעשו כשלא חתה הא אינו אלא גזרה שמא יחתה ומ"ש רש"י ניחא לב"ש אבל לב"ה מאי טעמא ועיי"ש מה שנדחק ולענ"ד נראה דהכונה היא דכיון דאם יחתה יהנה ממלאכת שבת גזרו בשהא ולא חתה אטו חתה ונתנו לו דין חיתוי.
י״ג
תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום וכו'. הכי איתא בש"ס דף י"ח והשתא דאמר מר וכו' וכתבו התוס' ד"ה התם וכו' וא"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין פת לתנור וי"ל וכו' והקשה הרשב"א בחי' לתירוצם דא"כ אמאי מתרץ בש"ס שם התם מינתח הא לא מינתח והא בקל יכול לתרץ כשפי התנור פתוח ע"כ. ולענ"ד נראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר"א דשרי ומוקי למתני' בבשרא אגומרי וכמ"ש בש"ס מוקים לסיפא ג"כ בפי התנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי והוי סיפא דומיא דרישא לא כן לרבי ירמיה דאסיר דמתני' אתיא כפשטא ולא הוי בשרא אגומרי לא ניחא ליה לאוקומי סיפא בפי התנור פתוח דהוי דלא כרישא ומשו"ה מוקי בש"ס אפילו פי התנור סתום והיינו טעמא דכיון דלא מינתח בעינן לטעמא דכהנים זריזים הם. והנה נבא לדברי רבינו שלכאורה כל מ"ש אינו לפי סוגיית הש"ס דאילו בש"ס בבשר גבי נתן טעם משום זיקא ורבינו נתן טעם זה בברחא וכן כל לשון זה הוא מגומגם. ולענ"ד נראה דרבינו מפרש בש"ס כך איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דכיון דאם יחתה יתחרך הבשר שהוא רך לא חיישינן לחיתוי ולאו דוקא לא שריק אלא אפי' פתוח ממש שרי אלא נקט הכי אגב לישנא קמא דברחא נמי ושריק שפיר דמי פי' דאף דבזה יבא לחתות דלא יתחרך מ"מ הוא שריק וגלי אדעתיה דא"צ זיקא דאי לא שריק אפי' שהוא סתום מ"מ אי אפשר אם לא יכנס זיקא ביני חורי וכיון שכן נראה דלא חייש לזיקא ויבא לחתות לא כן כשהוא שריק נראה דחייש לזיקא ואינו מגלהו כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי דסובר דכיון שהוא סתום אף דלא שריק לא מגלהו דקשי ליה זיקא ורב ירמיה מדפתי אוסר דכיון דלא שריק נראה דלא חייש לזיקא והשתא רבינו פוסק כמאן דאסר וצריך דוקא שריק כדי להתיר וז"ש רבינו בבשר גדי הטעם שלא יבא לחתות ומסתמא איירי אפי' בתנור פתוח ובבשר עז ושריק שרי משום דקשי ליה זיקא ושוב ראיתי לב"י סי' רנ"ד פי' כן.
ט״ז
אין צולין בשר וכו'. ועיין מ"ש מרן על שם הרמ"ך ולא זכינו להבין מ"ש בתחילת דבריו דמקשה רבא מהא דאין צולין דליתא בגמרות שלנו כן אלא שהקשה מחלוקת פת לתנור ולא מאין צולין בשר בצל וביצה יעו"ש גם מה שהביא מהך ברייתא דחנניא לא קשה די"ל דהכי פירושו דלצלי ס"ל דדי כמאכל בן דרוסאי כדתני חנניא גבי קדרה ברם לא ס"ל כחנניא בקדרה דזה לחוד וזה לחוד וכ"כ הר"ן יעו"ש.
י״ח
אין נותנין את הפת וכו' או באש וכו'. איכא מאן דבעי מימר בפשיטות דרבינו פסק כת"ק וכמ"ש התוס' לדעת רש"י דהבעיא היא גם לת"ק ואי ר' אליעזר פניה המדובקים בתנור קאמר ת"ק אחת מפניה קאמר או עליון או תחתון ופשיט לה דר"א האיך דתנור קאמר ונמצא ת"ק אחת מפניה קאמר לפי שהוא מקיל ורבינו פסק כן וכתב המדובקים וכו' או באש ושכן פסק בפירוש המשנה כת"ק ואצ"ל דהדר ביה כמ"ש מרן אלו תוכן דבריו וליתא דרבינו כתב בפירוש המשנה דת"ק מחמיר יותר מר"א ויותר מתקרמין פניה המדובקין בתנור מפניה שכנגד האש וכיון שכן איך אפשר דיפסוק כאן דאו או שפיר דמי והא צריך דוקא פניה שכנגד האש לחומרא וכת"ק ואם נאמר שחזר בו מפירוש המשנה לספר היד א"כ מה הרוחנו שלא נאמר כמ"ש הרב המגיד דפסק כר"א וחזר בו ממ"ש בפירוש המשנה דהלכה כת"ק וכמ"ש מרן ועוד שהאמת איתו דזה לא ניתן ליאמר דבשלמא לענין הלכה אי כמר או כמר שייך לומר חזר בו ברם לענין הסברא אי יותר מתבשל פניה שע"ג התנור או שכנגד האש לא שייך חזרה ומשום הכי כתב הרה"מ דפסק כר"א ולקולא והיינו טעמא דס"ל כאן שהוא מפרש או מדשקיל וטרי בש"ס כמ"ש הרה"מ ומ"ש רבינו או באש קאי לחררה דלא פליגי בה והוא ככו"ע. אך קשה לענ"ד דכיון דמצינן להשוות מ"ש רבינו בפירוש המשנה למ"ש בס' היד ויהיו לאחדים למה נאמר דהדר ביה דכמה נוסחאות מסייעות לזה דכתוב בהן כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקין בתנור והיינו כת"ק שהוא מחמיר דטפי מתבשל המודבק בתנור ממה שהוא נגד האור וכמ"ש בפירוש המשנה ואו באש שכתב קאי החררה דשם לא שייך פנים דלצד חודה לא יבא הבישול אלא מכח הגחלים שתחת החררה ומה שאינו מחמיר הת"ק בחררה משום דכיון שהוא על גבי הגחלים ממש מתמהר הבישול ואיך כותב מרן בפשיטות ולפ"ז ט"ס יש בנוסחתינו אחר שנראה ברור דליכא ט"ס ולא קשה דפליג דידיה אדידיה ויבא הכל מרווח ולא יקשה מהירושלמי דנראה דר"א מיקל דהכי הוא האמת דמיקל ופי' הסוגיא לפי זה דר"א מיקל עיין להרב מאיר עיני חכמים בדברי התוס' יעו"ש. והטור כתב בסי' רנ"ד וז"ל ואין נותנין וכו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש וכתב מרן ב"י דחד קאי הפת וחד החררה והקשה הב"ח דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוי קולא ופניה שכנגד האש הוי חומרא לפי דעת התוס' ולפירוש רש"י הוי אפכא המדובקים בתנור הוי חומרא ופנים כנגד האש הוי קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת"ק ובאחת כר"א וכו' עד שיקרמו פניה כנגד התנור וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהיאך מערב חררה עם פת הא חררה כשמתקרם היא מתבשל ג"כ מהר לפי שהוא על גבי הגחלים והבשול יבא מהר עם הקרום ובזה לא פליגי ועוד למאן דסוברים דפניה כנגד האש הוא חומרא חררה היאך מדמינן ליה אימא שהוא ע"ג גחלים הוא כמו פת המדובק שממהר בשולו נמצא ת"ק דמחמיר צריך קירום ע"ג החררה ג"כ הוא תימה דעד שיבא להתקרם מלמעלה צריך שיתבשל היטב לפי שהחום מלמטה והרי היא מבושלת החררה היטב ולמה יצריך כל כך בחררה יותר מפת דיספיק לו קירום גם בחוץ ברם בתוכה צריך בישול טובא וזה לא ניתן ליאמר ואי מ"ש ע"ג גחלים הוא כמו הפת לצד האור ליתא דכיון שהוא סובר דיותר מתבשל מה שהוא מודבק בתנור מבחוץ והיינו טעמא דכותל התנור הוא כמו גחלים כ"ש ע"ג גחלים ולמאן דסוברים דפניה כנגד האש הוי קולא דיותר ממהר הבישול לצד חוץ וא"כ חררה ע"ג גחלים הוי התר אפי' קרמו מ"ש כנגד הגחלים ור"א בשתיהם צריך לקרום לצד האחר דהיינו בפת מה שאינו נגד האש והוא מודבק בתנור ובחררה מה שהוא למעלה והוא תימה דכיון שקרם מלמעלה מחמת החום שלמטה נמצא שנתבשל היטב ולמה צריך כל כך בישול יותר מפת דבפת אפי' שקרם אבל הוא צריך להתבשל ואפ"ה התיר אלא וודאי דבחררה לא פליג וכדכתיבנא וצ"ע. גם מ"ש המג"א ס"ק ט"ו דבריו תמוהים שכתב על מה שפסק מרן כר' אליעזר וז"ל דס"ל דאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה סגי בשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם יותר וכו' עכ"ל נראה שהוא מביא ראיה על דברי מרן דס"ל דצד המדובק בתנור מתקרם יותר וסגי בהכי וראיה מחררה דסגי ליה בצד שהוא ע"ג גחלים נמצא דאזיל לקולא. ולענ"ד אין ראיה מזה דהא ת"ק דמחמיר והצריך קרימה שכנגד האש שהוא המאוחר לקרום איך קאמר בחררה ג"כ שיקרמו פניה והיינו שע"ג האש דא"א לומר שלמעלה שהרי היא מבושלת גמורה וכדכתיבנא לעיל וא"כ ודאי שהוא מה שנוגע לגחלים והשתא מוכרחים אנו לומר דהיינו טעמא דחררה משום שהוא ע"ג האש ומתמהר הבישול ובזה כו"ע מודו וכמ"ש מרן ב"י על דברי הטור דוע"ג האש קאי לחררה יעו"ש והביא פי' רש"י עליו יעו"ש. ואם נתן סמוך לחשיכה וכו'. בכדי שיעשו. וכתב הרב המגיד למד מן הברייתא הנזכרת גבי עסיסיות וק"ו עכ"ל ולא ידענו היאך הוא ק"ו שהדין שוה הכא כדהתם וראיתי להלח"מ נתעורר בזה וכתב כיון דיש מפרשים דצריכים בישול הרבה הוי ק"ו ודבריו תמוהים דלדעת רבינו הרי הם כתבשיל שלא בישל כל צרכו היאך הוי ק"ו וכי רבינו משתמש ממה שהוא נגדו ונחזי אנן אי הוי הכי או הכי דודאי דלא פליגי במציאות אלא מר איירי בהכי ומר בהכי או בחילוק מקומו או בענין אחר. ואחי יפ"ת כה"ר שב"ע נר"ו אמר דהק"ו הוא הכי דהתם שהוא דבר שאינו צורך כ"כ לשבת דאפשר לאדם לאכול בלחם אפ"ה גזרו שמא יחתה למהר בישול ומשו"ה במזיד אסור כ"ש בפת שהוא צורך לשבת דאיכא למיחש לחיתוי יותר דבמזיד אסור ונכון. ואם בשוגג מותר לרדות עד לא ירדה במרדה וכו'. וכתב מרן על שם הרמ"ך דהוא גופיה פסק לעיל דכל תבשיל וכו' יעו"ש ונ"ל דשאני ג' סעודות שהוא מצוה ומשום הכי התירו וע"י שנוי דס"ל לרבינו דגם סעודה ג' צריך פת וכמ"ש פרק ל' משא"כ גבי תבשיל דאפשר לג' סעודות בלא תבשיל אסרו וק"ל.
י״ט
עושה אדם מדורה. הכי איתא בברייתא דשבת דף כ"א וכו'. מכאן הוכיח הרב בני חיי סי' רנ"ה דבמקום נר שבת אם רוצה לעשות מדורה יצא ידי חובת נר דאי לאו הכי לימא דמותר לעשות פתילות מדברים שאין מדליקין אי איכא נר אחר ולמה נקט מדורה אלא וודאי ביוצא ידי חובת נר שבת דלא כמ"ש הרב המפה סי' תרע"א יעו"ש. ולענ"ד אין מכאן ראיה ומאי דנקט מדורה הוא חידוש דלא מיבעיא אי איכא נר אחר דישתמש דליכא למיחש להטות אלא אפילו דליכא אלא הך נר אמר כיון דהוא מדורה אינה צריכה הטיה ולעולם דאינו יוצא ידי חובת נר שבת אלא דהסברא מצד עצמה נראה תמוה דטעם נר שבת אי משום שלום הבית שלא יהיה חשך הא איכא אור גדול ולא חיישינן להטות ואי משום עונג הא איכא אור גדול וא"כ מה לי נר מה לי מדורה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ג׳
ב׳
וטוענין בקורות. עי' הה"מ ועי' בפ"י בתוס' ד"ה ר' ישמעאל אומר ועי' פכ"א ובגוף פי' דברי הה"מ עי' בשו"ת חכם צבי סימן ז' שנתקשו הגדולים בפירוש דבריו:
ד׳
או שהסיקוה בקש כו'. מתני' דכירה תנן בגפת ובעצים ופירש"י פסולת של שומשמין ובר"פ במה טומנין מבעי הגמ' דזיתים תנן או דשומשמין וכתב המהרש"א דכיון שכבר הוסק ודאי דאף של שומשמין מוסיף הבל ורבינו בפי' המשנה ריש כירה כתב גפת פסולת של זיתים. ונראה דל"ד משום דסמך רבינו מדלא התיר במתני' כ"א קש וגבבא משמע דלא הותר כ"א הני אלא דקשה ע"ז ממה שכתב רבינו דגללי בהמה דקה ג"כ מותר ועי' ב"י שדין זה מוכח בירושלמי ויש שם חלופי גרסאות וגם שם בירושלמי מוכח דשברי חריות שהיו יבשין מתחלתן הם כקש וגבבא והא דלא חשב הרמב"ם פה צ"ל כמ"ש בשירי קרבן דסובר רבינו קש וגבבא ל"ד אלא כל הדברים שאין שם גחלים בוערות וא"כ עדיין קשה למה פירש רבינו במתני' דזיתים וראיתי בס' תוספות שבת סימן רנ"ג דכתב דוקא לשיטת רש"י דטעמא דשהייה משום הטמנה א"כ ודאי דאף שומשמין מוסיף הבל משא"כ לשיטת התוס' דשהייה והטמנה אינם ענין אחד דהטעם משום שמא יחתה בגחלים וזה לא שייך אלא בזיתים אבל לא בשל שומשמין דאינם נעשים גחלים וא"כ יפה כתב רבינו. ועי' במג"ש בסוגיא דמוליאר הגרוף ועי' מ"ש בס"ד פ"ד: ודע דיש באיסור זה ג' שיטות והעתיקם הר"ן בקצרה. שיטת רבינו האי גאון כל שנתבשל כמב"ד מותר לשהותו ע"ג כירה שא"ג אפי' מצטמק ויפה ושיטת האלפסי אסור לשהותו אלא א"כ מצטמק ורע לו. ושיטת הרז"ה תבשיל שהגיע למאכל ב"ד ואין צימוקו יפה לו מותר להשהותו אבל צימוקו יפה לו כל שלא נתבשל כל צורכו אסור נתבשל כל צורכו וצימוקו יפה הכל כמנהג המדינה ע"ש שהאריך בראיות. ובאמת שיטת רבינו כשיטת האלפסי והא דפסקי' דאין צולין בשר ובצל וביצה לקמן בהלכה ט"ז וכן בהלכה ח"י גבי פת וחררה ע"ג גחלים כבר ביאר רבינו טעמם ועי' בר"ן חי' ועי' מ"ש בזה בספרי ש"י:
ה׳
התנור אע"פ שגרף כו'. עי' כ"מ דהרמ"ך חולק ועי' בטור סימן רנ"ג ובב"י דהטור ס"ל לשיטת הרמב"ם אפי' בקש וגבבא לא מהני גרוף וקטום בתנור ובס' א"ר אות י"א תמה על הב"י דברור בדברי רבינו דבקש וגבבא מהני גרוף וקטום אפי' בתנור שהרי דייק בלשונו אע"פ שגרף כו' או שהסיקוהו בקש ומטעם שכתב רבינו דע"י ניצוץ שישתייר יכול להבעיר וזה לא שייך בקש וגבבא. ועי' בתוי"ט במתני' פ"ג מ"ב ד"ה תנור ודוק שם בדבריו דגבי קש וגבבא בגרף וקטם לא מעלה ולא מוריד ובהג"א כ' להדיא וז"ל ובתנור אפי' בקש וגבבא לא יחזיר בין לתוכה בין ע"ג ואפי' גרופה וקטומה אפי' מבע"י ע"ש וכ"מ בדברי רבינו בהלכות להמדקדק שם כמ"ש הב"י:
ח׳
אבר חי וכו'. ויש מיני ירק שצריכין בישול רב ובהנך מיירי רבינו בפירוש המשנה ועי' כ"מ:
ט׳
עי' השגת הראב"ד ומ"ש בס' זרע יעקב שבת דף ל"ח ע"א ליישב קושית הראב"ד:
י׳
ואין מחזירין כו' ע"ג כו'. משמע דבתוכה אסור ועי' בב"י ססי' רנ"ג ובד"מ שם ובאותן הנוהגים דבליל שבת נוטלין הקאפע מכירה שאינה גרופה ונותנין לתוך התנור אחר שלוקחין משם מאכלי בשר ושוהין שם עד למחרת וזה אסור לפי דברי רבינו פה הגם דרמ"א כ' שם היתרא מ"מ המ"א פקפק עליו וגם אם היס"ב אזדא לה היתרא והגאון מ"ו בספרו זרע יעקב כתב בטוב טעם דיש להם מקום לסמוך ואין למחות בידם יע"ש: אבל משהניחה ע"ג קרקע כו'. עי' בר"ן בפ' כירה שכתב דמשמע בירושלמי דכל הנך לא מיירי אלא כשסלקן מע"ג כירה מע"ש ולא הניחו עד חשיכה אבל נטלו משחשיכה אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר להחזירו וכו' מזה נובעים דברי הרמ"א ססי' רנ"ג בשם י"א והב"י כתב דמדברי רבינו מוכח דלא כדבריו ולא העיר איך נתיישב לדברי רבינו הך דירושלמי, ועי' בק"ע שם שדחק עצמו שהיה לרבינו גי' אחרת ועי' מ"ש שם ליישב דעת רבינו וסיעתו בחיבורי ש"י: וכל שאין מחזירין אין סומכין כו'. דברי רבינו פה דסובר דסמיכה דוקא בשהייה מותר אבל לא בחזרה ואין כן שיטת התוס' דף ל"ז ע"א ד"ה מהו לסמוך למ"ד לשהות תנן מבעי ליה בין בשהייה בין בחזרה יע"ש. ובאמת נראין דברי רבינו וראיה לזה דאל"כ קשה בהא דאמר דף ל"ח ואף ר"א סבר מחזירין אפי' בשבת דלמא בסמיכה בחזרה הוי וכמ"ש הרש"א בתוס' דף ל"ו ע"ב ד"ה חמין יע"ש. ולשיטת התוס' י"ל דהנה ר"ח בדף ל"ז אמר קטמה והובערה משהין עלי' כו' ומחזירין כו' ולפי מה דמסיק תלמודא שם דלא שייך למתני סומכין משום מקיימין יראה דסובר ר"ח לפי האמת סמיכה אסורה וא"כ חולק על הברייתא וצ"ל לשיטת התוס' דתנא סומכין משום מחזירין דתרווייהו שווין היכא דמותר להחזיר מותר לסמוך וא"כ שפיר הוכיח ר"ח לשיטתיה ודוק היטב:
י״א
ומותר להחזיר מכירה לכירה. כ' הה"מ שהוא מהירושלמי סוף הלכה א' ועי' בק"ע שם ד"ה אפי' כו' מה שהביא הב"י סימן רנ"ג בשם רי"ו בח"ג כתב בשם ירושלמי שאסור להחזיר מכירה לכירה שדבר זה תמוה שהאוסר והמתיר שניהם מביאים ראיה ממקום אחד ע"ש מ"ש ליישב ובש"ע השמיט דין זה ועי' בס' ברכי יוסף שם:
י״ב
מפני שאין צריכין בישול הרבה. ועי' בה"ה ואחרים פירשו בו בהיפך ולבוש בסימן רנ"ד ג"כ כתב הנך ב"פ וכתב דאין נ"מ בין הטעמים ובא"ז כתב דנ"מ דלפי' רבינו אסור גם בשוגג במ"ש משא"כ לטעם הב' דלא רבו העושים כן למ"ש אין לאוסרו בשוגג ובס' ק"נ הקשה לפי' פי' רבינו בשבת דף י"ח בהא דלא ידע מעיקרא טעמא דשמא יחתה תקשי למתני' דבשר ובצל ואין לומר כמ"ש התוס' שם דשא"ה דאין דבר מפסיק בינו לגחלים ומ"מ קשה מאי פריך מוגמר וגפרית נמי לגזור הא בלא הך ברייתא דתורמסין קשה דהא ג"כ אין דבר מפסיק בשלמא לפירוש התוס' ניחא דה"א דבדבר שצריך גמרו יום ולילה אסח דעתיה מניה ולא שייך חתוי ובגפרית ומוגמר תני מתגמרין והולכין כל היום כולו ועל תורמסין שפיר מקשה דג"כ צריך לבשלם יום ולילה אבל לפי' רבינו קשה ע"ש שדחק מאוד ובאמת לק"מ די"ל דרבינו סובר ליישב קושית התוס' כמ"ש בס' ק"ע פ"ק בשבת הל' ה' ד"ה דרכו כו' דבשר ובצל שאני שדרכן להתהפך הלכך שפיר יש לגזור בהו שמא יחתה וסברא זו נזכר בירושלמי שם, א"נ י"ל לדעת רבינו עפמ"ש בחי' מהר"ם לובלין בהא דמסיק בגמ' דף י"ח טעמא דלא תמלא אשה כו' שמא תחתה בגחלים א"כ לפי טעם זה אין לאסור כ"א לכתחילה ואמאי קתני בברייתא אם עשה כן למ"ש אסורין בכדי שיעשה הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ומאי מלאכת שבת איכא כאן ע"ש. וא"כ י"ל דהמקשה מש"ה לא רצה לשנויי טעם משום חתוי דדחיק לי' קושית המהר"ם ועי' בחי' הגאון מ"ו בס' ז"י שם בתוס'. ודע דמ"ש המהר"ם שם ליישב קושיא זו דמה"ט אסר בכדי שיעשה דחיישינן שמא יחתה בגחלים ולאו אדעתיה ואיכא מלאכת שבת ודברים אלו תמוהים מאד דא"כ אם ידע בודאי שלא היה בביתו כלל ולא נעשית איסור מותר למ"ש מיד וז"א דהא רבינו פה סתם הדברים דאסורין למ"ש בכדי שיעשו ועוד מי גרע בעבר ושהה בתבשיל שאסור להשהותו ואסור למ"ש בכדי שיעשה ושם לא שייך סברא זו כמבואר בדברי רבינו הל' ט' אלא ודאי דהטעם שכל שעבר על מה שאסרו חז"ל קנסו אותו ליאסר בכדי שיעשה ודוק:
ט״ז
מפני שהן כמצטמק ורע לו. עי' כ"מ מ"ש הרמ"ך סיוע לדבריו דרב גופא דאמר כו' וכ"כ הר"ן ליישב שיטת הרי"ף בזה ע"ש:
י״ח
כדי שיקרמו פניה שהם מודבקין כו'. כתב הה"מ רבינו פסק כר"א ועי' ר"ן שכתב די"א דר"א דהכא הוא ראב"י ואפשר שזה היה דעת רבינו ומש"ה פסק כוותיה דקיי"ל דמשנת ראב"י קב ונקי, ועי' בתוס' דף כ' דרש"י כתב נגד הירושלמי ובס' שושנים לדוד לחלק יצא בין גרף התנור מאור ובין איננו גרוף ובזה אפשר ליישב סתירת רבינו עי' כ"מ ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק ג׳
א׳
אבאר קצת עניני שהיה והטמנה ויבואר גם דעת רבינו בפרק זה בס"ד. דע דאיכא תרי טעמי באיסור חזרה חדא כמו שפירשו התוספות ורז"ה דגזר שמא יחתה בגחלים אם יחזיר לתוך הכירה ומאי דגרע משהי' זהו לפי דכשמשהה הא ודאי רותח הוא אבל בחזרה בשבת דחייש שמא נצטננו שוב בשעת החזרה יש לחוש שמא יחתה בגחלים וכמו"ש רבינו תם בספר הישר באורך דבסתם חזרה התבשיל צונן הוא עיי"ש בזה. עוד איכא טעמא לאסור משום מבשל בשבת ואף אם נתבשלה כל צרכה מ"מ אסור להחזיר משום דמיחזי כמבשל בשבת ואתי להחזיר גם כשלא יהא מבושל כל צורכו. ונראה דהך טעמא דמבשל תלי' באשלי רברבי כי כ"ז שאינה ראוי' לאכילה היינו שלא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי לא שכיח שיטול הקדירה מן הכירה בשבת דליתי אח"כ לחזרה וע"כ בראוי' לאכילה ושוב אין בה משום בשול אחר בשול ואמאי נגזור להחזיר אמנם זהו לשיטת הפוסקים אבל דעת הרמב"ם הוא דיש בה משום בישול אחר בישול כ"ז שלא נתבשלה כל צרכה לגמרי עיין פרק ט' ובהמגיד - ולפי זה רבינו אזיל לטעמי' וסבר דמשום בישול אסרו להחזיר ומש"ה פסק דכל שאסור להחזיר אסור לסמוך דמאי נ"מ כיון דמשום בישול אתי גזירה שמא יחזיר קודם שנתבשלה כל צרכה ומש"ה פסק דמבעוד יום מותר להחזיר דהא ליכא חשש דבישול כלל. אבל התוספות לטעמייהו דמשום שמא יחתה הוא דמשום בישול לא שייך דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי היינו שתהא ראויה לאכילה שוב ליכא משום בישול כלל עיין תוספות י"ח בד"ה שמא יגיס דפירשו משום צובע וברא"ש פרק כירה וקודם בישול כמאכל בן דרוסאי אין דרך ליטול מן הכירה וע"כ הטעם הוא דאסור משום גזירת חתוי ולפ"ז דוקא תוכה אסור הא לסמוך אצלה שרי, כיון שדופן הכירה מפסיק בין הגחלים תו ליכא למיחש שמא יחתה ומש"ה אסרי להחזיר מבע"י שמא יחתה משחשכה ועיין רא"ש ודו"ק. ולכך סמך רבינו דין דמגריפה בהלכה י"א שגם הני דיני דחזרה משום בישול הוא דאסורים וברור. ולפי דעתי נראה הא דאסור להחזיר בכירה גרופה בהניח ע"ג קרקע היינו דוקא בנטל להשתמש מתוכה אבל בנטל מכירה שהבלה מועט ליתן לכירה שהבלה מרובה אפילו בהעמיד ע"ג קרקע שרי כיון שלא נטל להשתמש ממנה דבנטל להשתמש מתוכה דוקא מיחזי כמו שנגמרה שהי' הראשונה ולכך לא הזכיר הגמרא רק עובדא דר"ה דמזגו לו הכוס ובזה מפליג הגמרא בין עודן בידו להניח ע"ג קרקע. ואפשר לפרש הא דבעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו כוונתו היא לכך כשהעמיד ע"ג קרקע בינתיים רק שלא נטלה להשתמש מתוכה אלא לפנות ממיחם למיחם מהו מי הוי כהעמיד ע"ג קרקע בנטל להשתמש מתוכה או לא ויתישב מה שהקשו בתוספות ודו"ק. ובענין חזרה מבעו"י כשאינה גרופה עיין בתוספות ל"ו ד"ה ובה"א וברא"ש. והר"ן כתב דלבית הלל דמתירין בפ"ק להתחיל מבעו"י דלא גזרי אטו משחשכה בוודאי שרי אף באינו גרוף, וב"ש לטעמייהו דסברי דאסור ולכך מבעו"י כ"ז שאין שיעור לבשל אסור להחזיר עיי"ש וקצ"ע דמ"ש מטעינת קורה דמותר משום שאין בה חיוב חטאת א"כ הכא נמי כיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל ואמאי גזרו ב"ש בהא קודם חשיכה ועיין ר"ן פ"ק ורא"ש שם. ולפי מה שהבאנו לעיל דגזירה שמא יחתה משחשכה א"ש, אבל הר"ן פירש משום מבשל עיין בכל דבריו וצ"ע עוד. ובמה שכתב רבינו כל מקום שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עיין במגיד ובית יוסף שהביאו ע"ז דברי התוספות. ובמחכתה"ג דבזה הוי להו לפלפל לעיל הלכה ז' שכתב ואין סומכין לו אע"פ שגרף או כסה כו' דזה מיירי בסמיכה דשהיה מבעו"י אבל כאן נקיט רבינו דין אחר דכל מקום שאין מחזירין עליו אין סומכין לו ג"כ בחזרה והיינו בכירה כ"ז שאינה גרופה שאין מחזירין אפילו מצטמק ורע לו וכי"ב ה"ה דאין סומכין בחזרה וזה לא מוכח כלל מהך ברייתא דכופח דהתם איירי בשהיה כמו שיתבאר למעיין. אבל גם ע"ז חולקים כל אלה שפוסקים כחנניה התוספות ורז"ה שפירשו דף ל"ז דהך בעיא דסמיכה בחזרה מיירי ונפשט דמותר והרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף ועיין רא"ש ודו"ק. וקצת צ"ע פסק רבינו דלפי סברת הגמרא דשהיה מותר בסמיכה באינה גרופה מוכח דגם סמיכה בחזרה באינה גרופה ג"כ שריא דהא בגמרא בעי למיפשט מהך דשתי כירות המתאימות דמשהין ע"ג גרופה וקטומה ואע"ג דקא סליק לה הבלא מאידך וא"כ הא תנא בסיפא רי"א ובה"א אף מחזירין הרי דמותר לסמוך בחזרה בשבת אצל אינה גרופה. וצ"ל דלפום ס"ד בודאי כן הוא, אבל לפי המסקנא אין ראי' מהתם דמדלי' ושליט בה אוירא ובכה"ג שרי' גם בחזרה וכיון שלא נזכר היתר דין הסמיכה בחזרה לכן פסק רבינו לאסור והא חזינן דתנא דמשנתינו לא הזכיר דין סמיכה אצל תנור לאסור אע"ג דפריש בין מתוכו בין מע"ג הרי כייל דין סמיכה בהך דין דעל גביו, א"כ בכירה דקא נקיט לא יתן עליו עד שיגרוף או כו' ג"כ כייל דין סמיכה דלא יסמוך עד שיגרוף אע"ג דבשהיה מותר בסמיכה כמו דפריש בברייתא אבל חזרה לא פריש ובאיסורא קאי וכמו דהך עלי' דנקיט הוא משום סיפא דמחזירין דוקא עלי' הא לתוכה אסור כר' חלבו ודו"ק. ובמה שכתב רבינו בהלכה י' כל שמותר כו' הביא ההמ"ג בשם ראב"ד שכתב שצ"ל כל שאסור לשהותו כו' אסור להחזירו וחשבו למתעתע ולדעתי יתכן בכוונת ראב"ד דסובר דתבשיל שמצטמק ויפה לו דבשהיה אסור עד שיגרוף ואפילו נתבשל כל צורכו ומותר בגרוף וקטום אסור בחזרה ולא התירו להחזיר בשבת אלא דוקא מצטמק ורע לו שמותר בשהיה אפילו בכירה שאינה גרופה וקטומה ובברייתא דנקט ר' יהודא דין דעקר לא יחזיר ע"כ אחמין הוא דב"ש ג"כ מתירין בשהי' ואסרי בחזרה וחמין הוי מצטמק ורע לו. וזהו שהגיה כל שאסור לשהותו ע"ג האש היינו באינו גרוף וקטום אסור להחזירו אפילו בגרוף וקטום ולכך לא אייתי גמרא דילן לענין חזרה בשבת אלא עובדא דר' אושעי' בחמין ובהוחמו כל צרכן דהוי מצטמק ורע לו. והא דאמר בריש סוגיין וב"ה אומרים חמין ותבשיל כו' שמחזירין תבשיל היינו בקושיא דלא סליק לי' פירוש דמשנתינו [ואפשר דאי להחזיר תנן הא לשהות שרי אף ביפה לו באינה גרופה אז להחזיר שרי בגרופה] אבל לפום המסקנא לא איירי בית הלל רק במה דמיירי ב"ש דלא קאי רק אחמין דהוי מצטמק ורע לו דבזה מתירין הם בשהי' ובהא מתירין ב"ה בחזרה. וזו היא שיטה חדשה ונכונה בעיני ודו"ק ועיין לקמן. והנה כתבו התו' בשמעתין ל"ח: ד"ה אילימא בשאינה גרופה כו' דבגרופה לא מסתבר לי' שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא כו' מזה נראה דלאביי דבכופח אין נ"מ א"כ מטעם זה בכירה נמי דגרוף וקטום אסור להחזיר בתוכו כר' חלבו א"כ בהסיקוהו בקש וגבבא ג"כ אין מחזירין לתוכה וע"ז לא אשכחן מאן דפליג א"כ אמאי דחיק הש"ס לעיל דר' חלבו אמאי לימא דקאי אקש וגבבא ומיהו זה ל"ק דאיפה נזכר חזרה דקש במשנתינו אך לא שמענו זרות כזה ותו בהעמידן ע"ג קרקע ג"כ יהא אסור בחזרה בשבת בהסיקוהו בקש וגבבא וכ"ז זר. לכן נראה דבאמת בקש וגבבא לא חיישינן כלל דליכא גחלים אבל בגפת וגרופה שהי' גחלים אסור בהני מילי. אמנם בכופח לא ניחא לי' לחלק דהכא הטעם הוא על כרחו משום שהבלו עושה אותו כתנור ובגרוף מגפת אין בו הבל יותר מקש וגבבא וא"כ הוי ככירים של גפת שנגרף האפר מתוכו ופשוט. והנה לא ידענא פירוש הברייתא כופח שהסיקוהו בקש כו' ואין נותנין ע"ג מאי אין נותנין ע"ג דקאמר כיון דהוי ככירים שהוסק בקש א"כ הכל שרי אם לא דבכיריים שהוסק בקש אסור להחזיר לתוכה ואם העמידה ע"ג קרקע וראיתי להגר"א בהגהות דגריס ונותנין לו ע"ג ע"ש ומצאתי בב"ח שהעיר קצת מזה ועי' תו' ישנים ובאמת כי הטור חולק על רבינו והגירסאות שונות וברי"ף לא נזכר כלל הך דכופח ולא היה בגרסתו. והנה בהלכה ו' כתב רבינו ולמה אסרו לשהות בתנור אעפ"י שגרוף כו' ומפני זה הכריח הר"ן כהרז"ה ז"ל דבגרופים הגחלים מתחת הקדירה לצד אחר מיירי משנתינו ובזה אסור בתנור אבל בגרוף לגמרי גם בתנור מותר ועמד ע"ז מלשון הירושלמי הגורף עד שיגרוף כל צרכו כו' צריך לחטט ביד ונדחק דמיירי הכל לצד אחר מתחת הקדירה, ופוק חזי לקמן הלכה ב' הורי מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין כו' דלא ידעין מגיריית ע"ש ג"כ לצד אחר ואטו מי לא יכלו לגרוף כל הגחלים וחומו משתמר וכל משכיל רואה שפירושו בירושלמי לא מחוור ואחר הסליחה אין סעד כלל מהירושלמי דלפום גמרא דילן דקא מתמה אלא אי אמרת בשהיה תנן מ"ל תוכה מ"ל גבה הרי דסובר דבשהיה אין סברא לחלק דעיקרא דאיסורא הוא משום שמא יחתה בגחלים ומ"ל תוכה ומ"ל גבה. ולפ"ז שפיר כתב הרז"ה דבגרוף לגמרי אין סברא לאסור שהיה אף בתנור כלל וכן חזרה דלדידי' הוא משום שמא יחתה אלא בגרוף לצד אחר דוקא ובכירה כה"ג שרי. אבל הירושלמי אמר דבשהי' ג"כ תוכה אסור ודוקא על גבה מתיר במשנתינו ומפרש דאימת מקרי תוכה כ"מ שאין היד שולטת [ומוכרח דהירושלמי על שהיה קאי לחלק בין תוכה לע"ג מעובדא דר' זעירא דהוי מעוט קומי תבשילין רותחין עי"ש והרמב"ן לא פירש כן] ומייתי מהך דאמרינן מותר להפשיר במקום שהיד שולטת כו' דמיירי בשבת. וטעמו דגזר ע"ש אטו שבת ואינו מבושל כמאכל בן דרוסאי וכמה עובדי דמייתי בכירה גרופה דאצרוך למיתן תמן תלתא כפין (אבנים) כדי שלא יהיה במקום שאין היד שולטת א"כ בגורף לצד אחר אסור דאף מחום הגחלים גם למעלה על גבה היד אין שולטת שם, וכן בתנור שחומו משתמר מאוד אין היד שולטת גם על גבה אף אם גרוף מכל הגחלים לגמרי וזה ברור בשיטת הירושלמי ולכך אמר הגורף עד שיגרוף כל צרכו. ובקוטם פשיט מהך דתנן יו"ט שחל ערב שבת דאסור לקטום שהוא מכבה וכבוי אסור ביו"ט. מלבד עליה נעורת של פשתן דהבערה לצורך כבוי מותר. (ואפשר דמשום אוכל נפש שרי) הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו. דלא בעי אלא מקצת וכ"ז ברור בס"ד ועיין ביצה ל"ב קטמא שרי ובהגהות מיימוניות פ"ח אות ל' ע"ש היטב. והכוונה לקטום את התנור שרי אע"ג שמכבה לצורך וכמו דשרי לגרוף אם אי אפשר לאפות ודו"ק. ובהלכה י"א כתב רבינו ומותר להחזיר מכירה לכירה אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובא כו' ומקורו העיר המגיד מסוף פרק ב"ט ובכירה סוף הלכה א' א"ר אמי זימנין סגיאין יתיבת קומי ר' הושעיא ולא שמעית מיניה הדא מילתא. א"ר זריקן לר"ז לא שמע מיניה מותר שמע מינה אסור פירוש בתמיה הלא איסור לא שמע ממנו ור' לעזר מעיד ששמע שמותר לכן קיי"ל דשרי וזה ברור ודלא כרבינו ירוחם שהביא להיפך במח"כ עיין שירי קרבן. ונראה סעד לזה מתלמודין דף ל"ז דקא בעי למיפשט מהך דאמר ר' ספרא אמר ר' חייא קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה ש"מ לסמוך נמי קטמה אין לא קטמה לא כו' סומכין בחד מקום הוא כו' ואם נימא דאסור להחזיר מכירה שהבלה מועט לכירה מרובה א"כ כשסמך מבעוד יום אצל הכירה שדופן מפסיק ואח"כ בשבת מחזיר ע"ג כירה בוודאי אסור שמתחילה היה הדופן מפסיק ועכשיו אינו מפסיק וא"כ קמ"ל רב ספרא בשם ר"ח תרתי דקטמה ונתלבתה הוי כקטומה ומש"ה תרתי נקט סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה היינו אם סמך מבעו"י חוזר וסומך עליו בשבת ואם היתה ע"ג מבעו"י מותר להחזיר ע"ג בשבת אבל כשסמוכה מבעו"י אסור להחזיר ולתת ע"ג בשבת. אלא ע"כ דשרי ומש"ה מקשה שפיר סומכין למה לי קטמה ומכש"כ דשרי להחזיר מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה. וזה ראיה נכונה ודו"ק. ואגב נבאר דיבורי רש"י אחדים בזה. ל"ז ד"ה אי ר"מ קשה כו' ולב"ה בתרתי כו' עיין רש"א. ופשוט דהכא אפשר משום דסליק הבלה דאידך דהוי כסומך ע"ג כירה שאינה גרופה וכמו דהוי ס"ד דגמרא לקמן ומש"ה תבשיל לא ולכך לא הוי רק חדא ודו"ק. שם רש"י ד"ה משהין עליה ואעפ"י שלא קטמה ואמוראי נינהו אליבא דריו"ח. בלא זה איכא אמוראי, דרב ששת אמר ר' יוחנן חמין שלא הוחמו כל צרכן ורב שמואל בר יהודא אמר משמיה חמין שהוחמו כל צרכן ואפשר משו"ה לא קשה דאימא דרב ששת מיירי במצטמק ויפה לו ואינהו מיירי במצטמק ורע לו וכן היא שיטת בעל המאור. ומה שדחה זה הרמב"ן במלחמות כבר כתבו התוספות ל"ו: סד"ה חמין ותבשיל סברא לאסור במצטמק ויפה לו ולהתיר ברע לו בלא הוחם כל צרכו מהכרח השמועה. ומה שכתב הרש"א שט"ס נפל ברא"ש וצ"ל מצטמק ורע לו במחכ"ת נעלם ממנו דברי המלחמות באורך גדול. ואכמ"ל. שם רש"י ד"ה להחזיר תנן כו'. הילכך עיקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה עיין רש"ל ורש"א. ובפשוטו נראה דאם נימא דלשהות תנן דבעי גרופה וקטומה א"כ דמי לחזרה דמה שמותר בשהיה מותר גם בחזרה בין לב"ש בין לב"ה. א"כ לדידן דקיי"ל כחנניה דפליג עלייהו דמותר לשהות באינה גרופה וקטומה כ"ז שנתבשל כמאכל בן דרוסאי הוה אמינא דגם להחזיר מותר אחרי שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אף באינה גרופה דדומה לשהיה בכל מילי. משו"ה קאמר דלהחזיר תנן ומוכח מזה דחזרה גרע טובא משהיה דשהיה מותרת באינה גרופה ולהחזיר אסור והיינו כרב ששת וע"ז פריך רבא תרווייהו תנינא דמסתמא דפ"ק מוכח דסיפא להחזיר תנן ודו"ק. ובירושלמי הלכה ב' ר' יודן בי ר' ישמעאל הורי מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון ובלחוד לא ידעין מגיריית. וזה כפי מה שמתיר לעיל הירושלמי גבי כירה בשהיה דוקא על גבה למרמי תלתא כפין כמו שהורה ר' זעירא וטעמו שהקיל בתנור משום דסובר דתנור של משנתינו הוא בתנור של נחתומין הא תנור דידן ככירה דמי וכמו שהביאו רמב"ן ור"ן בשם ר' חננאל ולכך הורי דלא ידעין מגירות גזירה מפני הנחתומין וז"ב. [ולהך שיטה שבחידושי דבקש וגבבא אף בתנור מותר א"ש דבהוסק בקש וגבבא מיירי ודו"ק] והנה במה שפירשתי לעיל שיטת הראב"ד דחזרה בכירה גרופה לא שרי רק במצטמק ורע לו מדלא מדכר הגמרא רק חמין בזה העיקר הוא כרבינו ז"ל דהירושלמי מכריח וז"ל פרק קמא הלכה י' ר' ביבי בשם ר' יוחנן תבשיל שור שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להחזירו ע"ג כירה קטומה הרי כיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו בשר שור דצריכה הרבה בישולא ומצטמק ויפה לו מותר אע"ג דבשהיה באינה קטומה אוסר אף חמין שהם מצטמק ורע לו ודו"ק. ובירושלמי פרק קמא הלכה י' ר"ש בשם ר' אבוה ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותי' עשה כן מבעוד יום מותר ואמרתי בביאורו דנראה דהירושלמי מתרץ מה שהקשו ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י וע"ז משני שפיר דניחזי דבשבת יש שני עניני מלאכות אחת מה שחיובו נגמר בשעת עשיית האדם את המלאכה כמו מבעיר וצידה וכי"ב וכיון שע"ז אנו מחייבין אותו כשעשה בשבת ה"נ קודם השבת כשעשה המלאכה נגמרה פעולתו ומה שנעשה אח"כ בשבת לא חיישי' ולא שייך שום גזירה אבל בצלייה ובאפייה שאם נצלה בו כגרוגרות או נאפו פניה או נתבשל שליש בישול חייב אף שהצלייה בא אח"כ ממילא ואם ירדה הפת קודם גמר האפייה פטור ולכך כשהניח ע"ג האש מבעו"י והצליה והאפיה היתה בשבת א"כ לא נגמרה מלאכתו מבעו"י ואילו היה עושה כן בשבת לא היה חייב על האפיה לולי גמר האפיה שנקרמו פניה נמצא דזה שנעשה בשבת הוא מעצם המלאכה המחייבת לאדם אם אפה בשבת שפיר שייך לגזור משא"כ גבי שריית סממנין דאם עשה בשבת היה חיובו רק על הנתינה במים וזה עשה מערב שבת. [מלבד במלבן צ"ע אם בעי שיתלבנו ויהבילו לענין חיובו] וזהו פירוש הירושלמי. ב"ה ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו חייב דאם נתן סממנים בשבת עם חשיכה למים שמא לא עשה מלאכה [והא דנקט אסור משום בה"ש הוא] אלמא דהמלאכה נגמר מיד ה"נ מלאכתו נגמרה מבעו"י ומותר ולא גזרו, אבל גבי אפיה אם הניח פת בתנור בשבת עם חשיכה ונקרמו פניה בחול פטור דזה הוי מעצם החיוב א"כ כשמדביק בערב שבת מבעו"י אסור דהחיוב הוא בצירוף קרימת פניה ודו"ק. ודע דנראה ברור דזורע ונוטע בשבת חייב אף דקליטתן בחול וכמאן דמנחא בכדא דמיא, ודאי דאין הקליטה מעצם החיוב ואם בא להוציא הזרעים מתוך הקרקע טרם שנקלטו חייב דכן הוי מלאכת הזריעה, שהוא טומן בקרקע מילי דעבוד לצמוחי פירא ודבר זה מפורש במנחות דף ע"א מנין לעומר שמתיר בהשרשה כו' אשר תזרע משעת זריעה א"ל ר"פ א"ה אע"ג דלא השריש נמי א"ל סודני בשדה כתיב עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. רש"י הרי דזורע מקרי אע"ג דלא השריש וחייב בשבת ובירושלמי פ"א דכלאים מודה רשב"ל לענין שבת עד שתנוח הא כי נחה חייב אע"ג דלא אשרוש ועיין שנות אליהו שם וזה ברור. ובתורת כהנים שמיני פרשה ט' מניין לזרעים טמאים שזרען טהרו ת"ל אשר יזרע יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל הוא. הרי דזורע הוי בלא השרשה. ובשיטת הבבלי תמהו רבותינו בתוספות על מה דסליק אדעתייהו דרבה ורב יוסף דבשכח קדירה ע"ג כירה דאפילו מזיד מותר דהא תניא לעיל לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין כו' ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. ולדעתי לא קשה דמאן מכריח אותם לפרש כב"ה. דילמא מוקי להך ברייתא כב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא ובכה"ג שכלי שלו אינו שובת אסורה כמו כל מעשה שבת וכמו דס"ד דגמרא לעיל י"ח: לימא ב"ש היא כו' ולכך אסורים למוצאי שבת אבל לדידן דמדרבנן גזירה שמא יחתה במזיד נמי שרי ודו"ק. וא"ל דהא התוספות העלו לעיל לרבה דסבר הא דאסרי ב"ש בכלים דווקא דאיכא בהו מעשה אבל אם לא עבדי מעשה שרי דנראה דבישול הוי כאלו עביד הכלי מעשה שהכלי מבשלו מחומו שקבל מן האש והוי טפי מאונין בתנור שהתנור אינו עושה כלום, וכן מצאנו לרבינו שכתב בהלכות כלים פרק ט"ו הלכה ד' תנור שהסיקו להיות צולה בו ה"ז מקבל טומאה ללבן בו אונין של פשתן טהור שאין זה כעושה מלאכה בגוף התנור והוא מתוספתא הביאה הר"ש עיי"ש וזה כדברינו - ובל"ז לק"מ. דבפ"ב דביצה מביא הך דהמבשל בשבת היכא דמבטל מעונג שבת אחמרי רבנן עיי"ש ברש"י ולכן לא גזרו היכא דלא עביד מעשה. אבל בתורמוס שמכינה לצורך חול גזרו לאסור בכדי שיעשה ודו"ק. והנה לעיל דף י"ח: לימא ב"ש היא ולא ב"ה אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה, הקשו בתו' מעיקרא דלא סליק אדעתיה הך דשמא יחתה תקשה לי' הך דאין צולין בשר בצל וביצה. ותירצו משום שמונח על האש ידע דשייך שמא יחתה. וכבר הקשו ע"ז דא"כ מאי פריך מוגמר וגפרית הא מונח על האש ולכו"ע שייך חתוי ומאי שייך זה להך שנויא. - אולם באמת קושייתם היא קושית אבות העולם בית שמאי לבית הלל בתוספתא וז"ל אמרו בית שמאי לבית הלל אין אתם מודים לנו שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו צרכן מבעו"י והירושלמי מביאה. אמר ר"ז אלולי דלא מעייל רישא ביני אריותא הוינא אמר טעמא תמן בשר בצל וביצה דרכן להתהפך. הכא מאי אית לך מימר. ובפירושא דירושלמי לא נזכר כלל גזירה שמא יחתה רק הבבלי חידש לן הך גזירה וטעמא דמהפך הבשר כדי שיצלה משני הצדדין וכמו דאמר במנחות נ"ז נצלה מצד אחד כו' משני צדדים כו' ובשעה שהופך אגומרי הרי הוא מכבה הגחלים במה שמניחו על הגחלים וחותה בגחלים וצולה הוא בשבת. אבל כאן בשריית דיו וסממנים מאי אית לך, אמר ר' יודן נצלו כמאכל בן דרוסאי אסרו דבר שדרכו להתהפך עד שיצלה כל צרכו מבעוד יום פירוש דלפ"ז צ"ל אפילו אם נצלו כמאכל בן דרוסאי ג"כ דרכו להתהפך ואיכא משום מכבה בגחלים ג"כ צ"ל אסרו, א"ר מנא כו' מותר [וטעמא דב"ה] דינון יכלין לומר לן האיך אתם משיבים לנו מדבר שדרכו לצלות כל צרכו מבעו"י כו', פירוש דשש תקיעות היו תוקעין להבטיל העם ממלאכתן ולהדליק הנר ואח"כ היו שוהין כו' עיין שבת ל"ה: וא"כ מעת שהיו כל העם שובתין ממלאכה היה שהות לצלות בשר כו' אבל אם תאסור שריית סממנים הלא צריך לאסור לשרות סממנים בעוד שהעם חורשין בשדות והחנויות פתוחות שאין שהות עוד לשרות מבעו"י ובכה"ג לא גזרו בהו רבנן. א"כ זהו סברת גמרא דילן ג"כ לפום מה דלא ידע גזירה דשמא יחתה וברור. ושיטת הירושלמי ביארתי לעיל בהך דשהיה בכירה שאינה גרופה דגזירה היא אולי אתי לעשות זה בשבת ולכך לא הותר כי אם בגרופה וע"ג במקום שהיד שולטת משום דזה שרי אפילו בשבת, אבל לא משום שמא יחתה, ולפום גמרא דילן דשמא יחתה מותר אפילו בתוכה בגרופה בשהיה ודו"ק כי רבים לא דקו בכ"ז.
ה׳
בכס"מ כתב הרמ"ך צ"ע כו'. נ"ב מפורש כן לרב אדא בר אהבה עיי"ש היטב.
י״א
אסור להכניס מגריפה כו' להוציא ממנה בשבת כו'. פי' אעפ"י שאינו מכוין לבשל רק להוציא התבשיל בכ"ז אסור הואיל והוא ע"ג האש קרוב לפסיק רישא שיגיס ויתבשל ע"י ההגסה, אבל באינו עומד ע"ג האש אלא שהוא בקדירה כלי ראשון אע"ג דכי מגיס ומכוין לבשל ומתבשל איכא חיובא דבר תורה כדמוכח בהא דסוגיין דכי מוקי ביורה עקורה פריך דילמא מגיס וכמובא לקמן הלכה י"ז מ"מ כי אינו מכוין אלא להוציא התבשיל לא הוי פסיק רישא ומותר. ודו"ק ולקמן פרק כ"א הל' י"ג מותר לגמור כו' מעל האש שאינו מגיס.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שבת פרק ג׳
ב׳
וטוענין בקורת בית הבד וכו'. פ"ק דשבת (דף י"ט) אמרו על מתני' דושוין אלו ואלו שטוענים וכו' מאי שנא כולהו וכו' מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא וכו' ר' ישמעאל היא דתנן השום והבוסר וכו'. ויש לתמוה בדברי הרב המגיד במה שכתב ור' יוסי בר' חנינא כי קאמר מתני' כר' ישמעאל לאו למימרא דבמחוסרין וכו' דהיכי תיסק אדעתין לומר דר' יוסי כר' חנינא ס"ל דמאי דקאמר ר' ישמעאל הוא אפי' במחוסרין דיכה ומותר בידים והיכא אשכח תנא דסבר במידי דאתי ממילא במחוסרין דיכה שפיר דמי דהא הך מחוסרין דיכה דהכא הוא אפי' בידים מותר בשבת ואנן בעינן לאשכוחי תנא דסבר דממילא מותר כדברי ב"ש וכי תימא דמאי דמתרץ ר' יוסי בר' חנינא הוא דמאי דקאמר מתני' שטוענין בית הבד אפי' בידים בשבת. אין זה במשמע. דמתניתין כולה בערב שבת איירי ועוד דאין זה עולה על הדעת לומר דהטענת בית הבד מותר בשבת. ונראה לומר דמכל שכן קא דייק דהא אשכחן לר' ישמעאל דבמחוסרין דיכה אפי' בידים מותר כ"ש מידי דאתי ממילא דהוי מותר בשבת דהא אי עביד ליה בשבת אינו חייב חטאת אע"ג דלרבי ישמעאל מותר גמור הוי ולבית שמאי ובית הלל איסורא דרבנן מיהא הוי מ"מ למדנו מכ"ש דאינו חייב חטאת אי עביד לה בשבת וכסברת ב"ש. עוד כתב הרב המגיד דאל"כ לא הוו גזרי רבנן מידי וקשה דלמה שתירץ א"נ מדאורייתא נמי אסור כל שמחוסרין דיכה א"כ לא גזרי רבנן מידי והוה לן לגזור מחוסרין שחיקה אטו מחוסרין דיכה. ועוד קשה למה שתירץ דמדאורייתא אסור דא"כ דאי עביד ליה בשבת בידים אסור א"כ איך אמרו בגמרא קורות בית הבד וכו' דאי עביד ליה בשבת לא מיחייב חטאת הא כיון דאמרת דאיכא איסורא דאורייתא במחוסרין דיכה היכא דעביד בידים א"כ הוי חייב חטאת. אלא שי"ל דאע"ג דאסור מדאורייתא אינו חייב חטאת דדומה לחצי שיעור מן התורה ואינו חייב כלום. ובכה"ג נוכל לתרץ קושיא הראשונה דכיון דאין בדבר חיוב חטאת מן התורה אלא איסור בעלמא לא קשיא לן אם כן לא הוו גזרי רבנן אבל מעיקרא דבמחוסרין שיחוק היה חייב חטאת מש"ה הוה קשה לן היכי לא גזרי רבנן מחוסרים שיחוק אטו מחוסרין דיכה. א"נ י"ל לקושיא הראשונה דמאי דקאמר א"נ הכי פירושו אף דאין זו קושיא לומר דלא הוו גזרו רבנן מ"מ י"ל דמחוסרין דיכה אסור מדאורייתא והשתא לא גזרו רבנן כלל והך א"נ סותר העיקר הראשון דאמר דאפי' לא הוו גזרי וכו' וכן מוכח שם בדברי התוספות בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמור דמקשה למתרץ דפליגי בהאי ואם תאמר היכי קאמר הגמרא והני נמי כמחוסרין דיכה דמי דלפי דברי הרב המגיד משמע דפי' והני מחוסרין דיכה דמתניתין דמחוסרין דיכה דבידים הוי דאין כאן מדרגות בין מחוסרין דיכה דממילא לאין מחוסרין דבידים א"כ כיון דלא שאני בין בידים לממילא והכל הוא מותר א"כ קשה דלא הוו גזרי רבנן במידי לפי תירוץ הראשון של הרב המגיד. וי"ל דמתני' דקאמר שטעונין וכו' ודאי דוקא ממילא אבל בידים אסור ובכי הא גזרי רבנן בידים דאסור ומאי דקאמר הני במחוסרין דיכה ה"ק הני דמתניתין כמחוסרין דיכה דמו וכיון דהוי מחוסרין דיכה דממילא ור' ישמעאל לא איירי אלא באין מחוסרין דיכה בידים דלא אשכחת לר' ישמעאל דאיירי במחוסרין דיכה ממילא דמותר והיכי מוקמת מתניתין כוותיה דאפשר לומר דבמחוסרין דיכה אע"ג דממילא אסור. ואין הכונה לומר והני במחוסרין דיכה דבידים כדהוה סליק אדעתיה ולקושיא שהקשה הרשב"א לדעת ההלכות יתורץ במה שכתב הרא"ש ז"ל דר' יוסי בר חנינא אית ליה דמתני' לא חשיב מחוסרין דיכה ע"כ. וזו היא דעת ההלכות ז"ל דמתני' לא חשיב מחוסרין דיכה ור' יוסי בר חנינא אית ליה דר' יוחנן דאמר דמחלוקת ר' ישמעאל ור' אלעזר באין מחוסרין ומש"ה הביאו דברי רבי יוחנן בהלכות והרשב"א והרמב"ן ז"ל שהקשו עליו נראה להם דאין לאוקמי מתניתין במחוסרין דיכה:
ד׳
לפיכך אם גרף האש וכו'. הרי זה מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. כתב הרב המגיד ודיו שאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו [מבעוד יום מותר להשהותו] ע"ג כירה גרופה או קטומה וכתב שזה דעת הרשב"א ז"ל. וקשה דלמטה בלשון המתחיל וכן כל תבשיל וכו' כתב והרשב"א ז"ל כדעת אחרים כלומר דמאכל בן דרוסאי משהין אותו ע"ג כירה שהיא גרופה וקטומה. ונראה להגיה בדברי הרב המגיד ז"ל למטה והרא"ה ז"ל כדעת אחרים. או שנאמר שמה שכתב כאן וכ"כ הרשב"א ז"ל הוא נמשך למה שכתב וזה דעת רבינו כלומר כתב כן הרשב"א לסברת רבינו ז"ל:
ז׳
הרי הוא ככירה שהוסקה בקש וכו' ומשהין עליו. וא״ת בפרק כירה (שבת דף לח:) אמרו כופח שהסיקוהו בקש וגבבא סומכין לו וכו' אבל משהין מנין לו לרבינו. וי״ל דרבינו סובר כן דמדקאמר מתני' הרי הוא ככירה משמע דדמי לכירה ממש וכי היכי דבכירה משהין בשהסיקוה בקש ובגבבא הכא נמי כן. ומה שאמר רבינו דבכופח אע״ג שגרף וכסה היכא שהסיקוהו בגפת ועצים לא מהני האי הוי משום דמפרש מתני' דבגפת ועצים הרי הוא כתנור דהוא אפי' בגרוף וקטום וכדברי רב אדא בר אהבה ואע״ג דאביי דקי״ל כוותיה מפרשה בשאינו גרוף וקטום הרי כתב הרא״ש ז״ל בפסקיו וז״ל ואע״ג דאביי אוקי מתניתין בשאינה גרופה וקטומה ולסמוך ותניא כותיה מ״מ בפירושא דמתני' הלכה כרב אדא בר אהבה וכו' ע״ש. בפ' יציאות השבת (שבת דף י"ח) אמרו בסיפא דברייתא אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. ויש תימה על רבינו איך לא הזכירו גם בריש פרק כירה (שבת דף ל"ז) אמרו קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה וכו' ורבינו לא הזכירו וצ״ע:
ח׳
תבשיל חי שלא בשל כלל וכו'. פ"ק (דף י"ח:) אמרו האי קדרה חייתא וכו' אי בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ע"כ. ונראה דדעת קצת הגאונים ז"ל דכל זה נאמר להחזיר ואי בשיל שרי להחזיר ואי בשיל ולא בשיל אסור להחזיר ולדידהו מצי איירי אפי' במאכל בן דרוסאי דאפי' הכי אסור להחזיר אבל אי איירי להשהות ע"כ צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי וכמ"ש שם התוספות והוא דוחק אבל לדעתם ז"ל אתי שפיר דאיירי בכולל. ואין כן דעת רבינו ז"ל ומפני כן כתב הרב המגיד ופירש תבשיל חי מותר לשהותו וכו' כלומר שלא כדברי הגאונים ז"ל שפירשו מותר להחזירו ולדעתם ז"ל תבשיל חי מותר להחזירו וכן תבשיל שלא הגיע לבישולו וזהו שכתב הרב המגיד ז"ל למטה והדינים האלו שהזכרנו מגרופה וקטומה כו' כלם הם בחזרה בשבת ואע"פ שכתב שם דהרשב"א ז"ל מן הדעת הזה הרי למעלה כתב ודע שאפילו תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וסיים וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא הפך זה. לכך נראה ודאי דהך שכתב למטה והרשב"א ז"ל כדעת אחרים הוא טעות וצ"ל והרא"ה ז"ל וכבר כתבתי למעלה להכרח זה ממה שכתב בלשון המתחיל לפיכך אם גרף וכו'. מ"מ אין לשון הרב המגיד ז"ל מדוקדק במה שכתב וחילוקי התנור וכו' על תבשיל חי דתבשיל חי אין חילוק כדברי רבינו בענין השהייה דבכל גוונא מותר:
ט׳
כל תבשיל שאסור לשהותו וכו'. בפרק כירה (שבת דף ל"ח) גבי שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו ופשטינן לה לאיסורא כרב נחמן בר יצחק וימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו. עוד שם איבעיא להו עבר ושהה מאי וכו' ולא איפשיטא ולקולא. ורבינו גורס בעיא שניה עבר ושכח ופירש דבעיא ראשונה איירי בתבשיל שלא בישל כל צרכו ופשטינן לאיסורא ושניה איירי דמצטמק ויפה לו וכ״נ דעת הראב״ד ז״ל לפרש הך בעיא שניה במצטמק ויפה לו אלא שהוא גורס בבעיא שניה עבר ושהה והטעם כמבואר בהשגות. ולפי דעת המפרשים ז״ל שפירשו שכשהגיע לשליש בישולו משהין אותו ואפי' מצטמק ויפה לו אין כאן מקום לבעיא שניה דהרי לכתחלה מותר לשהות ואם לא בישל כל צרכו הא פשטינן לה לאיסור בבעיא ראשונה והם ז״ל פירשו בעיא שניה דקודם גזרה בעי להו כמ״ש התוס' ז״ל וכ״ז נתבאר בדברי הרב המגיד ז״ל:
י׳
כל שמותר לשהות וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בהשגות שבוש הוא. ואילו דברי המגיד הם כדברי הראב"ד ז"ל דכונת רבינו הוא איירי אפילו בכל אופן אפילו שיהיה התנור גרוף וקטום. ואע"פ שהרב פירש דבריו ואמר ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג וכו' מ"מ הוקשה לו דלא היה לו לכלול בתחלת לשונו כל שמותר וכו' וה"ל למימר חוץ מכירה שהכירה גרופה וקטומה: והוא שלא הניח הקדרה ע״ג קרקע וכו'. בפרק כירה (שבת דף ל"ח) אמרי בעי ר' ירמיה תלאן במקל מהו הניחן ע״ג מטה וכו' תיקו. ורבינו לא הזכירם ונראה דהוא ז״ל פוסק אותם לקולא כמו שפוסק הבעיא דשכח דלעיל ולא הוצרך לפרשה מפני שכבר כתב והוא שלא הניח הקדירה ע״ג קרקע משמע דבהנחה ע״ג קרקע תליא מלתא אבל מה ששאלו בגמרא מפני ששם אמרו ועודן בידו מותר דמשמע דכשאינן בידו אע״פ שלא הניחן ע״ג קרקע אסור ולא נקט הניחן ע״ג קרקע אלא למעוטי אינן בידו. או אפשר דעודן בידו לאו דוקא אלא כל שאינן על גבי קרקע עודן בידו קרי ליה ומפני כן נסתפק השואל בגמרא אבל רבינו שכתב והוא שלא הניחו וכו' אין לטעות בלשון כלל ולכן לא הוצרך לפרש:
י״א
אסור להכניס מגריפה וכו'. כתב הרב בעל מגיד משנה ויצא לו כן ממה שאמרו בגמרא (דף י"ח) וניחוש שמא מגיס וכו'. ובאמת שיש תימה בדברי רבינו דכיון דבגמרא מאי דגזרו ודילמא מגיס אפילו בעקורה מעל האש אמאי הצריך רבינו שיהיה על האש דהא מקושיית הגמרא משמע דבמגיס אפילו בעקירה חייב חטאת. והרב בעל מגיד משנה ז"ל כתב דכל היכא דבמגיס חייב בהכנסת המגריפה אסור. ונראה דמה שאמרו בגמרא ודילמא מגיס הוא משום צובע כמ"ש שם התוס' וכיון דטעמא משום צביעה אפילו בעקירה איכא הך טעמא אבל כשהטעם הוא משום בישול אז בעינן שיהא ע"ג האש. ומה שאמר הרב המגיד כאן משום דכי היכי דהתם בגמרא גזרו משום דאתי לידי הגסה הכא נמי כתב רבינו לא יכניס משום דאפשר דאתי לידי הגסה וזהו שכתב מפני שמגיס בה:
ט״ז
אין צולין וכו'. בגמרא (דף י"ח:) אמרו ללישנא בתרא ולרב אשי דשרי והתנן אין צולין בשר ובצל וכו' כלומר דלר' ירמיה דאסר אוקמינן לה בברחא ולא שריק. וא"כ לכאורה יש לתמוה דכיון דאנן פסקינן לר' ירמיה הך דינא ליתא אלא בברחא ולא שריק אבל בכל השאר מותר ואיך כתב דין זה בכל בשר הנה דמשמע כונתו בין בשר גדיא בין בשר עזיא. ונראה דדעתו ז"ל דמתני' איירי בכל בשר ומפני שהוא בשרא אגומרי גזרו וכמו שתירצו בגמרא לדעת רב אשי ולמסקנא דגמרא הך תירוצא נמי סליק לר' ירמיה דאין סברא לומר דמתני' איירי בברחא ולא שריק אלא בכל בשר איירי וטעמא דבשרא אגומרי שאני:
י״ח
אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה וכו'. בפ' יציאות השבת (שבת דף כ') אמרו איבעיא להו וכו'. ומה שאמר רבינו או באש קאי לחררה דעל זה לא שאלו בגמרא אלא דוקא לגבי פת בתנור שאלו איכא למימר תחתון האיך דגבי תנור או האיך וכו' והוא פשוט: ואם נתן סמוך לחשיכה וכו'. כתב ה"ה פשוט הוא ונלמד מן הברייתא וכו' גבי עססיות ותורמוסין וכו' וק"ו הוא. רוצה לומר דהתם במזיד אסור לערב בכדי שיעשו דהיה ראוי התם להתיר כיון שהם חיים דומיא דתבשיל חי ולא יתבשלו מהרה דהרי כתב הרב המגיד לעיל בשם אחרים ז"ל שהם צריכים בישול הרבה:
נחלת הכלל · ToratEmet
אבן האזל · הלכות שבת פרק ג׳
א׳
מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה בעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה. מש"כ הרמב"ם שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום כתב כן להפקיע מדעת ב"ש כפי מה שאמרו בירושלמי פ"א דשבת דטעמא דב"ש דאסרי להתחיל במלאכה מע"ש הוא משום דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, דלפי"ז סברי ב"ש דנאסר עלינו להתחיל מלאכה מבעוד יום ותעשה המלאכה מעצמה בשבת, דאילו לגמ' דידן גם ב"ש מודו בזה ולא אסרי אלא משום גזירה או משום שביתת כלים, ומה שכתב בסוף דבריו מותר ליהנות צ"ל דבזה כונתו דגם דין מעשה דאסור הוא ג"כ דוקא במעשה ממש ולא כשהמלאכה נגמרה בשבת. ומש"כ ומניחין קילור על גב העין הנה התוס' בדף י"ח ע"א הקשו על ברייתא זו מהא דאמרינן לקמן ק"ח ע"ב שורין קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת וא"כ בשבת נמי שרי להניח ותירצו דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג, אבל בדברי הרמב"ם אין לומר כן דלקמן בפכ"א הל' כ"ה מבואר דאפילו בנותן הקילור לרפואה ע"ג העין מותר, אכן הרמב"ם כתב לקמן מעבירו ע"ג העין ומבואר דדוקא מעביר מותר והוא כמש"כ המ"מ שם דבא לומר דעמיץ ופתח אסור אבל במניח אסור דודאי יהי' עמיץ ופותח. ומכאן מוכח דאם הניח בע"ש אפי' עמיץ ופתח בשבת מותר כיון דעיקר הקילור הניח ערב שבת. והנה הרמב"ם כתב שורין דיו וסמנין והשמיט כרשינין, ונראה דסובר דכרשינין דינם כמו זרע שומשמין עיין סוף פ"ח, דתיכף הוי לש, ומ"מ ב"ש אסרי משום דגם אח"כ נגמר לישתם ולכן להיתר לא כתב הרמב"ם שלא נטעה דהלישה הוי דוקא אח"כ, אכן לפימש"כ בפ"ח הל' ב' א"א לומר כן.
ב׳
מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה בעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה. מש"כ הרמב"ם שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום כתב כן להפקיע מדעת ב"ש כפי מה שאמרו בירושלמי פ"א דשבת דטעמא דב"ש דאסרי להתחיל במלאכה מע"ש הוא משום דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, דלפי"ז סברי ב"ש דנאסר עלינו להתחיל מלאכה מבעוד יום ותעשה המלאכה מעצמה בשבת, דאילו לגמ' דידן גם ב"ש מודו בזה ולא אסרי אלא משום גזירה או משום שביתת כלים, ומה שכתב בסוף דבריו מותר ליהנות צ"ל דבזה כונתו דגם דין מעשה דאסור הוא ג"כ דוקא במעשה ממש ולא כשהמלאכה נגמרה בשבת. ומש"כ ומניחין קילור על גב העין הנה התוס' בדף י"ח ע"א הקשו על ברייתא זו מהא דאמרינן לקמן ק"ח ע"ב שורין קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת וא"כ בשבת נמי שרי להניח ותירצו דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג, אבל בדברי הרמב"ם אין לומר כן דלקמן בפכ"א הל' כ"ה מבואר דאפילו בנותן הקילור לרפואה ע"ג העין מותר, אכן הרמב"ם כתב לקמן מעבירו ע"ג העין ומבואר דדוקא מעביר מותר והוא כמש"כ המ"מ שם דבא לומר דעמיץ ופתח אסור אבל במניח אסור דודאי יהי' עמיץ ופותח. ומכאן מוכח דאם הניח בע"ש אפי' עמיץ ופתח בשבת מותר כיון דעיקר הקילור הניח ערב שבת. והנה הרמב"ם כתב שורין דיו וסמנין והשמיט כרשינין, ונראה דסובר דכרשינין דינם כמו זרע שומשמין עיין סוף פ"ח, דתיכף הוי לש, ומ"מ ב"ש אסרי משום דגם אח"כ נגמר לישתם ולכן להיתר לא כתב הרמב"ם שלא נטעה דהלישה הוי דוקא אח"כ, אכן לפימש"כ בפ"ח הל' ב' א"א לומר כן.
ד׳
כיצד תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו לפיכך אם גרף האש או כסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל התנור אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אע"פ שהוא אש קש וגבבא או מכוסה. מבואר דרבינו פסק כרבנן דפליגי אחנניה ומתני' להשהות תנן וזהו דעת הרי"ף, והנה הרי"ף הביא ראיה לזה דקיימ"ל כמאן דאמר להשהות תנן מהא דאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבא ל"ח ע"ב סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש כו' אבל לסמוך שפיר דמי ואותביה אביי כופח שהסיקוהו בקש וגבבא הרי הוא ככיריים בגפת ועצים הרי הוא כתנור וכו' במאי אילימא על גביו אילימא בשאינה גרופה וקטומה ע"ג מי שרי, אלמא דהכי הלכתא דכירה אינה גרופה וקטומה אסור להשהות ע"ג ע"כ ד' הרי"ף, וכתב הר"ן דהחולקים סברי דהכא לא מכרעה כלל דגמ' נקיט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאמת דברי הרי"ף צריכים ביאור דמאי קס"ד להביא ראיה מכאן והא לא מוכח כלל כמאן דאמר להשהות, ומאן דסבירא ליה דמתני' להחזיר תנן יפרש הגמ' בלהחזיר. ונראה לומר דהנה התוס' שם בד"ה תנור כתבו דאי להחזיר תנן מותר להשהות אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום וראייתם מקדירה חייתא דאמר בגמ' י"ח האי קדירא חייתא ובשיל שפיר דמי והיינו בשיל כמאב"ד והתם ע"כ בתנור איירי עיי"ש. והתוס' הוכיחו מלשון ובשיל דהוא כמאב"ד ובאמת אינו מוכרח כלל ואפשר דכונת הגמ' שם דבשיל לגמרי כפשטה ולא מוזכר כלל בגמ' דהוא כמאב"ד, רק דהתוס' שם בדף י"ח ע"ב פירשו כן דבשיל כמאב"ד משום דסבירא להו להלכה כחנניה דבנתבשל כמאב"ד מותר להשהות, אבל תמוה מאד איך הביאו ראיה משם, ובאמת אפשר דתנור חלוק מכירה והא דאמר הגמ' דמותר להשהות בתנור הוא דוקא במבושל כל צרכו ודלא ככירה, ומצאתי שכבר עמד בזה הגרעק"א בגליון הש"ס רק שכתב שם דיש להביא ראיה יותר חזקה דלא חלוק תנור מכירה לגבי שהייה, ממתני' י"ט ע"ב דתנן ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שירקמו פניה מבעוד יום וסתם חררה היא בתנור כמש"כ התוס' בדף ל"ז ע"א אלמא דגם בתנור מותר להשהות בנתבשל כמאב"ד עכ"ד. ולכן אפשר לומר דזהו טעמו של הרי"ף דסבר דלא התיר חנניה אלא להשהות ע"ג כירה אבל בתנור לא דאי מותר להשהות לדידיה אף בתנור הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בתנור שאינו גרוף וקטום מותר, והגמ' בדף י"ח ע"ב דקאמר דבשיל שפיר דמי הוא כפשטה במבושל כל צרכו אבל בשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד אסור, ומהא דחררה על גבי גחלים דהביא הגרעק"א אין ראיה כלל דכבר כתב הר"ן שם בסוגין דלא מוכח מהא דחררה דקיי"ל כחנניה דטעמא הוא משום דאין דבר מפסיק בין חררה לגחלים ואין ליגזור משום חיתוי דסליק בהו קוטרא וכן ג"כ בצליית בשר ע"ג גחלים ולכן פסק הרי"ף שם במתני' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום דהוא כמאב"ד דהתם סגי בהכי כיון דלא מיפסק אין לחוש לחיתוי ולפי"ז שפיר ניחא ראייתו של הרי"ף דקיי"ל כמ"ד להשהות דאי להחזיר אבל לשהות מותר על כירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה, א"כ מאי פריך אביי מהא דכופח היכי דמי וצריך לחדש דבתנור אפילו גרוף וקטום לא מהני והא אפשר להעמיד מתני' בשהייה דבכירה מותר ובתנור אסור על מש"כ דלא כדעת התוס' אלא דחנניא מתיר רק בכירה ולא בתנור, ומוכח דגם בכירה אסור להשהות. אמנם באמת עדיין אינו מיושב, דהך סברא דחררה ע"ג גחלים לא חיישינן לחיתוי משום דלא מפסיק מידי בין חררה לגחלים זהו חידוש דכתב הר"ן אליבא דמאן דאמר להשהות תנן דלא יקשה מסתם מתני' וע"כ צ"ל דמחלק בין שהייה על כירה לחררה ע"ג גחלים, אבל רבא הא קאמר להדיא תרווייהו תנינהו ומייתי ראיה ממתני' דחררה ע"ג גחלים דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר אפילו באינו גרופה וקטומה א"כ ע"כ דלרבא ס"ל דחנניה לאו דוקא בכירה התיר דהא מחררה ע"ג גחלים מוכח דמותר גם בתנור כיון דאינו מחלק בין כירה לחררה, א"כ אין להביא ראיה אליבא דשיטת עצמו כיון דאי ס"ל להחזיר אין הוכחה כלל. אכן אפשר דס"ל להרי"ף דיש חילוק אליבא דכ"ע בין כירה לתנור, מדלא קאמר חנניה דיניה בתנור רק רבא לא נחית לחלק דלדידיה אין צורך לחלק בזה, אבל למ"ד לשהות תנן ע"כ צריכינן לחלק כנ"ל בין מיפסיק ללא מיפסיק, וכדמוכח להדיא דרב דסבר הכא דלשהות תנן פסק שם במתני' דאין צולין דהוא כמאב"ד וסגי בזה, וא"כ אי ס"ד דרב יוסף ואביי סבר דמתני' להחזיר תנן, מאי מקשה אביי לרב יוסף אלא כירה באינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי דילמא סבר רב יוסף כרב דמחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ואין ראיה ממתני' דאין צולין כלל דבתנור מותר אפילו באינה גרופה וקטומה להשהות ושפיר יכולינן לחלק בין כירה לתנור דהא דמותר להשהות הוא דוקא בכירה ולא בתנור והגמ' דקדירה חייתא כפשטה אזלה דאיירי במבושלת כל צרכה, וא"כ לא קשה מידי דהך מתני' איירי בלהשהות ואפילו למ"ד דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר זהו דוקא בכירה אבל בתנור אסור לכ"ע אפילו להשהות ואף דחד לישנא הוא במתניתין קמייתא ובתרייתא ואיך אפשר לומר דקמייתא איירי בלהחזיר ומתניתין בתרייתא איירי בלהשהות, אבל באמת לא קשה כלל, דהא למ"ד להחזיר תנן קאמר בגמ' ל"ז ע"א דחיסורי מחסרא והכי קתני מחזירין עליה כו' אבל לשהות משהין אפי' באינו גרוף וקטום, א"כ איירי מתני' להדיא לענין חזרה אבל בסיפא דאמר לא יתן מיירי כפשטה דלא ישהה כיון דבתנור אף שהייה אסורה, וע"כ מדמותיב אביי ולא חשש להאי חילוקה בהכרח דידע דרב יוסף מפרש לשהות תנן והוא דאף בכירה אסור להשהות באינה גרופה ולא מחלקינן בין כירה לתנור ומיושב ראייתו של הרי"ף, ואף דרבא קאמר תרווייהו תנינהו ולא חש לחלק כדמחלקינן אליבא דרב בין מיפסיק ללא מיפסיק, אינו דומה דעכ"פ רבא אינו מותיב תיובתא רק דקאמר דממשנתנו דאין נותנין חררה ע"ג גחלים יש ללמוד דין שהייה ולא נחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ובין תנור לכירה אליבא דחנניה דמותר להשהות, אבל אביי דמותיב תיובתא לרב יוסף מאי מותיב, ומוכח דסתמא דגמ' כמ"ד לשהות תנן.
ה׳
כיצד תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו לפיכך אם גרף האש או כסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל התנור אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אע"פ שהוא אש קש וגבבא או מכוסה. מבואר דרבינו פסק כרבנן דפליגי אחנניה ומתני' להשהות תנן וזהו דעת הרי"ף, והנה הרי"ף הביא ראיה לזה דקיימ"ל כמאן דאמר להשהות תנן מהא דאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבא ל"ח ע"ב סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש כו' אבל לסמוך שפיר דמי ואותביה אביי כופח שהסיקוהו בקש וגבבא הרי הוא ככיריים בגפת ועצים הרי הוא כתנור וכו' במאי אילימא על גביו אילימא בשאינה גרופה וקטומה ע"ג מי שרי, אלמא דהכי הלכתא דכירה אינה גרופה וקטומה אסור להשהות ע"ג ע"כ ד' הרי"ף, וכתב הר"ן דהחולקים סברי דהכא לא מכרעה כלל דגמ' נקיט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאמת דברי הרי"ף צריכים ביאור דמאי קס"ד להביא ראיה מכאן והא לא מוכח כלל כמאן דאמר להשהות, ומאן דסבירא ליה דמתני' להחזיר תנן יפרש הגמ' בלהחזיר. ונראה לומר דהנה התוס' שם בד"ה תנור כתבו דאי להחזיר תנן מותר להשהות אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום וראייתם מקדירה חייתא דאמר בגמ' י"ח האי קדירא חייתא ובשיל שפיר דמי והיינו בשיל כמאב"ד והתם ע"כ בתנור איירי עיי"ש. והתוס' הוכיחו מלשון ובשיל דהוא כמאב"ד ובאמת אינו מוכרח כלל ואפשר דכונת הגמ' שם דבשיל לגמרי כפשטה ולא מוזכר כלל בגמ' דהוא כמאב"ד, רק דהתוס' שם בדף י"ח ע"ב פירשו כן דבשיל כמאב"ד משום דסבירא להו להלכה כחנניה דבנתבשל כמאב"ד מותר להשהות, אבל תמוה מאד איך הביאו ראיה משם, ובאמת אפשר דתנור חלוק מכירה והא דאמר הגמ' דמותר להשהות בתנור הוא דוקא במבושל כל צרכו ודלא ככירה, ומצאתי שכבר עמד בזה הגרעק"א בגליון הש"ס רק שכתב שם דיש להביא ראיה יותר חזקה דלא חלוק תנור מכירה לגבי שהייה, ממתני' י"ט ע"ב דתנן ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שירקמו פניה מבעוד יום וסתם חררה היא בתנור כמש"כ התוס' בדף ל"ז ע"א אלמא דגם בתנור מותר להשהות בנתבשל כמאב"ד עכ"ד. ולכן אפשר לומר דזהו טעמו של הרי"ף דסבר דלא התיר חנניה אלא להשהות ע"ג כירה אבל בתנור לא דאי מותר להשהות לדידיה אף בתנור הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בתנור שאינו גרוף וקטום מותר, והגמ' בדף י"ח ע"ב דקאמר דבשיל שפיר דמי הוא כפשטה במבושל כל צרכו אבל בשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד אסור, ומהא דחררה על גבי גחלים דהביא הגרעק"א אין ראיה כלל דכבר כתב הר"ן שם בסוגין דלא מוכח מהא דחררה דקיי"ל כחנניה דטעמא הוא משום דאין דבר מפסיק בין חררה לגחלים ואין ליגזור משום חיתוי דסליק בהו קוטרא וכן ג"כ בצליית בשר ע"ג גחלים ולכן פסק הרי"ף שם במתני' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום דהוא כמאב"ד דהתם סגי בהכי כיון דלא מיפסק אין לחוש לחיתוי ולפי"ז שפיר ניחא ראייתו של הרי"ף דקיי"ל כמ"ד להשהות דאי להחזיר אבל לשהות מותר על כירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה, א"כ מאי פריך אביי מהא דכופח היכי דמי וצריך לחדש דבתנור אפילו גרוף וקטום לא מהני והא אפשר להעמיד מתני' בשהייה דבכירה מותר ובתנור אסור על מש"כ דלא כדעת התוס' אלא דחנניא מתיר רק בכירה ולא בתנור, ומוכח דגם בכירה אסור להשהות. אמנם באמת עדיין אינו מיושב, דהך סברא דחררה ע"ג גחלים לא חיישינן לחיתוי משום דלא מפסיק מידי בין חררה לגחלים זהו חידוש דכתב הר"ן אליבא דמאן דאמר להשהות תנן דלא יקשה מסתם מתני' וע"כ צ"ל דמחלק בין שהייה על כירה לחררה ע"ג גחלים, אבל רבא הא קאמר להדיא תרווייהו תנינהו ומייתי ראיה ממתני' דחררה ע"ג גחלים דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר אפילו באינו גרופה וקטומה א"כ ע"כ דלרבא ס"ל דחנניה לאו דוקא בכירה התיר דהא מחררה ע"ג גחלים מוכח דמותר גם בתנור כיון דאינו מחלק בין כירה לחררה, א"כ אין להביא ראיה אליבא דשיטת עצמו כיון דאי ס"ל להחזיר אין הוכחה כלל. אכן אפשר דס"ל להרי"ף דיש חילוק אליבא דכ"ע בין כירה לתנור, מדלא קאמר חנניה דיניה בתנור רק רבא לא נחית לחלק דלדידיה אין צורך לחלק בזה, אבל למ"ד לשהות תנן ע"כ צריכינן לחלק כנ"ל בין מיפסיק ללא מיפסיק, וכדמוכח להדיא דרב דסבר הכא דלשהות תנן פסק שם במתני' דאין צולין דהוא כמאב"ד וסגי בזה, וא"כ אי ס"ד דרב יוסף ואביי סבר דמתני' להחזיר תנן, מאי מקשה אביי לרב יוסף אלא כירה באינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי דילמא סבר רב יוסף כרב דמחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ואין ראיה ממתני' דאין צולין כלל דבתנור מותר אפילו באינה גרופה וקטומה להשהות ושפיר יכולינן לחלק בין כירה לתנור דהא דמותר להשהות הוא דוקא בכירה ולא בתנור והגמ' דקדירה חייתא כפשטה אזלה דאיירי במבושלת כל צרכה, וא"כ לא קשה מידי דהך מתני' איירי בלהשהות ואפילו למ"ד דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר זהו דוקא בכירה אבל בתנור אסור לכ"ע אפילו להשהות ואף דחד לישנא הוא במתניתין קמייתא ובתרייתא ואיך אפשר לומר דקמייתא איירי בלהחזיר ומתניתין בתרייתא איירי בלהשהות, אבל באמת לא קשה כלל, דהא למ"ד להחזיר תנן קאמר בגמ' ל"ז ע"א דחיסורי מחסרא והכי קתני מחזירין עליה כו' אבל לשהות משהין אפי' באינו גרוף וקטום, א"כ איירי מתני' להדיא לענין חזרה אבל בסיפא דאמר לא יתן מיירי כפשטה דלא ישהה כיון דבתנור אף שהייה אסורה, וע"כ מדמותיב אביי ולא חשש להאי חילוקה בהכרח דידע דרב יוסף מפרש לשהות תנן והוא דאף בכירה אסור להשהות באינה גרופה ולא מחלקינן בין כירה לתנור ומיושב ראייתו של הרי"ף, ואף דרבא קאמר תרווייהו תנינהו ולא חש לחלק כדמחלקינן אליבא דרב בין מיפסיק ללא מיפסיק, אינו דומה דעכ"פ רבא אינו מותיב תיובתא רק דקאמר דממשנתנו דאין נותנין חררה ע"ג גחלים יש ללמוד דין שהייה ולא נחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ובין תנור לכירה אליבא דחנניה דמותר להשהות, אבל אביי דמותיב תיובתא לרב יוסף מאי מותיב, ומוכח דסתמא דגמ' כמ"ד לשהות תנן.
ח׳
תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש בין בכירה וכופח בין בתנור, וכן כל תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש אע"פ שלא גרף ולא כסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים. עיין בכ"מ שכתב עמש"כ הרמב"ם אם השליך לתוכו אבר חי, לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא"א להתבשל בלילה משום דמסח דעתו מיניה (וכן פירש"י דלאו דעתיה למיכליה באורתא) אבל בפיהמ"ש כתב רבינו וז"ל וכשמתבשל בו בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע"ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו, ונראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק שרי, וכתב בטעמא דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע"ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי, והנה הטור בסי' רנ"ג כתב ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה שהרי הסיח דעתו ממנה בשביל החתיכה החיה שאינה יכולה להתבשל עד למחר, ומבואר דדעתו דמותר דוקא במשליך דבר חי שא"א להתבשל בלילה. והמג"א בסי' הנ"ל סק"ד כתב בשם ב"י דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירקות לא מהני וכן משמע סוף סי' רנ"ד עכ"ל וכונתו מדין לא ימלא אדם עססיות ותורמסין וכו' שכתב הרמב"ם והמחבר מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, אכן נראה דיש ליישב לפי ד' הכ"מ דעיקר הטעם לפי שעשה מעשה המוכיח דא"כ ל"ש זה אלא בנתן דבר חי בקדירה שבשיל ולא בשיל, אבל אם כל הקדרה היא מדברים שאפשר להתבשל לאלתר אין כאן היכר ולכן אסור, והטור שכתב דוקא בשר כתב באמת דאם נתן בו חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה ולא חילק בין זה לזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
