רמב״ם - הלכות שבת · פרק ב׳

ספר זמנים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ב׳

הלכה א׳

דְחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת עַל פִּי רוֹפֵא אֻמָּן שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם. סָפֵק שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת סָפֵק שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וְכֵן אִם אָמַר רוֹפֵא לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרוֹפֵא אַחֵר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

הלכה ב׳

אֲמָדוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ וְכָךְ לִשְׁמוֹנָה יָמִים אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אֶלָּא מַתְחִילִין מֵהַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֲפִלּוּ מֵאָה שַׁבָּתוֹת כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ וְיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אוֹ סְפֵק סַכָּנָה מְחַלְּלִין. וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר וּמְכַבִּין מִלְּפָנָיו אֶת הַנֵּר וְשׁוֹחֲטִין לוֹ וְאוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין וּמְחִמִּין לוֹ חַמִּין בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לִרְחִיצַת גּוּפוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שַׁבָּת לְגַבֵּי חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הֲרֵי הוּא כְּחל לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן:

הלכה ג׳

כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר (יחזקאל כ כה) "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם":

הלכה ד׳

הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁתֵּיהֶם אוֹ בְּאַחַת מֵהֶם צִיר אוֹ שֶׁהָיוּ דְּמָעוֹת שׁוֹתְתוֹת מֵהֶן מֵרֹב הַכְּאֵב אוֹ שֶׁהָיָה דָּם שׁוֹתֵת מֵהֶן אוֹ שֶׁהָיָה בָּהֶן קַדַּחַת וְכַיּוֹצֵא בָּחֳלָאִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל חוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סַכָּנָה וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה:

הלכה ה׳

וְכֵן אִם יֵשׁ מַכָּה בַּחֲלַל גּוּפוֹ מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים בֵּין בְּפִיו בֵּין בְּמֵעָיו בֵּין בִּכְבֵדוֹ וּטְחוֹלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלָלוֹ הֲרֵי זֶה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד שֶׁחָלְיוֹ כָּבֵד הוּא לְפִיכָךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת מִיָּד בְּלֹא אֲמִידָה. וּמַכָּה שֶׁהִיא בְּגַב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל הֲרֵי הִיא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל וְאֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְהַחֹם שֶׁמְּסַמֵּר אֶת הַבָּשָׂר כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמִי וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְכֵן כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִין שֶׁזֶּה יֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעוֹר הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת עַל פִּיהֶם:

הלכה ו׳

הַבּוֹלֵעַ נִימָה שֶׁל מַיִם מְחִמִּין לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי הֶעָפָר שֶׁמְּמִיתִין אֲפִלּוּ הָיוּ סָפֵק מְמִיתִין סָפֵק אֵין מְמִיתִין עוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה לְהַצִּילוֹ:

הלכה ז׳

חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ רוֹפְאִים לְהָבִיא לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְרָצוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְהֵבִיאוּ לוֹ עֶשֶׂר גְּרוֹגָרוֹת בְּבַת אַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאוּ בָּזֶה אַחַר זֶה וַאֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בִּרְשׁוּת הֵבִיאוּ:

הלכה ח׳

חוֹלֶה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֵקְצִין וְשָׁלֹשׁ גְּרוֹגָרוֹת בְּעֹקֶץ אֶחָד כּוֹרְתִין הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין אֶלָּא לִשְׁתַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ בִּבְצִירָה אֶלָּא יִכְרְתוּ עֹקֶץ אֶחָד וְלֹא יִכְרְתוּ שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

הַמְבַשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת וְאָכַל הַחוֹלֶה וְהוֹתִיר אָסוּר לְבָרִיא לֶאֱכל מִן הַמֻּתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת מֻתָּר לַבָּרִיא לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי שֶׁאֵין בַּדָּבָר תּוֹסֶפֶת כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י׳

חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי. כֵּיצַד. אוֹמְרִין לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְהוּא עוֹשֶׂה. לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת וּלְהָבִיא רְפוּאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן כּוֹחֵל עֵינָיו מִן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה. וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר:

הלכה י״א

הַיּוֹלֶדֶת כְּשֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד הֲרֵי הִיא בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. קוֹרְאִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹתְכִים אֶת הַטַּבּוּר וְקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ מַדְלִיקִין לָהּ אֶת הַנֵּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה סוּמָא מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלֶיהָ בַּנֵּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבִיאִין לָהּ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנִּין בִּשְׁעַת הֲבָאָה כְּגוֹן שֶׁתָּבִיא לָהּ חֲבֶרְתָּהּ כְּלִי תָּלוּי בִּשְׂעָרָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר מְבִיאָה כְּדַרְכָּהּ:

הלכה י״ב

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חִלּוּל. אֲבָל מְיַלְּדִין אֶת בַּת גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ. וְאֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת:

הלכה י״ג

חַיָּה מִשֶּׁיַּתְחִיל הַדָּם לִהְיוֹת שׁוֹתֵת עַד שֶׁתֵּלֵד וְאַחַר שֶׁתֵּלֵד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לָהּ כָּל צְרָכֶיהָ. בֵּין שֶׁאָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי בֵּין שֶׁאָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה. וּמִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה אִם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם שָׁתְקָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הִיא כְּחוֹלָה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי אֵין עוֹשִׂין לָהּ מְלָאכָה אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִים:

הלכה י״ד

עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַצִּנָּה קָשָׁה לְחַיָּה הַרְבֵּה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים. אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחוֹלֶה לְהִתְחַמֵּם בָּהּ. הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. וּמַרְחִיצִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁחוֹתְכִין אֶת טִבּוּרוֹ אֲפִלּוּ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת. וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ וּמְלַפְּפִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ אִם לֹא יַעֲשׂוּ לוֹ כָּל אֵלּוּ. וְכֵן מַרְחִיצִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמִּילָה וּלְאַחַר הַמִּילָה וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַמִּילָה בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה:

הלכה ט״ו

הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה מְבִיאִין סַכִּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים וְקוֹרְעִין אֶת כְּרֵסָהּ וּמוֹצִיאִין אֶת הַוָּלָד שֶׁמָּא יִמָּצֵא חַי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ חַי:

הלכה ט״ז

מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְהַמַּקְדִּים לְהַצִּיל הַנֶּפֶשׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָד הַדָּגִים עִמּוֹ. שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹתוֹ וְהֶעֱלָה דָּגִים בִּלְבַד פָּטוּר מִכְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים וְתִינוֹק פָּטוּר אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע שֶׁטָּבַע הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים פָּטוּר:

הלכה י״ז

נָפַל תִּינוֹק לַבּוֹר עוֹקֵר חֻלְיָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְתַקֵּן בָּהּ מַדְרֵגָה בִּשְׁעַת עֲקִירָתוֹ. נִנְעַל דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק שׁוֹבֵר הַדֶּלֶת וּמוֹצִיאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפַצֵּל אוֹתָהּ כְּמִין עֵצִים שֶׁרְאוּיִין לִמְלָאכָה שֶׁמָּא יִבָּעֵת הַתִּינוֹק וְיָמוּת. נָפְלָה דְּלֵקָה וְיֵשׁ שָׁם אָדָם שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׂרֵף מְכַבִּין אוֹתָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הָאֵשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כּוֹבֵשׁ דֶּרֶךְ וּמְתַקְּנָהּ בִּשְׁעַת כִּבּוּי. וְכָל הַקּוֹדֵם לְהַצִּיל הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה:

הלכה י״ח

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם מְפַקְּחִין עָלָיו. מְצָאוּהוּ חַי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרוֹצֵץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּרֵא מְפַקְּחִין עָלָיו וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְחַיֵּי אוֹתָהּ שָׁעָה:

הלכה י״ט

בָּדְקוּ עַד חָטְמוֹ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ נְשָׁמָה מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם שֶׁכְּבָר מֵת. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים לֹא יֹאמְרוּ כְּבָר מֵתוּ תַּחְתּוֹנִים אֶלָּא מְפַקְּחִין עַל הַכּל שֶׁאֶפְשָׁר בְּמַפּלֶת שֶׁיָּמוּת הָעֶלְיוֹן וְיִהְיֶה הַתַּחְתּוֹן חַי:

הלכה כ׳

הָיְתָה חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְיִשְׂרְאֵלִים אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶחָד וְאֶלֶף עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְנָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּלֶת מְפַקְּחִין עַל הַכּל מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו אוֹתָהּ חָצֵר מְפַקְּחִים עָלָיו שֶׁמָּא זֶה שֶׁפֵּרַשׁ הָיָה יִשְׂרָאֵל וְהַנִּשְׁאָרִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת:

הלכה כ״א

נֶעֶקְרוּ כֻּלָּן מֵחָצֵר זוֹ לֵילֵךְ לֶחָצֵר אַחֶרֶת וּבְעֵת עֲקִירָתָם פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם אֵין כָּאן יִשְׂרָאֵל וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָרֹב יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת מְפַקְּחִין:

הלכה כ״ב

הַמְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְלֹא יָדַע מָתַי הוּא יוֹם שַׁבָּת מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁטָּעָה שִׁשָּׁה וּמְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי וּמְבָרֵךְ בּוֹ בִּרְכוֹת הַיּוֹם וּמַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם זֶה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל בּוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת. וְאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר עַל פַּרְנָסָתוֹ שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם סְפֵק שַׁבָּת הוּא. וְאִם יָדַע שֶׁהוּא שְׁמִינִי לִיצִיאָתוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִיצִיאָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַמִּנְיָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר וַדַּאי שֶׁלֹּא יָצָא בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת. וּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מִיּוֹם זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָה בִּלְבַד:

הלכה כ״ג

עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָהֶן לְהִתְמַהֲמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן מֻתָּר לָהֶן לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶן לִמְקוֹמָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא:

הלכה כ״ד

וְכֵן סְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם אוֹ עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם אוֹ נָהָר מִצְוָה לָצֵאת בְּשַׁבָּת לְהַצִּילָן בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָן. וַאֲפִלּוּ יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ מִפְּנֵי נָחָשׁ אוֹ דֹּב שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ מִצְוָה לְהַצִּילוֹ. וַאֲפִלּוּ בַּעֲשִׂיַּת כַּמָּה מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְתַקֵּן כְּלֵי זַיִן לְהַצִּילוֹ מֻתָּר. וְזוֹעֲקִים עֲלֵיהֶן וּמִתְחַנְּנִים בְּשַׁבָּת וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן לַעֲזֹר אוֹתָם. וְאֵין מִתְחַנְּנִים וְלֹא זוֹעֲקִין עַל הַדֶּבֶר בְּשַׁבָּת:

הלכה כ״ה

צָרִין עַל עֲיָרוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (דברים כ כ) "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְלֹא כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יְרִיחוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ב׳

דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק ב׳ ארוך במיוחד (15 קטעים, 28,638 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ב׳

יצחק ירנן על הלכות שבת פרק ב׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 47,929 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת יצחק ירנן על הלכות שבת פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ב׳

א׳

דחויה היא. עי' בכ"מ שדעת רבינו שדמי לטומאה וקיי"ל דחויה ולא הותרה וכ"ה בתשו' רשב"א אבל בשו"ת תשב"ץ ח"ג דף י"ב ע"ג כ' אף דקיי"ל גבי טומאה דחויה אבל לענין שבת אשכחן בפ' טרף בקלפי דאמרי' בהדיא דשבת הותרה לצבור וטומאה דחויה ועוד דהא בפ' יוה"כ יליף ראב"ע דפק"נ דוחה שבת ממילה ונראה ודאי דשבת הותרה למילה דלאו דחויה בלבד היא שאין בין עבודה למילה לענין שבת כלום ושניהם התירתם התורה להדיא ע"ש שהאריך עוד בראיות ולענין שבת אמרי' הותרה. ובאמת לשיטת הכ"מ י"ל דאין מזה הכרח דערבך ערבא צריך דגם במילה יש מקום לומר דאינה אלא דחויה והרי גם ראב"ע נקט בלשונו לישנא דחויה מה מילה דוחה כו' ואף שנראה לדידן דיש מקום לומר דגבי מילה הותרה לפמ"ש סוף מסכת עירובין בש"י וגם רמזתי בהל' מילה דאם גם רבנן א"ל הלכה דדוחה את השבת כדאמר עולא שבת קל"ב וגם קרא דביום דמילה דוחה את השבת וא"כ קשה כיון דהלכתא היא קרא למה לי א"ו דקרא בעי להורות דהותר מילה בשבת וכמ"ש בהל' מילה בשם התה"ד דאב רשאי למול בעצמו בשבת אע"פ שמתכוין לתקנו אבל פקוח נפש דקיי"ל דנפ"ל דדוחה את השבת מוחי בהם כמ"ש רבינו וא"כ שפיר י"ל דאינו אלא דחויה ועי' בכנה"ג או"ח סימן שכ"ח בהגה"ת ב"י שכתב בשם שה"ג בפ' ח' שרצים ובפ"ק דיומא דאם אפשר לעשות בהיתר ע"י נכרי אין לנו לעשות באיסור, ונראה שעל סברת ריא"ז סמכו בזמננו זה לעשות התרופות ע"י נכרי היכא דאפשר אפי' בחולה שיש בו סכנה ומ"מ נ"ל דאם ע"י ישראל נעשית יותר מהרה דודאי דיש לעשות על ידי ישראל ולא ע"י נכרי ע"כ ועי' עוד שם בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן נ"ד במ"ש רבינו הל' ג' ע"י גדולי ישראל וחכמיהם מ"ש שם. ועי' ב"י סי' שכ"ח שיטת מהר"ם וב"ה שם:

ח׳

חולה כו'. עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג דף י"ג:

י״א

קוראין לה חכמה. עי' תיו"ט במתני' פ' מפנין מ"ג וע"ש בס' שושנים לדוד מ"ש רבינו פה וחותכין את הטבור והוכיח שהוא איסור תורה דתני' בהדיא ס"פ המצניע דבכלי חייב חטאת:

ט״ז

פטור מכלום. הה"מ כתב על דין זה פשוט במנחות דף ס"ד והאמת אתו עי' מרכבת המשנה דמוכח כן בגמ' ותמה שם על הל"מ שכתב דרבינו אמרה מסברא דנפשיה ובאמת כוונת הל"מ מ"ש רבינו כאן פטור מכלום ולא כתב סתם פטור וחילוק רב ביניהם כמ"ש רבינו רפ"א וע"ז כ' הל"מ שזה הוא מסברת רבינו ולא נזכר בגמ' פטור מכלום וכ"כ בס' ברכי יוסף או"ח סי' שכ"ח: והעלה דגים ותינוק פטור. עי' ראב"ד. והמ"מ כתב כלל חדש בשם הרשב"א ועי' ברכי יוסף סימן שכ"ח ועי' בב"י יו"ד סימן ל"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל דבין האגפיים ופסק הרשב"א לחומרא ותמה על רבינו שפ' כר' ינאי להקל וכתב ב"י דהרמב"ם פסק כר"י משום דהוא רביה דר' יוחנן והלכתא כוותיה במקום ר"י כ"ש במקום ר"ל וצ"ע מדברי רבינו פה לפי סברת הה"מ דרבינו סובר כרשב"א והרי שם חולק עמו בסברא זו. וצ"ע עוד מ"ש הב"י ביו"ד סימן ה' הא דפסק רבינו כר"י נגד ר' ינאי אפי' בעלי מומין אע"ג דהוי תלמיד במקום רב אפשר דמסתבר טעמיה. ובזה יש ליישב פה דעת רבינו ועי' בתבואת שור בסימן ל"ב שמביא דברי הב"י בספרו הליכות עולם כללי הגמ' דף צ"ה ע"א שכתב בשם הר"ן מקבלת הגאונים הא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא כשנחלק התלמיד עם הרב בחייו והרב לא קיבל דבריו. ודברי הר"ן סותרים קצת אהדדי עם מ"ש בריש מסכת סוכה הא דפסק התם כרבה לגבי רבא משום דלא מצינו שנחלקו פנים בפנים ויש לחלק בכלל זה ע"ש בת"ש ואין מקומו פה להאריך: ובדרך חידוד הלכה אמרתי פרפרת נאה לפלוגתת רבינו והראב"ד פה כל חד לטעמיה אזיל. דהנה לכאורה יש להקשות באיזה סברא פליגי רבה ורבא דמאן דמחייב סבר דאזלי' בתר מחשבתו ומאן דפטר סבר זיל בתר מעשה ומאי היא סברת כל אחד ואחד, ונראה דהתוס' מקשה שם למאן דמחייב אמאי לא אמרי' הואיל ע"ש תירוצם. ונראה דהנה שיט' היש"ש הובא במג"א או"ח סימן תצ"ז אות ו' בדגים אינו חייב משום צידה דלא הוי דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגדולו כדאיתא בירושלמי פ"ז דשבת והמ"א שם חלק עליו דפשיטא דשייך בדגים צידה כמ"ש כל הפוסקים, ומעתה אי אמרי' כשיטת היש"ש א"כ בהעלה דגים ותינוק נעשית כוונתו בשלימות שנתכוין לעקור דבר מגדולו ועקר דבר מגדולו ע"י העלאת הדגים אלא שהעלה ג"כ תינוק עמו וגבי תינוק אין האיסור משום עוקר דבר מגדולו אלא איסור אחר יש וזה האיסור התירה תורה. אמנם עכ"פ איך שייך לומר הואיל והותר התינוק הותרו ג"כ הדגים דזה לא אמרי' להתיר ממלאכה זו למלאכה אחרת ולא מצינו בכל הש"ס הואיל כזה אלא באותה מלאכה כמו גבי אפייה דמותר מצד הואיל ואי מל"א ומיושב היטב קושית התוס', ומאן דמחייב סבר דשיטת היש"ש ומאן דפטר סבר כשיטת המג"א דגם בדגים אסור מצד צידה דלא בעינן דומיא דמלאכת המשכן וא"כ שפיר פוטר כיון שאותו מעשה שעושה באיסור צידת דגים בשעת גמר נעשה עמו באותו מעשה היתר מה שמעלה התינוק ושפיר פטור: והנה סברת היש"ש והמ"א יש לתלות אי קיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב או פטור דלמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הטעם כמ"ש התוס' במסכת שבת צ"ד ע"א ד"ה ר"ש דבעינן דומיא דמלאכת המשכן ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דגבי דגים לא הוי צידה אבל למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ע"כ דלא בעינן דומיא דמשכן וא"כ גם גבי דגים שייך צידה לפי"ז רבינו לשיטתו דפסק לעיל בפ"א מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וא"כ שפיר בחר בגירסא זו דרבה סובר דפטור משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וא"כ ממילא הכא פטור והראב"ד לטעמיה דסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומש"ה פסק פה דחייב וע"פ דברינו אלה מיושב קושית הה"מ בפ"א מה שמקשה למה פסק רבינו כן הלא רבא פסק הלכה כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כיון דרבה סובר הכא דפטור ע"כ דסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והלכה כרבה נגד רבא כמ"ש הראב"ד. וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא:

כ״א

נעקרו. עי' כ"מ ועי' בס' שיח יצחק מס' יומא פי' תשו' רבינו ועי' בפט"ו מה' איסורי ביאה:

כ״ב

המהלך במדבר. עי' מג"א סי' שמ"ד אות א' דזה מקרי קבוע ועי' מ"ש בזה בש"י מס' שבת ר"פ כ"ג ראיה לסברא זו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק ב׳

ב׳

ומכבין מלפניו את הנר. נ"ב ובתנאי שא"א להוציאו למקום אחר ולהסתיר האור ממנו פי' המשנה. ויעוי' פרד"ר דרוש י"ט.

ט׳

בההמ"ג. ומ"מ עיקר הדבר דלדידן דקי"ל כר"ש אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים כו'. הנה דע דבפירות העומדין לסחורה וכיו"ב כתב רבינו לחלק דיום טוב דקיל אסור מוקצה וברור דשבת שחל ביו"ט ג"כ אסור מוקצה אע"ג דשבת חמיר מ"מ לא פלוג ויעוי' כזה בספר אור שמח בפ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ח' בזה. אבל כאן השוחט לחולה מסוכן בשבת שחל להיות ביום טוב מותר לבריא לאכול אע"ג שנחלה בשבת והוי מוקצה מ"מ כיון שביו"ט לא הוי' הבהמה מוקצה דעומדת לשחיטה ועיקר ההקצאה היא משום איסור מלאכת שחיטה דשבת ובשבת ליכא מוקצה וביו"ט לבדו אינו אסור לכן גם בשבת שחל להיות ביו"ט ג"כ מותר הוא לבריא.

י׳

חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד אומרין לעכו"ם כו' לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפי' ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר. הנה דברי רבינו נראין כסותרים שהרי הכוחל עיניו אינו אלא שבות כמבואר פרק המצניע צ"ה ולקמן פרק כ"ג מפני שהוא דומיא דכותב ואפ"ה לא שרי רק ע"י עכו"ם הא ישראל בעצמו אסור והרב המגיד פירש לחלק בין חולי המתפשט בגוף לחולי באבר אחד ואין זה נזכר כלל בדברי רבינו. ונראה דעת רבינו דמלאכת שבות שאין המלאכה נמצאת אלא כשהיא מתיחסת לחולי שאין בו סכנה כמו להחזיר השבר וכן מעלין אנקלי ואזנים וכי"ב שכל מקום שמלאכה זו נעשית הרי היא בשביל חולה שאין בו סכנה להכי שרי אף ע"י ישראל משא"כ בכוחל עיניו שיש כוחל לתכשיט כמו שאמרו בפרק המוציא יין ולקמן פרק י"ז הלכה י' וכיון שענין הכחל של עין מתיחס לתכשיט כמו לרפואה להכי לא הותר בישראל כי אם ע"י נכרי והוי דומי' דהבאת רפואה מרשות לרשות שאין ההבאה מלאכה המיוחדת דוקא לרפואה וכן בישול ואפי' דמלאכות נינהו ואינן מיוחדות דוקא לחולה. דומי' דהכי הוא מלאכת שבות דכוחל אינה מיוחדת לחולה דוקא שישנה גם לתכשיט אבל הנך דמחזירין השבר ומעלין אנקלי אם את עושה היינו נשברה ידו כו' ההחזרה היא רפואה לחולה ובכ"מ שהיא היא מלאכת רפואה לחולי להכי כיון שאינה מלאכה גמורה מותרת היא אפי' ע"י ישראל. ולכן לקמן פרק ששי הלכה ט' י' כתב רבינו דבר שאינו מלאכה וא"א כו' אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה מקצת חולי כיצד אומר ישראל לעכו"ם כו' או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמים להרחיץ בהם קטן ומצטער כו' ועיין הה"מ בשם ההשגות ולפ"ז אתי שפיר דדומי' דהבאת חמין איירי והרי הבאת חמין אינו מיוחד דוקא לחולה ויתכן גם לבריא להכי כיון שאין שבות זה מיוחד לחולה ואינו כמו הך דמחזירין השבר וכי"ב שכל מקום שענין זה נעשה הרי הוא רק בחולי אלא שהוא מתיחס בין לחולה בין לבריא להכי אסור אף שבות ע"י ישראל רק ע"י עכו"ם עושין. ובזה לחולה שרי אף מלאכה גמורה ע"י עכו"ם ובקצת חולי ומצטער לא משתרי ע"י עכו"ם אלא שבות דהוי שבות דשבות ולקמן פרק כ"א כתב דכל מקום דאיכא חששא דשחיקת סממנים אסור לחולה ע"י ישראל אף בדבר שאין בו גם שבות יעו"ש כ"ז ברור ומפורש בדברי רבינו למעיין היטב ודו"ק.

י״ד

בההמ"ג. ד"ה וכן מרחיצין כו' וכן דעת רבינו כו' פרק שני מהלכות מילה כו'. נ"ב עיין שם כס"מ באורך.

ט״ז

שמע שטבע תינוק כו'. נ"ב עי' ירושלמי סוף האורג הלכה ו' ודו"ק היטב. פטור מכלום פי' דאין מכין אותו מכת מרדות. נתכוין להעלות דגים כו' פטור. פי' אבל מכין אותו מכת מרדות וכמו שפסק פ' י"ב הל' י"ח מהל' נדרים בהפר לה אביה והיא לא ידעה כו' דמכין אותה מכת מרדות הואיל ונתכוונה לאיסור וכר' יהודא שם ופשוט.

י״ח

מי שנפלה עליו מפולת כו'. נ"ב אפילו אם הוא מחלל שבת ולא ישמור שבתות ואפי' בא בפשיעתו שנפל הגל עליו ע"י שהי' חותר במחתרת וחלל השבת שעשה פתח שבת אפי"ה מפקחין עליו הגל ומחללין השבת להצילו כמבואר בגמרא פרק בן סורר ומורה דף ע"ב דמים לו אר"ש לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל וברש"י שם יעוי"ש ופשוט.

כ״א

בלח"מ. וע"ק דהא דמצא כו'. נ"ב כעת נדפס תשובות הרמ"ה והאריך בזה להקשות כן עיי"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ב׳

א׳

דחויה היא שבת כו'. עי' בירוש' פ"י דעירובין ה"א מחלוקת שם גבי תינוק ע"ש ותוס' שבת ד' קל"ג ע"ב אך באמת רבינו ז"ל לא רצה לומר כן רק דרצה לומר דלא נימא דיש איסור שבת רק דסכנה דוחה אותה, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה וזה ר"ל הראב"ד ז"ל והביאו הר"ן בפ' בתרא דיומא גבי הך דנבלה דאיסור שבת מעכבו עיין שם במה שתמה עליו הר"ן ז"ל אך הכי פירושו דנבלה האיסור על האוכלו ושבת הוא רק על העושה זה וכיון שצותה לנו התורה שנציל אותו בכל מה שאפשר ממילא צריכין אנו לחלל שבת בשביל החולה משא"כ באכילת נבלה לנו אין איסור במה שהחולה אוכלה א"כ ע"ז אין שייך שהתורה צותה לנו לעשות זה וא"כ ממילא יותר טוב שנדחה שבת מלהאכילו נבילה וזה ר"ל הירוש' בסוף פ' בתרא דעירובין מוטב ידחה ל"ת שלא באתה לידו כו' ר"ל דבל תוסיף עובר ע"י מה שאנו מצוין אותו לעשות ובל תגרע עובר רק ע"י מה שאינו עושה ועל זה לא נצטוינו ועי' בסנהדרין ד' ע"ב ע"ב גבי מחתרת ועי' שבועות ד' כ"ו ע"ב ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ה הלכה כ' במה דפליגי שם רבינו ז"ל עם הר"ן ז"ל אם מה שמותר בשביל סכנה אם זה מקרי בגדר ביטול הדבר, או שהדבר הוא אסור רק שהסכנה דוחהו, ועי' תוס' פסחים דמ"ו ע"ב מה דמקשו מאי טעמא לא אמרינן הואיל ע"ש, ואי אמרינן דהאיסור נשאר רק דלחולה נדחה לא שייך בזה גדר הואיל:

ב׳

כללו של דבר כו'. וזה הוא מש"כ רבינו בה"א דחויה שבת לא ר"ל אם דחויה אם הותרה רק דגבי חולה אין וכל צרכיו אף שבלא הן לא ימות רק כיון שהוא מסוכן והוא צריך להם שרי ועי' לקמן בהל' י"ד ועי' מכילתא פ' תשא דצריך קרא שחייב על שבת לאחר שעברה הסכנה וזה נ"מ בין שבת לשאר איסורין ועי' בפסחים ד' כ"ה ע"ב גבי אישתא צמירתא דהוה פלוגתא שם אם הוה סכנה אם לא ובע"ז דף כ"ח ע"א מבואר דזה סכנה ומחללין עליה את השבת ע"ש ועי' תוס' שבועות ד' ט"ו ע"ב ע"ש וצ"ל כך דבעצם אינו סכנה רק דמביא לידי סכנה וזהו מה דאמרינן בנדרים דף מ"א פרונקא דהוא בעצם אינו הסכנה רק דמביא לידי סכנה ובשבת זה שרי ולא בשאר איסורין ועי' תוס' ע"ז ד' י"ב ע"ב ד"ה הבלוע ע"ש אף דלפעמים מתרפא מאיליו מ"מ מחללין עליו את השבת ועי' שבת ד' כ"ט ע"ב מפני החולה שיישן ע"ש ובר"ה ד' כ"ג ע"ב:

ג׳

אלא על ידי כו'. עי' ירוש' שבת פ' ט"ז ה"ז אם דאיכא סכנתא אפילו ר' אמי יטפי ע"ש:

ה׳

והחום שמסמר כו'. עי' מש"כ בהל' ב':

י׳

ואם היו צריכין לדברים כו'. עי' בהרב המגיד ועי' תוס' סוכה ד' כ"ו ע"א דמשמע שם דסכנת אבר הוה סכנה ועי' בירוש' פ"ב דע"ז בהך דרב ולוי ע"ש ועי' נדה ד' נ"ה ע"ב. ומש"כ בשם הרמב"ן ז"ל גבי שבות, עי' שבת ד' ל"ז ע"ב בר מיניה דר"י דמסוכן הוא ושם ד' ק"מ ע"א גבי הך דראב"י ע"ש ועי' שם ד' קל"ה ע"א גבי אמו שוחה עליו וד' קמ"א ע"ב בתינוק שיש לו געגועין ושם ד' ס"ו ע"ב ועי' ביבמות ד' קי"ד ע"א ע"ש בתוס' ועי' בע"ז דף מ' ע"ב גבי הך דרבי ושם ד' כ"ח ע"א דחש הוא כאיב ליה מעט ע"ש:

י״ג

חיה משיתחיל כו'. עי' בנדה ד' ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת ע"ש דיש חשש לדם לידה מעל"ע קודם פתיחת הקבר ועי' במשנה פ"ז דאהלות ועי' בתוספתא ערכין פ"א משמע דהוצאת יד הוה גדר יושבת על המשבר ע"ש גבי האשה שנגמר דינה ועי' נדה דף כ"ח ע"א בהך דרב הונא ושם ד' ל' ע"ב דב' ידיו אב' צדעיו ושם ד' כ"ט ע"א ר"י אומר משיוציא צדעיו הוה לידה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי ביאה ועי' בס' ה"ג בהל' מילה דמי שאינה יכולה להלך הוה לידה גמורה:

י״ד

עושין מדורה לחיה כו'. עי' בה"ה בשם השגות ור"ל דכאן מיירי תוך ל' וע"י עכו"ם ועי' בה"ג הל' מילה הביא הך דיומא על קטן ובהך דפסחים ד' ס"ט ע"א ובפסחים שם קאי לר"א וצ"ל דבה"ג מיירי ע"י עכו"ם והנה הך דלעיל הל' ב' דאמר ביומא שם ד' פ"ד ע"ב אפילו ספק שבת אחרת ר"ל שם כך דאם לא יעשו רפואה בשבת זו לא ימות רק אם גם בשבת שניה לא יעשו אז יש חשש מיתה מותר גם בשבת זו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ג ואם היה טועה במדבר כו' מוכח שם דאף אם כעת הוא בריא מ"מ כיון שידוע לנו שע"כ יהא מסוכן בעבור כיון שהוא במדבר הותר לאכול מיד ועי' שבת ד' ס"ט ע"ב ועי' ביומא ד' ס"ז ע"א גבי הרי מים והרי מזון עי' שם בתו"י דמיירי שאחזו בולמוס ור"ל ע"י ההליכה עם השעיר למדבר יהא מסוכן דאל"כ פשיטא ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ז משמע דאם רק כשל כחו מותר ועי' יומא ד' פ"א ע"א דאמר שם עינוי לא הותר מכללו ועי' מו"ק ד' ט' ע"א וצ"ל כך דמה שהמסוכן עצמו עובר זה לא מקרי הותר מכללו כלל דלגביה אין האיסור כלל רק מה שהאחרים עושים בשבילו זה מקרי הותר מכללו גם י"ל הך דיומא ד' פ"ד הנ"ל ר"ל כמו הך דשבת ד' ק"מ ע"א גבי שתיית חלתית דאם התחיל אם לא יסיים השתיה יהיה סכנה וקמ"ל דמותר להתחיל בשבת אף שע"י זה יהיה מוכרח לחלל שבת אחר:

ט״ז

כיצד ראה כו' ואעפ"י כו'. עי' בירוש' שבת מוכח שם דאף אם מתכוון לזה מותר אך מדברי רבינו ז"ל נראה דאם מתכוין לזה חייב ולכך כתב בהל' שגגות פ"ב דהטעם דפטור מפני שהיה שוגג ע"ש: שמע שטבע כו' פטור כו'. הטעם לא כמו שר"ל המ"מ מהך דמנחות דשם גבי קדם והבריא דשם עבד שליחותיה כמו הך דב"ק ד' קט"ז דעביד שליחותיה רק הטעם כאן דלא נתכוין לצידה כלל רק להעלות התינוק דלא הוה צידה ונ"מ אף בתינוק שאינו של סכנה ועי' תוס' ביצה ד' ג' מש"כ על חשש שמא יצוד דגים טמאים ע"ש ור"ל דאוכל נפש ביו"ט הותרה לגמרי ולא מקרי כלל מלאכה ביו"ט וא"כ לא נתכוון כלל למלאכה ועי' בתוס' סנהדרין ד' ס"ג ע"א ד"ה על כולם ע"ש וזה בעצם המחלוקת בירוש' פ"ז דשבת ופ"א דביצה גבי המבשל נבילה ביו"ט ועי' בבלי ד' י"ב ר"ל כך דאם הותרה מטעם אוכל נפש אז אם ירצה לאכול נבילה ג"כ הותרה כמש"כ התוס' ואם נימא דעל זה לא עשתה התורה זה בגדר מלאכה רק אהתירה ולא אאיסורא כמ"ש לעיל:

י״ז

ננעל דלת כו' ואעפ"י שהוא מפצל כו'. עי' בגמ' דנקט אע"ג דקא מכוון ולא כמו בהך הלכה ט"ז גבי צידה כיון דצריך לשוברו והוה מלאכה אין נ"מ היכי הוא מכוין ועי' לקמן פרק י"א ה"ז אבל אם חתך דרך הפסד משמע שם דהכונה משוה ליה למלאכה וע"ש ד' ע"ד ע"ב גבי האי מאן דסלית סילתא ע"ש: ואין צריך ליטול רשות מב"ד כו'. ר"ל כך דהנה עי' בתוספתא גיטין פ"ד ובתוספתא ב"ק פ"ז ופ"ט דאם הרופאים טעו דוקא דאם יש להם רשות ב"ד אז הם פטורים ע"ש וקמ"ל דזה רק לרפואה אבל להצלה לא בעי רשות ועי' ב"ק ד' פ"ה ע"א גבי התורה נתנה רשות ור"ל דהוה כמו רשות ב"ד וכמו שליח ב"ד שטעה ועי' בהך דברכות ד' ס' ע"א והוה מחלוקת ועי' סנהדרין ד' פ"ד ע"ב גבי מה מכה בהמה לרפואה פטור ע"ש ר"ל כמו גבי בכור בבכורות ד' ל"ג ע"ב גבי בכור שאחזו דם ע"ש:

כ״א

ובעת עקירתם כו'. עי' בירוש' סוף פ"א דכתובות גבי פ"נ דבפלטיא הולכין אחר הרוב ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פט"ו הל' כ"ו גבי מחצה על מחצה מפקחין עליו את הגל והטעם דס"ל שם דלהחיותו ולפקח עליו את הגל חדא מלתא היא וס"ל דרב פליג בזה עם שמואל אך כאן ס"ל לרבינו דרק ברוב ישראל מחללינן והטעם דבהל' א"ב שם הוחזק התינוק בספק עכו"ם ספק ישראל ובספק מחללין שבת משא"כ כאן לא הוחזק שום אדם בספק לא נתנה שבת לדחות אצלו מספק וכעין זה ס"ל לרבינו ז"ל בהל' בכורים בפ' ט' ה"ה גבי כוי לענין מתנות ע"ש ועי' מ"ש התוס' כתובות ד' כ"ח ע"ב גבי בית הפרס ואף דקי"ל דכ"מ ספק נפשות דוחה זה רק למי שנתנה לדחות וכמו דאמרינן בבכורות ד' מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן בסופו אבל בתחלתו לא אקילו וה"נ כן ולא דמי להך דערכין ד' ז' דשם ודאי ישראל הוא ונתנה לדחות אף בעובר עי' תוס' נדה ד' מ"ד ע"ש:

כ״ב

המהלך במדבר כו'. עי' בהשגות ופליגי בזה אם בלא הך יום שידוע לו שהוא חול מונה ששה או רק חמשה ועושה שבת כיון דהך יום אינו מן המנין ושבת הוא רק ביום ז' ועי' לקמן בהל' קידוש החודש פ"א ה"ה ע"ש:

כ״ג

ובעיר הסמוכה לספר כו'. זה לא מין גדר פ"נ רק משום כבוש כמו בהלכה כ"ה ומלחמת חובה מותר אף להתחיל בשבת כמבואר בירוש' ועי' בהל' מלכים פ"ו והא דאמר גם על נהרדעי כן ושם הוה חו"ל עי' ב"ק ד' פ"ג ע"א וד' פ' ועי' בר"ן פ"ג דשבת דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה ולכך כאן אף בסתם יוצאין עליהם בשבת משא"כ בהלכה כ"ד כתב רבינו דוקא להרגו ולא סתם ועי' מש"כ התוס' סנהדרין ד' כ"ו ע"א גבי שביעית דמשום ארנונא התירו משום דהוה חשש דפ"נ ועי' במרדכי פ"א דמו"ק מבואר דאין מחללין על פדיון שבויים ע"ש, וע"כ משום זה דבהך דסנהדרין הוה כמו לרבים וכמ"ש:

כ״ד

ואפילו כו'. עי' כריתות ד' ג' ע"ב ושבת ד' קכ"א ע"ב ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק ב׳

י׳

חולה שאין בו סכנה וכו'. כתב ה״ה בשם הרמב״ן דדוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא וכו'. משמע מדבריו דאפי' באבר אחד היכא דכולל הגוף דנפל למשכב אז מותר שבות אבל אם אינו כולל כל הגוף ואין בו סכנה אפי' שבות ע״י נכרי אסור שכן נראה מלשונו שכתב אפי' שבות מדבריהם ואפי' ע״י נכרי ואם כונתו זאת קשה דהרי כתב ודברים ברורים הם ויתבארו בדברי רבינו בפ' כ״א משמע דרבינו סבירא ליה הכי ולמטה כתב בסברתו ז״ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור וזה ודאי דאינו כולל הגוף דאי כולל כל הגוף אפי' שבות על ידי ישראל מותר כמ״ש כאן וכגון לכחול את העין וכו' אלא ודאי דאינו כולל וא״כ אמאי מותר כחול ע״י נכרי דאפי' שבות לא הותר לנכרי כמו שנתבאר כאן לכך יש לפרש דמאי דקאמר הכא דאפי' ע״י נכרי היינו מלאכה גמורה אבל שבות ע״י נכרי מותר כיון דיש בו מיחוש באבר אחד אע״פ שאין בו סכנה. אי נמי י״ל דהכא איירי דיש לו מיחוש באבר אחד וכולל כל הגוף ומפרש אסור שבות ע״י ישראל ומאי דכתב רבינו למעלה וכגון לכחול את העין וכו' היינו דוקא ע״י נכרי דעל חלוקת חולה שאין בו סכנה מפרש כן דביאר רבינו ההיתר ע״י נכרי ואע״פ דהשוה אותו לחיה כל שלשים דמשמע דאפי' שבות ע״י ישראל מותר דומיא דחיה לא אשוי ליה אלא לומר דע״י נכרי דוקא דמיא לחיה לאפוקי בחושש והולך ומתחזק ודוחק. ומ״מ יש תימה בדברי ה״ה במ״ש אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד דמשמע דשבות בישראל הותר ובע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ח:) אמרינן רב יהודה שרא למכחל עינא בשבת וכו' נפק שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ״ט שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו ע״כ. ופירש״י עין שמרדה שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא ע״כ. ומבואר דמאי דקאמר בגמרא שורייני דעינא וכו' הוא דכיון דשורייני דעינא תלו באובנתא דליבא הוה ליה סכנת נפשות ומהאי טעמא התיר רבינו למעלה לחלל עליו את השבת ולעשות עליו מלאכה גמורה ע״י ישראל ואם כדברי ה״ה דבסכנת אבר אחד שבות התירו אמאי קאמר בגמרא דמותר לכוחלה משום האי טעמא דשורייני וכו' בלאו האי טעמא נמי כיון דאיכא סכנת אבר דעין רוצה לצאת מותר ולכחול את העין שבות כמ״ש רבינו בפ' כ״ג. וי״ל דהך מותר לכוחלה היינו משחק ואתויי דרך רשות הרבים דומיא דמותר לכוחלה דאמר לעיל דפירש בגמרא דהוא משחק ואתויי וכו'. ויש לדקדק בדברי רבינו איך לא חילק לעיל כשכתב והחושש בעיניו וכו' בין תחילת אוכלא לסוף אוכלא כמו שחילק בגמרא שם בפרק אין מעמידין ויש לתרץ דהא דקאמר הכא וכן כוחל עיניו מן הנכרי היינו סוף אוכלא ופצוחי עינא:

י״ג

חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו'. בגמרא פרק מפנין (שבת דף קכ"ח:) אמרינן כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני וכו' ואמרו בגמרא מאימתי פתיחת הקבר וכו' משעה שהדם שותת ויורד וכו' עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי שלשה ימים. ומריהוט הלשון משמע דשלשה ימים דקאמר היינו משעת התחלת יציאת הדם ואיך כתב רבינו ג' ימים אחר שתלד. ויש לומר דרבינו יצא לו כן דאי אפשר לומר משעת יציאת הדם דאפשר דיתחיל הדם ושותת שני ימים כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה ואם כן אין שיעור בדבר לכך פירש רבינו שהוא משעה שהתחיל הדם להיות שותת [ואחר שתלד ג' ימים כצ״ל] עוד שם בגמרא רבא אמר משמיה דרב יהודה שבעה ואמרי לה שלשים. וקשה בדברי רבינו דכיון דפסק דסכנת נפשות להקל אמאי לא פסק כמאן דאמר שלשים. י״ל דסבירא ליה דלא פליגי וכמ״ש התוס' באביי ורבא ואמרי לה לא פליגי וכולהו כנהרדעי קיימי עוד שם אמרי נהרדעי חיה שלשה וכו' שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת ואם כן היא גירסת רבינו קשה דמשמע דלחלל את השבת בשבעה בעינן שתאמר היא צריכה אני אבל אם שתקה לא והוא ז״ל כתב דשתקה הוי כאומרת צריכה אני ונראה לומר דגירסתו היא כגירסת רא״ש בפסקיו דכתב דנהרדעי אמרי חיה שלשה שבעה ושלשים שבעה אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה וכו' וכך היא גירסת רבינו ואם היות שאפשר ליישב בדוחק הרבה גירסתנו לפי דברי רבינו אין ראוי לפרש כן בדעת רבינו ז״ל:

י״ד

וכן מרחיצין אותו לאחר המילה וכו'. כתב הראב"ד נראה לי שאין מחממין לו חמין אלא ע"י נכרי וכו' משמע מלשון זה דע"י נכרי מותר כלומר לומר לו שיחם וכן משמע שהבין ה' המגיד שכתב ואני מוסיף שאפי' לומר לנכרי וכו' וקשה דבפרק שני מהל' מילה כתב שם הראב"ד ז"ל בהשגה דמחממן נכרי לצורך עצמו ולא שיאמרו שיחם, והוא הפך זה עיין שם x:

ט״ז

שמע שטבע תינוק בים וכו' והעלה דגים בלבד פטור מכלום וכו'. זה לא נתבאר בגמרא אבל רבינו אמרו מסברא דנפשיה דכיון דהוא פרש מצודה להעלותו מצוה קא עביד ואפי' שהעלה דגים מה בכך ופטור מכלום:

י״ז

ננעל דלת בפני תינוק וכו'. ביומא בפ' יום הכפורים (יומא דף פ"ד:) אמרו בגמרא אע״ג דקא מכוין למיתבר בשיפי ובשאר החלוקות לא הזכירו כונה. ותימה על רבינו איך לא הזכירם כמו שהזכירום בגמרא. ונראה דהוא ז״ל סבור דודאי אם עשה כן בכונה אסור ומפני כן בשאר החלוקות לא הזכיר בגמרא כונת מעשה ומה שאמר בגמרא אע״ג דקא מכוין למיתבר וכו' מפרש הוא ז״ל דאינו מכוין לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה דהרי להוציא את התינוק היה די בשבירת הפתח ולא היה צריך לפצל את הפתח בפיצולים הרבה כמין עצים דקים לכך הודיענו דאף על פי כן מותר אבל בפורש מצודה ועוקר חוליא לא שייך לומר בהם מעשיו מוכיחים דאין כאן הוכחת מעשיו שיוכיח בפורש המצודה אם נתכוין לדגים או בעוקר חוליא אם נתכוין לתקן דרגא ומפני כן לא הזכירו בהם בגמרא כונה דלא שייך בהם הוכחה במעשיו דהכא וזהו שכתב רבינו שהוא מפצל אותה וכו': נפלה דליקה וכו'. בגמרא שם מכבין ומפסיקין (הדליקה) מפני הדליקה בשבת. והקשו מכבין ומפסיקין למה לי ותירצו דאפי' לחצר אחרת. ופירש רש"י דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים ע"כ. ויש תימה על רבינו איך לא הזכיר אפי' בחצר אחרת כמו שאמרו בגמרא. ונראה שמ"ש שחוששין שמא ישרף כלומר אפי' שאינו בחצר זו ממש אלא אפילו בחצר אחרת חוששין שמא ישרף האדם אשר בחצר אחרת דהוא קטן או חולה אפ"ה מכבין:

י״ח

מי שנפלה עליו מפולת וכו'. כתב ה"ה ומבואר בגמרא דאפי' ספק ספקא כגון ספק שיש אדם וכו' בגמרא אמרו לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאי איתיה חי הוא דמפקחין אלא אפי' ספק חי וכו'. ובאמת נראין דברי הגמרא לכאורה שכל ספק וספק בפני עצמו הוא וה"ק לא מבעיא ספק זה דא"ל דאי איתיה חי הוא אלא אפי' ספק חי ספק מת מפקחין וא"כ יש תימה בדברי ה"ה מי הכריע לומר דהאי תלת ספיקי הוו בחדא מלתא. ונראה לומר שהוכרח לומר כן דאל"כ אין כאן לא מבעיא דאע"ג דבספק הוא שם ספק אינו שם אית ביה טיבותא חדא דאי איתיה חי בספק חי ספק מת איכא טיבותא אחריתי דע"כ הוא שם ע"כ הוכרח לומר דהם תלת ספיקי בחדא מלתא ורבינו הזכירם מפני שכתב מצאוהו חי משמע דהוא ספק חי ספק מת וכן הספק האחר ספק עובד כוכבים ומזלות ספק ישראל הוזכר בדברי רבינו:

כ׳

היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'. וקאי על החלוקה הראשונה דעל הספקות האמורות איכא ג"כ הך ספקא אם שאין זה מוכרח בדבריו ז"ל אבל צ"ל כן מפני שהיו מוזכרים בדברי רבינו הספקות האמורים בגמרא:

כ״א

נעקרו כולם כו'. קשה טובא בדברי רבינו דבפרק ט"ו מאיסורי ביאה כתב האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות בין שיהיו רוב עובדי כוכבים ומזלות או רוב ישראל הרי זה ספק לענין יוחסין קידש אשה צריכה גט מספק מי שהרגו אינו נהרג עליו ע"כ. משמע דאית ליה גבי מצא תינוק מושלך בשוק דאמרינן קבוע כמחצה על מחצה וכמו שאמר שם ה"ה וזה דבר תימה דא"כ אמאי ברוב עובדי כוכבים ומזלות אין מפקחין עליו דדוקא מחצה על מחצה מפקחין כדמשמע בגמרא וכמו שכתב כן וכן כתב דלא כשמואל ופסק כר' יוחנן דברוב עובדי כוכבים ומזלות אין מפקחין ואמאי קבוע הוא והתוספות בפרק קמא דכתובות (דף ט"ו) הוקשה להם קושיא זו בד"ה דילמא אזלא איהי לגבייהו ותירצו שם וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל בהשגות שכתב שם בה' איסורי ביאה דאם היו רוב עובדי כוכבים ומזלות קרוב אני להכשיר וטעמו דלא משמע ליה קבוע כדכתבנו ונסתלק מעליו תרעומת הרב המגיד שנתרעם עליו שם אבל לרבינו שאינו סובר כן קשה טובא. וע"ק דהא דמצא תינוק מושלך למאי מדמינן ליה לדעת רבינו לפרוש כולהו או לפרוש מקצתייהו אי לפרוש כולהו מה הקשו ביומא (דף פ"ד:) לשמואל מדידיה אדידיה הא האי דקאמר שמואל מפקחין הוא היכא דפרוש מקצתייהו כדשני גמרא לעיל אבל היכא דפירשו כולהו לא והכא הוי פירשו כולהו ואי הוי פרוש מקצתייהו אם כן איך כתב רבינו בתשובה שחולק רבי יוחנן על שמואל הא רבי יוחנן לא איירי אלא היכא דפירשו כולהו והכא הוי פרוש מקצתייהו ואע"ג דרבינו גורס בגמרא אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכמ"ש הרב בעל כסף משנה מ"מ לגמרא עצמה קשה ל"ל למימר דחולק אהדדי ממאי דקאמר מעיקרא לימא דרבי יוחנן אמר היכא דפרוש כולהו והכא הוי פרוש מקצתייהו כדקאמר מעיקרא ולא פליגי. מיהו לקושיא זו נ"ל לומר דהכא הוי פירשו כולהו ומ"מ פריך גמרא שפיר דשמואל דקאמר לפקח עליו את הגל ארוב ישראל קאי כדכתב רש"י משמע דבמחצה על מחצה אין מפקחין ואמאי מחצה על מחצה הוי כפרוש מקצתייהו דהוי קבוע ומטעם מחצה על מחצה אמרו דקאמר שמואל דמפקחין. מיהו רבינו כתב בתשובה הביאה הרב בעל כסף משנה דהא דקאמר רב להחיותו אבל ליחסו לא קאי אמחצה על מחצה וע"כ עלה קאי שמואל דקאמר לפקח עליו את הגל ואי הוי פרוש כולהו הדרא קושיא לדוכתא כדכתיבנא. ונ"ל לתרץ הכל ולומר דודאי הוי בפרוש מקצתייהו מדפריך גמרא כדכתיבנא ומפני כן כתב רבינו דהוי קבוע בה' איסורי ביאה וכשתירץ הגמרא אלא ארישא איתמר סובר דאע"ג דהוי קבוע מ"מ בקבוע גרוע כי הא לא ס"ל לר' יוחנן דמפקחין דא"כ אמאי נקט חצר לימא עיר אחת שהיו בה רוב עובדי כוכבים ומזלות ומיעוט ישראל ונפל מפולת על א' מהם מפקחין מדלא קאמר הכי משמע דבקבוע גרוע כי הא אין מפקחין ולהכי קאמר אלא דהדר ממאי דקאמר מעיקרא. ובפ"ק דכתובות (דף ט"ו) גרסי' בספרים דידן אלא. תדע שיש לחלק בין קבוע לקבוע דהא היכא דפרוש מקצתייהו כתב הרב המגיד דלא הוי קבוע גמור אלא הוי דומה לשל מצא ודוקא בפיקוח נפש קאמר שמואל דהקלו אע"ג דמ"מ בעי בפיקוח נפש קבוע משמע דיש לחלק בין קבוע לקבוע והבן תירוץ זה שאם תדקדק דברי רבינו בתשובה נראה דכיון לזה. ומ"מ קשיא לי על זה דכיון דלשמואל היכא דפרוש מקצתייהו לא הוי בעלמא קבוע אלא בפיקוח נפש דוקא א"כ נימא דלרבי יוחנן דלפי האמת לא חשיב ליה קבוע גבי פיקוח נפש כ"ש בעלמא ומנין לו מה שכתב בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה וצ"ע: לפיכך אם היה רוב ישראל וכו'. קשה דמשמע מכאן דמחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל, וע"ק דאין קשר ללשון זה שכתב רבינו לפיכך וכו' דבלאו הדין הקודם היכא דרובא ישראל אזלינן בתר רובא ולא בעינן טעמא דקבוע ואין עסק לדין זה עם הנזכר. מיהו אפשר לתרץ דפירוש דברי רבינו הוא דמאחר דאמרנו דבשנעקרו והיה אחד מהם ישראל קבוע אין לכך שום מציאות בנעקרו שיפקחו עליו את הגל אלא אם הוא רוב וה"ה כשהוא מחצה על מחצה ולא אתא למעוטי אלא פחות ממחצה ולא חשש לבאר כאן שסמך על מ"ש בפרק ט"ו מהל' איסורי ביאה. ומ"מ קשה קצת לשון אע"פ שנעקרו שכתב רבינו דלשון אע"פ משמע לא מיבעי היכא דלא נעקרו וכו' אלא אפי' היכא דנעקרו וכו' דהיכא דלא נעקרו היה ראוי לומר טפי דאין מפקחין משום דהוי מחצה עובדי כוכבים ומזלות דהוי קבוע אלא שי"ל דהאי דקאמר אע"פ הוא בערך החלוקה הקודמת כלומר ל"מ היכא דלא נעקרו דאפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות מפקחין אלא אפי' נעקרו דברוב עובדי כוכבים ומזלות אין מפקחים ברוב ישראל מפקחין ובגמרא בהאי דתירצו הא דפרוש כולהו וכו' כתבו התוספות ונראה לפרש [דפרוש כולהו לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר בהם (עד) [אלא] אחד וכו'] ויש לתמוה דאם כדבריהם דיצאו כלם מן החצר ולא נשאר בהם עוד אלא אחד ומפני כן לא איקרי קבוע אמאי לא אוקמה בגמרא בכי האי גוונא בחצר ראשון דיצאו כלם ולא נשאר אלא אחד ובהכי לא הוי קבוע וצ"ע. ולשון הרב המגיד שכתב בענין זה הכל מבואר וצ"ל שלדעת הרמב"ן ז"ל דכתב דרבינו לא פסק כשמואל דלא סבירא ליה האי חילוק שחילק הרב המגיד בין הך דפירש אחד מהם לחצר אחרת להא דט' חנויות דאי ס"ל ז"ל חילוק זה א"כ מאין יצא לו לרבינו דין זה דפירש אחד מהם לחצר אחרת לדעתו ז"ל דפסק דלא כשמואל ומפרש מילתיה דרבי יוחנן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל מפקחין אפי' בדפרוש כולהו ונעקרו כולם לילך לחצר אחרת ואם הלך אחד מהם לחצר אחרת אז אין מפקחין אבל באותה חצר מפקחין דלא כשמואל משום דזה מוכרח מכח הסוגיא כמ"ש הוא ז"ל אף דין פירש אחד מהם לחצר אחרת לא הוזכר כאן וא"כ מאין לו לרבינו דין זה היה לו לדמות זה לנמצא וכחילוק הרב המגיד אלא דעכ"פ אינו שוה לו להרמב"ן כלל חילוק זה אתי שפיר דכתב רבינו בדין זה דין כל קבוע:

כ״ג

או שצרו סתם וכו'. קשה מאין הוציאו רבינו. וי"ל דק"ל דיוקא אדיוקא על עסקי ממון [אין יוצאין] אבל סתמא יוצאין אימא סיפא על עסקי נפשות אין אבל סתמא לא ותירץ נעשה סתמא כעל עסקי נפשות ומכאן הוציאו רבינו:

כ״ד

ומתריעין עליהם לעזור אותם וכו'. הך תרועה לא הוי בשופר כדכתב רבינו בפרק שני מלכות תעניות והאי תרועה לא הוי אלא בפה:

כ״ה

ואין צ"ל במלחמת מצוה. כלומר דשם אפי' בשבת עצמו מתחילין וכדקאמר בירושלמי ובפ"ו מהל' מלכים שכתב צרין על עיירות בשבת היינו במלחמת מצוה דוקא ומה שאמר בסוף דבריו בין במלחמת מצוה בין רשות קאי אמאי דקאמר עד רדתה אפי' בשבת דאיירי אפי' ברשות אבל לעולם דברשות בעינן ג' ימים קודם וסמך על מה שאמר כאן. ועם זה נתיישב מה שאמר כאן עם מ"ש שם ולא נצטרך לומר דט"ס יש שם כמ"ש הרב הגדול בעל כ"מ:

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק ב׳

א׳

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם. ואפי' ספק נפשות נמי דוחה שבת דכתיב אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיהא בעשייתן ספק מיתה אלמא מחללין על הספק ולא ספק שבת אחד בלבד אמרו אלא אפילו ספק שבתות הרבה דיעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי הוא דדרשי' וכל היכא דאיכא ספק אפילו רחוק לא הוו חיים ודאי ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה ואפילו ספק סכנה בכל מלאכות שהן צורך החולה דאף על גב דפשטי' דקרא וחי בהם ולא שימות בהם קאי אמסתכן עצמו כלומר שאם הוא בסכנת נפש אם לא יעבור על המצוה יעבור כדי להציל עצמו ולא יסתכן אפילו הכי דרשי קרא מרישיה ושמרתם את כל חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלומר אתם תשמרו כלכם את חקותי כשיעשה אותם האדם ויחיה בהם אבל אם יסתכן אדם בשמירת המצות גם אתם לא תשמרו אלא שתעברו כדי להצילו. ובמכילתא מפיק ליה לחילול שבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם חלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה דהכי משמע ושמרו בני ישראל השבת כשיעשו את השבת לדורותם אבל אם בשמירה יסתכן שלא יעשה שאר שבתות לא ישמור את השבת אלא יחללהו וכן א"ר שמעון בן מנסיא ביומא ומשום הכי אסור להתמהמה באיסור שבת מן התורה דמכלל הן אתה שומע לאו דכשם שהוא מצווה לשמור כשאין סכנה כך מצווה לעבור במקום סכנה ובכל מיני חולאים שיש בהם אפילו ספק סכנה מחללין את השבת וחיה נמי משיתחיל הדם להיות שותת ממנה מחללין עליה את השבת כל זמן הסכנה ואפילו ממי שאין חזקתו חי מחללין עליו כאשה שמתה על המשבר דלא קפיד קרא אהיה מקודם בחזקת חי אלא כיון שמכאן ואילך איפשר שיחיה מחללין עליו.

ט״ז

ומפקחין פיקוח נפש אפילו בדברים הקרובים יותר למיתה מחיים כטביעה בנהר ומפולת דכיון דאיפשר דעדיין חיים קרי' וחי בהם. ואפילו נמשך מזה עשיית מלאכה אחרת כיון שהוא מכוין להצלת נפש פטור. ומפקחין פיקוח נפש אפילו במיעוט ישראל ורוב גוים דאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שמשמע שלא יכול לבא בשום פנים לידי מיתת ישראל.

כ״ב

המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת הוי ספקא דאוריתא ואסור לעשות שום מלאכה בכל הימים אלא כדי חיותו הוא עושה בכל יום דהוי פיקוח נפש ומונה ששה ומקדש שביעי כברייתו של עולם דימי חול נמנו תחלה. ונראה דהוי דרבנן לזכרון בעלמא שיהא לו שם חלוק משאר הימים ולא תשתכח תורת שבת ממנו דמדאוריתא לא מחייב לקדש ולהבדיל כיון שאין יודע אם הוא שבת ובכל הימים אסור לעשות יותר מכדי פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא ואם ידע שהוא ח' או ט"ו ליציאתו מותר לעשות מלאכה באותו יום דוודאי לא יצא בשיירא בשבת ושאר הימים הוו ספק דאוריתא ואין עושה אלא כדי פרנסתו ואם יש לו במה לפרנס עצמו אסור לעשות מלאכה בכל הימים דכל יומא הוי ספקא ולית בהו פיקוח נפש.

כ״ג

גוים שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת דלא נתן שבת לידחות אלא בסכנת נפשות כדילפינן וחי בהם וגו'. אפילו לא באו אלא על עסקי התבן וקש מחללין עליהם את השבת [בעיר הסמוכה לספר] ויוצאים עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ להכבש לפניהם ואיכא סכנת נפשות ובכל המקומות אם באו על עסקי נפשות או צרו סתם על העיר יוצאים עליהם בכלי זיין. ומצוה על כל ישראל שיכולים לעוזרם לבא מיד משום סכנת נפשות כדאמר לעיל וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זין למקומם שלא להכשילם לעתיד לבא ואף על גב דהאי הוי תקנה משום מעשה שהיה הוי מותר דאוריתא כיון שנתגלה שהיה סכנה בדבר. וכן כל שיש סכנה בין לרבים בין ליחיד מצוה להציל בשבת ואפילו בעשיית כמה מלאכות דכיון דיש הצלת נפש לא חיישינן אכמה מלאכות ששבת הוא כחול לגבי סכנת נפשות כדילפינן.

כ״ה

צרים על עיירות הגוים קודם השבת ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשים אותה אע"פ שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת דכתיב ויהי ביום השביעי וקבלו רבותינו ז"ל שיום שבת היה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק ב׳

סדר משנה על הלכות שבת פרק ב׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 96,842 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שבת פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק ב׳

א׳

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. וכתב הכס"מ דבפרק כיצד צולין איפליגו תנאי בטומאה אם דחויה היא בצבור או הותרה ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר דחויה וכך פסק רבינו בהלכות ביאת מקדש. ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם דחויה או הותרה וקיי"ל כמאן דאמר דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ע"כ. וקשה לי על זה מסוגיא ערוכה דסוף פרק ד' דיומא (דף מ"ו ע"ב) דמחלק התם בין טומאה בצבור לשבת דטומאה דחויה ושבת הותרה בצבור במקדש וא"כ כי היכי דעדיפא שבת מטומאה לעניין עבודת צבור במקדש ה"נ עדיפא לענין חולה שיש בו סכנת נפש דחמיר. וא"כ היאך ילפינן לומר דשבת דחוי גבי חולה מטומאה דאדרבא נילף דהותרה שבת גבי חולה כמו בצבור במקדש וכן מצאתי בס' לוית חן פרשת אחרי. ושוב ראיתי שכבר הרגיש בזה בס' התשב"ץ בחלק ג' סי' ל"ז והוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל פיקוח נפש דחולה וא"צ להדר בתר היתר כלל ועוד כתב דהוא הדין גבי מילה אמרינן דהותרה בשבת ולא דחויה. ומיהו יש ליישב דעת רבינו והפוסקים דסברי דשבת לעניין חולה דמי לטומאה בצבור ולפי דעתם הוא הדין שבת לענין עבודת צבור וכן לגבי מילה דחויה כמו טומאה. דאיכא למימר דלא קיי"ל כסוגיא דיומא מכח הסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ה' ע"ב) דמוכחא דסברה דשבת דחוי הוא לגבי עבודת צבור וכן לגבי מילה ולא הותרה שהרי בעא למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מהא דעשה דמילה ופסח ותמיד דוחין שבת. ואי איתא דהותרה הא לא שייך למילף מינייהו לעלמא לעניין דחית עשה ללא תעשה אלא ש"מ דהני נמי מטעם דחיה. וכן התוס' בברכות (דף כ') דקדקו כהאי גוונא מלשון דחיה דאמר בפסחים (דף ס"ט ע"ב) גבי מילה ותמיד דלאו היתר הוא. ונראה דהך מילתא תליא בדרשא דאיתא בספרי פרשת פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. והשתא למאי איצטריך הא בהדיא כתיב וביום השבת וכבר הוקשה כן לבעל זית רענן ותירץ דאתא לעומר ושתי הלחם ואינו מובן דהרי יליף להו מקראי אחריני בסוף פרק ו' דמנחות אלא י"ל דאתא לומר דקרבן ציבור הותר ומאן דאמר דהוי דחוי דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאיתא ביבמות (דף ו'). וכ"כ רבינו בפ"ז דהלכות בית הבחירה וא"כ אזיל כאן לטעמיה ואתי שפיר. והנה על דרך זה יש ליישב פירש"י שם בברכות שכתב דגבי מת מצוה הותר לגמרי לכהן ונזיר לטמאות ולא מטעם דחיה והתוס' הקשו עליו דמאי שנא מכל מצות עשה שדוחה לא תעשה וכן מילה ותמיד דאמרינן שדוחין שבת פירוש ולא הותר. ולפי מ"ש י"ל דשאני מת מצוה דאיכא תרי קראי דכתיב מעמיו להוציא מת מצוה ב' פעמים ולכך אמרינן דהותר וכי היכי דאמרינן גבי קרבן ציבור בשבת למאן דאית ליה ב' קראי ומאן דלא סבר התם הותרה הוא משום דלית ליה ב' קראי להכי וכמ"ש: [והנה אף דרבינו משמע דס"ל דשבת דחויה אצל פיקוח נפש נראה דהיינו דוקא מלאכה גמורה דאורייתא אבל שבות דרבנן מודה דהותר לגמרי דלפי מה שנתבאר דתליא בדין עבודה דבמקדש וכל שהותר שם הוי כל שכן גבי פיקוח נפש וא"כ הרי כתב רבינו בפירוש בריש הלכות קרבן פסח דשבות היתר הוא במקדש ולפ"ז הוא הדין דהותר גבי פיקוח נפש. ועי' מ"ש בהלכות מאכלות אסורות דאפשר דגם לרבינו מן התורה הותרה שבת במקדש והוא הדין אצל פ"נ ומה שכתב כאן שהיא דחויה היינו מדרבנן ועיי"ש. וכן משמע לפמ"ש באורחות חיים הבאתיו בהלכות תמידין ומוספין. אלא דקשה לפ"ד רבינו וסייעתו דפיקוח נפש דחויה בשבת וכל שכן עבודת צבור וא"כ אמאי שחיטת קרבן ציבור דוחה שבת הא אפשר ע"י שנים לפמ"ש רבינו ריש הלכות פסולי המוקדשין דשנים שוחטין זבח אחד. ומיהו סוגיא דיבמות ל"ק די"ל דאתיא אליבא דמאן דאמר דשנים אין שוחטין זבח אחד אי נמי כמ"ד דזה יכול וזה יכול חייב אבל לרבינו קשה]:

ט״ז

ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו וכו'. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה. ותמה הלח"מ שלא הזכיר רבינו דאע"פ שהוא מכוון לפצל וכו' שרי וכמו שאמרו בגמרא דיומא דאע"ג דקמכוון למיתבר בשיפי. וכתב דסבר רבינו דאם עשה כן בכוונה אסור ומפני כן לא הזכירו בגמ' כוונה גבי נפל לים ולבור. ומה שאמרו גבי ננעל דלת אע"ג דקמכוין למיתבר מפרש הוא ז"ל דאינו מכוון לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה וכו'. והנה מלבד שדבריו דחוקין. אלא אף זו דאישתמיט מיניה הא דאיתא בירושלמי בהדיא בסוף פרק האורג וז"ל ר' יוסי ברבי בון בשם רב הונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ועוד איתא שם היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והובא ג"כ בר"ן שם ופירש שבענין פיקוח נפש אפילו נתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן ביומא. והטעם כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו עכ"ד ומבואר מדבריו דגם לפי גמ' דילן מותר נמי במתכוון כמו שמפורש בירושלמי והכי קיי"ל ודלא כמ"ש הלח"מ וכן אישתמיט לבעל ס' מעשה רוקח שכתב ג"כ כהלח"מ וע"ש. ומאי שהוקשה לו לבעל לח"מ דאי שרי לכוין הו"ל להזכיר בגמ' דיומא כוונה בכל החלוקות. וגם תמה על רבינו שלא הזכירו כלל יש לי ליישב דלשון הגמ' הוא גבי מצודה ואע"ג דקצייד כוורי וכן לשון רבינו שכתב ואע"פ שהוא צד הדגים עמו משמע שזהו בודאי לו שאי אפשר בלא צידת הדגים ואפילו הכי שרי לפרוש המצודה בשביל הצלת התינוק ואע"ג דקצייד כוורי בודאי וא"כ לא איצטריך לאשמועינן דמותר אע"פ שהוא מתכוין לצידת הדגים כיון דאשמועינן דפסיק רישא שרי בזה הוא הדין למכוין דכל שהוא פסיק רישא יש בו ג"כ חיוב מן התורה כמו במתכוין בכהאי גוונא דמסתמא ניחא ליה בצידת הדגים וכמבואר מדברי התוס' בפרק כירה (שבת דף מ"א ע"ב). והא דגבי ננעל דלת נקט בגמ' כוונה ולא סגי ליה במה שהוא פסיק רישא למיתבר בשיפי י"ל דהיינו שפירש רש"י שם בד"ה למיתבר בשיפי נסרים שצריך להם. דנראה דמפרש דקמכוין דנקט לאו דוקא כוונה ממש אלא כלומר שצריך לנסרים דאי אין צריך להם לא מחייב במה שהוא פסיק רישא דהא מקלקל הוא וקיי"ל דכל המקלקלין פטורין ואינן חייבין אלא על מנת לתקן דהיינו שמתוך הקלקול בא לו התיקון הצריך לו כגון חובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו וסותר על מנת לבנות במקומו. וא"כ גבי שבירת דלת דסותר הוא אין איסור דאורייתא אלא א"כ שצריך לאותן הנסרים של השבירה. וקושטא דאף שאינו מכוין לכך אלא שצריך להם והוא פסיק רישא אסור מן התורה ולא נקט לשון כוונה אלא משום דסתם מכוין הוא צריך לאותו דבר שמכוין. וגם רבינו דנקט גבי שבירת דלת ואע"פ שמפצל אותם כמין עצים שראויין למלאכה איירי שהוא פסיק רישא וצריך לאותן עצים למלאכה כדי שלא יהא מקלקל בשבירת הדלת ולא הוצרך לפרש כאן דסמך על מה שביאר בכמה מקומות דין המקלקל שאינו חייב אלא א"כ שצריך להקלקול כדי לתקן. ולפ"ז על כרחך דמ"ש כאן שמפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה כדי שלא יחשב מקלקל איירי בשצריך להן דאל"כ אכתי מקלקל הוא אבל כוונה אין צריך כל שהוא פס"ר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק ב׳

ג׳

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י נכרים לא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. הא למדת, דברי הרמב"ם צריך ביאור ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמ' בב"ק פ"ה ע"א ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי א"כ אפשר דהחולי בא לשם עונש וא"כ היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ד' להאדם בעבור חטאיו, ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפי' אם האדם מחוייב בהם, ולשון נקמה הוא עונש כמו בפ"ח מהל' תשובה הל' ה'.

ד׳

החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צורכי רפואה. הרמב"ם השמיט הא דאמר בגמ' ותחלת אוכלא לאפוקי סוף אוכלא ומשמע דאינו מפרש כפירש"י דגם בסוף החולי יש קצת קידחא, וכן הפמ"ג ואחריו המשנה ברורה כתבו דבסוף החולי אף שיש הסמנים הללו אין מחללין, דא"כ לפי"ז הי' להרמב"ם להביא דתחלת אוכלא דוקא וע"כ דמפרש דכל אלו אינם אלא בתחלת אוכלא ולכן אינו צריך להביא אך דינא כיון שהביא הסמנים דדוקא כל זמן שיש הסמנים האלו מחללין. ומש"כ והוא שיהיה ציר נראה דזה הוא גירסת הרמב"ם בגמ' במקום דיצא צירא וכ"כ בביאור הגר"א סי' שכ"ח, אבל בטור הגירסא בד' הרמב"ם ציר או דיצא.

ט״ז

שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. השגת הראב"ד שמע עד הדגים פטור, כתב הראב"ד ז"ל הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות, ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה עכ"ל. עיין במ"מ דכתב דגירסא הפוכה היתה להראב"ד וגירסתנו הוא להיפך דרבה הוא דסבר דפטור דאזלינן בתר מעשיו והנה לפי"מ שבארנו בפ"א מהל' יו"ט דפלוגתא דרבה ורב חסדא בפסחים מ"ו ע"ב באופה מיו"ט לחול דרבה דסובר דפטור משום הואיל ומקלעי אורחין אזיל לטעמיה דסבירא ליה במנחות ס"ד ע"א דאזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו ולכן אין לחייבו באופה לחול משום דילמא מקלעי אורחין ונמצא דמעשיו צורך אוכל נפש עיי"ש ולפי"ז ע"כ דהגירסא במנחות הוא דרבה הוא דס"ל דפטור משום דאזלינן בתר מעשיו.

י״ח

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו. צ"ע איזה מלאכה הוא פקוח הגל ולכאורה היה נראה שהוא מלאכת סותר אם הוא סותר גם חלק הבית שנשאר, אבל מדברי המפרשים ראיתי שפי' מפקח פותח וכן הוא בערוך, ע"כ נראה דהחיוב הוא משום בונה וכן מצאתי בשולחן עצי שטים במלאכת בונה דלהסיר הזבל מן הרחוב הוא בונה וכ"כ המג"א בסי' רמ"ד סקפ"ה.

כ״ב

המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכות היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד. השגת הראב"ד המהלך עד באותו יום, כתב הראב"ד פי' יום אחד יתר על שביעיות אותו יום ניתר בכל מלאכה עכ"ל. דברי הראב"ד הוא תימה דמה אשמעינן וכמש"כ המ"מ דפשוט הוא ולא ניתן ליכתב, וביחוד דברי המ"ע שכתב יפה פירש לפירושו של רבינו, וראיתי להמרכבת המשנה דפירש דכונתו של הראב"ד בהשגה על מה שכתב הרמב"ם ושאר הימים אף מיום זה עושה כדי פרנסה דקשה למה יעשה בשאר ימים כדי פרנסתו והא באותו יום דודאי חול הוא יכול לעשות לשאר הימים, אבל א"א לכווין כן בד' הראב"ד דאין זכר לזה בדבריו, ונראה דכונת הראב"ד דהא דאמרינן דאם זוכר המנין עושה מלאכה באותו היום זהו דוקא אם זוכר למנין שביעיות והיינו דאף שאינו יודע באיזה יום יצא אבל יודע המנין של שביעיות, שכל הזמן מנה כך וכך שבועות מיום שיצא מביתו עם כך ימים, אבל אם זוכר למשל שהיום שלשה וארבעים או חמישים ליציאתו והיינו שמנה לעצמו מספר הימים ולא היה בדעתו לחשבון שבועות אינו הוכחה דהמנין נכון הוא דבקל אפשר לטעות במספרים גדולים ביום אחד ולמחר חשב שמחזיק ביום פחות ממה שהחזיק, וזהו שכתב דדוקא יום אחד יתר על שביעיות מותר במלאכה, אכן הרי"ף בהא דאמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו גורס אם היה מכיר סכום היום שיצא ולשון סכום משמע גם שיודע כל המספר הגדול ואשמעינן הראב"ד דהגירסא אינה נכונה אלא דוקא אם היה מכיר היום שיצא והיינו ע"י מספר שבועות.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק ב׳

ג׳

אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם. עי' כ"מ. אך בירושלמי פט"ז ה"ח וביומא פ"ח ה"ה. מ' כפשטות ד' רבינו ע"ש ובש"ק:

י״א

[בתו"ד הכ"מ וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי כו'. צ"ע דהא מוסיף באיסור הוצאה בהוצאת הכלי ואף שהוא כלאחר יד מ"מ שבות הוה ומ"ל שבות זה משבות דסחיטה והרי בדאוריי' אסור להרבות בשיעור ע"ל ה"ח בכ"מ וה"נ בשבותים ואולי זהו מב' מיני מלאכות. ודכוותה בדאורייתא חייב עכאו"א משא"כ במרבה בשיעור ה"ל כב' זיתי חלב בהעלם א'. וה"נ בשני שבותים ודו"ק]. ולי בנו ותלמידו נראה דתלי בפלוגתת הראשונים המובא בטושו"ע א"ח סי' שי"א אם הוצאת המת לכרמלית צריך ככר ותינוק. או טוב למעט בהוצאה מלעבור על שבות בטלטול. ושיטת רבינו ספכ"ו מ' דלמעט בהוצאה עדיף כמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעתו בס' תה"א ומובא בטור שם וא"כ הוא קצת סתירה:

י״ג

[ה"ל לכ"מ להקדים דבריו בהלכה י"א במש"ש וחותכין את הטבור ע"ש]:

כ״ה

ואצ"ל במלחמת מצוה. עי' כ"מ מד' הירושלמי ומדברי רבינו ל"מ כן דאפילו לכתחלה מותר. ובאמת צ"ע דכיון דאלקיי"ש מהי תיתי יותר להתחיל בשבת והרי פק"נ עצמה אינה רק דחוי אצל שבת כמש"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק ב׳

כ״ג

מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומן בשבת כו'. רבינו ז"ל קיצר בכאן וסמך אמ"ש בס"פ כ"ז דהיינו דוקא כשהם מתפחדים לישב במקומן שהצילו בו דאל"כ שובתין במקום שהצילו בו ויש להן אלפים אמה משם לכל רוח והוא מהסוגיא דעירובין וע"ש ברא"ש ובב"י ס"ס ת"ז. אלא שמ"ש כאן רבינו דהטעם דחוזרין למקומן בכלי זיינן הוא כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא ליתא בגמ' אלא מפני מעשה שהיה אמרו כן וכבר הרגיש בזה הלח"מ פ"ו מה' מלכים. ומ"מ גם מהתוס' משמע מהא דתנן שכל היוצא להציל חוזרין למקומן דטעמא משום תחילתן ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושי רבי עקיבא איגר · הלכות שבת פרק ב׳

ט״ז

במ"מ ד"ה נתכוין להעלות דגים וכו' י"ל דהלכה כרבא וכו' (נעה"ג) עמ"ש בגליון לקמן פי"ח הכ"ד מהלכה זו ועי' בכ"מ פ"א ה"ז מהלכות מילה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ב׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם