הלכות שבת · פרק כ״ט
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
הלכה ב׳
וְזֶה הוּא נֹסַח קִדּוּשׁ הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
הלכה ג׳
וְזֶה הוּא נֹסַח הַהַבְדָּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל:
הלכה ד׳
עִקַּר הַקִּדּוּשׁ בַּלַּיְלָה. אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה מַבְדִּיל לְמָחָר וּמַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הָאוּר אֶלָּא בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּלְבַד:
הלכה ה׳
אָסוּר לְאָדָם לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשֶּׁקָּדַשׁ הַיּוֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְכֵן מִשֶּׁיָּצָא הַיּוֹם אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אוֹ לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מֻתָּר. שָׁכַח אוֹ עָבַר וְאָכַל וְשָׁתָה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל אַחַר שֶׁאָכַל:
הלכה ו׳
מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמֵאַחַר שֶׁיַּבְדִּיל וְיֹאמַר בֵּין קֹדֶשׁ לְחל מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ:
הלכה ז׳
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁהוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר וּמְדִיחוֹ מִבִּפְנִים וְשׁוֹטְפוֹ מִבַּחוּץ וּמְמַלְּאֵהוּ יַיִן וְאוֹחֲזוֹ בִּימִינוֹ וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח אוֹ יֶתֶר וְלֹא יְסַיֵּעַ בִּשְׂמֹאל. וּמְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתְּחִלָּה פָּרָשַׁת (בראשית ב א) "וַיְכֻלּוּ" וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְשׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו וּמַשְׁקֶה לְכָל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל:
הלכה ח׳
אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. כֵּיצַד. לֹא יְקַדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְיֹאכַל בְּבַיִת אַחֵר. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ בְּזָוִית זוֹ אוֹכֵל בְּזָוִית שְׁנִיָּה. וְלָמָּה מְקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין שָׁם:
הלכה ט׳
הָיָה מִתְאַוֶּה לַפַּת יוֹתֵר מִן הַיַּיִן אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל. וְאֵין מַבְדִּילִין עַל הַפַּת אֶלָּא עַל הַכּוֹס:
הלכה י׳
מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְשָׁכַח וְנָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו לַסְּעֻדָּה. וּמִצְוָה לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיִּסְעֹד סְעֻדָּה שְׁנִיָּה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשָׁא רַבָּה. מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ יִטּל יָדָיו וְיִסְעֹד. וְאָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְגַם קִדּוּשׁ זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה:
הלכה י״א
יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס עֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה הַשַּׁבָּת. וְכֵן מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא שַׁבָּת. שֶׁמִּצְוַת זְכִירָה לְאָמְרָהּ בֵּין בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ וִיצִיאָתוֹ בֵּין קֹדֶם לְשָׁעָה זוֹ כִּמְעַט:
הלכה י״ב
מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה פּוֹרֵס מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן וּמְקַדֵּשׁ וְגוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְיָצָא הַשַּׁבָּת וְהוּא בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ גּוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיָּה פּוֹסֵק וּמַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לִשְׁתִיָּתוֹ:
הלכה י״ג
הָיָה אוֹכֵל וְגָמַר אֲכִילָתוֹ עִם הַכְנָסַת שַׁבָּת מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס שֵׁנִי. וְלֹא יְבָרֵךְ וַיְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס אֶחָד שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׁתֵּי מִצְוֹת בְּכוֹס אֶחָד. שֶׁמִּצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן:
הלכה י״ד
אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרֵב בּוֹ דְּבַשׁ אוֹ שְׂאוֹר אֲפִלּוּ כְּטִפַּת הַחַרְדָּל בְּחָבִית גְּדוֹלָה אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. כָּךְ אָנוּ מוֹרִין בְּכָל הַמַּעֲרָב. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְאוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא לְהוֹצִיא יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מְגֻלֶּה אוֹ מְבֻשָּׁל שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עַל אֶחָד מֵהֶן:
הלכה ט״ו
יַיִן שֶׁטַּעֲמוֹ טַעַם חֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּתַן עַל הַשְּׁמָרִים שְׁלֹשָׁה מַיִם וְהוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה יַיִן מָזוּג וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו:
הלכה ט״ז
כְּלִי שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת אִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ מְעַט הֲרֵי זֶה פְּגָמוֹ וְנִפְסַל וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּשִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת:
הלכה י״ז
יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ הַחֹמֶץ וְטַעֲמוֹ טַעַם יַיִן מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן יַיִן מָזוּג. וְכֵן יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ צִמּוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁאִם יִדְרֹךְ אוֹתָן יֵצֵא מֵהֶן דִּבְשָׁן. וְכֵן יַיִן חָדָשׁ מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו בִּשְׁעָתוֹ. מְדִינָה שֶׁרֹב יֵינָהּ שֵׁכָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְקִדּוּשׁ מֻתָּר לְהַבְדִּיל עָלָיו הוֹאִיל וְהוּא חֲמַר הַמְּדִינָה:
הלכה י״ח
כְּשֵׁם שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּךְ מְקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵיהֶן וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁכֻּלָּם שַׁבְּתוֹת ה' הֵן. וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:
הלכה י״ט
נֹסַח קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן בָּחַר בָּנוּ וַיְּגַדְּלֵנוּ רָצָה בָּנוּ וַיְּפָאֲרֵנוּ. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אוֹ חַג הַשָּׁבוּעוֹת אוֹ חַג הַסֻּכּוֹת זְמַן חֵרוּתֵנוּ אוֹ זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ אוֹ זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר שַׁבָּת וְחוֹתֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:
הלכה כ׳
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה:
הלכה כ״א
בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן כִּבְשַׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְפַת מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ קִדּוּשָׁא רַבָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּשַׁבָּת:
הלכה כ״ב
כֵּיצַד מְבָרְכִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל וְחוֹתֵם בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
הלכה כ״ג
כָּל לֵילֵי יוֹם טוֹב וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּכְבָר בֵּרֵךְ עַל הַזְּמַן בִּתְחִלַּת הַפֶּסַח:
הלכה כ״ד
סֵדֶר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ עַל הַנֵּר. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל:
הלכה כ״ה
אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁסְּתַם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלֹא עַל הַנֵּר שֶׁל מֵתִים:
הלכה כ״ו
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרְכִין עָלָיו. עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוֹר אִם רֹב אַנְשֵׁי הַכְּרַךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינוֹ מְבָרֵךְ וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ. אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל כִּירַיִם לְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. הַגֶּחָלִים אִם כְּשֶׁיַּכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן דּוֹלֵק מֵאֵלָיו מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. אוּר שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם חָשׁוּב שֶׁמַּדְלִיקִים בִּשְׁבִילוֹ מְבָרְכִין עָלָיו. שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם חַזָּן שֶׁהוּא דָּר שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו. וַאֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַזְּרִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ מְבָרְכִין עָלָיו:
הלכה כ״ז
אוּר שֶׁהֻדְלַק בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה וּלְחַיָּה מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אוּר שֶׁהֻקְדַּח מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא הָיְתָה תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל אוּר שֶׁשָּׁבַת. אַף עַל פִּי שֶׁהֻדְלַק לְחוֹלֶה אוֹ לְחַיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי שָׁבַת מֵעֲבֵרָה:
הלכה כ״ח
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁסֵּדֶר הַהַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר. וְכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים:
הלכה כ״ט
וְלָמָּה מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ דּוֹאֶבֶת לִיצִיאַת שַׁבָּת מְשַׂמְּחִין אוֹתָהּ וּמְיַשְּׁבִין אוֹתָהּ בְּרֵיחַ טוֹב:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ט
א׳
מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. ובהמ"מ דמדברי רבינו נראה בביאור שסובר שהבדלה ג"כ דבר תורה עיי"ש ועי' בסה"מ עשה קנ"ה הוא שצונו וכו' אמרו זכרהו וכו' הבדלה שג"כ חלק מזכירת שבת ומתקנת מצותה וכו' עכ"ל ובפר"ח בלקוטיו לאו"ח בסי' רצ"ח כתב ראיה לדעת רבינו מהאי דאיתא במסכת נזיר דף ג' ע"ב מאי היא קדושה ואבדלתא הרי מושבע ועומד מהר סיני נראה דהבדלה ג"כ בכלל מושבע ועומד מסיני עיי"ש. וכדבריו בסמ"ג עשה כ"ט שהביא ג"כ הראיה ממסכת נזיר וכתב ג"כ ואני אומר כי שתי הזכירות היא זכור ואחת ביציאתו וזכרת שנכתב בפרשת שמור שאומר במדרש שנאמר על יציאת שבת עיי"ש. אמנם בשיטה מקובצת במס' נזיר שם בשם הרא"ש שכתב והאי דדריש וזכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא ועוד אבדלתא מאי איכא למימר על כרחך לאו דאורייתא היא וכו' ונ"ל וכו' דלהך פי' ל"ג אלא אלא ה"ג כי הא דאמר רבא עיי"ש ובשטמ"ק במסכת ביצה דף ד' ע"ב כתב בשם הריטב"א דהבדלה ביו"ט מדאורייתא עיי"ש. והנה גם למ"ש בתוספות במסכת נזיר דף ד' ע"א בד"ה מאי לר"ת דגריס וכי מושבע וכו' דיין מדרבנן עיי"ש וא"כ י"ל ג"כ דהבדלה מדרבנן ויש להבין בסמ"ג שכתב שם דעל היין מדרבנן ומפרש קושית הגמרא כר"ת וכי וכו' וא"כ מאי ראיה משם דהבדלה דאורייתא ונראה וכן מוכיח שכתב בסמ"ג ממסכת נזיר לא קאי על וביציאתו הסמוך לדבריו אלא עמ"ש למעלה מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים וכו' שרצה למעט דעל היין אינו מדאורייתא וכמ"ש אח"ז וע"ז כתב וכן מוכיח וכו' ממס' נזיר לפי גירסתו וכי וכו' דעל היין מדרבנן ודברי פר"ח צ"ע שגם הוא כתב להוכיח שם דעל יין מדרבנן וזה סותר ראיתו ובסמ"ג שם בשם הירושלמי וירא ויבדל וכו' בבה"ג מכאן שמבדילין בנורא מדאורייתא עיי"ש:
ב׳
וזה נוסח הקידוש וכו' זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים וכו'. זכר ליצ"מ מובן עם מ"ש ברמב"ן בפרשת בא בד"ה ולטוטפות שכל המצות זכר ליצ"מ נגד כופרי השגחה וחידוש העולם וכמ"ש שם וז"ל כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוין בענינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פנות התורה לבד שהודה שחסד הבורא גדול יותר מאוד על עושי רצונו שהוציאנו וכו' לזכות אבותינו החפיצים ביראתו וכו' עכ"ל עיי"ש אמרות טהורות מזוקקים מנופת צופים ובספר החינוך בפרשת יתרו מצוה ל"ב שלא לעשות מלאכה בשבת כתב ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצינו במנוחה והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי וע"כ זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה ואמר שם במצוה הזאת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וכו' ע"כ צוך וכו' עכ"ל:
ד׳
עיקר הקידוש בלילה אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו וכו'. בטור בסי' רע"א בשם רב עמרם דוקא בשוגג ובב"ח שם דמדמהו לתפילה דבמזיד אין לה תשלומין וכתב דשאני תפילה דהוי משום תשלומין אבל קידוש שייך וזמנו כל היום אלא דמהמובחר להקדים בהכנס שבת ואם לא עשה כן יקדש בשאר היום דזמנו ובשם הרשב"ם הביא בטעם בלילה יקדש ביום קודם אכילה עיי"ש והנה מלישנא דגמ' פסחים ק"ו ע"א אין לי אלא ביום בלילה מנין וכו' אדרבה עיקר קידושא בלילה הוא קדש דכי קדש תחילת יומא בעי לקדושי וכו' צ"ל דמדרבנן כן ולשון עיקר יקשה לפרש כן וכמו ביציאתו דלרבינו בדאורייתא וא"כ נראה דצריך ביציאה וכמו כן בכניסה אלא גם ביציאתו מבדיל עד יום ג' וכמו כן בכניסתו וגם משום זריזין מקדימין וכמ"ש במ"א אם הוי מדאורייתא וא"כ מהתורה להקדים בלילה ועי' ברא"ש בפ' מי שמתו (ברכות דף י"ח ע"א) באונן במ"ש דלרבינו מאיר מבדיל למחר ולרא"ש שם מדמהו לחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני עיי"ש ואם נאמר דהבדלה אח"ז אינו מטעם השלמה אין לדמותו לחגר ונתפשט וכו': ועיין בשו"ע יו"ד סי' שמ"א ושצ"ו ובטו"ז שם עיי"ש ונראה דדעת רבינו מסכמת לדעת רבינו מאיר ברא"ש הנ"ל. והנה הטור באו"ח בסי' רע"א כתב על דעת רבינו והכי מסתבר טפי ובסי' שמ"א ביו"ד הביא דעת הרא"ש הנ"ל ולמ"ש לדעת רבינו לא נוכל לומר כהרא"ש ועי' בהל' י"א שמצות זכירה לאמרה בשעת כניסתו וכו' צ"ל מדרבנן ומדאורייתא משום זריזות לא שייך לומר דא"כ קודם לזה זריזות ביותר ולא צריכין לומר דשרי. אמנם לכאורה נראה לחלק בין קידוש להבדלה דבקידוש י"ל זכרהו על כל היום וא"כ לא הוי מטעם השלמה דבשבת שייך זכירה כמו בלילה אבל הבדלה דעיקרה משום היציאה משבת לחול דבחול עצמו לא שייך הבדלה וא"כ על כרחך הכל תשלומין לתחילת היציאה משבת לחול וא"כ י"ל דאפי' בקידוש לא הוי משום תשלומין בהבדלה משום תשלומין ומיושב מ"ש על דברי הטור הנ"ל דאין סתירה בדבריו ועי' בהמ"מ בהי"ב בד"ה היה אוכל שם ק"ה מפסק וכו' שחיוב הבדלה אינו בשביל ההוה אלא בשביל זמן שעבר וכו' עכ"ל עיי"ש וכמ"ש לעיל דלאח"ז מטעם השלמה:
ח׳
אין קידוש אלא במקום סעודה וכו'. ברא"ש שם שחולק על רבינו יונה וכתב דהוי ברכה לבטלה דאפי' ידי דאורייתא לא יצא עיי"ש וזה כמ"ש בתוס' במס' סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר דאם עושה מצוה דאורייתא שלא כתיקון הרבנן אף ידי דאורייתא לא יצא וכיו"ב בפסקי תוס' בפ"ק דברכות דף י"א עיי"ש ועי' מ"ש לעיל הי"ג:
י״ג
היה אוכל וכו' ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד שמצות קידוש ומצות בהמ"ז שתי מצות של תורה הן. כנראה ממה שדייק רבינו של תורה דבאחד מדרבנן לא אמרינן אין עושין חבילות חבילות והנה כמ"ש בתוספת סוטה דף ח' בד"ה והא דהוי מדרבנן י"ל דתרי דרבנן לא אמרינן אבל כ"ז בשניהם מדרבנן אבל באחד דאורייתא ואחד דרבנן לטעמא שכתבו בתוס' סוטה הנ"ל משום דמחזי כמשא ולמ"ש בתוס' במס' מ"ק דף ח' שיהיה לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה עיי"ש צ"ע לחלק בין אחד דאורייתא ואחד מדרבנן: ובמרכבת המשנה כתב לפרש מאי דאיתא בגמ' מהבדלה וקידוש חדא מלתא דקידוש ביו"ט דרבנן והבדלה דשבת דאורייתא עיי"ש ויהיה מיושב בזה במה שהקשה בס' ארעא דרבנן ע"ז מסוגיא הנ"ל דנראה דאם לא הוי קדושה אחת היה מצות חבילות חבילות הרי בלא"ה קידוש ביו"ט דרבנן ולפי' יהיה זה באמת תירוץ הגמ' חדא מלתא היא ולפ"ז לרש"י ורשב"ם שפי' קדושה אחת המה עיי"ש וא"כ על כרחך לא ס"ל דבדאורייתא ודרבנן לא הוי חבילות חבילות אם ס"ל הבדלה דאורייתא וקידוש ביו"ט דרבנן ועל כרחך באחד משלשתן פליגי ואף דלכאורה היה נראה כיון דיין מדרבנן ובהמ"ז הכוס ג"כ אינה מדאורייתא וזכירה בקידוש יוצא מדאורייתא דעל היין ובתפילה מדרבנן ונראה דעיקר הקידוש הברכה והוי על שניהם ביחד אבל מ"מ על בהמ"ז הוי גם הברכה מדרבנן וגם לא מסתברא כיון דמדאורייתא בזכירה יוצא למה ברכת אשר קדשנו וכו' לא יהיה די להיות יוצא מדאורייתא וצ"ל כמ"ש לעיל בשם תוס' דהיכא דעשה מצוה דאורייתא שלא כתיקון חכמים אף ידי דאורייתא לא יצא והמה תיקנו בתפילה ועל כוס וכה"ג דידן שלא הזכיר בתפלה וא"כ הוי ע"י כוס קיום הדאורייתא כשעושה עם הברכה ועל יין ולר"ת כשאין לו יין לא יקדש כלל: וסברת המ"מ בהלכה הקודמת בהבדלה ובהמ"ז דשניהם על לעבר לא שייך אין עושין מצות חבילות נראה דס"ל כדמסקינן קדושה אחת אמרינן כן בכל דברים מענין אחד כמו בהמ"ז והבדלה דשניהם הודאה אלא דוקא בהמ"ז וקידוש שמשונים שבהמ"ז על לעבר וקידוש על להבא או ההוה ואין מענין אחד משא"כ הבדלה ובהמ"ז שדומים גם בזה לזה שהמה שניהם גם לעבר וכמ"ש בתוס' הנ"ל מטעם שיהיה לבו פנוי לאחת בכה"ג ששניהם שוים מענין אחד הוי לבו פנוי אלא לפ"ז צ"ל שרבינו מפרש כרש"י ורשב"ם חדא היא קדושה אחת ולא כמ"ש בשם מרכבת המשנה וא"כ יקשה קושית הארעא דרבנן אם נאמר דאחד דרבנן ואחד דאורייתא לא שייך חבילות וכו' מאי מקשינן מהבדלה ובהמ"ז ולמה צריכין לומר באין לו הלא קידוש יו"ט מדרבנן להמ"מ להלן וצ"ע לפ"ז אם נאמר לרבינו קידוש ביו"ט מדרבנן ולכאורה י"ל חבילות וכו' משום דבמצוה שיש בה מעשה צריך מעשה מיוחדת לכל אחת ואחת וטעמים שכתבו בתוס' י"ל בהמ"ז וקידוש דלא הוי במעשה וכיו"ב דצ"ל מטעמים הנ"ל או בכה"ג בסוטה דהוי ב' מעשים בבת אחת וכיו"ב:
י״ח
כשם וכו' ומבדילין במוצאי יו"ט וכו'. ובהמ"מ ודע שאין קידוש יו"ט דבר תורה עכ"ל. ובש"מ במס' ביצה דף ד' הנ"ל דגם הבדלה ביו"ט מדאורייתא עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בהי"ג עיי"ש ועי' במ"א בסי' רע"א ס"ק א':
כ״ד
סדר הבדלה וכו' ועל הנר וכו'. עיין מ"ש לעיל ה"א בשם הבה"ג וסמ"ג עיי"ש דמירושלמי בנר בהבדלה מדאורייתא ואולי אסמכתא בעלמא ועי' ברכות נ"ג אין מחזירין אחרי האור עיי"ש ובסי' רצ"ח עיי"ש:
כ״ו
ישראל שהדליק מעכו"ם או עכו"ם מישראל מברכין עליו וכו'. עיין בהמ"מ ובטו"ז בסי' רצ"ח ס"ק ה' ועי' ע"ז בצל"ח במס' ברכות נ"ג ע"א בד"ה אי הכי עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ט
ד׳
ואם לא הבדיל וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ונחלקו וכו' עד וכן נראה מן ההלכות פירוש דבהלכות איתא בדברי רבא סתם מבדיל והולך כל היום כולו ודאי דגריס כן בש"ס באחרונה וק"ל.
ו׳
מדברי סופרים לקדש על היין וכו'. וראיתי להרב פר"ח במים חיים בליקוטי או"ח סי' רצ"ח הביא ראיה לדברי רבינו דהיין הוא דרבנן מהא דאמרינן פ' במה מדליקין נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה קודם ולא הו"ל לדחויי דאורייתא מחמת מצוה דרבנן ועוד ראיה מהא דאמר רב זימנין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וכו' עכ"ל. ולענ"ד אין מכאן סתירה למאן דסברי דהוא דאורייתא דמאן דס"ל דהוא מדאורייתא לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת וכמ"ש הר"ן הביאו בב"י ואם כן אף דנר חנוכה קודם לא מבטלה מצוה דאורייתא דמקדש על הפת אלא דלכתחילה הוא על היין ולפ"ז מתיישבה הא דרב דזימנין דחביבא ליה רפתא ומקדש עליו וק"ל. ואע"פ שהבדיל וכו'. ויש לדקדק אמאי לא כתב כן רבינו בקידוש דאף דקידש בתפילה ויצא ידי חובתו וכמ"ש הפר"ח במים חיים בליקוטי או"ח סי' רצ"ח יעו"ש ונראה דשאני הכא דמעיקרא הכי תקינו רבנן דאף דהתפלל צריך לקדש בכוס ואסרו לטעום כלום קודם אבל בהבדלה דמתחילה תקנת חכמים אחת היא אלא שפעם תקנוה על הכוס ופעם בתפלה ואח"כ בשניהם וכשהבדיל בתפילה מותר לו לאדם לעשות מלאכה שייך שפיר אע"פ וכו'.
ז׳
כיצד וכו' ומדיחו וכו'. וכתב הרב המגיד גמ' פ' שלשה שאכלו וכו' וקשה דא"כ הו"ל למנות רבינו י' דברים שנאמרו שם יעו"ש.
ח׳
אין קידוש וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ואמרו שם סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל מפינה לפינה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ע"כ בש"ס ובהלכות וכו' עד סוף הל' ולא פי' הרה"מ דברי רבינו ע"פ גירסת ספרינו דגרסינן הכי דף ק"א סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש ואם כן אף ממקום למקום צריך לקדש פעם ב' אבל מפינה לפינה א"צ וזה הוא דפסק רבינו דמזוית לזוית א"צ משום דא"כ קשה דיוקא אדיוקא דרישא קאמר דמבית לבית צריך לקדש הא ממקום למקום לא והדר כתב מזוית לזוית לא הא ממקום למקום צריך לקדש ומשו"ה מפרש לה על פי גירסת הרי"ף ואפשר לפרש דברי רבינו עפ"י ספרינו ומבית לבית דכתב רבינו היינו ממקום למקום וכמ"ש התוס' ד"ה אבל ממקום למקום וז"ל ומיהו ב' מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית וכו' יעו"ש וכ"כ בדף ק' ד"ה ידי קידוש בדברי הירושלמי יעו"ש. וכתבו התוס' ד"ה ידי קידוש וז"ל ואין לומר וכו' מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ע"כ. וכתב החידושי הלכות וז"ל ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי וכו' כ"כ המרדכי עכ"ל ועיין מ"ש עליו הלשון למודים חלק או"ח סי' קמ"ז ולא הרגיש בלשון הש"ס דקאמר הכי טעימו מידי וכו' מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומדקאמר ולא מקדש לכו בבית אכילה ר"ל דאי הוה שרגא היו מקדשין שם אלא כיון דליכא שרגא לא מקדשי ולפי דבריו א"צ לקידוש שם והו"ל למימר מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ובקידושא דהכא לא נפקיתו וק"ל ובנפול יסודו זה יפול מ"ש בסי' קמ"ח דף ע' פיסקא המתחלת ומ"מ לפי מ"ש ניחא יעו"ש. ולמה מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים וכו'. מלשון זה נראה לענ"ד דאוכלין ממש שם ומה שקשה לזה ישב הר"ן וז"ל דזה חשיב כסעודת מצוה יעו"ש ועיין בתוס' שם בדף ק"א ע"א ד"ה דאכלו.
י״ב
מי שהיה אוכל וכו'. ריש פרק ערבי פסחים ודרך אגב ראיתי מ"ש התוס' שם ד"ה אין מפסיקין וז"ל ומורי רבינו יחיאל אומר מדפסיק כר' יוסי בהפסקה בההוא עובדא מכלל דלכתחילה לא קי"ל כוותיה עכ"ל ולא יכולתי הבינם דמאי ראיה מההיא עובדא ללכתחילה מעשה שהיה כך היה שהתחילו בשעת התר לר' יהודה משום שהיה שם ר' יהודה או אפי' שלא יהיה שם הכי הוה עובדא ועיין בדברי הרמב"ן בהשגותיו ומה שהקשה עליו הרב לשון למודים חלק או"ח סי' קמ"ב והצריך עיון ואינם מובנים דבריו דאיך נוקים לברייתא בשקידש היום דבפי' תני ושוין שאין מתחילין גם מ"ש עוד על המרדכי והצריך עיון לא קשה מידי דגם בזה יש לחלק בין ערב פסח לע"ש דבע"פ דוקא כגון ההיא דאגריפס הוא דמחמרינן כל שגומר סעודתו בתוך זמן איסורו אבל בע"ש אפי' סמוך מעט לט' מתחילים וכעין מה שמחלקין מע"פ לע"ש באותה ברייתא דתני ושוין שאין מתחילין דמוקי לה בע"פ.
ט״ו
יין שטעמו וכו'. וכן הוא בהלכות ועיין מ"ש הר"ן דלענין תרומה ומעשר לכו"ע חומץ ויין ב' מיני נינהו ולכאורה תמוהים דבריו מברייתא דב"ב דף פ"ד ע"ב יעו"ש ויש לפרש דכו"ע דכתב הר"ן קאי לאמוראי שם דפרק המוכר פירות דף צ"ו יעו"ש הדק היטב.
כ״ו
היה מהלך וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בש"ס העלו עד שאינו מצוי הוא וכו' והקשה הרב ראשון לציון דאם כן דמחצה על מחצה אינו מצוי ואינו כותבו רבינו למה לעיל פ"ו בדין מרחץ כתב רבינו דין דמחצה על מחצה וי"ל דהתם דין דמחצה על מחצה לא קאי לעיר דהוה בה מחצה גוים ומחצה ישראל אלא דמחצה גוים ומחצה ישראל נכנסין למרחץ וזה אינו דבר שאינו מצוי ואמטו להכי כתבו רבינו ז"ל ועוד י"ל דבשלמא התם דהוי לחומרא אף דאינו מצוי כתבו רבינו ז"ל אבל כאן שהוא לקולא כיון שאינו מצוי לא חשש לכותבו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ט
א׳
מ"ע מן התורה לקדש וכו'. כתב הה"מ דגם נשים חייבות במצוה זו כמבואר ברכות דף כ'. והנה התוס' בשבועות דף כ' ד"ה כל וכו' כתבו איפכא ל"ל דלחומרא מקשינן ועי' בס' ז"י למס' ברכות מה שתמה לשיטת רבינו דכל ספק מן התורה לקולא ואי ס"ל לרבינו כסברת הריטב"א שהביא הבאר יעקב בחידושי כללות כלל מ"ה דסברת התוס' דלחומרא מקשינן לא מיחשב אלא ספיקא וא"כ קשה לשיטת רבינו מפני מה כתב שנשים חייבות בקדוש היום ד"ת ועוד הקשה שם על התוס' דא"כ אמאי מיחייבות נשים בקרבן אם חללו את השבת ע"ש שהאריך: ולעד"נ בכוונת התוס' דמצד הסברא כתבו דלחומרא מקשינן דאי מקשינן לחומרא יש מקום וסברא לומר דע"כ לא פטרה התורה נשים ממ"ע שהז"ג כ"א היכא דלא הוי אלא עשה גרידא אבל באם יש ל"ת ג"כ גם העשה אלים וחייבות בה משא"כ אי דרשינן לקולא אין כאן סברא כלל דמהיכא תיתי לומר בהצטרף עשה לל"ת מגרע גרע אבל בעלמא י"ל דלחומרא מקשינן אינו אלא מצד ספיקא:
ו׳
מד"ס לקדש על היין. עי' פ"ז מה' נזירות ומ"ש שם בס"ד: ומברך על היין. ואמרינן בגמ' שהיין גורם לקדושה שתאמר ועוד תדיר ושא"ת. וכ' בס' צל"ח לשיטת רבינו דעל היין הוא מד"ס א"כ חייב בקדושת היום גם בלי יין ובזה נסתר טעם השני דהא לפום רהיטא מה שהוא מן התורה נקרא מקודש נגד מה שהוא דרבנן וצ"ל דכבר יצא ידי קידוש בתפלתו ומתוך דברים אלה כתב בנשים דאין דרכן להתפלל ערבית ובקדוש היום חייבות ד"ת אם האשה מקדשת לעצמה גם ב"ה מודה שתברך על היום ואח"כ על היין עכ"ד. ובאמת י"ל דהא דאמר ב"ה שהיין גורם לקדושה שתאמר ה"פ אם כבר התפלל שוב אין אומר קדושה כ"א על היין א"כ יש ליין ופת חשיבות דגרמי לקדושה שתאמר פעם שני ואף אם לא התפלל ולדידיה הוא פעם א' מ"מ עכ"פ בזה לא מגרעין מעלת היין ופת דיש להם קדימה, וגם סברא זו דד"ת נקרא מקודש נגד דבר שהיא מדרבנן לא ברירא כ"ה דודאי חביבין ד"ס יותר מיינה של תורה וביותר לפי שכתב הרמב"ם בשרשיו שכל מה שתיקנו רבנן הוא מן התורה ואף שהרמב"ן השיג עליו כבר כתב הרב בס' הזכרונות פ"ב לקיים דברי הרמב"ם וכ"מ ברי"ף בפ' ע"פ גבי מאן דל"ל יין בעשיית הסדר דמברך המוציא ומקדש ומברך על אכילת מצה ועי' בטור סימן תפ"ג וכתב הר"ן וב"י משום דקידוש תדיר מקרי וקשה הא מצה עדיף מקדוש דקידוש יו"ט ודאי דאינו אלא מדרבנן וצריך לדחוק דברכת מצה הוי דרבנן וגם הרע"ב בפ"י דזבחים כתב דתדיר עדיף ודעת רבינו באיזה שירצה יקדים וא"כ ודאי דגם נשים מברכין על היין ואח"כ מקדשין וכ"מ ג"כ דהא ודאי ב"ה מילתא דפסיקא נקטי כמו ב"ש ולדידהו ליכא חילוק בין נשים לאנשים גם לד"ה אין מחלקין כנ"ל:
ח׳
אין קידוש אלא במקום סעודה וכו'. וצריך לאכול לאלתר כמ"ש בהג' רמ"א או"ח סימן רע"ג ולא יפה הם עושין אותן ב"א שמקדשין מיד בבואם מבהכ"נ ומניחין האכילה עד אחר שעה אלא צריך לברך ברכת המוציא ולאכול כזית ואח"כ יכול להמתין עי' שיורי כנה"ג שם, ומ"ש רבינו למה מקדשין עי' הה"מ מנהגנו ועי' בשו"ת שב יעקב:
ט׳
היה מתאוה לפת. עי' הה"מ שיטת החולקים על רבינו ועי' בטו"ז סי' רע"א ובס' ש"י שבת דף ד' ע"א הבאתי ראיה שיקדש ואח"כ יטול ידיו אבל אם שכח ונטל ידיו ובירך יכול לקדש על היין ואח"כ מברך המוציא:
י׳
קידושא רבא. בס' גינת וורדים כתב דקידוש היום דקיל בשעת הדחק בשביל כבוד רבים המיקל כרב וכר"י ומקדש שלא במקום סעודה אין למחות בידם וסיים בברכי יוסף דבעל נפש בהזדמן לכבוד חתן ומקדשין ואח"כ מביאין מיני מתיקה וכיוצא ואין שם פת הבא בכיסנין אלא מגדים וקאפעע לא לטעום מידי שם ולא סגי במה שמקדש ושותה כל הכוס דלא אהני לשיטת הגאונים כ"א לשותה הכוס עצמו אבל לא לאחרים, ועי' בשלטי גבורים פ' ע"פ:
י״א
ע"ש מבע"י. והש"ג חלק ע"ז בפ' ע"פ והב"ר מגמרא דלא יקדש אלא בלילה ע"ש:
י״ב
היה אוכל בשבת. כתב הראב"ד והוא שאין לו אלא אותו הכוס, ועי' הה"מ טעם ומחלוקת רבינו והראב"ד, לשיטת הראב"ד דהבדלה ובה"מ שתי קדושות הם ומש"ה בעי' שלא יהיה לו אלא כוס אחד, וכ"ה שיטת רש"י במתני' ר"פ אלו דברים ד"ה בש"א נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד. ומאוד אני תמה על הגאון בצל"ח שכתב לתמוה על רש"י דאטו אם יש לו הרבה כוסות מחוייב לברך על אחד ולהבדיל על אחר ע"ש, וכי נעלם ממנו שזו היא שיטת הראב"ד פה וכ"כ הרשב"א בחידושיו ומה שהקשה רש"א שם יראה דדעת רש"י דגם דמסקינן אליבא דב"ש דבה"מ אינה טעונה כוס דוקא ביחיד אבל בשלשה דאיכא ברכת זימון אפשר דגם ב"ש מודו ועי' בתוס' פ' ע"פ וברכות דף ל"ז ע"א ד"ה נתן וכו' ובברייתא דשם משמע דמיירי ביחיד כמ"ש בחידושי רשב"א מדקתני הנכנס לביתו ומה גם לפ"מ שכתב עוד שם ברשב"א דאפשר לחלק סעודתו וא"כ שפיר מקשה על ב"ש וצ"ל תנאי אליבא דב"ש ופלוגתא דמתני' י"ל דמיירי בכבר אכל בג' ונתחייב בזימון וגם ב"ש מודה דצריך כוס ול"ק קושית הרש"א. ועפי"ז מיושב קושית התוס' פסחים דף ק"ב ע"ב ד"ה מיתיבי ע"ש שתירצו בדוחק ולדברינו י"ל דבמתני' ידע דאין לו שאני כיון דמיירי בג' שנתחייבו בזימון וטעונה כוס התירו לו לומר שתי קדושות אבל בברייתא דקתני הנכנס לביתו דמיירי ביחיד ואין הכוס חיוב כ"כ לא היה ס"ל למקשה דידחה איסורא דאין אומרי' שתי קדושות וק"ל:
י״ח
בלילי יו"ט. כתב הה"מ ודע שאין קידוש יו"ט ד"ת ובמכילתא פ' יתרו ז"ל מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו אין לי אלא קדושה ליום קדושה ללילה מנין ת"ל ושמרתם את השבת אין לי אלא שבת ימים טובים מנין ת"ל אלה מועדי ה'. וכ"ה בבה"ג ועי' בא"ר סי' רע"א וברכי יוסף שם:
כ״ו
חוץ לכרך. כתב הה"מ בגמ' העלו דמע"מ ודבר שאינו מצוי הוא ע"כ לא נזכר בדברי רבינו. וצ"ע בפ"ו מה' שבת ה"ז כתב רבינו דין מע"מ ונראה דהא בלא"ה צ"ל הא דמברך במע"מ אע"ג דהוי ספק ברכה וספק ברכות להקל ויותר לשיטת רבינו דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא וצ"ל כמ"ש הצל"ח שם דגם במע"מ מצרפים מיעוט עכו"ם שמותר לברך עליו כגון ששבת בידוע ואיכא רובא להיתרא וכיון דסברא פשוטה היא לברך עליו וגם הוא מילתא דלא שכיח יפה כתב הה"מ משא"כ גבי מרחץ דאסרינן מספיקא אע"ג דס' דרבנן הוא מש"ה מביאו רבינו, ומה שלא הביא רבינו בפ"ט מה' ברכות כ"ש הוא וסמך רבינו על מ"ש בה' שבת. ואפשר לומר נמי דהא דמע"מ מברך הא אינו אלא משום גזירה אטו עמוד ראשון א"כ בספיקא לא גזרו וגבי בשמים שם לא נזכר דמע"מ ג"כ מברכין דשם לא שייך סברא זו והוי ספיקא לקולא כנ"ל ולר"מ דס"ל דבכ"מ חוששין למיעוטא א"כ י"ל גם ברוב עכו"ם מיחשב ספיקא. ועפי"ז יש מקום ליישב מה דגרסינן בירושלמי פ' א"ד ר"א בשם ר"י מבוי שכולה כותים וישראל א' דר בתוכה ויצא משם האור מברכין ובס' א"ר סימן רצ"ח אות י"ז תמה עליו שהוא נגד ש"ס דילן, ולפמ"ש י"ל דהירושלמי קאי אליבא דר"מ גם אם יש מיעוט נחשב לספיקא ודו"ק:
כ״ח
וא"צ לברך לא על הבשמים. עי' הה"מ טעם הדבר שאין מברכין במוצאי יו"ט על הבשמים והר"ן בפ' ע"פ כתב איכא מ"ד דה"ט גזירה שמא יקטום ע"כ, וליתא דאמאי נגזור מ"ש מהא דקיי"ל הדס במחובר מותר להריח בו ע"ש ולזה י"ל אולי צריך ליתן לאחרים ג"כ להריח וגזרינן טפי ותו הקשה שם הר"ן כי קטם ותלש מאי הוי דהא ריחנא כאוכלין דמי ע"ש. ולפמ"ש בפי"א ה"ח יש מקום ליישב גם קושיא זו ע"ש. ולא נתבאר בדברי רבינו ולא בשאר פוסקים אם לא הבדיל במוצאי י"ט עד אימתי יש לו זמן כמו שנתבאר בגמ' גבי הבדלת מ"ש כמבואר בה"ד וראיתי בס' ברכי יוסף או"ח סימן תצ"א מי ששכח להבדיל במוצאי יו"ט יכול להבדיל כל השבוע שו"ת בית יהודה ח"ב סימן כ"ח וסיים שם ואין ראייתו מוכרחת ומסתימת הפוסקים משמע שסמכו על מ"ש גבי הבדלת שבת ומסתמא זמנו כל השבוע אם לא שיש יותר משלשה ימים ולדינא צ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ט
ג׳
וזה נוסח ההבדלה וכו' המבדיל בין קודש לחול. בפסחים ק"ד מאי חתים רב אמר מקדש ישראל לייט עלה אביי כו' נראה דבביצה ולקמן קי"ז יומא טבא דישראל הוא דקבעי ירחי וקבעי לשני מקדש ישראל ויעוי' בפרק יש נוחלין ברשב"ם ד"ה שבת אינה צריכה קדוש ב"ד, אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת, לכן כי אמר מקדש ישראל בהבדלה מיחזי כאלו שבת צריכה קדוש ב"ד וישראל מקדשי ליום אחד שיהא שביעי שלו שבת ודו"ק.
י״ב
היה אוכל בשבת כו' ואם היה בתוך השתי' פוסק ומבדיל ואח"כ חוזר לשתייתו. הנה בגמרא אמר ע"ז דאע"ג דחביבה מצוה בשעתה מ"מ הכא אפוקי יומא עדיף לכן משהה לה אחר ברכת המזון ואמר ע"ז אנא לא חכימא אנא ולא חוזאה אנא ולא יחידאה אנא אלא גמרנא וסדרנא אנא וכן מורין בבי מדרשא כוותי. להבין דברי חכמים וחידותם נראה דבסברה זו דאפוקי יומא עדיף כי היכי דלא ליהוי כטונא וזה עדיף מהא דחביבה מצוה בשעתה, פליגי אמוראי גבי יו"ט במוצאי שבת. דמר סבר דקידוש עדיף לאקדומי להבדלה משום דעדיף טפי לאחר כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא וכמו שפירש רשב"ם שם דלא יתכן לומר דקדוש היום הוי דבר תורה דרבינו סבר דגם ההבדלה דבר תורה יעוין בההמ"ג הלכה א' ומאן דסבר דהבדלה קודם לקדוש טעמא כדאמר דמלך שיוצא מלוין את המלך ואח"כ יוצאים לקראת אפרכוס, ולכאורה לשיטת רבינו הו"ל לומר דקידוש היום דיו"ט הוי דרבנן והבדלה דשבת היא דבר תורה א"כ הבדלה קודם ואע"ג דבהתפלל אז לא הוי דבר תורה דמה שעל היין אינו מן התורה לשיטת רבינו מ"מ כיון דכשלא התפלל הוי דבר תורה תו גם כשהתפלל לא חילקו חכמים בנוסח הקדימה. אמנם זה אינו דכבר פירש בשו"ת שאגת אריה סי' כ"ב דאין זה מעלה לאקדומי הא דזה הוי דבר תורה דהוי כמו דבר הרשות נגד דברי תורה ואין קפידא אי מקדימין דברי סופרים נגד דברי תורה יעו"ש היטב. לכן אמר טעמא דאין כבוד שבת להתעסק עם האפרכיס קודם שמלוה את השבת. ולזה אמר דלסברתו לסייע דעדיף לאחר לאפוקי יומא מחביבה מצוה בשעתה אית לי' הנך דאמרי דקידוש קודם להבדלה אע"ג דשם ללות המלך תחילה הוי יותר מחביבה מצוה בשעתה דהרי כל היום הנך טרוד בשבת ועכשיו ביציאתו צריך ללוותו דבי' הוא עסוק אפי"ה מקדמינן לקידוש כי היכי דלא להוי עלן כטונא כש"כ הכא דמאחרינן להבדלה אחר המזון אע"ג דחיוב חל עליו תוך הסעודה. וזהו שאמר לא חכימא אנא זה רבי יהושע בן חנני' שאמר לסבי דבי אתונא חכימא דיהודאי אנא בפ"ק דבכורות, ולא חוזאה אנא, זה שמואל שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא ואמר במד"ר פ' נצבים אסטרלוגין אנא יעו"ש הביאוהו תוספות פ"ק דתענית דף ז' וזהו חוזה, ולא יחידאה אנא זה רבה בר נחמני דאיהו אמר יחיד אנא בנגעים ואהלות ב"מ פרק הפועלים, אלא גמרנא זה לוי שאמרו למדין לפני חכמים זה לוי סוף פ"ק דסנהדרין, וסדרנא אנא זה רב דמאן ריש סדרא בבבל אבא אריכא ריש פרק ראשית הגז וכן מורין בבי מדרשא כוותי זה רבנן דאינהו סברי דקידוש קודם להבדלה דאפוקי יומא עדיף כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא. ואינך המה ריב"ח ושמואל ורבה סברי דהבדלה קודם לקידוש ולא סברי הך סברא דלאפוקי יומא עדיף דכל הני סברי בדף ק"ג דהבדלה קודם [לבד מר ברי דרבינא דלא חשיב לי' משום דהוי בשעתי'] ואמר דאזיל בשיטת הני תנאי ואמוראי דפליגי וסברי דהבדלה הוי אחר קדוש כי היכי דלאחר לאפוקי יומא כן הכא מאחרין עד אחר המזון אע"ג דחיוב ההבדלה חל עליו קודם ודו"ק. כן נראה לפרש המליצה הצחה אשר לא מצאנו כמוה בש"ס. והנה כפי הנראה מדברי רבינו דמפרש הך ברייתא דואם אין לו אלא כוס אחד בכבר אכל מבעו"י כרבינו נסים שהביאוהו בתוספות אמנם זה אינו דעד כאן לא שרי' מתניתא להתחיל לאכול קודם הבדלה רק כדי לקיים לברך ברכת המזון על הכוס וזה לשיטת' דברכת המזון טעונה כוס, אבל למאי דפסק רבינו בפרק ז' מהלכות ברכות דברכת המזון אינה טעונה כוס א"כ אסור להתחיל לאכול אף אם שאין לו רק כוס אחד דיבדיל ואח"ז יאכל בלא כוס לברכת המזון לכך הביא דין הברייתא היכא דאכל מבעו"י דמותר לגמור סעודתו דלהבדלה אינה קובעת ופשוט וכן נראה דטעם רבינו דהבדלה וברהמ"ז הוי חדא מילתא דאתו שניהם על מה שכבר עבר וזה ברכת המזון לסעודת שבת שהתחיל לאכול בשבת ובתר עיקר הסעודה אזלינן. אבל הברייתא דמיירי היכא דמתחיל לאכול אחר שכבר הגיע זמן ההבדלה א"כ ההבדלה היא על זמן שבת העבר וברהמ"ז היא על סעודה שאכל משחשיכה כשכבר יצא השבת א"כ המה שני דברים ובזה אין עושין מצות חבילות לכן לפי' הברייתא נשאר שנויא דגמרא דדוקא אין לו שרי לעשות שניהם על כוס אחד וזה נכון. ומה שדייק רבינו שמצות קידוש ובהמ"ז שתי מצות של תורה אם בא להוציא מצות דדבריהם א"כ מאי פריך מיקנה"ז הא קידוש יום טוב הוא מדברי סופרים והבדלה דבר תורה לשיטת רבינו ואולי כיון דאע"ג דברכת המזון אינה טעונה כוס מ"מ אם מברך על הכוס הוי הידור מצוה והוי כחבילות הואיל דהואי מצוה דבר תורה ויעוין מגדל עוז. ולכן גם הידור שלה חשוב חבילות ודו"ק.
י״ד
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח. לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור כו' אין מקדשין עליו. בזה אני מפרש דברי הירושלמי פרק המוציא יין הלכה א' מהו לצאת ביין של שביעית תני ר"ה יוצאין ביין של שביעית פירוש דיין הגדל בשביעית אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח דלאכלה כתיב ולא לשריפה כמבואר בגמרא מנחות דף פ"ד דדוקא בעומר גלי קרא לדורותיכם יעו"ש ושל מע"ש ראוי לפדות והוה ליה שעת הכושר, ורק על שביעית שפיר בעי ודו"ק. וכן מפורש בתורת כהנים פ' בהר לאכלה ולא לנסכים עוד בעי מהו לצאת בקונדיטין פירוש המעורב בדבש דאינו ראוי למזבח כו' ושם עוד תני מבושל כדי תבל. מהו לצאת ביין מבושל. ר' יונה אמר יוצאין ביין מבושל. פירוש רישא קאי על הוצאת שבת וכמו דאמר לקמן תני יבש כזית כו' דעל שיעור הוצאה קאי כן הכא הברייתא על שעור הוצאה קאי דתנן במשנה יין כדי מזיגת הכוס. אבל מבושל הוא כמו תבלין ושעורו כהמוציא תבלין דתנן בי' בפרק רע"ק תבלין כדי לתבל ביצה קלה ה"נ יין מבושל הוי כמו תבלין ושיעורו לתבל בו ביצה קלה. וצ"ל מבושל כדי לתבל פירוש כגרוגרות מביצה קלה וכן היא הגרסא בשלהי פסחים, ובפ"ג שקלים נשתבש' הגרסא. ובעי לענין קידוש הואיל ואינו ראוי לנסכים דבעי חי כדדריש בספרי. ופשיט דיוצאין ביין מבושל. נמצא דכל הני תלתא בעיי' בחד טעמא אזלי. שביעית. קונדיטין. מבושל וברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ט
א׳
מצות עשה כו'. עי' בהה"מ עי' בתו"כ פ' בחוקותי דיליף מן קרא דשמור דצריך גם בפה וכמו בהך דמגילה ד' י"ח גבי עמלק וגבי הבדלה י"ל דדי בלב ועי' בהך דשבת ד' ק"נ ע"ב ע"ש ועי' פסחים ד' ק"ה ע"א ותוס' שם ד' ק' ע"ש: [השמטה מ"ע כו'. עי' בה"ה ועי' בתו"כ פ' בחקותי דמבואר שם דגבי שבת צריך לקבל דוקא בפה מחמת הך דשמור כו' במגילה דף י"ח ע"א. והנה גבי הבדלה כך עיין בהך דברכות ד' ל"ג ע"א במחלוקת דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ע"ש ר"ל כך והוא דלפי מה דמוכח מדברי הרי"ף בהך דשבת דף ק"נ ע"ב מוכח דמלבד תפלה צריך לומר הבדלה בגדר ברכה כדי לעשות מלאכה ע"ש רק דלזה כוס אינו מעכב ורק אח"כ תקנו כוס ועי' בירושלמי שבת ספי"ז דאם נימא דצריך להבדיל בין שבת ליוהכ"פ לגבי הדחת כבשים צריך להבדיל בתפלת המנחה ע"ש ולדברי הרי"ף ז"ל הא סגי במבדיל לחוד וצ"ל דזה לבד מתפלה ובאמת זה הוה עיקר מחלוקת דר"א ורבנן במשנה כאן דף ל"ג דר"ח ס"ל דעיקר הבדלה בתפלה הוא משום מטבע תפלה לא משום היתר לכך ס"ל בהודאה ואזיל לשיטתיה ברכות דף מ"ח ע"ב גבי שבת בבהמ"ז ועי' ביצה ד' י"ז ע"א גבי חוה"מ דס"ל דמזכיר מעין המאורע בהודאה ורבנן ס"ל שתיקנו בתפלה הוא משום היתר בקשת צרכיו כמבואר בירושלמי כאן ולכך צ"ל זה בתחלה ע"ש בירושלמי ולכך הוה ס"ל בגמ' דילן דף ל"ג ע"ב דביו"ט מודו רבנן לר"א משום דאז ליכא בתפלה בקשת צרכיו אך אנן לא ס"ל כן רק דלבתר דתקנוה הוה ג"כ נוסח תפלה בברכה ד' ועי' מש"כ התוס' מגילה ד' ד' ע"ב ד"ה ויעבירנו ע"ש ועי' בירושלמי סוטה ספ"ז דמוכח שם דגם על שמיטה צריך להבדיל בסוף שנה ומוכח דלא משום דתקנו הבדלה לכך אסור לעשות מלאכה רק דבלא הבדלה אסור לעשות, ועי' בספ"ק דחולין ע"ש. ובזה א"ש הך דכאן דף כ"ו ע"ב ע"ש בתוס' וברי"ף ועי' פסחים ד' ק"ו ע"א גבי טעם מבדיל דר"ל דזה לא מחמת הנוסח רק מחמת היתר מלאכה. ובזה נ"ל מה דקאמר כאן בגמ' טעה בזה ובזה מהו כו' ע"ש ברש"י. אך ר"ל כך אם היה הטעות בד"א בתפלה או בכוס שצריך לחזור אם צריך לומר עוד הפעם הבדלה אם זה הוה כמו נוסח תפלה או רק בשביל היתר: ע"כ השמטה]
ד׳
עד סוף יום ג' כו'. עי' בכסף משנה ועי' בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב דגרס בחמישי בשבת ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהלכות גירושין פרק ט' הלכה כ"ג ע"ש:
י׳
מי שנתכוין לקדש על היין כו'. עי' בירושלמי פ"א דשבת ה"ב גבי הך דרבי משיטול ידיו דפלוגתא שם אם לקידוש אם לברכה והך עובדא דשם גבי רב נסב לידיה היה בלילי שבתות קודם קידוש רמז חייא למזוגיא ר"ל שימזוג הכוס לקידוש והשיב לו כבר התחלנו בסעודה וזה הך דכאן נטל ידיו לא יקדש:
י״ב
פורס מפה כו'. וא"צ לברך בפה"ג אבל אמרו בואו ונקדש צריך לברך בפה"ג כמ"ש רבינו בפ"ד מהלכות ברכות ע"ש מה שכתבתי שם:
י״ד
אין מקדשין אלא על היין כו'. והנה יין מזוג ודאי אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח כמבואר כאן דצ"ז ע"ב אך רבינו ז"ל וכן הוא בספרי כמ"ש רשב"ם שם אך רבינו ז"ל לא הביא זה בהלכות איסורי מזבח רק י"ל דזהו בכלל אף נסכים שלא נשתנו ע"ש בפ"ו מהל' איסורי מזבח הלכה י' ועי' תוס' חולין דכ"ו ע"א גבי תמד והנה עי' בדברי רבינו ז"ל בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"ז אם עירה המים לתוך היין יצא משמע דמפרש שעירב המים ביין וקשה הא הוה ליה מזוג אך י"ל דיש לחלק בין אם קודם שקדשו בכלי בין לאחר שקדשו בכלי דהנה בב"ב שם וכן בירוש' פ"ח דסוטה מבואר דיין קוסס פסול ע"ג המזבח ובתוספתא פ"ו דב"ב מבואר דאם נסכו ע"ג המזבח יצא ועי' בזבחים ד' פ"ג גבי נסכים פסולים אם ירדו ע"ש אך י"ל דבתוספתא מיירי דלאחר שנתקדש בכלי נעשה קוסס וה"נ ס"ל לרבינו גבי מזוג ועוד יש לחלק בין נסכים שהיא על היסוד ובין נסכים שעל המזבח ועי' מה שכתבתי בזה בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות ועי' מש"כ רבינו פי"א מהל' מא"ס ה"ט ע"ש ועי' תוס' ב"ב ד' י"ח ע"א ומה שכתב רש"י ז"ל במנחות ד' פ"ו ע"ב גבי מעושן ועי' רש"י זבחים ד' ס"ד וסוכה ד' מ"ח מוכח שם דאף אם לאחר שנתקדשו בכלי נתעשנו פסול ע"ש:
ט״ז
כלי שהיה מלא כו'. עי' בהשגות ועי' בהך דמנחות ד' מ"ב ע"ב גבי טעמו פסלו ושם ד' מ' ע"א אך באמת אין הפירוש שם כדברי רש"י ז"ל דאינו נפסל כל היורה ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' ציצית פ"ב ה"ג ע"ש וכונת הראב"ד ז"ל כאן דאם שתה מן החבית לא פסלה דעיקר הטעם הוא משום דבעי מזוג בכוס לשם קידוש עי' רש"י ברכות ד' נ"א ד"ה חי וכמו שפי' רש"י ז"ל בפסחים ד' ל"ד ע"ב שתהא חיותם בכלי ע"ש ור"ל ג"כ שיהא המילוי בכלי מן המעיין לשם מי חטאת ואז אף אם אח"כ עירה ממנו לכלי אחר כשר וא"ש מה שהקשה הר"ש ז"ל במס' פרה ועי' תוס' פסחים ד' ק"ח ע"ב וכ"מ ע"ש ולכך אם טעמו הוה כמו שלא לשמה ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' במנחות ד' מ"ב ע"ב גבי הך דכליל תכלת אם נצבע מתחלה לשם מצוה אם מיקרי השני כליל תכלת ועי' בירושלמי פ"ב דסוטה גבי הך דעץ ארז ואזוב דמצורע דבעי שלא נעשה בו מלאכה אם הזה בו מצורע אחד אם כשר למצורע אחר וכן אם כשר לפרה ועי' במס' פרה פי"א מ"ח ומש"כ שם רבינו ז"ל, אך זה שייך רק אם צריך שיעור אז י"ל אם טעמו פגמו אף אם הוה יתר מכשיעור ועי' בזבחים ד' ק"ט ע"ב וד' ק"י ע"ב גבי נסכים נסכי מים ובמעילה ד' י"ג ע"ב וזהו מה דר"ל רב אשי בפסחים ד' ק"ו הנ"ל וכן ג"כ זה רק אם צריך מפורש לשמה אז טעמו לא הוה לשמה גמור וכעין הך דב"ב ד' קמ"ב ע"א רפויי מרפיי וכבר כתבתי בזה אבל אי סתמא כשר ג"ז כשר וכעין הך דפסחים ד' ל"ח ע"ב כל לשוק אימלוכי מימלך ע"ש וזה ר"ל רב אשי במנחות שם ד' מ"ב ע"ב דבעיא צביעה לשמה ועיין תוס' שבת ד' ע"ז ע"א:
כ״ו
ואין מחזרין על האור כו'. עיין פסחים ד' נ"ד ע"א דרבי חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו וע"ש ד' ק"ד ורש"י כתובות ד' ח' ועיין ר"ה ד' כ"ט ע"ב דברכות שאינן חובה אינו יכול להוציא ע"ש וצ"ל כמ"ש רש"י עירובין ד' מ' ע"ב דהוה רק גדר חינוך או כיון דקבעוהו על הכוס הוה בגדר מצוה ועיין בירושלמי ברכות פ"ה סוף הל' ב' גבי העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בנר ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
