א׳
כל בית דירה וכו' והוא שיהיה בית דירה ד' אמות על ד' אמות או יותר. עי' בהל' תפילין פ"ו ה"א ובהמ"מ שם כדעת רבינו בד' על ד' עיי"ש:
רמב״ם - הלכות שבת · פרק כ״ח
ספר זמנים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שבת · פרק כ״ח
הלכה א׳
כָּל בֵּית דִּירָה שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַמְּדִינָה אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמְּדִינָה שִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה שֶׁהוּא צֶלַע בֵּית סָאתַיִם הַמְרֻבַּעַת אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף לִמְדִינָה וְנֶחְשָׁב מִמֶּנָּה. וּכְשֶׁמּוֹדְדִין לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מוֹדְדִין חוּץ מִבֵּית דִּירָה זֶה:
הלכה ב׳
הָיָה בַּיִת זֶה קָרוֹב לַמְּדִינָה בְּשִׁבְעִים אַמָּה וּבַיִת שֵׁנִי קָרוֹב לְבַיִת רִאשׁוֹן בְּשִׁבְעִים אַמָּה וּבַיִת שְׁלִישִׁי קָרוֹב לַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעִים אַמָּה וְכֵן עַד מַהֲלַךְ כַּמָּה יָמִים הֲרֵי הַכּל כִּמְדִינָה אַחַת וּכְשֶׁמּוֹדְדִין מוֹדְדִין מִחוּץ לַבַּיִת הָאַחֲרוֹן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יֶתֶר:
הלכה ג׳
וְכֵן בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּירָה לְחַזָּנִין וּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּירָה לְכֹהֲנֵיהֶם וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה וְשָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת שֶׁאֵין עָלֶיהָ תִּקְרָה וְיֵשׁ בָּהֶן אַרְבַּע עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְהַבֻּרְגָּנִין וְהַבַּיִת הַבָּנוּי בַּיָּם וּשְׁתֵּי מְחִצּוֹת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן תִּקְרָה וּמְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בִּנְיָן עַל פִּיהָ וְיֵשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה. כָּל אֵלּוּ מִצְטָרְפִין עִמָּהּ אִם הָיוּ בְּתוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. וּמֵאוֹתוֹ הַבַּיִת הַיּוֹצֵא רוֹאִין כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עַל פְּנֵי כָּל הַמְּדִינָה וּמוֹדְדִין חוּץ לְאוֹתוֹ הַחוּט אַלְפַּיִם אַמָּה:
הלכה ד׳
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין עִמָּהּ. שְׁתֵּי מְחִצּוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן תִּקְרָה אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בֵּינֵיהֶן. וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר וּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן בֵּית דִּירָה וְהַבּוֹר וְהַשִּׁיחַ וְהַמְּעָרָה וְהַשּׁוֹבָךְ וּבַיִת שֶׁבַּסְּפִינָה כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מִצְטָרְפִין עִמָּהּ:
הלכה ה׳
הָיוּ שְׁתֵּי עֲיָרוֹת זוֹ סְמוּכָה לָזוֹ אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת וּשְׁלִישׁ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם לָזוֹ וְשִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם לָזוֹ חוֹשְבִין שְׁתֵּיהֶן כְּעִיר אַחַת וְנִמְצֵאת כָּל עִיר מֵהֶן מְהַלֶּכֶת אֶת כָּל הָעִיר הַשְּׁנִיָּה וָחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה. הָיוּ שְׁלֹשָׁה כְּפָרִים מְשֻׁלָּשִׁין אִם יֵשׁ בֵּין הָאֶמְצָעִי וּבֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַחִיצוֹנִים אַלְפַּיִם אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מִכָּאן וּבֵין הַשְּׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מָאתַיִם שָׁלֹשׁ וּשְׁמוֹנִים פָּחוֹת שְׁלִישׁ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בֵּין כָּל אֶחָד מֵהֶן וּבֵין הָאֶמְצָעִי כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בֵּינֵיהֶן מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת אַמָּה וּשְׁלִישׁ הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן כִּמְדִינָה אַחַת וּמוֹדְדִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִחוּץ לִשְׁלָשְׁתָּן. עִיר שֶׁהֻקְּפָה וּלְבַסּוֹף יָשְׁבָה מוֹדְדִין לָהּ מִישִׁיבָתָהּ. יָשְׁבָה וּלְבַסּוֹף הֻקְּפָה מוֹדְדִין לָהּ מֵחוֹמוֹתֶיהָ:
הלכה ו׳
עִיר שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה אוֹ מְרֻבַּעַת הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע זָוִיּוֹת שָׁווֹת מַנִּיחִין אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא וּמוֹדְדִין לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. הָיְתָה עֲגֻלָּה עוֹשִׂין לָהּ זָוִיּוֹת וְרוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הוּא בְּתוֹךְ הַמְרֻבָּע וּמוֹדְדִין חוּץ מִצַּלְעוֹת אוֹתוֹ מְרֻבָּע אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ שֶׁנִּמְצָא מִשְׂתַּכֵּר הַזָּוִיּוֹת:
הלכה ז׳
וְכֵן אִם הָיְתָה הָעִיר מְשֻׁלֶּשֶׁת אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ צְלָעוֹת רַבּוֹת מְרַבְּעִין אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מוֹדְדִין חוּץ לַמְרֻבָּע אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְרַבְּעָהּ מְרַבְּעָהּ בְּרִבּוּעַ הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל רוּחַ מִמֶּנָּה מְשׁוּכָה כְּנֶגֶד רוּחַ מֵרוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְכֻוֶּנֶת כְּנֶגְדָּהּ:
הלכה ח׳
הָיְתָה רְחָבָה מִצַּד אֶחָד וּקְצָרָה מִצַּד אֶחָד רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ רְחָבָה. הָיְתָה עֲשׂוּיָה כְּמִין גַּ"ם אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲשׂוּיָה כְּקֶשֶׁת אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה מוֹדְדִין לָהּ מִן הַיֶּתֶר וְרוֹאִין אֶת כָּל הָרֹחַב שֶׁבֵּין הַיֶּתֶר וְהַקֶּשֶׁת כְּאִלּוּ הוּא מָלֵא בָּתִּים. וְאִם הָיָה בֵּין שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הַקֶּשֶׁת:
הלכה ט׳
עִיר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַנַּחַל. אִם יֵשׁ לְפָנֶיהָ דַּקָּה רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שְׂפַת הַנַּחַל כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ עָלֶיהָ וְיִשְׁתַּמְּשׁוּ בַּנַּחַל נִמְצָא הַנַּחַל בִּכְלַל הָעִיר וּמוֹדְדִין לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה מִשְּׂפַת הַנַּחַל הַשְּׁנִיָּה וְיֵעָשֶׂה הַנַּחַל כֻּלּוֹ בִּכְלַל הַמְּדִינָה מִפְּנֵי הַדַּקָּה הַבְּנוּיָה מִצִּדּוֹ. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם דַּקָּה אֵין מוֹדְדִין לָהֶן אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן וְנִמְצָא הַנַּחַל נִמְדָּד מִן הָאַלְפַּיִם שֶׁלָּהֶם:
הלכה י׳
יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין אֵין מוֹדְדִין לָהֶן אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן. וְאִם יֵשׁ שָׁם שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָּתִּים הֻקְבְּעוּ כֻּלָּם וּמְרַבְּעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ כִּשְׁאָר הָעֲיָרוֹת:
הלכה י״א
אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר וּבְחֶבֶל שֶׁל פִּשְׁתָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְ יוֹתֵר מִדַּאי. הִגִּיעַ לְגַיְא אִם הָיָה רָחְבּוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעוֹ בְּחֶבֶל הַמִּדָּה מַבְלִיעוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּעָמְקוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים:
הלכה י״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה חוּט הַמִּשְׁקלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין חוּט הַמִּשְׁקלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ אֵינוֹ מַבְלִיעוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עָמְקוֹ אַלְפַּיִם אוֹ פָּחוֹת מִכֵּן:
הלכה י״ג
הָיָה גַּיְא מְעֻקָּם מְקַדֵּר וְעוֹלֶה מְקַדֵּר וְיוֹרֵד. הָיָה גַּיְא רָחָב מֵחֲמִשִּׁים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ הוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ וּמַבְלִיעוֹ וְצוֹפֶה כְּנֶגֶד מִדָּתוֹ וְחוֹזֵר:
הלכה י״ד
הִגִּיעַ לְכֹתֶל אֵין אוֹמְרִים יִקֹּב אֶת הַכֹּתֶל אֶלָּא אוֹמֵד רָחְבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מוֹדְדוֹ מְדִידָה יָפָה. וְאִם הָיָה חוּט הַמִּשְׁקלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ מוֹדֵד רָחְבּוֹ מְדִידָה יָפָה:
הלכה ט״ו
הִגִּיעַ לְהַר אִם הָיָה הַר מִתְלַקֵּט מִמֶּנּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בְּאֹרֶךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. וְאִם הָיָה גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְלַקֵּט מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים מִתּוֹךְ מֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹמְדוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ יֶתֶר מֵחֲמִשִּׁים מְקַדְּרוֹ מְעַט מְעַט. וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ מְקַדְּרִין בֶּהָרִים:
הלכה ט״ז
כֵּיצַד מְקַדְּרִין בְּהָרִים אוֹ בְּגֵיאָיוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעָן. אוֹחֲזִין שְׁנַיִם חֶבֶל שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת הָעֶלְיוֹן אוֹחֵז קְצָתוֹ מִכְּנֶגֶד מַרְגְּלוֹתָיו וְהַתַּחְתּוֹן אוֹחֵז בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְחוֹזֵר הָעֶלְיוֹן לַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַתַּחְתּוֹן וְהַתַּחְתּוֹן יוֹרֵד וּמַרְחִיק מִמֶּנּוּ מִדַּת הַחֶבֶל וְכֵן מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמּוֹדְדִין אֶת כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁיֵּלֵךְ הַמּוֹדֵד לְהַבְלִיעַ הָהָר אוֹ הַגַּיְא לֹא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ הָעוֹבְרִים וְיֹאמְרוּ מִדַּת תְּחוּמִין בָּאָה לְכָאן:
הלכה י״ז
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל מְדִידַת אָדָם מֻמְחֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מִדַּת הַקַּרְקַע. הָיוּ לָנוּ תְּחוּמֵי שַׁבָּת מֻחְזָקִין וּבָא מֻמְחֶה וּמָדַד רִבָּה בַּתְּחוּם מֵהֶן וּמִעֵט בַּתְּחוּם. שׁוֹמְעִין לוֹ בַּתְּחוּם שֶׁרִבָּה. וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם מֻמְחִין וּמָדְדוּ הַתְּחוּם אֶחָד רִבָּה וְאֶחָד מִעֵט שׁוֹמְעִין לַמְרַבֶּה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְרַבֶּה יֶתֶר מִמִּדַּת אֲלַכְסוֹנָהּ שֶׁל עִיר:
הלכה י״ח
כֵּיצַד. בְּעֵת שֶׁיְּרַבֶּה זֶה נֹאמַר שֶׁמָּא הָרִאשׁוֹן מִקֶּרֶן אֲלַכְסוֹן שֶׁל עִיר מָדַד הָאַלְפַּיִם וּלְפִיכָךְ מִעֵט מִדָּתוֹ וְנִמְצָא צֶלַע הַתְּחוּם בֵּינוֹ וּבֵין הַמְּדִינָה פָּחוֹת מֵאַלְפַּיִם. וְזֶה הָאַחֲרוֹן מָדַד אַלְפַּיִם מִצֶּלַע הַמְּדִינָה. וְאֵין מַחֲזִיקִין עַל הָרִאשׁוֹן שֶׁטָּעָה בְּיוֹתֵר עַל זֶה. לְפִיכָךְ אִם רִבָּה זֶה הָאַחֲרוֹן יֶתֶר עַל הָרִאשׁוֹן אֲפִלּוּ בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים אַמָּה בְּקֵרוּב שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּיוֹתֵר עַל זֶה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:
הלכה י״ט
אֲפִלּוּ עֶבֶד אֲפִלּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין לוֹמַר עַד כָּאן תְּחוּם הַשַּׁבָּת. וְנֶאֱמָן הַגָּדוֹל לוֹמַר זָכוּר אֲנִי שֶׁעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִים בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן. וְסוֹמְכִין עַל עֵדוּתוֹ בְּדָבָר זֶה. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל מִפְּנֵי שֶׁשִּׁעוּר אַלְפַּיִם אַמָּה מִדִּבְרֵיהֶם:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ח
י״ז
אין סומכין אלא על מדת אדם מומחה שהוא יודע מדת הקרקע היו לנו תחומי שבת מוחזקין ובא מומחה ומדד ריבה בתחום מהן ומיעט בתחום שומעין לו בתחום שריבה וכן אם באו שנים מומחין ומדדו התחום אחד ריבה ואחד מיעט שומעין למרבה ובלבד שלא ירבה יתר ממדת אלכסונה של עיר.
י״ח
כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן וכו' ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה וכו'. אין סומכין וכו' אדם מומחה וכו'. נראה שצריכין לידע שהוא מומחה ומאי שנא משחיטה וכיו"ב איסורי דאורייתא בליכא לפנינו לברורי סומכין על רוב המצוין מומחין הן והנה למ"ש בהמ"מ בפ"א מאישות בדרבנן לא שייך חזקת כשרות עיי"ש והנה יקשה האיך נסמוך על איסורי דרבנן בשאין מכירין ועל כרחך דהוי עכ"פ ספק מחצה על מחצה הזהירין דכמ"ש בהמ"מ דלא וכו"ע זהירין וא"כ מאי שנא עירובין דלא נסמוך אלא בידוע שהוא מומחה ומ"ש מכל ספק דרבנן ועי' בתוס' מנחות מ"ב ע"ב בד"ה ואין עיי"ש והנה אח"ז כתב רבינו היו לנו תחומי שבת מוחזקין וכו' נראה דסמכין על המוחזק לעירוב כמ"ש ברא"ש ריש הל' מקואות בשם תוספתא שחזקת מקואות כשירות עיי"ש והיינו מטעם רוב וכמו כן לפ"ז בעירובין ג"כ דסמכין על רוב ומ"ש באם אין מכירו שהוא מומחה והנה צריכין לפרש דלכתחילה צריכין לידע שהוא מומחה ולשון אין סומכין אין נראה כן ולפרש שאין סומכין על שאינו בקי הנודע לנו לכאורה מלתא דפשיטא אשר נראה מהאי טעמא כמובא בהגהות מיימוני ובתוס' שם בשם ר"ת פי' אחר בהאי דאין סומכין אלא מן המומחה עיי"ש. ועם כל זה צריכין דעת רבינו באם מכירין שאינו מומחה ואשמעינן דצריך בקיאות לזה ובשאין מכירין וליכא לברורי סמכינן על רובא ומידי ספיקא לא נפקא דלקולא בדרבנן: נאמר שמא הראשון מקרן וכו'. הנה בזה דאמרינן שלא נאמר הכחשה לפרש דבריו בטעות לאחד מצינו בב' עדים ג"כ בחו"מ בסי' כ"ט סעיף א' שיש לתרץ העדים עיי"ש. ויש לעיין היכא דלא שייך טעות דהוי עד א' בהכחשה באיסור דרבנן אם הוי ספק דרבנן ולקולא אי אמרינן סלק עדותן ונשאר כבראשונה ועי' בש"ך (חו"מ) בסי' פ"ז ס"ק ט"ו שחולק על תה"ד וכתב דאמרינן בעד נגד עד סלק עדותן ועיין בספר שב שמעתא בזה עיי"ש. ושם נשאר על חזקתו הראשונה. ואם נאמר דהוי ספק יש לעיין במ"ש המל"מ בהל' בכורות. ובשעה"מ בהל' מקואות כלל א' בספק הינוח בעירוב ובמ"ש בטור בסי' שצ"ד עיי"ש:
י״ט
אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת ונאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן וסומכין על עדותו בדבר זה דלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל מפני ששיעור אלפים מדבריהם. ועי' בתוספות מ"ש בזה ובתורת הבית לרשב"א דף ח' ע"ב שער א' וז"ל וא"ת עוד והתנן אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל לפי שתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהמני. לא היא התם היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריך בקיאות לדקדק בקידור וריבוע והבלע ואלו הוי תחומין דאורייתא לא הוי מהמני דילמא אף הן מדדו וטעו או שראו מודד מי שאינו בקי וטעה הא בעלמא אפי' בדאורייתא מהמני וכו' עכ"ל ובבדק הבית להרא"ה שם בשם הרמב"ן וז"ל ומורי רבינו משה ז"ל לא כך אמר אלא האי בהכחשה הוא ובהכחשת עד אחד מרבה וע"א ממעט שומעין למרבה ואע"ג דהוא ע"א בהכחשה ועלה קתני אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת פי' ואע"פ שמרבים בתחום בהכחשת ע"א כשר שממעט שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל דבתחומין הקלו משא"כ בשאר איסורין ואפי' של דבריהן עכ"ל ויש להבין מה הקלו בזה ביותר מבשאר איסורים כיון דמפרשינן דברים שאינן מכחישין וזה כמ"ש לעיל וכדאיתא בשו"ע הנ"ל וכנראה לאו דוקא בב' עדים המכחישים אלא אפי' בעד נגד עד אמרינן לפרש דבריהם לומר שאחד טעה עי' פסחים דף צ"א ע"ב אחד אומר בשנים ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע וכו' עיי"ש. והנה לומר שזה הקולא דאפי' אשה ועבד נגד ע"א כשר אמרינן להשות אותם שלא יהיה הכחשה ולומר שע"א טעה ג"כ יקשה למה לא נאמר כן בכ"מ וכמ"ש אפי' בשאר דרבנן לא נאמר כן ואפשר משום דאיתא במסכת יבמות קי"ז ע"ב ואב"א כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמיין עיי"ש ועיין בשו"ע אהע"ז בסי' י"ז סעיף ל"ז עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ח
י״ט
אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. הכי איתא במשנה עירובין דף נ"ח וקשה דרבינו כתב פי"ד מהלכות עדות ה"ג וז"ל ויש דברים שסומכין וכו' ועד כאן היינו באים בשבת וכו' אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר וכו' אינו נאמן ולא קשיא דודאי דמ"ש הך דגוי או עבד דאינו נאמן להעיד מה שראה בגיותו היינו במילתא דאינו נאמן בהיותו גוי או עבד וכמו שהוא גבי קטן ומ"ש נאמנין להעיד בגודלן וכו' היינו במילתא דאינן נאמנין בקטנן ה"נ גבי גוי או עבד והך דינא דגוי או עבד ודאי דלא שייך בתחומין דנאמן אף בגיותו ועבדותו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ח
ב׳
ד"א על ד"א או יותר וכו'. עי' הלכות מזוזה פ"ו ה"ב בכ"מ מחלוקת רבינו והרא"ש אי בעינן ד"א מרובעות ע"ש. ועי' כנה"ג בהגהת הטור או"ח סימן שס"ו:
ח׳
מודדין לה מן היתר. עי' או"ח סימן שצ"ח במג"א אות ד' צ"ע למה סתם הטור וכו' וע"ע שם אות י"ב. וכתב הגאון מ"ו זלה"ה דלפי מ"ש הרשב"א עירובין דף נ"ז ע"ב בתוס' ד"ה התם ליכא מטעמא דאי בעי אתי דרך בתים משא"כ בכפרים המשולשים לק"מ קושית המג"א ועי' במה"ש:
י״ט
אפי' עבד וכו'. וכתבו התוס' שם למה לא יהיו נאמנין גם אם הוא מה"ת כמו שאר איסורין משום דאינו בידו והרשב"א בתה"ב כתב משום דצריך בקיאות במדידה בקידור ורבוע והבלעה ובשו"ת דברי אמת תמה על התוס' במאי דמשמע מדבריהם דבדבר שאינו בידם בדבר תורה אינם נאמנין הרי מבואר ביבמות דף פ"ח בחתיכת ס' חלב ס' שומן נאמנין ע"ש וכבר כתבתי בש"י דהתוס' ג"כ ס"ל סברת הרשב"א אלא דס"ל אילו היה בידם לא הוי איכפת לנו בזה ומשום דאינה בידם ויש בקיאות בדבר מש"ה אינם נאמנין ועי' ירושלמי פסחים דף ב' ע"א מ"ש בש"י שם בשם התפארת שמואל ועי' ב"ח ס"ס שצ"ט מש"כ שיש ט"ס בדברי רבינו יהונתן ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ח
א׳
כל בית דירה כו' אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה כו' ה"ז מצטרף למדינה. בירושלמי הלכה ב' רב חונה כו' ר"מ ורבנן מקרא אחד דורשין. ר' מאיר דרש מקיר העיר. מה ת"ל וחוצה. מכאן שנותנין קרפף לעיר [הוא שמודדין מאחרי השבעים אמה לשיריים ותן חוצה ואח"כ מדוד] רבנן דורשין וחוצה מה ת"ל מקיר העיר [פירוש דהו"ל למכתב מחוץ העיר] אלא מיכן שנותנין [עיבור] לעיר. [כצ"ל] פירוש, דהוי כונתו מקיר העיר ומקיר חוצה היינו שיש דירה סמוכה שבעים אמה ושיריים דהוי קיר לחוצה, שמשם מודדין והך מקיר קאי אתרווייהו על העיר ועל חוצה. ואח"כ אמר הדה אמרה שנותנין קרפף לעיר. פירוש על משנה דאם יש לזו ע' אמה ושיריים כו' דמדנותנין שני קרפיפות לב' עיירות הדא אמרה דנותנין קרפף לעיר חדא. והא רבנן סברי דאין נותנין קרפף לעיר אחת. ר"י בר אחא כו' סלקת מתניתא. פירוש, דהך אם יש לזו ע' אמה כו' הוי אליבא דר' מאיר דנותן קרפף לעיר ולא מדברי רבנן. ובזה סובר כחיי' בר רב דתלמודא דידן דב' עיירות נותנין קרפף אחד אליבא דרבנן ולא קיי"ל כוותי' אלא כרב הונא דתלמודין. ודו"ק. ובתוספתא פרק ד' ברייתא ז' כמה יהיו קרובות לעיר ויהיו מתעברין עמה. שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים שהן קמ"א אמה ושליש, ר"י אומר חוץ לשבעים אמה ושיריים היה דבר מועט ולא נתנו בהן חכמים שיעור. כמה הן שיעור שבעים אמה ושיריים סאתיים כחצר המשכן. פירושה, דבקרפף שלא הוקף לדירה הוי ע' ושיריים על ע' ושיריים דילפינן מחצר המשכן. אבל הכא בעיבור מאן יהיב לן למדוד שבעים אמה ושיריים הלא אורך העיר כמה הוא. ע"כ עקר הילפותא היא במדידת הקרנות שיהיו בכל צדדי העיר שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים ע"פ רוחב העיר ואח"כ נשאר בין כל קרן וקרן שצריך להשלים ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים לכל קרן, לכן אף בעיר קצרה שכל רוחבה אינו אלא ששים מ"מ כי תתן שבעים אמה ושיריים מכל צד נמצא לקרנות היינו לפאות העיר הוי אורך ע' אמה ושיריים על רוחב שעור ע' אמה ושיריים. וגם ר"ח בן אנטיגנוס מודה בעיבורי העיר שצריך להיות כטבלא מרובעת שהנך ע' אמה ושיריים יהיו על ע' אמה ושיריים לכל קרן. דאל"כ שעור ע' אמה ושירים מנא לי'. וכן קאמר בירושלמי פרק מי שהוציאוהו הלכה ו', אע"ג דר"ח בן אנטיגנוס פליג על רבנן באמות מודה הוא הכא [פירוש, בד' אמות שמותר להעביר כל האלכסון שלהן] ובעבורי עיירות [פירוש, ששבעים אמה ושיריים דמתעברין עמה לר"מ בקרפף ולרבנן בשיש בית תוך ע' אמה ושיריים שעושין אותה כמין טבלא מרובעת לכל צד.] וזוהי כונת הך תוספתא. כמה יהיו קרובות לעיר ויהיו מתעברין עמה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. היינו לכל קרן הטבלא שמשלמת האלכסון שהן קמ"א אמה ושליש פירוש משני צדי העיר אם יש בית למזרח וכן למערב הוי קמ"א ושליש הניתוסף ממזרח למערב וכן מצפון לדרום ודו"ק.
ג׳
ושתי מחיצות שיש עליהן תקרה כו'. עיין במגיד. נ"ב משום דפשיט בירושלמי. מגדל עוז.
ה׳
מה שנחלקו רבינו עם הראב"ד בהך דקא אמרי רבנן אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש דרבינו מפרש כרש"י דנחשוב את האמצעי כאלו הוא בין שנים החיצונים ויהי' מקום פנוי בין האמצעי לכל חיצון קמ"א ושליש, והראב"ד מפרש דהאויר שבין שני החיצונים יהי' קמ"א אמה ושליש. וראייתו מלשון דבין החיצונים אינו מוכרח. דבגמרא דאמר כמה יהא בין חיצון לחיצון הוא על כל האויר, משא"כ במשנתינו דע"כ הוא מלבד רוחב האמצעי והיינו אחרי מלאו את האויר בכפר האמצעי א"כ על האויר שבין האמצעי ולחיצון קאמר. אולם דא מסתברא, דלתירוץ קמא של התוספות דלבני האמצעי מודדין מפתח בתיהם לא מחוור כלל שיהיו נותנין קרפף להאמצעי שהוא בתוך תחומו או בסוף תחומו. ובשלמא לשיטת רבוותא דמודדין גם לכפר האמצעי מסוף פתחי החיצונים ועד החיצונים הוי כמאן דמלי בתים לכן יהבינן קרפף גם לבני האמצעי והוי הכל כעיר ואח"כ הקרפף והעיר אבל לומר שלכפר האמצעי נחשב הך קרפף ממדת התחום ומ"מ חשבינן לה ככפר לכפר החיצון במה דיהבת לי' לאמצעי ונמצא מה דיהבת הך קרפף לאמצעי הוא רק בדמיון וזה זרות גדולה. ולפלא בעיני על הטור והרמ"א שהרכיבו שני הדעות. אולם הטור לטעמי' דפסק כר' מאיר דנותנין קרפף לעיר לחוד אף בלא בית א"כ חזינא כאילו הכפר האמצעי עם הקרפף שלו שיש לו במקום שהוא עומד מובלע בין החצונים, אבל לרבנן דהכפר האמצעי אין לו קרפף גם במקום שהוא עומד א"כ הוי ממש ככותב באויר למיהב קרפף להאמצעי ג"כ ודו"ק.
ח׳
אמרתי אעתיק מה שכתבתי בימי עלומי בחדושי וקשה עתיקא מחדתא וסמכתי על המעיין. וזה לשוני. עיר העשויה כקשת. עיין כל הסוגיא. הרבה האריך בזה המרכבת המשנה. עיין בדבריו. ולא דק במאי שכתב דבמחוז סעים [לפי התמונה שצייר שם] אי אפשר לילך להקשת בפני עצמו ואם תמדוד תחום הקשת אז יבא סוף התחום כמין קשת עיי"ש וזה אינו דאם הקשת עיר בפ"ע אז מרבעין אותה לענין התחום וזה פשוט ומבואר בריטב"א עי"ש והתחום בא בשוה. אלא לרש"י שמודדין מפתח אהלו יש לעיין בזה ואכ"מ. ודע דביאורו של ר"ה אם יש בין שני ראשי' יתר מאלפים יבואר עפ"י מה דאמר בגמרא לעיל מ"ד ע"ב דמערה ששבת בתוכה ונעשית לו כד' מחיצות של ד' אמות ויש לו אלפיים מפתח זה ואלפיים מפתח זה. כשמהלך ע"ג אם מובלעין התחומין של שני הפתחים זב"ז אז רשאי להלוך ע"ג ואלפיים לכל רוח. ואם אינן מובלעים אז מוכרח להלך דרך תוכה וע"ג אסור לצאת מתחומו של פתח זה עיי"ש ה"נ דכל העיר כד' אמות דרך בתים חשיבא ושבת בכל העיר וקנה שם מקום שביתה הר"ז כשובת במערה ואם תחום של ראשי הקשת אין מובלעין זה בזה אסור להלוך דרך חללה מראש זה חוץ לאלפיים אם לא שיסבב דרך בתים. אבל אם מובלעין מהלך בכולה וחוצה אלפיים וזה ממש דינא דמערה דדרך בתים שרי ודרך חללה אסור וז"ב בס"ד. ומפורש בירושלמי ריש פירקא גבי קשת, וסוף פירקא גבי מערה, כהגהת הגה"ש שם, חדא טעמא אי סנדלא מיכא עיי"ש וכוונתו דבעי שיהא מובלע שיניח מנעלו בסוף תחום פתח זה ויבא אח"כ וילבשהו מפתח השני דזה הוי עיר אחת וז"ב ופשוט בטעמא דמלתא. אכן יש לעיין לפ"ז טובא בראשי הקשת רחוקין ד' אלפים אמה וגובה הקשת רחוק יותר מאלפיים ופחות מד' אלפים מי נימא דהוי כמערה שיש לה שני פתחים בצד צפון ובצד דרום ושני פתחים למזרח ולמערב. והשנים של צפון ודרום אינן מובלעים ושל מזרח ומערב מובלעין. דמסתמא אף שאין לו לצפון ודרום אלא אלפיים מפתחו מ"מ כשמהלך מפתח מזרח מהלך ג"כ כל המערה ע"ג ואלפיים חוצה דתחום מזרח ומערב מערבן בהדדי, ואיהו שבת בכל המחיצות כחדא ואינו נחשב רק לד"א וזה נראה ברור, א"כ הכא כיון דגובה הקשת אינו רחוק ד' אלפים ומבלע תחומו עם תחום ראשי היתר לצד מערב א"כ כשמהלך מראש היתר מהלך נגד הקשת מעבר השני כל העיר עד גובה הקשת ואלפיים חוצה והוא שהולך בתוך תחומו לצפון. והבן. ובאמת צע"ק דלפמ"ש התוספות דרבה בר רב הונא בעי שיהא מובלע מכל צד אמאי קאמר אלפיים הא בפחות מד' אלפים סגי, ואם תימא דבעי שיהא מובלע כל תחום דרום וצפון עם תחום מזרח דאי ליכא רק מעט מד' אלפים אף דסגי בתחומין שהולכין זה כנגד זה שיהיו מובלעין רק במקצת אבל בתחום צפון ומזרח שהולך כמין גא"ם בעי שיהא כולו מובלע, וכן הוא הדין לענין מערה הכא נמי בעי שיהא התחומין מובלעין כולן ולא סגי במה שמובלע צפון נגד דרום ומזרח נגד מערב. אם כי זה דוחק, עוד קשה א"כ להיפך נמי כשיש בין שני ראשי' אלפיים ומקשת ליתר פחות מד' אלפים סגי ולמה נקט ר"ה דווקא בין שני ראשיה. והמחוור בזה שיטת הריטב"א. וטעמו דרבה בר רב הונא משום דס"ד דאמרינן מלי כיון דליכא רק אלפיים ומלי ליכא למימר באמת בחצונים רק בראשין ששם עתיד לבנות עוד בתים. ורבה בר ר"ה סבר דטעמא כיון דרחוק יותר מאלפיים ליכא למימר מלי ובאלפיים בעי דמבלעי תחומין של חצונים ופליג על אביי לקמן ואביי לטעמי'. וז"ב בשיטתו הקדושה בס"ד. וספיקא דילי צ"ע. למשל דגובה דקשת היא עיר בפ"ע ותחומו לצד מזרח מובלע בתחומו לצד מערב של יתר מי מהלך ממערב למזרח כל חלל העיר או דנימא כיון דמצד צפון לדרום לא מצי להלוך הרי היתרים עיירות בפ"ע ולכך לא מצי למיחשב חלל העיר בתוך הבתים אף ממזרח למערב וצ"ע. ולפי שיטה דמודדין מראש הקשת ממש לא בעי עיונא דאסור בוודאי, ואף לתוספות דפירשו דמודדין ממקום שאין בין שני ראשי יתר יותר מד' אלפים כיון דמבלען תחומין מ"מ הא בעי עיונא. ונראה מדבריהם דאינו מהלך. וצ"ע דבמערה ליכא למימר הכי מסברא ודו"ק. והנה המרה"מ הקשה בשם החו"י דלא גרע מעיר המהלכת במישור שהולך אלפיים לקצה השני אף אם גדולה כאנטוכיא ונחשוב כאילו עקמומיתה פשוט כשאין בין הקשת ליתר רק אלפיים. ונסביר קושייתו בטוב טעם. דבאמת דרך בתים מצי למיזל דהוה כד' אמות וכמו שבת במערה אבל ביאור קושייתו, דדוקא היכא דיש ד' אלפים, שכשהולך מיתר שבצפון ליתר שבדרום אף דמצי למיזל דרך בתים גם באלפיים הדרומים מ"מ לא מצי למיזל דרך חללה חוץ מאלפיים שזה תחום דרום, ואלפיים אילו תחום צפון שזה תרתי דסתרי דלכל יתר אין לו רק אלפיים אבל הכא מצי למיזל כל חלל העיר ואלפיים לצפון ולדרום מצד ששבת בכל העיר והוא הולך מצד שביתתו בקשת אלפיים בחלל. ואם תשאל מדוע אשיבך שהולך מחמת שביתתו שבקשת והולך מפתחו שבקשת דרך היתר כל תחומי אלפיים לרוחב ואורך הקשת ואלפיים שבצפון ודרום. וכשהולך מביתו שביתר כל אורך ואלפיים חוצה הוא הולך כל תחום קשת והולך מחמת פתח הקשת ומאי איכפת אם יצא מיתר. הן אמת דיש לדחוק כיון דיתר אית לי' תחום אחר לא מצי למיזל בתחום הקשת אך לאו מוחא סביל דא, ובמכ"ת המרה"מ שלא דק בזה ותירץ בדברים שאינם דזה אינו דרך בתים עיי"ש. ונראה פשוט, שהתוספות לא שקלו וטרו רק על בני הקשת שימדדו להן מסוף הבתים של היתר כמו אלפיים שלו כלה בסוף היתר וכן כתבו תו' דהא מצי אתי דרך היתר מראש האחד לראש האחר משום שמובלע. וכוונתם אף אם יצא מפתח היתר וכמו"ש. ומה שכתבו בדף נ"ז ע"ב ד"ה התם ליכא למימר מלי. דבני ראשי הקשת שבאו לילך בראש השני מודדין מסוף השני', שם כוונתם שילכו חוץ ליתר זה בתחום יתר פלוני כמו שמצד סיבת הקשת כלו אלפים שלו במקום היתר, אבל מצד שאמרינן מלי הוא כמו שעמדו בתי הקשת בין שני ראשי הקשת ומהלך מתחום יתר זה לתחום יתר זה דרך החלל שבינתיים דהשתא שוה תחום שלהן של קשת, ושני ראשי הקשת שוה זל"ז והולך מדרך ראש הקשת זה לראש הקשת זה שלענין זה נאמר מלי בינהון רק בני קשת זה לעצמם יש להם תחום שלהן ממש בלא ראשי הקשת וזה נכון. אולם התוספות סותרים זל"ז עיין רש"ל ורש"א והנלע"ד דה"פ, דאם באלפיים אמרינן מלי ה"נ נאמר אפילו כי איכא ד' אלפים מראש קשת לקשת, דבמשך שני אלפים נאמר מלי כמו שוב קאי הקשת בין שני ראשי הקשת באמצע ושוב תמדוד תחום הקשת מאמצע ונמצא בני ראשי הקשת מובלעין בתחום הקשת וצריך למדוד מן היתר תחום של קשת וראשי הקשת בשוה כיון שמובלעין בתחומו. ותוקף תירוצם דלאמצעי לא אמרינן מלי רק לבני ראשי הקשת וביתר מאלפיים לאביי לא אמרינן מלי. ונמצא דכל עיקר הקושי' היתה כיון שתאמר מלי הרי ראשי הקשת מובלעין בתחומו וכמו שלאמצעי לא אמרינן מלי הרי אינן מובלעין בתחומו. ושני תירוצים הראשונים חד תירוץ הוא. דלרבה בר רב הונא הוא כתירוץ קמא [וכן לרבא דסבר אפילו יתר מאלפיים] ולאביי בעי שני התירוצים ודו"ק. ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאם בין חלל הקשת מקשת ליתר ד' אלפים כמו >>ציור
ט״ו
ואם היה גבוה הרבה וכו' אומדו והולך לו. בזה פליגי תרי לישני בגמרא אליבא דרבא, דחד מוקי משנתינו במתלקט עשרה מתוך ארבע הא במתלקט מתוך חמש מודדו מדידה יפה ורבינו פסק כל"ב לקולא. ויש להעיר דבמשנה דנתגלגל עירובו ספק מבעו"י ספק משחשיכה רמי שם דר"מ אדר"מ דהא סבר תחומין דאוריתא ואיך אמר שמעתי שמקדרין בהרים הלא בערי מקלט וע"ע אין מקדרין. וידוע שיטת רבינו בתשובה, דמקום שאין בו דין הוצאה כמו בים שהיא כרמלית ל"ש בו תחומין דבר תורה, והגע בעצמך אם איסור הוצאה שלמדנו מאל יצא איש כו' ליכא בי' כ"ש שאין בו איסור תחומין שאינו דומה לדגלי מדבר והביאה ההמ"ג בקוצר בפרק כ"ז וכן כתב קרוב לזה הרמב"ן בספר הלקוטות, א"כ תל שהוא מתלקט עשרה מתוך ארבע הרי אם הוא בפחות מב"ס מותר לטלטל בכולו ואם שבת בו מהלך כולו כד' אמות ואם רחב יותר הוא רה"י דבר תורה ולרבנן דפליגי על ר"י אפילו רבים לא אתו ומבטלי מחיצותיו כמפורש בעושין פסין בבעי' דרחבא מרבא יעו"ש וא"כ מן התורה הוא רה"י וכולו כד' אמות מה"ת ואינו נחשב לגבי מדת תחומו אלא כד' אמות ותו צריכין למשוך חוט שוה במדת התחום וכמו שאינו נחשב מקום ההר אלא כד' אמות ה"ה כל מה שלצפונו או לדרומו כנגדו, דאם ההר מחזיק אלף נאריך מדת תחומה לרוח זה באלף אמה, ואעפ"י שפסק הרמ"א באם מקום אחד מרובה ומק"א מועט שמודדין באלכסון בסי' שצ"ט סעיף ז' כבר האריך הגר"א בדברי טעם שמושכין חוט שוה א"כ אין כאן מה"ת איסור תחומין שמה"ת אין צריך למודדו אלא כד' אמות לבד ולא שייך בי' איסור תחומין ונותנין כפי מדתו חוצה לו רק מד"ס כשהוא יותר מב"ס אינו רה"י והטלטול אסור בו א"כ דילמא מיירי ר"מ בהרים הגבוהים ומכל צד הם מתלקטים עשרה מתוך ארבע והקילו חכמים דמקדרין בהם ומשלהם נתנו להם, לא כן במדידת עגלה ערופה וערי מקלט אין נפ"מ כלל אם הוא רה"י או רה"ר וכי"ב לכן אין מקדרין ומאי מקשה לר"מ. אכן הו"מ לומר דסוגי' דתמן אזלא כל"ב דמשנתינו דמיירי בהר המתלקט עשרה מתוך חמש. אבל לפי המובן מדברי רבינו שאם אינו יכול להבליעו היינו שרחב יותר מחמישים אף אינו מתלקט רק מתוך חמש מקדר שכן מורה סידור לשונו, שמתחילה חילק שבמתלקט מתוך חמש מבליעו ומתוך ארבע אומדו ואח"כ כתב אם אינו יכול להבליעו והיינו ביש בו דין הבלעה מקדרו וא"כ חיסר דין מתוך ארבע וע"כ דעלי' קאי דמקדרו כשרחב יותר מחמשים וכן פסק הרא"ש ז"ל דבקידור כיון דליכא בי' טרחא טפי מבגיא לא התירוהו באומד ודלא כרש"י ז"ל שפירש במתלקט י' מתוך ד' כו' בהר משופע הוא דבעינן הבלעה או קידור אבל בזקוף אומד והולך לו ע"כ וזה מדוקדק היטב בלשון רבינו. א"כ דילמא קאי ר"מ על הר המתלקט עשרה מתוך ד' וברוחב יותר מחמשים וצריך לומר דלשון משנתינו מורה דעל דין הר שברוחב נ' מבליעו קאי ר' מאיר וע"כ במתלקט מתוך חמש ולכן שפיר מקשה אי סבר תחומין דבר תורה איך מקיל ר' מאיר ומוכח דהלכה כל"ב דסתמא דסוגי' כוותי' ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ח
י״ז
אין סומכין אלא על מדידת מומחה כו'. ור"ל דנ"מ דכיון דהוא מומחה אף אם אח"כ נתרחב המקום דהיינו אם נשפל ההר וכדומה ע"ש בתוס' דף נ"ט ע"א ד"ה למקום ומ"מ כיון שנעשה זה עפ"י מומחה הוה הוראה ולא גילוי מילתא והוה כעין הך דזבחים ד' ק"ד ע"א גבי בכור טריפה כשהתירו מומחה ור"ל ג"כ לא ע"י ג' הדיוטות וא"ש מה שהקשה שם התוס' בד"ה אבל וכן ס"ל לרבינו ז"ל שם וכן הדין בהך דנדה ד"כ ע"ב גבי ראיית דמים ע"ש מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' א"ב פ"ה הל' י"ב וכן נ"מ להך דין דעיר העשויה כקשת והוה כמו דאמרינן בירושלמי פי"א דתרומות דדבר שבמנין להיתר אף שבטל הטעם אין אתה יכול לאוסרה ע"ש בהל' ז' ובפ' ד' דשביעית ה"ב ועי' בעירובין ד' ק"ד גבי באר הקר דכיון דהתירוהו פעם אחת שוב מותר לעולם וכן מבואר בירושלמי פ"ב דעירובין ה"א דאף דפסי ביראות ליכא בזמן הזה מ"מ הני דהוה בזמן המקדש מותרים אף עכשיו וע"ש בסוף פ"א גבי פטורים מן הדמאי דאף אם נכנסו לעיר מ"מ הני פירות דהיו במחנה מותר לאכלם אף בעיר ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דע"ז גבי פת פלטר שלקחו בעה"ב ע"ש ועי' בירושלמי סוף עירובין גבי שרץ שהיה במקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת דמותר להוציאו ועי' בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד נטלו ממנו מאה בני אדם כו' וט"ס שם וצ"ל כבר נראו להיות דמאי ע"ש ובירוש' פ"ג דכלאים ה"ב גבי נתמעט הגבול ובאהלות פ"י מ"ב ובמה דפליגי ר"ש ורבנן ע"ש וכ"מ:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שבת פרק כ״ח
א׳
כל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהם סאתים כחצר המשכן דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים הנותרים דהוו ליה שבעים אמות וארבעה טפחים אלמא דמר בעינן ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת והאי קרא לאו אסמכתא הוא כדמשמע בכיצד מעבירין הרי זה מצטרף למדינה ונחשב ממנה דגלי קרא ביהושע דתוך עיבור העיר דהוי ע' אמה ושירים נמי חשיב מן העיר ממש דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אלימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סגרת מסוגרת אלא בעיבורה דהיינו ע' אמה ושירים היה בית שני קרוב לזה בית דירה בשבעים אמה ושירים ובית שלישי קרוב בשבעים אמה ושירים וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחד דכל תוך ע' אמה הוי כמקומו ומודדין מחוץ לבית האחרון שנים עשר מיל.
ה׳
היו שני עיירות סמוכות אם יש ביניהם קמ"א נחשבים כאחד דכתיב מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה דהיינו קרפף ואחר כן מדוד.
ו׳
ואין מודדין תחום תורה מעיקר ישיבת המדינה אלא מרבעין אותה למדוד מהמדינה שנים עשר מיל דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהו שובתי שבת והתם פיאות כתיבי דמשמע מרובעין ומרבעה לרבועו של עולם דמערי הלויים הוא דילפינן פיאות בשבת והתם הוו מרובעות לריבועו של עולם כדכתיב קדמה וימה וגו'.
י״א
אין מודדין שנים עשר מיל אלא בחבל של חמשים לא פחות ולא יותר דכתיב ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד והא מיבעי ליה ליטול חמשים ולסבב חמשים אם כן לימא קרא חמשים חמשים מאי בחמשים שמע מינה תרתי. הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים מבליעו בחבל המדה דכיון דאמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד כל מה שיכול להבליעו בחמשים אמה מותר להבליע מדאוריתא אבל אין מקדרין בהרים לתחום תורה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בעגלה ערופה לידע איזו היא קרובה אל החלל ולא בערי מקלט דתחומה קולט הרוצח מפני שהן של תורה והכי נמי תחום שנים עשר מיל שהוא של תורה אין מקדרין.
י״ז
אין סומכים אלא על מדידת אדם מומחה שיודע מדת הקרקע וריבה בתחום והני שאר קולי היינו בתחום אלפים דרבנן אבל בשנים עשר מיל דאוריתא לא מקלינן כולי האי:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבת כ״ח, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל