רמב״ם - הלכות שבת · פרק ל׳

ספר זמנים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ל׳

הלכה א׳

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשַׁבָּת. שְׁנַיִם מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁנַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן מְפֹרָשִׁין עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כ ז) "זָכוֹר" וְ (דברים ה יא) "שָׁמוֹר". וְשֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים כָּבוֹד וָעֹנֶג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד":

הלכה ב׳

אֵיזֶהוּ כָּבוֹד זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וּמִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְיוֹשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ מְיַחֵל לְהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְקַבְּצִין תַּלְמִידֵיהֶן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְעַטְּפִים וְאוֹמְרִים בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמֶּלֶךְ:

הלכה ג׳

וּמִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּלְבַּשׁ כְּסוּת נְקִיָּה. וְלֹא יִהְיֶה מַלְבּוּשׁ החֹל כְּמַלְבּוּשׁ הַשַּׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף מְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשׁוֹ כְּמַלְבּוּשׁ הַחל. וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ הָעָם מְכַבְּסִים בַּחֲמִישִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת:

הלכה ד׳

אָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְאַף עַל פִּי כֵן מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּמָּנַע אָדָם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לֶאֱכל:

הלכה ה׳

מְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְכֵן מְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. כְּדֵי לְכַבְּדוֹ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. וְצָרִיךְ לְתַקֵּן בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְיִהְיֶה נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לֶאֱכל וּמִטָּה מֻצַּעַת שֶׁכָּל אֵלּוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת הֵן:

הלכה ו׳

אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת חַיָּב לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּגוּפוֹ שֶׁזֶּה הוּא כְּבוֹדוֹ. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מֵהֶם מִי שֶׁהָיָה מְפַצֵּל הָעֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶן. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל אוֹ מוֹלֵחַ בָּשָׂר אוֹ גּוֹדֵל פְּתִילוֹת אוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת. וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְקוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּדָבָר זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

הלכה ז׳

אֵיזֶהוּ עֹנֶג זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר וּמַשְׁקֶה מְבֻשָּׂם לְשַׁבָּת הַכּל לְפִי מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא שֶׁלֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת הֲרֵי זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָצֵר לְעַצְמוֹ וְלִשְׁאל מֵאֲחֵרִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהָיָה עָנֹג וְעָשִׁיר וַהֲרֵי כָּל יָמָיו כְּשַׁבָּת צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מַאֲכַל שַׁבָּת מִמַּאֲכַל הַחל. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנֶּה זְמַן הָאֲכִילָה אִם הָיָה רָגִיל לְהַקְדִּים מְאַחֵר וְאִם הָיָה רָגִיל לְאַחֵר מַקְדִּים:

הלכה ט׳

חַיָּב אָדָם לֶאֱכל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת אַחַת עַרְבִית וְאַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בְּמִנְחָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵהֶן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה סוֹעֵד שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְאִם הָיָה חוֹלֶה מֵרֹב הָאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה תָּמִיד פָּטוּר מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה מִשְּׁלָשְׁתָּן עַל הַיַּיִן וְלִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. וְכֵן בְּיָמִים טוֹבִים:

הלכה י׳

אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן בְּשַׁבָּת עֹנֶג הוּא לוֹ. וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה עַל הַיַּיִן בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִנְהַג הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית וּמוּסָף בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָבוֹא לְבֵיתוֹ וְיִסְעֹד סְעֻדָּה שְׁנִיָּה וְיֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִקְרָא וְיִשְׁנֶה עַד הַמִּנְחָה וְיִתְפַּלֵּל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ יִקְבַּע סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית עַל הַיַּיִן וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

הלכה י״א

אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִתְּחִלַּת הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְעוֹד הַיּוֹם רַב וְיָכִין סְעֻדָּה לְשַׁבָּת. שֶׁהֲרֵי אֵין אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ יוֹדְעִין שֶׁהַיּוֹם יָבוֹא כְּדֵי לְהָכִין לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִתְאָרֵחַ אֵצֶל אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי מְבַיְּשָׁן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵכִינוּ לָהֶן דָּבָר הָרָאוּי לְאוֹרְחִין:

הלכה י״ב

אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת וְלִזְעֹק וּלְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּצָרָה מִן הַצָּרוֹת שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים. חוּץ מֵעִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ נָהָר אוֹ סְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם שֶׁמַּתְרִיעִין עֲלֵיהֶן בְּשַׁבָּת לְעָזְרָן וּמִתְחַנְּנִין וּמְבַקְּשִׁין עֲלֵיהֶן רַחֲמִים:

הלכה י״ג

אֵין צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעַת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ מְבֹהָלִים וּטְרוּדִים בְּשַׁבָּת. אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא יִצְטַעֵר יֶתֶר מִדַּאי. וְלִדְבַר מִצְוָה מַפְלִיג בַּיָּם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמִצּוֹר לְצִידֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֵין מַפְלִיגִין:

הלכה י״ד

תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מֵעֹנֶג שַׁבָּת הוּא. לְפִיכָךְ עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים מְשַׁמְּשִׁין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר לִבְעל בְּתוּלָה לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת וְאֵין בָּזֶה לֹא מִשּׁוּם חוֹבֵל וְלֹא מִשּׁוּם צַעַר לָהּ:

הלכה ט״ו

הַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁאָר כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה. וְהַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹת שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵינֵינוּ לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ כָּל הָעוֹבֵר עַל שְׁאָר הַמִּצְוֹת הֲרֵי הוּא בִּכְלַל רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּשְׁנֵיהֶם כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר (ישעיה נו ב) "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" וְגוֹ'. וְכָל הַשּׁוֹמֵר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ וּמְכַבְּדָהּ וּמְעַנְּגָהּ כְּפִי כֹּחוֹ כְּבָר מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה יֶתֶר עַל הַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ל׳

א׳

ד' דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. יש לעיין אם עונג שבת הוי מדאורייתא או מדרבנן ונפק"מ בזה דהנה בשו"ת צמח צדק בסי' כ"ח וז"ל ואע"ג דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונג ואמרינן בפסחים ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעי לכם וכו' ובפ' כל כתבי קי"ח במה מענגה וכו' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשהו הרי זה עונג הרי מבואר מדאורייתא בכל מילי שעשאו לכבוד שבת די ולאו דוקא דגים וכו' עכ"ל מבואר בדבריו דהוי מדאורייתא ובפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"א סי' י"ח וז"ל רביעית דברי קבלה המוזכר בנביאים ישעי' כ"ח י"ד וכו' הוי מדרבנן לא מהתורה ועי' בשו"ת צמח צדק סי' כ"ח כתב בפשיטות עונג שבת הוי ד"ת ובפריי לאו"ח סי' רמ"ב ובדיני קידוש רע"א ורמ"ב כתבתי מזה וכו' עכ"ל ובמג"א בסי' רנ"א ס"ק ו' בשם סדר היום דעונג שבת דאורייתא עיי"ש דנפק"מ בזה לדינא: ובספר יראים עמוד זמנים סי' צ"ט מובא בקצתו בב"ח בסי' רמ"ב וז"ל מצות עונג שיענג אדם את השבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיהו ואסמכא אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג וה"נ אמרינן בזבחים בפ"ב ובסנהדרין בפ"ב לענין מצוה אחרת א"ר חסדא דבר זה מתורת משה וכו' ועד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא וכו' עיי"ש הנה דעתו דהוי מהלכה למשה מסיני וקרא גלוי מלתא דהוי מהלמ"מ: ומדברי רבינו שכתב ושנים מדברי סופרים והן מפורשים ע"י הנביאים וכו' מלשון דברי סופרים אין הכרע דס"ל דהוי מדרבנן דנודע דכל הלמ"מ שאינו מפורש בקרא כולל הוא בלשון מדברי סופרים כמ"ש ז"ל בכמה דוכתי ולשון והן מפורשים ושנתפרשו וכו' שכתב רבינו אין מורה בהחלט שכונתו דהוי גלוי מלתא בהנביאים כדעת היראים אכן נודע דס"ל דדברי קבלה הוי מדרבנן וכן נראה שהיראים ג"כ ס"ל כן לכן כתב דהוי מהלמ"מ ואסמכהו אקרא ועי' מ"ש בס' יראים בענין אמירה לנכרי מ"ש לעיל בשמו עיי"ש וצ"ע אבל מנ"ל להיראים דהוי הלמ"מ ודאורייתא: והנה ביו"ט במס' פסחים ס"ח ע"ב ר' יהושע לטעמי' דס"ל שמחת יו"ט נמי מצוה היא וכו' ומפורש ביו"ט העונג דאורייתא ומקראי ובפרי מגדים הנ"ל שכולל יו"ט לשבת בחיוב העונג מדברי קבלה צ"ע ורבינו בפ"ו מהל' יו"ט הט"ז כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כן כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נאמר בהם מקראי קודש וכו' עכ"ל גם מזה אין הוכחה דשבת הוי דאורייתא משום דיו"ט ודאי דאורייתא וכמ"ש והרי כתב כשם ונראה דשבת פשיט טפי מיו"ט די"ל כנראה שהביא האי כשם וכו' רק לענין כיבוד הנאמר בשבת בלבד ולכן הביא מקרא זה ולא ושמחת בחגיך המפורש בתורה שכתב אחר זה אע"פ שהוא על קרבן כל השמחה בכלל עיי"ש וא"כ אין להכריע בדעת רבינו אם ס"ל עונג שבת דאורייתא או דרבנן: ובסמ"ג עשין עשה ל' מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג וכו' והדלקת נר הוא עיקר הכבוד ומברכין אשר קדשנו במצותיו וכו' דגבי נביא כתב אליו תשמעון וגם בלאו דלא תסור וכו' עכ"ל נראה דס"ל דהוי מדרבנן ומ"ש משום אליו תשמעון צ"ע דזה לא נאמר בדינים דודאי חלילה לשמוע ולקבל דין חדש מנביא שאין רשאי לחדש דבר ארז"ל ואליו תשמעון בנבואה חוץ מדיני התורה נאמר ועי' מ"ש לקמן בהל' עירובין פ"א ה"ב: ובאיסור תענית בשבת עי' בהל' י"ב להלן ובהל' נדרים בפ"ג ה"ט הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום שנדרים חלים על דבר מצוה וכו' פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים עכ"ל עיי"ש נראה דס"ל דאיסור תענית בשבת מדאורייתא וכיו"ב בטור יו"ד בסי' רט"ו ובב"י באו"ח בסי' תי"ח עיי"ש ובפי' משניות לרבינו נדרים ט"ו פותחין בשבתות ויו"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג עיי"ש ועי' שלא פי' נדר להתענות רק שלא לאכל בשר ויין עיי"ש: ובשו"ת הרשב"א בסי' תרי"ד מובא בב"י יו"ד בסי' רל"ט וז"ל מה שכתבת שכתב הרמב"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועות שוא ומשמע לן מדבריו שהוא ז"ל סובר שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מדברי סופרים אפשר לומר שהוא סובר שאסור להתענות דאורייתא מדאמרינן בברכות דף מ"ט אלא מעתה שבתות ויו"ט דעל כרחך אכיל ה"נ אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דיו"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וכן ליל ראשון של סוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות והאי דמגילת תענית נמי אפשר מהאי טעמא הוי דס"ל כמאן דאמר בעירובין אסור להתענות מפני שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ"ל ועי' בלח"מ בפ"ג מהל' נדרים הל' ט' עיי"ש: והן זה מצאתי במדרש תנחומא בראשית דף ז' ע"א ליושב בתענית שאסור לישב בתענית בשבת וכו' ואם חל י"ד בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים ואתא לאמנועי מכבוד שבת וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתיא כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן וכו' עכ"ל ואף דאין למדין ממדרש כדאי' בירושלמי מ"מ כתבו ז"ל כשאין סותר הגמ' למדין ממדרשות: ועיין עוד ברשב"א המובא בב"י בסי' רפ"ח באו"ח וז"ל אבל הרשב"א דכתב בתשובה דהאי דמר בריה דרבינא דיתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דאי לאו הכי אסור וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי ואת"ל בתענית דעלמא קאמר לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחיד וכ"ש בשל תורה והאריך להביא ראיות לדבר עכ"ל מפורש בדעתו דאיסור תענית בשבת מדאורייתא ע"ע בשו"ת הרשב"א בסי' קכ"ז שהוקשה לו שם לדעת התוס' דשלא מן המוקף אסור מדאורייתא מהאי דאי' במס' יבמות דף צ"ג דר' ינאי עשר אפרי דמייתי אריסא בע"ש משום כבוד שבת וסמכו ליה אקראי ולמען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים זו שבתות ויו"ט והאיך דחי משום עונג שבת איסורא דאורייתא ואפי' בין השמשות לא התירו הפרשה גופה משום עונג שבת והשיב ע"ז וז"ל ומאי דקשיא לך היכי שרי איסורא דאורייתא משום עונג שבת ליכא לאקשוי מידי שהרי התורה התירתה מדכתיב למען תלמד ליראה כל הימים ולא עוד וכו' ומ"מ א"צ להאריך לך במקום הזה שהרי התירה התורה להפריש שלא מן המוקף לעונג שבת מדכתיב למען תלמד ליראה עכ"ל נראה מפורש דס"ל עונג שבת דאורייתא וכן נראה מסוגיא דמס' יבמות הנ"ל דאיתא אילימא לטלטל אצטרך קרא וכו' נראה שהוא דרש גמור ולא אסמכתא וא"כ לרשב"א יש לנו מקרא מפורש דעונג שבת דאורייתא וא"צ לומר דהוי מהלמ"מ וצ"ע על היראים שלא הביא הגמ' דמס' יבמות הנ"ל ולרבינו שכתב דעונג מד"ס ואפי' פי' הלמ"מ הרי מפורש בקרא וגם לרשב"א למה לא כתב דלרבינו איסור תענית בשבת מהאי דמס' יבמות הנ"ל וי"ל משום דרבינו כתב על עונג מד"ס לא כתב ממס' יבמות לדידיה ולרבינו ולס' יראים י"ל דכמ"ש רבינו בהקדמתו לש"ס וכן מצינו בהרבה מקומות בספרו יד חזקה הזה דגם הלמ"מ אסמכוהו אקרא וא"כ הוי דאורייתא גם לרבינו וקרא דלמען תלמד אסמכתא להלמ"מ וכמ"ש ביראים אלא דיראים הו"ל להביא ראיה ממס' יבמות ג"כ וצ"ע. והנה מה דלרבא במס' ביצה דף ט"ו ע"ב עירוב תבשלין כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' נראה דהוי מדאורייתא העונג דאל"כ הוי תרי דרבנן ועי' בפנ"י ביצה כ"ט ע"א במשנה שם עיי"ש: ועיין במס' פסחים ק"כ ע"א בגמ' שם ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' וברש"י בד"ה מה וכו' אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות עכ"ל וכ"כ ברשב"ם שם בד"ה אף ששת ימים רשות שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו עכ"ל נראה דלהתענות לא קאי אלא על ששת ימים בלבד ולא על שביעי: אמנם יש לעיין אם איסור תענית דאורייתא למה הותר להתענות תענית חלום בשבת עי' בשו"ע בסי' רפ"ח סעיף ד' מותר להתענות ת"ח בשבת ומקורו ממס' ברכות ל"א כל היושב בתענית בשבת וכו' ואעפ"כ פורעין לו ממנו דין עונג שבת עיי"ש ועי' בהל' תענית הי"ב להלן כ"כ האי דינא וברשב"א הנ"ל רצה לפרש דמר בריה דרבינא בתענית חלום עיי"ש והיה נראה דאיסור תענית מדרבנן ולכן הקילו בזה אבל עיין בבעה"מ במס' פסחים בפ' אלו דברים וז"ל ויש תענית שאדם מכוין לבו לאביו שבשמים כגון בקשת רחמים לקרוע גז"ד בתענית חלום ובו ביום זה מותר ואפי' בשבת וזה עונג שלה וכ"ש ביו"ט ור"ח וזה אין עליו תורת תענית ולא שם תענית וכו' עיי"ש ולדבריו צריך פי' האי דאיתא ופורעין לו דין עונג שבת הנ"ל וברש"י במס' תענית דף י"ב ע"א בד"ה ואפי' בשבת יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו עכ"ל מסכים עם דברי הבעה"מ הנ"ל וא"כ אף דעונג שבת דאורייתא אפ"ה מותר בתענית חלום: והנה יש לעיין עוד ביו"ט לר' יהושע דס"ל חציו לכם מהאי דאיתא במס' מגילה ט"ו ע"א ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית עיי"ש ויש לומר צער כל ישראל כהגזירה אז שאני דדחי בשב ואל תעשה דאורייתא ועיין בהל' י"ב ואפילו בצרה וכו' שהציבור וכו' יש לומר כל ישראל שאני ועי' בס' כפתור ופרח פרק ל"ט דף פ"ז ע"ב כתב הריא"ג אין אנו דוחים עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועין מן התורה מפני תענית נדבה שאין לה עיקר חיוב אפי' מד"ס אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא וכו' עכ"ל ועי' במחלוקת הראשונים ז"ל בתענית בר"ה עיי"ש: והנה מהאי דאמרינן שבת קבעה למעשר אין להוכיח דעונג שבת דאורייתא דאפי' אם הוי סעודת שבת מדרבנן דגם מצוה מדרבנן י"ל דהוי קבע למעשר מדאורייתא דמ"מ סעודה חשובה הוי ועי' במל"מ בפ"ז מהל' תרומות עיי"ש. ועיין בר"ן בפ"ק דמס' שבת מובא בב"י בסי' רנ"ד ברדית הפת דבאי אפשר שלא לבטל עונג שבת רודה כדרכו עיי"ש. גם מזה אין להוכיח במקום עונג שבת אף דהוי מדרבנן לא גזרו וכמ"ש בספר שאגת אריה בהל' ק"ש שלא העמידו דבריהם באותו הדבר בעצמו ק"ש בשביל ק"ש וכמו כן י"ל שלא לבטל של שבת בשביל שבת מדבריהן ומאי אולמי האי מהאי ועשה דכבוד שבת גם יהיה מדבריהן חביבה להו וכמו דעשה דאורייתא דוחה לל"ת דאורייתא כן י"ל דעשה דרבנן דוחה דרבנן ובפרט רדית דפת איסורא קלילא כמ"ש ז"ל ואף למ"ש בר"ן דרדיה משום עובדא דחול אסירי לא משום גזירה עיי"ש וכמ"ש במ"א לעיל דהוי בכה"ג בכלל שבות מדרבנן עשה מדרבנן מ"מ עונג שבת עדיפא ומהאי טעמא אין ראיה מהאי דמסכת ביצה י"ז ע"ב המעשר בשוגג יאכל וכו' בלית ליה פירי אחריני מהאי טעמא שכתב דאפי' הוי דרבנן היו מתירין כן ועי' בעשה דוחה ל"ת בדרבנן במסכת ר"ה ל"ב ע"ב ועיין במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' עיי"ש. וע"ע ברא"ש בפ"ק דמסכת שבת בסי' ל"ח שכתב דאין מפליגין בספינה ואיסור הילוך ג' פרסאות בע"ש ואין צרין על העיר וכו' הכל משום ביטול עונג בשבת ולדבר מצוה מפליגין משום דעוסק במצוה פטור ממצוה עיי"ש ולמ"ש לדעת דעונג שבת דאורייתא צריך שתהיה מצוה דאורייתא דנראה דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאורייתא: ובמס' שבת דף קי"ח ע"א הא מני ר' עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וברש"י אבל זה שצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתו עכ"ל ובמסכת פסחים צ"ט ע"ב אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות ואפי' מן התמחוי עיי"ש וצריך לומר דלא השוו הכל והחמיר באחד יותר מבאחר אבל אם עונג שבת דאורייתא למה יפטור בצריך לבריות ונראה דאכילת ג' סעודות לא הוי דאורייתא ומצד עונג א"צ לכולהו ועיין בלבוש שכתב דג' סעודות דאורייתא עיי"ש וצ"ע ואף למ"ש לעיל בלית ליה שיעור עכ"פ בכל מה שמוסיף קיים דאורייתא כמ"ש ברבינו יונה במסכת ברכות בתוספת שבת עיי"ש. ובכה"ג החשיבו במצות רשות מדאורייתא וחיוב מדרבנן כדאורייתא כמ"ש לעיל מ"מ לא החמירו משום זה להצריך לבריות דצער הוא לו: אמנם במג"א בסי' רמ"ב הוכיח בס"ק ב' שם דלדעת רבינו בפי' משניות דר' עקיבא לא נאמר אלא דר' חדקא בלבד דלא הצריך להטיל על הבריות בשביל זה עיי"ש ולפמ"ש נראה דרבינו דס"ל תענית אסור מדאורייתא וכיו"ב גם לשונו כאן נוטה ביותר למ"ש ביראים וא"כ דעתו דעונג שבת דאורייתא הצריך לפרש כן לר"ע דשיעור דר"ח לדידיה דרבנן בלבד דהתורה למ"ש בלבוש לא חייבה אלא בג' סעודות ועי' בה"ו נראה דרבינו רצה ליישב מ"ש ועי' בה"ט וע"ע במס' ב"מ נ"ד ע"א נראין דברי ר"א בשבת דבשבת יוכל לאכול ואין חומש מעכב ועי' בתוס' בד"ה אמר ומ"ש לעיל בהאי דמעשר בשבת ועי' מ"ש לעיל בפ"ה ה"א ומשם ג"כ מיושב ממ"ש ממס' שבת הנ"ל ועי' מ"ש בה"י עיי"ש. אלא דיש לעיין ממ"ש רבינו שם בה"א דמברכין על הדלקת הנר אף דהוי מד"ס וכאן כתב בהל' ה' שהוא מכבוד שבת ושם בפ"ה ה"א כתב משום עונג שבת וא"כ הוא מדאורייתא וצ"ל זה שיהיה דוקא בהדלקת נר ואפי' במתענג בשאר דברים ואפ"ה מברך על הדלקה וצ"ע:

ב׳

איזהו כבוד זה שאמרו חכמים וכו' וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. בגמ' שלפנינו שבת המלכה במס' שבת קי"ט וכיו"ב ברי"ף ואולי בגירסת רבינו היה מלכא בלשון זכר בארמית ועי' בתוס' במס' כתובות דף ה' ע"א בד"ה שמא דשבת לשון נקיבה וזכר דמצינו מחלליה שמות ל"א וכל העושה בו וכו' שם ל"ה שומר שבת מחללו ישעי' נ"ו ע"ש ומובא בטו"ז או"ח בסי' רצ"ב ס"ק ב' לכן אנשי כנה"ג בתפילה משתמשין פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקיבה וכן בתרגום באותן מקומות בלשון זכר ונקיבה עיי"ש ונראה דרבינו שינה מלשון מלכה למלך וכמ"ש קודם לזה: ויושב בכובד ראש מיחל לקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך וחכמים הראשונים וכו'. נראה כי מלכה מורה על חשיבת יום הזה מכל הימים כמו חשיבת המלכה מכל הנשים וכמ"ש ברש"י שם על האי דאי' ג"כ שם ר' ינאי וכו' בואי כלה בואי כלה הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך החביבות עכ"ל וכן מלכה עבור החשיבות אבל לרבינו בשם הזה עוד כונה והוראה על מעלת שבת לזכרון חידוש העולם וזכר ליצ"מ יסוד הכל כי הש"י בורא העולם ומשגיח וחפץ בטובתנו בטובת גופינו ונפשינו ואנחנו עבדיו מקבלי מלכות שמים להיות רצון ה' מושל על רוחינו ויצר לבבינו ואשר יום הזה קדוש הוא ימלא לבבינו ברגשות קדושות המה ימשלו בנו כל הימים ויחשב יום הזה כמלך נגיד ומצוה על כל הימים עלינו כי נקדש אותו כמלפנים בבתי מדרשות לשמוע אמרי אל מחכם הדורש מלמד להשכיל בכל הימים ימי המעשה ועבור גודל יעודו נכבד יום הזה מכל הימים ונשמח בגורלינו להיות עם ה' ולשכוח כל עמל נפשינו ולחצינו ככה ימשול היום עלינו על כל רגשי צער ויסורין ודאגת רבות כולמו יסורו ביום הזה וככה יגדל ממשלתו עלינו בכל עת כמ"ש במ"א כי בגלות החל הזה השבת היה לחיזוק וקיום לנו לכן בצדק כמלך הוא על כל הימים: ובכובד ראש וכו' לא בשמחה של הוללות "מיחל לקבלת פני השבת וכו' ולשון מלכה דאיתא בגמ' כולל חשיבות וממשלה ורבינו ברצונו להעיר על רעיון הנכבד ממשלה בחר בלשון מלך המפורש ביותר בזה ועי' מ"ש לקמן בה"ו עיי"ש ובמ"ש נבין מחד לשבתא לשבתא כמלך שמלאכתו ע"י אחרים והוא מתענג בענוגים. - מלך אין כמוהו למשול ברוח לבבינו. - מלך משכיל וחסד משמח לבבינו ומסיר הצער מאתנו ומרים לבבינו. - מקים מעפר דל. -

ד׳

אסור לקבוע סעודה ומשתה וכו' ואעפ"כ מכבוד השבת וכו'. עיין בהמ"מ ובטו"ז באו"ח בסי' רמ"ט ס"ק א' ובטור שם עיי"ש:

ו׳

אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה כבודו חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן וכו' וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח. העירו ז"ל למה במצוה הזאת הזהירו ואנשי מעשה הפליגו לעשות בעצמם ולא ע"י שלוחם אשר לא מצינו כיו"ב בשאר מצות פסח וסוכה ויו"ב ונראה כמ"ש לעיל בדעת רבינו לקבל השבת כמלך אשר ממנו יצא דבר דת ומשפט על עבדיו לעשות כרצונו לכן נעמוד כעבדים עיניהם ואזנים להם לשמוע אשר יצוה יום הזה לנו באות ברית אשר הוא בין ישראל לה' יתעלה ולכן במעשי עבדים נראה לפניו ולכבודו ועבדות הזה שררה תהיה על יצר לבבינו כאשר נשמור הוראות יום הקדוש הזה. - ועי' מ"ש לעיל בה"ב עיי"ש:

ט׳

חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וכו'. עי' בהרב המגיד אם אלו הזמנים דוקא עיי"ש: עי' בתוס' במס' פסחים דף ק"א ע"א בד"ה ובקידושא דהכא לא נפקיתו ומה שלא היה מקפיד על סעודות שבת שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס היינו משום שיוכל לעשות למחר שלש סעודות וכו' עכ"ל הנה דעתם דהזמנים לאו דוקא אלא דיקשה דנראה דאם לאו משום קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה יכול לעשות כל ג' סעודות ביום לכתחילה וכן למאן דס"ל יש קידוש בשלא במקום סעודה. ויש להבין דמ"ש מקידוש דזמנו כל היום בעבר ולא קידש בלילה עיין בפכ"ט ה"ד ואפ"ה מצותו לכתחילה בלילה בכניסת שבת וצ"ל דיש לו לקדש מיד בכניסתו אבל בעונג שבת די לו ביום וצ"ע בזה:

י׳

אכילת בשר ושתית יין בשבת עונג הוא לו והוא שיהיה ידו משגת וכו'. יש לפרש דאם אין ידו משגת צער הוא לו ולא עונג וכמ"ש לעיל בהל' ז' ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים וכו' ובזה מיושב במה שעמדתי לעיל בה"א מעשה שבתך חול עיי"ש:

י״ב

אסור להתענות וכו'. עי' מ"ש לעיל בה"א עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ל׳

ד׳

אסור לקבוע וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד פי' דבריו שכל שבימות החול אינו עושה סעודה כזו אסור לעשותו בע"ש וכל היום בכלל וכו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה דהיינו אכילת עראי גם אפי' סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל וכו' וכר' יוסי ברם מהנך ב' דאמרן דשרי לקבוע סעודה שנוהג בה בחול פי' שנוהג כן כל ימות החול מצוה להמנע אבל אינו אסור לקבוע לפי שסובר רבינו דאע"ג דקי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך וכו' היינו דוקא דפסקינן כוותיה בלא קביעות סעודה אבל בקובע סעודה לא פסקינן כוותיה זה הוא פי' דבריו אבל אה"נ דר"י איירי בקובע ג"כ דמותר לכתחילה לקבוע ודוק וע"פ זה לא קשיא מה שהקשה עליו הב"ח סי' רמ"ט.

י״ב

אסור להתענות וכו' אין מתענים וכו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו"ם וכו' שמתריעין וכו'. ממה שהאריך כל כך ולא כתב בקיצור חוץ מעיר וכו' או נהר וכו' או ספינה וכו' מורה שבא להורות דבתענית לעולם אסור ודלא כמ"ש הלח"מ ז"ל פ"א מהלכות תעניות ה"ו יעו"ש ובלא"ה דבריו דחויים דע"כ לא אמרינן דרבינו סמך על מקום אחר אלא כשכתב הדין במקומו השייך יותר וא"כ אי איתא להאי דינא הו"ל לרבינו לכותבו בהל' שבת בפ"ב ובפרקין שהוא מדיני שבת ולא לסמוך על הלכות תעניות והאמת כמ"ש מרן שם ומ"ש בפירוש המשנה חזר בו והסופרים כתבוהו בהלכות תעניות ממה שראו כן בפירוש המשנה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ל׳

ד׳

אסור לקבוע סעודה בע"ש וכו'. והראב"ד השיג על רבינו דמפרש דברי רבינו דאסור כל היום כמ"ש הה"מ וע"ז כתב דאינו אלא מחצות והיינו סעודה שאינו רגיל בה ולפי הבנת הטור או"ח סימן רמ"ט בדברי רבינו צ"ע לפרש השגת הראב"ד. וטעם פלוגתת רבינו והראב"ד י"ל דפלוגתתם תלי' בטעמא דמילתא דאין קובעין סעודה דהראב"ד סבר משום שאינו תאב לאכול שוב בשבת ומש"ה אם אוכל קודם חצות ועוד היום גדול מותר לקבוע סעודה ורבינו סבר דהטעם הוא כמ"ש בחידושי רשב"א גיטין דף ל"ח בשם פ"ח שימנע עי"ז מלהתעסק בצורכי שבת וזה שייך בכל היום כדמשמע ברפ"ק דכתובות ומה"ט נמי לא אמר רבינו כ"א בסעודה שאינו רגיל בה דאז שייך טרדא משא"כ בסעודה רגילה ולא טריד בה. ובש"ע סימן רמ"ט כתב מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל איסור ס"ל להמחבר להכריע איסור כל היום לחוש לשני הטעמים שכתבתי. ונראה דלטעם ר"ח שהיא שיטת רבינו לא שייך כ"א בע"ש דא"א להכן בהכנסת שבת אז יש מקום לחוש שלא יהיה לו פנאי להכין מבע"י צ"ש אבל בעיו"ט דאף אם יתעכב מותר להכין בלילה רשאי לעשות סעודה שאינה רגילה קודם חצות. ובזה מיושב היטב קושית המג"א בסימן רמ"ט אות ג' מה שהקשה על הירושלמי ממתני' דההולך לשחוט את פסחו וכו' ע"ש שהאריך ודו"ק:

ט׳

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת. מדברי רבינו פה נראה דגם סעודה שלישית צריך להיות בפת דוקא וכמ"ש הה"מ ויש חולקים דסגי בפירות ומהא דתנן עירובין פ"ח משנה ב' כמה הוא שיעורא מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד לכאורה משמע דיוצאין במיני תרגימא בסעודה שלישית דאל"כ מפני מה סגי במזון שתי סעודות כבר כתב בתוי"ט שם דאין מזה ראיה כיון דאכילת דבר יום ביומו אינו אלא שתי סעודות לא הצריכו חכמים יותר והא דתנן בסוכה דף כ"ז ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה ונתקשה בס' שעה"מ וכן הפ"י למה לא בעינן ט"ו דבשבעת ימי החג א"א שלא יהיה שבת ביניהם עי' בס' יד דוד שהאריך בישובו, ולפי המבואר בש"ע או"ח סימן רצ"א סעיף א' שצריך לקיים סעודה שלישית בכביצה, ולכאורה קשה הא אמרינן בגמ' לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת לשבת אע"פ שאינו צריך אלא כזית וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא כזית וכמו שהביא רבינו הלכה ה' ואם די לסעודת ליל שבת בכזית מפני מה בסעודה שלישית צריך כביצה כבר העיר בתוי"ט על זה ובס' ברכי יוסף שם כתב דלא דוקא כזית אלא הכי קאמר יסדר אדם שולחנו אע"פ שא"צ אלא כזית מיהו יאכל כביצה, ולי נראה אף דבליל שבת סגי בכזית פת היינו משום דבלילה בעינן קידוש על היין וצריך לשתות כשיעור ולדעת הגאונים שהביא הטור מהש"ע סימן רע"ג סעיף ה' מקרי סעודה כוס של קידוש לבד ע"ש היטב. וא"כ אף דכתבו האחרונים שם דאחר שטעם כוס של קידוש צריך שישתה פעם שנית כשיעור שחייב עליו ברכה אחרונה כמבואר בט"ז ובמ"א שם מ"מ אם מקדש על היין ושותה ממנו כדינו ואח"כ אוכל כזית פת ודאי דסגי בהכי אליבא דכ"ע וא"כ לפי מה דקי"ל דבסעודה שלישית אין צריך לקדש על היין ממילא דלא סגי בפת כזית ובעינן כביצה דוקא משא"כ בשבת דמצרפינן כוס הקידוש דסגי בכזית, ולפי הבנת הטור בדברי רבינו דגם סעודה שלישית צריך קידוש על היין א"כ באמת סגי גם בסעודה שלישית בכזית. אבל לפי מה דמסיק הכ"מ דגם רבינו ס"ל דא"צ קידוש בסעודה שלישית אלא צריך שישתה יין בתוך הסעודה ובאמת אפשר דבעינן כביצה ולא מצרפינן שתיית יין בתוך הסעודה דדוקא אם צריך לקדש על היין אז חשיבות הקידוש מצרף לאכילת כזית למיחשב סעודה אליבא דכ"ע. כן נראה לי. ודע שכתב המגן אברהם דכביצה לאו דוקא אלא יותר מעט דכביצה מקרי אכילת עראי ומה דקשה ע"ז ממ"ש הה"מ פ"ו דסוכה אכילת עראי כביצה או פחות או יותר מעט דמשמע דגם יותר מעט כביצה ג"כ חשיב עראי כבר העירו בזה גדולי אחרונים וכתבו דסעודת שבת חשיבא קבע ביותר ולא דמי לשאר דברים ואין להאריך:

י״ד

ואין בזה לא משום חובל וכו'. כן מבואר בגמ' הלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ע"ש כתובות דף ה' ע"ב מהא דבעי להו מהו לבעול בתחילה בשבת ברש"י ד"ה מהו ולא שמיע להו הך מתניתא ובתוס' שם ומה דקשה ליה להרש"א שם י"ל ע"פ מ"ש התוס' שם אע"פ דמקלקל פטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי דשא"מ ומקלקל ע"ש ד"ה את"ל הלכה כר"י וכו' וזה ניחא לפי שיטת התוס' בכמה דוכתין דדשא"מ בשבת אינו אסור כ"א מדרבנן שפיר י"ל היכא דמקלקל אפי' מדרבנן מותר משא"כ אם דשא"מ איסור תורה הגם דמקלקל הוא מ"מ י"ל דאסור מיהת מדרבנן ובכריתות דף י"ט ע"א גבי פלוגתא דר"א ור"י היו לפניו חלב ונותר ואכל אחת וא"י איזה אכל עי' ברש"י שם שכתב דלמאן דסבר דחייב לית ליה הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ י"ל דל"ק קושית הרש"א דברייתא מוקים לה כר"א דדשא"מ הוא איסור תורה ובמקלקל אסור מדרבנן שפיר קאמר דאין לבעול בתחילה בשבת והגמ' דמספקא ליה אתיא אליבא דר' יהושע ולדידיה א"ל דשא"מ אינו אלא מדרבנן גבי שבת ושפיר מספקא ליה היכא דמקלקל אפי' מדרבנן יש להתיר ומש"ה מסיק התלמודא באמת דהלכתא דמותר לבעול לכתחילה בשבת דאנן קי"ל דדשא"מ אינו אלא מדרבנן גבי שבת וכמ"ש בריש פ"א שפיר פסקינן דמותר לבעול בתחילה בשבת וק"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ל׳

ג׳

[השמטה ועזרא תיקן כו'. עי' תענית דף ט"ו ע"ב ברש"י ד"ה ובחמישי ושם ד' כ"ט ע"ב ועי' בהך דנזיר ד' ה' ע"א דמוכח שם שהיו מסתפרין בע"ש ע"ש ועי' בהך דמו"ק דף י"ג ע"ב גבי כהן ע"ש ברש"י ד"ה אי בעי כו' אך רבינו ז"ל מפרש בהל' ביאת מקדש פ"א הי"ג דהך אם שלמה ר"ל יום א' בשבת דהוא ס"ל דהא דקתני בחמישי מותרין לא קאי רק אאנשי מעמד ולא אאנשי משמר ולכך לא הביא זה שם ועיין בפסקי תוס' במו"ק שם דס"ל דמה שמגלח בחמישי לא הוה לצורך הרגל כיון דהוא ג' ימים קודם לרגל ועי' בריטב"א שם ועי' בתוספתא תענית פ"ב ובירושלמי תענית פ"ב הי"ב דאמר שם כל מי שהוא מכיר כו' ובתוספתא שם אמר דאם אינו מכיר אסור כל החודש ור"ל דתספורת ג"כ ס"ל דאסור רק עד חדש כדי שלא יהיו פרועי ראש ור' ס"ל שם בתוספתא כגמ' דילן דלא חיישינן לפרועי ראש לכך אמר לעולם אסור וגם י"ל דלכך אסור בתספורת משום איסור מלאכה וס"ל דכהן בימי משמרו אסור לעשות מלאכה ועי' בהך דפסחים דף פ"ב ע"א מפני החשד, ועי' בתוספתא פ"ג דתענית ע"ש: ע"כ השמטה]

ד׳

אסור לקבוע סעודה כו'. עיין בהשגות ועיי' בירושלמי כתובות פ"א ה"א דאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש ע"ש ובבלי שם ד' ה' ע"א ע"ש:

י׳

אכילת בשר וכו'. עיין תוס' עירובין ד' ל' ע"ב ד"ה אלא דשתיית יין הוי צורך שבת ע"ש ועיין יבמות ד' צ"ג גבי אריסיה דרבי ינאי ע"ש בתוס':

י״ג

אין מפליגין כו'. עיין עירובין ד' ס"ה ע"א גבי הך דאבוה דשמואל ולוי ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

סדר משנה · הלכות שבת פרק ל׳

סדר משנה על הלכות שבת פרק ל׳ ארוך במיוחד (3 קטעים, 30,488 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שבת פרק ל׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ל׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם