היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנא' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה לא תצאו חוץ למחנה ומד"ס שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר. ועיין בהמ"מ וכן מורין דברי הרי"ף ספ"ק דעירובין כירושלמי שם בפ"ג מ"ד די"ב מילין דאורייתא וכיו"ב נראה רי"ף בפ"ג דמס' ביצה כ"ח ע"ב בלהראות סכינא לחכם ביו"ט שכתב שמא ילך אצל החכם חוץ לתחום ובבעה"מ השיג עליו וברמב"ן שם ובמס' ביצה כתב לפרש דעת הרי"ף ג"כ דאפי' י"ב מילין מדרבנן עיי"ש ובחי' רמב"ן ג' שיטות בהשמטות למס' עירובין ועיין בתוס' במס' חגיגה דף י"ד ע"ב בד"ה דכתיב עיי"ש ולמ"ש בטורי אבן חגיגה שם דביו"ט לכו"ע תחומין דרבנן צ"ל כמ"ש ברמב"ן ביצה במראה סכינא לחכם דהוי חששא קרובה חיישינן אפי' בדרבנן עיי"ש ועי' בס' קרבן נתנאל בספ"ק דמס' עירובין ומ"ש בנודע ביהודה מהדו"ב חלק או"ח סי' מ"ז בהשואל להקשות מעתי אפי' בשבת וכן מ"ש בשעה"מ ראיה די"ב מילין דאורייתא ממס' עירובין נ"ה ע"ב מדובר מבכל זה בחי' ג' שיטות לרמב"ן במס' עירובין ספ"ק הנ"ל ומדחה הראיה של שעה"מ עיי"ש: והנה סוגית הגמ' דספ"ק דעירובין דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף וכו' לאו שניתן למיתות בי"ד אין לוקין עליו אמר ר' אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ועי' ברש"י ובתוס' בד"ה לאו שהקשו על רש"י דמפרש אל יצא וליכא הוצאת משא וגם למה ב' קראי להוצאה עיי"ש אבל לדעת רבינו דדעתו לעיל בפי"ב ה"ח דהוצאה מהלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא וא"כ י"ל דמפרש אל יצא כתיב והוצאה מהלמ"מ ונשאר אל יצא לתחומין זה הנראה לפי פשטיה דסוגיא כירושלמי דיש תחומין דאורייתא בי"ב מילין עכ"פ ולתרץ קושית התוס' הנ"ל שם: ובהג"א שם ובפ' בכל מערבין חשבינן לה אין לו עיקר מן התורה מיהו י"ל כיון שאין כתובה בפירוש חשיב לה אין לו עיקר כדי שלא יחלוק תלמודינו על הירושלמי עכ"ל: ובנודע ביהודה מהדורה קמא אהע"ז סי' ב' כתב דלהג"א להירושלמי ליכא קרא לי"ב מילין ומשו"ה כתב לפרש האי שאין לו עיקר מהתורה אבל להרא"ש ולרבינו שכתב דמאל יצא ילפינן תחומין א"כ מפורש בתורה ולהג"א לירושלמי אין לוקין וא"כ לא יקשה דנאמר דידע לו בתחומין בי"ב מילין דלא הוי בלאו וי"ל כמ"ש בתוס' שם לענין עשה דשבתון עיי"ש ובמהדורה בתרא חלק או"ח סי' מ"ו ובס' יד דוד במס' שבת דף ס"ט עיי"ש והנה בס' ברכת אברהם מרבינו אברהם בנו של רבינו ז"ל בסי' י"ב כתב וז"ל ויראה מדברי אבא מארי זצ"ל בפירוש המשנה במס' סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתין בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה וכו' עיי"ש ובפי' המשנה שלפנינו בז"ל בפ' כשם במס' סוטה ר' עקיבא שאסור תחומין מדאורייתא ואמר שהם מפורשים בפסוק ור' אליעזר אמר תחומין מדרבנן רוצה לומר שאין להם גדר אלא שיעור תחום שבת דרבנן והלכה כר"א וכו' שאמר תחומין דרבנן עכ"ל ולפי לשונו שאין וכו' שיעור וכו' נראה דלא פליגי אם הוי מפורש או לא ועל כרחך צ"ל דנפק"מ בין מפורש לשאינו מפורש ולדעת רבינו בהל' שחיטה בדרוסה להחמיר בספיקא משום דמפורש בתורה וכמ"ש במ"א רק בספק בדינא כן ולא בספק במציאות ועכ"פ האי שאין כתובה בפירוש נובע מרבינו ז"ל אע"ג דס"ל דלוקין על תחומין דהלכה למשה מסיני מפרש המקרא וזה כמ"ש במ"א דודאי חמירא הלמ"מ כמפורש אלא בספיקא בלבד כמ"ש בטעמא בזה והנה להג"א משו"ה לא נקרא עיקר מדאורייתא ובנוב"י כתב לרבינו לא נוכל לומר כן וכמ"ש מדעת רבינו יצא להג"א כן: אמנם טעמא בעי בספיקא דמציאות כמ"ש הלמ"מ חמירי כמפורש וא"כ למה נקל לומר דלא הוי מטעם הלמ"מ עיקרו מדאורייתא להחמיר בספק דרבנן אבל בלא"ה דברי פי' המשנה שלפנינו בלתי מובן דהרי באלפים לכו"ע מדרבנן לדידן וכמ"ש רבינו ונראה בכונת רבינו אף דבי"ב מילין גם ר' אליעזר מודה אלא דלא הוי מפורש לדידיה ובאלפיים מדרבנן בלבד ולר' עקיבא אפי' באלפים מפורש ועי' בסה"מ ל"ת שכ"א וברמב"ן ובמג"א שם: ועי' במהרלב"ח בסי' כ"ח שכתב דאף למאן דס"ל י"ב מילין דאורייתא הוצאת בהמה וכלים מדרבנן עיי"ש. ועיין בשו"ת מהר"מ אלשקר בסי' מ"א וכמ"ש לעיל דעת הטורי אבן ביו"ט לכו"ע אפי' י"ב מילין מדרבנן עיי"ש. ועיין מג"א בסי' ת"ד ס"ק א' שכתב דמהר"מ אלשקר חולק על מהרלב"ח הנ"ל: ומ"ש רבינו "שאלפים אמה מגרש העיר" במס' סוטה כ"ז ע"ב במשנה לר' עקיבא אלף מגרש ואלפים תחום שבת ולר"א בנו של ריה"ג אמה מגרש ואלפים שדות וכרמות וא"כ ליכא למ"ד דאלפים מגרש ועיין במסכת עירובין נ"ו ע"ב וצ"ע:
ג׳
המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים כגון שקפץ ע"ג עמודים שגבוהין י' ואין בכל אחד מהן ד' על ד' טפחים הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מי' או אין תחומין למעלה מי' אבל אם הלך על מקום שיש בו ד' על ד' ה"ז כמהלך על הארץ ויש איסור תחומין שם. ובהמ"מ כתב רבינו הרי הדבר ספק ולא ביאר ספק זה אם הוא לקולא או לחומרא ובתשובה בירר שכל מי שיהיה מן התחומין מן התורה ספיקו להחמיר ומה שהוא מדבריהן ספיקו להקל כמ"ש ספיקא דרבנן לקולא וכו' ומכלל זה שההליכה בנהרות יש ספק אם הן למעלה מי' או לא מותרת לפי שהוא ספק של דבריהן עכ"ל עי' בשעה"מ בפ"י מהל' מקואות ה"ו כלל ה' שם דמדברי המ"מ נגד מ"ש במל"מ בפ"ד מהל' בכורות ובפ"ה מהל' שאר אבות הטומאות ה"ה דבס"ס בדרבנן להחמיר והרי כאן הוי תרי ספיקי להחמיר ספק אם הו"ל למעלה מי' ואם הן למעלה מי' שמא גם למעלה מי' יש איסור תחומין עיי"ש ובפ"ז ה"ב מהל' אישות עיי"ש: ובהמ"מ עוד שם ומ"מ כתב הרשב"א ז"ל שמי שהוא ביה"ש ביבשה לכתחילה אסור לצאת אפי' למעלה מי' לפי שיש לו חזקת ביתו זה דעתו ז"ל עכ"ל ועי' בשעה"מ בהל' מקואות הנ"ל שכתב מזה לראיה למ"ש במל"מ בפ"י ה"ו וז"ל ועוד דיש לחלק בין היכא דכבר בא הדבר לכלל ספק דהתם מורין לו דכך הוא הגזה"כ לטהר ספק זה אבל היכא דעדיין לא בא הדבר לכלל ספק פשיטא שאין מורין לו שיכניס לכלל ספק וחילוק זה מבואר עכ"ל. ועי' שכתב בספק דרבנן כמו כן לחלק כזה וכתב בשעה"מ דדברי הה"מ בשם הרשב"א מורין כהמל"מ דאף דהליכה בנהרות מדרבנן אפ"ה אין להכניס לבית הספק הזה עיי"ש: ועי' בענין י"ב מילין בנהרות בב"י או"ח בסי' רמ"ח ובענין י"ב מילין דאורייתא בספר באר יעקב בסי' ת"ד והרבה מה שכתב שם בשעה"מ ובחי' ג' שיטות לרמב"ן הנ"ל עיי"ש:
י״ב
מי שיצא וכו'. עי' בראב"ד בהשגות וקאי על הל' י"ד כמ"ש במרכבת המשנה ועי' בהמ"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
היוצא וכו'. והקשה הרב מגילת אסתר מצוה שכ"א להך סברא דרבינו ז"ל די"ב מיל דאורייתא מהא דאיתא פרק משילין דף (ל"ה) [ל"ו] על מתני' דאין רוכבין ע"ג בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינא תחומין דאורייתא אלא גזרה וכו' ולדעת רבינו אמאי לא קאמר גזרה שמא יצא חוץ לי"ב מיל. ולע"ד לא קשה מידי דע"כ לא חיישינן ברוכב יותר ממהלך שמא יעבור מן התחום אלא כשהוא אסור להלוך יותר מאלפים ואגב ארכיבה לא דייק ואתי להלוך יותר מאלפים י' או עשרים או ל' אבל עד י"ב מיל ליכא למיחש כיון דיודע דאסור להלוך יותר מאלפים מדרבנן ועיין להטירת כסף דף רי"ט מה שהקשה לרבינו ועיין להרא"ש סוף פ"ק דעירובין מה שתירץ לקושית הרי"ף ויתורץ זה ועי' בסיפרי תועפות ראם דף ל"ו ע"ג. ובהאי דינא דרבינו הקשה אלי מו"ר הרב יאודה אשכנזי ז"ל דמאי שנא דהכא עד י"ב מיל שרי מדאורייתא ומכאן ואילך לוקה וליתסר מדאורייתא גם קודם הי"ב מיל דומיא דחצי שיעור דפסק רבינו כמ"ד אסור מן התורה וכשם דהתם אסיר מדאורייתא כיון דאי אכיל עוד חצי שיעור מצטרף ה"נ נימא הכא כיון דמחמת הי"ב מיל הוא דנאסר לאחר הי"ב ונמצא א"כ דהאיסור חל מכח הי"ב. ולי הפעוט לא דמי הא להא כלל דשאני חצי שיעור דהתורה אמרה לא תאכל והיינו כזית ואינו נאכל בבת אחת אלא כדרך אכילה וא"כ כשמתחיל לאכול נמצא מתחיל באיסור דאי אפשר לאכול כל הכזית בלא התחלת החצי שיעור ומשו"ה חצי שיעור נאסר מן התורה לא כן הכא דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו אחר י"ב מיל נמצא קא מזהיר בפי' דוקא שאחר י"ב מיל הוא דלא יצא אבל קודם שרי לא שייך צרוף י"ב [עם] אחר י"ב (והב') [ועד י"ב] הם התר גמור ודוק.
י״א
מי שיצא וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד עד לא יכנס ויש להקשות דהא רבינו כתב לקמן הט"ז וי"ז דזה הוא דוקא לדבר מצוה או באונס אבל שלא לדבר מצוה ולא באונס ליכא הבלעת תחומין וכן הוא בש"ס בפי' דף מ"ו חילוק זה וא"כ מאי קשיא ליה לרבינו כדי לישב ועיין מ"ש מרן דק"ל ז"ל דאין בדברי רבינו טעם לשלא נמדוד הד' אמות לצד תחומו דבאומרו רבינו תחילתן אינו מובן דברי מרן כלל. וכן מי שהחשיך חוץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוון רבינו וכו' פי' דהכי מתפרשין דברי רבינו דזה בא מן הדרך ועשה שביתה במקום אחד ואיכא ב' מדינות לפניו האחת קרובה לו יותר והאחת יותר רחוקה וממקום שעשה השביתה איכא לעיר אחת אלפים ואחד אמה ולב' איכא אלפים אמה עד אמצע העיר ולזה קאמר רבינו דאינו יכול להלוך אלא עד אלפים יהיה ממקום שיהיה ולא ניחא ליה בפי' זה דזה דוחק דאיירי בב' מדינות ומפרש דברי רבינו הכי ואם כלתה מידתו וכו' דהיינו מחמת שעשה השביתה יותר קרוב לעיר ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
חוץ לי"ב מיל וכו'. שיטת רבינו ע"פ הירושלמי כמ"ש הה"מ והרמב"ן בפ"ק דעירובין האריך בראיות דתלמודא דבבלי חולק בזה דאין לתחומין עיקר מן התורה ואחת מראיותיו הוא מהא דאמרינן שבת דף קנ"ד והוא ג"כ בסנהדרין דף ס"ו ובש"י ריש מסכת שבת הבאתי קושיא זו בשם הרב הגאון מו"ה דוד זללה"ה ועמ"ש בישוב קושיא זו, וע"ע מ"ש בש"י מס' עירובין דף כ"ג ע"ב ד"ה ע"ת דפלוגתא דאמוראי בזה, ובזה מסולקים כל הקושיות על רבינו ועי' מרדכי פ"ק דעירובין הביאו בס' כנה"ג דאף לשיטת הרי"ף שהוא מה"ת מ"מ לא מחמרי' בהו הואיל ואינו מפורש בתורה ועי' עוד בכנה"ג שם דיש מחלוקת בכליו ובהמתו אי הוי מה"ת ע"ש:
ג׳
ה"ז ספק וכו'. עי' מל"מ פ"ח מה' שאר אבות הטומאה הל' ה' שכתב דספק דרבנן היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא ע"ש. ובשעה"מ בה' מקוואות הרבה להשיב על ראיותיו וכתב עוד מצאתי ראיה ברורה לדבר נגד סברת המ"ל ממ"ש הה"מ פה דבתשובה ביאר וכו' ומכלל זה שהליכה בנהרות ויש ספק וכו' מותר לפי שהוא ספק של דבריהם הרי מבואר דס"ל לה"ה ז"ל דאע"ג דאיכא שני ספיקות להחמיר אפ"ה אמרינן ספק דרבנן להקל שהרי הליכה בנהרות שיש בהן ספק אם הם למעלה מי' איכא תרי ספיקי חדא אם הם למעלה או למטה ואת"ל למעלה דלמא יש תחומין למעלה וזו נראה לי ראיה שאין עליה תשובה ע"כ. והנה באמת דבר גדול דיבר רבינו שמדברי הה"מ נראין הדברים כן אבל עדיין יש מקום להצדיק דהרי באמת לא ביאר הרמב"ם ספק זה אם הוא להקל או להחמיר ובאמת בהגה"מ כתב דאזלינן לחומרא בבעיא זו וכ"ה שיטת הרא"ש והטור או"ח סימן ת"ד וב"י הביא שם דרבינו ירוחם תמה על הרא"ש הא ספק דרבנן הוא ובאמת אין מזה תימה דהא מצינו הרבה פעמים דנקטינן בעיא בגמרא גם בדרבנן להחמיר ואפשר דקושייתם הוא דתחומין עיקרו דרבנן בזה היה לנו לתפוס לקולא וא"כ קשה טובא על הרמב"ם דלדידיה דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה א"כ עיקרו מן התורה וא"כ שפיר י"ל דנקטינן לחומרא ואיך סתם הדברים ולא ביאר בחיבורו וסומך עצמו על התשובה אלא נראה באמת בהיפך דהרמב"ם גם הוא ס"ל דנקטינן להחמיר בבעיא זו כיון דבעיא דגמרא הוא ול"ד לשאר ספיקות אלא מ"ש בתשובה דיש להקל בספק ה"פ בדברים שהן דרבנן ויש בהן ספיקא אזלינן להקל כגון בדברים שעיקרן דרבנן ובספינה גם להרמב"ם עיקרו מדרבנן מקרי וא"כ בספינה שפיר כתב דאיכא מקום להקל בספיקא דכיון דאינו דומה לדגלי המדבר וכ"ה שיטת הלבוש באו"ח סימן ת"ד שכתב ולענין תחומין נסתפקו בו חז"ל אם יש תחומין באויר למעלה מי' אם לא לפיכך אמרו דביבשה שהוא במקום רה"ר ממש ודומה לדגלי המדבר יש להחמיר ואמרינן יש תחומין למעלה מעשרה כגון בקפיצת הדרך עי' שם או שרוצה לילך ע"ג עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד רוחב ד' טפחים דחשיב כאויר משום דלא ניחא תשמישתא וכו' בד"א ביבשה דדומה לדגלי המדבר אבל ימים ונהרות שאין שם איסור דאורייתא כלל אפי' בי"ב מיל לדברי הכל לפי שאינו דומה לדגלי מדבר הקילו בו וכו' ואם ספק לו אם היה למעלה מעשרה או למטה מעשרה הואיל ובדרבנן הוא אזלינן לקולא. הנך רואה בעיניך הדברים כמ"ש שהוא הבין כן ליישב שיטת הפוסקים שאין מחלוקת וגם שיטת הרמב"ם כן הוא. וראיתי בא"ר שתמה על הלבוש דבש"ע משמע דפסק לקולא אף ביבשה ולענ"ד נראה כמ"ש וחילוק זה נראה מוכח מסוגיא דתלמודא עירובין דף מ"ג ע"א בהא דבעי ר"ח יש תחומין למעלה מעשרה או לא כי תבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד' א"נ דקאזיל בקפיצה לישנא אחרינא בספינה מאי וי"ל על לישנא קמא דמבעי ליה בעמוד או בקפיצה ולמה לא קמבעי ליה בספינה וגם קשה מאי בעי בזה לישנא אחרינא דבעי בספינה מאי אלא נראה דבהא פליגי לישנא קמא היה סובר דודאי בספינה דעיקרו מדרבנן בזה אין ספק דודאי לא גזרו על למעלה מעשרה ולא קמבעי ליה אלא ביבשה כגון בעמוד או ע"י קפיצה ולזה קאמר תלמודא לישנא אחרינא דגם בספינה הוה ספיקא אי גזרו למעלה מעשרה וא"כ הוא אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם שהיקל בתשובה ביש ספק אם הוא למטה מעשרה או למעלה מעשרה דאין להחמיר אפי' היכא דאיכא ס"ס להחמיר די"ל דבספינה שאני דאיכא נמי ס"ס להקל דאולי הלכה כל"ק דבספינה לא קמבעי ליה כלל דלא גזרו על תחומין למעלה מעשרה אף דהוי ספיקא דלמא הלכה כלישנא בתרא דאף בספינה יש ספק. וגם יש לומר דגם לישנא קמא לא פליג עם לישנא בתרא דגם לישנא קמא מודה דגם בספינה יש לספק ולא נקט הנהו כ"א לרבותא דגם ביבשה מספקינן ולא תימא דביבשה אין ספק אף דקצת לא משמע הכי דא"כ למה נקט תרי גוונא דיבשה הו"ל למנקט חד דיבשה וחד דימים ונהרות הגם שי"ל דנקט ע"י קפיצה אע"ג דהוא מילתא דלא שכיח ג"כ מספקינן ואי הוי נקט קפיצה ה"א דבעמוד ודאי גזרינן מ"מ הו"ל למנקט גם ימים ונהרות וא"כ שפיר מקילינן בספינה אפי' היכא שיש ס"ס להחמיר משא"כ בשאר ספיקות בתלמוד שפיר יש מקום לדברי בעל מל"מ ומסתבר טעמיה ואין בכאן סתירה לדברי המ"ל ואדרבה מדלא כתב הרמב"ם וכן לא אשתמיט שום פוסק לכתוב בספק למעלה או למטה מעשרה ביבשה דמקילין בספק דרבנן ולא כתב כן אלא בספינה ש"מ דוקא בספינה מקילין מטעם שכתבתי אבל ביבשה דודאי מספקא להו בעלי התלמוד ולא איפשטא ודאי דאזלינן לחומרא היכא דיש ס"ס להחמיר אליבא דכ"ע. וגם לפי פשטן של דברים ג"כ נראה דאין ראיה מספינה דודאי סתם ספינה אינה הולכת בפחות מעשרה כדמשמע בגמ' דמשני במהלכת ברקק וא"כ הספק האחד אולי הוא למטה מעשרה הוי כמו רובא להיתרא ואין דומה לס"ס בגוונא שכתב הרב מל"מ היכא דשני ספיקות שקולים הם להחמיר בבעי' דרבנן דלא איפשטא בגמ' דאזלינן להחמיר ובזה יש מקום לדחות כל הראיות הנראים היפך סברת המ"ל ויש לדון בזה להחמיר. וחכמי בבל שסברו שיש תחומין מה"ת בימים עי' סימן רמ"ח וכבר תמה בס' כנה"ג באו"ח סי' ת"ב בהגהת ב"י וכתב שם וכבר עמד ע"ז בס' משפט צדק חלק א' ע"ש:
ח׳
וכן מי ששבת בבקעה וכו'. כתב הריטב"א והיה נראה דהא אתי' דלא כר"ג וכו' דאילו לר"ג הא קתני שאם הוציאהו וכו' שנתנוהו בדיר וסהר דמהלך כולו וכו' אבל רש"י ז"ל כתב דאפי' לר"ג הוא וכו' וע"כ לא קאמר ר"ג שנתנוהו בדיר וסהר שמהלך כולה אלא שהוציאוהו חוץ ממקומו שנעקרה שביתתו הראשונה ולפיכך הקילו עליו לתת לו שביתה בכאן וכו' אבל כששביתתו הראשונה קיימת אין לו אלא תחומו שקנה תחלה וטעם נכון הוא וכ"ה שיטת רבינו פה ושיטת התוס' וסיים שם הריטב"א ולפ"ז היה נראה שאם הוציאוהו עכו"ם מאלפים אמה שלו לשאר ההיקף שמהלך את כולו דהא הוי לה כהוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בדיר וסהר וכו' אבל מורי הרב אומר דהתם שההיקף כולו חוץ לתחומו אבל בכאן שזה ההיקף הוא סביב תחומו ומתחלתו נאסר באותו היקף שלא היה לו היתר כ"א באלפים כשהוציאוהו לאותו קצה שתאסר בו לא חשב כנתנוהו בדיר וסהר ע"כ. וזה שלא כדברי רש"י שהביאו אחרונים בסי' ת"ה ודו"ק:
י״א
וכן מי שהחשיך וכו'. עי' הה"מ וכ"מ ובס' ק"ע עירובין דף י"ג ע"א סד"ה לא: ואם כלתה מדתו במקצת העיר. נ"ל דמלת העיר ט"ס וצ"ל מערה :
י״ג
יצא חוץ לתחום לדעת וכו'. עי' הה"מ מ"ש לדחות ראיית הרשב"א בשני דרכים. ועי' בהגה"מ פה מ"ש בשם הרא"ש ולפי דברי הה"מ בתירוץ הראשון נסתר ראיית הרא"ש עי' בס' יד דוד והגאון מ"ו השיב דתירוץ הב' של הה"מ ג"כ ליתא לשיטת הרא"ש שהביא בשם ר"ם הלוי די"ל דשמואל אליבא דר"ג משום דנ"מ גם אליבא דר"י ור"ע והכי קאמר יצא לדעת אין לו אלא ד"א אפי' נתנוהו בדיר וסהר אפי' ר"ג מודה הא יצא לדעת והחזירוהו עכו"ם לדיר וסהר אפי' ר"י ור"ע מודים וא"כ ראיית הרשב"א קמה וגם נצבה. ועי' בש"ע סי' ת"ה ס"ו שהביא שיטת רבינו בסתם בלי מחלוקת:
ט״ז
כל מי שיצא ברשות וכו'. וגרסינן בירושלמי עירובין דף י"ג ע"א עד כדון כשיצא שוגג אפי' יצא מזיד אר"פ מתניתא אמרה כן שכל היוצאין חוזרין למקומן, ופי' מזיד כתבתי בש"י כגון שראה שכבר הלכו הרבה בני אדם ויש כל צורכו להציל ואעפ"כ הלך הוא והפוסקים שהשמיטוהו דבר פשוט להתיר שכל הזריז וכו' ועוד דהוא בכללא דכל היוצאין, ועי' בפ"ו מה' מלכים ובס' כנה"ג בשיוריו באו"ח בהגהת הב"י סימן ת"ז אות ב':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
במגיד. ד"ה ומ"ש רבינו וכו' וכן עיקר. נ"ב אבל במעביר סבר דבעי ד' ואלכסונן דלא שייך בזה טבלא מרובעת וכפרש"י וכן כתב הריטב"א בדעתו. דעת רבינו שתחומי י"ב מיל הוי מה"ת והמהלך חוץ לתחום י"ב פרסאות אפילו אמה אחת שהוא שיעור פסיעה בינונית לוקה ותחום אלפים אמה הוי מדרבנן והנה פליגי בזה תנאי טובא דרע"ק ור"מ סברי תחומי אלפים אמה הוי מה"ת. ומכבר נתקשיתי למאן דאמר אלפים אמה הוי מה"ת איך מועיל עירוב לעקור מקומו ולהתירו ד' אלפים בשבת, הלא כמו כן פריך הגמרא למאן דאמר מבוי שלא נשתתפו בו הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, הא נשתתפו בו אפילו הכשירו בקורה חייב וכי ככר זו עושה אותו רה"י יעוין דף י"ב וכה"ג פריך בפסחים מ"ו ומשום ע"ת שרינן איסורא דאורייתא ובשלמא המערב ברגליו היינו ששובת במקום זה בה"ש אפשר דמועיל מה"ת, אבל עירוב בפת איך שרי איסורא דאורייתא ומצינו שרק חנני' אליבא דב"ש חולק וזולתו לא שמענו מי שחולק וכולהו תנאי ר"מ ור"י ורע"ק ס"ל עירוב בפת עד כי זכיתי לספר הלקוטות להרמב"ן מצאתי שנתעורר בזה ודעתו דהוי מן התורה וכמו דאמר לקמן ע"ג אנן סהדי דאי מתדר לי' התם כו' יעו"ש ולא נתקררה דעתי בזה עוד מצאתי לו ז"ל שהעיר דלמ"ד אלפים אמה הוי מה"ת ואם נימא דאם יצא מתחומו לוקה על כל אמה ואין לו רק ד' אמות, א"כ איך התירו חכמים לעדים הבאין לקדוש החודש להלוך ב' אלפים לכל רוח ויעו"ש שדעתו שאינו לוקה אלא אם יהלך שלש פרסאות באיסור תחומין ואם הלך בהיתר אין זה מתחשב מהליכת האיסור ובעינן שיהלך שלש פרסאות ברגליו באיסור יעו"ש. והנה הדוחק שיש בשיטתו ז"ל יראה כל מעיין דא"כ אם יהלוך אדם בהיתר כמו להציל וכי"ב עד סוף שלש פרסאות ואח"כ יהלוך חוץ לתחום הי"ב מיל באיסור אינו לוקה אם לא דיהלוך כל הי"ב מיל באיסור ואפ"ה לוקה בהתראה על האמה האחרונה שיצא מחוץ התחום וזה מוזר לכל מעיין עוד מה הועיל דאכתי תקשה למ"ד תחומין דאורייתא גם באלפים אמה א"כ אמאי אמרינן שמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפיים לכל רוח שזהו לשיטתו ז"ל מן התורה דהליכת היתר אינו מתחשב, ואיך אמרינן דאם מובלע תחום זה בתחומו שאז מהלך בתחומו נמצא דמהלך ממקום שאמרו לו קרוב לששה אלפים באיסור תחומין הא מן התורה אינו יכול להלוך לרע"ק יותר מד' אלפים ואיך שרו רבנן באסור דאורייתא ולומר דלמ"ד הבלעת תחומין כו' ס"ל אלפים אמה דרבנן זה נסתר גם מסוגיא. ולדחוק בשיטתו אכ"מ. לכן נראה לי כך, כמו שגדרה התורה את עם ישראל בשבת בשביתת גופו ממלאכה כן גדרתו ג"כ בהליכתו. ואינו מן המושכלות אשר יוגדר הישראלי מלזוז זיז כ"ש ולשומו כחבוש בבית האסורים וגדר הש"י בהלוך יותר משלש פרסאות לכל צד, ולרע"ק ור"מ באלפים אמה. וממקום שביתתו ודירתו יש לו אלפים לכל רוח להלוך בהם ולטייל ולעשות כ"צ ושני אלפים לכל רוח מקומו הוא וכי יצא מהם הוי כיוצא ממקומו ולוקה, וכיון דגמירי שיעור מקום למר אלפיים אמה ולמר י"ב מיל כמחנה ישראל אין זה מושכל לומר שיהלך מצד אחד שני אלפים ומשאר הרוחות לא יזוז אמה לכן בטח המקום הוא אחרי התיחסו אל האדם היושב בו כיחס הקוים אל המרכז. ומה שיש סביבו לכל צד קרוי מקומו עד י"ב מיל לדידן או אלפים אמה לרע"ק. ורע"ק יליף כן מקרא מפורש ועשו חכמים ענין שיתיר לו להלוך עד ד' אלפים אמה היינו שיקבע פתו שם באופן שיהא שעור סעודתו וכ"ב סעודות שזהו שעור מאכלו ובזה איקבע בדעתו לעשות שם מקום שביתתו היינו המרכז של מקומו ויהא אסור לו להלוך מקיר העיר וחוצה אפילו אמה אחת מחמת שאסרו עליו החכמים שזה בכוחם ועל איסורם בל תסור כתיב וכל העובר כו' חייב מיתה, וא"כ אין דעתו שוב על מקומו שמצד מזרח העיר [לדמיון] וא"כ יש לו מן התורה להלוך ד' אלפים לצד מערב, דזהו רצון התורה שיהי' מקומו של אדם המותר לו להליכה ד' אלפים על ד' אלפים אמה. אבל בלא עירוב אם לא הלך מצד מזרח כלום ויהלוך ד' אלפים לצר מערב לוקה. שהרי בידו ובהיתרו הוא להלוך שני אלפים שלצד מזרח ואם תתירו להלוך ד' אלפים לצד מערב אח"כ ירצה לילך לצד מזרח אז תאסור אותו נמצא יהי' תלוי כל היום בבחירתו ותו לא נקבע מקומו. וזה לא יתכן. אולם ע"י עירוב כיון שאין לו רשות ואינו בבחירת אדם להלוך לצד מזרח תו לא יצא מהיתר התורה שאינו הולך רק ד' אלפים וזה המקום מוכן לפניו להלוך ולעשות כל צרכיו. נמצא דהאיסור שהטילו חכמים עליו להלוך מצד הרחוק מעירובו יותר מאלפיים זה הוי ההיתר שלו מה"ת להלוך מעירו יותר מאלפיים, וכי יצא מגבולו בהיתר להציל או להעיד קה"ח וכי"ב תו ממקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפיים לכל רוח שזה שעור תחומו שאינו מותר לו להליכה רק אלפים מכל צד. וכי מובלע תחום מקום זה בתחום ששבת בה"ש כי נכנס אל מקום המובלע תוך תחומו אם נותנין לו תחום ששבת בעירו בה"ש הלא אין לו רק היתר להלוך סביב עירו אלפים לכל צד א"כ לא נפיק ממכוון התורה שיהא מקום ההיתר לו להלוך רק אלפים לכל צד וז"ב. ולפ"ז אם יהלוך חוץ לי"ב מיל לוקה כיון שמקומו המותר לו הוא י"ב מיל מכל צד וכי הלך ברשות למרחוק אז ממקום פלוני יש לו י"ב מיל סביב וכן לרע"ק אלפיים אמה, אבל כי הלך בהיתר עד אמה האחרונה אז כי יצא מרצונו אמה אחת שהיא חוץ לגבול התחום לוקה [לבד לפירוש ב' ברש"י בהבלעת תחומין דמותר בהליכת ד' אלפים צ"ע] וכן כי מתרו לי' על הסוף של התחום ג"כ לוקה ורמב"ן ז"ל נקיט דההולך בתחום הוי כמעביר ד' אמות ברה"ר ולדידן היוצא מחוץ לתחום הוי כמוציא מרה"ר לרה"י ולענ"ד ההולך בשוגג או במזיד מכרך לכרך שהוא יותר מי"ב מיל ותו כי הולך אח"כ י"ב מיל מן הכרך שבא אלי' לוקה, אבל לא מסתברא שיהא לוקה על כל פסיעה שיצא חוץ לתחום, וכן נראה ג"כ מלשון רבינו היוצא חוץ לתחום המדינה לוקה כו' ולא כתב ההולך יותר מי"ב מיל לוקה. זה מורה כדברינו. ודו"ק. לכן אם נצרך לנקביו כבוד הבריות דוחה דהוי דרבנן יעו"ש ולפ"ז גבי המשלח השעיר מקום שביתתו רחוק מיל מסוכה אחרונה דעד שם מלוין לו ויוכל לקבל מזון לכן חוזר ומותר להלוך עד סוכה אחרונה אף למ"ד אלפים דבר תורה ויעוי' תו' ישינים שם יומא דף ס"ז ד"ה בא וישב ור"מ סבר תחום אלפים דבר תורה ועיי"ש. והנה בירושלמי פ"ג דעירובין הלכה ג' ר' יונתן כו' לוקין על תחומי שבת דבר תורה א"ל ר"ח כו' א"ל והכתיב אל יצא איש ממקומו א"ל מי כתוב לא, אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כו' מי כתיב לא אל כתיב אר"י ב"ב אפילו כן זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו. ואינו נראה שיכוין הירושלמי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא נזכר כלל וצ"ב מפני מה זה עומד בשמועתו. ונראה דבסוף כל שעה מייתי הגמרא הך דדריש ר' יהודא דעובר בלא תעשה בהקדיש תמימין לבדק הבית משום דכתיב בריש פרשה לאמר ומפרש בר קפרא לא נאמר ובי רב מפרשי לאו אמור [ולב"ק הוי כאילו כתוב השלילה נדבה תעשה אותו, אותו אתה עושה נדבה. ואי אתה עושה תמים נדבה. ולבי רב קאי על כל הפרשה דבכולהו איכא לאו. רש"ל. ונפ"מ דלב"ק לוקין. ולבי רב הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ודו"ק.] אם כן אתי שפיר דשם חכמים פליגי בתורת כהנים וסברי דאין בו בולא כלום משום דסברי דלא קאי הך לאמר על לאו הבא מכלל עשה כמו דסבר ר' יהודא עיין בתוספות שם, רק דא מודים דבמקום דכתיבא אל שזהו לשון בקשה כמו דמצאנו בתפילות אל תשליכני, אל תסתר פניך ממני וכמו שפירש רשב"ם בפירושו לפרשת יתרו ולכן פריך בגמרא דילן וכי לוקין על לאו שבאל, וכן הירושלמי מי כתיב לא אל כתיב. מ"מ אם כתיבא בריש הפרשה לאמר דרשינן לא אמור במקום אל. ולכן בקראי דפריך מינייהו הירושלמי וכן הבבלי כתיב בריש הפרשה לאמר משא"כ בהך דאל יצא איש ממקומו דלא כתיב לאמר. ולכך סבר דאין לוקין להכי זה עומד בשמועתו. ולכן בדברי קבלה מה דכתיב אל קרי ראב"ש מצוה ור' אבא חובה. יבמות ס"ה ע"ש. ורבינו פסק כדמסיק בתלמודא דילן דלוקה בלאו דבאל, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אינו דאל יצא כתיב ולא אל יוציא, וקצ"ע מה דפריך בבלי מקראי מאוחרים ולא מקרא דאל תאכלו ממנו נא המוקדם ודו"ק.
ב׳
אפילו אמה אחת כו'. נ"ב שיעור פסיעה בינונית.
י׳
היה בא למדינה וישן בדרך ולא נעור אלא בשבת כו' מפני שדעתו היתה להלך למדינה זו. וכ"כ הרשב"א אלא שאמר שאם היה ניעור והוציא בשפתיו ואמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר שביתתו מאנשי העיר ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח. וכ"ד הראב"ד ורבינו לא הזכיר זה אבל נכון הוא כ"כ ההמ"ג. והנה הריטב"א הביא שהראב"ד הוכיח מהא דקיי"ל באמר שביתתי תחת האילן ולא סיים דלא יזוז ממקומו ולא אמרינן שאם הי' יודע שבכה"ג לא יקנה לא ניחא לי' לעקור שביתתו ממקומו כ"ש הכא. ורבינו פסק לקמן דכה"ג יש לו אלפים לכל רוח ממקום עמידת רגליו יעוי' פרק ד' מהל' עירובין אך מ"מ ליכא ראי' לסתור. כיון דבירר כאן ואמר שביתתי במקומי, המקום שעומד שם כולי האי לא אמרינן שמסתמא ניחא לי' להיות כאחד מבני העיר ולהיות מקום שביתתו בעיר אילו ידע שהוא בתחום העיר. ובזה נראה לפרש הירושלמי שם הלכה ה' ז"ל בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, משחשיכה חוזר בו משחשיכה כו', והוא תמוה מאד, ונראה לפרשו עפ"י שתי הקדמות. האחת, דין הנך רבוותא דבאומר שביתתי במקומי עקר שביתתו מן העיר אף אם לא ידע שהוא בתחום העיר. השנית, מה שהקשו הקדמונים דאמאי בישן לרבנן דלא קנה שביתה בעת שנתו כי ניעור אח"כ אין לו אלא ד' אמות ובהיה למעלה מעשרה וירד אח"כ בשבת למטה מעשרה יש לו אלפים לכל רוח, ותירצתי ואח"כ מצאתי לרמב"ן בספר הלקוטות דשאני ישן דאע"ג דלקנות תחום אלפים בעי דיעה וכוונה, אבל תחום של ד' אמות דשבו איש תחתיו אף בלא כוונה כלל קני, וכיון דכבר קנה תחום של ד' אמות בתחילת היום תו לא קני אח"כ תחום אחרינא. אבל כשהוא למעלה מעשרה דתמן ליכא לא קנין תחום ולא קנין ד' אמות, תו כשירד אח"כ למטה מעשרה קונה שביתה ויש לו ב' אלפים לכל רוח. [ויש לעיין מאי בעי רנב"י בירושלמי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מה אמר ריב"נ, הא גם לרבנן כיון דקודם טבילתו לא הי' לו אף קנין של ד' אמות א"כ כשטובל קונה שביתה אלפים לכל רוח דלדידי' עיולי יומא הוא ודו"ק] וזה הגהת הירושלמי לדעתי. לא יכנס דברי ר"מ, ר"י אומר יכנס. בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, מבעו"י וקידש עליו היום [אינו] חוזר בו משחשיכה, [פירוש, דאם אמר שביתתי במקומי ואח"כ נודע לו שהוא סמוך לעיר אינו חוזר בו ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח וכהראב"ד]. בירר לו משחשיכה נישמעינה מן הדא מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו [כמו שכאן בד' אמות אם בירר לו משחשיכה תו אינו חוזר בו ה"נ כי אמר משחשיכה שביתתי במקומי ונודע לו שהעיר סמוכה תו אינו חוזר בו או כי נודע לו ואח"כ בירר] אמר ר' בון לא על הדא אמרה אלא על רישא דפרקא מי שהוציאוהו וכו' איתאמרת עליו מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כוונתו, דכאן בישן בדרך הרי אימת בא קנין הד' אמות של מקום שביתתו בעיולי יומא בעודו ישן אלא שאינו מבורר לן איזה ד' אמות וצריך לסיים וכי בירר אמרינן דאותן ארבע אמות היו קנוים לו בעיולו יומא בעודו ישן ושפיר יכול לחזור בו. וכן בישב סמוך לעיר שקנין תחומו הי' בתחלת היום אלא שבירר משחשיכה ואמר שביתתי במקומי אמרינן דחוזר בו משחשיכה. וכי קאמר ר' יהודא שאינו יכול לחזור בו, בהוציאוהו חוץ לתחום דעד עכשיו לא הי' לו כלל הד' אמות שהרי הם חוץ לתחומו וכי הוציאוהו אז קני להו וכיון שבירר תו אינו יכול לחזור בו וכמו שבירר מבעו"י וקדש עליו היום. אבל בישן הרי אין הקנין בשעת הברור אלא בשעה שהי' ישן דאל"ה היו לו אלפים לכל רוח וכדפרישית ודו"ק. ומצינן לפרש עוד הירושלמי דבורר לו מבעו"י דקאי על הך דתנא בבלי פרק בכל מערבין מתנה אדם כו' רציתי אלך לא רציתי הרי אני כבני עירי דאם רצה משחשיכה קנה לו עירובו וע"ז קאמר אם יכול לחזור בו וכן לפי שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות פרק י"ב מהלכות שבת שד' אמות של שביתה מותר לטלטל בהן ברה"ר ולא בד' אמות אחרות וא"כ מצי קאי הך דבירר לו מבעו"י בירר לו משחשיכה על ד' אמות של שביתה לענין היתר טלטול בהן ובכולהו הוי הקנין בעיולי יומא וכן במשנתינו כמוש"ב. ולכן א"ר בון דיכול לחזור בו ודוקא בהוציאוהו עו"ג שאז הוי קנין של ד' האמות משחשיכה לכן אינו יכול לחזור בו. אמנם א"כ צריכין לשבש הספר כולי האי ולמחוק הך לא יכנס דברי ר' מאיר כו' לכן המחוור לדעתי מה שכתבתי. ולא ניחא לי' להירושלמי לפרש דמיירי שבירר היינו שהלך באותן הד' אמות תו אינו חוזר בו, דבירר משמע בפה, כנ"ל בביאור הירושלמי לע"ע ודו"ק. בהשגות. ד"ה שהרי נכנס. חסר מכאן כו' וכן חפצי הפקר כו'. נ"ב כבר כתב זה לעיל הלכה ד'. עיין בכ"ז בההמ"ג פ"ה מיו"ט ה"י עיי"ש.
י״א
ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו כמוש"א. פירוש כגון שמן העיר אם נמדוד את התחום וכלה האלפים אמה באמצע הדיר או המערה והוא עומד אמה אחת חוץ לתחום העיר בתוך המערה או הדיר וכי מונין לו ממקום שביתתו אלפים אמה א"כ נחשב הדיר או המערה כד' אמות לגמרי וכלתה מדת תחום כשנמדוד מסוף המערה באמצע העיר מהלך על סוף מידתו באמצע העיר. אבל לא קנה תחום העיר, ועיין דף ס"א גבי חמתן וגדר. וההמ"ג נדחק בזה. והגר"א פירש דד' אמות במקום שביתתו חוץ מאלפים יש לו ומהלך בעיר ג' אמות.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
היוצא חוץ לתחום כו'. הנה מלשון רבינו משמע דדוקא בשבת ס"ל דתחומין דאורייתא ועיין מש"כ רבינו בפרק י"ט מהל' סנהדרין מוכח שם כן דביו"ט רק דבר שהוא מלאכה ועי' ירושלמי פסחים פ"ט ותוס' שם דצ"ג ע"ב מבואר להיפך דגם ביו"ט מוזהר על זה וצ"ל דזה תליא בהך דב"מ דף צ"א ע"ב אם מהלך כעושה מעשה דמי ע"ש ועי' בהך בזבחים ד' י"ג וד' ט"ו בפלוגתא דר"ש ורבנן ע"ש ועי' בהך דב"ב ד"ק ע"א אם הילוך הוה קנין ע"ש דהוה פלוגתא בזה ועי' תוס' חגיגה ד' י"ז ע"ב מוכח דס"ל דגם ביו"ט כן הוה מה"ת למ"ד תחומין דאורייתא:
ד׳
מי ששבת בדיר כו'. עי' במ"מ בשם הרשב"א וכן מבואר להדיא בעירובין דט"ו ע"א ועיין בתוס' שם ד' מ"ח ע"ב וכ"מ בזה: [השמטה מי ששבת כו'. עמש"כ ה"ה ז"ל בשם הרשב"א והנה עי' בתוספתא פ"ד מבואר דזה רק אם אמר שביתתי שם אז רק שהוא בית סאתים אבל אם שובת שם אין נ"מ ועיין בירושלמי עירובין פ"ה ה"ח דאמר שם הקונה שביתה בקרפף מהלך כולה כו' ומבעי שם אם אמר תקנה לי שביתה בקרפף אם הוה כמו שבת או כעירב ואמר דזה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י ע"ש וה"נ כן לדידן: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
אזהרת סב שלא לצאת חוץ לתחום המדינה בשבת וכל היוצא חוץ לתחום לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל דגמירי דהוה שלש פרסאות והעיר כולה כארבע אמות בין מוקפת חומה בין אינה מוקפת דמחנה ישראל כולו היו מהלכין אותו כארבע אמות דתניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם חוץ לענן שמא ילכו הענן והארון שם ולא לצדיהם חוץ לענן שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור אלא לאחוריהם חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחורין אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלשה פרסאות שהוא מחנה ישראל דאמר קרא ויחנו על הירדן מבית הישימון ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה שלשה פרסאות על תלת' פרסי דאיכא מאן דאמר כתיבה היו ישראל מהלכין במדבר ולא כקורה דכתיב כאשר יחנו כן יסעו ומאן דאמר כקורה מקיים ליה מה בחנייתן על פי הדבור אף בנסיעתן על פי הדבור ומודה דבחנייתן כתיבה היו ואע"ג דיושבי אהלים שאינם קבע היו ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות דדגלי מדבר כיון דכתב בהו על פי ה' יחנו חשובה הוא חנייתן להיות נידונות קבע וכך אמר להם משה רבנו לא תצאו חוץ למחנה דהוי ג' פרסאות וחוץ לאלפים אמה מדברי סופרים וגזירה שוה דמקום ממקום ומקום מניחה וגו' אסמכתא בעלמא דהני שנים עשר מיל דאית ליה הן לצד אחד איזה צד שירצה ואם הלך שנים עשר מיל למזרח אינו יכול לחזור ללכת לצד מערב אפילו אמה אחת מדאוריתא ואפילו אצל העיר ואם הלך אפילו אמה אחת לוקה מן התורה וחוץ לשנים עשר מיל למעלה מעשרה בעמודין שגבוהין עשרה ואין רחבין ארבעה הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו והוא ספקא דאוריתא ולחומרא אבל במקום שיש בו ארבעה על ארבעה אסור מדאוריתא לצאת אפילו אמה אחת ואיסורה דתחומין לא הוי אלא ביבשה דומיא דמחנה ישראל אבל בימים ובנהרות ובכרמלית אפילו אלף מיל מותר מדאוריתא ורשות היחיד המוקף מחיצות נראה דאינו נחשב בתוך שנים עשר מיל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אלא בעינן שנים עשר מיל כדגלי מדבר וקולי דאלפים אמה לענין בא בדרך היינו דוקא באלפים אמה דרבנן אבל לענין שנים עשר דאוריתא אין לו רשות ללכת יותר משנים עשר מיל אפי' הוא תוך השנים עשר מיל ממדינתו דקנית שביתה בשנים עשר מיל דאוריתא לאו בדעתיה תליא מילתא אלא ממילא יש לו שנים עשר מיל במקום שביתתו.
י״א
מי שיצא חוץ לתחום שנים עשר מיל אפילו אמה אחת נראה דלא יכנס מדאוריתא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא פליגי אלא ברבית קצוצה כדאיתא התם בתמורה דהכא מודה אביי דקאמר קרא ממקומו דהוא שנים עשר מיל מדאוריתא ואם יצא מקום שיצא לאו מקומו הוא ואין לו אלא ארבע אמותיו ואפילו הוציאוהו גוים או יצא שלא לדעת ואם חזר וכל שכן החזירוהו כאילו לא יצא מדאוריתא דמקומו הוי ורשות היחיד שבחוץ לתחום הוי כארבע אמות דהני שנים עשר מיל אין רשות היחיד נחשב בתוכן משום דלא הוי כדגלי מדבר.
ט״ו
כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ארבע אמות מפני שהוא חוץ לשנים עשר מיל אפילו נצרך לנקביו לא יזוז ממקומו דמה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה היינו מתחומין דרבנן דהוא לאו דלא תסור אבל בתחומין דאוריתא לא.
ט״ז
ויוצאין חוץ לשנים עשר מיל בשבת להעיד על ראיית הלבנה דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקראי קדש היינו קדוש בית דין מלמד שמחללין העדים השבת כדי שיתקדשו בזמנן וכן לכל דבר שהוא פיקוח נפש יוצאים חוץ לתחום שנים עשר מיל דכתיב וחי בהם וגו' אי נמי דכתיב ושמרו בני ישראל כדאיתא במכילתא וכדאמר לעיל בענין פיקוח נפש:
היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת חייב שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולא נתנה תורה שיעור אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כו'. והנה שיעור זה למדו מהירושלמי כמ"ש הרה"מ בשם ההלכות סוף פ"ק דערובין וכן הזכירו התוס' בחגיגה (דף י"ז ע"ב) ושם הקשו על זה מסוגיא דש"ס דידן דאמרינן בפרק כלל גדול דידע לשבת בתחומין ואליבא דר' עקיבא ולא קאמר בי"ב מיל ודברי הכל. וגם הרא"ש בערובין דייק כן. וזה כבר תירץ הרמב"ן במלחמות: ומה שהקשו עוד התוס' בחגיגה על דברי הסוברים די"ב מיל דאורייתא מסוגיא דפרק בתרא דביצה (דף ל"ו) גבי אין רוכבין על גבי בהמה דמוקי טעמא שמא ילך מחוץ לתחום ופריך שמע מינה תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה אלמא דרבנן לא מודו כלל בתחומין עכ"ד. כבר כתבתי בספרי משכיל לאיתן ליישב זה על פי מה שהוכחתי בחידושי דאף לרבינו וסייעתו די"ב מיל מן התורה אינו רק בשבת אבל ביו"ט מודו דהוי מדרבנן. ולפ"ז אתי שפיר דלא קאמר התם בביצה הטעם דלא רוכבין משום תחומין די"ב מיל דהא קאי אמתניתין דקתני כל אלו ביו"ט אמרו כו' וביו"ט ליכא האי טעמא די"ב מיל. ובזה אתי שפיר דרבינו גופיה נקט גבי רכיבה טעמא דזמורה לעיל בפכ"א ותמה עליו בס' אמרי צרופה וכן בס' עצי לבונה דלמה הוצרך לזה לפי שיטתו דפסק די"ב מיל הוא מן התורה. אמנם לפי מ"ש אתי שפיר דמשום יו"ט הוצרך כנ"ל. וכן אתי שפיר בזה מה שהקשה על רבינו וסייעתו בביאורי הגאון וכן בס' באר יעקב מסוגיא דעירובין (דף מ"ה ע"ב) דקרי למים של עבים שנתקשרו מערב יו"ט ספק דדבריהם דדילמא הני אחריני נינהו והתם הספק שהולכין הרבה וקרי ליה דדבריהם. ולפי חילוק הנזכר בין שבת ליו"ט אתי שפיר דהתם ביו"ט אף בכמה מילין הוי דרבנן. וזה מצאתי ג"כ בס' מנחת אהרן. ועוד יתבאר בהלכות ערובין: ומה שהקשה במלחמות מהא דאמר בערובין (דף ל"ו) אליבא דר' יוסי דתחומין אין להן עיקר בתורה ואי איתא די"ב מיל לכולי עלמא מן התורה א"כ גם לתחום דאלפים אמה יש עיקר בתורה והובא בס' טעם המלך ובשו"ת זכרון יוסף ונתלבטו הרבה בקושיא זו ולא זכרו דכבר יישבו קושיא זו בהגהת הרא"ש סוף פ"א דערובין דכיון שאין שיעור די"ב מיל כתיב בפירוש בתורה חשיב ליה אין לו עיקר וכ"כ ג"כ בהגהת המרדכי בסוף קידושין [ועפ"ז נדחה ג"כ מ"ש בס' טעם המלך בהלכות יו"ט לדעת רבינו דלא מכשר ספק ערוב לעניין אכילה ושתיה דבר שהובא מחוץ לערוב שהוא ספק וכמו שאכתוב בהלכות ערובין. ואפשר דס"ל כמ"ש בנודע ביהודה ריש אבן העזר דהגהות אשר"י לא כתב כן רק לפי הירושלמי דיליף תחומין משבתון אבל לרבינו דיליף מאל יצא יש להם עיקר בתורה. אך לא משמע הכי בהגהת מרדכי דקידושין]. וגם בחידושי הריטב"א הרגיש בקושיא זו ותירץ בשם הראב"ד דאלפים לא הוי מחמת גזרה די"ב מיל דהא רחוקים הן זה מזה אלא משום דאסמכינהו רבנן אגזירה שוה דמקום כו'. כדאיתא בסוף פרק מי שהוציאוהו. ולכך חשיב גזרה דרבנן גרידא וע"ש. וכל זה נעלם ג"כ מבעל נודע ביהודה בחלק אה"ע שכתב דלרבינו איסור תחומין אקרי יש לו עיקר בתורה. ומחמת כן דחה שם דברי המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות וע"ש. ולפי מה שנתבאר בחנם דחה דבריו ועוד אכתוב בזה בהלכות בכורות בס"ד: ודע שהאחרונים הביאו ראיות לדעת רבינו וסייעתו מכמה סוגיות בש"ס דידן והוא מערובין (דף נ"ה ע"ב) כמ"ש בס' שער המלך ובס' מעין החכמה. [ואינה ראיה לפי מה שכתב שם הריטב"א דהא דפריך מדתניא שאין נפנין אלא לאחוריהן. הקושיא למאן דאמר תחומין דאורייתא דמתניתא דברי הכל היא ולפי שיטת הירושלמי דג' פרסאות דאורייתא מקשה לדברי הכל]. אך לפי מ"ש מהרש"א שם בערובין על כרחך לא היה מחנה ישראל י"ב מילין מראש לסוף בחנייתם וא"כ על כרחך לא אזלא הסוגיא דשם רק למאן דאמר אלפיים הוא מן התורה ואין ראיה משם לרבינו. [אלא דבס' מעין החכמה כתב דא"כ אין צריך לברייתא אלא דאף אם לא היו צריכין לאחוריהן שמהחונים באמצע שיש להם ו' מיל לכל צד וקשיא לפירוש ראשון דמקשה למאן דאמר תחומין דאורייתא. ומיהו לפירוש מהרש"א על כרחך אי אפשר לומר רק כפירוש ראשון. וצ"ל דקושטא דלא היה צריך לברייתא אלא לרווחא דמילתא מקשה מינה ואגב דביומא מייתי לה, מייתי לה נמי כאן. ובירושלמי קושטא דלא מייתי לה ומקשה סתמא מדהיו צריכין לצאת חוץ למחנה ומשמע ודאי דקאי למאן דאמר תחומין דאורייתא]. ומ"ש עוד שם מיומא (דף ס"ו ע"ב) כבר הקדימו ג"כ בשו"ת שאגת אריה. אלא דלפי מ"ש בחידושי אינו ראיה מהתם דהסוגיא אזלא אליבא דסתם ספרא דהיינו ר' יהודה ואיהו אית ליה תחומין דאורייתא אפילו באלפיים אמה וכמ"ש רבינו עצמו בפירוש המשנה פ"ג דערובין ע"ש. ועוד היה נראה להביא ראיה לרבינו מסוגיא דשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ז ע"ב) [דקאמר דקמיפלגי רבא ורב אחא בר יעקב בשבת דמרה אי אפקוד אתחומין משמע שיש תחומין מן התורה והיינו בי"ב מיל]. ומצאתי אח"כ שהרגיש בזה בשו"ת זכרון יוסף ובס' באר יעקב ומעין החכמה עיין עליהם. [אך מאי דבעו התוס' למימר דאתיא כרבי עקיבא דאמר תחומין דאורייתא על כרחך אי אפשר לומר כן דהא רבא ורב אחא בר יעקב קיימא התם אברייתא דאתיא כר' יוסי דאיהו ס"ל תחומין דרבנן בעירובין (דף ל"ו). וכן רבא גופיה אמר בעירובין (דף מ"ו) דעירובי תחומין דרבנן. ומ"ש הפני יהושע בזה דהכא משמע לתלמודא דר' יוסי כר' עקיבא ס"ל הוא תמוה ובפרט לפירוש רש"י בעירובין (דף ל"ו ובדף פ'). גם מ"ש התוס' דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן הוא דחוק. ועוד דאכתי קשה למאן דאמר התם דמשום דאיפקוד (אתחומין) לא נסעו בשבת מרפידים ואי משום הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן היו יכולין לתקן שיהיו מוליכין על גבי חמוריהן שהיה לכל אחד מהן כדאיתא פ"ק דבכורות ואפי' נאמר דאיפקוד נמי במרה אשביתת בהמה אפילו הכי היו יכולין לעשות כדאמר בריש פרק מי שהחשיך מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל הימנה כשהיא עומדת. ובזה ניחא מ"ש התוס' במנחות (דף צ"ה) דבשבת לא היו יכולים לנסוע משום איסור הוצאה ואיסור מחמר ולפמ"ש זה אינו וא"כ נסתלקה קושית תוס' שם ארש"י ע"ש רק מחמת תחומין לא היו יכולין לנסוע למ"ד שהוא מן התורה ולדעת רבינו אליבא דכו"ע היה איסור תורה בנסיעת מחנה ישראל שהיה י"ב מיל]. ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפרק במה בהמה (שבת דף נ"ג ע"ב) דבעא לאוכוחי דלא גזרינן לאסור לעשות רפואה בבהמה מדתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי. ורבינא איירי נמי התם ואיהו גופיה אמר בערובין (דף נ"ט) דתחומין דרבנן. ואי איתא דתחומין לעולם דרבנן הרי לא דמי לרפואה דאיכא למגזר בה משום שחיקת סמנין דהוי מלאכת טוחן דאורייתא משא"כ גבי תחומין דליכא למגזר ביה משום דאורייתא כלל. ושוב ראיתי שהרגיש גדול אחד בזמנינו בקצת מזה והניחה בקושיא. אמנם לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דגם תחומין איכא למגזר שאם יקרא לבהמתו העומדת חוץ לתחום שלו אפשר שימשך אחריה והיא תוציאנו חוץ לי"ב מיל אם תברח ולא יוכל להשיגה ואפילו הכי קתני דקורא לה ולא גזרינן ומשום הכי דייק מינה שפיר לדין רפואה. ואף לפי סברת הריטב"א בשם הראב"ד דאלפים לא הוי משום י"ב מיל היינו דלכתחילה לא הוו גזרי לאסור אלפים אטו י"ב מיל אבל השתא דאסרו אלפים משום דמצאו אסמכתא מגזירה שוה אית לן למגזר ולאסור נמי גבי בהמה לקוראה מחוץ לאלפים אטו י"ב מיל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ברכת אברהם · הלכות שבת פרק כ״ז
א׳
שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל. ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו. תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו.
ב׳
שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל. ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו. תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבת כ״ז, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
