א׳
כל כלי האורג וכו' חוץ מכובד העליון וכו'. עיין בהמ"מ ומ"ש לעיל בפכ"ה אות ד' עיי"ש:
רמב״ם - הלכות שבת · פרק כ״ו
ספר זמנים · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שבת · פרק כ״ו
הלכה א׳
כָּל כְּלֵי הָאוֹרֵג וַחֲבָלָיו וְקָנִים שֶׁלּוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלָן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר חוּץ מִכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וְכֹבֶד הַתַּחְתּוֹן לְפִי שֶׁאֵין נִטָּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּקוּעִין. וְכֵן הָעַמּוּדִים שֶׁל אוֹרֵג אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁמָּא יְתַקֵּן הַגֻּמּוֹת שֶׁלָּהֶן. וּשְׁאָר כְּלֵי הָאוֹרֵג מֻתָּרִין:
הלכה ב׳
מִכְבָּדוֹת שֶׁל תְּמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְכַבֵּד בְּשַׁבָּת. לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַבִּנְיָן הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְהָסֵב עֲלֵיהֶן שֶׁהֲרֵי שָׁפִין אוֹתָן וּמְתַקְּנִין אוֹתָן. וְאִם צָבַר אוֹתָן הֲרֵי הִקְצָם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם:
הלכה ג׳
חֶרֶס קְטַנָּה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוֹאִיל וּרְאוּיָה הִיא בְּחָצֵר לְכַסּוֹת בָּהּ פִּי כְּלִי קָטָן. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּתְכַּתְתָּה הִיא וּשְׁבָרֶיהָ מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֵעַ לֹא יִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ חֶרֶס לְכַסּוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ:
הלכה ד׳
מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקֻרְזָלוֹת לְקַנֵּחַ בָּהֶן וְכַמָּה שִׁעוּרָן כִּמְלֹא הַיָּד. אֲבָל אֲדָמָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהִתְפָּרֵךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ לְקַנֵּחַ בָּהּ. וּמֻתָּר לְהַעֲלוֹת אֲבָנִים לַגַּג לְקַנֵּחַ בָּהֶן. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנִשְׁתַּקְעוּ בְּטִיט אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר מֻתָּר לְטַלְטֵל. אֶבֶן שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ טִנּוּף שֶׁוַּדַּאי לְקַנֵּחַ הִיא מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ וַאֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה:
הלכה ה׳
הָיָה לְפָנָיו צְרוֹר וְחֶרֶשׂ מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאִם הָיָה הַחֶרֶשׂ מֵאוֹגְנֵי כֵּלִים מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶשׂ. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים אִם הָיוּ עֲשָׂבִים רַכִּים מְקַנֵּחַ בָּהֶן וְאִם לָאו מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר:
הלכה ו׳
שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת שֶׁבָּלוּ הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְכַסּוֹת בָּהֶן הַטִּנּוּף. אֲבָל שְׁיָרֵי בְּגָדִים שֶׁבָּלוּ שֶׁאֵין בָּהֶן שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים. שִׁבְרֵי הַתַּנּוּר מֻתָּר לְטַלְטְלָן וַהֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְהֶתֵּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁמָּא יִתְקַע:
הלכה ז׳
סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי. וְשֶׁל שׁוֹבָךְ מֻתָּר לְהַטּוֹתוֹ. אֲבָל לֹא יוֹלִיכוֹ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבוֹא לָצוּד. קָנֶה שֶׁמּוֹסְקִין בּוֹ הַזֵּיתִים אִם יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ אִם יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר:
הלכה ח׳
דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ צִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַתָּה צִיר שֶׁהֱכִינָהּ לִסְתֹּם בָּהּ מָקוֹם מֻקְצֶה וְהִיא נִגְרֶרֶת שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ וְסוֹתְמִין בָּהּ. וְכֵן חֲדָקִים שֶׁסּוֹתְמִין בָּהֶן הַפִּרְצָה. וְכֵן מַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת. בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין בַּכֹּתֶל סוֹתְמִין בָּהֶן וְנוֹעֲלִים בָּהֶם וְאִם לָאו אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן. וְאִם הָיוּ גְּבוֹהִים מֵעַל הָאָרֶץ נוֹעֲלִין בָּהֶן:
הלכה ט׳
דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ לוּחַ אֶחָד שֶׁשּׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְנוֹעֲלִין בָּהּ אִם לֹא הָיָה לָהּ לְמַטָּה כֵּן כְּמוֹ אַסְקֻפָּה שֶׁמּוֹכִיחַ עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ. וְאִם יֵשׁ לְמַטָּה אַסְקֻפָּה נוֹעֲלִים בָּהּ. וְכֵן נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא שֶׁמּוֹכַחַת עָלָיו שֶׁהוּא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה וְאֵינוֹ קוֹרָה כִּשְׁאָר כָּל הַקּוֹרוֹת נוֹעֲלִין בּוֹ בְּשַׁבָּת:
הלכה י׳
נֶגֶר שֶׁאֵין בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא אִם הָיָה קָשׁוּר וְתָלוּי בַּדֶּלֶת נוֹעֲלִין בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה נִטָּל וְאֶגְדּוֹ עִמּוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶגְדּוֹ קָבוּעַ בַּדֶּלֶת וְהָיָה הַנֶּגֶר נִשְׁמָט כְּמוֹ קוֹרָה וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּזָּוִית וְחוֹזְרִין וְנוֹעֲלִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁרוֹצִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְעל בּוֹ שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי וְאֵינוֹ אָגוּד וְאֵין בּוֹ אֶגֶד לְהוֹכִיחַ עָלָיו:
הלכה י״א
מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ בְּשַׁבָּת. הָיוּ בָּהּ חֲדָקִים וְהִיא נִרְאֵית כְּבַעֲלַת חֻלְיוֹת. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אָסוּר לְטַלְטְלָהּ מִפְּנֵי כָּבְדָהּ. הָיְתָה קְטַנָּה מִזּוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ:
הלכה י״ב
מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם שׁוֹמְטִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים מַתִּירִין אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין. וְשֶׁל כּוֹבְסִין לֹא יִגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן גִּזֵּי צֶמֶר אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם יִחֲדָן לְתַשְׁמִישׁ מֻתָּרִין. וְהַשְּׁלָחִין מֻתָּר לְטַלְטְלָן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁל אֻמָּן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם:
הלכה י״ג
כָּל דָּבָר מְטֻנָּף כְּגוֹן רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִין בָּהּ מֻתָּר לְהוֹצִיאָן לְאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּרָף שֶׁל רְעִי. וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת כּוֹפִין עֲלֵיהֶן כְּלִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקָּטָן וְיִתְלַכְלֵךְ בָּהֶן. רֹק שֶׁעַל הַקַּרְקַע דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ וְהוֹלֵךְ. מְטַלְטְלִין כְּנוּנָא מִפְּנֵי אֶפְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שִׁבְרֵי עֵצִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. וְאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁעָבַר וְעָשָׂהוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ד
שֶׁמֶן שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת הַקּוֹרָה שֶׁל בֵּית הַבַּד בְּשַׁבָּת וְכֵן תְּמָרִים וּשְׁקֵדִים הַמּוּכָנִים לִסְחוֹרָה מֻתָּר לְאָכְלָם בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה צְבוּרָה מַתְחִיל לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין שׁוּם אֹכֶל שֶׁהוּא מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת כְּלָל אֶלָּא הַכּל מוּכָן הוּא. חוּץ מִגְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין שֶׁבַּמֻּקְצֶה בִּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָם הוֹאִיל וּמַסְרִיחוֹת בֵּינְתַיִם וְאֵינָם רְאוּיִין לַאֲכִילָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה. חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּשְׁבְּרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה נוֹטְלָן וּמַנִּיחָן בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. כַּיּוֹצֵא בּוֹ קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִין בּוֹ מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר:
הלכה ט״ו
אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל כַּדֵּי יַיִן אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ אָסוּר לְהַתְחִיל בּוֹ לְפַנּוֹתוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁפִּנָּהוּ לְהַכְנָסַת אוֹרְחִין אוֹ לִקְבֹּעַ בּוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְכֵיצַד מְפַנִּין אוֹתוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְמַלֵּא אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קֻפּוֹת עַד שֶׁגּוֹמְרִין. וְלֹא יְכַבְּדוּ קַרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹצָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא בּוֹ וְעוֹשֶׂה שְׁבִיל בְּרַגְלָיו בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ:
הלכה ט״ז
כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף הַמְּצוּיִין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד. מְטַלְטְלִין אֶת הַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְעִזִּים אֲבָל לֹא אֶת הַלַּח. אֶת הֶחָצָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לִצְבָאִים. אֶת הַחַרְדָּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְיוֹנִים. אֶת הָעֲצָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לִכְלָבִים. וְכֵן כָּל הַקְּלִפִּין וְהַגַּרְעִינִין הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין אוֹכֵל אֶת הָאֹכֶל וְזוֹרְקָן לְאַחֲרָיו וְאָסוּר לְטַלְטְלָן. מְטַלְטְלִין בָּשָׂר תָּפוּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְחַיָּה. וּמְטַלְטְלִין בָּשָׂר חַי בֵּין תָּפֵל בֵּין מָלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְאָדָם. וְכֵן דָּג מָלִיחַ. אֲבָל הַתָּפֵל אָסוּר לְטַלְטְלוֹ:
הלכה י״ז
אֵין מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת. וְלֹא חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְפִילִים. וְלֹא אֶת הַלּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לְעוֹרְבִים. מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְצוּיִין אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם:
הלכה י״ח
חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי זְרָדִין אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. חֲבִילֵי סֵיאָה פּוּאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית. הִכְנִיסָן לְעֵצִים אֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּשַׁבָּת. לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן. וְכֵן בַּאֲמִינְתָּא וְכֵן בְּפֵיגָם וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תַּבְלִין:
הלכה י״ט
אֵין גּוֹרְפִין מַאֲכָל מִלִּפְנֵי הַפְּטָם בֵּין בְּאֵבוּס שֶׁל כְּלִי בֵּין בְּאֵבוּס שֶׁל קַרְקַע. וְאֵין מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַחֲמוֹר וְנוֹתְנִין לִפְנֵי הַשּׁוֹר. אֲבָל אֵין נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַשּׁוֹר וְנוֹתְנִין לִפְנֵי הַחֲמוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל שֶׁלִּפְנֵי הַשּׁוֹר מְטֻנָּף בְּרִירוֹ וְאֵין רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת. וְכֵן עָלִים שֶׁרֵיחָם רַע וּמְאוּסִין וְאֵין הַבְּהֵמָה אוֹכַלְתָּן אָסוּר לְטַלְטְלָן. לְפִיכָךְ תְּלַאי שֶׁל דָּגִים אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְשֶׁל בָּשָׂר מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ׳
אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת סָכִין אוֹתוֹ וּמְדִיחִין אוֹתוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בּוֹ אֵיבָר. וְשׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻטָּל עַל הַחוֹל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין וְלֹא יַסְרִיחַ. וּמְבִיאִין כְּלֵי מֵיקֵר וּכְלֵי מַתָּכוֹת וּמַנִּיחִין לוֹ עַל כְּרֵסוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּח. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ. וְקוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְאֵין מְעַמְּצִין אֶת עֵינָיו בְּשַׁבָּת:
הלכה כ״א
מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. וְכֵן אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵת מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. וְאִם אֵין שָׁם כִּכָּר וְלֹא תִּינוֹק מַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַדְּלֵקָה מִכָּל מָקוֹם שֶׁמָּא יָבֹא לְכַבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַל מֵתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף. וְלֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל בְּכִכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ:
הלכה כ״ב
הָיָה מֻטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לַהֲזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ בָּאִין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה זֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵשׁ עַל גַּבָּיו. וְזֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵשׁ עַל גַּבָּיו. זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְנִמְצָא מְחִצָּה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ. שֶׁהֲרֵי מַחְצֶלֶת זֶה וּמַחְצֶלֶת זֶה גַּגֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶם עַל הַקַּרְקַע מִשְׁנִי צִדֵּי הַמֵּת:
הלכה כ״ג
מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בְּבַיִת וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים וְהֵם מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית. גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאִם הָיָה לָהֶן מָקוֹם אַחֵר לָצֵאת בּוֹ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֶלָּא מְנִיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹצְאִין הֵם:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ו
ב׳
מכבדות של תמרה וכו' לבנים שנשארו וכו' ואם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם. עיין מ"ש לעיל בפ' הקדום באות י' עיי"ש ועי' בשעה"מ כאן:
י״ב
מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת וכו'. עיין בירושלמי בפ"ק דמס' ביצה הי"ב ובשו"ת אמרי אש ח"א או"ח סי' מ"ד עיי"ש:
י״ד
שמן שיוצא מתחת הקורה וכו' כיו"ב קמיע שאינו מומחה אע"פ שאין יוצאין בו מטלטלין אותו וכו'. תוספתא פ"ה דמס' שבת עיי"ש מובא במרכבת המשנה:
ט״ז
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' כל הקליפין והגרעינן הראוין למאכל בהמה מטלטלין אותן ושאינן ראוין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו ואסור לטלטלן וכו'. ועיין בהמ"מ מקורו שבת קמ"ג ע"א רב ששת זריק להו אחורי מטה אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקילוס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן עיי"ש: ובתוספתא במס' שבת בפי"ז ב"ה אומר מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומר מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל עיי"ש: ונראה בפי' והנה כיוצא בזה דמצינו במסכת גיטין בפרק הנזקין במעשה דקמצא דאיתא ענותנותו של ר' זכריה בהאי דסבור למקטליה דלא ליזול ולימא אמר להו ר' זכריה בן אבקילוס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג א"ר יוחנן ענותנותו של ר' זכריה וכו' עיי"ש ויש להבין מאי ענין ענוה בזה אם מהתעוררות רחמים כרחמי שאול על אגג שלא כדין או כנאמר ממנו שלא יאמרו וכו' ונראה לפרש עם מ"ש ברשב"א מובא בב"י ובש"ך בסי' שפ"ח בחו"מ ס"ק נ"ה דלאחר שעשה המעשה צריך להיות מוחזק למסור דא"צ בי"ד של כ"ג ומומחה וסיים שכל הנעשה ענותן ומרחם על אלו נעשה אכזר וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דר' זכריה מרוב ענותו הוא שהיה הראש לשם וממנו תצא ההוראה להרגו חשב בלבבו שאינו כדאי להורות בזה סברה אלא כן להורות לבי"ד מומחה ממנו וא"כ מענותנותו מנע דמים ממסור וגם אמר יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אף כי אכל קורציא בי מלכא מרדו בך היהודים וזה היה אחר המעשה ואחר המעשה צריך שיהיה מוחזק כמוזכר בסי' הנ"ל סעיף י"א ומה שהטיל מום בקדשים שהיה נראה לכל שעשה משום למסור והוי קודם המעשה וע"ז אמר שיאמרו וכו' ולא היה לבו עמו לעמוד נגד מורדי ה' מפחד העם כי יאמרו כי שלא כדין נהרג הן חטאים כאלה לרחמי לב בנפש ענוגה הרחמים והענוה שלא לבטח בכבוד שמו בין העם וכיו"ב אשר ממדות המשובחות ישרים יתהללו בהם אבל לפעמים נגד רשעי ארץ לחטאה הענוה והרחמים כשאול נגד האגג וזה אשר יקשה לצדיקים למשול ברוחם המלא רחמים וענוה לצאת מגבולם נגד מורדים ומשחיתים וחטאת צדיקים בזה עדות על גודל צדקתם מבלעדי זאת ור' יוחנן דן את ר' זכריה בן אבקילוס כי מה שאמר יאמרו וכו' לא היה מעיקר טעמא בזה אלא מרוב ענות לבבו לא מצא בנפשו שיהיה אדם נידון על ידו להריגה ולכן אמר מענותנותו וכו': והנה בהאי דאין מגביהין וכו' דאיתא ר' זכריה וכו' שהיה מחזיר פניו אחורי מטה וזורקן בהמ"מ כאן פירוש וטעם לאחוריו כדי שלא יעשו כגרף של רעי לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחילה וכן נראה שם עיי"ש ברא"ש רב ששת זריק וכו' רב פפא זריק וכו' אמרו על ר' זכריה וכו' והך סוגיא כר' יהודה ואנן קיי"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה ושרי לטלטולי ומה שכתב הרי"ף ז"ל אע"ג דקיי"ל כר"ש לאשמעינן דאדם חשוב מבעיא ליה לאחמור אנפשיה כאביי ורבא דלעיל וכן לשמואל דס"ל כר"ש בפ' בתרא ואפ"ה הוה מחמיר אנפשיה עכ"ל וכן איתא בשו"ע בסי' ש"ח דאדם חשוב יש להחמיר על זה עיי"ש והנה בתוספתא הנ"ל דנאמר כן על אין מגביהין וכמ"ש בתוס' שם בד"ה עצמות דמיירי בשאין קשים אפי' לר"ש וכו' עיי"ש וא"כ הוי בגדר גרעינן אשר לאדם חשוב להחמיר והנה כמוזכר ר' זכריה בן אבקילוס החמיר על עצמו ועשה א"ע כאדם חשוב כאשר היה באמת כן וע"ז הרים ר' יוחנן בקינה שענותנותו החריב מקדשינו ואם אז היה מחזיק עצמו לחשוב ומומחה לדון דין מיתה על המסור לא היה המקדש נחרב וכאשר הסיר הענוה בחומר המוקצה כי בדבר ה' לא יבוא איש בנטית לבבו כן אז היה לו לגבור על מדת טובו ורחמי וענות לבבו ולא הגדיל האויב להרוס מקדש ה':
כ״ג
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש לעיל בפט"ו הל' כ"ב עיי"ש: ועי' מ"ש במקום אחר אם שייך מחילה בכבוד הבריות עיי"ש דאם נאמר דמשום כבוד החיים עי' בהמ"מ א"כ להני מחילתם ונגד איסורא נאמר דודאי מחלי וי"ל דרבנן לא עשו מעיקרא בכה"ג ולא הוי נגד איסורא ולא הוי מטעם דחיה אבל בדאורייתא מטעם דחיה יש לעיין כזה וכמ"ש במ"א בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ו
ג׳
חרס קטנה וכו' הואיל וראוי וכו'. וכתב הטור בסי' ש"ח חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויין שם וכו' עכ"ל. והקשה מרן וז"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת"ק דר' יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי ת"ק איך כתב כאן דנשברה בחול וכו' ועיי"ש מה שנדחק וכן הב"ח והיד אהרן נר"ו ובכולן איכא למשדי נרגא ולענ"ד י"ל דשאני ההיא דבסמוך דפסק כת"ק משום דאיירי ברה"י דשכיחי כלים שם ומכסה בהו בהנהו שברים הכלים וכיון דאיכא כלים שם לא הוי מוקצה אבל ברה"ר דלא שכיחי כלים שם אם נשבר הכלי שם בשבת השברים אינן מועילים דשם אינן שכיחי כלים ואי אפשר לו להוליכם לרה"י דאיכא כלים ומשו"ה חשיב מוקצה ומשו"ה דוקא בנשברה בחול דבאותה שעה היה יכול להוליכם ברה"י לכסות כלים וחשיב ככלי ודוק.
ז׳
קנה וכו'. עיין בסוגייא דף קכ"ו ובמ"ש הרא"ש וז"ל תימה דרי"ף פסק וכו' עד ג' חלוקים בדבר ואין לדקדק דא"כ דחריות שאני וסגי במחשבה מאי מקשה בש"ס שם ע"ב וז"ל וכי תימא ה"נ דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל וכו' ומאי קושיא שאני חריות של דקל דסגי במחשבה דקושית הש"ס היא לרבי יוחנן ור"י משוה פקק החלון לנגר וכבר כתב הרא"ש דפקק החלון שוה לחריות ודוק.
י״א
מנורה של חוליות וכו' מפני כובדה וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ונדחק ולענ"ד פשוט דרבינו פסק כריש לקיש דבעלת חדקים בקטנה שרי ובגדולה אסור והיינו טעמא דגדולה כיון דהיא כבדה אתי לנפילה והרואה סובר שהיא של חוליות וכשנופל ההיא דחוליות מפרקה ונמצא עושה כלי אבל קטנה כיון שאינה נופלת ליכא למיחש לכל זה וק"ל.
י״ב
מנעל שעל [גבי] האמום וכו'. עיין בש"ס דף קמ"א ויש להקשות שם לאביי דמוקי ליה ברפוי והיינו אליבא דחכמים דמטמאים דהא מוקי הברייתות הא ר' אליעזר והא רבנן היאך אפשר לאוקומי כן והא בהדייא תני ר"א דברפוי שרי וא"כ חכמים בהכרח יסברו דשרי אף באינו רפוי ויש לומר דיסבור אביי דלא פליגי הברייתות וחדא מיירי ברפוי וחדא באינו רפוי והוו ככו"ע אך קשה להחידושי הלכות שם כתב וז"ל הכא במאי עסקינן ברפוי וכו' והשתא הוה מצי לאוקומי הני ב' ברייתות כרבנן והא ברפוי הא באינו רפוי וכן לרבא וכו' אלא כיון דב' סתמא קתני משמע דבחדא גוונא איירו עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא לאביי בהכרח צ"ל דלא פליגי אלא חדא איירי ברפוי וחדא באינו רפוי וכדכתיבנא וצ"ע.
י״ג
מטלטלין וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד עד וגם זה דוחק. וקשיא לי דהא בש"ס קאמר אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של רעי מגלי והאי מכסי פי' אפילו אם נאמר דמאיס י"ל ומה גם דלא מאיס ודוק.
ט״ו
אוצר של תבואה וכו'. ופי' דבריו עיין להרב המגיד ז"ל ברם מ"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וז"ל ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפילו מנין גדול וכו' והיינו כשמואל וכגי' ואפי' טובא וסיים וז"ל ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או מה' אלא כל חד מפני לנפשיה עכ"ל. והיינו כרב חסדא וסותר עצמו מדידיה אדידיה ומדברי רבינו אלו שכתב כל אחד מפני לנפשיה נראה סותר למ"ש מרן בדעת רבינו וז"ל ומ"מ נ"ל וכו' אלא אחרים יכולים לפנות וכו' ודוק. גם מדברי רבינו אלו סתירה למ"ש הרה"מ בדעת רבינו דגריס כרב אחא משבחא יעו"ש וכמו שהקשה ג"כ הרב מרכבת המשנה נר"ו ועיין להרב ב"ח סי' של"ג ס"ק א' מ"ש בביאור דברי רב חסדא ושמואל ודבריו אינם מובנים על פי סוגיית הש"ס ורש"י בסוגיין דף קכ"ז גריס כגירסת ר' אחא משבחא שכתב ד"ה כדאמרי אינשי והוא הדין אפי' טובא ועיין במ"ש רש"י בביצה ריש דף ל"ו ד"ה התם תנן יעו"ש.
י״ט
אין גורפין וכו'. וקשה דבש"ס מוכח דטעמא דאיסורא דסילוק לצדדין משום דלא חזי דנמאס וכמ"ש רש"י ומוכרח דאל"כ מאי בעי ארישא פליגי או אסיפא פליגי וכו' והא כולה מתני' מטעמא חדא הוא וי"ל דאה"נ דבפרושא דארישא פליגי או אסיפא פליגי צ"ל כפרש"י אבל בפירושא דאו אתרוייהו פליגי פירושו משום דבין רישא ובין סיפא מטעמא חדא הוו וא"כ כד פשיט ליה דאתרווייהו פליגי נמצא שניהם מטעם אחד נינהו ואפשר דפי' כן משום דתני בברייתא אחד זה ואחד זה דמשמע דמטעם אחד הוי ועיין במ"ש התוס' שם ד"ה אבל ומ"ש בפרק המצניע דף צ"ה ועיין פסקי תוס' שם פרק תולין דכתבו וז"ל אסור לגרוף אבוס שבקרקע ודבריהם תמוהים וזה היפך ממ"ש בש"ס יעו"ש. וכן עלים וכו'. הכי איתא בשבת דף ק"מ ע"ב אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה וכו' אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש"י בשר מליח התלוי ליבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל [חי] באומצא ע"כ והקשה הרשב"א בחידושיו וכן התוס' לעיל דף ל"ט דלפי פי' למה מזכיר תליא והו"ל להזכיר בשר מליח גם הו"ל לאומרה לעיל פ' מפנין ועוד מוכח לעיל פ' מפנין דדג מליח חזי לאומצא. ולענ"ד נראה דלא קשיא כלל לרש"י דיש הפרש בין מליח למליח דיש מליח דעבר זמן עליו ונתבשל מחמת המלח וההוא כו"ע אוכלין אותו ויש מליח שנמלח ולא עבר עליו זמן כלל והרי הוא חי ומי שאוכל אותו הוא מי שאוכל חי באומצא ולכן מאי דנקט הכא תליא היינו טעמא דאיירי שלא עבר זמן על בשר מליח הלזו וצריכה היא להיות תלויה ומשו"ה לא אמרו פ' מפנין דמליח דהתם היינו שנתבשל מחמת המלח וכאן הוא חי וכן הוא בדג וק"ל. אך בהלכות פי' דתלא היינו העץ שתולין בו הבשר וזהו שכתב הרב המגיד ופי' בהלכות תלא דבשרא העץ שתולים בו הבשר לאפוקי מפי' רש"י ומ"ש אח"כ מטלטלין אותו עד סוף הלשון הוא מדברי הרשב"א ולא הוי הכל מדברי הרי"ף וראיה שסיים ע"כ כתב הרשב"א ומ"ש בתחילת דבריו ליתיה בהרשב"א וא"כ אין מקום למה שתמהו מרן בב"י והב"ח עליו דבהלכות כתבו איפכא יעו"ש.
כ״ב
היה מוטל בחמה וכו'. ועיין מ"ש מרן בכ"מ ובב"י סוף סימן שי"א הוסיף וז"ל ובהכי אתי שפיר מה שהכריח הרי"ף וכו' ובמ"ש נתיישב דלא הוה מצי לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס"ל כוותיה ע"כ ודבריו תמוהים דעדין קשה קושית הרז"ה במ"ש הרי"ף דלא קי"ל כר"י משום דרב הונא דהיתה בהמתו טעונה וכו' דלפי דבריו דההיא דרב הונא הוא היפך מר"י איך קאמר ליה ר"ש לרבי יצחק כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך הרי ר"ה ס"ל היפך אלא וודאי ליתא לדהרי"ף דאיך קאמר הכי והא רב הונא אי אפשר שיסבור הכי וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ו
ז׳
כדרך וכו'. ויבוא לצוד פי' לפמ"ש רבינו בפכ"ד הי"ג אם מתירין לו לטלטל הסולם שהוא כלי שמלאכתו לאיסור יבוא לעשות מלאכה דהיינו שיצוד ושפיר שייך דין זה הנוגע לדין מוקצה לטעם רבינו והראב"ד שכתב אין כאן מקום לזה שהשיג שם על טעם רבינו לטעמיה אזיל: אם יש תורת כלי וכו'. עי' בחידושי הרשב"א שבת דף קכ"ו מחלוקת רש"י ור"ת:
י״ב
מנעל וכו'. עי' ה"ה אפי' באינו רפוי מותר. ועי' בירושלמי פ"ק דביצה דף ה' ע"א לפי גי' הק"ע ופירושו מוכח דחולק על בבלי ודוקא ברפוי מותר אבל באינו רפוי לא וע"ש בש"י מ"ש שפירושו וגירסתו תמוה מאוד ולפ"מ שפירשתי אני שם אין כאן מחלוקת בין בבלי וירושלמי:
י״ג
ומטלטלין כנונא וכו' כגרף של רעי וכו'. פי' דרבינו בא ליישב מה שנתקשו בו למה לא ינער האפר עם השברי עצים ומ"ש בחידושי רשב"א ליישב משום דהאפר מתפזר וכ"מ בתוס' ביצה דף כ"א ע"ב מ"מ קשה הא יכול לנערה במקום אחד בקרן זוית שבבית ואח"כ לטלטל האפר לבדו ולהניח השברים ודוחק לומר דצריך גם למעט האפר הנדבק בשברים לזה כתב רבינו דאם ינערנו אז הוי גרף של רעי אם יניח בבית שברי עצים ואפר אע"ג שאח"כ יוכל לטלטל אין עושין גרף של רעי לכתחילה כנ"ל ונסתלק בזה השגת הראב"ד ועי' הה"מ. והנה הרמב"ן סובר אליבא דרבא שרי לטלטל כנונא אפי' אם האפר שבה אינו ראוי וה"ק מטלטלין כנונא אגב קטמא ואע"פ שיש שם אפר שאינו ראוי וגם שברי עצים אפ"ה אין המחתה אסורה משום זה משום דהני מילי טפלים לכלי וכו' ול"ד לאבן שבכלכלה. וכבר הביא הר"ן דבריו בס"פ כירה ולשיטת הרמב"ן ודאי קשה למה לא ינער האפר והשברים ולמה אנו מתירין לו דבר שא"צ וכי עדיף מכלכלה ופירות בתוכה דאם יוכל לנער האבן שצריך לנערו אלא ע"כ דגם רמב"ן סובר כסברת רבינו פה דאם ינער בבית נעשה כגרף של רעי ומדברי רבינו פה משמע קצת דלא סבר כשיטת הרמב"ן וכן העלה הר"ן בשיטת הרי"ף ועכ"פ סברת רבינו נכונה ולא פליג רבא עליה דאביי אלא כשהוא בתוך המחתה ומכוסה אבל בבית הוי כמו גרף של רעי:
י״ד
חוץ מגרוגרת וכו'. עי' בהגהת רמ"א או"ח סי' ש"י דאפי' גרוגרות וצמוקים בשל נכרי מותר אם לא בדבר שיש בו חששא דמחובר ועי' מ"ש בזה בס"ד בש"י בפ"ק דשבת דף ז' ע"ב ד"ה וחרנא:
ט״ז
עי' בזה בש"ג ר"פ מפנין באריכות לפרש דברי הטור:
כ״ג
מותר להוציאו לכרמלית וכו'. הנה לשיטת רבינו דפסק בפ"א כר"י במלאכה שאצ"ל א"כ דוקא לכרמלית מתירין אבל לשיטת הפוסקים כר"ש במלאכה שאצ"ל א"כ יש מקום להתיר גם להוציאו לרה"ר משום גדול כבוד הבריות אבל בחד"ר כתב דאליבא דכ"ע אסור ברה"ר שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו בדרבנן אבל לא מלאכה שאצ"ל דעיקרו מן התורה ומאן מפיס דלמא עביד לצורך גופה דמשכחת לה לצורך כדאמרינן בירושלמי ע"ש שכ"כ בשם ר"ח. ומ"ש הה"מ בשם הרמב"ן דא"צ ככר או תינוק שלא ירבה בהוצאות ולשיטתו דפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ודאי דצריך ככר ומטעם שכתב הרשב"א ולשיטת רבינו דפסק מלאכה שאצ"ל חייב משמע דס"ל כהרמב"ן מדלא הזכיר דבר מזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ו
י׳
במגיד והמפרשים ג"כ וכו'. נ"ב עיין מלחמות באורך.
י״א
בכס"מ מנורה של כו' יש לתמוה על דברי וכו'. נ"ב עיין חידושי ריטב"א.
י״ב
ושל כובסין כו' מוקצה. נ"ב יעוי' ההמ"ג ובירושלמי מבואר דמכבש כמו קרקע דמי ומשום סתירה וכן בתוספתא מוע"ק מכבש של כובשים כו' אין מחזירים לו ובחול המועד איירי דליכא מוקצה.
ט״ו
אוצר של תבואה כו'. שיטת רבינו מבוארת יפה בההמ"ג ובית יוסף דפוסק בהא כרב חסדא דדוקא ד' וה' קופות, ובהא פסק כשמואל דלא יגמור את האוצר משום אשווי גומות כהרז"ה והך ברייתא דאין מתחילין את האוצר הוא לדבר הרשות ובברייתא בגמרא היתה גירסתו כבגמ' דילן בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר להסתפק ממנה כו' ר"ש מתיר ופוסק כר"ש דמותר להסתפק ולאכול ממנה ודלא כגירסת ההלכות מותר לטלטלה ויעוי' בית יוסף מש"כ בזה וגירסא שלנו פשוטה וזה שכתב רבינו אעפ"י שמותר להסתפק ממנה ולעיל בהלכה י"ד מתחיל להסתפק ממנה בשבת כר"ש במוקצה ויעוי' חדושי רמב"ן בזה. אמנם פרט אחד רואה אנכי מרבינו שלא ביארו דדעתו דחד כי מפנה האוצר שלא להסתפק ממנו אלא לדבר מצוה לבהמ"ד וכיו"ב אסור לפנות כל האוצר וכדאמר שמואל שלא יגמור האוצר דחיישינן דלמא אתי לאשווי גומות ודין זה כתב רבינו לעיל פרק כ"א הלכה ב' לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות אבל כאן שכתב שרבים הן וסובר דכל אחד מפנה ה' קופות ולא יותר ומוכרח כל אחד לפנות לעצמו לכן שרי לגמור כל האוצר וכמו שכתב כל אחד כו' ממלא כו' עד שגומרין וכמו דמוכח לשון הגמרא ועימר רבי כל השדה כולה לגמרי רק שלא יכבד קרקעיתו של אוצר דאפילו בבית אסור אא"כ הי' רצוף באבנים כמוש"כ לעיל פרק כ"א וטעמו משום דכיון דרבים מפנו מדכרי אהדדי וכמו דאמר סוף פרק חבית גבי הבאת אלונטית בעשרה בני אדם. וזה נכון בדברי רבינו ודו"ק.
כ״ב
היה מוטל בחמה וא"ל מקום לטלטלו וכו'. עיין בכס"מ ודבריו נכונים דמשום עשיית מחיצה אעפ"י שהיא עראי גזרו אם לא לצורך חי, אבל בשביל המת לא התירו. אולם מה שאמר שהרי"ף השמיטה משום דלמ"ד כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל שרי לעשות מחיצה למת בשביל מת אינו דרבינו אלפסי מוכיח בריש מי שהחשיך מהך דאמר רב הונא דאם היתה הבהמה טעונה קרני דאומנא מביא כלים ומניח תחתיהן עיי"ש דשרי לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל ואפ"ה אמר רב הונא אין עושין מחיצה למת בשביל מת וע"כ דלא תלי' הא בהא ועיין מלחמות שכתב או דהאלפסי לא גריס כבר תרגמא רב הונא כו' ואולי לפ"ז יתכן דברי הכסף משנה אבל לפ"ז הרי נתברר טעם רבינו מדוע פסק כהך מימרא ודחי להך דרב ששת משום דלהאלפסי מוכח דרב הונא בעצמו לא סבר להך דרב יצחק וא"ת איך יתרץ רב ששת הך מימרא דרב הונא או דלא שמיע לי' או שיתרץ בצריך למקומו ולרבינו אלפסי לא ניחא לתרץ כן דא"כ מאי מקשה הגמ' מהך דתני' היתה טעונה טבלים ועששיות מתיר וכו' ואעפ"י שמשתברין לוקמא באין צריך למקומו. אבל רב ששת מוקי לדברי רב הונא בצריך למקומו וסתמא דתלמודא יסבור דרב הונא לא סבר כר' יצחק ומ"מ משום מת לא התירו לעשות מחיצה. וכן להראב"ד שהביא במלחמות א"ש פסק רבינו. ועיין במאור שפירש דרב הונא סבר דוקא בהפסד מרובה שרי לצורך דבר שאינו ניטל אבל לא בהפסד מועט וטעמו דבזה פליג רב הונא על ר' יצחק. דר' יצחק בעצמו סבר דאפילו לצורך הפסד מרובה ג"כ אינו ניטל לדבר שאינו ניטל וכמו דאמר בריש משילין דהא דתנן ומכסין את הפירות דווקא פירות הראוים אעפ"י שאמר שם דהוי הפסד מרובה יעו"ש וזוהי כונת התו' פרק כירה דף מ"ג ד"ה כבר תרגמה. ולפ"ז דברי התו' ישינים שכתבו ולעיל מיני' הו"מ לשנויי דשרי משום הפסד אלא דמשני שנויא חדא בצריך למקומו אינם. דהתם לר' יצחק פריך ואיהו סבר מפורש דוקא פירות הראוין מכסין אעפ"י שהפסד מרובה לא שרי טלטול לצורך דבר שאינו ניטל ודו"ק. ומה שהביאו רבנן בתוספות ורז"ה במאור דרב הונא סבר ע"כ דאינו ניטל אלא לצורך דבר הניטל מדאמר התם, התם בכולסא כו' מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו מוכח דלהפסד מרובה חששו ולמאי התירו וחששו כיון דמיירי בשליפי זוטרי שיכול לשמוט הכרים מתחתיהן ואינו מבטל כלי מהיכנו וע"כ דקא סבר דלא שרי לטלטל לצורך דבר שאינו ניטל ועיין במלחמות אולם כבר דחה את זה הרב המגיד בשם רשב"א לעיל פרק כ"א הלכה י' שלשעה טרם שישמוט אותן כיון שכדרכן אין לשוקלם בידים רק לשמוט אותן הוי כמבטל כלי מהיכנו ביטול לשעה וגם ביטול לשעה לא התירו אלא בהפסד מרובה. וכמה מחוורא שמעתתא דרבינו הרשב"א דבזה מתפרשת כל הסוגיא דלפ"ז נראה לדעתי דמה דקא משני בכירה דבטבל אין כאן משום ביטול כלי מהיכנו דכמתוקן הוא הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מ"מ הואיל ואסור לטלטל את הטבל כדתנן בריש מפנין הוי כמבטל כלי לשעה היכא שמניח עלי' שליפי זוטרי ועדיפא מינה ולכן לא קא שרו אלא היכא דקא פסיד לגמרי אם לא יצילנו ע"י כלי כמו דאמר חבית של טבל שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתי' דקא פסיד לגמרי ובהפסד מרובה שרו הא בהפסד מועט לא שרי בטבל לבטל כלי מהיכנו דעדיפא משליפי זוטרי וזה ברור. וכיון שזכינו לזה אתי שפיר התמי' הג' מה שתמהו רבנן בתוספות בכירה איך תני' היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות אעפ"י שמשתברין כו' מתיר החבלים והשקים נופלים מאליהם דהא טבל הוי כמתוקן ואמאי לא שרי ליטול ועיין במאור שכתב דלצדדין תני ובטבל אם אינו נוטלו מניח כלי תחתי' יעו"ש וזה דוחק גדול אולם לפ"ז ניחא דבטבל מיירי דומיא דזכוכית דלית להו הפסד מרובה ובכה"ג הוי כמבטל כלי מהיכנו לשעה שאסור בהפסד מועט ולהכי לא מצי לאוקמי הך ברייתא בשליפי רברבי דאיכא משום איסור דמבטל כלי מהיכנו דדומי' דטבל תני דאינו אלא כמבטל כלי מהיכנו לשעה והוי ג"כ בשליפי זוטרי הך דעששיות ומ"מ אסור להניח כלים תחתיהן וז"ב ועיין מש"כ המלחמות שם ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ו
א׳
כל כלי כו'. חוץ מכובד העליון כו'. עי' כאן ד' קכ"ג ע"א ע"ש בתוס' ובירושלמי שם:
י״ב
מכבש של בע"ב כו'. עי' בהה"מ ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא משכב ומושב פ"ז ה"ז ע"ש בהשגות ונראה דהיינו דאמרינן בירושלמי סוף פ"כ דכאן הדא אמרה מכבש עשאה אותה כקרקע ור"ל הך דזבים פ"ד וגם לפי מש"כ הראב"ד ז"ל שם דעל מכבש של כובסים יש אבנים א"כ יהיה זה תליא בהך דשבת ד' קכ"ה ע"ב ע"ש אם הוה בסיס ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ד' שם ובירושלמי פ"ד דשבת ע"ש:
י״ד
חבית שנתגלתה וכו'. עיין כאן ד' קכ"ח ע"ב: כיוצא בו קמיע כו'. כן מבואר בתוספתא פ"ה דכאן משום דיש עליו תורת כלי ועי' בתוס' שבת דמ"ו ד"ה ואמר ושם ד' ס"ד ע"ב ד"ה רבי ענני, ועי' תוס' מנחות ד' ל"ו ע"ב ורש"י סנהדרין דס"ח ע"א ע"ש ועיין בירושלמי שבת פי"ז גבי לווחין של ספינה אם היו נחותין ע"ג כלי ע"ש וזהו כהך כרכא דזוזא דשבת ד' י"ט ע"ב ועיין בתוספתא פרק י"א דשבת:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שבת פרק כ״ו
א׳
-העתקה מסוף פרק כ-[ והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות שבת פרק כ״ו
ב׳
מכבדות של תמרה וכו' שמכבדין בהן את הקרקע וכו' ככלי שמלאכתו להיתר וכו'. עכ"ל. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל מכבדות של תמרה וכו' ואע"פ שבפרק כ"א הלכה ג' כתב שאסור לכבד את הבית אא"כ היה רצוף באבנים מ"מ כיון שברצוף מותר וכו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל. ועיין לעיל פרק והלכה הנ"ל בד"ה ואסור לכבד את הקרקע וכו' אות ו' מה שכתבתי בס"ד דאפי' לכבד לאט לאט באופן שאינו משוה גומות ע"י מה שהוא מכבד את הקרקע אפילו הכי הוא אסור וכתבתי שם בס"ד טעם לזה וגם ראיות לדבר זה. ולפיכך שפיר הוכרח הרב המגיד ז"ל לומר פה שהיתר טלטול המכבדות אינו אלא מכח מה שמותר לכבד כשהקרקע היא רצופה. וק"ל. לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר וכו' שהרי שפין אותן ומתקנין אותן וכו'. עכ"ל. וכתב הרב המגיד ז"ל וז"ל לבנים שנשארו מן הבנין כו' ופירש"י ז"ל דאשתייר וכו' דהא השתא לא קיימו לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי יש עליהן. עכ"ל (רש"י ז"ל) עכ"ל הרה"מ ז"ל. ועיין בשבת דף מ"ג קרוב לסוף ע"א ת"ש פורסין מחצלת ע"ג לבנים כו' ובתוס' שם בד"ה דאייתור מבנינא וכו' ועיין במס' ביצה דף ל"ו ע"א וז"ל ת"ש פורסין מחצלת ע"ג לבנים בשבת וכו' דחזי למיזגא עלייהו. ת"ש פורסין מחצלת ע"ג אבנים וכו'. מקורזלות דחזיין לבית הכסא וכו' עכ"ל הגמרא. ולזה כתב רבינו ז"ל פה שראויין להסב עליהן וכו' דלבנים ראוין לכך שהם חלקים מה שא"כ סתם אבנים וכדמוכח מהך סוגיא דמס' ביצה הנ"ל דאבנים לא חזיין למיזגא עלייהו ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל למס' שבת דף קכ"ו ע"ב בד"ה ואמר ר' יהודה בר שילא אמר רב אסי וכו' שכתב כן להדיא דאבנים אינם ראוים לישיבה מכח הך ראיה ממס' ביצה הנ"ל והנאני. ודין אבנים מקורזלות לבהכ"ס עיין לקמן הלכה ד' ובהגהות מיימוני שם אות ב'. אמנם עדיין יש לדייק בלשון רבינו ז"ל במה שכתב תיבות הללו שהרי שפין אותן ומתקנין אותן וכו' שהם לכאורה דברי מותר שאם בא רבינו ז"ל בתיבות הללו להיות בנותן טעם למה הלבנים מותרות והאבנים אסורות הלא בזה כבר יש די והותר במה שכתב בשכבר וז"ל שראוין להסב עליהן וכו' מה לי בכך אם הם ראויין להסב עליהן מכח פעולת אדם ששפן ותיקנן לסיבה או שהם ראוין לסיבה במה שהן ראוים לכך בטבע. והנה הדבר ידוע שכל דברי רבינו ז"ל שקולים בפלס ומאזני משפט. ואין בהן לא חסר ולא יתר. אבל לפי דברי הרב המגיד ז"ל הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד כי הנה זה בא רבינו ז"ל לבאר בזה החילוק שיש בין הנך לבנים הנזכרים פה לבין נדבך של אבנים שהזכיר רבינו ז"ל לעיל בפרק הקודם הלכה כ"א ונדבך הם שורות אבנים חלקים ורחבים שראוין ג"כ לישב עליהן. והנה כתב שם וז"ל נדבך של אבנים אם חשב עליו מבעוד יום אם למדים מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דבנדבך של אבנים אפילו מחשבה אינה מועיל להתירן לישב עליהן בשבת אלא צריך דוקא שיעשה בהן מעשה שלמדום. ומאי שנא הכא. לפיכך כתבו רבינו ז"ל ורש"י ז"ל (שהביא הרב המגיד ז"ל הנ"ל). דתורת כלי עליהן וכנ"ל ובדאיכא תורת כלי עליהן מותר לטלטלן לצורך גופן או לצורך מקומן. וכדלעיל פרק הקודם הלכה ג' ד' וה'. אלא שרבינו ז"ל לשיטתיה הוא דשייט בפרק הקודם הלכה ו' שהוא פוסק דפירושו של תורת כלי עליו הוא. שהוא עשוי בצורת כלי. וזה שנקרא אין תורת כלי עליו הוא. שאינו עשוי בצורת כלי שהרי כתב שם וז"ל. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלו וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. לפיכך הוצרך כאן לומר מה שהלבנים אינם צריכים למידה כמו האבנים הוא שהרי שפין אותן ומתקנין אותן וכו' וכנ"ל. דהיינו שעשאן ותיקנן בצורת כלי. אבל רש"י ז"ל גם כן לשיטתיה שייט דבשבת דף קכ"ו ריש ע"ב בד"ה ה"ג ואמר רב יהודה וכו' ועוד בדבור שלאחריו המתחיל וכ"ת הכי נמי וכו' דפירש דתורת כלי עליו פירושו הוא שיהיה ראוי לשום תשמיש אחר יע"ש ברש"י ממילא לדידיה לשיטתיה אף אם לא שיפן ותיקנן אם רק הלבנים הם ראוים לשום תשמיש אחר הם נקראים בשם תורת כלי עליהן. וק"ל.
ז׳
סולם של עליה אסור לטלטלו שא"ע תורת כלי ושל שובך מותר להטותו וכו' לא יוליכו משובך וכו' עושה בחול ויבא לצוד וכו'. עכ"ל. א) והנה הראב"ד ז"ל כתב וז"ל אין כאן מקום לזה. עכ"ל השגות. והנה טרם שניישב השגתו נבאר בס"ד כוונת ההשגה מה היא. דלכאורה דברי השגות הנ"ל הם תמוהים וכדברי הספר החתום. דלמה זה ועל מה זה אין כאן מקומו של דין זה. כיון דהוא מיירי פה בשבת. וכל דיני הפרק הזה הם המדברים הכל מדיני וחלוקי איסורי טלטול מוקצה בשבת. אין לך התייחסות גדול ממה שיש להדין הזה בפרק הזה. ובמגדל עוז עמד בזה עיין עליו אך לא שם לב ליישב דברי הראב"ד ז"ל וחשבו כאילו לא בדעת ידבר וריח כביר אמרי נועם וחלילה לו לגדול אדונינו הראב"ד ז"ל מאלה ודפחיתא מניה. ועיין במגיד משנה מה שכתב בזה שנראה שרצה ליישב דברי השגות הראב"ד ז"ל וגם השגתו על רבינו ז"ל. אבל לכאורה גם דברי הרב המגיד ז"ל הם תמוהים אם לא שנאמר שכוון במלותיו הקצרות לכל הדברות והאמורות אשר נאמר בס"ד וקמי שמיא גליא. והנראה לענ"ד בס"ד בביאור כוונת השגתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל. הוא עפ"י מה שרבינו ז"ל פסק לעיל פרק כ"א הלכה ל"ו וז"ל במה ד"א במי שמזונתן עליו. כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית וכו' אבל מי שאין מזונתן עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי מבואר באר היטב בדבריו דלפני יוני שובך אסור ליתן לפניהם מזונות. ואם כן הוא קשה על דינו של רבינו ז"ל פה. שכתב והוא במה שכתב דסולם של שובך מותר להטותו מחלון לחלון אבל אסור להוליכו משובך לשובך וכנ"ל. דיאמר נא דלאיזה צורך יטה כלל הסולם מחלון לחלון או יוליכנו משובך לשובך ביום השבת. דהא לצודן ולשחטן תרווייהו אסירין ביום השבת. וליתן לפניהם מזון ומים גם כן אסור ביום השבת ואם כן דין זה אין לו שום מציאות ושייכות ביום השבת רק ביו"ט הוא דשייך דין זה. ואיפו זאת לכאורה יפה השיג הראב"ד ז"ל לרבינו ז"ל במה שכתב אין כאן מקום לזה וכדלעיל. שהרי דין זה של סולם של שובך וכל חלוקי דיניו אין לו מקום פה בדיני שבת שאין להם אפשריות המציאות ביום השבת. אבל מקום משכן כבודו של דין זה הנה הוא לקמן בהל' שביתת יו"ט כי ביו"ט הוא דשייך לחלק בין סולם של עליה לבין סולם של שובך וכל חלוקי דיניו של להטותו מחלון לחלון או משובך לשובך וק"ל. ולכאורה עדיין קשה על הראב"ד ז"ל דמה זו השגה שהשיג על רבינו ז"ל. דהא אפילו ביום השבת גם כן יש לו מציאות שהוא צריך לסולם של שובך ולהטותו מחלון לחלון ומשובך לשובך. והוא דדלמא בעל השובך רוצה לסייר נכסיה אם פרחה אחת מהן או מתה או לראות את הנולד אם הולידו. וכדומה שאר דברים שיש השתנות בשובך חדשים לבקרים. אמנם זה אינו דהא במסכת ביצה דף ט' ע"א אמרו בגמרא הטעם ליאסר טלטול סולם אפילו של שובך ברשות הרבים. משום שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. וברשות היחיד גם כן הוא אסור מטעם דבכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ע"ש בגמרא באריכות ומעתה הנה כי כן צא ולמד. דבשלמא אם היה רשאי ליתן לפניהם מזונות שהיו מזונתן עליו. שאז יש בזה משום איסור צער בעלי חיים דאורייתא העופות וגם איכא פסידא אם לא יתן לפניהם מזונות והנה אפשר לומר דהתירו פרושים את הדבר ולא חששו חכמים להך איסור קל של כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וכמו שמצאנו ועינינו ראו בהרבה מקומות בש"ס שהתירו חכמים הרבה איסורי דרבנן בשביל איסור צער בעלי חיים דבהמה. אף למאן דאיסור צער בעל חיים אינו אלא מדרבנן מכל מקום איסורו חמור מאד. אבל איסור זה של כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור הוא איסור קל והרבה הקילו בו. ועיין בתוס' דשבת דף ס"ה ובמסכת כתובות דף ס' ע"א בגמרא ובתוס' שם וביתר מקומות בש"ס ובפוסקים לפיכך הוצרך רבינו ז"ל להמציא מדעתו היפה ליאסר טלטול סולם של שובך משובך לשובך מטעם גזירה חדשה והוא שמא יצוד וכדבר האמור לעיל. וכל זה אם היה מזונתן עליו. אבל לא כן לפי האמת דיוני שובך אין מזונתן עליו. ואינו רשאי ליתן לפניהם מזונות וכדלעיל רק שהוא רוצה לטלטל את הסולם של שובך כדי לראות בשובך כל מה נעשה בו חדשות. בשביל דבר הרשות הזה בודאי לא התירו חכמים הך איסור דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ואם כן קשה דלא היה צריך רבינו ז"ל לחדש גזירה חדשה מה שלא נזכר ממנה כלל בגמרא והוא גזירה שמא יצוד. אלא היה יכול להיות בנותן טעם דסולם של שובך אסור להטותו ולהוליכו משובך לשובך כיון דברשות הרבים הוא אסור מכח החשש של הרואים הם המדברים ויאמרו שלהטיח גגו הוא צריך להך הולכת הסולם אפילו של שובך. וממילא נמי דהוא אסור אפילו ברשות היחיד דהא זה הכלל דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ומאי שנא הכא שיהיה מותר. בשלמא גבי יום טוב שפיר הוצרך רבינו ז"ל לומר הטעם הזה של גזירה שמא יבא לצוד מהם. דהא גבי יום טוב שייך גביה למימר שהוא הולך לשובכו לצורך מצוה דהיינו לצורך שמחת יום טוב לדידן דמקילין ביו"ט משום שמחת יו"ט בהרבה דברים שפיר היה אפשר לומר דלא היה ראוי ליאסר אפילו ברשות היחיד מכח זה הכלל דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור דאיסור זה הוא איסור קל וכנ"ל וראוי לדחותו מפני מצות שמחת יום טוב. לפיכך הוצרך רבינו ז"ל להמציא מדעתו היפה טעם חדש והוא דגזרינן שמא יבא לצוד ממנו. ועיין לקמן בהלכות שביתת יום טוב פרק חמישי הלכה ד'. אבל אם כן הוא אין זה מקומו פה בהלכות שבת אלא כי הוא זה לקמן בהלכות שביתת יום טוב שם ביתו. (אלא דרבינו ז"ל לשיטתיה הוא דשייט במה שלא אסרו ביו"ט מטעם הך גזירה שמא יבא לצוד ממנו כיון דהוא פסק לקמן בהל' שביתת יו"ט פרק ראשון הלכה ה' דצידה ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל ובמגיד משנה שם מה שכתבו בזה. ממילא רבינו ז"ל לשיטתיה ביו"ט הוה לי' רק גזירה לגזירה דלא גזרינן). ועיין לעיל פרק שנים ועשרים הלכה כ' זה הוא הנראה לענ"ד בס"ד בכוונת השגתו של הראב"ד ז"ל על רבינו ז"ל במה שכתב אין כאן מקום לזה וכאמור לעיל וראוים הדברים למי שאמרן ולכאורה השגתו השגה אלימתא היא ואשוב אתפלא על רבינו הגדול ז"ל איך לא שת לבו לב חכם לזאת ודו"ק. איברא אם זהו היתה כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב דעת רבינו ז"ל בפשיטות מאד ולהסיר מעליו השגתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל. והוא דרבינו ז"ל סבירא ליה כסברת ה"ר אברהם מבורגיל ז"ל שהובא בתוספות דמס' ביצה דף ט' ע"ב בד"ה מאי דקא שרי ת"ק וכו' ובתוס' דערובין דף ע"ז ע"ב בד"ה אי הכי אפילו צורי וכו' ובפסקי הרא"ש ז"ל בשני מקומות הללו במס' ביצה ובערובין התם. ובהגהות מיימוני לקמן בהלכות שמחת יו"ט פרק חמישי הלכה ד' מ"ש. והוא דדוקא ביו"ט הוא דאסור לטלטל הסולם אפילו בביתו הואיל וביו"ט הוצאה מותרת גזרינן שמא יוציא את הסולם לחוץ לרשות הרבים ויאמרו כל רואיו כי להטיח גגו הוא צריך. אבל לא כן בשבת דשפיר מותר לו לטלטל הסולם בביתו הואיל ובלאו הכי אינו יכול להוציאו לחוץ ברשות הרבים ביום ההוא מפני איסור הוצאה של שבת. שוב ליכא למיחש גביה להך גזירה שמא יאמרו הרואים להטיח גגו הוא צריך להסולם כי בבית אין רואה יע"ש בתוס' ובהגהות מיימוני שם. ולפיכך הוכרח רבינו ז"ל לומר דטעמו של איסור טלטול סולם של שובך משובך לשובך הוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ועל ידי זה ישכח כי קדוש היום לאדונינו כי שבת היום ויבא לצוד מהן. אבל לעולם רבינו ז"ל מיירי שהוא רוצה לסייר נכסיה לראות מה נתחדש בשובך ההוא או בשובכים ההם הלילה הזה או היום שעבר וככל הדברים האמורים לעיל בס"ד ונסתלקה בזה השגת הראב"ד ז"ל הנ"ל. ודו"ק. ב) האמנם מה שצריך עוד לבאר בס"ד בדברי רבינו ז"ל הללו פה. כי הוא זה. דדבר זה שכתב רבינו ז"ל פה דסולם של עליה שהיא מוקצה מטעם שאין עליו תורת כלי וכאמור לעיל ריש אות הקודם. אומר אני בס"ד. דרבינו ז"ל בדבר זה לשיטתיה הוא דשייט ואהני ליה שיטתיה. והיינו דהוא ז"ל פירש לעיל בפרק הקודם הלכה ו' בהא דאמרינן בכולהו תלמודא. דבר זה אין תורת כלי עליו. דפירושו הוא שאינו עשוי הדבר ההוא בצורת כלי. וז"ל שם. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלן וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. ועיין במגיד משנה שם. אבל לא כן לפי פירושם של רש"י ז"ל בשבת דף קכ"ו ריש ע"ב בד"ה ה"ג ואמר רב יהודה וכו' ובדבור של אחריו מתחיל וכ"ת הכא נמי דאיכא וכו' ובתוס' שם בד"ה וכי תימא הכי נמי וכו' בהך דאמרינן אין תורת כלי עליו כל מר ומר לפי שיטתיה יע"ש בתוס' היטב ובחידושי הרשב"א ז"ל בד"ה הא דא"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי וכו' ובדבור שלאחריו המתחיל וא"ר יהודה בר שילא אמר רב אסי וכו'. הנה כי כן אין סולם של עליה מוקצה כלל מהטעם הזה שכתב רבינו ז"ל שאין תורת כלי עליו. (ועיין לעיל הלכה ב' בד"ה לבנים שנשארו מן הבנין וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה). וק"ל. ברם לכאורה היה נראה בס"ד לענ"ד לומר טעם אחר מה מוקצה יש בסולם של עליה והיינו מטעם שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. שהרי עיקר תשמישו של סולם של עליה הנה היא להטית גגו ולתקנו. וכל דבר שעיקרו מיוחד למלאכת איסור. אף שעושין בו גם כן מלאכת היתר. מכל מקום זה שמו אשר יקרא לו כלי שמלאכתו לאיסור וכל חקותיו ומשפטיו וכמבואר כן להדיא במגן אברהם סי' שי"ג סעיף א' סק"ד גבי קנה שמוסקין בו את הזתים יע"ש במג"א. ודבר זה שכתב המגן אברהם לעיל סי' ש"ח סעיף ד' ס"ק ט' דכלי שהוא מלאכתו לאיסור ולהיתר שמותר לטלטלו יע"ש במג"א. היינו כשהוא מיוחד לשניהם לההיתר ולהאיסור בשוה שאין זה עיקר יותר מזה. אבל לא כן כשהאיסור הוא העיקר אז נקרא בשם כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כמו כלי שאינו אלא רק מלאכתו לאיסור. וכדבר האמור. כך היה אפשר לומר טעם מה שאסור לטלטל סולם של עליה. והדבר הזה שאמרנו דסולם של עליה עיקר תשמישו הוא לדבר איסור להטיח גגו ולתקנו. לא מלבי בדיתי הדבר הזה מכח הסברא גרידא כי אם לענ"ד נראה בס"ד דבר זה מוכרח מן הסוגיא דמס' ביצה דף ט' הנ"ל והוא דאם לא כן אלא דנאמר שאין עיקר תשמישו של סולם של עליה לאיסור אם כן תקשה לן לפי הלישנא קמא דרב חנן בר אמי בסוגיא דהתם דקאמר וז"ל דבית שמאי סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך. ובית הלל סברי שובכו מוכיח עליו וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. אם כן מוכח מזה דאפילו סולם של שובך גם כן הוא ראוי להטיח בו גגו. אלא דשובכו מוכיח עליו שאין כוונתו להטיח בו גגו. אלא מה שהוא נושא הסולם ההוא כוונתו הוא שהוא צריך להסולם לצורך השובך שלו. וכן מוכח ממה שפסק רבינו ז"ל לקמן בהל' שביתת יו"ט פרק חמישי הלכה ד' כלישנא בתרא דהסוגיא דמס' ביצה התם דאפילו סולם של שובך נמי אסור לטלטלו דחיישינן שמא יאמרו הרואים להטיח גגו הוא צריך יע"ש. הרי מבואר מזה דסולם של שובך הוא גם כן ראוי להטיח בו גגו. ואחרי כי כן דמוכח דסולם של שובך ג"כ ראוי להטיח בו גגו קשה לענ"ד לפי הלישנא קמא ותנאי טובא בהך סוגיא דהתם ע"ב דמחלקי בין סולם של עליה לבין סולם של שובך ומטעם שובכו מוכיח עליו. דמה יושיענו זה דהא סוף סוף הוא ראוי ואפשר להשתמש בו ג"כ להטיח בו את גגו ועדיין יחשדוהו הרואים ויאמרו שהוא צריך לאותו הסולם של שובך להטיח בו את גגו. וצריכין לומר ע"כ דאין חושדין את האדם כשרואין אותו שנושא כלי שיעשה בו מלאכה אם אין עיקרו של הכלי ההוא עומד לכך למלאכת האיסור ההוא שיחשדוהו בו. אלא כך הוא דרכן של בני אדם לחשוב מחשבות כשרואים לאחד שהוא נושא כלי מה שיעשה בו הדבר ההוא שעיקרו של הכלי הוא עומד לכך. אם יהיה עיקרו עומד לעשות בו מלאכת היתר אז יאמרו שיעשה בו דבר המותר לעשות. ואם יהיה עיקרו עומד לעשות בו מלאכת איסור הנה יאמרו שיעשה בו דבר שהוא אסור לעשותו. ואם כן בסולם של שובך ששובכו מוכיח עליו שעיקרו הוא עומד ועשוי להשובך ועל צד הזרות והמיעוט שיעשה בו ג"כ הטחת הגג לפיכך כשיראוהו נושא סולם של שובך לא יחשדוהו שירצה להטיח בו גגו אלא יאמרו שיעשה בו במה שעיקרו עומד לכך שהוא לצורך שובך. משא"כ בסולם של עליה שעיקרו הוא עשוי ועומד לצורך הטחת הגג ותיקונו. אף הרואים נושא הסולם ההיא הנה יאמרו שהוא צריך לו למה שעיקרו עומד לכך דהיינו להטחת הגג ותיקונו. סוף סוף זאת תורת העולה היא העולה מן האמור דמוכח מהך סוגיא דביצה האמור לעיל מזה דסולם של עליה עיקרה היא עומדת לעשות בה מלאכת האיסור וכנ"ל. וממילא הוה ליה הך סולם של עליה כלי שמלאכתו לאיסור וזה הוה מוקצה גמור ואסור לטלטלו. איברא מה שרבינו ז"ל הוא בנותן טעם לאיסור טלטול סולם של עליה מטעם שאין תורת כלי עליו ולא אמר מכח הטעם שכתבנו בס"ד לעיל מזה מטעם איסור מוקצה הואיל ומלאכתו לאיסור. זה אינו דרבינו ז"ל לשיטתיה הוא דשייט בזה. דהא הוא ז"ל פסק לעיל פרק הקודם הלכה ג' הלכה ה' דלצורך גופו או לצורך מקומו מותר לטלטל בשבת אפי' כלי שמלאכתו לאיסור יע"ש. ושם הלכה ו' מבואר דדבר שאין עליו תורת כלי אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו יע"ש בפרק הקודם. ולפיכך ראה רבינו ז"ל להעתיק טעם איסור המוקצה בסולם של עליה שהוא משום דאין תורת כלי עליו דהוא חמיר טפי שאז אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו. ויהיה איך שיהיה זאת התרומה ודבר היוצא מן הכלל האמור. דאף לרש"י והתוס' בשבת דף קכ"ו ריש ע"ב שהבאתי לעיל ריש אות זה דאף לדידהו דסולם של עליה אינו מוקצה מחמת שאין עליו תורת כלי אבל הא מיהא גם הם מודים ואזלי לדינו של רבינו ז"ל דסולם של עליה אסור לטלטלו אך לא מטעמו של רבינו ז"ל הנ"ל אלא מטעם שהוא לפחות כלי שמלאכתו לאיסור וכאמור. ודו"ק. ג) ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור בס"ד באות הקודם דסולם של עליה הוא אסור לטלטל משום מוקצה לא בלבד לפי דעת רבינו ז"ל אלא אפילו לדעת רש"י והתוספו' ז"ל ג"כ יש בו משום מוקצה לפחות מטעם שהוא כלי שמלאכתו לאיסור וכדלעיל. הנה מקום אתי עמי בס"ד ליישב בזה דברי הטור בא"ח בסי' תקי"ח (ועיין בש"ע שם סעיף ד' ובטורי זהב שם ס"ק ד') במה שלכאורה נראים כסתרי אהדדי. וביאור דבר זה הוא שבסי' תקי"ח כתב הטור וז"ל מותר לטלטל הסולם משובך לשובך כו' והני מילי כו' של שובך כו' אבל גדול כגון של עליה אסור לטלטלו ואפילו בבית וכו' עכ"ל הטור יע"ש. ומרן ז"ל בספרו בית יוסף שם תמה עליו דדבריו בסימן הנ"ל הם סותרים לדבריו שכתב לעיל סי' ש"ח (עיין בש"ע שם סעיף י"ט ובמגן אברהם שם ס"ק ל"ח). דאילו בסי' תקי"ח הנ"ל משמע דפוסק דלא כהרב רבינו אברהם מבורגיל ז"ל מה שהבאתי לעיל סוף אות ראשון שהובא בתוס' דערובין ובמס' ביצה ובהגהות מיימוני יע"ש אלא דסבירא ליה להטור כתירוצו של רבינו תם ז"ל בתוס' הנ"ל דהדבר תלוי בגודל וקוטן של הסולם ואילו לעיל בסי' ש"ח הנ"ל משמע דהטור פוסק כרבינו אברהם מבורגיל ז"ל דלחלק יצא בין שבת לבין יו"ט. שהרי הוא פוסק שם דאפילו סולם של עליה ג"כ מותר לטלטלה בחצר בשבת וא"כ לכאורה דברי הטור הנ"ל סתראי נינהו יע"ש בבית יוסף שהאריך בזה ולבסוף הניחו בצ"ע. (ועיין בבית חדש בסי' תקי"ח אות ז' ובטורי זהב שם סק"ד שהאריכו בזה). אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא וצדקו יחדיו דברי הטור הנ"ל ואין בשפטיו כושל והוא דהטור סבירא ליה ג"כ כרבינו ז"ל לדינא דסולם של עליה הוא מוקצה וכאמור לעיל באותיות הקודמות. אבל לא מטעמו של רבינו ז"ל. דאילו רבינו ז"ל קאמר הטעם דהוא אסור משום מוקצה הואיל ואין תורת כלי עליו וכאמור לעיל באות הקודם. אבל הטור רוח אחרת אתו עמו והוא דהטור סובר כשיטתו של רש"י ז"ל או כשיטתו של רבינו תם ז"ל בתוס' דשבת דף קכ"ו ריש ע"ב שהבאתי לעיל ריש אות הקודם דלדידהו גם סולם של עליה מיקרי שיש עליו תורת כלי. עיין בטור א"ח בסי' שי"ג שהביא שם שני הדיעות של רש"י ז"ל ושל רבינו תם ז"ל הנ"ל אלא דהטור סובר דסולם של עליה הוא מוקצה מכח הטעם שנתבאר באות הקודם והוא דהוה ליה כלי שמלאכתו לאיסור. והטור סבירא ליה ג"כ כדעת הרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל דבשבת מוקצה מותר וביו"ט מוקצה אסור ועיין בטור א"ח בסוף סי' תצ"ה שהביא שני הדיעות ולא הכריע בניהם. אבל דבריו מטין ונראים שם דהעיקר הוא בעיניו כדעת הרי"ף וסייעת מרחמוהי ז"ל שהביא שם. ואם מפני שהביא הדעה האחרת החולקת על הרי"ף וסייעתו ז"ל באחרונה יע"ש. הא אחר אחרון אני שבסוף כולם כתב דעת רבינו חננאל ז"ל דסובר דבמוקצה מחמת איסור בשבת שרי וביו"ט אסור יע"ש בטור. וא"כ נראה מזה שהוא פסק כדעת רבינו חננאל ז"ל הנ"ל. ולפיכך הכא בסי' תקי"ח דמיירי ביו"ט דיש בו איסור מוקצה וביותר מוקצה מחמת איסור דהוא אסור ביו"ט. ולפיכך פסק הטור דאסור לטלטל סולם של עליה אפילו בבית. והיינו מטעם מוקצה שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. לא כן לעיל בסי' ש"ח דשם מיירי הכל משבת וכמבואר מעצמו שם ובשבת הא ליכא איסור מוקצה וביותר מוקצה כזה שהוא רק מחמת שמלאכתו לאיסור דלפי דעת הטור דפוסק כרבינו ז"ל לית ביה בשבת משום איסור מוקצה וכדבר האמור לפיכך שפיר עביד הטור התם דפסק להתיר טלטול סולם של עליה בחצר. (ועיין לקמן בהל' שביתת יו"ט פרק ה' הלכה ד' בד"ה אין מוליכין את הסולם וכו' שהארכתי עוד בזה בס"ד תדרשנו משם) ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שבת פרק כ״ו
י״ח
חבילי סיאה כו' הכניסן לעצים אין מסתפקין מהן בשבת. משמע דדוקא בשבת שאין ראויין להסקה הוא דאין מסתפקין מהן כשהכניסן לעצים אבל ביו"ט שראויין להסקה מסתפקין מהן לצורך אחר אף כשהכניסן לעצים. ואע"ג שכתב רבינו בפ"ד דיו"ט שאין סומכין הקדירה בבקעת ביו"ט לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ביו"ט. היינו דוקא בעצים ממש וכהאי גוונא דבר שאינו ראוי למאכל בהמה כלל רק להסקה. לא ניתנו אלא להסקה. אבל דבר שראוי ג"כ למאכל בהמה תורת אוכל עליה ושרי לטלטולי ביו"ט אף שהקצהו לעצים ולהסקה ומשום הכי גבי חבילי סיאה אף שהכניסן לעצים מ"מ כיון דחזו נמי לבהמה שרו לטלטולי ביו"ט. וכן יש להוכיח ממ"ש הרשב"א בחידושיו והר"ן בשם הרמב"ן בסוף פרק נוטל לדעת הרי"ף גבי תמרי פרסייתא אסור דהיינו גרעינין להסקה עומדין וכי אמרינן בפרק במה מדליקין דלרבי שמעון דלית ליה נולד שרי לטלטולינהו הני מילי ביו"ט דחזו להסקה וכיון שראויין הן ועומדים לכך שרי נמי למשדינהו לחיותא. אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצים הם. ואע"ג דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה ובשבת לא חזו להסיק אסור לטלטלן וכתבו שכן נראה דעת הרי"ף. ואע"ג דהרי"ף פסק בביצה כסתם מתניתין דאין סומכין הקדירה בבקעת ביו"ט שלא ניתנו עצים אלא להסקה ואפילו הכי מתיר לטלטל ביו"ט הגרעינין שלא להסקה כיון דחזו למאכל בהמה ואע"פ שאין עומדין לכך וגם לא חזו כמות שהן בלא תיקון. אפילו הכי מותרין בטלטול ולא הוו מוקצה כיון דחזו להסקה וכן משמע בביצה (דף כ"א) וע"ש ברא"ש. וא"כ אפי' שלא לבהמה מותרין בטלטול מהאי טעמא. וכן משמע בסוגיא דשבת (דף כ"ח) ע"ש ודו"ק: ועפ"ז צדקו דברי הגהות אשר"י שכתב בפ"ק דביצה דמותר לטלטל החלבים ביו"ט ולא הוו מוקצה דחזו להדלקה ורצונו לומר דאף שמטלטלן שלא להדלקה מ"מ שרי שהרי חזו לכלבים ואף שאין עומדין לכך שיאכילן לכלבים מ"מ כיון דחזו להכי ועומדים להדלקה שרי לטלטלינהו ביו"ט שלא להדלקה ואף שנשחטו ביו"ט דמתחילה לא היה עומד לכך לא הוו נולד לרבי שמעון דמידי דהוי אתמרי פרסייתא דלא הוו נולד לר"ש אף שעומדים השתא להסקה מה שלא היה בתחילה משום דעדיין ראויין לבהמה מהני האי טעמא להתיר לטלטלן ביו"ט וכ"כ בגליון המג"א בסי' תצ"ט ליישב דברי הגהות אשר"י דלר"ש לא הוי נולד כיון שראוי עדיין לבהמה ודלא כמג"א שם. ומה שהקשה הקרבן נתנאל על הגליון דלא מהני מה שראוי לכלבים כיון שאינו עומד לזה ואין דעתו לכך. גם המג"א עצמו כתב כן בסוף סימן תמ"ו. אך זה אינו דביו"ט מהני זה בדבר העומד להסקה כיון שראוי לבהמה אף שאין עומד לכך. ועיין במג"א ריש סימן תקט"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות שבת פרק כ״ו
ה׳
הגמי"י סי' ד': כרב הונא דהוא בתראה ע"כ. ובגיטין (ז') פירש"י דרב חסדא תלמיד ר"ה היה. והתוס' בפ' הדר כתבו דהיה תלמיד חבר שלו: שם ודלא כרב דאמר כו'. צ"ל ודלא כרב חסדא דאמר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבת כ״ו, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל