הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק כ״ה

ספר זמנים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק כ״ה
הלכה א׳
יֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר וְהוּא הַכְּלִי שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ בְּחל. כְּגוֹן כּוֹס לִשְׁתּוֹת בּוֹ וּקְעָרָה לֶאֱכל בָּהּ וְסַכִּין לַחְתוֹך בּוֹ בָּשָׂר וּפַת וְקֻרְנָס לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ב׳
וְיֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר וְהוּא הַכְּלִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ. כְּגוֹן מַכְתֶּשֶׁת וְרֵיחַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָסוּר לִכְתּשׁ וְלִטְחֹן בְּשַׁבָּת:
הלכה ג׳
כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר בֵּין הָיָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֶבֶן אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. בֵּין בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ. וְכָל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר בֵּין הָיָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָנִים אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אֲבָל בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי אָסוּר:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. מְטַלְטֵל הוּא אֶת הַקְּעָרָה שֶׁל עֵץ לֶאֱכל בָּהּ אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמָהּ. אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּנֵב. וְזֶה הוּא בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ. וְכֵן אִם טִלְטֵל אוֹתָהּ מִן הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּשׁ וְתִשָּׁבֵר אוֹ מִן הַגְּשָׁמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְפַּח וְתִפָּסֵד הֲרֵי זֶה מְטַלְטֵל בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ וּמֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּהּ לְהֶתֵּר:
הלכה ה׳
וְכֵן מְטַלְטֵל הוּא הָרֵחַיִם אוֹ הַמַּכְתֶּשֶׁת לְשַׁבֵּר עָלֶיהָ אֱגוֹזִים אוֹ לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לַמִּטָּה וְזֶה הוּא לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְטַלְטְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר וְלֹא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּנֵב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּלִי כְּגוֹן אֲבָנִים וּמָעוֹת וְקָנִים וְקוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר לְטַלְטְלָן. אֶבֶן גְּדוֹלָה אוֹ קוֹרָה גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אִם יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ מְטַלְטְלִים אוֹתָהּ. דַּלְתוֹת הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כֵּלִים לֹא הוּכְנוּ לְטַלְטֵל לְפִיכָךְ אִם נִתְפָּרְקוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְכֵן הֶעָפָר וְהַחוֹל וְהַמֵּת אֵין מְזִיזִין אוֹתָן מִמְּקוֹמָן. וּבֶן שְׁמוֹנָה חַי הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ:
הלכה ז׳
מֻתָּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְתַשְׁמִישָׁהּ. כֵּיצַד. נוֹטֵל אָדָם קֻרְנָס לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים. קוֹרְדוֹם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבֵלָה. מְגֵרָה לְגָרֵר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג לָתֵת עָלָיו אֹכֶל לְקָטָן. אֶת הַכּוֹשׁ וְאֶת הַכַּרְכָּר לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל סַקָּאִין לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת. אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת לֵישֵׁב עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
וּמְטַלְטֵל אָדָם מַחַט שֶׁל יָד הַשְּׁלֵמָה לִטּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. אֲבָל אִם נִטַּל הַקָּצֶה הַנָּקוּב שֶׁלָּהּ אוֹ הַקָּצֶה הַחַד שֶׁלָּהּ אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. וְאִם הָיְתָה גּלֶם וַעֲדַיִן לֹא נִקְּבָה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ:
הלכה ט׳
כָּל כְּלִי שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו שֶׁמָּא יִפְחֲתוּ דָּמָיו כְּגוֹן כֵּלִים הַמֻּקְצִים לִסְחוֹרָה וְכֵלִים הַיְקָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁמַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן שֶׁמָּא יִפָּסְדוּ אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. כְּגוֹן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחְרֵשָׁה וְסַכִּין שֶׁל טַבָּחִים וְחֶרֶב שֶׁל אוּשְׁכָּפִים וְחִצִּין הַחֲרָשִׁים וְקֻרְנָס שֶׁל בַּשָּׂמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י׳
כָּל כְּלִי שֶׁהֻקְצָה מֵחֲמַת הָאִסּוּר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. כְּגוֹן נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּשַׁבָּת וְהַמְּנוֹרָה שֶׁהָיָה הַנֵּר עָלֶיהָ וְשֻׁלְחָן שֶׁהָיוּ עָלָיו מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה הַנֵּר אוֹ שֶׁנָּפְלוּ הַמָּעוֹת אָסוּר לְטַלְטְלָן. שֶׁכָּל כְּלִי שֶׁהָיָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱסַר לְטַלְטְלוֹ כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ הַדָּבָר שֶׁגָּרַם לוֹ הָאִסּוּר:
הלכה י״א
אֲבָל כְּלִי הַמֻּקְצֶה מֵחֲמַת מֵאוּסוֹ כְּגוֹן נֵר יָשָׁן שֶׁל נֵפְט וּכְלִי הַצּוֹאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת אִם הֻצְרַךְ לָהֶן:
הלכה י״ב
כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן כְּגוֹן דַּלְתוֹת שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל בֵּין שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת בֵּין שֶׁנִּתְפָּרְקוּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל אוֹתָן דְּלָתוֹת. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בֵּין קֹדֶם הַשַּׁבָּת בֵּין בְּשַׁבָּת שִׁבְרֵיהֶן נִטָּלִין וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְרֵיהֶן עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן. כֵּיצַד. שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית. שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁבָרִים רְאוּיִין לִמְלָאכָה כְּלָל אָסוּר לְטַלְטְלָן:
הלכה י״ג
כָּל כִּסּוּיֵי הַכֵּלִים נִטָּלִים בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. הָיָה כְּלִי מְחֻבָּר בַּקַּרְקַע כְּגוֹן חָבִית הַטְּמוּנָה בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ בַּכִּסּוּי שֶׁלָּהּ בֵּית אֲחִיזָה מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּסּוּיֵי הַקַּרְקָעוֹת כְּגוֹן בּוֹרוֹת וַחֲרִיצִין אֵין מְטַלְטְלִין כִּסּוּי שֶׁלָּהֶן אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה. כִּסּוּי הַתַּנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּית אֲחִיזָה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ:
הלכה י״ד
שְׁנֵי דְּבָרִים אֶחָד אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְאֶחָד מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ וְהֵן סְמוּכִים זֶה לָזֶה אוֹ זֶה עַל זֶה אוֹ זֶה בָּזֶה וּבִזְמַן שֶׁמְּטַלְטְלִין אֶחָד מֵהֶן יְטַלְטֵל הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה צָרִיךְ לַדָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ מְטַלְטְלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר הָאָסוּר מִטַּלְטֵל עִמּוֹ. וְאִם צָרִיךְ לְטַלְטֵל דָּבָר הָאָסוּר לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּאוֹתוֹ דָּבָר הַמֻּתָּר:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד. פַּגָּה שֶׁהָיְתָה טְמוּנָה בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁהָיְתָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים תּוֹחֲבָן בְּכוֹשׁ אוֹ בְּכַרְכָּר וְנוֹטְלָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּבֶן וְהַגֶּחָלִים נִנְעָרִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת נְטִילָה. וְכֵן לֶפֶת אוֹ צְנוֹנוֹת שֶׁהָיוּ טְמוּנִים בְּעָפָר וּמִקְצָת הֶעָלִים מְגֻלִּים שׁוֹמְטָן בְּשַׁבָּת בֶּעָלֶה שֶׁלָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָפָר נִנְעָר. אֲבָל אִם הָיָה כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן אוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה לֹא יְטַלְטֵל הָאֶבֶן אוֹ הַקּוֹרָה בַּכִּכָּר אוֹ בַּתִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ז
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ אֲבָל לֹא דִּינָר שֶׁאִם יִפּל הַדִּינָר יִטְּלֶנּוּ הָאָב בְּיָדוֹ. כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה וְסָתַם נֶקֶב שֶׁלָּהּ בְּאֶבֶן מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן נַעֲשֵׂית כְּדֹפֶן. הָיְתָה הַכַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְהָאֶבֶן בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת רְטֻבִּים כְּגוֹן עֲנָבִים וְתוּתִים נוֹטֵל אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא שֶׁאִם יְנַעֵר הַפֵּרוֹת יִטָּנְפוּ בֶּעָפָר וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד לֹא גָּזְרוּ:
הלכה י״ז
חָבִית שֶׁשָּׁכַח אֶבֶן עַל פִּיהָ מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת וְהָאֶבֶן עָלֶיהָ מַגְבִּיהָהּ לְמָקוֹם אַחֵר וּמַטֶּה עַל צִדָּהּ שָׁם וְהָאֶבֶן נוֹפֶלֶת. וְכֵן הַשּׁוֹכֵחַ מָעוֹת עַל הַכַּר וְצָרַךְ לַכַּר נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. וְאִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכַּר נוֹטֵל אֶת הַכַּר וְהַמָּעוֹת עָלָיו. אֲבָל אִם הִנִּיחַ הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל הַכַּר אוֹ הִנִּיחַ הָאֶבֶן עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְטַלְטְלָן וַאֲפִלּוּ נִטְּלוּ הַמָּעוֹת וְהָאֶבֶן שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר:
הלכה י״ח
הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת הֲרֵי הִיא כְּמִקְצַת הַקֵּרוּיָה וּמֻתָּר לְמַלְּאוֹת בָּהּ וְאִם לָאו אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ. בֶּגֶד שֶׁעַל הַקָּנֶה שׁוֹמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה:
הלכה י״ט
פֵּרוֹת שֶׁאָסוּר לֶאֱכל כְּגוֹן פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מְעֵשָּׂרִין אֲפִלּוּ הֵן חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ תְּרוּמָה טְמֵאָה אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אָסוּר לְטַלְטְלָן. אֲבָל הַדְּמַאי הוֹאִיל וְרָאוּי לָעֲנִיִּים וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁפְּדָאָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן הַחֹמֶשׁ מֻתָּר לְטַלְטְלָן:
הלכה כ׳
מְטַלְטֵל יִשְׂרָאֵל הַתְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה אוֹ עִם הַחֻלִּין אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּכְלִי אֶחָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה הַטְּהוֹרָה לְמַטָּה וְהָיוּ פֵּרוֹת הַמִּתְטַנְּפִין בַּקַּרְקַע שֶׁאִם יְנַעֵר אוֹתָן יִפָּסְדוּ. אֲבָל אִם הָיוּ אֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נוֹעֵר הַכְּלִי וְנוֹטֵל הַטְּהוֹרָה אוֹ הַחֻלִּין וּמַנִּיחַ הַטֻּמְאָה. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכְּלִי בֵּין שֶׁהַטְּהוֹרָה לְמַעְלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה לְמַטָּה מְטַלְטֵל הַכּל כְּאֶחָד:
הלכה כ״א
נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים שֶׁחָשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם אִם לִמְדּוּם מֻתָּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן לְמָחָר וְאִם לָאו אָסוּר. חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִישִׁיבָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְכֵן אִם יָשַׁב עֲלֵיהֶן מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר לְטַלְטְלָן:
הלכה כ״ב
הַקַּשׁ שֶׁעַל הַמִּטָּה לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ אֲבָל מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְנַעְנְעוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁיָּשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם. הַמַּכְנִיס קֻפָּה שֶׁל עָפָר בְּבֵיתוֹ אִם יִחֵד לָהּ קֶרֶן זָוִית מֵעֶרֶב שַׁבָּת מְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צְרָכָיו:
הלכה כ״ג
אָסוּר לְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּסוֹתֵר. כֵּיצַד. לֹא יִתֵּן כְּלִי תַּחַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת לְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁמֶן הַנּוֹטֵף. שֶׁהַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּכְשֶׁיִּפּוֹל לַכְּלִי יֵאָסֵר טִלְטוּל הַכְּלִי שֶׁהָיָה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַתַּרְנְגלֶת לְקַבֵּל בֵּיצָתָהּ. אֲבָל כּוֹפֶה הוּא הַכְּלִי עָלֶיהָ. וְכֵן כּוֹפֶה הַכְּלִי עַל כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטְּלוֹ שֶׁאִם יַחְפֹּץ יִטְּלֶנּוּ:
הלכה כ״ד
נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף וְאִם נִתְמַלֵּא הַכְּלִי שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּלֶף רָאוּי לִרְחִיצָה אֲבָל אִם אֵינוֹ רָאוּי אֵין נוֹתְנִין וְאִם נָתַן מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בַּמַּיִם הַמְּאוּסִין שֶׁבּוֹ. שֶׁאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה:
הלכה כ״ה
חָבִית שֶׁל טֶבֶל שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ הוֹאִיל וְאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ מְתֻקָּן הֲרֵי הוּא כִּמְתֻקָּן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי. קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה אֵין סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכּוֹת הַמִּטָּה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְוָחִים וְכָל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ יִטְלֵם כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. פּוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עַל גַּבֵּי אֲבָנִים בְּשַׁבָּת אוֹ עַל גַּבֵּי כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לָצוּד שֶׁהֲרֵי נוֹטְלָהּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכוֹפִין אֶת הַסַּל בְּשַׁבָּת לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲלוּ עָלָיו וְיֵרְדוּ שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּשֶׁיֵּרְדוּ מֵעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ו
בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר אוֹ לְאַמַּת הַמַּיִם אִם יָכוֹל לִתֵּן לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאִם לָאו מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ וְאִם עָלְתָה עָלְתָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ שֶׁהֲרֵי מַשְׁלִיכוֹ לַבּוֹר לְתוֹךְ הַמַּיִם מִפְּנֵי צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לֹא גָּזְרוּ. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתָהּ בְּיָדוֹ. וְכֵן אֵין עוֹקְרִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף בְּחָצֵר אֲבָל דּוֹחִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ. וּמְדַדִּין עֲגָלִים וּסְיָחִים. תַּרְנְגלֶת שֶׁבָּרְחָה אֵין מְדַדִּין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת מִן הַיָּד וְנִמְצְאוּ אֲגַפֶּיהָ נִתְלָשִׁין אֲבָל דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ה

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ה

ג׳
כל כלי וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד ודע וכו' ואין להקשות ממ"ש הרשב"א גופיה שם בחידושי מס' שבת דף קכ"ד וז"ל אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו"ל כמחמה לצל עכ"ל הרי דמפרש דאף דהוי שלא לצורך חשיב כמחמה לצל ושרי דשאני התם דאף דאפשר בלא"ה דבההיא פורתא לא מיעפש מ"מ הטלטול מיהא לצורך הוא דמטלטל ולא על מגן ברם מ"ש הרה"מ על שם הרשב"א הוא דמטלטלו שלא לצורך כלל אלא על מגן ומשו"ה אוסר וק"ל.
ט׳
כל כלי שמקפיד עליו וכו'. משנה דף קכ"ג כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' והיינו תנא דמתני' דדף קכ"ד כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וא"כ אסור בטלטול בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהא בין לרבא בין לרבה למר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואהא קאמר חוץ מן המסר הגדול משמע דאסור ועוד דאמרו פרק מי שהחשיך דף קנ"ז וז"ל אבל מוקצה מחמת חסרון אפי' ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו' חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה עכ"ל הרי דאסור בכל ומן התימה על המרדכי פרק כירה שכתב חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר והביאו ב"י סי' רע"ט וסי' ש"ח ומן התימה שלא הקשה עליו מרן וצ"ע.
י׳
כל כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. הכי איתא פ' מי שהחשיך דף קנ"ז פליגי בה וכו' ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת וכו' ומן התימה על הרא"ש פ"ק דחולין דף ט"ו כתב וז"ל ואנן קי"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וכו' ומוקצה מחמת חסרון כיס וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים עפ"י סוגיית הש"ס דר"ש לא ס"ל מוקצה כלל אלא מחמת חסרון כיס אלא דאנן הוא דלא קי"ל כר"ש במחמת איסור. וראיתי להט"ז ריש סימן רע"ט הרגיש בזה וכתב וצ"ל נר הדולק בשבת וליתא ממ"ש דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכו' ועוד דהא קי"ל דלא כר"ש בנר שהדליקו בשבת דאף דלר"ש שרי לדידן אסור וכן פסק הרא"ש סוף שבת וכן קשה על הב"ח בסי' רע"ט דכתב כן יעו"ש וצ"ע. כגון נר שהדליקו בו בשבת וכו'. והקשה הרב מרכבת המשנה נר"ו וז"ל ותימה על רבינו ז"ל דבפירוש המשנה כתב דטעמא דר' שמעון דאוסר בנר הדולק משום שמא יכבה וכאן בס' היד כתב טעמא משום מוקצה מחמת איסור עכ"ל. ולא ידענא מאי קא קשיא ליה דבפי' המשנה איירי בנר הדולק דאסר ר"ש לטלטולי ומפרש משום שמא יכבה אבל לאחר שכבה ס"ל דמותר אלא דאנן קי"ל בזה כר' יהודה דאסר וז"ש כאן רבינו נר שהדליקו בו וכו' אעפ"י שכבה וכו' וע"ז יהיב טעמא משום שכל כלי דאסור לטלטל וכו' וזה ג"כ כתב רבינו שם בפי' המשנה אחר הך טעמא דר"ש וז"ל ואין הלכה כר"ש בנר שהדליקו בו כי העיקר אצלינו כי כל מה שהוקצה בין השמשות וכו' אסור לטלטלו בשבת וכו' עכ"ל וזהו שכתב רבינו כאן וברור.
י״ג
כל כיסויי וכו'. וכתב הרב המגיד משנה כל כיסויי הכלים וכו' עוד שם העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב וכו' והקשו עליהם וכו' ומדברי רבינו נתבאר תירוץ לזה שאין תנור ככלים [ע"כ] ויש ראיה לדבריהם מדאמרו בש"ס שם דף קכ"ה כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי וכו' כראב"י דלמה לא אמרו כר' יוסי וכו' והתוס' כתבו שם ד"ה כמאן דהוה מצי למימר הכי אלא משום דמשנת ראב"י קב ונקי והוא דוחק דהרי ר"י נמי נימוקו עמו ומשו"ה ס"ל דבדוקא אתמר דבההיא פלוגתא דלקמן דר"י ות"ק קיימא לן כת"ק וכמ"ש הרה"מ וכלישנא קמא דש"ס אבל גבי תנור קי"ל כראב"י וק"ל.
ט״ז
כלכלה וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד ועי' להרב ב"ח סי' ש"ט מ"ש עליו מדברי רבינו בפירוש המשנה ופי' דבריו דמדמצריך רבינו שם ג' תנאים פי' שיהיו מטנפין ושיהיה האבן במקום הנקב ובש"ס אצטריך תירוצא דאבן גופא נעשה דופן משום קושיא ולינערינהו נעוריה יעו"ש וא"כ משמע דגריס ליה והוצרכתי לזה שראיתי להרב יד אהרן נר"ו כתב שלא הבין דבריו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ה

ו׳
נתפרקו אפי' בשבת. גרסינן בירושלמי ר"פ כל הכלים דלתות הבית דרובה ודלתות הכלים דרובה דלתות הבית דרובה שאע"פ שנתפרקו מע"ש אסור לטלטלן בשבת דלתות הכלים דרובה אע"פ שנתפרקו בשבת נטלין בשבת וצ"ע על רבינו פה שכתב אפי' בשבת. ועי' במג"א סי' ש"ח אות י"ט עמ"ש בש"י שם:
ט״ז
כלכלה. והראב"ד השיג על רבינו והה"מ כתב שלא מצא ישוב לדברי רבינו כ"א שהיה לו גי"א ולפ"ד הה"מ ע"כ צ"ל דרבינו חזר פה במ"ש בפי' למתניתן דפרק נוטל שם כתב שצריך כל ג' תנאים ביחד שיהיו פירות בסל וצריך נמי שיהיו הפירות כגון תותים וענבים ואיירי נמי כגון שנפחת והאבן סותמו וכ"כ הב"י בסימן ש"ט והרע"ב שכתב בפי' המתני' דנמשך אחר פי' רבינו במתני' באמת תמה עליו התוי"ט. ולעד"נ דיש שני חלוקים אם נעשה דופן האבן לסל ונתרחב בו היטב כדי שיעשו מקצת הכלי אז אין צריך שום תנאי אחר והוי כמו אבן שבקרויה שכתב רבינו הל' י"ח וזה הוא הדין שכתב רבינו וסתם נקב שלה באבן ובזה לא צריך שום תנאי. ויש עוד צד אחר כגון שיש נקב בסל ומניח עליו אבן שלא יפלו הפירות שבתוכה אבל לא קשה האבן להיות דופן קשור היטב שלא יוכלו לפול ואז בענין זה ודאי דלא שייך לומר דנעשה מקצת הדופן דאין זה דומה לאבן שבקרויה כלל והשתא הך כלכלה דמיירי במתני' והאבן בתוכה ודאי דמיירי בלא נקשרה היטב ומש"ה תמה הגמ' ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ומשני ר"י בכלכלה מליאה פירות ומקשה תו ולשדינהו לפירות ונשדי לאבן ומוקי לה בפירות המיטנפין וקס"ד דתלמודא דאין צורך לכלכלה לאבן כלל ויכולים הפירות לינח בתוכה בהנטל האבן ג"כ ושפיר מקשה ונינערינהו נעורי ומשני בכלכלה פחותה עסקינן דאבן נעשה דופן פי' דצריך לאבן לסתום הנקב שלא יפלו הפירות אבל לא נקשר שם לעשות דופן ולהיות כמו מקצת הכלי דזה פשיטא ומ"ש מאבן שבקרויה אע"כ דאין האבן מונח בענין הזה וזה לא צריך רבינו להשמיענו דודאי מיירי דלא יכול לנערינהו דאל"כ מאי מהני דפירות מיטנפין הם ומש"ה לא קאמר בגמ' אלא וצריכין עוד דמיירי בכלכלה מליאה פירות ומיטנפין וא"כ דברי רבינו בפירוש המשנה נכונין ואין הכוונה בתנאי הג' דנעשה דופן שנתקשר היטב אלא כמ"ש וכ"ה הפירוש בדברי הרע"ב וע"כ צ"ל כן לפמ"ש התוס' ד"ה ונשדינהו במ"ש א"נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המיטנפין וכו' ע"ש ואין הבנה לדבריהם אם לא כמ"ש ועי' בק"ע שבת דף מ"ח ע"ב ד"ה כיון ול"נ כמ"ש הוא נכון וברור:
י״ט
אפי' הן חייבין במעשר מדבריהם. צ"ע אמאי אין מטלטלין הא חזי לקטנים ומ"ש מדברים הראוים למאכל בהמה ודומיהן כמבואר פכ"ו הט"ז דמטלטלין מפני שהן ראוים לחיות ולעופות השכיחין א"כ הכא הא חזי לקטנים ומזה ראי' לשיטת רבינו בפי"ז מה' מ"א דאפי' איסורא דרבנן אסור למספי לקטנים בידים א"כ אינו דומה להנך דשם יכול למספי בידים לחיות ולעופות השכיחין משא"כ בקטן. וקשה מכאן לשיטת רשב"א דס"ל דבאיסור רבנן ספינן בידים ועי' בחידושי רשב"א יבמות פ' חרש שהקשה על שיטתו מהך דאין מערבין בטבל מדרבנן ותירוצו שם לא שייך הכא וצ"ע:
כ״ג
אבל כופה הוא הכלי עליה. עי' השגת הראב"ד. ועי' בירושלמי ספ"ק דשבת מהו ליגע במושך ועמ"ש בש"י שם:
כ״ה
הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן. עי' בתוס' מסכת שבת דף מ"ג ע"א ד"ה טבל מוכן וכו', ומדברי רבינו בפכ"ג מה"ש יראה דחולק עם התוס' ועמ"ש בזה בש"י פ' כירה דף י"ב ע"ב:
כ״ו
אגפים נתלשין. בהשגות הראב"ד ז"א, פי' המג"א בסימן ש"ח משום דהוי דשא"מ ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ה

ח׳
ומטלטל אדם מחט של יד כו' אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה כו' אין מטלטלין אותה. כרבא דאמר מדלענין טומאה לאו מנא הוי לענין שבת לא הוי מנא פירוש דאם אינו כלי לענין טומאה לא הוי כלי לענין שבת. אמנם דין טומאה לא ס"ד כלל דניבעי גבי שבת ולכן בקנה של זיתים אף שאין בראשם קשר דהוי פשוטי כלי עץ מ"מ כלי הוי אלא דכלי פשוטה היא ולא כלי מקבל ואנן משק ילפינן דניבעי כלי קבול דמטלטל מלא וריקן. להכי מטלטל לענין שבת דשם אין נפ"מ בין פשוט לבית קבול. אבל הגמרא במתכיות דפשוטה מטמא ואפ"ה ניטל עוקצה טהור ע"כ טעמ' דאינה כלי מדמה שפיר וכן בגולמי כלי מתכיות דעדיין לאו כלי הוא כדאמר סוף פ"ק דחולין הרגישו בתוספות ודברי מהרש"א כאן תמוהין ע"ש.
ט׳
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'. מה מדויק לשון רבינו, שלפי ההלכה דקיי"ל כר' שמעון דלית לי' מוקצה לכן פסק לקמן הלכה י"ד דלבד גרוגרות וצימוקין הכל מוכן הוא. א"כ לגבי אכילה ל"ש מוקצה מחמת חסרון כיס. דדעתי' דאינש על כל מידי דחזי לי' ול"ש לאוקמי חסרון כיס נגד האוכל דכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו וכיון דאם לא יהי' לי' למיכל מידי אחרינא ודאי אכיל אף אם מפסיד הון ע"ז תו לא הוי אלא ככל מוקצה שעומד לסחורה או עומד לבהמה דבזה לית לי' לר"ש מוקצה לכן על האוכל ל"ש מוקצה מחמת חסרון כיס שיהא חשוב נדחה מדעת האדם ואינו מוכן גם לר"ש וכיון דשרי למיכל תו ודאי שרי בטלטול דלא אשכחן מידי דיהא אסור בטלטול ומותר באכילה ולכן לא נזכר ענין הקצאה מחמת חסרון כיס אלא בכלי לענין טלטולי או השתמשות שלו דכיון דמקצה אותו מחמת חסרון כיס אסח דעתי' לגמרי מיני' ומקפיד עליו. וכזה מצאנו להגמרא פ"ק דביצה דף י' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי' ועובר במעי טריפה ראוי לכשיולד הלכך מאתמול דעתי' עלי' כו' הרי מפורש סברא הדין וז"ב. ומוכח דבר זה מסוגיא דכירה דף מ"ג גבי פורסין מחצלת ע"ג כוורת של דבורים כו' מני אי ר"ש לית לי' מוקצה. אע"ג דאותן שתי חלות מוקצות נינהו שעליהן מתקיימות הדבורים כל ימות הגשמים והוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אלא דבמידי דמיכל ל"ש הקצאה מחמת חסרון כיס דאם ירעב ודאי יאכל את הדבש ודעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי'. ובתו"י נדחקו בזה. וזה פשוט ומפורש בלשון רבינו.
י״ב
וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן נטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתן. פירוש אף אם אין מעין מלאכתן הראשונה כמו שברי עריבה לכסות בהן דאין זה מעין מלאכתן הראשונה כמו שברי עריבה לכסות בהן דאין זה מעין מלאכתן הראשונה אלא אם יש בהן לצוק לתוכן ופסק כחכמים. ובגמרא דחכמים סברי דאע"ג דאין עושין מעין מלאכתן הראשונה לאו נולד הוא. ודוקא כי נשברו ביו"ט ושקיל להו לעצים זה מקרי נולד ואין מסיקין בשברי כלים. לכן אינו מובן לי דברי המג"א שכתב דלמאן דאסר נולד בשבת יהא אסור בטלטול כ"ז שאינו ראוי למלאכה ראשונה יעו"ש בדבריו סי' ש"ח ס"ק י"ד, ט"ו וצ"ב. אמנם רב צמח גאון פסק כר' יהודא דהוי נולד ואסור בטלטול בשבת יעוי' רי"ף ונראה לנו בטעמו דסבר כדמסיק רב אשי דבתוספתא פליגי ר"מ ור' יהודא באינו עושה מעין מלאכה הראשונה ובעושה מעשה טפקא היינו מלאכת אפיי' וע"ז אמר ר"מ לר"י לדבריך אודי לי מיהת דכה"ג הוי מלאכתו ולאו נולד הוא ולטלטל בשבת. וא"ל ר"י מי דמי התם הסקו מבפנים ומעומד. וע"ז אמר ראב"י ששברי תנור נטלין בשבת ומוכח דדוקא בתנור שעושה מעשה טפקא שבריו נטלין בשבת. אבל באין עושין מלאכת אפי' כלל אסור לטלטל. ואנן קיי"ל כהך סהדותא דראב"י כדאמר רבינא גבי כסויו שאינו צריך בית יד. זהו טעמו של רב צמח גאון. ובבה"ג שלנו כתב על שברי תנור וקי"ל ר' יהודא וראב"י הלכה כראב"י. נראה דכונתו על הך דאמרו מנחות ס"א הואיל ורב גברי' יעו"ש ברש"י.
י״ג
בהשגות עד שחזרתי כו'. נ"ב עיין במלחמות בזה.
ט״ו
כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן כו'. התוספות פירשו דהניחה ע"מ ליטלה, וכן בפוגלא נדחקו רבנן בתו'. והאמת דלא מצאנו דיהי' בסיס לדבר האסור אלא כלי, אבל אוכל דאמרו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצי דעתי' מיני' [ביצה דף ו'] ל"ש דיהא נעשה בסיס לדבר האסור ולא מצאנו באוכל דיהא נעשה בסיס, רק בהא דאמרו סוף כירה הנח לנר שמן כו' דנעשו בסיס לדבר האסור וטעמא הואיל ולא חזי לאכילה כשהוא בנר כל זמן שדולק דמסתפק חייב משום מכבה ונפקע שם אוכל ממנו בשעה שדולק ונעשה בסיס לדבר האסור, וגבי אבן שעפ"י החבית שבמניח נעשה בסיס לדבר האסור החבית עצמה נעש' בסיס ולא היין ואי דתהא החבית בסיס לדבר המותר ג"כ היינו היין כבר פירשו משום דאי אפשר לקבל היין בלא סילוק האבן ונעשה חבית בסיס לדבר האסור בלבד, וכולה בסיס דפרק נוטל רק בכלים ולא באוכלין וכן כתב הרמ"א בשו"ע שי"א בשם הכל בו וזה האמת. ובירושלמי כירה הלכה ג' פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים כו' בין כך ובין כך תוחב בשפוד וסכין ונוטל אתי' דר"א בן תדאי כר"ש כו' ונראה ברור דמפרש כמו שפירש רבינו אברהם בנו של רבינו בשו"ת הנדפס מחדש דבגחלים שלא כבו עסקינן וע"ז קאמר אף דמבעיר ומכבה בנטילתו החררה בכ"ז סבר כר"ש דאמר דשא"מ מותר. ולקמן דטמונים תחת הגפן הוא מזיז עפר ועושה גומא וע"כ כר"ש דדבר שא"מ מותר ודו"ק.
י״ט
פירות שאסור לאכול וכו' או תרומה טמאה וכו' אסור לטלטלן. בירושלמי פרק מפנין אית תניי תני מטלטלים את הדמוע אית תניי תני אין מטלטלים את הדמוע א"ר אליעזר מטלטלים בתרומה טהורה. ומ"ד אין מטלטלים בתרומה טמאה ובאות' שאין בהן כדי להעלות. אבל באותו שאין בו כדי להעלות לא [פירוש. דמטלטלים. דהא מותרים באכילה לכהן אף קודם העלאה] מאן תנא אין מטלטלין ר' אליעזר. דתנן ר"א אומר סאה שנפלה היא סאה שעלת' פירוש, זהו ר"א דתרומות פרק ה' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר' אליעזר אומר תרום ותשרוף שאני אומר היא סאה שנפלה כו' וא"כ כ"ז שלא הורמה הסאה אסורין לכהן משום הסאה תרומה טמאה שבהן וגם ר' אליעזר מודה דאין מעלין את המדומע באחד ומאה משום דאע"ג דסבר דתרומה כמאן דמחתה דמי היינו לחומרא לא לקולא כדאמר לקמן ריש פרק נוטל בבבלי יעו"ש והא דמטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה היינו כשהטהורה בפ"ע וראוי לאכילה שפיר ועיין תוס' דף קמ"ב ד"ה ה"נ ודו"ק. וכן מע"ש והקדש כו' אעפ"י שלא נתן החומש כו'. פירוש משום מע"ש נקט לה דאסור באכילה אף בשבת כמו שפסק בהל' מע"ש פרק ה' כר' יהושע מ"מ משום פשיעותא הוי אבל קדושת מע"ש פקע לגמרי להכי מטלטלין אבל הקדש דבלא נתן החומש מותר לאכול בשבת כמוש"פ בהל' ערכין פרק ז' פשיטא אלא משום דבהל' ברכות סוף פרק א' נקטי' גם הכא ודו"ק. וכן בפ"ק דהל' עירובין יעו"ש.
כ״א
מותר לישב עליהן וכו'. [אבל בטלטול אסור]. חריות של דקל וכו' מותר לטלטלן [בכל הטלטולים] ועיין מלחמות. שם בכס"מ ונ"ל שדעת רבינו כו'. נ"ב וכן במלחמות.
כ״ה
פורסין מחצלת ע"ג אבנים בשבת וכו'. ירושלמי פרק במה טומנין הלכה ב' ר"י בשם רב פורשין מחצלת ע"ג שייפות של לבנים בשבת אמר ר"ש ב"ר אני לא שמעתי כו' אבל אין כופין עלי' את הכלי. ושמואל אמר כופין עלי' כלי כו' תני ר' הושעיא נחיל של דבורים פורסין עלי' סדין בחמה מפני החמה כו' מה כרב כשמואל כאן מלמעלן כאן מלמטן. לכאורה הי' נראה לפרש דפריך מהך דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן ופריק דמלמטה שלא יוכל אח"כ ליטלו דנמצא מטלטל מוקצה אסור דהוי כמבטל כלי מהיכנו. אבל מלמעלה שרי שיכול ליטלו בכל שעה שירצה. אבל לפ"ז חסר הרבה מירושלמי. ואחרי עיוני ראיתי כי הוא גם בביצה פרק משילין יעו"ש היטב לכן אמינא דקאי על מה דתנן התם ונותנין כלי תחת הדלף בשבת וע"ז פריך דאתיא כרב וכשמואל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת, דלר"ש ב"ר דסבר אין כופין עלי' כלי אלמא ס"ל דאין דבר ניטל אלא לצורך דבר הניטל א"כ איך נותנין כלי תחת הדלף וכמו דמקשה גם בגמרא דילן פרק משילין לר' יצחק ולא פריך ממנה על משנה דילן דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן משום דהתם הוי מבטל כלי מהיכנו משא"כ הכא דתני' ומייתי לי' לקמן בירושלמי נתמלא שופכו וחוזר ונותנו הרי דיהי' מותר בטלטול ואין כאן משום מבטל כלי מהיכנו רק דהוי לצורך דבר דלא חזי למידי וזה ממש כמו שהקשה הטור על רבינו ובלא זה לא פריך הירושלמי מהך משנה על משנה דאין נותנין כלי תחת הנר דבסוף כירה הלכה ח' רמי הך דנותנין כלי תחת הנר לקבל בו הניצוצות על הך דאין נותנין לקבל בו השמן וזהו דפריך הגמרא דילן והא קא מבטל כלי מהיכנו ומשני כאן שיש לו צורך בשמן וכאן אין לו צורך בניצוצות וכוונתו משום דדמי למלאכה וכאילו מחברו בטיט ובונה בשבת כפרש"י וכאן אף אם הוי מלאכה גמורה הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לניצוצות רק כדי שלא יפלו על השולחן ומציל עצמו מן ההיזק שלא ידלוק השולחן ולכך שרי וא"כ כאן בדלף שאינו צריך לדלף אלא כדי להציל הבית מן ההיזק שרי ואין כאן משום מבטל כלי מהיכנו ולכן לא פריך אלא דהוא לצורך דבר שאינו ניטל בשבת וכמו דפריך בגמ' דילן לר' יצחק ומשני דכאן מיירי להציל הפירות מן ההפסד ושנינו ברישא ומכסין הפירות בכלי מפני הדלף פירוש כשהדלף נוטף על הפירות מלמעלה מכסין הפירות מפני הדלף, ואם הדלף יורד מעל הכתלים על הקרקע ובא מתחת הפירות נותנין כלי תחת הדלף שלא יבוא הדלף מתחת הפירות ויפסיד אותם לגמרי וזהו שאמר כאן מלמעלה כאן מלמטה ששניהן בהצלת הפירות מיירי אלא דכאן שהדלף בא מלמעלה מעל הפירות וכאן שהדלף בא מלמטה מן הפירות וכיון דהוא להצלת הפירות הראוין לאכילה שרי ודו"ק. ויש להאריך במה שפירש רבינו דאין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי אע"ג דאם נתמלא שופכו הוא מטעם גרף של רעי דמסלקין אותו. אבל ליתן אסור ממה נפשך אם אינו מטלטלו הרי הוא מבטל כלי מהיכנו ואם יטלטל אותו הרי עושה גרף של רעי לכתחלה וכן פי' במגדל עוז. אולם בירושלמי קאמר בהיתר טלטולו דעשאוהו כמעינות הנובעין וכמו דאמר בתלמודא דילן שבת קכ"א גבי צואת קטן שמטלטלין אותה מפני שהיא כמעינות הנובעין ומ"מ חשיב הירושלמי לדבר שאינו ניטל כיון דאין דעתו רק לפנותן ולשופכן בר"ה. אבל הך דמבטל כלי מהיכנו ל"ש כיון שיהא מותר לשופכו ולטלטלו בתר כן ועיין תוספות דף י"ט מה שכתבו בהך דמעינות הנובעים דצ"ל בעולם וצע"ק מירושלמי דפרק משילין דקאמר בדלף שלא הי' כלל בעולם ועיין עירובין ואכמ"ל.
כ״ו
ואעפ"י שמבטל כלי מהיכנו כו' מפני צער בעלי חיים לא גזרו. הנה הגמ' מסיק סבר צער בע"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן וכפי הנראה שיטת רבינו בפרק י"ג מהל' רוצח גבי בהמת עכו"ם דפטור מפריקה ע"כ דסבר צער בע"ח דרבנן וכן כתב הגר"א סי' ער"ב יעו"ש אלא דסובר רבינו דכוונת הגמ' כאן בשבת הוא ענין מושאל והכונה היא דלענין שבת חזינן דרחמנא קפדה רק על בע"ח שישבותו וינוחו שורך וחמורך וכל בהמתך משום דאית בהו הרגשת צער מלאכה ורצתה רחמנא שבשבת קודש להוראת חדוש העולם וההשגחה ינוחו ויתענגו כל בעלי נפש חי' בעלי ההרגשה וכיון דרואין אנו שהתורה חששה לנפש החי בשבת באופן שהוא מצטער שינוח בשבת וכמו שדריש במכילתא יכול לא יניחנו תולש כו' ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער [הביאו' תו' קכ"ב] לכן לא גזרו חכמים איסורי דידהו כמו מבטל כלי מהיכנו בשבת משום צער בע"ח. וזה מכוון הירושלמי פ' משילין שני' היא שהוא מצוה על שביתת בהמתו ולכן ירד משום צער בע"ח יעו"ש דהתורה רצתה שיתענגו בע"ח מקדושת יום השבת איברא כ"ז אינו אלא למ"ד דשביתת כלים ליכא בשבת, אבל למ"ד דאף בכלים מוזהר בשבת היכא דהכלי עבדי מעשה ע"כ המצוה היא משום האדם שיהיו כל עניניו נפסקים ושובתים בשבת שלא יהא לבו טרוד בהן וכאלו כל מלאכתו עשויה א"כ לא הי' מכוון התורה מצד הרגשת בע"ח כלל ולכן כתב ההמ"ג פ"ו הלכה ט"ז דאם היא מלאכת עו"ג בכלי מותר ובמכוון זה אמרו בפ' מי שהחשיך קא סבר צער בע"ח דרבנן הוא שלא מצאנו גבי שבת שתכוין התורה להזהיר על צער בע"ח ולכך אסור דמבטל כלי מהיכנו לא וותרו חכמים משום צער בע"ח וזה ר' גמליאל דסבר שביתת כלים ולכן לא נתן כלי לכובס ג' ימים קודם השבת הבן כי זה נכון. והנה נראה קצת דרע"ק דשרי לעשות מלאכת אוכל נפש ביו"ט דכל נפש אף בהמה במשמע מסתברא דס"ל צער בע"ח דאורייתא לכן משום צערא דילהו שרי רחמנא גם ביו"ט לעשות הנאכל להן, וריה"ג לטעמי' דסבר בפרק אלו מציאות גבי פריקה דאם הי' טעון יותר מכדי משאו אינו זקוק דצער בע"ח דרבנן לכן סבר גבי יו"ט דף כ"א דלכם ולא לכלבים ויעוי' בהל' יו"ט דהלכה כמותו נגד רע"ק ואכמ"ל ודו"ק ויעוי' מש"כ במורה ח"ג פרק י"ז ושם לצער בידים וכמו דמייתי מקרא דלמה הכיתני יעוי' שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ה

ט״ו
כלכלה שהיתה נקובה וכו'. שהרי האבן נעשה כדופן כו', עי' בהשגות עי' בירושלמי פ"ג ה"ד ופ' י"ז דהוה מחלוקת דרבי יוחנן ורבי חייא בר יוסף ע"ש ועי' שבת כאן דכ"ה ע"ב במה דפליגי רבה ור"י וא"ש דברי רבינו:
י״ט
פירות שאסור לאכול כו'. והטעם דאף לבהמה אסור להאכילם בלא תיקון כמבואר בכמה מקומות ולכך אמרינן בתוספתא כאן דחדש מותר לטלטלו דחדש מותר להאכילו לבהמה ועי' פסחים דכ"ג ע"א ומנחות דע"א דנקטי שם רק חטים של חדש ואף דחטים אינו ראוי לבהמה כל כך והטעם משום דנ"ל דשעורים שמביאים ממנו העומר לבד האיסור חדש שיש עליו יש עליו ג"כ גדר טבל כמו גבי מנחה עי' מנחות דכ"ג וד' ע"ז ע"ב גבי לחמי תודה עד שלא הורמו ונדרים די"ב ע"ב ע"ש ברש"י ועי' יומא דמ"ז ע"ב בתוס' גבי בין הביניים ולכך שעורים אסור אף לבהמה אבל חטים שייך בהו רק איסור חדש ומותר בהנאה ולא הוה בהו גדר טבל: וכן מעשר שני והקדש שפדאם כו'. ואף דהא מבואר בב"מ דנ"ד ע"א דבחול אסור לאכול כ"ז שלא נתן חומש מדרבנן רק בשבת משום עונג או די"ל דס"ל כמש"כ התוס' בכ"מ עי' סוכה דף י' ע"ב דלא אמרינן מוקצה משום יום שעבר אף דבה"ש אסור או די"ל כשיטת הרי"ף ז"ל בפסחים בדף ק"ה ע"א דגם בה"ש יש מצות עונג עי' בעה"מ ומלחמות ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש במס' דמאי פ"ד מ"א ומש"כ רש"י ז"ל בנדרים דע"ז ע"א ע"ש וברש"י ברכות ד' ב' ע"ב ותוס' כתובות ד' מ"ז ע"א דס"ל דגבי תוספת יו"ט א"צ שמחה ע"ש:
כ״ד
[השמטה ואם נתן מותר כו'. והנה הך דין מפורש בגמ' שם דף ל"ו ע"ב דלהחזירו אסור בלא מים, ועיין בתוספתא שבת פ"ד דמבואר שם דמותר להחזירו ע"ש. ומה דשרי ליתן בו מים ולהחזירו או די"ל דהוה כמו הך דשבת ד' קמ"ב ע"ב גבי ככר ותינוק ע"ש ומיירי במקום שאינו משתמר וע"ש דף קי"ב ע"א גבי סנדל דהיכא דלא מינטר מותר עי' בהך דביצה דף כ"א ע"ב ע"ש או י"ל כיון דיש בו מים לא מאיס ועי' בהך דברכות דף כ"ה ע"ב ע"ש: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק כ״ה

א׳
ויש כלי שמלאכתו וכו'. נראה בגמרא (שבת קכ"ד) דדבר זה באותה משנה (ביצה דף ל"ב:) דאין סומכין את הדלת ואת הבקעת ביו"ט וכו' אתי דלא כהלכתא ורבינו פסקה בהלכות יו"ט. וכן הרב אלפסי הביאה בפ' משילין וכו' ושם הביא תירוץ אביי דאמר הא ב"ש הא ב"ה ואנא עבידנא כב"ש והוא דלא כהלכתא וא"כ הוא תימה. ועיין בהר"ן ז"ל כי הוא תירץ זה: סליקו להו הלכות שבת, שבח לאל אשר ביום השביעי שבת. .
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק כ״ה

א׳
-העתקה מסוף פרק כ-[ והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק כ״ה

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק כ״ה

ט׳
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחת מדמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'. היינו שמחמת שעומדים לסחורה מקפיד עליהם שמא יפחתו משום הכי הוי מוקצה אבל משום שעומדים לסחורה לחוד לא הוי מוקצה וכמ"ש הרה"מ לקמן בסוף פרק כ"ו והכ"מ פ"א מהלכות יו"ט ובב"י ריש סימן ש"ח:
י׳
כל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לכל השבת אע"פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור. ועיין בדברי התוס' בביצה (דף ל"א ע"ב) דמבואר דאפי' בדבר הראוי לאכילה אמרינן הכי דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואפילו לא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן אלא א"כ שנסתלק המוקצה ואינו בעולם כלל ולא היה מחוסר מלאכה דאורייתא דאז מותר בדבר הראוי לאכילה כמו המעשר בשבת. ונראה דגם רבינו יודה בזה והא דנקט כאן בלשונו כלי הוא משום דאז אסור אפילו במחוסר רק מלאכה דרבנן וגם נסתלק המוקצה לגמרי ואינו בעולם כלל אבל בדבר הראוי לאכילה שרי בכהאי גוונא שהרי הביא דין המעשר בשבת בשוגג יאכל בפכ"ג שמע מינה דלא אמר בו מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא מהאי טעמא דנסתלק המוקצה לגמרי וגם אינו אלא מדרבנן. וא"ת דאי איתא דגבי כלי אוסר רבינו בכהאי גוונא אמאי כתב שם גבי המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן ולמה לא נימא מיגו דאיתקצאי בין השמשות כו' אע"ג שנסתלק המוקצה מן העולם וגם אינו אלא מדרבנן. וי"ל דגבי כלי טמא לא שייך לומר דאיתקצאי בין השמשות דהא הוה חזי בין השמשות להשתמש בו חולין. וכל זה דלא כמ"ש בעל פמ"ג באו"ח סי' ש"י דמידי דחזי לאכילה ולא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן לא נאסר לכל השבת משהלך האיסור ומשמע דאע"פ שלא נסתלק מן העולם לגמרי רק מן המאכל. ומה שהביא ראיה מחיטין שזרען ולא השרישו דמותר לטלטלן אם נתלשו בשבת ולא אמר דהוו מוקצה משום דהיה בהן איסור תלישה מדרבנן בין השמשות [ונמשך אחר הפרישה שכתב כן אבל בס' אליהו זוטא הניח בצ"ע] ואין זה ראיה לפי מ"ש בס' קרבן נתנאל וס' נשמת אדם דהתם ליכא איסור תלישה כלל. [ואפי' אם נתכוין לזריעה ולא דמי ללפת וצנונות דאסורים אם נתכוון לזריעה שמתוספים מחמת לחלוחית. ומיהו י"ל דשאני התם שאינו אלא משום היתר טלטול. ועוד כתב הריטב"א דדוקא היכא שיש בו צד מצוה כההיא דערובין]:
כ״ו
בהמה שנפלה לבור כו' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה כו' ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. וכתב הרב המגיד ז"ל באור דברי רבינו שאינם ראוים להשתמש בהן בעודן המים עליהן אבל רש"י פירש מפני שכשהן תחת הבהמה אינו יכול לטלטלן. והנה כדברי רבינו מבואר בסוגיא דפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ד ע"ב) דפריך גבי בהמתו של רבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ויתיר חבלים ויפלו שקים ומשני מיצטרו זיקי פירוש הנודות יתבקעו ופריך ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ומשני מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן ושמע מינה דלמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא מותר לבטל כלי מהיכנו בכהאי גוונא שנתבטלה הכלי מתשמישה שאינו ראוי לו בשבת: אך ק"ל דלא דמי דהתם בעידנא דנתבטלה הכלי מתחיל הצלת הבהמה מצער משאה ושפיר אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי לביטול כלי דרבנן ולא העמידו דבריהם אע"ג דיש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאמר ביבמות הא כתב ה"ר אליהו מזרחי דזה אינו אלא היכא דבעידנא דעבר אדרבנן אינו מקיים לעשה דאורייתא אבל אם מקיים עשה דאורייתא בעידנא דעבר אדרבנן לא העמידו דבריהם לבטל כלל אף בשב ואל תעשה וה"נ הוי בעידנא. ואף שהפר"ח בהל' שופר הקשה על דברי הרא"ם כתבתי ליישב ומכאן ראיה להרא"ם. אבל לפירוש רבינו כאן לא הוי בעידנא דעובר אדרבנן מקיים לדאורייתא דהכלי נתבטל מיד כשבאה למים ועדיין לא התחיל הצלת הבהמה ובכהאי גוונא לא אמר דאתי דאורייתא ודחי לדרבנן אלא דאדרבה יש כח בידם לבטל בשב ואל תעשה. וי"ל דס"ל לרבינו דכהאי גוונא מיקרי בעידנא דמיד שמשליכן לכרים וכסתות בתוך המים הרי עוסק בהצלת הבהמה והוי כמו שהתחיל בהצלתה. וכהאי גוונא כתב הנמוקי יוסף סוף פ"ב דב"מ בשם הר"ן גבי כהן שנכנס לבית הקברות ליקח אבידה להשיבה לבעליה דהוי בעידנא משנכנס למקום האבידה ועוסק בהשבתה והכי נמי משמכניס הכרים למקום הבהמה מקרי עוסק בהצלתה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת כ״ה, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם