יש דברים שהן אסורים בשבת אע"פ שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה וכו'. עי' מ"ש לעיל בפכ"א ה"א ובפ"א שדברים אלה בכלל תשבות וחמורים מאיסור משום גזירה דהמה בכלל תשבות מצות שביתה מהתורה מצות רשות ומדרבנן חיובא וחמיר מה"ט מאיסור מטעם גזירה דגם בקיומן דרבנן וקילי מצד דלא שייך העמידו דבריהן וכו' משום דשייך עוסק במצוה פטור ממצוה ומצוה דכולה דאורייתא קודמת למצות רשות כמ"ש לעיל עיי"ש:
ב׳
עד הלכה ה' עי' מ"ש לעיל בפ"ו בענינים אלו עיי"ש:
ה׳
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה וכו' ומחשבין חשבונות של מצוה וכו' ופוסקין צדקה לעניים וכו'. ועי' בהמ"מ דלא התירו שבות אחר משום מצוה כגון אמירה לנכרי לעשות מלאכה אלא שבות דדבר דבר בלבד דחפצי שמים מותרים עיי"ש ומובן עמ"ש לעיל דדבר דבר משום שבות ולא משום גזירה כנראה מדברי רבינו בה"א ומשו"ה מצוה דאורייתא קודמת ונראה אף שאינה מצוה עוברת ואפשר למחר דחפצי שמים לא היו בכלל איסור כמו שמותר לרוץ לדבר מצוה וכו' דמה דהוי למצוה אינו מורה על שביתה וקדושת היום כלל ועי' ה"ו אע"פ שהיה לו פנאי להתירן קודם שבת וכו' עיי"ש: ופוסקין צדקה וכו'. בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ה' שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמו"מ אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדיבורו וכן פי' הר"ן ז"ל עכ"ל ובר"ן במס' שבת ק"נ כ"כ והקשה מאין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור עיי"ש ובב"י בסי' ש"ו כתב ע"ז ונראה לי דמעריך דמי שפיר למו"מ דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש עכ"ל ועיי"ש במג"א ס"ק י"א ועי' ברש"י במס' ביצה הו"ל שכתב בהקדש דדומה למו"מ שבא מרשות לרשות ומשום שמא יכתוב וכמ"ש רבינו לעיל בפכ"ג משום כמו"מ ומשום מו"מ הוי משום דבר דבר ג"כ כמ"ש ברש"י שם וי"ל דתליא בצדקה בדעת הרשב"א מובא בב"י יו"ד בסי' רנ"ט דס"ל דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה דשאר פוסקים חולקין עליו עיי"ש ולשאר פוסקים צ"ע וגם לרשב"א י"ל דעם כל זה מחזי לעלמא וכי כו"ע דינא גמירי וצ"ל משום דלא הוי דבר ידוע כמ"ש בשיטה מקובצת הנ"ל:
אין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בבי"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנא' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהרה שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר עונשין. במג"א בסי' של"ט ס"ק ג' דבמנין המצות לא משמע אלא בדבר שיש בו חילול שבת וכן משמע במס' שבת ק"ו גבי הבערה וכתב במלקות איכא ג"כ חילול שבת בעושה חבורה וכן בסנהדרין ל"ה נראה דוקא בחילול שבת נאמר הקרא ודיני ממונות אין דנין שמא יכתוב וכתב עוד דאפשר דמרבוי קרא דכל מושבותיכם נפקא לן שאין כלל אבל יקשה מהגמ' הנ"ל עיי"ש ועי' בס' מחצית השקל לפרש דאם נאמר דמרבוי דכל מושבותיכם נלמוד לא יקשה ממס' שבת ומפרש ג"כ הקושיא ממס' סנהדרין עיי"ש אלא מ"ש בפי' א' לפרש מ"ש המג"א מדיני ממונות משום שמא יכתוב וע"כ לא משום אין עונשין בשבת עיי"ש בלתי מובן דאין עונשין ואין דנין שני דברים דאין דנין הוי לגמור הדין ולהחליטו ואין עונשין לעשות לפי הנגמר בדין וזה י"ל דהוי מדאורייתא אסור: והנה בספר המצות ל"ת שכ"ב הזהיר מענוש וכו' ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת והוא אמרו לא תבערו אש וכו' ביום השבת רצה בזה שלא ישרף מי שנתחייב שריפה וה"ה לשאר מיתות וכו' ובגמ' דבני מערבא בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת עכ"ל והנה בבבלי יבמות ו' ע"ב ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיה וכו' לחוקת עולם וכו' בכל מושבותיכם מה להלן בבי"ד אף מושבות האמורין כאן בבי"ד עיי"ש ולמה הביא רבינו מירושלמי והנה הירושלמי במס' סנהדרין שם פ"ד ה"ו ר"ל בעי וידונו אותו בשבת ויגמר דינו בשבת ויהרג בשבת מה אם עבודה שדוחה שבת רציחת מצוה דוחה אותו שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שהעבודה דוחה אותה אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה ר' לא בשם ר' ינאי מיכן לבי"ד שלא יהיו דנין בשבת מ"ט נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן וכו' כנ"ל עיי"ש: ונראה דמשו"ה הביא רבינו הירושלמי דאמר מכאן לבי"ד שלא יהיו דנין וכו' מ"ט דבלתי מדויק דזה דאין דנין נראה מהקדום אלא דבעי בטעמא והו"ל מקודם מ"ט נאמר כאן וכו' ואח"ז מיכן לבי"ד שלא וכו' ונראה דהנה מהקרא דבכל מושבותיכם ג"כ לא נדע אלא בשיש בו חילול השבת וקרא דלא תבערו לחלק או ללאו יצאה ובכל מושבותיכם דאין עשה דוחה וכו' כדאי' בפ"ק דיבמות אבל כיון דאיכא ק"ו וא"כ מסברה לדחי רציחת מצוה שבת אף באיסור מלאכה וע"כ דנלמד מכל מושבותיכם שאין דנין בשבת דלא הוו לדון בשבת מצוה כלל ולהיפוך באיסורא אפי' בליכא מלאכה וא"כ לא מהני הק"ו דלהסר איסור מלאכה ולכן אמר מיכן שאין בי"ד וכו' בכל דברים אין דנין דקרא והק"ו בלתי סותרין אהדדי וי"ל משו"ה הביא רבינו הירושלמי ולא הבבלי ולפ"ז גם בסה"מ דעת רבינו דלענוש בשבת בלי מלאכה ג"כ אסור מדאורייתא והנה בבלי במס' יבמות דף ז' ע"א מדחינן בגמ' הק"ו דאימור קבורת מת מצוה יוכיח ומישבין עיי"ש מ"מ לישנא דירושלמי מוכיח ביותר ע"ז כמ"ש ולכן בחרו רבינו ביותר וכיו"ב במס' סנהדרין ל"ה מק"ו זה וכמ"ש הירושלמי מוכיח ביותר ע"ז ועי' בשו"ת מהרשד"ם ח"א סי' ח' לנדות בשבת דנראה במס' עירובין ס"ג דשרי שאני דהוי לאפרושי מאיסורי וכמ"ש בהמ"מ בפכ"ג הל' י"ד בשם ס' העתים דלצורך שבת מותר להחרים כמו בנדרים עיי"ש: והנה אם נאמר דאסור לדון אף בלי מלאכה דאיסורא נראה דתליא אם האיסור לענוש מצד הבי"ד או מצד הנענש דאם מצד הנענש שלא נענש ונענה אדם ביום השבת וא"כ אין תליא באיסור מלאכה כלל ומובן לאפרושי מאיסורא שאני וכמו כן למאן דס"ל במס' סנהדרין במחלל השבת דמצילין בנפשו דלא הוי משום עונש וחמירא שמירת שבת משלא לענוש ונענה לאחר בשבת ומיושב האי דמס' עירובין הנ"ל ועי' במל"מ ברודף אחר ערוה להרגו בשבת ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מ"ע להרוג מחוייבי מיתות בי"ד מ"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת עיי"ש ולמ"ש לאפרושי מאיסורא שאני דאין חוששין על הנענש ולמ"ש דק"ו מהני דלא נאמר משום איסור שבת אין עונשין אלא משום העונש מצ"ע דאסור ומשום הנענש שלא יענש ויעונה בשבת שנאמר למען ינוח וא"כ לא שייך זה ברודף אחר הערוה להציל הערוה עדיף משלא לענוש את העובר וינוח והנה רבינו שמנה למ"ע בפני עצמו שלא לענוש בשבת ואם מצד האיסור מלאכה אינו לאו בפ"ע ונראה דס"ל דהוי לאו בפ"ע ובמג"א כתב דבסה"מ משמע דמשום איסור מלאכה עיי"ש וא"כ למה מנה לל"ת בפני עצמו (וי"ל דהוי ג"כ מצוה על הבי"ד כמו שמצווים על שביתת בהמה וכמ"ש לעיל בפ"כ בשם מהרשד"ם דהוי על האדם כמו כן נאמר בזה כן וצ"ע עיי"ש מ"ש בזה) אחר שכתבתי ראיתי באליה רבה שכתב דאין עונשין דרצון התורה שיהיה יום מנוחה גם לחייבים עיי"ש שכתב בשם ס' החינוך ועי' בברכי יוסף ומה שעמד על האליה רבה שכתב דירושלמי נגד דברי המג"א למ"ש מובן שפיר לומר כן:
י׳
כל הדברים שהן אסורים משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כיצד וכו' וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ביה"ש הרי זה מותר וכו'. ועיין בהמ"מ וכ"מ בזה וי"ל דרבינו כפל לשונו לומר טרוד ונחפז ונצרך דלכאורה יש לעיין ביה"ש דהוי ספק מ"מ משום תוספת שבת למאן דס"ל דאורייתא ואף לרבינו דלא ס"ל כן מ"מ הוי ודאי אלא די"ל דלרבינו דתוספת שבת דרבנן לא עשו שבות כלל גם י"ל כמ"ש בטו"ז באו"ח בסי' ת"ר ס"ק ב' בשאלה שם דלענין קבלת תוספת שבת במצוה הוי בטעות ולא חל ואפי' בלא בטעות אין חל הקבלה נגד המצוה וכה"ג שאינו מקבל על עצמו לא שייך כלל בביה"ש מתוספת שבת עיי"ש. ונראה משום אף דתוספת שבת בקבלה יהיה קודם ביה"ש משום דביה"ש ספק לילה ותוספת יהיה קודם לזה ומסתמא קבלת תוספת קודם ביה"ש וכ"ז בקיבל ע"ע או בסתמא אבל אם היה טרוד בעסקים ונחפז ונצרך לדבר וא"כ לא היה מקבל ע"ע כלל וא"כ כיון דתוספת שבת אין לו שיעור ודי ברגע ולפ"ז בביה"ש הספק אם הוי גם קודם תוספת שבת ג"כ וא"כ לפ"ז במצוה י"ל בלא"ה כמ"ש בטו"ז דלא מהני קבלה כלל ולשאר דברים בטרוד דממילא לא קבל עליה מותר בספיקא דרבנן בדבר שצורך לו ועי' בב"י בסי' שמ"ב אם צריך שיהיה לצורך שבת ובטו"ז שם ומ"ש בשם מהרש"ל עיי"ש רק בלא צורך כלל לא התירו אף דהוי ספיקא דרבנן דלמ"ש בלי טורח הוי ודאי משום תוספת דבלא"ה יקשה מאי שנא מכל ספיקא דרבנן דלקולא ועי' בשיטה מקובצת ביצה ריש פרק המביא בשבות בתוספת שבת עיי"ש: ועיין במג"א בסי' שמ"ב מ"ש לחלק בין עיולי יומא ואפוקי יומא עיי"ש ובמרדכי במס' מגילה לענין תוספת באפוקי יומא דאורייתא וא"כ למ"ש ג"כ מהאי טעמא להחמיר ביה"ש כיון דלא שייך לומר כמו בעיולי יומא וגם למ"ש בפי' טרוד ונחפז בלא"ה לא שייך במוצאי שבת להתיר משום דטרוד אחר שבת דדוקא קודם שבת מהני שלא היה בקבלת התוספת דלא שייך במוצאי שבת ומ"ש רבינו אלא בעצמו של יום וכו' קאי על ערב שבת בלבד ועי' בשעה"מ פ"א מהל' עירובין הכ"ב דדוקא לצורך שבת לא גזרו משום שבות ולא משום מצוה אחרת עיי"ש ומ"ש שם בשם הרע"ב דב' שבותים גזרו אף ביה"ש עיי"ש:
י״ב
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת וכו'. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור וכו'. עיין מ"ש בהל' אלו בפ' כ"ה אח"ז עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ד
ו׳
מפליגין בים הגדול וכו'. עיין בברייתא דף י"ט ועיין בדברי הרא"ש שם מה שהביא משם רשב"ם דמה שהתיר הוא דוקא בע"ש ולא בשבת עצמו ואילו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ"ג הביא משם רשב"ם דגם בשבת שרי וכ"כ התוס' שם ומה שקשה עוד להרא"ש דידיה אדידיה עיין בב"י סי' רמ"ח.
כל הדברים וכו'. וכתב הרב המגיד דיצא לרבינו דלא תי' סתם משנה דגבי עירוב וכו' עם משנה דבמה מדליקין יעו"ש ולענ"ד הוא נכון דלא לאוקומי מתני' דבמה מדליקין כרבנן דא"כ קשה איך סותם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי וזה קשה לרש"י בפי' המשנה שכתב ד"ה ספק חשיכה קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות עכ"ל והיינו לרבנן ונמצא סתם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי ועפ"י דברי רש"י אלו במתני' דמוקי למתני' כרבנן יש לתמוה אמה שהקשו התוס' על פירוש רש"י גבי מימרת רבה דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דפי' בעירוב תחומין והקשו עליו ואעפ"י דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה"מ לכתחילה וכו' ומאי קושיא האי מימרת רבה קאי כרבי דס"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות ומתני' רבנן וכמ"ש רש"י ז"ל. ודרך אגב ראיתי להתוס' שם ד"ה לא קשיא שכתבו וז"ל נראה לר"ת כפי' הקונטרס דבעירוב תחומין מחמירינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכו' עכ"ל. ובסוף פרק הדר דף ע"ו כתבו על שם רש"י בהיפך דבעירובי חצרות מחמירינן מבעירובי תחומין יעו"ש היטב גם על הרא"ש קשה כן דשם פרק הדר הביא משם רש"י דפי' דבעירובי חצרות מחמירינן טפי ואילו כאן בפרק במה מדליקין כתב על שם רש"י בהיפך שכתב גבי מימרת רבה וז"ל ור"ת מפרש לה בעירובי חצרות ולא כפי' רש"י שפי' דאיירי בעירובי חצרות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות וכו' עכ"ל ואי קאי במה שהביא שם עפ"י פי' רש"י דעירובי חצירות חמיר טפי איך כתב כאן דפי' רש"י עירובי חצירות ועירובי תחומין והא לא פי' אלא תחומין במימרת רבה בין בפרק במה מדליקין בין בפ' הדר אלא וודאי דקאי במה שפי' רש"י דתחומין חמיר טפי וכשכתב רש"י תחומין כל שכן חצרות וא"כ קשה דידיה אדידיה. גם ממ"ש עוד הרא"ש פ' במה מדליקין וז"ל ואין לומר ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד מהני כדפי' רש"י וכו' עכ"ל וזה הוצרך רש"י לפרש משום דס"ל דתחומין חמיר וכמ"ש התוס' ד"ה שניהם קנו עירוב יעו"ש ועוד קשה על התוס' ז"ל דשם פרק הדר נראה להו כפי' ר"ח מכח מאי דקשיא להו אפי' רש"י ומה שקשיא להו אפי' רש"י היינו משום דמפרשי פי' רש"י גבי כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין דעירובי חצירות חמיר טפי וכנראה דהכי סבירא להו ג"כ דאל"כ עדיין יפרשו הם כפי' רש"י במימרת רבה דאיירי בתחומין וכ"ש בחצרות לפי דתחומין חמיר אלא וודאי דס"ל כפי' רש"י ואילו הכא הכריחו כפי' רש"י ד"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין. עוד כתב הרב המגיד וז"ל והוסיף ז"ל וכו' עד בין השמשות מותר עכ"ל וקשה דאיך נלמד משם ללכתחילה דלא אמרו שם אלא אם עירב כבר אבל לא שיערב וכמ"ש רבינו שם פ"ו יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ד
א׳
הרהור מותר. מיתור מלת דבר דרשינן הכי דהרהור מותר כנה"ג בשם מהרי"ל. וק"ק הא דרשינן מודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול כמ"ש רבינו ה"ד ואכתי התירא דהרהור מנ"ל ומזה נראה דהוכיח רש"י בשבת קי"ג ע"א מ"ש שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול מו"מ וחשבונות ועי' הה"מ ה"ד מ"ש ודו"ק:
ה׳
ומודדין מדידה של מצוה. עי' בפ"י מה"ש ה"ו וגם קשר שאינו של קיימא מתיר רבינו במקום מצוה. ועי' בתוי"ט סוף שבת:
ז׳
אין עונשין וכו'. עי' מג"א סימן של"ט כתב אפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבורה ע"ש. ולשיטת רבינו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ניחא דלא חשיב מקלקל כיון שנתכפר לו במלקות ועי' בתוס' יבמות דף ו' ע"ב ד"ה טעמא ומה שחקר במל"מ פה עי' באורך בס' ברכי יוסף סי' של"ט באו"ח ושם מבואר ג"כ מי שרוצה לברוח ולעגן את אשתו מותר לחובשו בשבת שבות יעקב ח"א סימן י"ד ולהורות או"ה ולשער בשיעורין מותר תה"ד סי' נ"ד:
י׳
בה"ש אלא בעצמו של יום וכו' אבל בה"ש וכו'. הא דהאריך רבינו כ"כ וכפל בלשונו אבל בה"ש נ"ל מכאן לפשוט ספיקותו של המג"א בסימן שמ"ב אם במ"ש בה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעי קדושה ע"ש, ורבינו בא להורות לנו דלא גזרו גם במ"ש ומש"ה כתב דלא אסרו אלא בעצמו של יום ומש"ה כתב ישנה אבל בה"ש הכוונה על בה"ש דמ"ש. ומ"ש בס' אמתחת בנימין בפ"ד דדמאי מ"א בתוי"ט ד"ה חשכו וכו' אבל בה"ש במ"ש אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום ונראה לו ראיה מכאן דבה"ש דמ"ש גזרו משום שבות דאל"ה ליתסר נמי בה"ש כיון שיכול לתקן דהא מעשרין את הדמאי בה"ש ע"ש. וראיה זו יש לדחות דאע"ג דיוכל להפריש בה"ש מ"מ אינו אלא על צד הדוחק כמ"ש רבינו כיון דעכ"פ יש כאן קצת איסורא לא חייבוהו חכמים והקילו להאמין את ע"ה כיון דאכתי אימת שבת עליו כמו במדומע כנ"ל ועי' בשעה"מ. ודע שכתב הרע"ב עירובין פ"ג מ"ג אפי' לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בה"ש לא גזרו באיכא תרתי כגון טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' רבי מודה דגזרו וכ"נ מדברי התוס' מסכת שבת דף קנ"ה ע"א ד"ה למטה וכו' במ"ש א"נ כרבי דאמר כ"ד שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ודבריהם תמוהים מאוד כמ"ש בס' מעיל צדקה. ולפ"ד הרע"ב מיושב דגם שם יש שני דברים שימוש באילן ומוציא מכרמלית ובחידושי ריטב"א עירובין כתב עוד סברא היכא דצריך להניד האילן עצמו אף לרבי אסור וא"נ מדברי רבינו פה מדמתיר לעלות באילן להביא לולב:
י״א
קטן וכו'. עי' הה"מ וכ"מ. ונ"ל דעת רבינו דעד כאן לא התיר רבינו באיסור תורה אלא אם עושה מלאכה דאית בה פלוגתא כגון כבוי שכתב רבינו בפי"ב דאיכא לצרף דעת המתיר ומ"ש בה' מ"א או שעשה מלאכה בשבת ג"כ מיירי במלאכה דאית בה פלוגתא וסמך על מ"ש פה משא"כ בחילול שבת במלאכה דאסור לכ"ע ואין בה מחלוקת כגון תולש בע"נ או מעביר ברה"ר אע"ג דבשאר איסורי תורה כגון באוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ באיסור שבת דהוא איסור סקילה ב"ד מצווין להפרישו כדאמרי' ביצה דף י"ז איסורא דשבת שאני וכמ"ש בחידושי הר"ן סנהדרין דף פ"ה גבי דשא"מ לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו ע"ש כנ"ל:
י״ג
ועוד וכו'. עי' בהשגת הראב"ד ובס' ש"י מס' ביצה דף ג' ע"ב כתבתי דרבינו הוכיח טעמא שלו דע"כ ס"ל לרבה כן ביצה י"ב ע"א בהא דאמר דלמא בעירוב והוצאה פליגי ולא חש לקושית ר"י א"כ ליפלגו באבנים ע"ש רש"י ותוס' א"ו דהיה ס"ל לרבה טעם איסור טלטול כמ"ש רבינו ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ד
ח׳
מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת כו' והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר. מפני שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפצים כו' אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים. בזה מובן מה דקיי"ל דאומר אדם לחבירו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך בתחומי אע"ג דשמור לי ואני אשמור לך הוי שומר שכר מ"מ לענין שבת כיון שלא נתחדש שום ממון לאחד מהם אלא ששניהם עומדין בממונם שרי ולא אסרו חכמים. אבל אם מוחל לחבירו חוב עבור שמירתו את פירותיו בשבת. כיון שבא לו ענין מחודש שנמחל חיובו מלשלם לו הוי שכר שבת ממש. והא דפוחתין גבי מורדת ד' שבתות הוא משום דלא עביד כלל ולא טרח מידי ומחילת כתובתה נעשה מאלי' ופשוט והישועי"ק לא דק במח"כ. אולם התו' בעירובין דף מ"ג ד"ה הלכה כר"ג כתבו ומשמע דסייר פירי לית בו איסורא דאפילו בשכר שרי כדאמרינן שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי עכ"ל וכוונתם דשמור לי ואני אשמור לך הוי שו"ש ומשו"ה דייקו דאפילו בשכר שרי, ול"ל סברת רבינו אבל שיטתם תמוה דמפורש ב"מ נ"ח השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק ואת הזרעים כו' לפיכך אין אחריות שבת עליו הרי מפורש דשמירה בשכר אסור ורבינו הביאה סוף פרק ששי. - ונראה שיטת התו' דהיכא שמתחייב בשמירתו אסור דאיכא טרחה ועבודה שחובה עליו לקדם בשכר ולשכור פועלים להציל מיד לסטים וחי' וכדאמרינן ב"מ צ"ג שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות כו' להכי אסור, אבל היכא שאינו מתחייב באחריותן אין כאן מלאכה בשבת ולא הוי שכר שבת כיון דלא עביד מידי אלא ששומרן בראיתו לכן בשמור לי ואני אשמור לך דהוי שמירה בבעלים כדאמר ריש השואל ופטור מאחריותן מותר, אבל בב"מ דאמרינן חייב באחריותן ומוקמינן כגון שקנו מידו לכן כיון שחובה עליו לטרוח בשמירתן ולקדם ברועים כו' אסור משום שכר שבת וכן הכא מיירי במחובר לכן אמרי דאפילו בשכר שרי ודו"ק. אמנם מלבד שזה דחוק בלשמור את התינוק עוד לא מחוור עפ"י מה שכתב רבינו פ"א מהלכות שכירות דשומר שמסר לשומר ומיעט בשמירתו כמו שו"ש לשו"ח אעפ"י שאצל השומר הראשון הי' בבעלים מ"מ חייב ופירשו את דבריו דשמירה בבעלים אינו אלא לפטור מן התשלומין אבל מ"מ רמי עלי' חיוב השמירה כדינו בשו"ח לשמרו מפשיעה ובשו"ש מגניבה ואבידה להכי מקרי מיעט בשמירתו כמזיק בידים א"כ לא שייך סברא הדין דמאי נ"מ אם פטור מן התשלומין כי דמוטל עליו חיוב השמירה ולקדם ברועים ובמקלות והמחוור כסברת רבינו הנכונה ודו"ק.
י״א
כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית כו' וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו. יעוין כסף משנה וביתר ביאור בבית יוסף סי' שמ"ג והנראה בדעת רבינו שסובר דאביו מוזהר בשבת להפרישו אם עשה מלאכה דאוריתא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ובמכילתא אלו הקטנים ולכן אמרו גבי כבוי בעושה ע"ד אביו פי' שהניחו אביו ממחין בידו משום דאביו מצוה להפרישו ודלא כפירש"י שרואה שנוח לאביו והוי כמצוהו לכבות ולכן רק בדרבנן אין אביו מצוה להפרישו ודו"ק. וכן מפרש הראב"ע בפ' קדושים דאיש אמו ואביו כו' ואת שבתותי כו' דזה מיוחד בשבת ולא ביו"ט שאביו מצוה להפריש הקטנים ומיושב לפ"ז הא דפריך הגמ' על אבא שאול נוהגים היינו שיונקים [ובתוספתא דנדה יונקים היינו] אפילו בשבת נמי המשך השמועה דבל"ז הו"מ לפרש דקטנים היו והיו יונקים מבהמה מיו"ט דאין אביהם מצוה להפרישם אבל בשבת מצוה להפרישם דבנך ובתך כתיב. אבל השתא דמסיק דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב א"כ ע"כ בגדולים מיירי אבא שאול א"כ קשה אם איכא סכנה אפי' בשבת נמי כו' ודו"ק היטב.
י״ב
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול כו'. בהשגות הביא טעם הגמרא דהוי משום גזירה דהוצאה וכן פירש"י בפרק משילין ובדף י"ב ד"ה ליפלגי באבנים תחלת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה כו' ולפ"ז א"ש מה שהקילו חכמים שאם מטלטל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה. דכל עיקר דהוצאה היכא שכבר מטלטלו כיון שעקירה ראשונה לא היתה לכך פטור ואין זה הוצאה להכי (לא) לא גזרו גם בטלטול וכיון שכבר הוא בידו תו מטלטלו לכל מקום שירצה כמו"ש ההמ"ג בהלכה ה' ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ד
ג׳
ומחשיך להביא בהמה כו'. קוראה לה כו'. עי' ברש"י שבת ד' נ"ג ע"ב ועיין בירושלמי פ"ח דכלאים ומה שכתבתי בזה לעיל בפ' כ':
ט׳
המשמר זרעין כו' שמא יטול צרור כו'. ע' שבת דפ"א ע"א דהוה מחלוקת אם גבי עוף צריך לצרור והנה רבינו לעיל פי"ח הי"א פסק כר"א בן יעקב דאין דרך ליטול צרור בעוף וכאן פסק להיפך ועי' כאן דע"ט ע"א שאין אדם טורח וכו' וה"נ י"ל כן:
י״א
קטן שעשה בשבת וכו'. עי' בדברי הה"מ והנה באמת כך דהנה רבינו ז"ל בסוף הל' מאכלות אסורות כתב לפי שאינו בן דעת וא"כ קטן שיש בו דעת אסור במלאכה גמורה ועי' בתוס' שבת ד' קכ"א ע"א ד"ה ש"מ ועי' ביומא ד' מ"ג ע"א גבי הזאה ומש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ב ה"ד ועי' בהלכות שגגות פ"ט ה"ג ועי' ביבמות דק"ה ע"ב במה דפליגי שם גבי חליצה אימתי מקרי דעת ע"ש ועי' ברש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב וד' ס"ו ע"ב דהפטור של קטן לא משום דעת הוא רק משום גזירת הכתוב ע"ש ונ"מ יהיה לגבי חרש דגביה לא שייך הך דבר דעת רק משום אוכל נבילות ועי' ביבמות ד' קי"ד וכאן ד' קנ"ג ע"ב וביומא דמ"ג ע"א דקטן עדיף מחרש ובזה א"ש הך דנדה דמ"ו ע"ב גבי יתומה שנדרה בעלה מיפר לה ואמר שם ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל והלשון הוא מיותר וגם מה צריך הפרה אך שם מיירי ע"כ בקטנה שיש לה דעת דהנה שיטת רבינו ז"ל כך דיש שני מינים מופלא סמוך לאיש דשנת י"ב לנקיבה או י"ג לזכר דנדריו נבדקין ס"ל לרבינו דזה לכו"ע לרבנן רק בת י"ב ויום אחד לנקיבה ובן י"ג ויום אחד לזכר ולא הביאו שתי שערות אז הוה למ"ד מופלא סמוך לאיש מה"ת דאורייתא כן מבואר מדברי רבינו ז"ל בהל' נדרים פי"א ובפהמ"ש בנזיר על ד' כ"ח ע"ב וכן מבואר בספרי פ' נשא פיסקא כ"ב ופ' מטות פיסקא קנ"ג וכן ר"ל רבינו ז"ל בפ"ד מהל' תרומות ה"ה וע"ש בפהמ"ש. ובזה יש לבאר כל דברי הגמ' בנדה שם ואכ"מ וזהו פירושו שם דשם אמר יתומה שנדרה וקאמר היכי מיירי אם ר"ל כשהיא מי"א עד י"ב דאז נדריה נבדקין וע"כ היא בת דעת דאל"כ אין לה נדר ובה אין שייך אין ב"ד מצווין להפרישה ואף בנדרים דרבנן דרק דמאי ושבות דקילא אך בזה לכו"ע הוה דרבנן כמ"ש ומהניא לה הפרת הבעל אך אם נימא דמיירי במופלא סמוך לאיש דאורייתא דהיינו מבת י"ב שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אך שוב י"ל דמיירי שאינה בת דעת כל כך כעין הך דב"ב ד' קנ"ה ע"ב ע"ש וא"כ שוב שייך לגבה קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אף בדאורייתא וא"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ו ה"ד ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש פ"א דשקלים מ"ג גבי קטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו ובירושלמי שם מה דאמר הא לתבוע תובעים ור"ל ג"כ כך דבן י"ג ולא הביא שתי שערות דנדרו נדר והקדישו הקדש אז תובעים אבל למשכנו דהוה בגדר אונס אין ממשכנים עד שיביא שתי שערות וא"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שבת פרק כ״ד
א׳
-העתקה מסוף פרק כ-[ והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
ז׳
אזהרת סא שאין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה כמו שמפורש בכתוב בכל ארבע מיתות בית דין ובמלקות אינה דוחה את השבת שאם נתחייב מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואע"ג דהאי קרא מוקמינן ליה לחלק כדתניא הבערה לחלק יצאת דברי ר' נתן אפילו הכי ממושבו' דריש דלפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיתה לכם לחוקת עולם משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם גבי מיתת ב"ד בפר' רוצחים כתיב מה להלן מושבות דב"ד אף מושבו' האמו' כאן ב"ד ועוד דהוה מצי למכתב מלאכה אחרת והוה ילפינן מינה לחלק כדר' נתן ומדכתיב הבערה דהוא אחד ממיתת ב"ד ש"מ שהיא אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שרפה והוא הדין לשאר עונשין:
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אע"פ שאיסור הפרשת המעשר משום שבות אבל מעשרים את הדמאי. כתב המ"מ דהא דכתב דדוקא לדבר מצוה התירו שבות בביה"ש למד כן מדאמרינן בעירובין ל"ד ע"ב א"ר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש וסתם משנה שם גבי עירוב שנתנו בכרמלית אתיא כוותיה, וקשה ע"ז מסתם מתני' בשבת ל"ד ע"א ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא משום שבות לפיכך תירץ הרמב"ם שלא התירו שבות ביה"ש אלא לדבר מצוה ובעירוב וכיוצא בזה עכ"ד, ולפי"ז צריך לומר דהא דאין מעשרין את הודאי מיירי באית ליה פירי כדי סעודת שבת דהא סעודת שבת מצוה היא והיה לן להתיר ביה"ש (והא טומנין את החמין בדבר שאין מוסיף הבל אף דאיכא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות הגחלים ואף דהרמב"ם ס"ל דאף בדבר המוסיף הבל טומנין בביה"ש התם שאני דלא שייך גזירה דשמא ירתיח וכמש"כ בפ"ד ה"ב). אכן צ"ע הא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות עירובין הל' י"ג ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחלה דהא עירוב מצוה הוא דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ולמה לא יהא מותר לכתחלה בביה"ש, ונראה לומר דהטעם דאסור לכתחילה משום דהא דמהני כשעשה את העירוב בדיעבד הוא רק משום ספק וספיקא דרבנן לקולא אבל לכתחלה אין עושין ספק כדי שנתירנו ע"י ספק ומשו"ה אסור לו לעשות לכתחילה דבר שכל עצם היתרו הוא משום ספיקא, אח"כ מצאתי שכ"כ המ"מ בהל' עירובין עיי"ש. אמנם לפי"ז אינו מובן למה שאני עירובי חצרות מעירובי תחומין דבעירובי חצרות מותר אף לכתחלה לערב בבין השמשות, ובשלמא לפירש"י דאסור מטעם קנין שביתה בשבת ומשום דחשיב תיקון ניחא וכמו שחילק בשבת ל"ד ע"א בעירובי חצרות לא מיחזי שביתה מעלייתא כמו עירובי תחומין אבל להרמב"ם שמצד האיסור לא שייך לחלק דהא לא גזרו שבות בביה"ש והא דעירובי תחומין אסור משום דאין לו לעשות היתרים לכתחלה עפ"י ספק וא"כ מאי איכא בין זה לזה ולמה התירו עירובי חצירות. והנה ח"א אמר לי דאפשר לומר דעירובי חצרות מועילין גם בשבת עצמה מצד הדין דמ"ש מביטול רשות בשבת (והא דאסור בשבת משום דחשיב תיקון אבל תחומין דהוא משום דאל יצא משמע ממקום תחילת שביתתו בשבת א"כ לא מהני בשבת עצמה מצד הדין ובין השמשות מהני רק משום ספיקא ולכן אסור לעשות לכתחלה וכנ"ל משא"כ עירובי חצרות), אבל באמת זהו חידוש לומר כן ומפשטות לישנא דהרמב"ם נמי מוכח דעיקר תיקון עירובי חצירות הוא שיעשה את העירוב מערב שבת וכמש"כ בפ"א מעירובין ה"ב עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת, אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה עיי"ש. והנראה לומר דאיברא דעיקר תיקון עירובי חצרות הוא לעשותם מערב שבת ולא דמי לביטול רשות בשבת מ"מ יש ליישב החילוק בין עירובי חצירות לעירובי תחומין לפי שיטת הרמב"ם דדין תחומין בי"ב מילין אסור מן התורה וכמש"כ בפכ"ז א"כ עיקר דין השביתה בהכרח צריכה להיות קודם השבת ולא סגי לה בין השמשות דהא לגבי תחומין דאורייתא צריך שביתה בתחילת השבת ולכן אף דמהני עירובי תחומין בדרבנן גם בבהש"מ לגבי אלפים אמה מדין דספיקא דרבנן לקולא אבל מ"מ עצם דין השביתה קודם השבת היא משא"כ דין עירובי חצירות דכל עיקרו מתקנת שלמה אפשר דאין שם דין עירוב מקודם השבת וכל עצם התקנה הוא דמהני אפי' בעשיית העירוב בין השמשות כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן, וכמש"כ בעל זוהר הרקיע והביאו הש"ש ליישב לשיטת הרמב"ם דיש באיסור דרבנן משום לאו דלא תסור אמאי ספיקא דרבנן לקולא וכתב דמעיקר תקנתם גזרו כן, אכן נראה לי דאפי' אם לא נימא די"ב מילין הוא מן התורה מ"מ שפיר יש לומר דבעירובי תחומין מסתבר דדוקא תחילת היום קונה שביתה והוא משום דע"כ צריכינן שיקנה לו שם שביתה מקודם השבת ושיחשב שזהו מקום שביתתו ואם יצא שם בשבת בודאי דלא שייך שביתה דהא לא היתה שם שביתתו כשנכנס השבת והא דמהני בהש"מ הוא רק מדין דספיקא דרבנן לקולא ומחשבינן לבהש"מ יומא, אבל עירובי חצרות אפשר דנתקן גם על בהש"מ ולא משום דמספיקא תלינן שהוא עוד יום אלא אפי' על הצד דבהש"מ חשיבה כלילה היתה התקנה ומשום דלא שייך הסברא של עירובי תחומין. ובמה שבארנו נוכל ליישב מה שהקשה המ"מ לדעת הרשב"א דס"ל דאם עירב עירובי תחומין בין השמשות לא מהני עירובו וראייתו מדאמרינן עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה עירובו אינו עירוב ולא מהני מדין ספיקא דרבנן לקולא אלמא לא אמרינן ספק עירוב כשר אלא כשהיתה לו שעת כושר ברורה וה"נ בעירוב בין השמשות, ותמה המ"מ דהא הרשב"א פסק דבספק תרומה טהורה לא הוי עירוב אף בעירובי חצירות ומ"מ עירב בין השמשות הוי עירוב לגבי עירובי חצרות, ולפי המבואר יש לומר דגבי עירובי חצרות יש לחלק מתרומה לבהש"מ דבבהש"מ יש לומר דמתחלה כן נתקן אבל בתרומה ע"כ הוא ספק איסור ורק דנבוא להתיר מדין ספיקא דרבנן לקולא ובזה יש לומר דכיון דעירובי חצרות אינו דוקא לדבר מצוה ולא הוי דוחק לא התירו בספק אפילו בדרבנן וכעין דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן אסור בספק, אבל עירובי תחומין הוא דוקא לדבר מצוה ובעירובי תחומין אין לומר הסברא דמתחלה כן נעשה דליהני בהש"מ כש"נ דעיקר דין השביתה בערב שבת ולכן ע"כ מה דמותר משום דעכשיו דיינינן ספיקא דרבנן לקולא ובזה מקשה דא"כ בספק תרומה טהורה נמי ליהני, אך כל עיקר ההוכחה הוא לפירוש הרשב"א דמפרש עירבו בתרומה שהיא ספק היינו דלא ידעינן במה עירבו אם בטהורה אם בטמאה אבל אם היו רואין העירוב באותה שעה היו מכירין אם הניחו הטמאה או הטהורה והוי ספק עירוב אבל להרמב"ם דמפרש דעכשיו ידעינן שהתרומה ספק טמאה ספק טהורה בודאי לא שייך להוכיח מזה כיון דמדין ספיקא אינה סעודה הראויה וכמש"כ בפ"ו מעירובין ה' ט"ו. והנה רש"י בשבת ל"ד ע"א פי' הא דמהני עירובו בהש"מ בעירובי תחומין וכמש"כ הרמב"ם ובתוס' שם הק' דהא בעירובין ל"ה מבואר דר"י אינו מתיר בספק עירוב אלא משום חזקה אבל בספק בהש"מ דל"ש חזקה לא מכשר ואמרתי בזה מה שמצאתי אח"כ במערכה לעירובין מהגרעק"א ע"פ ד' הגמ' בעירובין דף מ"ט גבי הרי זה חמר גמל משום שהסיח דעתו מתחום ביתו ולכן נ"מ אם עתה נולד הספק או בשעת מעשה היה הספק וע"פ היסוד דבתרתי דסתרי לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש. ובאופן אחר נראה ליישב דברי הרשב"א ממה שהקשה עליו המ"מ אף אם לא נחלק בין עירובי תחומין דנתקן רק לדבר מצוה כנ"ל, אלא דהרשב"א מוכיח דלגבי עירובי תחומין לא אמרינן ספק עירוב כשר אלא היכי דאיכא חזקה דהא לא שייך לומר כן בעירובי חצירות דלכתחילה כן נתקן וראיה דהא מותר לערב גם לכתחלה וע"כ מטעם שכתבנו דשאני עירובי תחומין דעיקר תיקון העירוב הוא דוקא בערב שבת.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות שבת פרק כ״ד
י״א
בכ"מ: דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. וכ"כ הרדב"ז סוף ח"ב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות שבת פרק כ״ד
ז׳
אין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינה דוחה את השבת. נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפ"א מהל' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מצות עשה להרוג מחוייבי מיתת ב"ד מ"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וכמ"ש רבינו בפרקין וא"כ ה"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני העונשים ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה. וכי תימא דלא חשיב חלול שבת משום דהוי מקלקל בחבורה. הא ליתא שהרי כתבו התוס' סנהדרין דף ל"ה ד"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשיב תקון משום דיש לו כפרה. וה"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ"כ התוספות בפ' בן סורר דף ע"ג ד"ה חד למעוטי ע"ז יע"ש. ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר דף ע"ד דר"א בר ר"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה אף דאנן לא קי"ל כותיה היינו משום דס"ל דשבת אינה מן העבירות דניתן להצילו בנפשו וכמבואר שם. מ"מ נראה דליכא ראיה מהתם לנ"ד משום דע"כ התם גזרת הכתוב הוא דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו וכמו שתמהו שם התוספות בד"ה חד למעוטי ע"ז. וא"כ איכא למימר דאף לר"א בר"ש שאני חלול שבת שהתורה התירה חלול שבת כדי שלא יחלל זה שבת אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת: שוב ראיתי להרי"ף בס"פ אלו עוברין דאוקמה לההיא דאמר בגמרא דף מ"ט אר"א ע"ה מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו' שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם ע"כ. הרי לך מבואר דס"ל דכל אותם שמצילין אותם בנפשם הוא אפילו בשבת וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר"ן שם בפירוש דברי ר"א הללו יש ללמוד כן דרודף אחר אחת מכל העריות מותר להורגו בשבת. אך כפי מ"ש התוס' דאוקמוה לההיא דר"א בע"ה שכופר להכעיס דהו"ל הריגתו כמו פקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביה"כ שחל להיות בשבת וכו'. אין ללמוד דין זה משום דשאני פקוח נפש דהא קי"ל דדוחה את השבת וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד. ודע דאליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר"י ס"ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ"ע: סליק הלכות שבת
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
ברכת אברהם · הלכות שבת פרק כ״ד
י׳
שאלה חזינא ליה ז"ל דקא פסק כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דקא קשיא ליה הא דתנן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' קא מוקים לה להא דרבי בשבות דמצוה או דוחק וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי הוא מותר אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות וקשיא לי בה טובא חדא דכל דבר שהוא משום שבות קאמר רבי דמשמע בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ואי אמרת לא אשכחן עיקר דברי רבי אלא לדבר מצוה כדמתנינן לה בעירובין מאי רבי ומאי רבנן ופשטינן לה מהא דתניא נתנו באילן וכו' וקימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הילכך לא שרינן אלא דומיא דעירוב אם כן אמאי קא שרי ז"ל אם היה טרוד ונחפז שלא במקום מצוה ועוד האי דקאמר זצ"ל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי קשיא דמי לא משכחת... ודאי במקום דוחק ומצוה אפשר שיהא טרוד בסעודתו וצריך מה שיאכל ואתי לעשורי ודאי כדי לאכלו בשבת והרי זה דחוק וצריך לו למצות עונג שבת בבת אחת ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוא ושבות שבה שבות של מצוה קרינן לה דרבנן ואילו משום מצוה לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומה ומעשרות ותני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא ולא מיבעיא שבות של רשות אלא אפילו שבות של מצוה אסור ומי לא עסקינן שיהא כהן צריך לה ועונג שבת דהוי ליה שתי מצות ואפילו הכי קתני אין מעשרין את הודאי בין השמשות ועוד אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר ומתניתין דאין מעשרין את הודאי לא פליגא אדרבי כדקא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכו' הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכו' ולפי לשון זה נמצא רבי מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זו מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ניעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו ספיקות אילו. תשובה בתחלה היה סובר ז"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי רבי בעירוב שאין מניחין אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מינה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכו' ושמא יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאורייתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכו' כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכו' ודאי מחלוקת בדבר בין רבי ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי רבי ומאי רבנן דתניא וכו' אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על רבי דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לרבי מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לרבי מהאי מתניתין שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שבת כ״ד, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
