הלכות שבת · פרק כ״ג
הלכה א׳
הָעוֹשֶׂה נֶקֶב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא כְּגוֹן נֶקֶב שֶׁבְּלוּל הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס הָאוֹרָה וּלְהוֹצִיא הַהֶבֶל הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ עַל כָּל נֶקֶב אֲפִלּוּ הָיָה עָשׂוּי לְהוֹצִיא בִּלְבַד אוֹ לְהַכְנִיס בִּלְבַד שֶׁמָּא יָבוֹא לַעֲשׂוֹת נֶקֶב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה אֵין נוֹקְבִין בְּחָבִית נֶקֶב חָדָשׁ וְאֵין מוֹסִיפִין בּוֹ. אֲבָל פּוֹתְחִין נֶקֶב יָשָׁן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַנֶּקֶב לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים שֶׁאִם הָיָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים הֲרֵי זֶה עָשׂוּי לְחַזֵּק וְאָסוּר לְפָתְחוֹ:
הלכה ב׳
נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן וּבִלְבַד שֶׁיְּנַקְּבֶנָּהּ מִלְּמַעְלָה אֲבָל מִצִּדָּהּ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכל מִמֶּנָּה גְּרוֹגָרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וּמֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ בְּסַיִף לִפְנֵי הָאוֹרְחִין וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַרְאוֹת נְדִיבַת לִבּוֹ:
הלכה ג׳
וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפְתֹּחַ כָּל נֶקֶב כָּךְ אָסוּר לִסְתֹּם כָּל נֶקֶב. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְתֹּם נֶקֶב הֶחָבִית וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְמָרֵחַ וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי סְחִיטָה כְּגוֹן שֶׁיִּסְתֹּם בְּקֵיסָם אוֹ בִּצְרוֹר קָטָן. אֲבָל אִם הִנִּיחַ שָׁם אֹכֶל כְּדֵי לְהַצְנִיעוֹ וְנִמְצָא הַנֶּקֶב נִסְתָּם מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים בְּדָבָר זֶה:
הלכה ד׳
כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וּמִפְּנֵי זֶה הַגּוֹרֵר כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְתַקֵּן כְּלִי בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁיְּתַקֵּן חַיָּב. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר בְּשַׁבָּת בֵּין בִּכְלֵי שִׁיר כְּגוֹן כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים בֵּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים. אֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ אֶת הָאֱגוֹז לְתִינוֹק אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוֹג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר:
הלכה ה׳
אֵין מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין וְאֵין מְטַפְּחִין בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יָד מֻתָּר. אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין. בְּרֵכָה שֶׁבֶּחָצֵר מֻתָּר לָשׁוּט בְּתוֹכָהּ שֶׁאֵינוֹ בָּא לַעֲשׂוֹת חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְהֶפְרֵשׁ בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּם:
הלכה ו׳
אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. הָיְתָה חֲתוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת מֻתָּר לְהַכְנִיסָהּ בְּנֶקֶב הֶחָבִית בְּשַׁבָּת לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְתַקֵּן. וְאָסוּר לְהַנִּיחַ עָלֶה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב שֶׁל חָבִית כְּדֵי שֶׁיְּקַלֵּחַ אֶת הַיַּיִן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּעוֹשֶׂה מַרְזֵב בְּשַׁבָּת. וְאֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס וְאֵין קוֹרְעִין אֶת הַנְּיָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי:
הלכה ז׳
זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בְּטָפִיחַ מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם אוֹתָהּ וְיִתְקָעָהּ. אָסוּר לָחֹף כְּלֵי כֶּסֶף בְּגַרְתָּקוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַבְּנָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין וְנִמְצָא כִּמְתַקֵּן כְּלִי וְגוֹמֵר מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל חוֹפְפִין אוֹתוֹ בְּחוֹל וּבְנֶתֶר. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים חוֹפְפִין אוֹתָן בְּכָל דָּבָר. וְאָסוּר לְהָדִיחַ קְעָרוֹת וְאִלְפָּסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אֶלָּא אִם כֵּן הֱדִיחָן לֶאֱכל בָּהֶן סְעֻדָּה אַחֶרֶת בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. אֲבָל כְּלֵי שְׁתִיָּה כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת מֻתָּר לַהֲדִיחָן בְּכָל עֵת שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לִישֹׁן עֲלֵיהֶן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲבָל מַצִּיעִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת:
הלכה ח׳
אָסוּר לְהַטְבִּיל כֵּלִים טְמֵאִין בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. אֲבָל אָדָם טָמֵא מֻתָּר לִטְבּל מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵיקֵר. וְאֵין מַזִּין עָלָיו בְּשַׁבָּת. הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. בְּמֵזִיד לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר לְהַטְבִּיל אֶת הַמַּיִם הַטְּמֵאִים בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. נוֹתְנָן בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן כְּלֵי אֲבָנִים וּמַטְבִּיל הַכֵּלִים בַּמִּקְוֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה מֵי הַמִּקְוֶה עֲלֵיהֶן וְיִטְהָרוּ:
הלכה ט׳
אֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה מְתֻקָּן:
הלכה י׳
מְעַבֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הוּא. וְהַמְרַכֵּךְ עוֹר בְּשֶׁמֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעַבְּדָנִים עוֹשִׂים הֲרֵי זֶה מְעַבֵּד וְחַיָּב. לְפִיכָךְ לֹא יָסוּךְ אָדָם רַגְלוֹ בְּשֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל הַחֲדָשִׁים. אֲבָל סָךְ הוּא אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְלוֹבֵשׁ מִנְעָלוֹ אוֹ סַנְדָּלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חֲדָשִׁים. וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטַּבְלִיָא חֲדָשָׁה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַשֶּׁמֶן מֻעָט כְּדֵי שֶׁיְּצַחְצֵחַ הָעוֹר בִּלְבַד אֲבָל אִם הָיָה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁמֶן הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁיְּרַכֵּךְ הָעוֹר הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְעַבְּדוֹ. וְהַכּל בַּחֲדָשִׁים אֲבָל בִּישָׁנִים מֻתָּר:
הלכה י״א
הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק אֶת הָעוֹר. לְפִיכָךְ אֵין סוֹתְמִין נֶקֶב בְּשַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁמָּא יְמָרֵחַ וַאֲפִלּוּ בְּשֻׁמָּן אֵין סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁעֲוָה:
הלכה י״ב
כּוֹתֵב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אָסוּר לִכְחל בַּפּוּךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכוֹתֵב. וְאָסוּר לִלְווֹת וּלְהַלְווֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר וְלִשְׂכֹּר וּלְהַשְׂכִּיר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת וְלֹא יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִין. אֲבָל לִשְׁאל וּלְהַשְׁאִיל מֻתָּר. שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר לוֹ הַלְוֵינִי:
הלכה י״ג
אֶחָד הַמּוֹכֵר בַּפֶּה אוֹ בִּמְסִירָה אָסוּר. [וְאָסוּר לִשְׁקל] בֵּין בְּמֹאזְנַיִם בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֹאזְנַיִם. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁקל כָּךְ אָסוּר לִמְנוֹת וְלִמְדֹּד בֵּין בִּכְלִי מִדָּה בֵּין בַּיָּד בֵּין בְּחֶבֶל:
הלכה י״ד
אֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחְרִימִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְמַקְדִּישׁ אוֹתָן פֵּרוֹת שֶׁהִפְרִישׁ. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אוֹתָן בְּשַׁבָּת. וְאֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַבְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִרְשֹׁם בְּסִיקְרָא. וּמַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁזּוֹ מִצְוַת הַיּוֹם הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַקְדִּישִׁין כָּךְ אֵין מְקַדְּשִׁין מֵי חַטָּאת:
הלכה ט״ו
הַמַּגְבִּיהַּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל מִמַּה שֶּׁהִתְקִין. בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תִּקֵּן אֶת הַפֵּרוֹת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ הַמַּעֲרִיךְ אוֹ הַמַּחֲרִים בְּשַׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת קָנָה. מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲבָל לֹא אֶת הַוַּדַּאי:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי אוֹ לְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי לֹא יִטְלֵם בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיְּיַחֵד מְקוֹמָן מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת וַהֲרֵי הֵן יְדוּעִין וּמֻנָּחִין בְּצַד הַפֵּרוֹת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכל אֶצְלוֹ יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַכֹּהֵן שֶׁזּוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיוֹדִיעַ לֶעָנִי שֶׁזּוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ מַעֲשַׂר עָנִי:
הלכה י״ז
אָסוּר לְהָפִיס וּלְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וּמֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִין:
הלכה י״ח
אָסוּר לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן בְּשַׁבָּת בֵּין שֶׁעָבַר בֵּין שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לְפִיכָךְ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ מֻתָּר לְחַשְּׁבָן. כֵּיצַד. כַּמָּה סְאִין תְּבוּאָה הָיָה לָנוּ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית, כַּמָּה דִּינָרִין הוֹצִיא בְּחַתְנוּת בְּנוֹ, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן בִּכְלַל שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ כְּלָל, הַמְחַשֵּׁב אוֹתָן בְּשַׁבָּת כִּמְחַשֵּׁב בְּחל:
הלכה י״ט
אָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא יְהֵא כְּדֶרֶךְ חֹל וְיָבֹא לִמְחֹק. מוֹנֶה אָדָם פַּרְפְּרוֹתָיו וְאֶת אוֹרְחָיו מִפִּיו אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַשֵּׁמוֹת חֲקוּקִין עַל הַטַּבְלָה אוֹ עַל הַכֹּתֶל מֻתָּר לִקְרוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּף בִּשְׁטָר. וְאָסוּר לִקְרוֹת בִּכְתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוּקְנִי בְּשַׁבָּת. אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְקוֹרֵא וְיִמָּנַע מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ:
הלכה כ׳
נָפְלָה דְּלֵקָה בֶּחָצֵר בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי אַף עַל פִּי שֶׁעֵרְבוּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֶּה הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל אֶלָּא מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לְאוֹתוֹ שַׁבָּת וְכֵלִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּשַׁבָּת וּבְגָדִים שֶׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ. שֶׁנִּמְצָא מִתְיָאֵשׁ מִן הַכּל וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי כִּבּוּי. וְאִם לֹא עֵרְבוּ אַף מְזוֹנוֹ וְכֵלָיו אֵינוֹ מַצִּיל:
הלכה כ״א
וּמַה הוּא מַצִּיל לִמְזוֹנוֹ. אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. הָרָאוּי לְאָדָם לְאָדָם וְהָרָאוּי לִבְהֵמָה לִבְהֵמָה. נָפְלָה בְּשַׁחֲרִית מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. בְּמִנְחָה מַצִּילִין מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת:
הלכה כ״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַצִּיל בְּכֵלִים הַרְבֵּה אוֹ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא כְּלִי וּמוֹצִיאוֹ וּמְעָרֶה וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שֵׁנִית הוּא שֶׁאֵין מַצִּיל אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם הוֹצִיא כְּלִי אֶחָד בְּהוֹצָאָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעֻדּוֹת מֻתָּר:
הלכה כ״ג
כֵּיצַד. מַצִּיל סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעֻדּוֹת. וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְכֵן אִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְקִבֵּץ בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא וְהוֹצִיאָהּ מְלֵאָה בְּבַת אַחַת מֻתָּר:
הלכה כ״ד
וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַצִּיל מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ אוֹ כְּלִי אֶחָד שֶׁמַּחֲזִיק אֲפִלּוּ דָּבָר גָּדוֹל וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מַצִּיל. וְאִם לֹא רָצָה הַמַּצִּיל לְקַחְתּוֹ וּנְתָנוֹ לִבְעָלָיו מֻתָּר לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אַחַר הַשַּׁבָּת שְׂכַר עֲמָלוֹ וְאֵין זֶה שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְלָאכָה וְלֹא אִסּוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם מְעֹרָב:
הלכה כ״ה
הִצִּיל פַּת נְקִיָּה אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה. אֲבָל אִם הִצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת נְקִיָּה. וּמַצִּיל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת אִם הָיָה יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֲבָל אֵינוֹ מַצִּיל בְּשַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְיוֹם טוֹב. וְלֹא מִשַּׁבָּת זוֹ לְשַׁבָּת הַבָּאָה. וּמַה שֶּׁהוּא מַצִּיל לִלְבּשׁ. לוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לִלְבּשׁ וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לַעֲטֹף וּמוֹצִיא וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לוֹבֵשׁ וּמִתְעַטֵּף בְּכֵלָיו וּמוֹצִיא. וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ כְּמוֹ הַמַּאֲכָל שֶׁהֲרֵי מִן הַהֶפְקֵר הֵן זוֹכִין:
הלכה כ״ו
מֻתָּר לְהַצִּיל כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לַמָּבוֹי שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְלֶחִי אֶחָד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲבָל אִם הָיָה כְּתוּבִין בְּכָל לָשׁוֹן אוֹ בִּכְתָב אַחֵר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵרוּב. וּבְחל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֶלָּא מַנִּיחָן בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף וְהֵן מִתְאַבְּדִין מֵאֲלֵיהֶן:
הלכה כ״ז
הָיוּ כְּתוּבִין בְּסַם וּבְסִיקְרָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתַב שֶׁל קַיָּמָא הוֹאִיל וְהֵן כְּתוּבִין אַשּׁוּרִית וּבִלְשׁוֹן קֹדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן. גִּלָּיוֹן שֶׁל סְפָרִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף וְשֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְשֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן. הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה:
הלכה כ״ח
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת וַאֲפִלּוּ בִּכְלָלָן (בראשית לא מז) "יְגַר שָׂהֲדוּתָא". וְכֵן אִם הָיְתָה בָּהּ פָּרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְיֵשׁ בָּהּ הַזְכָּרוֹת כְּגוֹן (במדבר י לה) "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. וּמַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ג
ב׳
נוקבין מגופה וכו' שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ומביא אדם חביות של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש שאין כונתו אלא להראות נדיבות לבו. כלישנא דגמרא שבת קמ"ו ע"א הנה הביא רבינו האי דשובר וכו' גרוגרות וכו' דאיתא במשנה וחבית של יין דאי' בברייתא. ונראה משום שנוי הלשון דבגרוגרת איתא ובלבד שלא יתכוין ובחביות של יין איתא מניחה לפני האורחין ואינו חושש ונראה דהנה ובלבד שלא יתכוין אם נפרשו דאפשר שיהיה ממילא כלי אלא דלא הוי פסיק רישא וא"כ תליא במחלוקת דר' יהודה ור' שמעון בשאין מתכוין. וביותר למ"ש בריב"ש מובא בכ"מ לעיל בפ' כ"א ה"ג במכבד כיון שעוסק ליפות הקרקע הוי ממילא כונה על להסיר הגומות עיי"ש וכמ"ש לעיל במ"ש בתוספות במס' שבת באנן סהדי דניח"ל לא הוי שאין מתכוין עיי"ש. אף די"ל דוקא בנחית ליפותו מה שא"כ כאן דלא נחית ליפותו ועיין ברש"י שכתב ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנקבה יפה בפתח נאה עכ"ל. וכמ"ש ברש"י שם קודם לזה דהוי מקלקל דמותר בשבת וברשב"א וכיו"ב כתב דמקלקל אסור מדרבנן אלא משום צורך שבת התירו עיי"ש אבל יש לפרש דבלא מתכוין לא הוי פתח נאה דצריך לזה כונה מיוחדת דבלי כונה הוי קלקול אלא דלפ"ז יקשה שנוי הלשון למה בחבית דגרוגרת אי' בלבד שלא יתכוין ובחבית של יין אי' אינו חושש ובתנאי לפני אורחין ואם נאמר בכונה הוי לעשותו נאה דא"א בלי כונה א"כ אפי' לפני אורחין וביין שייך כן ונראה דאפשר בקלקול ואפשר בתיקונה גם בלא מתכוין ולא הוי אנן סהדי משום דאפשר שיהיה בקלקול וא"כ לא שייך לומר דהוי מתכוין ממש ועכ"פ צריך לעשותו באופן שיהיה הקלקול קרוב מהתיקון וזה בידו משא"כ בשובר חביות יין לפני האורחין להראות נדיבתו לפניהם שאין חושש לקלקול הכלי לכבודם וא"כ בכה"ג להיפוך אנן סהדי דלא ניח"ל בתיקון הכלי לכן נאמר בכה"ג ואינו חושש וא"צ להראות בעשותו שאין חפץ בתיקונו דנראה לכל שאין רוצה בו וכמו שהטעים רבינו בלשונו ואתי שפיר: והנה במס' ביצה ל"ג ע"ב מוקי האי דשובר החבית במושתקי עיי"ש ורבינו לא הביאו ועי' מ"ש ע"ז בס' כפות תמרים סוכה דף ל"ג ע"א בד"ה ת"ר עיי"ש וברשב"א במס' שבת הנ"ל ובכ"מ בה"ו עיי"ש:
ג׳
וכשם שאסור וכו' אסור לסתום כל נקב וכו' אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ומותר להערים בדבר זה. עיין בהמ"מ בגמ' דמחלקין בין צורבא מדרבנן לרבינו קאי על ההעברה במברא שם בלבד עיי"ש. ונראה כמ"ש ברא"ש שם בכמה פעמים אסרו אף בהערמה עיי"ש וכמ"ש לעיל בכל דאיסורו שמא ישכח לא שייך בעושה בהערמה שישכח גם י"ל כל דאסור משום דנראה כעובדא דחול וכמתקן כיון שעושה באופן שנאמר שעשהו עבור דבר שמותר לא שנא כן אף בהערמה והכל תלוי אם ע"י הערמה נסתלק טעמו לאסרו ובזה א"צ לת"ח דוקא רק במאי דלחוש משום שיקיל לעצמו מחלקין בין צורבא מדרבנן לאיש אחר ועי' במרכבת המשנה שכתב דלדעת רבינו בפי' הגמ' להיפוך בצורבא מרבנן ס"ד להחמיר טפי משום דבאדם חשוב מצינו כן וקמ"ל דאפי' צורבא דרבנן מותר עיי"ש:
ו׳
אין חותכין וכו' ואסור להניח עלה של הדס וכו'. עיין בהמ"מ ובכ"מ מ"ש בזה ועי' בספר כפות תמרים במס' סוכה ל"ג ע"א בד"ה ת"ר הנ"ל עיי"ש מה שכתב ליישב דעת רבינו:
ח׳
אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו'. עיין בלח"מ ועי' שו"ת מהרלב"ח שכתב בסי' ט"ז ביו"ט לא שייך מתקן באוכל נפש עיי"ש:
ט׳
אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. ובראב"ד ואפי' ליתן לכהן בו ביום עכ"ל ונראה לכאורה בפשוט דבגמ' ביצה ל"ז ע"א ולא מגביהין פשיטא תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום וכמ"ש ברש"י דלא שייך מחזי כמתקן והנה היכא דלא שייך מחזי כמתקן איסורו דהוי כמו"מ וכמ"ש רבינו בהי"ד דהוי כמקדיש וא"כ מטעמא דמקדיש פשיטא דגם בליתנם לכהן בו ביום אסור וכיון שכתב רבינו בפי"ד ה"ט א"צ לומר דאפי' ליתנם לכהן בו ביום אסור דפשיטא וממילא מובן ובגמ' מקשינן פשיטא משום דבלתי מפורש טעמא דכמו"מ במשנה ומה שדייק רבינו לומר כמתקן דבר שלא היה מתוקן עי' בהמ"מ בפ"ד מהל' יו"ט הי"ח שכתב לחלק בין דבר שהיה ראוי מקודם ומחזי כמתקן במה שמשוי ליותר ראוי כמו בטבילה מטומאה לדבר שאין ראוי מקודם כלל עיי"ש וכמ"ש בסוגיא דטבילת כלים בנראה כמתקן כה"ג כו"ע מודו ובאופן זה הגבהת תרומה ומעשרות וכמ"ש רבינו דבר שלא היה מתוקן:
י״ב
כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול וכו' וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב וכו'. ברש"י ביצה ל"ז ע"א בד"ה משום מו"מ כתב דמו"מ אסור ממצוא חפציך ודבר דבר א"נ דאתי לידי כתיבת שטרי מכירה ולא הוי גזירה לגזירה בהקדש דכולה חדא גזירה היא עיי"ש ודף כ"ז ע"ב גבי אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט דבגמ' שם מאי אין נמנין אר' יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט וברש"י דמו"מ בשבת וביו"ט אסור בס' עזרא נחמי' י"ג עיי"ש ונראה משו"ה כתב רש"י משונה ממ"ש להלן דהנה במשנה איתא אבל נמנין עליו מעיו"ט ושוחטין ומחלקין ביניהם ובצל"ח עמד ע"ז דמשנה שא"צ היא דפשיטא דבעיו"ט מותר עיין מ"ש ע"ז: ונראה לומר דיש להבין מ"ש מהאי דאיתא בירושלמי מובא בתוס' להלן ל"ו ע"ב בד"ה והא הדין דכונסין ארמלין צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת ומפרש שם משום שאינו זכאי במציאתה ומעשה ידיה וכו' ומשכנסה זכה בכולה ונמצא כקונה קנין בשבת עיי"ש וכמו כן בזה כיון דבנמנה אפי' בנתן המעות בעיו"ט אינו קונה וא"כ עיקר הקנין בשבת וי"ל בנמנה בעיו"ט לא שייך טעמא דגזירה שמא יכתוב דאם היה לכתוב היה כותב מעיו"ט אלא דיש עוד משום קונה קנין ביו"ט כמ"ש דאין קונה אלא במשיכה וע"ז יש לומר דכמ"ש לעיל בפ"א ופ"ו דבשבות דמחמת שביתה ולא מטעם גזירה הוי בכלל מצוה ולרבינו כמ"ש בפכ"ח ה"א בכלל תשבות וכמ"ש לעיל דחמיר משום דהוי מדאורייתא מצות רשות וקיל מצד באיכא מצוה אחרת דהעוסק במצוה פטור ממצוה ומשום הכי כתב ברש"י כאן מקרא דנחמיה דהוי משום גזירה שם וזה לא שייך בנמנה מעיו"ט דלא שייך שמא יכתוב אלא דנשאר עוד מטעם קונה קנין בשבת וע"ז נאמר אף דלכאורה שמחת יו"ט וכן השבות מתחילות בפעם אחת משעה שקידש היום מ"מ כמ"ש בספר שאגת אריה ובפר"ח דמצוה דאורייתא קודמת למצוה דרבנן ושמחת יו"ט דאורייתא ושבות מדרבנן דמדאורייתא רק מצות רשות ועכ"פ איזה שירצה יקיים אלא די"ל שב ואל תעשה עדיף מטעם דדאורייתא קודם בכל גוונא. וא"כ קמ"ל שפיר במשנה דנמנה מעיו"ט אף דהוי כקונה קנין בשבת מותר. ולכאורה י"ל דלכאורה השחיטה אי אפשר מעיו"ט וממילא הלקיחה קודם ששחטו ומהאי טעמא מותר מ"מ אשמעינן כה"ג דמחלקין להלן ל"ז ע"א ה"מ פרי דטבילי מאתמול אבל דטבילי מהאידנא מותר ולהלן ליכא למידק מכאן די"ל כשנמנה מעיו"ט לא שייך שמא יכתוב אבל בלא נמנה מעיו"ט כנראה מדברי רבינו בהל' יו"ט ובשו"ע סי' ת"ק ג"כ מותר אף דאפשר למנות מעיו"ט ובאפשר לא התירו צ"ל דכה"ג דאמר לשליש וכו' לא שייך שמא יכתוב ובמשנה מיירי בשאר גונא וצ"ע. והנה רבינו כתב משום שמא יכתוב ולא משום דבר דבר ונפק"מ בזה למ"ש:
י״ד
אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשין גזירה שמא יכתוב וכו'. בתוס' ביצה ל"ו ע"ב בד"ה והא בשם ר"ת לפרש בהאי דאיתא והא מצוה קעביד ומשני בדנין דאיכא דעדיף מיניה ובקדושין דאית ליה אשה ובנים דבאין לו מותר ולא כרש"י ותוספות שם וכמ"ש בשעה"מ דדעת רבינו ג"כ שלא כדעת ר"ת עיי"ש ולמ"ש בהל' י"ב בשבות דהוי מצות מדאורייתא מצד דבר דבר בלעדי הגזירה שמא יכתוב לכאורה במצוה חפצי שמים מותר ולא שייך דבר דבר וצ"ל משום שמא יכתוב בלבד ועיין בשו"ת הרמ"א בסי' קכ"ד עיי"ש: במס' כתובות דף ז' ע"א רב אמי שרי למבעל בתחילה בשבת א"ל רבנן והא לא כתיבת כתובה א"ל אתפיסהו מטלטלין וכו'. ובר"ן שם וא"ת והא הוה ליה קונה קנין בשבת ואסור כדאיתא בפ"ב דמסכת יו"ט דלמקנא שביתא בשבתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן במגרש ותיזול איהו ותיחוד ותפתח ואע"פ שאמרו בירושלמי אילן דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת אלמא אפילו במקום מצוה לא התירו שאני נשואין דהוי מלתא בפרהסיא טובא ומשו"ה לא שרי אפילו במקום מצוה א"נ אפשר דמבעוד יום מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל. ועי' בשעה"מ כאן שהביא ראיה מדברי הר"ן דאין רשאין לפדות במשכון בשבת עיי"ש: ויפלא למה הביא הר"ן גמרא דפ"ב דביצה עיין בתוספות שם שפי' האי דלמקנא שביתא משום הכנה ואין מוכרע לאסור קנין בשבת ולמה עזב המפורש ביצה כ"ז ע"ב אין פוסקין דמים וברש"י שם דף ל"ז ע"א אין מקדישין ביו"ט משום דדמי למו"מ. וי"ל דהנה לטעמא דמו"מ שמא יכתוב לכאורה לא שייך בכה"ג שהרי עיקר הטעם שמתפיס לכתובה משום איסור הכתיבה בשבת והאיך ישכח ויכתוב בשבת בשעת שעושה עבור איסור שבת ועיין בפ"ק דמסכת פסחים הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל והוי יותר ממאי דאמרינן ביצה י"ח מתוך וכו' ע"י דליו מדכר דכיר וכיו"ב: וי"ל דהנה כמ"ש ברש"י הנ"ל באיסור קנין משום דבר דבר אבל שם באמר לגוי לעשות מלאכה ממש אלא דנראה ממצוא חפציך אסורים אפי' בליכא צד מלאכה וכן נראה מרש"י שפי' למקני שביתה וכו' ג"כ משום קנין בשבת דשם לא שייך שמא יכתוב ומשו"ה הביא הר"ן האי דלמקנא וכו' דמצינו איסור קנין בשבת אפי' היכא דלא שייך שמא יכתוב ומשו"ה יקשה בהאי דאתפסו אף דלמ"ש לא שייך שמא יכתוב מ"מ קונה קנין בשבת שייך ועי' כיו"ב במס' עירובין בענין מקנא שביתה עיי"ש ובר"ן תירץ דמשום מצוה התירו ומובן כדאיתא במס' שבת דחפצי שמים מותרים וכמו כן בהאי דאתפסי דלא שייך שמא יכתוב ומשום דבר דבר, מותר משום מצוה ועי' בתוס' במס' גיטין ע"ז ע"ב בגט ש"מ תיזל ותפתח בד"ה ותיזל שהקשו כמו כן מאין קונין קנין בשבת ותירצו מצוה שאני וגם שם לא שייך שמא יכתוב ושייך להתיר במצוה דלא שייך דבר דבר ולפ"ז להתפיס משכון לפדיון הבן למ"ש ג"כ לא שייך שמא יכתוב דהתפסת משכון מדכיר דכיר ליה ומשום דבר דבר הוה חפצי שמים ובשעה"מ כתב משום דאפשר לפדות אחר שבת לא מקרי חפצי שמים וצ"ע דגם שם בפ"ק דכתובות הוי אפשר אח"ז וחשבונות של מצוה לא מצינו לחלק בין אפשר לאח"ז ובהאי דמפקחין בצרכי רבים וכיו"ב אלא במס' ביצה לרש"י ותוס' באין מקדשין דשייך שמא יכתוב אסור אפי' במקום מצוה אבל היכא דלא שייך שמא יכתוב י"ל דשרי וצ"ע וכמ"ש רבינו לא כתב אלא משום שמא יכתוב בלבד ועי' במג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז עיי"ש: ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין מפני שהוא כמו"מ וכו'. והנה אין לומר באלה גם רבינו ס"ל דהוי משום מצוא חפציך וכו' דהרי הוי חפצי שמים ועל כרחך גם בזה משום שמא יכתוב וכמ"ש ברש"י ביצה ל"ז דלא הוי גזירה לגזירה: ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט שזו מצות היום וכו'. ועי' שבת קמ"ח ע"ב וברמב"ם פ"א הי"ט מהל' קרבן פסח דמותר להקדיש פסח בשבת וחגיגה ביו"ט הואיל וקבוע לו זמן עיי"ש ובירושלמי במס' ביצה פ"ה ה"ב דף י"א ע"א מחלוקת שם באין מקדישין חד אמר במקדיש למחר וחד אמר במקדיש לבדק הבית וגם שם במקדיש בעזרה אין שבות במקדש עיי"ש ובמס' חגיגה ח' ע"א ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא חובתו במעשר בהמה ביו"ט מ"ט לא אמר רב אשי דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא ובתוס' שם בד"ה משום סקרתא הקשו תיפוק ליה דאין מקדישין ביו"ט וכתב וז"ל וי"ל דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דחייב מן התורה לקדש כדאמרינן בבכורות נ"ח הילכך לא שייך ביה שום איסור עכ"ל ועי' בטורי אבן שעמד ע"ז דמה בכך שמחייב מהתורה לקדשו דמ"מ כיון שאינו קדוש מאליו כבכור וצריך לקרוא לו שם ולהפרישו בפה יש בו משום שבות דאין מקדישין דמשום מו"מ דמוציא מרשותו לרשות הקדש והרי חגיגה ופסח דמחויבין מהתורה להקדישו אפ"ה אם לאו שקבוע להם זמן היה אסור להקדישם בשבת וי"ט עיי"ש והנה במס' בכורות נ"ח תירצו בתוס' א"נ משום דעשירי מאליו קדיש אפי' לא קרא עשירי לא שייך איסור הקדש בזה ביו"ט עיי"ש ונראה דגם כאן כיונו לזה אלא דכתבו דאפי' דמחויב עכ"פ לכתחילה לקדשו לא שייך איסור בכה"ג ולכאורה י"ל למ"ש לעיל דהנה מתקן לא שייך כמ"ש בתוס' חגיגה משום דבלא"ה ראוי לאכילה ושמא יכתוב כמ"ש לעיל היכא דעושה בשביל יו"ט לא שייך שמא ישכח וא"כ במעשר בשביל קרבן של יו"ט לא שייך שכחה אבל א"כ יקשה ג"כ למה צריך לומר בפסח וחגיגה שזמנו קבוע והנה במקום שדוחה שבת י"ל דשייך שכחה וצ"ע: והנה ראיתי בס' קובץ על יד שכתב נפק"מ לטעמים שכתב רבינו באין מקדישין משום מתקן ושמא יכתוב בנתן חטה אחת כמ"ש ז"ל אף דפוטרת כל הכרי מצות נתינה לא קיים עוד וא"כ מטעם מתקן לא שייך אלא משום כמו"מ במוסיף עיי"ש אבל לענ"ד לא כתבו אלא דלא קיים מצות נתינה אבל לא דאפשר לקיימו עוד אחרי שנתן בראשונה חטה אחת לפטרו כמוכח בריש מס' פאה ובהל' מתנות עניים דכל מה שמוסיף בתחילה על השיעור הוי הכל תרומה אבל אחרי הנתינה להוסיף אחרי כי כבר פטרו לא הוי תורת תרומה עליו ולפ"ז בנתן חטה אחת אין לתקן מצות נתינה עוד: ומלשון רבינו ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש. נראה כמ"ש בתוס' חגיגה הנ"ל דאף למאן דס"ל לאו כהורמה דמי כמ"ש בר"ש במס' פאה בטבל מעורב התרומה ועי' בתוס' קדושין בפ"ק שכתבו במ"א וא"כ אינו רק מפריש ומבדיל וכהנים משמיא קזכי ומשו"ה כתב רבינו שדומה למקדיש ועוד דהוי כמתקן. אבל בתוס' הנ"ל כמ"ש נקטו טעמא דמתקן בזה בלבד ולא משום דומה להקדש ומתקן לא שייך שם במעשר בהמה כמ"ש שם:
ט״ו
המגביה תרומות וכו' במזיד לא יאכל עד מוצ"ש וכו'. עי' בשעה"מ כאן:
ט״ז
מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואע"פ שיחד מקומן מקודם השבת והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות ואם היה כהן או עני למודין לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיע לכהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר ויודיע לעני שזו שאני מאכילך מעשר עני. כמ"ש המגיד משנה משנה פ"ד דדמאי ובתוס' במס' ביצה י"ב ע"ב בד"ה אין בשם הירושלמי לא יטלם פי' לא יתנם דאם אין למודין לאכול אצלו אפי' יבוא הכהן לביתו לא יתנם עיי"ש: וי"ל דהנה בצל"ח במס' ביצה שכתב דמשו"ה כשהפריש אפ"ה מקרי הנתינה לכהן כהוצאה מרשות לרשות משום דעד אז אפשר בשאלה עיי"ש והנה לדעת ר' אליעזר ממיץ ברא"ש נדרים בבא ליד כהן ג"כ שייך שאלה י"ל דיצא מרשותו מטובת הנאה שהיה לו עד עכשיו אשר היה מעכב הזכיה לרשות הכהן אמנם במכירי כהונה כדאיתא גיטין כ"ט דהוי כבא לידו י"ל דלא שייך כהוצאה מרשות לרשות ולכן בלמודין לאכל אצלו דהוי כמכירי כהונה ובביתו כמ"ש בתוס' שלא יאמרו שתרמו היום ובמס' ביצה כתבתי בזה עיי"ש. ועי' בפי' רבינו למשנה מובא במרכבת המשנה עיי"ש:
כ״ג
כיצד מציל וכו'. מותר לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב. ובהמ"מ אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי בסוף פ"ו מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת אלא אם כן היה שכיר שבוע או שנה כמבואר שם אלא כונת רבינו כאן לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד ממון כדי שנאמר שלא יהיה מותר אלא להציל להמפסיד עכ"ל נראה שמפרש שהרי אינו קאי על ואין זה שכר שבת שאין טעם ע"ז כמ"ש בהמ"מ אלא קאי אלעיל מותר לו ליטל וכו' ואמר דלא שייך בו שכר שבת וגם לא הוי באיסור ולא שייך כמ"ש המ"מ דרק למפסיד התירו כמו דאי' במי שהחשיך לחלק כן עיי"ש ואין שכר שבת כמ"ש ברש"י דמהפקירא זכי וכן דעת רבינו ואולי י"ל דלא נאמר אף דמהפקירא זכי מ"מ בא לו ע"י הצלה וא"כ שאני מזכיה מהפקר דלא הוי ע"י מעשיו משא"כ בהצלה דלא התירו אלא ע"י הדחק וא"כ זוכה ע"י מעשה שלא יעשה בשבת וע"ז כתב שלא עשה איסור אלא משום דאדם בהיל לא התירו וכה"ג דלא שייך כן וא"כ הוי זוכה מהפקר מבלי דיומא דשבת קגרים כשומר הפרה דנוטל שכר היום וגם לא הוי במעשה שבת דהתירו להמפסיד דנאמר לאחרים הוי כשכר שבת ועי' במג"א בסי' של"ד ס"ק י"ג מ"ש בזה:
כ״ו
מותר להציל כל כתבי קודש וכו' אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן אפי' היה שם עירוב ובחול אסור לקרות בהן וכו'. עי' במג"א בסי' של"ד ס"ק י"ז וס"ק י"ח עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ג
ב׳
נוקבים מגופה של חבית להוציא ממנה. ובש"ס שם דף קמ"ו אין נוקבין מגופה אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל וכו' ופסק רבינו כר"ה וכמ"ש הרב המגיד ובפי' המשנה פסק כרב חסדא וז"ל לא יקבנה מצדה ר"ל מצד החבית ע"כ ובש"ס דף מ"ח אמר רב יהודה אמר רב א"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה וכו' מה בין זו למגופת חבית א"ל רבא זה חבור וזה אינו חבור וכו' ועיי"ש מ"ש התוס' ד"ה וכי והקשה החידושי הלכות וז"ל ובין לפרש"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי בין חבור לאינו חבור אמאי לא אקשיה בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכו"ע ובמגופת חבית חכמים מתירים ועל כרחך היינו טעמא דזה חבור וזה אינו חיבור וכו' ע"כ ומאי קשה אימא דהמקשה סובר כר"ה דגם במגופה בצידה הכל מודים דאסור כי פליגי בלמעלה וא"כ בין במגופה בין בחבית הדין שוה ואף דהתוס' כאן סברי הלכתא כר"ח כמו שהוכיח במישור מרן סי' שי"ד מדבריהם דהכא ודלא כהב"ח וט"ז שערערו על דבריו בלא טעם מ"מ המקשה יסבור כר"ה ודוק. שובר אדם את החבית וכו'. משנה דף קמ"ו ואמרו בש"ס שם א"ר הושעיא לא שנו אלא דרוסות עד מתני' קשיתיה דתני גרוגרות וכו' וא"כ נמצא דמתני' ר' נחמיה ורבינו העתיק המשנה כצורתה נמצא דפסק כר"נ דדוקא בדרוסות שרי אבל מפורדות לא וא"כ קשה איך כתב רבינו בסמוך מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף והא היין הוא מפוזר והיאך מטלטל הסייף וסותר עצמו דידיה אדידיה. ואפשר לומר דקשיתיה לרבינו בש"ס במאי דמותיב שם ב' ברייתות אהדדי דתני חדא חותלות של גרוגרות [וכו'] מתיר ומפקיע וכו' ותני חדא מתיר אבל לא מפקיע ומתרץ לא קשיא הא רבנן הא ר"נ דלפי האי תירוצא נמצא דברייתא דתני לא מפקיע ולא חותך ר"נ ואף דקתני שם גרוגרות והשתא לפי תירוץ ר' הושעיא מתני' לא הוי גם ר"נ דלר"נ (נתן) מותר לשבור חבית של גרוגרות ובהאי ברייתא קתני אסור והחידושי הלכות נרגש מזה ותירץ דהנך גרוגרות דברייתא מפורדות נינהו וראיה דקתני תמרים ולא ידענא מאי קאמר דתמרים נמי הוו דרוסות ועינינו הרואות דבשנים אלו גרוגרות ותמרים איכא דרוסות ואדרבא בתמרים חשיב יותר דרוסות דע"י דובשייהו דנפקי מינייהו מתדבקי אהדדי ומשו"ה נקטינהו אהדדי וא"כ חזרה קושיא לדוכתא ומכח זה פסק הרמב"ם כהך אוקמתא והיינו דר"נ ס"ל דאף בדרוסות אינו מפקיע אלא מתיר ומתני' רבנן וגרוגרות לאו דוקא ודלא כר' הושעיא אך קשה לזה דא"כ ר' הושעיא היאך מיישב הנך שתי ברייתות וכעת קשה.
ג׳
וכשם וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד ועיין להרב מקראי קודש מ"ש לתרץ דשרי אפי' אינו תלמיד חכם משום דפסק דשרי לעבור אפי' במים לקבל פני מי שגדול ממנו וכו' יעו"ש ולענ"ד לא דמי הא להא דלעבור במים שרי אבל במברא שמעבירו הגוי מי שרי ועוד א"כ גם בלא ערמה לישתרי וק"ל. ודרך אגב חזינא שם בסוגייא דף קל"ט דאיתא הכי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים וכו' מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר וכו' אפי' שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע"כ וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל איכא למימר אדרבא התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ותירץ הרמב"ן דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחילה הא תלה בה שמרים תחילה אע"פ שתלה רמונים לבסוף אסור ואקשינן ממערים ושותה מן החדש אף על פי שמתחילה הוא טורח הוכיח סופו על תחילתו ומתרץ וכו' ולענ"ד הדבר תמוה דאי הפי' כן מאי קשה שאני גבי שכר שכן הוא דרכו דמתחילה צריך לטרוח ואח"כ לשתות דמה ישתה אי לא טרח לא כן גבי משמרת דשייך ביה הוכחה קודם דהיינו מה שיטיל לתוכו רמונים והנכון מ"ש רש"י ז"ל וכן הסכים הרשב"א.
ו׳
ואסור להניח עלה של הדס וכו' משום מרזב. הכי איתא בשבת דף קמ"ו אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר [מדיפתי] אמר גזרה משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי ע"כ. ולכאורה קשה טובא דאי שמואל קאי בעלה של הדס קטום נמצא דאפ"ה אסור ומאי איכא בינייהו ואי באינו קטום א"כ מאי שמא יקטום דקאמר והא קוטם כאן ומשו"ה ליתסרי ומרן בב"י סי' שי"ד הרגיש בזה ונדחק. ולענ"ד דין חיליה דהרב בעל הטורים ז"ל שם דהוצרך שיהיו הרבה קטומים ולא די באחד והשתא ה"פ דש"ס דשמואל אסר בטרפא דאסא אף בקטום וחד אמר דאסור משום מרזב וחד אמר שמא יקטום וא"כ בדאיכא קטומים הרבה איכא בינייהו דלמ"ד משום מרזב אסור ולמ"ד שמא יקטום ליכא למיחש דהא איכא קטומים הרבה ואי אינו מועיל זה איכא אחר ושמואל לא איירי אלא בדליכא קטום כי אם אחד מהם וזה נמי נאמר לפי' רש"י ואף דלא פי' כי גם מ"ש מרן לא פי' וא"כ אף דגרסינן קטים ומנח צ"ל כן ולדחוקי בפי' תבות אלו וצ"ל קטים ומנח אחרות דאל"כ מה נאמר להרא"ש דהעתיק קטים ומנח אלא ודאי כדכתיבנא. וכתב מרן וז"ל כתב הרב המגיד וכו'. ורב אשי דאמר גזרה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס"ל הכי וכו' עכ"ל. והקשה הרב כפות תמרים דף י"ד ע"א דאם כן איך פסק רבינו לקמן ה"ז גבי זמורה שמא יקטום כיון דלא אתיא כהלכתא זה תורף קושיתו ולא קשיא כלל דהתם לאו אוכלי בהמה הוו ודוק. והר"ן פ' המביא כדי יין כתב וז"ל והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהן רכין אין בהם משום תקון כלי אע"פ שהוא מכוון לכך והא בפי' אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא אפשר לומר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחילה עכ"ל והביאו מרן סי' שי"ד והקשה לו דאי דרכו בכך לתקן כלי באוכלי בהמה לחייב אפי' שלא קטם משום התיקון ואי בתיקון ליכא איסור גם בקטימה ליכא דאוכלי בהמה נינהו. ולענ"ד ה"פ ודבריו אלה אזלי למ"ד משום מרזב וקשיא ליה מאי שנא דהתם חיישינן משום מרזב והכא לא חיישינן שמא יעשה כלי ואסור ואהא מתרץ דשאני הכא שדרך הוא דמתקנין כלי העשוי כבר באוכלי בהמה וכיון דזה דרכו כל הימים הרואה אינו מחלק וסבר דשרי גם בדבר שאינו אוכלי בהמה אבל לעשות כלי באוכלי בהמה מתחילה אין עושין וכיון שכן לא אתו לטעות ולעשות כלי מדבר שאינו אוכלי בהמה אך מרן ז"ל שם כפי מ"ש בדברי הר"ן לא הבין כן יעו"ש וצ"ע.
ז׳
עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ו ע"ב.
ח׳
אסור להטביל כלים טמאים וכו'. עיין להרלנ"ח סי' ט"ז ישוב לדברי רבינו למה שקשה מכאן למ"ש פ"ד מהלכות יו"ט ושם נסתפק בדעת הרא"ש לדעת הרי"ף בכלים חדשים שהיה לו מערב יו"ט אי יכול להטבילם ביו"ט או לא יעו"ש שכעת אין הספר מצוי בידי ולכן אעתיק לשון הרא"ש ז"ל ואבאר דבריו לפי פשוטו וז"ל הרא"ש והביא הרי"ף טעמא דרב יוסף [דאמר] משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזרה שמא ישהא ושביק וכו' ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו"ט הילכך נראה וכו' ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו"ט עכ"ל וה"פ ותמהני למה מפרש משנה זו דהמשנה קאי במטביל מחמת טומאה ובזמן הזה ליכא טומאה ועוד לפי הטעמים שכתב שהא טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא הדין יוצא דמותר להטביל כלים חדשים ביו"ט דלטעמא דסחיטה היינו טעמא דשמא יטביל כלי דשייך בהו סחיטה ועכשיו דליכא טומאה וליכא למיחש לסחיטה שרי להטביל כלים חדשים ולטעמא דשמא ישהא וה"ט דשמא מאי דביני ביני יטמא ביה איזה תרומה עכשיו דליכא תרומה ולא טומאה שרי להטביל כלים חדשים וליכא למיחש לשמא ישהא וכו' ואין לזוז מזה בכונת דבריו וא"כ מה מקום להסתפק דודאי דהרא"ש איירי אפי' בכלים חדשים שבאו לו מערב יו"ט כיון דליכא להני טעמי דסחיטה ושמא ישהא והוא ז"ל שנסתפק בדעת הרא"ש לא ידעתי היאך יפרש לשון הרא"ש. עוד כתב הרא"ש וז"ל הילכך נראה טעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף ע"כ והקשה עליו הט"ז ס"ק ה' דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' פי' וא"כ מאי חזית לפסוק כרבה כיון דהא רב ביבי ור"י פליגי עליה ולא הוי חד לגבי חד אלא חד לגבי תרי וכל חד הוי לגבי ב' ועיין להרב יד אהרן נר"ו סי' שכ"ג גם במה שתמה על הרב שער אפרים שכתב בדעת מרן שמה שהתיר בשו"ע היינו מויש מתירין דכתב הכלבו דהכלבו לא איירי אלא ביו"ט וכו' יעו"ש ואינה קושיא דמרן ס"ל דהוא הדין בשבת והא ראיה דהביאו כאן הלכות שבת וכמו שנראה מדברי מרן ב"י. אך קשה איך התיר מרן בשו"ע כיון דהרמב"ם והרא"ש אסרי לפי דרך השער אפרים וצ"ע. ודרך אגב ראיתי בסוגייא זאת אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וכו' והקשה בשיטה מקובצת וז"ל וקשיא לי דהא ברה"ר מדינא אסור מן התורה ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה"ר דהא מעיקרא נמי הכי ס"ל דמתני' אפי' בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברה"ר ועיי"ש מה שתירץ. ולענ"ד ה"פ שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר דהיינו דקאי הבור ברה"ר אבל הכלי היה בקרוב פחות מד' אמות דליכא איסורא ואפ"ה אסור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואהא קאמר לו אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וקאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה"ר וכתבו התוס' גזרה יו"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיו"ט ושבת אחת היא עכ"ל ולא קשיא ליה בשמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר וגזרה בור בחצרו אטו בור ברה"ר דהוו ב' גזרות משום דבהא ודאי איכא למימר כולה חדא גזרה היא אבל מיו"ט אטו שבת חידשו דכולא חדא גזרה היא. ועוד כתבו התוס' ד"ה נגזור (הסקה) [השקה] וכו' וכן בסמוך בולד הטומאה וכו' ע"כ. וכתב בחידושי הלכות וז"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזרה שמא יעבירנו דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בהוא שמא יעבירנו וכו' יעו"ש וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן גבי רב ביבי וז"ל והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא וכו' עכ"ל. מוכח דסברי דמ"ש דלי בברייתא הוא דוקא אבל כלי אחר שאינו דלי לא ברם מרן בב"י סי' שכ"ג הביא מדברי הירושלמי בפרקין דלאו דוקא דלי אלא הוא הדין כלי אחר שראוי למלאות בו מים שרי יעו"ש ועוד דברי החידושי הלכות ז"ל בזה מלתא דלא מסתברא דכל עיקר הגזרה היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ובדלי ליכא למיחש וכשנאמר דאיכא למיחש לשמא יטביל בעיניה ומטביל בעיניה משום שמא יעבירנו חיישינן אתמהא ולכן נראה דהתוס' במה שמצאו טעם כתבו ובמאי דלא מצאו צ"ל דאגב אחרינייתא אמרו כן בש"ס ובגמ' רב ביבי אמר שמא ישהא וכתב החידושי הלכות יש לדקדק לטעמא דר"ב שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר בה לקמן בשמעתין בשבת טפי מיו"ט ומתוך זה נראה לישב דברי הרמב"ם בהלכות יו"ט וכו' יעו"ש. ולענ"ד אין זה קושיא עד דמחמתה ידחוק רבינו לפסוק כן דטעמא דלקמן היינו משום דכיון דהוא מטמא לכלי אסור וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה ושוין.
כ״ג
וכן אם פירש טליתו וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד על שם הרמב"ן והר"ן דקדק כן מפי' רש"י בסוגיין וליתא וכמו שנראה מפי' רש"י בדף י"ט גבי הנהו ב' תלמידי וכן הרשב"א בסוגיין והרה"מ כאן לא יחס פי' זה אלא להרמב"ן.
כ״ו
מותר להציל וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד וסיים וזה נ"ל עיקר לדעת הפוסקים כר' יהודה עכ"ל ולכאורה איכא ט"ס וצ"ל כר"ש ודלא להשוותו טעות נראה דה"פ דהוא סיים ומ"מ אפשר וכו' כלומר דאף דהלכה כר"ש מ"מ בזה לא הודה הש"ס דילן להירושלמי וכו' ואהא מסיים וזה נ"ל עיקר כלומר האי סברא דלא כל השבותין שוין גם למאן דפוסק כר"י דמודה בזה ולא מסתייעי מהא דלא הביא בש"ס דילן הא דירושלמי לפסוק דלא כר"ש ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ג
ו׳
ואסור להניח עלה. עי' כ"מ ועי' מ"ש בזה פי"א ה"ז:
ח׳
מפני שהוא כמתקן כלי. עי' הרלנ"ח סי' ט"ז מביאו בכנה"ג או"ח סימן שכ"ג שנשאל למה נתן רבינו טעם בשבת משום מתקן וביו"ט משום שמא ישהה וכתב דבשבת כל תיקון אסור אפי' נטמא בו ביום אבל ביו"ט ליכא חששא דמתקן משום מכשירי א"נ ואין אסור כ"א בנטמא קודם י"ט אבל נטמא ביו"ט מותר להטביל ועי' מ"ש בש"י במס' ביצה ועי' מ"ש בס"ד בהל' יו"ט פ"ד הי"ז:
י״ד
שזה דומה למקדיש וכו'. עי' מרכבת המשנה שכתב כמה נפקותי היכא דלא שייך מתקן ומקדיש שייך ויש עוד למצוא נפקותא ע"פ מ"ש המל"מ פ"ו מהל' מתנות עניים בשם ר' ישעיה דחטה אחת פוטרת כל הכרי להוציא מידי טבל אבל לא קיים מצות נתינה עדיין ע"ש. וא"כ אם כבר הפריש מע"ש חטה אחת אין כאן מתקן דהא כבר הוציאו מידי טבל ודמי למקדיש ולזה העירני חתני הרבני המופלג השנון מו"ה שמשון נ"י אלא דקשה ע"ז א"כ דסבר רבינו דגם זה בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות א"כ מאי מקשה תלמודא על הא דתנן אין מגביהין פשיטא דלמא קמ"ל בכה"ג. הן אמת שבלא"ה קשה לי לפי מאי דאמרינן ביצה דף ט' גלגל עיסה מעיו"ט אין מפריש ממנו חלתו ביו"ט ומקשה הגמ' כיון דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש למה לא יפריש ביו"ט הא אין כאן מתקן ומשני תלמודא מי לא מודה שמואל שאסורה לזרים ע"ש ברש"י ובתוס' דהוי בכללא דאין מגביהין תו"מ משום דמחזי כמתקן וא"כ מאי מקשה תלמודא פשיטא דלמא הא קמ"ל דגם בחלת ח"ל אסור וצ"ל דתלמודא רצה לשנויי גם על מאן דפליג על שמואל וסובר דגם חלת ח"ל אינו אוכל קודם שיפריש וא"כ ה"נ י"ל דגם בזה רצה לשנויי אפי' למאן דלית ליה דשמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי, וע"פ דברינו מיושב מה שהשיג הראב"ד הל' ט' על רבינו, א"א ואפי' ליתן לכהן בו ביום וכוונת השגתו דהו"ל לרבינו להביא תירוץ הגמ' ולפ"ד א"ש ודו"ק, ועי' בפ"ג מה' יו"ט ה"ח מה שהשיג הראב"ד על רבינו שם ולפמ"ש רבינו פה טעה חדש א"ש:
ט״ו
עד מ"ש וכו'. הא דנקט רבינו עד מ"ש ושביק ליו"ט י"ל ע"פ דמשני במס' ביצה דף י"ז ע"ב בדלית ליה פירא אחרינא מותר לאכול בזה דוקא ביו"ט אבל לא בשבת כדאמרינן שם איסורא בשבת שאני מש"ה כתב רבינו בשבת בכ"ע אסור עד מ"ש ועמ"ש באריכות בזה בש"י שבת דף י"ב ע"ב:
י״ט
ויבוא למחוק וכו'. הב"ח כתב בשם רש"י הטעם משום ממצוא חפציך ונ"מ אי שנים רשאים לקרות בשטרי הדיוטות דלהר"מ יש מקום להתיר ולרש"י אסור עי' פמ"ג או"ח סי' ש"ז בט"ז אות י':
כ׳
גזירה שמא יכבה וכו'. ובירושלמי שמא יציל מן היום למחר ע"ש פרק כ"כ הלכה ג' ועי' מ"ש שם בש"י. וגזירה דשמא ירבה פי' מתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ואף דרבא פסק כר"ש במלאכה שאצ"ל י"ל דשבות חמיר הוא וכמ"ש הה"מ בהלכה כ"ו והכי מוכח בירושלמי דבעי שם לאוקמי מתנית' כר"ש וכמ"ש בק"ע שם ד"ה מתניתין וכו' ועי' בתוס' שבת מ"ד ע"א ד"ה מתוך ועי' מ"ש בש"י מה שרצה הפ"י לחדש דמלאכה שאצ"ל איסור תורה יש בו לכ"ע. ומ"ש רבינו ובגדים שיכול ללבוש ולמד הכ"מ מזה דהלכה כת"ק דמתני' דאינו מוציא ופושט וחוזר ולובש עי' א"ר סי' של"ד ומפני שכבר כתב הכנה"ג בשם או"ה דלדידן דלית לן רה"ר וגם קיי"ל לעיקר מלאכה שאצ"ל פטור יש להקל בכמה דברים אך שלא יבואו לחלל שבת באיסור תורה או בשאר דברים אפי' דרבנן רק להציל נפשות. ועי' במסכת עירובין דף צ"ה ומה שקשה משם על דברי רבינו הכ"מ כבר האריך והרחיב ביאור בס' ברכי יוסף או"ח סימן ש"א אות י"ב ע"ש:
כ״ה
ומציל מיה"כ וכו'. עי' הה"מ, זה הדין לא שייך לדידן ומזה תמה הכנה"ג על הרי"ף והרא"ש והטור ורי"ו מפני מה העתיקו הם הך דינא ע"ש ישובים לזה. ועי' בק"ע פכ"כ דף מ"ו ע"ב ד"ה מפני וכו' ועי' פרמ"ג סי' של"ד במ"א אות ו' דנ"מ משבת לי"ט ע"ש:
כ״ו
כתבי הקודש וכו'. עי' מ"מ בשם ירושלמי וכבר הוכחתי שם בש"י דשני שבותים אין להתיר אליבא דכ"ע גם בכתבי קודש:
כ״ח
ס"ת שיש בו ללקט וכו'. אפי' אם הפ"ה אותיות הם פרעה עמלק וכיוצא ג"כ מצילין וכו'. דהרי אם כתב ס"ת חוץ מתיבה אחת מאלו נפסלה ברכי יוסף סימן של"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״ג
ב׳
בהגה"מ אות א' וכן מדאמר רב יהודא כו' מסיקין בכלים ע"ש. ולפלא איך שייך זה לסתירה כיון שמבערו לגמרי ואף דאשכחן להירושלמי במקטיר אימורין דמחייב משום מבשל אע"ג שמבערן לגמרי יעוין פרק במה מדליקין הלכה ה'. הא מפרש תמן מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא. וטעמא. דאיברים שצלאן והעלן ע"ג המזבח אין בהן משום ריח ניחוח וצריך להיות נעכל ע"ג המזבח ובשרירי חצות עושה בהן עיכול. אבל כאן במבעיר שיקרא סותר לא שמענו והוי כמבעיר ספר האם נאמר דחייב משום מוחק. ולדוגמא אשכחן דשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם בפסח דשורף אינו שובר כמו כן אינו סותר לענין שבת. ויפלא. ויעוי' מגן אברהם סי' תק"א. וטפי נראה דממית קדשים בידים לא יעבור משום מטיל מום בקדשים. והא דאמר רבא ע"ז דף י"ג משום דנראה כמטיל כו' מטיל מום לגמרי הוא כו' אין פירושו דרבא מתרץ על קו' הגמ' ונשוי' גיסטרא רק על הקו' הראשונה דאמאי בקדשים אינו עוקר פרסותיו מן הארכובה ולמטה. דאביי משני משום בזיון קדשים ורבא משני משום דנראה כמטיל מום. וע"ז פריך הגמ' מטיל מום מעלי' הוא. אבל הממית קדשים ועושה אותם גיסטרא דהוי נבילה דמטמאה מחיים זה לא הוי בכלל עושה מום בקדשים. וזה פשוט. ובשורף לגמרי שתהא מלאכה לענין שבת משום סותר או מוחק ודאי לא מסתברא ואכמ"ל.
ה׳
אין מספקין כו' שמא יתקן כלי שיר. כן פירשו בגמרא. ולפי הנראה, לאביי דאמר בשילהי המוצא תפילין דכל אולודי קלא אסור אינו צריך להך טעמא דגזירה דהא מוליד קלא והוי כמו במשמר פירותיו שלא יספק לדידי' משום אולודי קלא. ולפי זה אף לספק כלאחר יד אסור דהא מוליד קלא והוי כאולדי ריחא או כמוציא אש מתוך המים כו' ולפ"ז א"ש דלדידי' אסור הטפוח והרקוד לגמרי. שפיר פריך לאביי רבא בר חנן ריש פרק שואל והא קא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו מידי דלודעינהו דאסור לגמרי. דבשלמא למה דפסק רבה דלאולודי קלא אינו אסור אלא בכלי שיר ומשום שמא יתקן כלי שיר הוא דאסרינן א"כ על ידי שנוי או כלאחר יד שרי דאיכא היכרא ותו אי אפשר לאסור להם לגמרי ועבדי מה דבעי כדרך הנשים וא"ל וליטעמיך הא דאמר רבה כו' ומובן לשון וליטעמיך דאיהו בעי להוכיח מזה דלאולודי קלא שרי ודו"ק. בכס"מ משום דהוו שכיחי רבים גבי' כו'. נ"ב כדאמר פרק ב' דנדה.
ח׳
אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר. בירושלמי ביצה אמר שכן אדם טובל לקריו בשבת והפי' משום דעונת ת"ח בשבת וכמו דדריש בירושלמי פרק אעפ"י מהא דתני ואוכלת עמו מע"ש לע"ש לשון נקי' יעו"ש ובמגילה מייתי תקנת עזרא שיהיו אוכלין שום כו' וכיון שכל החברים עונתן בלילי שבתות אם יהיו אסורים לטבול נמצאו כל החברים ונשיהן טמאין כב"ק בשבת ולא יאכלו חולין בטהרה שזהו עיקר החבירות וההבדל בין ע"ה לחברים ונמצאו מתענין בשבת והיא גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה ולכן לא גזרו על טבילת אדם בשבת וי"ט וזה טעם נכון ויעו' מגן אברהם סי' ר"פ בשם ברכת הזבח יעוי"ש. ולכן לא גזרו שמשקה הנוגע בטבול יום יעשה תחלה משום שבשבת שטובל יאכל חולין בטהרה וישתה מים. שאם המשקין שיגע בטבול יום יעשה ראשון הלא יטמאו כלים ויזהרו בני ישראל ממנו ויהי' בדול מחבריו לגמרי שלא יטמאו כליהם ובגדיהם ממנו וזה לא יכול להיות ונתגלה טעם משנתנו ודו"ק.
י׳
אבל בישנים מותר. נ"ב כמו סיכה במנעלים ישנים דשרי עיין לעיל פרק כ"ב.
י״א
הממרח רטיה בשבת כו' לפיכך אין סותמין נקב כו'. נראה דהא דכתב רבינו לעיל הלכה ג' וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב. פירושו מדין סותר זה באותו נקב שיש בפתיחתו משום בונה כמו נקב שעשוי להכניס ולהוציא, אבל נקב שאין בו משום בונה ליתא ג"כ משום סותר. וא"כ בנקב מגופה מראשה דשרי לנקוב הוה"ד דשרי לסתום באיזה דבר דלא שייך שימרח כמו בקיסם או בצרור קטן, אבל בשעוה אסור משום ממרח. וזה פשוט ומתבאר בדברי רבינו.
י״ב
וכן אסור לקנות ולמכור כו' גזירה שמא יכתוב. גדול אחד בספר שו"ת רע"א סימן קנ"ט נסתפק במוכר לו חפץ בערב שבת במשיכה או בכסף ואמר תקנה לך למחר אי מותר או לאו ולא ראו ירושלמי ערוך במס' שבת פרק מפנין א"ר אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר הר"ז תרומה למחר כו' רבי יוסי בי רבי בון אומר אין אדם עומד ע"ש ואומר הר"ז תרומה למחר. מתניתא פליגא על ר"י ב"ב לגין טבול יום ומלאהו מן החבית מעשר טבל אם אמר הר"ז תרומה למחר משתחשך הר"ז תרומה כו' פתר לה לשעבר. והתני ר' חייא אומר אית לך מימר לשעבר. חזר בו ר"י ב"ב מהדא. הרי מפורש בירושלמי דשרי. וכן הביא את הירושלמי גדול אחד בספרו. אולם אף שרבינו כתב בטעמו של אין מגביהין תרומות ומעשרות דהוא מקדיש את הפירות ועוד דהוי כמתקן הוא לכ' תלמודא דילן בפ"ק דביצה דף ט' אין מפריש ממנה חלה ביו"ט לימא פליגא כו' דחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש. פירוש. ותו לא הוי מתקן. מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם שאסורה לזרים. ואע"ג דלא הוי מתקן מ"מ הוי כמקדיש דנחת' בהו קדושה להיאסר לזרים. זה פירוש נכון. אבל הירושלמי נראה דלא סבר לטעמא דהוי כמקדיש כדאמר בירושלמי פרק אלו עוברין גבי מפרישין חלה בטומאה בי"ט מתנית' בי"ט של פסח. הא בעצרת ובחג מותר. פירוש. שמותר להפריש העיסה ולקרות שם על החלה. והשיריים יאפו לאכלן ביו"ט רק בפסח הלא תחמיץ החלה כו' אפילו בעצרת ובחג אסור על שם כל מלאכה לא יעשה בהם. פי' והפרשת חלה הוי מלאכה. מה בינה לקניבת ירק של תרומה, פי' הלא לתקן אוכלים מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש. זו ראוי' לאכילה כו' רבנן דקסרין בעיין מה בינה לבורר קטניות בי"ט. פי' דשרי אע"ג דהפסולת הנברר' לא חזי' לאכילה אף לבהמה ועיין פני משה שם. ואם נאמר דבהפרשה הוא מקדיש מאי דמיון לבורר קטניות דהא הכא עביד הקדש בחלה שאסורה באכילה והתם הוי רק משום מתקן ולכך כשהוא מתקן אוכל נפש שרי ביו"ט. וחזינא. דסבר הירושלמי דלא הוי כמקדיש ולכך משום מתקן אפשר דלא גרע משאר מלאכות דשרי כשהם נגמרין בשבת כמו לטעון הקורות בבית הבד מע"ש בסוף פ"ק דשבת. אבל משום מקדיש איה"נ דאסור וכן מקח וממכר אסור שיהא חל בשבת ודו"ק. ולכאורה אפשר לומר דלא פליגי בבלי וירושלמי. דדווקא בחלת חו"ל דמותר לאכול ואח"כ להפריש א"כ כי מפריש קדשה דעכשיו אסורה לזרים ומתחלה הי' מותר דמי להקדש. אבל בשאר חלה ותרומות דמקודם אסור' לזרים משום טבל א"כ בהפרשה בלבד לא מיתחזי כהקדש דלא נחית עלייהו איסור חדש. דלומר דעיקר מה שדומה למקדיש הוא מפני שצריך ליתן לכהן א"כ אין זה טעם על תרומתו של כהן בפירות עצמו וע"כ משום דנחית עלייהו איסור חדש והא היו אסורים מקודם משום טבל וכמו שכתב רבינו אשר בפירושו לנדרים דף י"ב כחלת אהרן וכתרומתו ואע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא שיריים מדין טבל עכ"ל ודווקא בחלת חו"ל אסור משום מקדיש דמעיקרא היו מותרים באכילה ואיהו אסר לזרים וזה דבר נכון בס"ד. אבל דעת רבינו דבכולהו שייך משום מקדיש ובהך דדבר הנדור שיטתו עמוקה שם יעו"ש ודו"ק. ויש לתלות דבר זה במחלוקת בר קפרא ורבי חי' פרק במה מדליקין בירושלמי אם נשאר האיסור הקודם לזרים או שחל איסור אחר חדש. דפריך שם והרי טבל עד שלא נתקן אסור לזה ולזה ומשנתקן אסור לזרים ומותר לכהנים אמר לו שני' היא. כתיב וכל זר לא יאכל קדש. הרי דבר קפרא סבר דאיסור חדש בא לזרים בתרומה ור"ח סבר דנשאר איסור הקודם ומביא מזה לזר ששימש בשבת דחייב גם משום שבת דאיסור שבת לא פקע אצל זר ובמקום אחר הוכחתי מכ"מ דהוא איסור חדש. מהא דהגמרא פרק העור והרוטב דף ק"כ קרי לטבל איסור הבא מאליו ולתרומה איסור הבא ע"י אדם והתו' חולין דף צ"ו כתבו דתרומה לא חשיב ברי' משום דהאיסור חל כשיפריש ואכ"מ להאריך. והנה בירושלמי ביצה פרק אין צדין הלכה ד' ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טרפה מדבריהם כמה דאת אמר תמן רואין את הטריפות ביו"ט ודכוותי' מפרישין את הדמאי ביו"ט ולפום טעמא דמתקן דפירש"י אתי שפיר דמדמה להדדי. אבל לטעמא דמקדיש א"כ מאי מדמה זל"ז בדמאי אעפ"י שאינו כמתקן שאין האיסור אלא מדבריהם מ"מ דומה למקדיש שמפריש המעשר או התרומ"ע ואעפ"י שמעשר של דמאי אינו נותן ללוי וא"כ אינו יוצא מרשות מ"מ איכא טעמא דמקדיש שכן כהן המפריש טבלים שלו אטו מי ליכא בי' טעמו של רבינו שהוא דומה למקדיש ואולי דהירושלמי קאי למ"ד פרק משילין הלכה ב' דהך דתנן אין מקדישין הוא דוקא במקדיש לבדק הבית אך יותר נראה דהירושלמי לא סבר טעמא דמקדיש ורבינו כתב עפ"י שיטת הבבלי וכמו שביארנו ובתשו' פנים מאירות חלק ב' סי' צ"ז האריך ולא נזכר הך דמקדיש של רבינו. אולם נראה לנו דרך אחר לסתור הראי' מהירושלמי באופן מחוור יותר. וזה כי לשון הירושלמי פרק מי שאחזו הלכה א' איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש. ר"י אמר עודהו קורדייקוס עלי' כותבין גט לאשתו. ר"ל אמר לכשישתפה. מחלפה שיטתי' דר"ל דאיתפלגון נתחרש או נשתטה כו' ריב"ב אמר כו' וא"כ אמאי אינו קרב לר"ל בעודו שוטה כו' רבנן דקיסרין אמרין. ר' חיי' ר' יסא חד כהדין וחד כהדין כו' נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר"י ור"ל ר"א אמר ר' אבין בעי תרם את כיריו ואמר לא יהא תרומה אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש עיי"ש. [והא דבעי בתרומה משום דאפשר תרומה שאני, דבגט צריך למעשה נתינת הגט משא"כ גבי תרומה דבמחשבה לחוד' בלא מעשה כלל סגי א"כ אין המעשה של ההפרשה תחילה מן ההרמה וכי"ב מצאנו בתוספות חולין פ"ק דף י"ג בשם ירושלמי דתרומות. וצריך להיות בר דעת בעת חלות השם תרומה אבל בגט הנתינה היא מעצם הגט וכיון שבשעת הנתינה הי' בר דעת ש"ד] איך שיהי'. חזינן דלהירושלמי לריב"ב דמחליף לרבי יוחנן לאו דוקא קורדייקוס דהוה"ד אפילו נשתטה ג"כ ש"ד וכמו בחטאת דקריבה כשהוא שוטה. וא"כ חזינן דתרם כריו ואמר שיהא חל למחר מהני אף אם נשתטה למחר וא"כ משום המלאכה לא חמיר מהך דטוענין בבית הבד קורות ע"ג זיתים הואיל ונעשה מאליו בשבת בלא דעת כלל ולכן שרי להרים מערב שבת באופן שיהא תרומה למחר. ואפשר לפרש דזה דאמרי רבנן דקסרין ר' חיי' הוא ר' חיי' דאומר אדם שיהא תרומה בשבת, ור' ייסא הוא ר' יוסי בר בון דסבר דאסור דפליגי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אם בעי' שיהא בר דעת למחר וזה חד כהדין וחד כהדין [אבל בירושלמי דהוריות פ"ק תמצא גירסא ארוכה ושונה ופשוטה ע"ש] אולם להבבלי שוטה ודאי לא מהני אלא בקורדייקוס דסמי' בידן מהני א"כ כיון דבעי שיהא בר דעת למחר כמו בגט הוי כמפריש בשבת ואסור משום מקדיש וכמוש"ב. והתבונן בכל זה.
ט״ז
מי שקרא שם כו' לא יטלם בשבת כו'. יעוי' בפי' המשנה לרבינו עפ"י דברי ירושלמי דלא יטלם כוונתו לא יתנם ומשום דאין מוליכין תרומע"ש לכהן גם בי"ט. אבל למאי דפסק רבינו לקמן סוף פ"ד מה' יו"ט כר' יוסי דמוליכין גם תרומה א"כ נדחה זה מהלכה אולם כאן פירש רבינו שלא לדחות סתם משנה מהלכה ופירש כך, דכיון דקרא שם מע"ש ויחד מקומם נמצא התרו"מ והמ"ע שאסורים לאוכלן לבעלים עם החולין שהופרשו עליהם כתרי מינין וכל זמן שלא הוגבהו מהן ולא הפרישן אם יטלם הוי כבורר אוכלין מתוך אוכלין בשני מינין דקי"ל לעיל פרק ח' דאפילו בברר ביד אם אינו אוכלן לאלתר אם ברר והניח לאחר זמן אף לבו ביום חייב עיי"ש ולכן אסור ליטלם בשבת דהוי בורר להניח. אבל "אם כהן או עני למודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו" דהוי בורר לאכול לאלתר דשרי ואם אין למודין לאכול אצלו אסורים לבוא ולאכול כדפי' בירושלמי משום דלא סליק אדעתא דאכיל פיסתא בגו ביתא דחברי' ויאמרו שתרם בשבת וזה ברור ופשוט. ואתי שפיר לשון דלא יטלם. דליטול אותם בידים אסור דהוי כמו בורר. אולם בפ"ט מהל' מעשר הלכה ט' כתב רבינו ואינו כמתקן בשבת כו' והוא מירושלמי שם. שאני תמן דאמר מערב שבת שני תאנים שאני עתיד להפריש למחר כו' וכן במזמין לחבירו כו' מה שאני עתיד להפריש א"כ חלה קריאת השם על ההפרשה שתהי' בשבת להכי בשעה שמפריש אינו דומה לבורר שמלאכת בורר אינה אלא כשצריך לברר דבר הנבלל ומעורב יחד אבל כאן כל שנים שיטול וירחש בשפתיו ויאמר שזו תרומה הרי מהני א"כ אין זה בורר דכיון דכל מה שיבוא לידו הוא טוב ומועיל אין זה גדר מלאכה של בורר אבל כאן שייחד המקום וקרא שם וצריך להפריש אותה שקרא שם מע"ש מן החולין ומקפיד עלי' מיחזי כבורר כיון שלא הופרש מע"ש ופשוט ונכון בדעת רבינו ודו"ק ולפ"ז ברור דביו"ט דהותר' ברירה בשני מיני אוכלים ובכמה גווני ומכ"ש כדי לאכול לבו ביום [כמוש"כ ההמ"ג לקמן סוף פ"ג מ"ה יו"ט] ודאי דיטלם ביו"ט לכן כתב רבינו דין זה רק בשבת והבן.
כ״ה
הציל פת נקי' כו'. התוספות שבת חקר אי שרי להציל פת הדראה אעפ"י שפת נקי' מונח לפניו ולומר בזה אני רוצה ואח"כ יציל פת נקי'. - ולא ראה כי בתוספתא איתא על הך דהציל פת הדראה מציל פת נקי' ואין מערימין בכך משום ר"י בר"י אמרו מערימין וכבר פסק רבינו כריב"י בכל הערמה דלא מוכחא ועיין בזה בתוספות ודו"ק. ומציל ביום הכפורים וכו'. בגמרא ומצילין מיוהכ"פ לשבת אבל לא משבת ליוהכ"פ הנה בתוספתא דילן איתא ואין מצילין מיום הכפורים לשבת. - ונראה פשוט דתליא בהך פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לעיל במציעין את המיטות וברייתא דילן אתי' כר"י דשרי מיוהכ"פ לשבת ה"נ שרי להציל, והך תוספתא כתנא דפליג עלי' וזהו רע"ק דסבר דיוהכ"פ לא קיל משום דחלבי שבת אין קרבין ביוהכ"פ. אמנם רבינו במציעין את המיטות לא פסק כר"י ולא הביא' ואפ"ה העתיק הברייתא דגמרא דילן וצ"ע. ואפשר דלגבי הוצאה יוהכ"פ קיל משבת דעיקר לאו דהוצאה כתיב בשבת וביו"כ אין איסורו מפורש בתורה עד כי רפרם אמר דאין הוצאה ליוהכ"פ אולם התוספתא כמאן אתי' ודו"ק. עוד בתוספתא שכח פת בתנור וקידש עליו היום כו' ואומר לאחרים בואו והצילו לכם בלבד שלא יעשה עמהם חשבון לאחר השבת - ונראה דצ"ל ובלבד שלא יעשו עמו חשבון לאחר השבת דגבי הצלת דליקה שנינו במשנה ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת משום דלא הוי שכר שבת דמהפקירא קא זכו, דהא כיון דאם לא יצילו ישרפו אסוחי מסח דעתי' מינייהו לכן עושין עמו חשבון דפקחין הן דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוי אבל כאן דאין עומד לאבוד לגמרי ולא מייאש דעתי' מינייהו א"כ לאו מהפקרא קא זכו להכי אסורים ליטול שכר על ההצלה דהוי שכר שבת וז"ב בס"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״ג
ג׳
ומותר להערים בדבר זה כו'. עיין בהה"מ ועיין לעיל פ' כ"ב הל' ט"ז ובהל' יו"ט פ"ז ה"ח ועיין גיטין ד' ס"ה ע"א ובירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ד ע"ש ועיין תוספתא חגיגה פרק ג' גבי חבר שאמר לע"ה הבא כלים לחטאתו ועי' ביצה דף י"ח וד' י"א ע"ב ע"ש:
ו׳
ואסור להניח. עיין במ"מ ועיין שבת ד' קכ"ה ע"ב גבי גזירה שמא יקטום גבי זמורה וד' קכ"ד ע"ב גבי ולא יספות ממנו שבר ע"ש:
ח׳
ואין מזין עליו בשבת כו'. עיין פסחים ד' ס"ט ע"א וביומא ד' ח' ע"ב משמע דאפילו משום טומאה דרבנן ג"כ אסור בשבת דביומא שם הוה רק מעלה בעלמא ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' יו"ט פ"ד אך י"ל כיון דס"ל דהזאה בעי כוונה לטהרו ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' פרה פ"י ה"ז אסור אף בדרבנן ועיין יבמות דף מ"ו ע"ב ובדברי רבינו שם ע"ש:
י׳
והכל בחדשים כו'. עיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בפ' כ"ב הל' י"ח ועיין בתוספתא שבת פ"ד אין סכין מנעלים חדשים ע"ש:
י״ד
ולא חולצין כו'. עיין ביבמות ד' ק"ד ע"א דהוה דין ועיין בירושלמי שם דמבואר דאם ס"ל דחולצין בלילה וביחידי דשרי אף בשבת ע"ש ועיין בנדרים ד' ע"ז ע"ב ע"ש ועיין בתו"כ פ' אחרי מות דאין פודין נטע רבעי ועיין בתוספתא ובדברי רבינו בפ"א דתמורה דאין ממרין בשבת אף דהא דהתמורה חלה עלה הלא לא מחמת דיבורו רק מחמת גזירת הכתוב דהא גם בשוגג חל ועי' תוס' חולין דפ"א ע"א ע"ש והך דפדיון נטע רבעי עי' רש"י ביצה דכ"ז ע"ב י"ל דהטעם דהראשון יוצא לחולין ועי' רש"י ביצה ד' ל"ו דפירש גבי אין מחרימין סתם חרמים לבדק הבית ולמה לא נקט בחרמי כהנים וע"כ משום דחרם כהנים חל משום גזירת הכתוב לא משום דיבורי כמש"כ התוס' תמורה ד' ל"ב ע"ב ואף דכל זמן שהוא ביד הבעלים הוה כהקדש לכל דבר כמבואר בערכין ד' כ"ח ע"ב וכ"מ מ"מ זה לא הוה רק גזירת הכתוב ובזה א"ש מה שהקשה התוס' והרא"ש בנדרים ד' י"ח ע"ב למאן דאמר בעיקרו קא מתפיס אמאי כחרמי כהנים מותר הא מעיקרו הוה הקדש גמור אך לפי מה שכתבתי א"ש דלא מקרי כלל דבר הנדור ועיין מה שכתבתי בזה בסוף הל' ערכין ועיין רש"י קדושין ד' ס"ד ע"א ד"ה לחרמים דשם פי' ג"כ חרמי בדק הבית אך מהך דביצה י"ל דשם נקט רק דבר שיש בו מצוה וחרמי כהנים אין בו מצוה וא"ש: ואין מגביהין כו'. עיין לעיל בהלכה ט', ר"ל דנ"מ בין שני * הטעמים אם עדיין לא נטבלו דאז לא הוה מתקן עי' תוס' ביצה ד' ט' ע"א ובהך דחגיגה ד' ח' ע"א גבי מעשר בהמה מ"מ אסור זה מחמת מקדיש ולהפך נ"מ גבי מעשר עני דלא שייך הקדש רק תיקון וא"כ לפי"ז כך דגבי תרומה ותרומת מעשר הוא עושה בהפרשה ב' פעולות אחד שזה מקדיש והשניה שזה מתקן ובמעשר עני רק אחת שמתקן ובחלת חו"ל רק שמקדיש ובזה א"ש מש"כ הר"א ז"ל בהלכות בכורים דצריך גבי חלה לומר שזה חלה דשם על חלת חו"ל ורק על מקדיש: כך אין מקדשין מי חטאת כו'. עיין בספרי פ' בהעלותך פיסקא ס"ה דאמר שם ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומאה ע"ש ר"ל דעיין במס' פרה פ"ג מ"ג ע"ש בפירוש רבינו מבואר שם דיש מציאות שיוכל לעשות הפרה ע"י אנשים טמאים אבל בשבת אסור והק"ו רק מדרבנן: [השמטה ואין מקדישין כו'. עי' בירושלמי כאן ופסחים פ"ח מה דמקשה שם למ"ד יוצא לחולין וחוזר וקידש היך מותר זה ביו"ט. והנה באמת מה דס"ל דאין פודין קדשים ביו"ט עי' רש"י ביצה דף כ"ז ע"ב ובתו"כ פ' אחרי אם הטעם משום דהמוקדש יוצא לחולין או משום דהחולין נתקדשו ועי' מש"כ רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ח הי"ב דנקט שם והשאר פודין אותם בפנים ע"ש אף דס"ל דיכול לאוכלם אח"כ בחוץ ולא כשיטת רש"י ותוס' שם וי"ל דטעם של רבינו משום דהוה יו"ט ואסור לפדות קדשים רק בפנים לא גזרו וכעין דמבואר בירושלמי שם אך כל זה אם נימא דהאיסור הוא משום דעושה מהחול קודש אבל אם נימא משום דעושה מהקודש חול זה אין נפקותא בין בפנים לבחוץ ועי' עירובין דף ק"ב ע"ב ברש"י: ע"כ השמטה]
י״ז
ומפיס אדם עם בניו כו'. עיין במ"מ והטעם דהא לא זכו כלל בחלקם עד שעה שיאכלו כמבואר בירושלמי עירובין פ"ו שאין אביהם זכה להם אלא מה שהן אוכלין בלבד ועיין בנדרים דפ"ח ע"א מה שאת נותנת לתוך פיך ושם ד' מ"א ע"ב גבי פועלים וד' ל"ד ע"ב דאי אזמניה ע"ש ברש"י ורא"ש ועיין עירובין דמ"ט ע"א וד' ע"ג ע"ב גבי בני חבורה ועיין ביצה ד' מ' ע"א גבי אלא אם זכה להם מנות, וא"כ הוה כהך דפסחים דפ"ט ע"א גבי הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה כו' ולכך מבואר כאן בתוספתא דאם המותר מחזיר לבעלים מותר להפיס בשבת אף לאורחים דאינו שלהם כלל והוה כהך דנדרים דמ"א גבי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ועיין בנזיר דכ"ד ע"ב כגון שקימצו מעיסתם ובירושלמי פ"ג דדמאי גבי מאכילין את הפועלים דמאי מה דיחלק במאכילו מן האבוס ר"ל כעין הך דנדרים הנ"ל ועיין בפ"ו דתרומות במחלוקת ר"מ ורבנן על מי טורח סעודה ע"ש ועיין בפ"ז דדמאי גבי ולא יחשוך ע"ש בפיה"מ במ"ד ועיין ב"מ דפ"ח ע"א וד' צ"ב ע"א גבי פועל אי משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ד הי"ב ע"ש דאינו תורם ועיין בירושלמי פסחים פ"ח דבעי שם אם יכול העבד להקדיש ק"פ שלא מדעת הרב ע"ש ועיין ב"מ דצ"א ע"ב מוכח שם דיכולים אשתו ובניו ללקט וליתן לפועל ועיין ברש"י שם דצ"א ע"א ד"ה לדידיה דכ"ז דלא מטה לידו לא זכה ליה רחמנא ותוס' שם ד"ה אי מבואר דס"ל דאף דמטי לידיה לא זכה רק מה שהוא לועס ואוכל ואינו יכול ליתנו לאחרים ועיין בתוס' שם דפ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך כ' ג"כ כן דאין המקח מתחיל עד שיאכל ועיין זבחים דק"ה ע"א גבי נבלת עוף טהור ע"ש ועיין סנהדרין דמ"ח ע"א גבי מותר המת ועיין מש"כ בגמ' ב"ק על הך דרב ספרא ועיין סנהדרין בנמוקי יוסף סוף פ"ו ע"ש דלא זכה ביה רק מה שצריך ואף דאמרינן בב"מ ד' ו' דכל היכא שיכול לזכות בו הוה כשלו אף דעדיין לא זכה דאמר שם נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן שם ר"ל כך דהא כיון דהכהן מצי תפיס ליה מיניה רק משום דעכשיו בידיה והוא תפיס ביה לא עדיף מלקוח ומתנה דפטור ממעשר בהמה וגם י"ל משום דאמרינן בבכורות דנ"ז דגבי מעשר בהמה צריך שיהא כמו בניך בברור לך וכיון דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא מיקרי ברור לך. ובזה יש לישב מה שהקשה התוס' שם ד"ה קפץ דלבטיל ברובא ע"ש ובזה א"ש דהא קודם שנתערב לא היה מחוייב במעשר בהמה וע"י שנתערב ע"י בהמות שיש לו נתחייב גם זה ולא עדיף מלקוח ועיין בהך דנדרים דל"ד ע"ב גבי היה לפניו ככר כו' ע"ש במפרשים דס"ל דיכול להקדיש הככר כיון דהוא יכול לזכות בו אך זה רק שם משום דלבסוף נטלו והגביהו אבל אם הניחו כך לא קדיש ולכך אמרינן שם דנטלו להורישו לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה הטעם כיון דלא נתכוין לזכות בו לגמרי לא זכה בו לגמרי ולא הוי הקדש אלא לפי הזכות שיש לו וע"ש ברש"י ועי' חולין ד' קל"ט ע"א דהא דאינו יכול להקדיש הפקר הוא מטעם שאינו ברשותו ולא מטעם שאינו שלו וא"כ זה תליא בהך דר"ל ור"י ב"ק דס"ח וכ"מ ועיין בירושלמי תרומות פ"א דמבעי ליה אם תורם של הפקר לאחר מירוח אי הוה תרומה כיון דעדיין לא זכה בו ועיין בכלאים פ"ז דכרם של שביעית אף דהוה שלו מ"מ אינו יכול לאוסרו ועי' ירושלמי דמאי פ"ג דאמר שם עשר תעשר משלך את מעשר אף גבי הפקר אך שם יש לומר דאינו מחוייב לעשר ועי' רש"י ב"ק דף קט"ו ע"ב ד"ה לא אמר כלום ע"ש דאמר משום הפקר אף דכבר נתחייב וצריך לומר דלפטור את שלו בשל הפקר לכו"ע אינו יכול והוה כמו הך דב"מ ד"ו ע"ב הנ"ל ועי' מה שכ' רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א דתרומות ה"ה גבי הפקר ור"ל ג"כ כה"ג ועי' תוס' יבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד משמע ג"כ כן דעל שלו לכו"ע אינו יכול להפריש ע"ש ועי' בתרומות פ"ו מ"ה בהך דר"מ ורבנן אם יכול לשלם על תרומה שאכל בשוגג מן הפקר ע"ש בירושלמי דפליגי אם גם על זה פליגי רבנן או לא ועי' שם בפה"מ ובר"ש ועיין בהך דבכורות דף י"ב מהו לפדות בפסולי המוקדשין ע"ש ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' כלאים פ"ט ה"ט ע"ש ועי' בהך דעירובין דס"ה ע"ב מבואר שם דהיכא דהמשכיר יכול לסלק להשוכר יכול להשכיר לאחרים אף שאינו רוצה לסלקו ועי' ברש"י נדרים דס"ט ע"א גבי יש שאלה בהפר דפירש שם כה"ג דכיון דיש לו כח להפר הוה כמו שהוא בעל הנדר ויכול לשאול עליו ועי' בעירובין דל"ח ע"ב גבי הך דריב"נ ורבנן דניעור לכו"ע קנה:
כ״ב
וכן אם פירש טליתו כו'. עי' בה"ה ועי' שבת ד' י"ט ע"ב מה דפליגי שם רש"י ותוס' ע"ש:
כ״ד
ואם לא רצה המציל וכו'. ואין זה שכר שבת כו'. עי' בגמ' דמשמע דהטעם משום דאם רצה ליקח הכל הוה שלו נמצא דאין זה שכר שבת ועי' ב"ק ד' ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה ע"ש משמע אף דמה"ד אינו חייב מ"מ יש עליו שם אתנן אך שם שאני דחייב עכ"פ לצאת ידי שמים ועי' בהך דב"מ ד' ס"ה ע"א בהך דאביי ורבא גבי יהיב ליה יתירה אם כשמוציאין ממנו גם היתר או לא ע"ש ועי' בפסחים דפ"ט ע"ב במה דאמר ומעות כל שהן יפלו לנדבה מבואר שם דקניס ליה גם בהיתר ועיין תמורה דכ"ט ע"א גבי אתנן דהיכא דאמר ליתן לה רק אתנן טלה אחד ונתן לה מאה הוי כולם אתנן ע"ש ועי' בירושלמי פ"ה דע"ז ה"א דהוה בעיא שם היכא דנתן לו הכל בשכרו אם רק כדי שכרו נאסר או הכל נתסר ע"ש ועי' בהך דמעילה דכ"א ע"ב גבי כיס ובהך דמנחות דף ק"ח ע"ב גבי אחד משוורי הקדש ומה שכתבתי שם בדברי רבינו ז"ל ועי' בירושלמי פ"א דסנהדרין דלמד מהך דמבואר במשנה דבכורות דכ"ט ע"א דאם העד או הדיין כהן ומטמאהו מתרומתו ומשלם לו עבור זה שרי ולא הוה כמו נוטל שכר להעיד ולדון דהיכא דטימא לכהן חייב לשלם לו ע"ש הרי מבואר דאם פטור אסור לשלם לו דהוה כמו נותן שכר להעיד ולא אמרינן לפנים משוה"ד הוא דעביד ועי' בפ"ו דתרומות מ"א במאי דאמר שם והם נעשים תרומה והתשלומים תרומה ולמה לן למנקט זה עי' שם בפה"מ רק י"ל דנ"מ אף למה דמשלם בשביל הדמים כמבואר בפסחים דל"ב ע"א דלא גרע מגזלן מ"מ יש עליהם שם תרומה ונעשה תרומה ובזה פליגי רש"י ותוס' בגיטין דנ"ד ע"א ד"ה אכל דר"ש ס"ל דהתשלומין שיתר מכפי מדה הוה חולין ותוס' לא ס"ל כן ועי' בתוס' יבמות ד"צ ע"א ע"ש:
כ״ה
ומה שהוא מציל כו'. עי' בכמ"ש מה שכתב שם דר"מ לאו היינו ת"ק ועי' בעירובין דצ"ה ע"ב מבואר להיפך ועי' שבת דס"ה ע"ב גבי הבעיא ובירושלמי שם דאמר אתיא דרשב"ג כר"מ וזה ר"ל הך דכאן: [השמטה שהרי מן ההפקר הם זוכים כו'. עי' בירושלמי כאן דמבואר להיפך דגבי מלבושים הוה רק שאלה ולא הפקר ודלא כשיטת הר"ן ז"ל כאן דס"ל דההפקר הוא משום שתשרף, ועי' בירושלמי פ"ד דדמאי ה"ו דלא יליף בר נש מיכל פסחא בביתא דחברא א"כ מתכוין ודאי לשם מתנה ועי' בהך דב"ק ד' קט"ו ע"ב גבי דאמר מהפקירא קזכינא, אך כאן הוה כמו יכול להציל ע"י הדחק, אך זה יהיה תליא במחלוקת דר"מ ור"י כאן ורבינו לא הביא זה ועי' בהך דעירובין ד' צ"ה ע"ב וכ"כ בזה, גם זה תליא בהך דלקמן ד' קמ"ח ע"ב אם הלואת יו"ט ניתנה להתבע ע"ש: ע"כ השמטה]
כ״ז
הגליונים כו'. ע' בה"ה וע' במגילה דל"ב ע"א ובתוס' שם ע"ש ומ"ש רבנו הל' תפלין פ"ה ה"א ולא מן הגליונים:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
נחל איתן · הלכות שבת פרק כ״ג
ד׳
לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת כו'. והקשה הכס"מ מהא דיומא שהיו מכין באצבע ותירץ דאין שבות במקדש. נראה דלאו לדעת רבינו הוקשה לו דלדידיה בלאו הכי לא קשה דהא לא אסר רק קול של שיר וביומא איירי בקול שהיו מכין באצבע כדי שלא יישן כהן גדול וקול כזה לא הוי קול של שיר וכדמוכח בשלהי ערובין אלא כוונת הכס"מ דלא תקשי לפמ"ש רבינו דבאצבע אסור א"כ תקשי מההוא דיומא למאן דאסר אף קול שאינו של שיר ולזה תירץ דאין שבות במקדש:
ח׳
אדם טמא אין מזין עליו בשבת. ומדסתם רבינו משמע דבין הזאת יום שלישי ובין הזאת שביעי אין מזין על הטמא בשבת. וכך כתב להדיא בפירוש המשנה פ"ו דפסחים. וכהאי גוונא כתב בפ"א דהלכות עבודת יה"כ גבי הזיית כהן גדול בשבעת ימי הפרישה שאין הזיית יום שלישי ושביעי דוחה שבת. וזה דלא כהצל"ח ובספרו נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או"ח סי' קט"ו בפשיטות דרק הזאת יום שביעי שמטהרתו לגמרי הוא דלא דחי שבת אבל הזאת יום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן דעדיין מחוסר הזאת שביעי. ולא זכר דעת רבינו שאינו כן וכמ"ש. וגם מדברי התוס' במגילה (דף כ' ע"א) מוכח דכל הזאות אסירי בשבת. ומ"ש הצל"ח להתיר מטעם דבשלישי ליכא תיקון גברא אינו נראה דמ"מ איכא איסור שבות דטלטול דמלבד התיקון איכא בהזייה משום איסור מוקצה וכמ"ש בספר שער המלך בהל' שופר. וגם שאר דברי הנוב"י שם אינם מחוורים במ"ש דהא דלא היו מזין בשבת על כהן השורף את הפרה הוא משום דאין מזין עליו רק תינוקות היושבים על גבי דלתות המונחות על גבי שורים וממלאין המים מן השלוח וזה אי אפשר בשבת משום שימוש בבעלי חיים. ואינו מוכרח דהא אפשר שימלאו המים מער"ש ויבואו להר הבית במקום החלול שהיו יושבין שם ושפיר דמי להזות בשבת בלתי שבות דשימוש בעלי חיים. וכ"ש לדעת התוס' בסוכה (דף כ"א) דבלאו הכי לא היתה ההזאה ע"י התינוקות רק המלוי וזה ודאי אפשר מער"ש אלא שמע מינה דמחמת ההזאה עצמה שאסורה בשבת לא היו מזין על כהן השורף את הפרה לא בשלישי ולא בשביעי כמו שנתבאר:
י״ב
כותב מאבות מלאכות הוא לפיכך אסור לכחול בפוך בשבת מפני שהוא ככותב. ובאו"ח סי' ש"ג כתוב דאסור מפני שהוא צובע וזה תלוי בחילוף גירסאות בגמ' דסוף פרק המצניע. ודע דבירושלמי איתא כגירסת רבינו. אך קשה לי לכל הגרסאות דתיפוק ליה איסורא דלכחול בפוך משום שהוא רפואה לעין וכדאיתא בפרק שמונה שרצים (דף ק"ט). ואח"כ מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים. ותירץ דהכא איירי בבריא דליכא למיחש לשחיקת סממנין. ולי נראה דאפילו בחולה בעינים משכחת דליכא משום רפואה. דהא אמר בסוף פרק שואל (שבת דף קנ"א) האי כוחלא עד ארבעים שנין מרווח מכאן ואילך לא מרווח ובכהאי גוונא איצטריך לאסור כאן לכוחל משום כותב:
י״ד
אין מקדישין ולא מעריכין כו' מפני שהוא כמקח וממכר. בתשובות עבודת הגרשוני סי' כ"ה כתב דמותר ליתן במתנה דבר לחבירו בשבת כיון דמיהב יהיב ומשקל לא שקיל לכך לא דמי למקח וממכר. וליתא דהא אמר בערובין (דף ע"א) דב"ש סברי דביטול רשות מקני רשות הוא. ומקני רשות בשבתא אסור ואף שאינו עושה רק משום היתר טלטול ונהי דלא קיי"ל במאי דסברי דמקנא רשות הוא אבל במאי דאסרי מקנא רשות בשבת קיי"ל הכי וכן משמע במג"א סי' ש"ו דלא שרי אלא לדבר מצוה או לצורך שבת. ואפשר שנמשך אחר מ"ש הב"י בסי' תקכ"ז וכבר הושג בס' ברכי יוסף מהריטב"א הובא במג"א. ועי' בשער המלך שחולק ג"כ עליו בהל' יו"ט. ועוד יש ללמוד מהא דערובין דהפקר מותר בשבת ועי' בשער המלך הל' לולב. וראיתי בפירוש התוספתא שנדפס מחדש שנמשך אחר פרי חדש שאוסר להפקיר וזה אינו אך בס' בית מאיר באבן העזר סי' מ"ה כתב דשאני בין קרקע דצריך קניין ובין מטלטלין דסגי במסירה ונתינה מיד ליד שפיר דמי ביו"ט והביא ראיה מהא דמשלחין ביו"ט. ומיהו נתינת משכון גרע ממתנה כיון דנותן בעבור חוב דמי טפי למקח וממכר. ובס' החיים כתב דאיסור מתנה אינו מצד הנותן רק מצד המקבל שקונה ולכך רשאי ליתן מתנה לגוי אף שאין בו צורך שבת:
ט״ו
המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין. ואע"ג דגבי מבשל פסק רבינו בפ"ו דאפי' בשוגג לא יאכל עד מוצאי שבת שאני התם דהוי מלאכה דאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד אבל המעשר והמטביל אינן אלא דרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד דהכי אמרינן בגיטין (דף נ"ג ע"ב) אליבא דר' יהודה דבדרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד והכי אית להו לר' יוסי ור' שמעון התם (דף נ"ד) גבי נפלו ונתפצעו בשוגג וסתם לן תנא הכי בפ"ג דערלה וכן פסק רבינו בהל' מאכלות אסורות. ואע"ג דהתם איכא למיחש דאתא לערומי כדאיתא שם. ועוד דאף לרבי מאיר דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן לא קניס גבי מעשר ומטביל כדאמר התם דגברא לתקוני ולטהורי קמכוון ואנן ניקום וניקנסיה. ועיין בס' מנחת יעקב סוף הלכות נדה: ומ"ש המג"א באו"ח סי' של"ט דאם הפריש תרומות ומעשרות דינו כמבשל על כרחך דלאו לדמויי לגמרי למבשל אלא לעניין דאם הפריש במזיד ולומר דאסור גם לאחרים ובס' שער המלך הוכיח כן מתוס' דשבת (דף מ"ג) וטור סי' תק"ה וכתב שכן משמע ג"כ דעת רבינו ולא לגבי שוגג וכמבואר בדברי הר"ן בהדיא. ותדע שהרי בסי' ת"ה כתב המג"א עצמו דמעשר ומטביל שרו היכא דלית ליה פירי אחרינא אף שעבר והפריש והטביל במזיד ושמע מינה דלישנא דדינו כמבשל דנקט בסי' של"ט הוא לאו דוקא. ועוד דבסי' שכ"ג גבי טבילת כלים משמע מדברי המג"א דאין אסורים אלא א"כ הטבילם במזיד וכמ"ש רבינו וא"כ ודאי דהוא הדין בהפריש תרומות ומעשרות דלא גרע מעבר והטביל. וראיתי להפמ"ג וס' נשמת אדם שהניחו דברי המג"א סי' של"ט בצ"ע וגם בס' מחצית השקל הגיה ופירש פירוש זר בדבריו ולפמ"ש אין צורך. ומה שהקשה הפמ"ג באו"ח סי' שי"ח ממ"ש המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"א גבי שכח ושהה דהוי דרבנן ואסור י"ל דשאני שוכח שהחמירו בו משום דאמר בפ' כירה שרבו משהין במזיד ואומרים שוכחים אנחנו ולכך עשו כמזיד אבל בשבות דרבנן דעלמא לא אסרו בשוגג אפי' בו ביום וכן במוצאי שבת בכדי שיעשו אף שעבר במזיד שרי כמ"ש לעיל בפ"ו:
כ׳
נפלה דליקה בחצר בשבת אין מציל לחצר אחר אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש כו' ואם לא עירבו אף מזונות וכלים אינו מציל. ומדשבק רבינו לבגדים דאיירי ברישא משמע דמצילן אפילו לחצר שאינה מעורבת. וכדעת המרדכי והסמ"ג וכתב שם דטעמא דאמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומבואר באחרונים באו"ח סי' של"ד דבהן חיישינן טפי מבמזונות וכלים מפני דבגדים חשובין טפי ובהול בהם יותר כמו במת. ועוד דכיון שהן דרך מלבוש מידכר דכיר לשבת ולא חיישינן שישכח מחמת טירדא בהצלתן. ובזה נסתלק תמיהת השלטי גבורים ע"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דר"פ המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו ע"ב) דבעא לדמויי התם דין הכנסת תפילין לדין הצלת בגדים מפני הדליקה דתנן פושט וחוזר ולובש ומוציא. ואי איתא דגבי הצלת בגדים לא שרינן רק לחצר המעורבת איך בעא למילף מיניה להתיר איסור הוצאה גבי תפילין וכבר הרגיש בזה בחידושי הריטב"א ונדחק ע"ש. אך לפי דברי המרדכי ורבינו שזכרתי אתי שפיר דקושטא דגבי דליקה נמי שרינן איסור הוצאה עכ"פ לחצר שאינה מעורבת: [ודע שמהסוגיא דר"פ המוצא קשה לי על דברי הכס"מ שכתב בסמוך דין כ"ה לדעת רבינו דס"ל דתנא קמא דמתניתין דשבת (דף ק"כ) לאו רבי מאיר דברייתא הוא ולא ס"ל להתיר לפשוט ולחזור וללבוש והוא נגד סוגיא דערובין שם]. ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דסוף פרק במה אשה (שבת דף ס"ה ע"ב) דקאמר התם למאן דאמר מערימין בדליקה פירוש בהצלת בגדים כמה שיכול ללבוש הוא משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. ומדמה התם הערמה זו להערמה דהוצאת אגוז וגם קרי לה דרך הוצאה גבי בגדים טפי מבאגוז וא"כ מוכח דגבי בגדים נמי שרינן איסור הוצאה דאל"כ אינו עניין להערמה דהוצאת אגוז. [ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שהם חשובים ובהול בהם טפי מבמזון וכלים. ובהכי אתי שפיר הא דאמר סברא זו בפ"ק דפסחים (דף י"א) גבי בכור שאחזו דם דמקיזין אותו במקום שאינו עושה בו מום דאי לא שרית ליה מתוך שיהא בהול אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. ולא אמר איפכא דאי שרית ליה יטרד ויעשה בשוגג במקום שהוא מום כמו גבי הצלת אוכלין והתם ליכא דבר שיזכור. אך לטעם האומרים דבדבר חשוב אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אתי שפיר דהתם גבי בכור דבר חשוב הוא]:
כ״ד
ואומר לאחרים בואו והצילו לכם [וכו'] והרי הוא של מציל שהרי מן ההפקר הן זוכין. והנה רש"י פירש מהפקירא קזכו שהרי אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמיכם. וכתב עליו הר"ן שלא היה צריך לזה דאפילו לא אמר להן הכי הרי הוא מופקר לכל כיון שהוא רשאי להציל מידי דהוי אמציל מזוטו של ים. והטור ושו"ע באו"ח כתבו כפירוש רש"י ועמדו האחרונים על זה מכח קושית הר"ן. ואני אומר דהדין עמהן דלא חשו לדבריו דמה שמדמה לה הר"ן למציל מזוטו של ים באמת אינו מוכרח דתליא בפלוגתא דאיפלגו רש"י ורבינו אהא דאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ז) גבי נסדקה חבית של דבש בשעקל בית הבד כרוך עליה פירוש ומשום הכי לא הוי הפקר ואין למציל אלא שכרו דרש"י פירש דחבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט ע"כ. דמשמע דדוקא בכהאי גוונא שאינו עומד הדבש לישפך הכל הוא דלא הוי הפקר הא אם היה עומד לישפך הכל הוי הפקר מיד אע"פ שלא נשפך עדיין. אבל דעת רבינו הוא בפרק י"ב מהלכות אבידה דלא הוי הפקר אלא בשכבר נשפך לארץ אבל קודם שנשפך לא הוי הפקר אע"פ שעומד לישפך ולא יוכל להצילו. ולפ"ז הכי נמי גבי דליקה אף שעומד לישרף לא הוי הפקר כיון שעדיין לא נשרף ועל כן לא הוי הפקר אלא מפני אמירתו שאמר הצילו לכם. רק לדעת רש"י דגבי נסדקה חבית הוי הפקר מיד כשעומד לישפך כולו הכי נמי הוי הפקר גבי דליקה דעומד לישרף בלא אמירתו הצילו לכם. והשתא הר"ן שכתב על פירוש רש"י דלא היה צריך לפרש מחמת אמירתו שפיר כתב כן לפי שיטתו של רש"י גופיה בפרק הגוזל שכתבתי. אך הטור והשו"ע באו"ח אזלי לשיטתן שפסקו בחו"מ סי' רס"ד כדעת רבינו בהלכות אבידה ושפיר הוצרכו לומר דמחמת אמירה הוא דהוי הפקר. ונראה דס"ל לרבינו וסייעתו דלא דמי למציל מזוטו של ים שכבר שטפו הים ונאבד מבעליו משום הכי הוי הפקר משא"כ גבי חבית שנסדקה שעדיין לא נשפך וכן גבי דליקה עדיין לא נשרף ולכך לא הוי הפקר אלא משום אמירתו. [ומכאן קשה אמ"ש בנודע ביהודה חלק אבן העזר סי' נ"ט לדעת רבינו וטור שפסקו דלא הוי הפקר אלא א"כ שמפקיר לכל דוקא ולא לאדם מיוחד וא"כ אמאי הוי כאן הפקר במה שאומר הצילו לכם]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
