הלכות שבת · פרק כ״ב
הלכה א׳
רְדִיַּת הַפַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְלָאכָה אָסְרוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יָבוֹא לֶאֱפוֹת. הַמַּדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר מִבְּעוֹד יוֹם וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם מַצִּיל מִמֶּנָּה מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרְדִיָּה אֵינָהּ מְלָאכָה כְּשֶׁהוּא מַצִּיל לֹא יִרְדֶּה בְּמִרְדֶּה אֶלָּא בְּסַכִּין כְּדֵי לְשַׁנּוֹת:
הלכה ב׳
מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ חֲכָמִים לִכָּנֵס בַּמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת. מִפְּנֵי הַבַּלָּנִין שֶׁהָיוּ מְחִמִּין חַמִּין בְּשַׁבָּת וְאוֹמְרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ. וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין וַאֲפִלּוּ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַמֵּי הָאוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם מֶרְחָץ. אֲבָל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְהִשְׁתַּטֵּף בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ. וְאָסוּר לִרְחֹץ בְּמַיִם חַמִּין שֶׁבַּמְּעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַמְּעָרָה יֵשׁ בָּהּ הֶבֶל וְיָבוֹא לִידֵי זֵעָה וְנִמְצֵאת כְּמֶרְחָץ:
הלכה ג׳
מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן. אֲבָל אֵינוֹ מִשְׁתַּטֵּף כָּל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו וְנִמְצָא כְּרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין. הַמֵּבִיא סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן בְּתוֹךְ מַיִם חַמִּין אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ חַמֵּי טְבֶרְיָא הֲרֵי אֵלּוּ כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה:
הלכה ד׳
מֵבִיא אָדָם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן. וְכֵן מַנִּיחַ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּפְשַׁר לֹא שֶׁיֵּחַם. וְסָךְ אָדָם יָדוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּשֶׁמֶן וּמְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵחַמּוּ הַמַּיִם שֶׁעַל יָדוֹ עַד שֶׁתְּהֵא כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית בָּהֶן. וּמְחַמֵּם בֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת:
הלכה ה׳
אַמְבְּטִי שֶׁל מֶרְחָץ שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם חַמִּים אֵין נוֹתְנִין לָהּ מַיִם צוֹנֵן שֶׁהֲרֵי מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. וְכֵן לֹא יִתֵּן לְתוֹכָהּ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשְּׁלוֹ. אֲבָל נוֹתֵן הוּא מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ אַמְבְּטִי שֶׁל צוֹנֵן:
הלכה ו׳
מֵיחַם שֶׁפִּנָּה מִמֶּנּוּ מַיִם חַמִּין מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם צוֹנֵן כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. וּמֻתָּר לִצֹּק מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ מַיִם צוֹנֵן אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. וְכֵן קְדֵרָה רוֹתַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרִידָהּ מֵעַל הָאֵשׁ לֹא יִתֵּן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מֶלַח שֶׁהַמֶּלַח אֵינוֹ מִתְבַּשֵּׁל אֶלָּא עַל גַּבֵּי אֵשׁ גְּדוֹלָה. וְאִם יָצַק הַתַּבְשִׁיל מִקְּדֵרָה לִקְעָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹתֵחַ בַּקְּעָרָה מֻתָּר לוֹ לִתֵּן לְתוֹךְ הַקְּעָרָה תַּבְלִין שֶׁכְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל:
הלכה ז׳
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בֵּין בְּפוֹשְׁרִין בֵּין בְּצוֹנֵן אֲבָל שׁוֹרֶה אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ. וְאִם שָׁתָהוּ בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי הֲרֵי זֶה שׁוֹרֶה בְּשַׁבָּת בְּצוֹנֵן וּמַנִּיחוֹ בַּחַמָּה עַד שֶׁיֵּחַם וְשׁוֹתֶה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה אִם פָּסַק מִלִּשְׁתּוֹת:
הלכה ח׳
דָּבָר שֶׁנִתְבַּשֵּׁל קֹדֶם הַשַּׁבָּת אוֹ נִשְׁרָה בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַכְשָׁו צוֹנֵן מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְדָבָר שֶׁהוּא צוֹנֵן מֵעִקָּרוֹ וְלֹא בָּא בְּחַמִּין מֵעוֹלָם מְדִיחִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת אִם לֹא הָיְתָה הֲדָחָתוֹ גְּמַר מְלַאכְתּוֹ אֲבָל אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין:
הלכה ט׳
מֻתָּר לְהָחֵם בַּחַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהָחֵם בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה שֶׁאֵינוֹ בָּא לִטְעוֹת מֵחַמָּה לְאוּר. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִתֵּן מַיִם צוֹנֵן בַּשֶּׁמֶשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מַיִם יָפִים לְתוֹךְ מַיִם רָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ. וְנוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר:
הלכה י׳
מְעָרֵב אָדָם מַיִם וּמֶלַח וְשֶׁמֶן וְטוֹבֵל בּוֹ פִּתּוֹ אוֹ נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה מְעַט אֲבָל הַרְבֵּה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה מִמְּלֶאכֶת הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה מֵי מֶלַח עַזִּין וְהֵן שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מֶלַח וּשְׁלִישׁ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מוּרְיָס. וּמֻתָּר לִמְלֹחַ בֵּיצָה אֲבָל צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכוֹבֵשׁ כְּבָשִׁים בְּשַׁבָּת וְהַכּוֹבֵשׁ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשֵּׁל. וּמֻתָּר לִטְבּל צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּמֶלַח וְאוֹכֵל:
הלכה י״א
מֻתָּר לְעָרֵב יַיִן וּדְבַשׁ וּפִלְפְּלִין בְּשַׁבָּת לְאָכְלָן אֲבָל יַיִן וּמַיִם וְשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן אָסוּר שֶׁאֵין זֶה רָאוּי לַאֲכִילַת בְּרִיאִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ב
חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר מְמַחוֹ בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְלֹא יִטְרֹף אֶלָּא מְעָרֵב. שַׁחֲלַיִם שֶׁטְּרָפָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר נוֹתֵן לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן וְחֹמֶץ וְתַבְלִין וְלֹא יִטְרֹף אֶלָּא מְעָרֵב. שׁוּם שֶׁרִסְּקוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַגְּרִיסִין וְלֹא יִשְׁחֹק אֶלָּא מְעָרֵב:
הלכה י״ג
הַנּוֹטֵל שֵׂעָר מִגּוּף הָאָדָם חַיָּב מִשּׁוּם גּוֹזֵז. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְחֹץ אֶת הַיָּדַיִם בִּדְבַר שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי כְּגוֹן אָהֳלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לָחֹף אֶת הַיָּדַיִם בַּעֲפַר לְבוֹנָה וַעֲפַר פִּלְפְּלִין וַעֲפַר יַסְמִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַשִּׁיר שֵׂעָר שֶׁעַל יָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. עֵרֵב דָּבָר שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וַדַּאי עִם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַשִּׁיר וַדַּאי אִם הָיָה הָרֹב מִדָּבָר הַמַּשִּׁיר אָסוּר לָחֹף בּוֹ וְאִם לָאו מֻתָּר:
הלכה י״ד
אָסוּר לִרְאוֹת בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדֻלְדָּלִין מִן הַשֵּׂעָר וַאֲפִלּוּ קָבוּעַ בַּכֹּתֶל. אֲבָל מַרְאָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לִרְאוֹת בָּהּ אֲפִלּוּ אֵינָהּ קְבוּעָה:
הלכה ט״ו
הַמְכַבֵּס חַיָּב מִשּׁוּם מְלַבֵּן. וְהַסּוֹחֵט כְּסוּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּס. לְפִיכָךְ אָסוּר לִדְחֹק מַטְלִית אוֹ מוֹךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּפִי הָאֲשִׁישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כְּדֵי לְסָתְמָהּ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְאֵין מְקַנְּחִין בִּסְפוֹג אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה שֶׁלֹּא יִסְחֹט. וְאֵין מְכַסִּין חָבִית שֶׁל מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּבֶגֶד שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לָהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחֹט:
הלכה ט״ז
נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית בְּשַׁבָּת מַצִּיל מִמֶּנָּה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת לוֹ וּלְאוֹרְחָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג בְּיַיִן אוֹ יְטַפַּח בְּשֶׁמֶן שֶׁאִם יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְכֵיצַד מַצִּיל מִמֶּנָּה. מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ. וְלֹא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבִיא כְּלִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים מֵבִיא כְּלִי אַחֵר וְקוֹלֵט כְּלִי אַחֵר וּמְצָרְפוֹ לָרִאשׁוֹן. וְלֹא יִקְלֹט וְאַחַר כָּךְ יַזְמִין אֶלָּא יַזְמִין וְאַחַר כָּךְ יִקְלֹט. וְאִם הֶעֱרִים בְּדָבָר זֶה מֻתָּר:
הלכה י״ז
טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדוֹ מְכַסְכְּסוֹ מִבִּפְנִים וְאֵינוֹ מְכַסְכְּסוֹ מִבַּחוּץ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֵּס. וּמֻתָּר לְגָרְדוֹ בְּצִפֹּרֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יְלַבְּנוֹ. הַמְכַסְכֵּס אֶת הַסּוּדָר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַבְּנוֹ אֲבָל הֶחָלוּק מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְרַכְּכוֹ:
הלכה י״ח
מִנְעָל אוֹ סַנְדָּל שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה מֻתָּר לְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם אֲבָל לְכַבְּסוֹ אָסוּר. וְאֵין מְגָרְדִּין לֹא מִנְעָלִים וְלֹא סַנְדָּלִים חֲדָשִׁים אֲבָל סָכִין (אוֹתָם) וּמְקַנְּחִין אֶת הַיְשָׁנִים. כַּר אוֹ כֶּסֶת שֶׁהָיָה עֲלֵיהֶן צוֹאָה אוֹ טִנּוּף מְקַנְּחוֹ בִּסְמַרְטוּט. וְאִם הָיְתָה עַל שֶׁל עוֹר נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:
הלכה י״ט
מִי שֶׁנִּתְלַכְלְכָה יָדוֹ בְּטִיט מְקַנְּחָהּ בִּזְנַב הַסּוּס וּבִזְנַב הַפָּרָה וּבְמַפָּה הַקָּשָׁה הָעֲשׂוּיָה לֶאֱחֹז בָּהּ הַקּוֹצִים. אֲבָל לֹא בְּמַפָּה שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבוֹא לְכַבֵּס אֶת הַמַּפָּה:
הלכה כ׳
מִי שֶׁרָחַץ בְּמַיִם מִסְתַּפֵּג בַּאֲלֻנְטִיתוֹ וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִסְחֹט. וְכֵן מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בְּמַיִם מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִסְחֹט. וְאָסוּר לוֹ לְשָׁטְחָן וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה הֲרֵי זֶה כִּבֵּס כְּסוּתוֹ בְּשַׁבָּת וּשְׁטָחָהּ לְיַבְּשָׁהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר:
הלכה כ״א
שְׁתֵּי מְטַהְרוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ נוֹטֵל אֶת הַפְּקָק מִבֵּינְתַיִם וּמְשִׁיקָן וּמַחֲזִיר אֶת הַפְּקָק לִמְקוֹמוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי סְחִיטָה שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם. וּפוֹקְקִין אֶת הַבִּיב בְּסוּדָרִין וּבְכָל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצוּפוּ הַמַּיִם עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַכֵּלִים. אֲבָל אֵין פּוֹקְקִין אֶת הַבִּיב כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם לַבּוֹר שֶׁמָּא יִסְחֹט בְּעֵת שֶׁדּוֹחֵק שֶׁהֲרֵי הַפְּקָק שָׁרוּי בְּמַיִם:
הלכה כ״ב
אָסוּר לְתַקֵּן בֵּית יָד שֶׁל בְּגָדִים וּלְשַׁבְּרָם שְׁבָרִים שְׁבָרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּתַקְּנִין בְּחל הַבְּגָדִים כְּשֶׁמְּכַבְּסִין אוֹתָן. וְכֵן אֵין מְקַפְּלִים הַבְּגָדִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּחל בַּבְּגָדִים כְּשֶׁיְּכַבְּסוּ אוֹתָן. וְאִם לֹא הָיָה לוֹ כְּלִי אַחֵר לְהַחֲלִיפוֹ מֻתָּר לְקַפְּלוֹ וּלְפָשְׁטוֹ וּלְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְנָאֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֶּגֶד חָדָשׁ לָבָן שֶׁהֲרֵי הוּא מִתְמַעֵךְ וּמִתְלַכְלֵךְ מִיָּד. וּכְשֶׁיְּקַפֵּל לֹא יְקַפֵּל אֶלָּא אִישׁ אֶחָד אֲבָל לְקַפֵּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר:
הלכה כ״ג
הַצּוֹבֵעַ מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת לְפִיכָךְ אָסוּר לְאִשָּׁה לְהַעֲבִיר סְרָק עַל פָּנֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּצוֹבַעַת. וְהַתּוֹפֵר מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת לְפִיכָךְ אָסוּר לְמַלְּאוֹת הַכַּר וְהַכֶּסֶת הַחֲדָשִׁים בְּמוֹכִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְפֹּר. אֲבָל מוֹכִין שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַכַּר אוֹ מִן הַכֶּסֶת מַחְזִירִין אוֹתָן בְּשַׁבָּת:
הלכה כ״ד
הַקּוֹרֵעַ מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּסְתַּבְּכוּ בְּגָדָיו בְּקוֹצִים מַפְרִישָׁן בְּצִנְעָה וּמִתְמַהְמֵהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרַע. וְאִם נִקְרְעוּ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוִּן. וּמֻתָּר לִלְבּשׁ בְּגָדִים חֲדָשִׁים וְאִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ. פּוֹצְעִין אֶת הָאֱגוֹז בְּמַטְלִית וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּקָּרַע:
הלכה כ״ה
הַתּוֹקֵעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. לְפִיכָךְ כָּל הַדְּלָתוֹת הַמְחֻבָּרוֹת לַקַּרְקַע לֹא נוֹטְלִין אוֹתָן וְלֹא מַחְזִירִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע. אֲבָל דֶּלֶת שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּשְׁאָר דַּלְתוֹת הַכֵּלִים נוֹטְלִין וְלֹא מַחְזִירִין. וְאִם נִשְׁמַט צִיר הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהֶן דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וּבַמִּקְדָּשׁ מַחְזִירִין אוֹתוֹ. אֲבָל צִיר הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּשְׁמַט אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ בְּכָל מָקוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע:
הלכה כ״ו
אֵין גּוֹדְלִין אֶת שְׂעַר הָרֹאשׁ וְאֵין פּוֹקְסִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאֵין מַחְזִירִין מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת וְלֹא כִּסֵּא הַמְפֻצָּל וְלֹא שֻׁלְחָן הַמְפֻצָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה. וְאִם הֶחֱזִיר פָּטוּר שֶׁאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים. וְאִם הָיָה רָפוּי מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ. וְאֵין מְתַקְּנִין חֻלְיוֹת שֶׁל שִׁדְרָה שֶׁל קָטָן זוֹ בְּצַד זוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּבוֹנֶה:
הלכה כ״ז
הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי לְכַתְּחִלָּה וְלֹא סוֹתְרִין אֹהֶל עֲרַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אוֹ יִסְתֹּר אֹהֶל קָבוּעַ. וְאִם עָשָׂה אוֹ סָתַר אֹהֶל עֲרַאי פָּטוּר. וּמֻתָּר לְהוֹסִיף עַל אֹהֶל עֲרַאי בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד. טַלִּית שֶׁהָיְתָה פְּרוּסָה עַל הָעַמּוּדִים אוֹ עַל הַכְּתָלִים וְהָיְתָה כְּרוּכָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת אִם נִשְׁאָר מִמֶּנָּה גַּג טֶפַח מָתוּחַ הֲרֵי זֶה מוֹתֵחַ אֶת כֻּלָּהּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֹהֶל גָּדוֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ח
אֵין תּוֹלִין אֶת הַכִּלָּה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית תַּחְתֶּיהָ אֹהֶל עֲרַאי. וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ מִטָּה וְכִסֵּא וּטְרַסְקָל וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּעָשֶׂה תַּחְתֵּיהֶן אֹהֶל שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ עֲשִׂיַּת אֹהֶל לֹא קֶבַע וְלֹא עֲרַאי:
הלכה כ״ט
כָּל אֹהֶל מְשֻׁפָּע שֶׁאֵין בְּגַגּוֹ טֶפַח וְלֹא בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגּוֹ רֹחַב טֶפַח הֲרֵי זֶה אֹהֶל עֲרַאי וְהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר. טַלִּית כְּפוּלָה שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ חוּטִין שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת מֻתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ וְכֵן הַפָּרֹכֶת:
הלכה ל׳
כִּלַּת חֲתָנִים שֶׁאֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח וְאֵין בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּהּ רֹחַב טֶפַח. הוֹאִיל שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת לְכָךְ מֻתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא מְשֻׁלְשֶׁלֶת מֵעַל הַמִּטָּה טֶפַח. פְּקַק הַחַלּוֹן בִּזְמַן שֶׁהוּא מְתֻקָּן לְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאֵינוֹ תָּלוּי מֻתָּר לִפְקֹק בּוֹ הַחַלּוֹן:
הלכה ל״א
כּוֹבַע שֶׁעוֹשִׂין עַל הָרֹאשׁ וְיֵשׁ לוֹ שָׂפָה מַקֶּפֶת שֶׁהִיא עוֹשָׂה צֵל כְּמוֹ אֹהֶל עַל לְבוּשׁוֹ מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. וְאִם הוֹצִיא מִן הַבֶּגֶד סָבִיב לְרֹאשׁוֹ אוֹ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּמוֹ אֹהֶל וְהָיָה מְהֻדָּק עַל רֹאשׁוֹ וְהָיְתָה הַשָּׂפָה שֶׁהוֹצִיאָהּ קָשָׁה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ גַּג אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי:
הלכה ל״ב
הַנּוֹטֶה פָּרֹכֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה פָּרֹכֶת גְּדוֹלָה תּוֹלִין אוֹתָהּ שְׁנַיִם אֲבָל אֶחָד אָסוּר. וְאִם הָיְתָה כִּלָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג אֵין מוֹתְחִין אוֹתָהּ וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּגְבַּהּ מְעַט מֵעַל הָאָרֶץ וְתֵעָשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי:
הלכה ל״ג
בֶּגֶד שֶׁמְּכַסֶּה בּוֹ פִּי הֶחָבִית לֹא יְכַסֶּה בּוֹ אֶת כֻּלָּהּ מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה אֹהֶל אֲבָל מְכַסֶּה הוּא מִקְצָת פִּיהָ. הַמְסַנֵּן בִּכְפִיפָה מִצְרִית לֹא יַגְבִּיהַּ קַרְקָעִית הַכְּפִיפָה מִן הַכְּלִי טֶפַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי בְּשַׁבָּת:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״ב
ב׳
מפני מה אסרו חכמים להכנס במרחץ בשבת מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין מערב שבת הוחמו לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפי' להזיע וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין אפי' בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו מותר בד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ אבל בחמי טבריה וכיו"ב מותר להשתטף כל גופו ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות מפני שהמערה יש בה הבל ויבוא לידי זיעה ונמצאת כמרחץ. ובלח"מ עמד עמ"ש רבינו בחמי טבריה מותר להשתטף והרי אפי' רחיצה מותר ובמי מערות כתב אסור לרחוץ ולדידן דלא כר' שמעון אפי' להשתטף אסור עיי"ש ועיין במרכבת המשנה דמי מערות דמיירי נמי כחמין חמי טבריה מותר לשטוף דלא שייך זיעה ומדכתב במערות אסור לרחוץ ממילא דבחמי טבריה דלא שייך זיעה מותר לרחוץ ג"כ עיי"ש: והנה דעת רבינו כהרי"ף דזיעה אסור גם בחמי טבריה ועיין ברשב"א שם ובר"ן מה שהקשו עליו ולכאורה לישנא דגמ' במס' שבת מ' ע"א ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרין בחמי טבריה רחצנו אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת וברש"י שאין הדבר עומד שלא היו ציבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל. במקומה עומדת לאיסור עכ"ל נראה דאיסור זיעה במקומה כמעיקרא עומדת בין במים חמים ובין בחמי טבריה וכן מצאתי בס' ישועות יעקב בסי' שכ"ו שדקדק כן וברשב"א שם הקשה לדעת הרי"ף ורבינו דהרי זיעה משום רחיצה אסרו ובחמי טבריה מותר מאי ענין לאסור בזיעה עיי"ש ונראה לדעת הרי"ף ורבינו איסור זיעה הוי מצד עצמה גזירה כמו דאי' בתחילה היו רוחצין וכו' מע"ש התחילו הבלנין להחם בשבת ואמרו מע"ש הוחמו וכו' והתירו את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרין מזיעין אנחנו וכו' לאו דגזרו זיעה אטו רחיצה דהוי גזירה לגזירה ועי' בתוס' ע"ב בד"ה מעשה עיי"ש אלא החשש שמא יחמו בשבת לצורך זיעה ויאמרו מע"ש הוחמו שייך בזיעה כמו ברחיצה ומה שהכריח לרשב"א לומר בזיעה לא שייך שמא יאמרו עי' מ"ש בדף מ' ע"א בד"ה התחילו דלא שכיח שיעברו במזיד עיי"ש וברש"י ל"ט ע"ב בד"ה הכלי עיי"ש דנראה לרשב"א דבכה"ג לא שייך לחוש בזיעה וגם מדהתירו זיעה אחרי איסור רחיצה אבל לדעת הרי"ף ורבינו החשש שמא יאמרו וכו' שוה וכנראה בפשוט לומר כן אלא דגם מעיקרא לא רצו לאסור הכל והתירו הזיעה דנחוץ ביותר וכמ"ש בתוספות ל"ט ע"ב בד"ה ובה דביו"ט הבערה דזיעה מותר מדאורייתא משא"כ דרחיצה דרחיצה אינו שוה לכל נפש משא"כ הזיעה עיי"ש: אלא דיקשה א"כ כשהתירו משום שראו שאין עומדין בדבר היה להתיר ג"כ ביותר זיעה מרחיצה כמו מעיקרא שאסרו רחיצה ולא הזיעה י"ל דכיון שהתירו הרחיצה בחמי טבריה הוי אפשר לעמוד בלי הזיעה והאי דלא התירו ביותר הזיעה י"ל דאם התירו הזיעה היו אומרים כדאיתא שם שהיו רוחצין בחמין והיו אומרים מזיעין אנחנו וכו' א"כ עשו שניהם טוב לאסור הזיעה וגם הרחיצה במקום שמזיעין שהוי ניכר לכל להולך במרחץ כזה לא שייך שיאמרו וכו': ונראה משו"ה נקיט רבינו ואסור לרחוץ וכו' ויבוא לידי זיעה ונמצאת כמרחץ להעיר ע"ז שע"י זיעה יבוא ג"כ לרחיצה ויעבור על שניהם והנה כתב רבינו ומותר להשתטף דלא נאמר דאף דמותר לרחוץ להשטיף אסרו משום דאפשר לעמוד בדבר אבל במשתטף אין לחוש כלל בחמי טבריה והתירו רחיצה וגם להשתטף ולא כזיעה דאסרו אף דנוטה ביותר להתיר מרחיצה מטעם שכתבנו ועל קושית הרשב"א ולח"מ דא"כ ל"צ לאוקמי כר"ש דגם לכו"ע להשתטף במי טבריה מותר עי' במרכבת משנה מר' יהודה דאמר בחמין אסור נראה אפי' להשתטף אלא דקיי"ל בזה כר"ש כנראה מסוגיא דכירה הנ"ל ועי' בירושלמי בפ' כירה מובא במרכבת המשנה דנראה כדעת הרי"ף ורבינו עיי"ש:
ד׳
מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר ולא שיחם וכו'. ועי' בהמ"מ דדעת י"מ דצריך שיהיה בשלא יהיה אפשר להחם אלא לפשר בלבד ולא כן דעת רש"י ודעת רבינו למ"ש הה"מ ועי' ברשב"א במס' שבת דגם הסוברים דצריך שלא יהיה אפשר אלא לפשר הוי כן מדרבנן שלא יבוא לידי בישול עיי"ש ועי' מ"ש לעיל פ"ט ה"ג עיי"ש: ויש לעיין לדעת דשיהה לא הוי מעשה וא"כ יהיה כל בישול דתחילתו בהתר ע"ד לפשר ואח"ז הוי שיהה בלבד ועי' שבת קנ"ג ע"ב דהוקשה לעבודה זרה דוקא במעשה חייב חטאת עיי"ש והנה בתוס' במס' שבועות י"ז ע"א מחלקין בין תחילתו בהתר לא הוי שיהה מעשה ועי' בתוס' יבמות דף צ' ע"ב בד"ה כולהו ובמל"מ בהל' ביאת מקדש פ"ג הי"ט עיי"ש: והנה בהניחו עד שיבשל שמא מתחילה היה בדעתו רק לפשר צ"ע אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו לענין זה וביותר לענין התראה דלא יהיה התראת ספק והנה לדעת החינוך בשאין בו מעשה כשאפשר במעשה הוי לאו שיש בו מעשה עיין במל"מ בהל' מלוה ולוה בפ"ד ה"ו עיי"ש וימצא במבעיר וסומך לאש דכיון דעובר על הבערה או בעבר כדאי' להלן קמ"ה ע"ב מליח הישן וקולייס וכו' שהדחתן וכו' ושם הדיח מאי א"ר יוסף חייב חטאת עיי"ש וצ"ע בכל זה ועכ"פ צריך שיהיה אפשר באותו אופן במעשה ועיין במס' מנחות דף נ"ו ע"ב כמעשה שבת וכו' ובמג"א בסי' רנ"ב בסופו עיי"ש:
ה׳
אמבטי של מרחץ וכו'. מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו'. עיין בכ"מ ובטו"ז או"ח בסי' שי"ח ס"ק י"ח עיי"ש מ"ש ע"ז:
ט״ז
נשברה לו חבית וכו' ולא יקלוט ואח"כ יזמין וכו' ואם הערים בדבר זה מותר. נראה דוקא בדעבד מותר ועי' במג"א בסי' של"ה ס"ק ב' שכתב אפי' לכתחילה מותר לדעת רבינו עיי"ש ועיין במרכבת המשנה מ"ש בשם הירושלמי עיי"ש ונראה בהאסור משום חשש שכחה במותר בהערמה לא שייך שכחה ועיין בספר מקור חיים הל' פסח סי' תמ"ח ס"ק י"א בהערמה בדאורייתא עיי"ש ועי' ביצה י"ח ע"א:
י״ח
מנעל וכו' ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלין חדשים אבל סכין אותם ומקנחין את הישנים וכו'. עיין בהמ"מ מה שהקשה ע"ז ובמרכבת המשנה דבתוספתא דמס' שבת כדברי רבינו ועי' מ"ש בזה: כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף מקנחו בסמרטוט ואם היה של עור נותנין עליהן מים עד שתכלה. ועיין בהגהות מיימוני ובהמ"מ בהל' י"ט ובתוס' בכ"ד בזה: ועיין בשעה"מ שהקשה על דברי התוס' במס' שבת קי"א ע"א בד"ה האי מסוכרייתא וכו' שכתבו וא"ת דאמר וכו' ואמר נמי במס' ביצה י"ח גבי טבילת כלים בשבת דנדה מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וכו' עיי"ש והקשה דשם במס' ביצה מעיקרא הקשו בגמ' נגזר דילמא אתי לאטבולי בעינייהו ומשני שאני התם מתוך שלא התירו לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא עיי"ש וא"כ מהאי טעמא לא שייך שמא יסחוט ג"כ עיי"ש ונראה לדעת התוס' לומר דוקא בהאי דתטבול בבגדיה לגזור שתטבול בעינייהו שייך שפיר מתוך שלא התירו וכו' זכורה היא משום דטבילה במעשה אשר יזכירה בפעם אחת ובכל מקום דאי' כה"ג הוי הדבר המדכר בשעת עשות המעשה אבל בנדה שטבלה דחשש שמא יסחוט הוי שעות אח"ז אחרי הטבילה דסר כבר הדבר שיזכירה ושייך שכחה וביותר כמ"ש לעיל בפ' הקודם בזמן מרובה שייך שכחה:
כ״ג
הצובע וכו' והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין גזירה שמא יתפור אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת. ברש"י שבת מ"ח ע"א כתב דהוי כמשוי מנא ועי' במג"א בסי' ש"מ ס"ק י"ד שהביא ב' טעמים שם עיי"ש ולדעת רבינו יש להבין מ"ש חדשות או ישנות מחשש שמא יתפור ונראה משום דלא תפרן עד עתה אין לחוש שיתפרן עכשיו אבל מטעם שוי מנא י"ל לרבינו אין לחלק בין חדשות לישנות:
כ״ד
הקורע מאבות מלאכות לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישין בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע ואם נקרע אינו חייב כלום שהרי לא נתכוין ומותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרעו נקרעו פוצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע. בירושלמי כלל גדול דף כ"ח ע"א ובקרבן העדה בצנעה שלא יראה אדם שנראה כמתקן עיי"ש והנה יקשה דבכ"מ החשש מחזי כמתקן שייך גם על העושה ולא על הרואה בלבד ובמקום אחר במס' ביצה כתבתי מה שיש ליישב בכמה דוכתי בזה וראיתי במרכבת המשנה שמפרש שלא יהיה נראה כקורע עיי"ש והנה בהל' כ' כתב רבינו דכל הנאסר משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור וי"ל דאם נפרש דמחזי כמתקן הוי מדרבנן וגם כקורע במתכוין שלא ע"מ לתפור הוי מדרבנן אבל יקשה דילמא יחשדו שקורע ע"מ לתקן גם כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דאפי' בדרבנן חיישינן למראית עין כדמוכח בכמה דוכתי וכמ"ש בש"ך יו"ד בסי' פ"ז ס"ק ו' עיי"ש ולמ"ש במג"א בסי' רמ"ד ס"ק ב' נראה בדבריו שדרכן תמיד לעשותן בבית לא שייך לאסור בחדרי חדרים אטו בפרהסיא עיי"ש וצ"ע אם הוי כה"ג בכלל זה די"ל לקרוע ולתפור בגדים ולתקנם הוי לרוב בבית וא"כ לא שייך לאסור בחדרי חדרים: ואם נקרע אינו חייב כלום שהרי לא נתכוין. והנה לא כתב שאינו קורע ע"מ לתפור וראיתי במעשה רוקח שעמד ע"ז וכתב די"ל דוקא דרך השחתה דהוי מקלקל פטור אבל בכה"ג לא הוי דרך השחתה דחושב לתפרו אח"ז ואף דקורע באונס מ"מ הוי קורע ע"מ לתקן עיי"ש ועי' ברש"י ביצה ל"ד ע"א בד"ה ואין חוששין שמא תקרע אפי' נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור עכ"ל ונראה דשם דע"כ לא אכפת ליה בהקריעה לומר שיתפרו דאין אונס ע"ז משא"כ בכה"ג דאונס ע"ז להסיר הקוצים וצריך שלא יתכוין בודאי ולכן לא כתב רבינו שהרי לא נתכוין רק בנסתבכו בגדיו ולא בפוצעין וכו' שכתב אין חוששין וכו':
כ״ה
התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו'. ובהמ"מ הניח בתימה דמחובר לקרקע בלא תקע חייב משום בונה עיי"ש וכן נראה לכאורה במס' שבת קכ"ב ע"ב והנה דעת הרי"ף במס' שם כדעת רבינו שכתב דלת של שידה וכו' ניטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין שמא יתקע ובר"ן שם כתב דשמא יתקע קאי על שידה וכו' דלא מחזירין עיי"ש וא"כ לרבינו ג"כ יש לפרש כן דלשונו כלשון הרי"ף אמנם בהמ"מ לא נראה כן גם בב"י או"ח בסי' ש"ח כתב לתרץ [דהא] דאיתא קסבר כיון דמחברי בקרקע וכו' דאפשר לומר דס"ל כן אבל כיון דלמסקנא דאמרינן שמא יתקע ל"צ לומר כן משום דכיון דהוי כלי לא נפקע שם כלי בהתחברו בקרקע ובב"ח כתב דלמסקנא דאמרינן שמא יתקע חזר ממאי דאמרינן מעקרא משום בנין ובמרכבת המשנה פ"י הי"ד כתב משום דלא אמרינן תלוש וחיברו כמחובר דמי עיי"ש ובאמת דברי הב"ח ומרכבת המשנה נכללין במ"ש בב"י הנ"ל ועי' בטו"ז בסי' ש"ח ס"ק ט': ובלח"מ הקשה למה נוטלין בדלת שידה וכו' דהוי כסותר עיי"ש י"ל דסותר אין אסור אלא ע"מ לבנות וכיון שאין מחזירין לא הוי ע"מ לבנות ואף דמדרבנן אסור לא גזרינן אלא על מאי דאסור מדאורייתא:
כ״ט
כל אוהל משופע שאין בגגו טפח וכו'. כילת חתנים שאין בגגה טפח הואיל שהיא מתוקנת לכך מותר לנטותה וכו'. עיין בשו"ת נוב"י מהדו"ב חלק או"ח סי' ל' עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ״ב
ה׳
אמבטי של מרחץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים עכ"ל לאפוקי דלאו אמבטי דעובדא דרבי דאיתא בש"ס דף מ' ע"ב דהיא בריכה העשויה בקרקע כמ"ש רש"י שם יעו"ש ולעולם דהוא כלי ראשון ודלא כהב"ח והט"ז סי' שי"ח שכתבו דט"ס נפל וצ"ל דכלי שני הוא. עוד כתב הרב המגיד וז"ל והטעם וכו' מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וכו' עכ"ל ועיין מה שדקדק מרן מלשון זה ומה שהקשה עליו ומן התימה על הלח"מ שדקדק כן מדברי הרה"מ ולא הקשה עליו כלום ומה גם שקדמו מרן. ולענ"ד כונת הרב המגיד נראה ובהקדים מ"ש הר"ן ז"ל על דברי בית הלל באמבטי דתני ולא צונן לתוך חמין וז"ל כלומר אפי' נותן לתוכו מים צוננים הרבה שאינו אלא להפשירו דאע"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר עכ"ל נמצא דיש הפרש בין מיחם לאמבטי אף דשניהם כלי ראשון לפי דאמבטי מקפידין על חומו הרבה וזהו שכתב הרה"מ והטעם דאסור לתת צונן לתוך חמין שבו כלומר אף הרבה צוננים מדסתם רבינו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזה הוא החילוק של אמבטי למיחם דאמבטי הוא של מרחץ ומיחם אינו של מרחץ וק"ל ועיין למרן שהאריך ומכלל דבריו וז"ל שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם שפינה כצ"ל. ועיין להטור סי' שי"ח בפרט זה שדבריו תמוהים ומרן ז"ל הליץ עליו בפנים שונים וז"ל בישוב א' ומצאתי שכתב התוס' וכו' עכ"ל ותמה עליו הב"ח ס"ק ח' וז"ל ועוד דלפי טעמו אפי' חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי"ף וא"כ קשה למתיר בספל חמין לתוך צונן עכ"ל ולא קשה מידי ושגגה היא שיצאה מלפני השליט דלא כתב מרן דפסק הטור כרשב"ם וכדעת התוס' אלא לעולם דפוסק כב"ה וכהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ולא הביא מהתוס' אלא דאמבטי הוא כלי שני וספל ג"כ הוא כלי שני ופשוט ומבואר הוא. עוד כתב מרן וז"ל ועוד י"ל דס"ל לרבינו וכו' א"כ ספל דשרי בגמ' הוי כלי שלישי וכתב עליו הב"ח וז"ל וליתא וכו' עד אין חילוק בין ג' לד' וכו' עכ"ל ולק"מ דג' וד' עד מאה הכל אחד דהטעם הוא משום גזרה אטו שני והכל שוה וא"כ למאי דס"ד מעיקרא רב יוסף דגזרינן ג' אטו ב' א"כ אפי' עד מאה אסור וא"כ רחיצה בשבת היכי משכחת לה. עוד כתב הב"ח וז"ל אבל האמת דרבינו פסק כך בספל וכו' עד ולכן פסק וכו' יעו"ש וקשה דמהיכן בא לו לאוקומי הברייתות דפליגי במקום דאפשר לומר דלא פליגי וראיה דהש"ס לא רמי להו אהדדי ודאי דלא פליגי וק"ל. ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאול בפשטא דשמעתתא במה שהקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ופי' רש"י לא משכחת חמין שהוחמו ואפי' בע"ש שלא היו צריכין להפיג רתיחתן עד בחמין עכ"ל ומאי קשה משכחת לה בשימתין עד שיפיג רתיחתן מאליו בלא שום מים בהמתנה כדי שעה.
ו׳
ואם יצק התבשיל וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ופרש"י וכו' עד וכן יראה מלשון רבינו עכ"ל והיינו ממ"ש רבינו ואם יצק וכו' אע"פ שהוא רותח וכו' מותר ליתן [לתוך] הקערה משמע דוקא לתוך הקערה אחר שנתן התבשיל לתוכה ולא קודם ואין להקשות דמאי ראיה מדברי רבינו הא המשנה היא שהעתיק וכבר כתבו התוס' דליכא לדיוקי מסיפא משום דיוקא דרישא דמשמע בהיפך ולא מדיוקא דרישא משום דיוקא דסיפא דהא כתבנו דזה שכתב הרה"מ משינוי לשון שכתב רבינו ואם יצק וכו' מותר ליתן לתוך הקערה דמורה להדיא כן ולא העתיק לשון המשנה להורות כן והוצרכתי לזה לאפוקי מי שנתקשה בזה וכן נראה דעת רבינו דעירוי מכלי ראשון מבשל ממ"ש פ"ג מהלכות מעשר הט"ו ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל וכו' עכ"ל הרי דדוקא לתוך התבשיל אינו מתבשל אבל נותן לתוך הקערה תחילה ומערה עליו מבשל.
י״ד
אסור לראות וכו'. פ' שואל דף קמ"ט וכ"כ הרי"ף ולישב מ"ש בש"ס שם והני תנאי כהני תנאי כתב הר"ן וז"ל אין רואין וכו' וקי"ל כת"ק ומיהו שאר מראות אף לת"ק שרי דאע"ג דת"ק ס"ל (כרבא) [כרבה] היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין וכו' אפי' (רבא) [רבה] מודה דלא מחמירינן עכ"ל פי' לפירושו דבדבר שהוא מין אחד אז אמרינן דלא מדכר אבל במה שאינו מין אחד אז לא אמרינן לא מדכר והיינו טעמא דלפי הענין מחמרינן לאפוקי מי שלא הבין כן והקשה לפי פשטן של דברים דלפי פי' הר"ן דפי' דהיינו טעמא משום דלא פליגי רבנן היאך מקשה בש"ס הני תנאי עם הני תנאי ואין טעמן שוין ודוק. ודע דדברי הר"ן אלו מצאתים להרמב"ן בס' המלחמות ופירש כמ"ש ויותר נראה לענ"ד מה שפי' הרז"ה וכן פירש הרב משה בר' יוסף הובאו דבריו בחידושי הרשב"א וז"ל הר"ם בר יוסף פי' דעיקר גזרה משום מראה של מתכת היה ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי כלומר משום ליתא דידיה גזרו וכההיא דאמרו ריש פ"ק דביצה וכו' עכ"ל והקשה עליו הרמב"ן דאי איתא דת"ק בכל מראות אסר ור' מאיר לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד הו"ל למימר ור"מ מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכו'. ולענ"ד כבר תירץ זה הר"ם בר יוסף באומרו דה"פ דש"ס הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי וכו' כלומר דמאי דקאמר בשל מתכת עסקינן היינו לומר דמשום ליתא דידהו גזרו דחשבינן שמא יסיר נימין ובכל מראות גזר ת"ק אטו של מתכת (ור"י) [ור"מ] מתיר בשל מתכת שהוא העיקר וכ"ש שאר מראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכיון דכל עיקר תקנתה משום מראה של מתכת שמא יסיר נימין המדולדלין א"כ נקט ההתר בשל מתכת לחידושא דקבועה בכותל לא חיישינן לשמא יביא מספריים דהדהכי והכי מדכר וכ"ש באינה של מתכת דשרי דהדהכי והכי מדכר וא"כ מה מקום לקושית הרמב"ן ומן התימה על הרשב"א שהביא הא דהר"ם בר יוסף והביא קושית הרמב"ן עליו ודוק.
ט״ז
נשברה לו חבית וכו'. הכי איתא ריש פ' חבית חבית שנשברה וכו' ובלבד שלא יספוג ופי' רש"י שלא ישים ספוג וכו' גזרה שמא יסחוט עכ"ל ולכאורה קשה דאין זה הטעם דאתמר בש"ס דהכי איתא שם תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול עכ"ל ומשום סחיטה לא משום דאיירי כשיש בספוג עור בית אחיזה וכדכתבו התוס' ז"ל וא"כ קשה איך פי' נגד הש"ס שבצידו ונראה דרש"י ז"ל מפרש דמאי דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול לא קאי אלא שלא יטפח בשמן ואגב שלא יטפח תנא נמי לא יספוג וכן נראה בבירור מדברי רש"י ד"ה ויטפח אך קשה דמי הכריחו לזה ואין לומר דהכריחו לזה משום דקשיא ליה דאי כפי' התוס' דאיירי אפי' ביש לו עור בית אחיזה ואפ"ה אסור משום עובדא דחול א"כ לעיל דף קמ"ג ע"א דתני מתני' ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ליאסר משום דהוי עובדא דחול אלא וודאי דבזה ליכא משום עובדא דחול דהא ודאי ליתא משום דא"כ מאי שנא ממטפח דאית ביה משום עובדא דחול אלא וודאי הך דספוג דהכא אינו ענין לספוג דקינוח ויש לחלק ורבינו מפרש בענין אחר שמ"ש במתניתא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פי' שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה דס"ל דליכא איסורא אם יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכן פי' מאי דתניא לקמן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כדרך שעושה בחול יעו"ש פכ"א הי"א.
כ״ה
התוקע וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד ועוד קשה דמאי שנא בדלת [של] שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין ובדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין הא בשניהם איכא גזרה שמא יתקע ועיין בב"י סי' ש"ח מה שהליץ על זה ולא זכיתי להבינו ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר"ו קדמני יעו"ש וראיתי להט"ז ס"ק ט' תמה על מרן מההיא דהמוצא תפלין דף קי"ב יעו"ש ותמהני עליו אמאי לא הקשה לתירוץ מורו חמיו הב"ח דרצה לתרץ דבלול אי לא תקע ליכא חיוב חטאת מהא דבור ודות וכמ"ש למרן ב"י ברם מה שתירץ הוא נכון דלול זה הוא כלי ואח"כ חברו וראיה מלשון הש"ס דידן בשלמא לול וכו' קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע וכו' ואי מתחילה חברו בקרקע הו"ל ככל בנין בקרקע וחשיב קרקע ומאי קסבר אלא וודאי דמתחילה היה כלי ואח"כ חברו. אבל קשה על הב"ח דאיהו כתב לדרכו דבשידה תיבה ומגדל אפי' תקיעה ליכא איסורא דאורייתא ואינו דבהמוצא תפלין תניא דף ק"ב ת"ר ציר וכו' והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ורבינו אינו מפרש כפי' רש"י שם אלא כפי' התוס' וכמ"ש בסוף הל' זאת הרי דבשידה תיבה ומגדל שהם כלים אם תקע חייב חטאת ועוד קשיא לי בדבריו במה שהביא ראיה ללול כשתקע דחייב ממ"ש רבינו פ"י וכן התוקע עץ בעץ דחייב דא"כ אפי' דלול יחשב ככלי חייב וא"צ שיחשב קרקע ואי כונתו דכל שכן בקרקע כיון דאפי' בכלים חייב איך סיים אחר כך דתקיעה בכלי אינו חייב חטאת ודוק. ודרך אגב ראיתי להתוס' בסוגיין דף קכ"ב ע"ב ד"ה לעולם כתבו וז"ל ופריך והא נמי נוטלין קתני וכו' ע"כ ותבת נמי טפילה והחידושי הלכות נרגש ועיי"ש מה שנדחק דלפי' הו"ל למימר והא נוטלין נמי. ולענ"ד הכי פירושו דקא מותיב בש"ס למה שאמר אביי דפי' ניטלין והא נמי נוטלין קתני דאי לא הוה תני נוטלין אלא הך רישא וסיפא ניטלין הוה אמינא דפירוש נוטלין דרישא כפי' ניטלין דסיפא אבל כיון דחוץ דסיפא דתני נוטלין הא נמי תנא הכי וכן שהן ב' כן אי אפשר לומר דב' פי' ניטלין או י"ל בהיפך על דרך זה וק"ל.
כ״ו
ואין פוקסין אותו וכו'. ופרש"י בדף צ"ד יש מרבותי וכו' מתקנת שערה במסרק או בידיה עכ"ל וכתבו התוס' עליו ד"ה פוקסת וז"ל ועוד א"כ היה שונה סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק עכ"ל וקשיא לי דמאי קשה התם דקתני סורק לפי שהוא להפריד השערות וכמו שנראה כן שם מעניינו דאי סרק חייב משום דודאי מסיר שערות וכאן הוא לתקן השער והוא כלי אחר ואינו מסיר שער דאי לא"ה איך חכמים אוסרין משום שבות והא חייב חטאת וא"כ ב' כלים נינהו וחד נקרא פוקס וחד נקרא סורק ודוק. מפני שנראה כבונה. הכי איתא בדף צ"ה גודלת ופוקסת משום בונה עד בניתא וקשיא לי דא"כ האי ויבן לאו לשון בנין הוא אלא מלשון קליעה שכן קורין בכרכי הים והכתוב פעם מדבר בלשון זה ופעם לשון יוני או ארמי וכן אמרו במנחות והיו לטוטפות על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים והביאו רש"י סדר ואתחנן נמצא דהכתוב מדבר בלשון העמים וא"כ היאך חייב משום בונה וברייתא זאת הובאה בעירובין דף י"ח וסיים שם בברייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים וכו' מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין וכו' עכ"ל דנראה דהדבר אחר דריש ליה מלשון בנין אבל הראשון דריש ליה מלשון בנאיתא שהוא מלשון קליעה וא"כ קשה כמ"ש.
ל״ג
המסנן בכפיפת מצרית וכו'. וקשה לי טובא דודאי הכלי הוא ריק דהא מסנן שילך לתוכו וא"כ אפילו שלא יהא הכפיפה גבוה טפח הא מאהיל דהא איכא טפח ויותר בתוך החבית ואיהו כתב בריש הל' זאת דלא יכסה בבגד על פי החבית כולה מפני שנעשה אהל הרי דמאהיל אפי' בכלים ואפשר דאה"נ דאם יש בכלי טפח ודאי דאסור משום טפח של כלי דהוי אהל והכא עסקינן בכלי רחב ובקומתו ליכא טפח ואשמועינן דאפ"ה צריך שיזהר שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״ב
ב׳
שהמערה יש בה הבל. עי' מ"ש הה"מ פלוגתת הפוסקים החולקים על רבינו שבחמי טבריא אפי' הזיעה מותרת ובאו"ח סימן שכ"ו הביא יש מתירים, ועי' בלח"מ מה שהקשה על דברי רבינו ועי' בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ב שהאריך בזה לענין הלכה לאסור הזיע בחמי עיר טיפליץ וזיעה דאתי ממילא אפי' מקורה שרי כיון שבנה באויר על גבי הארץ ע"ש. ועי' במג"א שם דהמנהג לאסור רחיצה כ"א טבילת קרי:
ה׳
אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן. עי' בתוס' מס' שבת דף מ"ב ע"א ד"ה נותן וכו'. ולמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה מוכח מדבריהם דגם גבי שבת נמי אמרי' ההיא סברא דמבשל כדי קליפה ועי' במג"א סי' שי"ח אות ל"ה ויפה כתב שם לאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן ועי' סימן תס"ז במג"א אות ל"ג ודו"ק:
י׳
מפני שנראה ככובש כבשים וכו'. עי' מ"א סימן שכ"א אות ז' מה"ט לאסור למלוח אוגרקי"ס חיין וכו' ועי' שאלות ותשובות שבו"י חלק ב' סימן י"ב מיישב מנהג העולם ע"ש:
י״א
מותר לערב יין וכו'. עי' ב"י סימן שי"ט מ"ש בשם שבלי לקט שעושין כן כדי לקלוט היין את ריחן וטעמן של דבש ופלפלין ועי' בס' בני חיי או"ח סימן רנ"ב מהא דקי"ל מטרח באוכלא לא טרחינן ע"ש, ועי' בכ"מ בפ' כ"א הלכה ח"י דאין דבר זה מוסכם וגם בלא"ה יש לחלק בין אדם לבהמה:
י״ג
אם היה הרוב מדבר המשיר וכו'. כ"ה הגי' העקרית כמ"ש הה"מ והא דמקילינן כולי האי יש לומר משום דאף אם רוחץ הידים בדבר שמשיר את השער ודאי בענין דהוי פ"ר אינו אלא איסורא דרבנן כמ"ש ברפכ"א גבי כיבוד וא"כ כיון דאיכא מיעוט בעירוב שאינו משיר מותר כנ"ל:
ט״ו
ואין מקנחין בספוג וכו'. אמרי' בגמ' בהא אפי' ר"ש מודה משום דהוי פ"ר וכ"כ רבינו בפי' המתני' ואעפ"כ קתני אין מקנחין משמע דאין בו כ"א איסורא דרבנן והיינו מטעם שכתבתי כיון דכוונתו לקנח וגם אפשר למיעבד לאט לאט בענין שאין בו פ"ר וכמ"ש בהלכה י"א והא דאסור מדרבנן הוא מטעם דלמא יתכוין לסחוט ובזה מיושב לשון הטור והש"ע שכתב גזירה שמא יסחוט ובמ"א סי' ש"כ אות י"ט תמה ע"ז ולדברינו מיושב. ובסה"ת דיני סחיטה כתב וז"ל ובפרק נוטל תנן ספוג אם וכו' ואם לאו אין מקנחין בו שמקנח היין והשמן הבלוע בבגד ובקערה וההוא משום דישה ולא משום ליבון והוי פ"ר כשאין בו בית אחיזה וכתב עוד שם דאין בו כ"א איסורא דרבנן שהרי אינו נהנה והמשקה אזיל לאיבוד ע"ש ורבינו ס"ל מטעם כיבוס ומלבן ותלה במחלוקת הפוסקים אי כיבוס ומלבן שייך ביין ועי' בט"ז שם אות י"ב שמחלק בין יין לבן ליין אדום ומסה"ת לא משמע לחלק בהכי יע"ש:
י״ז
החלוק מותר. משמע דאין לחלק בחלוק אפי' של פשתן. וכמ"ש המ"א סי' ש"ב אות ה' דהכי נוהגין העולם ויש לצרף לזה שיטת הראב"ד וגירסתו דמתיר גם בסודר ולפי שיטת רבינו הא דאמר לי' ותבעי לי' למר סודרא אמאי לא אמר לי' ותבעי לי' למר של פשתן א"ו דאין לחלק כיון שהוא מבפנים אין כוונתו כ"א לרככו:
י״ח
ולא סנדלין חדשים. כתב הה"מ ואם אין לרבינו נוסחא אחרת בדברים אלו וכו'. וכבר מצא מציאה הרב א"ר או"ח שם אות כ"ב שהיה גירסת רבינו כמו שהיא הגי' בכה"ג דבחדש אסור ובישנים מותר וה"ט דמהרי"ל דנהג לקנח בברזל בשבת מנעל ישן אלא דלשון הרמז"ל אינו מדויק לפ"ז ועי' בס' יד דוד שבת שם ובש"ג:
כ׳
אפי' בח"ח אסור. כתב הה"מ ומקצת מן הגאונים חלוקים בזה ולענין דינא נראה דהכריע בש"ע באיסור דרבנן לפסוק כדעת הגאונים החולקים ובמקום שיש איסור דאורייתא כדעת רבינו משום דס"ל דספק היא אי הלכה כרב או לא ועי' מג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו ועי' ביו"ד סי' ה':
כ״ה
התוקע חייב משום בונה. והרא"ש כתב משום מכה בפטיש הביאו בש"ג והא דכתב רבינו גזירה שמא יתקע גבי מחוברת לקרקע ע"כ מיירי שאינו נוטלה לגמרי ואינו מחזירה לגמרי אלא ברפוי א"נ נוטלה ע"מ שלא להחזירה אעפ"כ אסור מדרבנן ועי' בהה"מ ובטו"ז או"ח סי' שי"ג אות ה' והר"ן כתב הא דכתב האלפסי גזירה לא קאי כ"א על דלתות שידה תיבה ומגדל ע"ש:
כ״ז
העושה אוהל קבוע וכו'. כ"ה בגמ' שבת קל"ח אהל קבוע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת ומה הוא אוהל קבוע שעשוי להתקיים ובנין ארעי הוא שאינו להתקיים. וז"ל הלבוש כל אוהל שיש בגג טפח זה הוא אוהל קבוע ואסור מה"ת ולאו דוקא דעיקר תלוי אם עושה בנין שיהיה שם לזמן מרובה זה הוי אוהל קבוע וחייב חטאת וכ"כ בס' פמ"ג או"ח בט"ז סימן שט"ו אות ח' ובגמ' אמרי' תני רמי ב"י טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה ושיטת הרי"ף דבאין בגגה טפח הוא דמתירין לנטותה בכרך עליה חוט אבל ביש בגגה טפח אסור. והרא"ש חלק עליו דאם באין בגגו טפח מ"ש מכילת חתנים אלא גם בגגו טפח מותר ויפה כתב בזה הרב הגאון בנב"י מה"ת סימן למ"ד דרבינו בהל' ל' מיישב קושית הרא"ש במתק לשונו במ"ש הואיל והיא מתוקנת לכך ועי' בש"ג והדרישה כ' דהא דכ' האלפסי ואין בגגה טפח קאי רק בשלא כרך עליה חוט או משיחה. ובנב"י תמה שם א"כ למה חזר הרי"ף וכתב אם היה עליה חוטין מאתמול ונטה אותו היום מותר הא כבר כתב כן בתחילת דבריו אם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה. ולענ"ד דברי הדרישה כנים דהא דכתב הרי"ף וחזר ושנה אם היה עליה חוטין מאתמול לא בא אלא לפרש שלא תטעה לומר דבעי' שישייר בה טפח קמ"ל הרי"ף דכריכת חוט או משיחה מועלת בלא שייר בה טפח דבריש דבריו לא העתיק אלא דברי רמי ב"י דסובל שני פרושים כמ"ש התוס' בסוגיא בד"ה כרך. ומ"ש הר"ן שם ומדברי הרי"ף אתה למד שכל אוהל ככילה וכיוצא בזה כל שיש בגגה טפח אוהל קבוע הוי ומיחייב חטאת וכ' שם בזה שלא כדברי רש"י נ' פשוט דכוונת הר"ן דוקא אם עושה כן להיות שם אוהל קבוע לימים הרבה אבל מודה הרי"ף דאם עושה לזמן מה שאינו מתקיים דאינו חייב חטאת וכן מוכח מדברי הסמ"ג ובה"ג ומדברי רבינו בפרקין. ומעתה מ"ש בנב"י שם דיש חשש חיוב סקילה בפתיחת הפאראסאל הגם שלא כתב כן בבירור לענ"ד נראה דבר פשוט שאין כאן איסור תורה כיון שאין אוהל זו לקביעות אבל איסורא דרבנן הוא אליבא דכל הדיעות אפי' לשיטת רש"י כמ"ש שם בנב"י, ועי' בס' מכתם לדוד סי' ח' שאוסר בהחליט לנשוא את הפאראסאל בשבת וביו"ט מכ"ש לפותחו אבל לומר לנכרי שישאנו להגן עליו מותר עי' ברכי יוסף סי' שט"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
