הלכות שבת · פרק כ״א
הלכה א׳
נֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כב יב) (שמות לד כא) "תִּשְׁבֹּת" אֲפִלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְלָאכָה חַיָּב לִשְׁבֹּת מֵהֶן. וּדְבָרִים הַרְבֵּה הֵן שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם שְׁבוּת. מֵהֶן דְּבָרִים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן דּוֹמִים לִמְלָאכוֹת וּמֵהֶן דְּבָרִים אֲסוּרִים גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא מֵהֶן אִסּוּר סְקִילָה. וְאֵלּוּ הֵן:
הלכה ב׳
כָּל הַמַּשְׁוֶה גֻּמּוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה הַנִּירָה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. הַמְפַנֶּה אֶת הָאוֹצָר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיַּכְנִיס בּוֹ אוֹרְחִים אוֹ יִקְבַּע בּוֹ מִדְרָשׁ לֹא יִגְמֹר אֶת כָּל הָאוֹצָר שֶׁמָּא יָבוֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ מְקַנְּחוֹ בַּכֹּתֶל אוֹ בְּקוֹרָה אֲבָל לֹא בַּקַּרְקַע שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. לֹא יָרֹק בַּקַּרְקַע וְיָשׁוּף בְּרַגְלוֹ שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. וּמֻתָּר לִדְרֹס הָרֹק שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהוֹלֵךְ לְפִי תֻּמּוֹ:
הלכה ג׳
נָשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת בֶּאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרוֹת לְשַׂחֵק בָּהֶן בְּשַׁבָּת שֶׁמָּא יָבֹאוּ לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת. וְאָסוּר לְכַבֵּד אֶת הַקַּרְקַע שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָצוּף בַּאֲבָנִים. וּמֻתָּר לְזַלֵּף מַיִם עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ. אֵין סָכִין אֶת הַקַּרְקַע וַאֲפִלּוּ הָיָה רָצוּף בַּאֲבָנִים וְאֵין נוֹפְחִין אוֹתוֹ וְאֵין מְדִיחִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב כָּל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת בִּזְמַן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָצוּף:
הלכה ד׳
חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי הַגְּשָׁמִים מֵבִיא תֶּבֶן וּמְרַדֶּה בָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מְרַדֶּה לֹא יְרַדֶּה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקֻפָּה אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְהַשְׁווֹת גֻּמּוֹת:
הלכה ה׳
הַמַּשְׁקֶה אֶת הַזְּרָעִים חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. לְפִיכָךְ אָסוּר לִשְׁאֹב מִן הַבּוֹר בְּגַלְגַּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה אִם הָיָה הַבּוֹר שֶׁל גַּלְגַּל בֶּחָצֵר מֻתָּר לְמַלְּאוֹת מִמֶּנּוּ בַּגַּלְגַּל:
הלכה ו׳
התּוֹלֵשׁ חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְפִיכָךְ אָסוּר לִרְדּוֹת דְּבַשׁ מִכַּוֶּרֶת בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּתוֹלֵשׁ. אֵין עוֹלִין בְּאִילָן בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ וְאֵין נִתְלִין בְּאִילָן וְאֵין נִסְמָכִין בְּאִילָן. וְלֹא יַעֲלֶה מִבְּעוֹד יוֹם לֵישֵׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּלָל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ:
הלכה ז׳
פֵּרוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְאָכְלָן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ. הֲדַס הַמְחֻבָּר מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ שֶׁאֵין הֲנָיָתוֹ אֶלָּא לְהָרִיחַ בּוֹ וַהֲרֵי רֵיחוֹ מָצוּי. אֲבָל אֶתְרוֹג וְתַפּוּחַ וְכָל הָרָאוּי לַאֲכִילָה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בִּמְחֻבָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָקֹץ אוֹתוֹ לְאָכְלוֹ:
הלכה ח׳
אִילָן שֶׁהָיוּ שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אָסוּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן. וְאִם אֵינָן גְּבוֹהִין שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הֵן כָּאָרֶץ. הָיוּ בָּאִין מִלְּמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה לְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. הָיוּ גְּבוֹהִין שְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁצִּדָּן אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ אוֹ שֶׁיֵּשׁ חָלָל תַּחְתֵּיהֶן שְׁלֹשָׁה אָסוּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן:
הלכה ט׳
אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיגָהּ. וְאֵין נִתְלִין בִּבְהֵמָה וְלֹא יַעֲלֶה מִבְּעוֹד יוֹם לֵישֵׁב עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת. וְאֵין נִסְמָכִין לְצִדֵּי בְּהֵמָה. וְצִדֵּי צְדָדִין מֻתָּרִין. עָלָה בָּאִילָן בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג מֻתָּר לֵירֵד. בְּמֵזִיד אָסוּר לֵירֵד. וּבִבְהֵמָה אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְכֵן פּוֹרְקִין הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:
הלכה י׳
כֵּיצַד. הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה שָׁלִיף שֶׁל תְּבוּאָה מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחְתָּיו וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. הָיָה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ בְּלֵיל שַׁבָּת וּבְהֶמְתּוֹ טְעוּנָה. כְּשֶׁיַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בְּשַׁבָּת וְשֶׁאֵינָן נִטָּלִין מַתִּיר הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין. הָיוּ בַּשַּׂקִּין דְּבָרִים הַמִּשְׁתַּבְּרִין. אִם הָיוּ שַׂקִּין קְטַנִּים מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין עַל הַכָּרִים. שֶׁהֲרֵי אִם יִרְצֶה לִשְׁלֹף הַכַּר שׁוֹלֵף מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׂקִּים קְטַנִּים וְקַלִּים וְנִמְצָא שֶׁלֹּא בָּטֵל הַכְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. הָיְתָה טְעוּנָה עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל זְכוּכִית מַתִּיר הַשַּׂקִּים וְהֵן נוֹפְלִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּשָּׁבְרוּ אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד גָּדוֹל שֶׁהֲרֵי הַכּל לְהַתָּכָה עוֹמֵד וּלְהֶפְסֵד מֻעָט לֹא חָשְׁשׁוּ. הָיוּ הַשַּׂקִּים גְּדוֹלִים וּמְלֵאִים כְּלֵי זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פּוֹרֵק בְּנַחַת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַנִּיחָן שָׁם עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:
הלכה י״א
הַמְדַבֵּק פֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ גּוּף אֶחָד חַיָּב מִשּׁוּם מְעַמֵּר. לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ לוֹ פֵּרוֹת בַּחֲצֵרוֹ מְלַקֵּט עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא יִתֵּן לֹא לְתוֹךְ הַסַּל וְלֹא לְתוֹךְ הַקֻּפָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. שֶׁאִם יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יִכְבְּשֵׁם בְּיָדוֹ בְּתוֹךְ הַקֻּפָּה וְיָבֹא לִידֵי עִמּוּר. וְכֵן אֵין מְקַבְּצִין אֶת הַמֶּלַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְעַמֵּר:
הלכה י״ב
מְפָרֵק חַיָּב מִשּׁוּם דָּשׁ. וְהַסּוֹחֵט זֵיתִים וַעֲנָבִים חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְחֹט תּוּתִים וְרִמּוֹנִים הוֹאִיל וּמִקְצָת בְּנֵי אָדָם סוֹחֲטִים אוֹתָם כְּזֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁמָּא יָבוֹא לִסְחֹט זֵיתִים וַעֲנָבִים. אֲבָל שְׁאָר פֵּרוֹת כְּגוֹן פְּרִישִׁין וְתַפּוּחִים וְעוּזְרָדִין מֻתָּר לְסָחֳטָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי סְחִיטָה:
הלכה י״ג
כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת שֶׁסְּחָטָן. אִם לְרַכֵּךְ גּוּפָן מֻתָּר וְאִם לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן אָסוּר. וְאֵין מְרַסְּקִין אֶת הַשֶּׁלֶג שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו. אֲבָל מְרַסֵּק הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם. אִם מְחֻסָּרִין דִּיכָה אָסוּר לוֹ לִגְמֹר דִּיכָתָן בְּשַׁבָּת. וְאִם מְחֻסָּרִין שְׁחִיקָה בַּיָּד מֻתָּר לוֹ לִגְמֹר שְׁחִיקָתָן בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִגְמֹר שְׁחִיקַת הָרִיפוֹת בָּעֵץ הַפָּרוּר בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת אַחַר שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתָהּ מֵעַל הָאֵשׁ:
הלכה י״ד
הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מוֹלֵל בְּשִׁנּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּדָשׁ. הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר. וְאִם הָיָה גּוֹנֵחַ מֻתָּר לוֹ לִינֹק בְּפִיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד וּמִשּׁוּם צַעֲרוֹ לֹא גָּזְרוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה:
הלכה ט״ו
פֵּרוֹת שֶׁזָּבוּ מֵהֶן מַשְׁקִין בְּשַׁבָּת. אִם זֵיתִים וַעֲנָבִים הֵן אָסוּר לִשְׁתּוֹת אוֹתָן הַמַּשְׁקִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן וְיִסְחֹט אוֹתָן בְּשַׁבָּת. וְאִם תּוּתִים וְרִמּוֹנִים הֵן. אִם הִכְנִיסָן לַאֲכִילָה מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ מֵהֶן מֻתָּרִין. וְאִם הִכְנִיסָן לְדָרְכָן מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ מֵהֶן אֲסוּרִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:
הלכה ט״ז
זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין מֵעַצְמָן מֻתָּרִין. וְכֵן חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן בְּשַׁבָּת מֻתָּרִין. שֶׁאֵין כָּאן מָקוֹם לִגְזֵרָה שֶׁכְּבָר רִסְּקָן מִבָּעֶרֶב:
הלכה י״ז
זוֹרֶה וּבוֹרֵר מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הֵן לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִמְלל מְלִילוֹת בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כְּשֶׁהוּא מְנַפֵּחַ מְנַפֵּחַ בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ. אֲבָל לֹא בְּקָנוֹן וְלֹא בְּתַמְחוּי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְנַפֶּה בְּנָפָה וּבִכְבָרָה שֶׁהוּא חַיָּב. והַמְשַׁמֵּר שְׁמָרִים תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר אוֹ מְרַקֵּד הוּא. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְסַנֵּן יַיִן צָלוּל אוֹ מַיִם צְלוּלִין בְּסוּדָרִין אוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. לֹא יַעֲשֶׂה גּוּמָא בַּסּוּדָר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לְשַׁמֵּר בִּמְשַׁמֶּרֶת. וְכֵן אָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל שֶׁמָּא יָבֹא לְשַׁמֵּר. וְכֵן הַמְחַבֵּץ תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר הוּא. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין שֻׁמְשְׁמִין וֶאֱגוֹזִים לִדְבַשׁ לֹא יַחְבְּצֵם בְּיָדוֹ:
הלכה י״ח
הַמְחַתֵּךְ אֶת הָיָּרָק דַּק דַּק כְּדֵי לְבַשְּׁלוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹחֵן וְחַיָּב. לְפִיכָךְ אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הַחֲרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּטוֹחֵן. אֲבָל מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים שֶׁאֵין טְחִינָה בְּפֵרוֹת. וּמַתִּירִין אֲלֻמּוֹת שֶׁל עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה וּמְפַסְפֵס בְּיָדוֹ אֲלֻמּוֹת קְטַנּוֹת אֲבָל לֹא אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת מִפְּנֵי הַטֹּרַח שֶׁבָּהֶן:
הלכה י״ט
חֲבִילֵי פֵּאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהִכְנִיסָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וְקוֹטֵם וְאוֹכֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אֲבָל לֹא בְּיָדוֹ הַרְבֵּה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל וְיָבֹא לָדוּק:
הלכה כ׳
הַצָּרִיךְ לָדוּק פִּלְפְּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לִתֵּן לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ בְּיַד הַסַּכִּין וּבַקְּעָרָה אֲבָל לֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹחֵן. לְפִיכָךְ אָסוּר לַבָּרִיא לְהִתְרַפְּאוֹת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹק הַסַּמְמָנִין:
הלכה כ״א
כֵּיצַד. לֹא יֹאכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מַאֲכַל בְּרִיאִים כְּגוֹן אֱזוֹבְיוֹן וּפֵיאָה. וְלֹא דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִים כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְׁתֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן סַמְמָנִין וַעֲשָׂבִים:
הלכה כ״ב
אוֹכֵל אָדָם אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן הַכֻּסְבָּרָא וְהַכְּשׁוּת וְהָאֵזוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרַפְּאִין וְאוֹכְלָן כְּדֵי לְהִתְרַפְּאוֹת בָּהֶם מֻתָּר הוֹאִיל וְהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים. שָׁתָה חִלְתִּית מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת וַהֲרֵי הוּא שׁוֹתֶה וְהוֹלֵךְ מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת [אֲפִלּוּ] בִּמְקוֹמוֹת [שֶׁלֹּא] נָהֲגוּ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹת הַחִלְתִּית. וְשׁוֹתִין זֵיתוֹם הַמִּצְרִי בְּכָל מָקוֹם:
הלכה כ״ג
וְכֵן שְׁמָנִים שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לָסוּךְ בָּהֶן מֻתָּר לָסוּךְ בָּהֶן בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְשֶׁאֵין הַבְּרִיאִים סָכִין בָּהֶן אֲסוּרִין. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּרִיאִים סָכִין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לָסוּךְ שֶׁמֶן וּמֶלַח בְּכָל מָקוֹם. נִגְּפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ צוֹמְתָהּ בְּיַיִן וְאֵינוֹ צוֹמְתָהּ בְּחֹמֶץ. וְאִם הָיָה עָנֹג אַף בְּיַיִן אָסוּר:
הלכה כ״ד
הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו לֹא יִגְמַע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ וְיִפְלֹט אֲבָל מְגַמֵּעַ הוּא וּבוֹלֵעַ. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן הַרְבֵּה וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. אֵין לוֹעֲסִין אֶת הַמַּסְטְכִי וְאֵין שָׁפִין אֶת הַשִּׁנַּיִם בְּסַם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְרֵיחַ הַפֶּה מֻתָּר:
הלכה כ״ה
אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן אֲבָל נוֹתֵן הוּא עַל גַּב הָעַיִן. וְרֹק תָּפֵל אֲפִלּוּ עַל גַּב הָעַיִן אָסוּר. קִילוֹר שֶׁשָּׁרָה אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַעֲבִירוֹ עַל גַּב עֵינוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מִי שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ לֹא יִכְרֹךְ עָלָיו גֶּמִי כְּדֵי לְרַפְּאוֹתוֹ וְלֹא יִדְחָקֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּם:
הלכה כ״ו
אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וְשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עַל הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל נוֹתֵן הוּא חוּץ לַמַּכָּה וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה. וְנוֹתְנִין מוֹךְ יָבֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה. וְאִם הָיָה עַתִּיק אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּרְטִיָּה:
הלכה כ״ז
רְטִיָּה שֶׁפָּרְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי מַחְזִירִין אוֹתָהּ. וְאִם פָּרְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ. וּמַנִּיחִין רְטִיָּה עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה לְכַתְּחִלָּה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ. וּבְכָל מָקוֹם מְקַנְּחִין פִּי הַמַּכָּה וְאֵין מְקַנְּחִין אֶת הָרְטִיָּה שֶׁמָּא יְמָרֵחַ:
הלכה כ״ח
סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ וִימַשְׁמֵשׁ בְּבַת אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וְאֵין מִתְעַמְּלִין בְּשַׁבָּת. אֵי זֶה הוּא מִתְעַמֵּל זֶה שֶׁדּוֹרְסִים עַל גּוּפוֹ בְּכֹחַ עַד שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ אוֹ שֶׁיְּהַלֵּךְ עַד שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ. שֶׁאָסוּר לְיַגֵּעַ אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיַּזִּיעַ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא רְפוּאָה. וְכֵן אָסוּר לַעֲמֹד בְּקַרְקַע דִּימוֹסִית שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁמְּעַמֶּלֶת וּמְרַפֵּאת:
הלכה כ״ט
אֵין רוֹחֲצִין בְּמַיִם שֶׁמְּשַׁלְשְׁלִין וְלֹא בְּטִיט שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ וְלֹא בְּמֵי מִשְׁרָה הַבְּאוּשִׁים וְלֹא בְּיָם סְדוֹם וְלֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ צַעַר הֵן וְכָתוּב (ישעיה נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". לְפִיכָךְ אִם לֹא נִשְׁתַּהָה בָּהֶם אֶלָּא עָלָה מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ מֻתָּר:
הלכה ל׳
אֵין מִתְגָּרְדִּין בְּמִגְרֶדֶת וְאִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּצוֹאָה אוֹ בְּטִיט גּוֹרֵד כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. סָכִין וּמְפָרְכִין לְאָדָם לְעַנֵּג אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְאִם הָיָה לָהּ צַעַר מֻתָּר לְהָסִיר צַעֲרָהּ בְּסִיכָה וּפֵרוּךְ. בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה מְרִיצִין אוֹתָהּ בֶּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֵּא. וְאִם אָחֲזָהּ דָּם מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁחַק לָהּ סַמָּנִין:
הלכה ל״א
אֵין מְקִיאִין אֶת הָאֹכֶל בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסַם שֶׁמָּא יִשְׁחַק סַמָּנִין אֲבָל לְהַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּלְהָקִיא מֻתָּר. וְאָסוּר לִדְחֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁקוֹתוֹ סַמָּנִין הַמְשַׁלְשְׁלִין. וּמֻתָּר לִכְפּוֹת כּוֹס עַל הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַעֲלוֹתוֹ. וְכֵן מֻתָּר לֵיחֲנֵק וּלְלַפֵּף אֶת הַקָּטָן וּלְהַעֲלוֹת אָזְנַיִם בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי. וּלְהַעֲלוֹת אֻנְקְּלִי. שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּסַמָּנִין כְּדֵי לָחוּשׁ לִשְׁחִיקָה וְיֵשׁ לוֹ צַעַר מֵהֶן:
הלכה ל״ב
הַמְרַקֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה וְלֹא יַנִּיחַ הַכְּבָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תֶּבֶן בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְרַקֵּד. אֲבָל נוֹטֵל הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה וּמוֹלִיךְ לָאֵבוּס אַף עַל פִּי שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ בִּשְׁעַת הוֹלָכָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ:
הלכה ל״ג
מְגַבֵּל חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ. לְפִיכָךְ אֵין מְגַבְּלִין קֶמַח קָלִי הַרְבֵּה שֶׁמָּא יָבוֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ שֶׁקָּלוּ אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ טָחֲנוּ אוֹתָהּ טְחִינָה גַּסָּה שֶׁהֲרֵי הוּא כְּחוֹל וְהִיא הַנִּקְרֵאת שָׁתִית מֻתָּר לְגַבֵּל מִמֶּנָּה בְּחֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַךְ אֲבָל קָשֶׁה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּלָשׁ וְצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. כֵּיצַד. נוֹתֵן אֶת הַשָּׁתִית וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ:
הלכה ל״ד
הַמֻּרְסָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְגִבּוּל אֵין גּוֹבְלִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לְגַבֵּל הֶעָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי מֻרְסָן וּמוֹלִיךְ בּוֹ הַתַּרְוָד שְׁתִי וָעֵרֶב. אֲבָל אֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּלָשׁ. אִם לֹא נִתְעָרֵב מְנַעֲרוֹ מִכְּלִי לִכְלִי עַד שֶׁיִּתְעָרֵב וְנוֹתֵן לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִין אוֹ לִפְנֵי הַשְּׁוָרִים. וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמֻּרְסָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בִּכְלִי אֶחָד וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה וּמְעָרֵב בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרָיִים:
הלכה ל״ה
אֵין מַאֲכִילִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מַאֲכִיל בְּחל שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי כְּתִישַׁת קִטְנִיּוֹת אוֹ לִידֵי לִישַׁת קֶמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. כֵּיצַד. לֹא יַאֲכִיל הַגָּמָל בְּשַׁבָּת מַאֲכַל שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים וְלֹא יַרְבִּיץ עֵגֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְיִפְתַּח פִּיו וְיִתֵּן לְתוֹכוֹ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת. וְכֵן לֹא יִתֵּן לְתוֹךְ פִּי יוֹנִים וְתַרְנְגוֹלִים לְמָקוֹם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִיר. אֲבָל מַאֲכִיל הוּא אֶת הַבְּהֵמָה מְעֵמָּד וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ מְעֻמָּד אוֹ נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיהָ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. וְכֵן מַאֲכִיל הָעוֹף בְּיָדוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲזִיר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיִּתֵּן לִפְנֵיהֶן וְהֵן אוֹכְלִין:
הלכה ל״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִי שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלָיו כְּגוֹן בְּהֶמְתּוֹ וְחַיָּתוֹ וְיוֹנֵי הַבַּיִת וַאֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין. אֲבָל מִי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו כְּגוֹן חֲזִיר וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּדְבוֹרִים לֹא יִתֵּן לִפְנֵיהֶם לֹא מָזוֹן וְלֹא מַיִם. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים [מְחֻבָּרִים] וְהִיא אוֹכֶלֶת. אֲבָל לֹא יַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁהֻקְצָה אֲבָל עוֹמֵד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁתַּחֲזִיר פָּנֶיהָ לַדָּבָר הַמֻּקְצֶה וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ״א
א׳
נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות מהן דברים אסורים גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה ואלו הן. ועי' בהמ"מ שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארים מניניהם וסעיפיהן ועדיין היה האדם יוכל להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכן אמרה התורה תשבות עיי"ש שכתב פי' אחר וכתב כי הרמב"ן בתורה כפי' הראשון שכתבתי. הנה נדחק מפני לשון רבינו שכתב נאמר בתורה ואח"ז כתב והרבה הן שאסרו החכמים ובלח"מ עמד ע"ז דא"כ צריכין לפרש דהכתוב מסרה לחכמים כמ"ש בחוה"מ וא"כ יהיה כל איסורי דרבנן בשבת מדאורייתא ועיין מ"ש לפרש בזה ועיין מ"ש לעיל בפ"א דבלשון רבינו שכתב נאמר בתורה תשבות מדבר במצוה דאורייתא דלמטה השיעור נאמר אבל למעלה אין לה שיעור ואם קיימה קיים דאורייתא ברשות והחיוב בהן מדרבנן בהרבה שאסרו. וא"כ החיוב מדרבנן ובקיומם קיים דאורייתא אבל רק אלו שהם בכלל שביתה ולא מה שגזרו שלא נבוא לידי איסור דאורייתא דהוי לעולם מדרבנן עיי"ש שכתבתי ביתר ביאור בזה והבאתי סמוכין למ"ש ממסכת שבת קי"ד ע"ב מנין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק שנאמר שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו לקניבת ירק ועיין ברש"י בד"ה אלא לאו בעלמא בתלוש דבמידי דלאו מלאכה קאי על בעשה דשבתון שבות וכו' עיי"ש. ובתוספות בד"ה אלא דאסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא אף ביוהכ"פ ליתסר עיי"ש ולמ"ש לדעתו הוי אחרי כי אסרו רבנן בקיומם דאורייתא בכלל שבתון וביוהכ"פ לא גזרו ובמ"א כתבתי בכה"ג דאם קיימם קיים דאורייתא החמירו רבנן יותר מאלו אשר משום גזירה מדרבנן בלבד עיי"ש: ועי' בספר ארעא דרבנן אות א' סי' ד' בענין אין שבות במקדש בהג"ה שם ס"ק ז' למ"ש בהמ"מ בהקדמתו להל' שבת דיש אבות מלאכות שאין בהן שבותין ועי' שמנה כ"ב מלאכות שיש בהן שבותין וי"ז בלי שבות למנין רבינו באלו פרקים וכתב עוד שם במה שנמצא גם באלו י"ז שבותין ולא נמנו עמהן וחילק בין שבות לשבות עיי"ש. ועיין במרכבת המשנה פכ"ג הכ"ח שיש להן שבותין כ"ד עיי"ש: ועי' במרכבת המשנה שרוצה לכלול בדברי רבינו הנ"ל דאפי' בשאין בכלל מלאכה מ"מ לעמול בהם כל היום אסור מדאורייתא דלא הוי וינח בכה"ג עיי"ש ועי' בדברים אלה ברמב"ן בפירושו להתורה בפרשת אמור כ"ג בד"ה יהיה לכם שבתון עיי"ש. ועי' להלן פכ"ד הי"ב עיי"ש:
ב׳
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת שמא ישוה גומות וכו'. מכאן עד הל' ה' כתב רבינו שבותין במלאכת חורש והכל שמא ישוה גומות ובהמ"מ ופי' המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות דאי לאו הכי כבר נתבאר פרק א' שכל דבר שאין מתכוין ואין הכרח שיעשה מותר עכ"ל וכיו"ב בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא ובהגהות מיימוני כאן ג"כ וכן מוכח קכ"ז ע"א דאיתא שלא יגמור וכו' דילמא אתי לאשווי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר' שמעון דלית ליה מוקצה דנראה שלא יגמור משום שמא ישוי גומות הוי גם לר"ש. אמנם עי' לעיל בפט"ו ה"ב דנראה מדעת רבינו דלא חיישינן לשכח אלא שם בדברים נאים שחפץ בהם וכמ"ש שם מכמה דוכתי דוקא במתאוה לדבר שייך שכחה וגם כתבתי לחלק בין לזמן מרובה דשייך שכחה בכה"ג לזמן מועט וא"כ באלה ענינים דהוי לזמן מועט ואפ"ה חיישינן לשכחה ולא הוי דברים שמתאוה להם אבל עיין בתוס' שבת קמ"א ע"א בד"ה דילמא שכתבו כשהוא עוסק לקנח וכן נשים בשחוק האגוזים ישכחו שבת וברשב"א שם שכתב לפי שאדם מחזיר למקום גומא לקנח בו רגליו כי במישור אין מקנחו היטב ומתוך שהוא מקנחו שם שמא ישכח ויכוין להשות הגומא עיי"ש ובחי' הר"ן בשם הרא"ה שדרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה עיי"ש ובריטב"א קכ"ו שלא יגמור האוצר דילמא אתי לאשווי גומות במתכוין שכן דרך מכבדין אוצר להשוותן חיישינן וכו' עיי"ש ובחי' הר"ן דילמא ע"י שגומרו מעיין בו ורואה בו גומות ואתי לאשוינהו ולתקנינהו מדעת וכו' ובהא אפי' ר"ש מודה משום דקפיד הוא על גומות שבאוצר וכו' עיי"ש נראה שראו ז"ל למצוא טעם למה ניחוש בזה לשכחה באלה הדברים וצ"ע ליישב להסכים עמ"ש לעיל בכל הדברים שחיישינן לשכחה ועיין מ"ש לעיל הל' ד' עיי"ש:
ג׳
נשים המשחקות וכו' ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אא"כ היה רצוף באבנים וכו'. עיין בכ"מ בשם הריב"ש דכל הפוסקים אסרו הכיבוד משום פסיק רישא עיי"ש ועמד ע"ז במרכבת המשנה וכתב דדבריו תמוהים דהא מודה ר' שמעון בפ"ר ובשבת צ"ה איתא דלרבנן אין בכך אלא שבות עיי"ש ובעיני דבריו תמוהין דכמ"ש בריב"ש כתב בר"ן במס' שבת צ"ה שם ועי' מ"ש בשם הראב"ד שם וברשב"א ובדעת הרא"ש צ"ע בכונתו אם דעתו דאסור מדאורייתא ועי' בס' קרבן נתנאל ועי' ברש"י דף קכ"ד ע"ב בד"ה של תמרה וכו' לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה ר"ש בפ"ר וכו' עיי"ש: והאי דאיתא שם צ"ה והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחילה כתבו דקאי על ריבוץ ולא על מכבד ובהגהות מיימוני כאן כתב דבדורות אחרונים הגיהו כן עיי"ש ועיין ברשב"א דרבנן דאמרי דלא הוי אלא שבות ג"כ לא אמרו אלא בריבוץ עיי"ש וכתב ג"כ דס"ל במכבד משום מכה בפטיש עיי"ש ועיין בסי' של"ז וא"כ צדקו דברי הריב"ש: ורבינו נראה דלא הוי פ"ר כדעת התוס' שבת הנ"ל בד"ה המכבד ובהגהות מיימוני הקשה ממס' שבת קכ"ד דא"כ דמקשינן לר' אלעזר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור ולרבינו מותר ברצוף באבנים אבל עי' ברשב"א שהיה להם גירסא אחרת שם עיי"ש: אמנם מ"ש בריב"ש כיון דעכ"פ כונתו לתקן אף דלא אכוין להשוות הגומא מ"מ כיון דלתיקון מכוין לא מקרי מדרבנן שאין מכוין עיי"ש וצ"ע למ"ש במס' שבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם וכו' דאע"ג דאין כונתו להבעיר מדפטר ר' שמעון דאי כונתו להבעיר הוי צריכה לגופה מ"מ כיון דניח"ל בהך הבערה לא קרינן ביה שאין מתכוין וכו' עיי"ש וצריכין לחלק בזה ובתוס' הנ"ל דרבנן ור"א פליגי אם הוי פ"ר ולפ"ז י"ל דפליגי אם הוי בכה"ג שאין מתכוין וצ"ע:
ד׳
חצר שנתקלקל במימי הגשמים מביא תבן ומרדה בה וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות. הנה רבינו הוסיף בטעמא דלכן לא יעשה כדרך חול שלא יבוא להשוות גומות והנה מצינו בכמה דוכתי שאסרו מה שהתירו לעשותו בדרך שעושה בחול ולמ"ש לעיל בפט"ו ובפירקן ה"ב בדעת רבינו שלא לחוש לשכחה בדברים שאין מתאוה להם והמה לזמן קצר משו"ה נתן בטעמא דאם יעשהו כדרך החול יבוא לידי שכחה דאם היה דעתו דשנוי ימנעו מלשכוח היה לכתוב בהיפוך שיעשה שלא כדרך חול שלא יבוא להשוות גומות ונראה כמ"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ו עיי"ש:
ו׳
התולש חייב משום קוצר וכו' אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין וכו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יתלוש. עי' בהמ"מ מדרב בקעה מצא וגדר בה גדר על אותו גדר סומכין לאסור ועי' ברא"ש במס' עירובין בדעת הרי"ף להתיר משום דכר' שמעון קיי"ל ועי' בב"י בסי' של"ו שהקשה על הרא"ש ודעתו דרי"ף כרבינו ס"ל ועי' בב"ח וט"ז שם ס"ק א' ועי' בשעה"מ שהביא בשם המאירי דיש אומרים משום דהוי בעולה באילן פסיק רישא ודעת המאירי שמא יתלוש בכונה בשוגג עיי"ש: ורבינו כתב גזירה שמא יתלוש נראה כדעת המאירי דמדכתב שמא וא"כ לא הוי פסיק רישא וע"כ שמא ישכח ויתלוש והנה למ"ש לעיל חשש שכחה לא שייך בכל פעם וי"ל שמא יתלוש קאי ביש שם פירות דמצינו שמא יעלה ויתלוש כמ"ש בתוס' ביצה שמתאוה להם וביבש שגזרו משום בקעה גדר בה לא אמר רבינו כן וא"כ אין סותר מ"ש לעיל: ועיין במג"א בסי' של"ו ס"ק א' שכתב ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש בסי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמר בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש עיי"ש עכ"ל ועי' בתוס' שבת דף ק"נ ע"ב בד"ה במחובר שכתבו ג"כ ביבש לא שייך תלישה עיי"ש אבל לענ"ד מ"ש רבינו שמא יתלוש לא קאי על יבש דביבש היכא דלא שייך קמנתרי קינסי לא הוי איסורו אלא משום גדר כמ"ש בהמ"מ ושמא יתלוש לא קאי אלא על עץ לח ועי' בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב אסרו אילן יבש מפני אילן לח וכו' מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד וכו' עיי"ש ומשם הוציא רבינו דבריו וקנתרין פרי יש לפרש ג"כ שמא ירעיד וביותר לרבינו על כרחך הפי' שיעשה בכונה דלא הוי פסיק רישא וכל זה באילן לח וכמ"ש בירושלמי ומשו"ה שייך שפיר איסור תלישה כן נראה לענ"ד וראיתי במחצית השקל שהביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל עי' מ"ש שם בדברי המג"א עיי"ש: גם הנראה מ"ש רבינו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל וכו' וכתב המ"מ שם מבואר בכמה מקומות עכ"ל ונראה שמקומו במס' סוכה ל"ז ע"ב הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג במחובר אסור להריח בו וכו' שהביא רבינו בה"ז ושם שייך שמא יתלוש ולהריח שייך אין משתמשין כלל דאין לך שימוש קטן מלהריח שאינו מטלטל ואסור:
ז׳
פירות שנשרו בשבת אסור לאכלן עד מוצאי שבת גזירה שמא יתלוש. בהגהות מיימוני מחלק, בהצָריך למעשה דלא שייך שמא יתלוש וצריכין לומר משום מוקצה ובפירות אילן דעומד ומצפה ולא שייך מוקצה צ"ל משום שמא יתלוש עיי"ש וכיו"ב בתוס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה עיי"ש וכתבתי שם דלא שייך לומר דהוי מוקצה אם לא דאסור בנפלו משום שמא יעלה ויתלוש ומשו"ה הוי מוקצה דאל"כ יהיה מצפה שיפלו וחשש ואיסור משום יעלה ויתלוש משוי למוקצה וטעמא דמוקצה צריכין בספק מוכן דקיי"ל לחומרא כמו בפ' אין צדין ביש במינו במחובר דמטעם שמא יתלוש בספיקו לקולא ולפ"ז צריכין לב' טעמים גם כתבתי להיפוך ג"כ דלגזור משום שמא יעלה ויתלוש צריכין למוקצה דאל"כ לחשש שכחה מאי אהני דילמא ישכח ויעלה ויתלוש אבל כיון דפירות הנופלים אסורין ומקצה אותם מדעתו ומסלק נפשו מהם לא יבוא לידי שכחה וא"כ שייך גזירה דשמא יעלה ויתלוש אבל בלי טעמא דמוקצה לא מהני הגזירה כלל וא"כ צריכין לב' טעמים עיי"ש שכתבתי בביאור יותר בזה עיי"ש ועי' מ"ש בהל' יו"ט בפ"ב ה"י עיי"ש: הדס המחובר מותר להריח בו שאין הנייתו אלא להריח בו והרי ריחו מצוי אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר גזירה שמא יקוץ אותו לאכלו. בבעה"מ ובר"ן במס' סוכה שם ל"ז הקשו ממס' עירובין דף מ' דנראה דגם בהדס לאסור ומחלקין בין שאפשר להריח בלי קציצה עיי"ש ובר"ן במס' ביצה בריש אין צדין בשם הגאונים שגרסו בהיפוך הדס במחובר אסור להריח דכיון דלריחא קאי ליכא היכרא ואתי למקצייה אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למקצייה עכ"ל ובהג"א במס' סוכה ובפי' ר"ח הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו ופי' טעמא משום דאי תליש לאתרוג אסור לאכלו לפיכך הוא נזהר ולא יתלוש אבל הדס אע"פ שיתלוש מותר להריח בו עכ"ל ועי' בכנה"ג בשיורי' בסי' של"ו על הב"י ס"ק ז' עיי"ש מ"ש בזה ליישב דברי הג"א מ"ש דמותר להריח:
ט׳
אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצדי בהמה וצדי צדדין מותרין עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ובבהמה אפי' במזיד ירד משום צער בעלי חיים וכן פורקין המשוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. ובהמ"מ וכתב רבינו ובבהמה אפי' במזיד ירד ודבריו נראין הן ומתבארין מן הדינים הבאים עכ"ל: ונראה דרבינו הוציא מירושלמי במס' ביצה שם פ"ה ה"ב מפני מה אמרו היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד וכו' תנא ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש וברא"ש פ' משילין אין רוכבין וכו' ירושלמי לפי שהוא מצוה על שביתת בהמה ועי' בב"י בסי' ש"ה שהקשה דחי נושא את עצמו ועי' מ"ש ע"ז ועי' בשעה"מ כאן בזה ובמג"א בסי' ש"ה ובסי' רמ"ו עיי"ש אבל כנראה לדעת רבינו אין דברי הירושלמי נאמרים בטעמים דאין רוכבין דלא שייך משום שביתת בהמה דחי נושא א"ע אלא בירושלמי אומרים לו רד נאמר כהאי דאי' בבלי עירובין ק' באילן שהביא רבינו כאן ולא יעלה וכו' עלה וכו' במזיד אסור לירד וכו' ובירושלמי מחלק בין אילן לבהמה דבבהמה דשייך צער בע"ח שיהיה על הבהמה כל היום למשא דהוי צער גדול ומבטל למען ינוח וכמ"ש בתוס' שבת קכ"ב ע"א בד"ה מעמיד עיי"ש ונמצא מקור מ"ש רבינו בבהמה משום צער בע"ח ופי' בירושלמי שהקשו עליו דבירושלמי לא נאמר זה לדעת רבינו על אין רוכבין אלא על למה ירד ומיושב מה שהקשו דלירושלמי הוי דאורייתא ובמשנה נמנה בין השבותין: ועי' במג"א בסי' רע"ה ס"ק ה' על קושית מהרי"ל דב' יהיו מותרים לרכוב כמו שם בקריאה לאור הנר עיי"ש מ"ש ע"ז ובס' תוספות שבת ס"ק ד' שם:
י״ח
המחתך את הירק וכו'. עי' בכ"מ ובב"ח וטו"ז בסי' שכ"ד ובמרכבת המשנה ובתוס' במס' שבת דף ע"ד ע"ב בד"ה אלא לקניבת ירק עיי"ש ובסי' שכ"א ועי' במל"מ בפ"א ה"ג מהל' חמץ ומצה ובשעה"מ שם עיי"ש:
כ״ד
החושש בשיניו וכו' החושש בגרונו לא יערענו בשמן וכו'. עי' מ"ש לעיל בפ"ח ה"ב מהל' ברכות בזה עיי"ש:
כ״ה
אין נותנין יין וכו' ולא ידחקנו כדי להוציא ממנו דם. אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה וכו'. ובהגהות מיימוני וכן לא יתן על המכה דבר המושך דם וליחה דהוי מפרק עכ"ל. עי' במג"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ג ובס' אבן העוזר שם מ"ש בזה עיי"ש:
ל״ב
המרקד מאבות מלאכות וכו'. הנה למה כתב בזה דהוי מאבות מלאכות עי' שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד וכו' עיי"ש:
ל״ו
בד"א במי שמזונותיו עליו וכו' ומותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים מחוברים והיא אוכלת אבל לא יעמיד אותה ע"ג דבר שהוקצה אבל עומד בפניה כדי שתחזור פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו וכן ביו"ט. עיין בס' אבן העוזר בסי' שכ"ח עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ״א
ב׳
לא יגמור את כל האוצר וכו'. עמ"ש בזה בס"ד פכ"ו ה' ט"ז:
ג׳
ואסור לכבד וכו'. עי' כ"מ מה שהביא בשם הריב"ש וסיים אבל כל הפוסקים שאסרו כיבוד לא אסרו אלא משום פ"ר ע"כ ובאמת צ"ע דהא הוכיחו התוס' דף צ"ה ע"א ד"ה המכבד דע"כ לא הוי פ"ר שישוה גומות ע"ש. הן אמת שבדברי רש"י שבת קכ"ד ע"ב ד"ה של תמרה כתב וז"ל כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ע"כ. וכבר תמה על רש"י בתוי"ט במשנה ז' פ"ב דביצה ד"ה וחכמים וז"ל אבל אין לפרש כמ"ש רש"י וכו' דא"כ איסור דאורייתא איכא וחכמים אמרו דאינו אלא משום שבות ע"ש וצ"ע על התוי"ט שלא העיר מדברי הריב"ש הנ"ל. ונראה ליישב דברי רש"י דלטעמיה אזיל שכ' במסכת זבחים דף צ"א ע"ב ד"ה הא רש"י וז"ל. וא"ת פ"ר ול"י הוא אפשר דמזלף ליה בטיפין דקין מאוד הלכך א"נ מכבה בטיפות גסות דשא"מ הוא. יראה מדבריו דאע"ג דפ"ר הוא כיון דעכ"פ אפשר בלי פ"ר מותר אפי' היכא דעביד בענין שיש בה פ"ר וא"כ י"ל דודאי מכבד הבית פ"ר הוא להשוות הגומות כמ"ש רש"י אלא דמודה רש"י דעכ"פ אפשר לכבד הבית לאט לאט בענין שלא יהיה משוה גומות ולפ"ז הגם אם לא עביד בענין זה סברו רבנן דאינו אלא משום שבות דבכה"ג אינו חייב חטאת כ"א איסורא דרבנן איכא ושם במקדש לא גזרו על השבות ומותר אפי' מדרבנן ור"א דמחייב חטאת לא ס"ל סברא זו ואדרבה מיושב לפי שיטת רש"י קושית התוס' במאי פליגי ר"א ורבנן. וע"פ דברינו יש מקום לומר דגם רבינו ס"ל דהוי פ"ר ואעפ"כ אין בו איסור תורה אבל איסורא דרבנן איכא ומ"ט אסרו רבנן שלא יבוא להתכוין להשוות גומות ויכוון מלאכתו לזה ושפיר כתב רבינו שמא ישוה גומות פי' שיתכוין להשוות גומות וזה אסרו רבנן ורבינו ורש"י בחדא שיטה קיימי ושפיר גזרו שיעשה דבר במתכוין שהוא איסור תורה אבל אם אינו מכוין אעפ"י שהוא פ"ר אינו אלא מדרבנן וזה ברור ודו"ק:
ה׳
בחצר מותר. כתב הכ"מ אם היה גינה בחצר ג"כ אסור וכו'. ובתוס' עירובין דף ק"ד ע"א ד"ה גזירה מפר"ת דוקא בגלגלים גדולים אבל קטנים שלנו לא גזרו. וי"ל דגם ר"ת מודה לשיטת רבינו דבחצר מותר אלא שבא ליישב דאנן נהגינן להתיר אפי' ביש גנה בחצר למלאות בגלגל וזה אסור כמ"ש בכ"מ דלזה מודה רבינו מש"ה כ' היתר אחר כנ"ל ודלא כמ"ש בש"ג דמדברי ר"ת משמע דחולק עם רבינו. ולעד"נ כמ"ש דאין כאן מחלוקת וראיה לשיטת הכ"מ:
ח׳
אילן שהיה שרשיו גבוהין מה"א ג"ט וכו'. כ' הרא"ש כלל ב' סי' ד' גג שמלאהו עפר ונטע בתוכה התולש ממנו חייב. ועי' במ"א סי' של"ו אות י"ג ובירושלמי עירובין דף כ"ח ע"א ר"א בשם רב אסור לתלוש שרשי זמורה בשבת היא שרשי אילן היא שרשי כרוב בגבוהין ג' אבל אין גבוהין ג' כארץ דמי. ובק"ע נתקשה שם מאי קמ"ל דאסור לתלוש זמורה וכבר כתבתי בש"י שם דכוונת ר"א אפי' בגג שמלאהו עפר הגם דלא ניחא ליה דאינו רוצה בהשרשתן עכ"פ אסור לכתחילה אבל אין כאן חיוב וצ"ע אם לא מותר לישב עליהם בגג אפי' בגבוהין ג' בכה"ג כיון דלא שייך גזירה שמא יתלוש ואפשר דלא חלקו וכ"מ שם בירושלמי:
ט׳
יחתוך זמורה. בירושלמי פ' משילין נתן טעם משום שביתת בהמה ועי' מג"א סימן רמ"ו אות י"ב וכבר כתבתי פ"כ ה"א ירושלמי ס"ל כמ"ד מחמר אחר בהמתו חייב חטאת והא דכתב הב"י בסימן תצ"ה משום דלא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה ושביתת בהמה לאו בפ"ע דלמען ינוח, ז"א אלא אי אמרינן דאין כאן כ"א עשה ובס' יד אהרן סי' ש"ה כתב הא דמיאן הירושלמי בטעם בבלי משום דהוי מלאכה שאצ"ל ועי' בשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ג ומ"ש בש"י בפ' משילין באריכות, ועי' בתוי"ט פ"ב דביצה מ"ח ד"ה ביו"ט: ואין נסמכין לצדי בהמה. עי' הה"מ, ועי' ירושלמי שבת דף ח"י ע"א אי צדדי בהמה אי צדדי אילן ומ"ש שם בש"י:
י׳
היו השקים גדולים. עי' הה"מ מ"ש בשם הרשב"א ועי' במ"א סי' רס"ו אות י"ד, ועי' רז"ה סוף ביצה ודו"ק:
י״א
שנתפזרו לו פירות וכו'. משמע מדברי רבינו אפי' אספם שלא במקום גדולם אסור ועי' שלטי גבורים פ' כלל גדול שהסמ"ג לאוין ס"ה חולק דליכא איסור אלא במקום גדולם והב"ר ע"ז וכ"כ הטור או"ח סי' ש"מ:
י״ג
אם להוציא מימיהן אסור. עי' הה"מ, עי' מ"ש בזה בש"י עירובין דף י"ט ע"א ד"ה הלכה:
כ״ג
וכן שמנים. עי' בר"ן שהביא שיטת ר"ח ובה"ג שפסקו בסתמא הלכה כר"ש ודלא כמ"ש רבינו פה דוקא היכא ששכיח וטעם שנתן הר"ן לזה הוא דבר תימה ועמ"ש בש"י ס"פ ח' שרצים:
כ״ה
גמי וכו'. מדהביא רבינו פה גבי שחיקת סמנים ש"מ דס"ל כפירש"י ודלא כמ"ש התוס' בזבחים דף י"ט ע"א ד"ה כורך דהטעם הוא משום הוצאת דם ע"ש וראיה שהביאו שם מירושלמי צריך ביאור וכבר בארתי בזה בש"י פ' כל כתבי הבאתי שם בשם הסמ"ג שמחלק בין גמי לח ליבש:
ל״ב
ומוליך לאבוס. רש"י פירש במתני' דר"ש היא דדשא"מ מותר ובש"י ס"פ תולין כתבתי כיון דלר"י גבי שבת דשא"מ אינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' במס' יומא ובכ"ד לפעמים התירו דשא"מ גם לר"י ה"נ י"ל כמו שהתירו לטרוח באוכלין לבהמה כמבואר בהל' י"ח א"כ לכ"ע מותר ע"ש שהב"ר לזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק כ״א
ב׳
לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו. נ"ב ירושלמי פרק כלל גדול וחורנא אמר אינו רוקק ושף כו' יעו"ש דדוקא בקרקע. והבן.
ג׳
ואסור לכבד את הקרקע. הנה פסק רבינו כן משום דסתם משנה ביו"ט מכבדין בית המטות וחכמים אוסרים לכן מוכח דבשבת אסור לכו"ע ויעוין רא"ש שם בזה ודו"ק. אין סכין את הקרקע כו'. נ"ב תוספתא פרק י"ז לא יתן אדם שמן ע"ג טבלה של שיש כו' ואין סכין ואין מדיחין את הקרקע כו' ופרק שואל דף קנ"א: קרקע בקרקע מיחלף ועיין רש"י שם. וראה תוי"ט פסחים פרק תמיד נשחט משנה ח' בד"ה שלא ברצון חכמים ודו"ק.
ו׳
התולש חייב משום קוצר כו'. תוספתא פרק י' התולש בין בימינו בין בשמאלו ה"ז חייב. באחת ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו כו' פטור. הרי מפורש כאן דתולש בפיו פטור. אולם אם אוכל מן המחובר אפשר דהוי דרך תלישה. אבל מצאנו במנחות דף ע' גבי חיוב חומש בתרומה דאוכל מן המחובר אין דרך אכילה בכך. וא"כ משום האכילה אין דרך אכילה בכך ואי משום תלישה הלא מפורש בתוספתא דפטור דאין דרך תלישה בכך וא"כ צ"ע דברי רש"י סוכה ל"ז ד"ה אבל אתרוג דלאכילה קאי כי מורח לי' מינשי ותליש ואכיל לי' ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזו וצע"ג.
ט׳
ובבהמה אפילו במזיד ירד כו'. נ"ב ירושלמי פרק משילין הי' רוכב ע"ג בהמה אומרין לו רד יעו"ש ודו"ק.
י׳
היו השקים גדולים כו' פורק בנחת ומ"מ לא יניחן כו'. הנה בסוגיין מוכחא דבשליפי רברבי אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות וכן לפורקן בנחת ודלא כרבינו מדלא מוקי הך דרב הונא כן. ונראה דהא ודאי דלבטל כלי מהיכנו אסור אף בהפסד מרובה וכמו הך דר"ג דמשום דמצטרו זיקי הי' מניח ע"ג הבהמה ומתה דאיכא פסידא דחמור דדחוק לומר דלא אסיק אדעתי' שימות החמור אולם צער בעלי חיים ודאי היכא דאיכא פסידא לא איכפת לן בצער ב"ח אף אם הוי דבר תורה וכמו דאשכחן בזקן ואינו לפי כבודו דפטור לפרוק אף דאיכא צער בע"ח וצ"ל דכיון דאיכא העדר הכבוד לא איכפת לן אם אינו פורק דרחמנא שרי לצערא דילה משום צורך בני אדם וכמו דשרי לחרוש בה ולרכוב עלי' ולעשות בה כל עבודת פרך כמוש"כ הנמוק"י שוב אשתכח דלמ"ד צער בע"ח דבר תורה הרי אמרו פרק מפנין גבי בהמה שנפלה לאמת המים דאתי צער בע"ח דהוי דבר תורה ודחי אסור בטול כלי מהיכנו דהוי דרבנן א"כ מה יעשה יניח כרים וכסתות תחת משאות גדולות הלא מבטל כלי מהיכנו יניח ע"ג בהמה איכא צער בע"ח ד"ת יתיר השקים ויפלו הלא משתברין ואיכא הפסד מרובה ובמקום פסידא שרי לצער בע"ח א"כ שרי להניח ע"ג בהמה מאי תאמר איכא צער בע"ח ולדחי לביטול כלי מהיכנו ויבטל כרים וכסתות מהיכנו ויניח - תו הלא מצי להציל ע"י פסידא דיתיר שקים וישתברו ולא יהי' צער בע"ח רק פסידא ובמקום הפסד לא שרי לבטל כלי מהיכנו ולכן הדין הוא למ"ד צער בע"ח ד"ת דיעשה כמו שהיה עושה בחול ואותו הדבר העומד נגדו נדחה כאן דוגמא רחוקה למה שכתבו הקדמונים בסוף יומא בחולה בשבת ששוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה מפני שהדבר העומד נגדו הוא השבת כן הכא אילו בחול או דהי' פורק בידיו או שהי' מניח כרים תחתיהן אבל לא הי' מצער בע"ח לכן עושה כן גם עכשיו וזהו מה דפרש"י בד"ה והאיכא צער בע"ח וליתי דאוריתא ולידחי רבנן ביטול כלי כו' דכיון להך דאמר גבי בהמה שנפלה ואי דהא מצי להתיר ויפלו מצטרי זיקי זה אינו דבמקום הפסד שרי לצער בע"ח ותו להנצל מצער בע"ח יבטל כלי מהיכנו אבל משום הפסד אסור לבטל כלי מהיכנו ורב הונא סובר צער בע"ח דרבנן ופוק חזי דאף לטלטל מוקצה דקיל ממבטל כלי מהיכנו אסור לדעת רוב הפוסקים אף במקום הפסד ועיין סי' של"ד סעיף ב' כ"ש איסור מבטל כלי מהיכנו ועיין מגן אברהם סי' רס"ו והבן ההבדל בינו לדברינו ודו"ק. אחר זמן רב ראיתי בחי' ריטב"א הנדפס מחדש והמה לרבינו נסים וכתב כמו שכתבתי ושמחתי ת"ל שכונתי לדעתו הגדולה.
י״ג
השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום כו' ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. בירושלמי פרק שמונה שרצים הלכה ב' ר' יעקב ב"א לא נחלקו אלא בחולין הכהנים נהגו בתרומה כר' ישמעאל והוא תמוה. [ודברי הירושלמי הם בתוספתא עדיות שם יעו"ש היטב] ומה שפירש הפני משה משום הפסד תרומה הקילו אינו מובן. אם יניח השום עד שחשיכה מרוסק מאי פסידא איכא. והנ"ל דהא דאם מחוסר שחיקה אסור לגמור בידים אינו איסור מלאכה דכיון שנתרסק כ"כ עד שאינו מחוסר אלא שחיקה תו אין כאן משום מפרק אלא דר' עקיבא גזר אטו היכא שמחוסרין דיכה דאז איכא מלאכה של מפרק ור"י לא גזר ועיין ההמ"ג פי"ג ובתוספות דף י"ט ד"ה רי"ש ועי"ל ונתבונן דאימת גזר ר"ע דוקא במקום שיכול לגמור אחר השבת, אבל במקום שלא יוכל לגמור אחר השבת ודאי לא גזר להפסיד לגמרי רק דכאן דיגמור אחר השבת א"כ ליכא פסידא ויניחן לאחר השבת ומשום מלאכת שבת וניחזי בתרומה שנינו פרק י"א דתרומות אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין כו' ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן אלא זיתים וענבים בלבד א"כ אסור לרסק שום מלילות להוציא מהן משקין ועיין ירושלמי בזה וניחזי היכא שמחוסר שחיקה ודאי מותר להוציא מהן משקין וליכא למגזר שמא ירסקו לכתחלה דא"כ נגזור שיפסידו לגמרי וזה אין סברא כלל כמובן ולכן אף בשבת מותר לגמור בידים אף לר"ע דאסר לשחוק אותן ביד זהו דווקא בחולין גזרינן אטו היכא שמחוסרין רק דיכה דאז אם ישחוק ביד הרי איכא מלאכה גמורה ויתחייב ע"ז או איסור לבד [עיין לחם משנה שם] אבל בתרומה הרי לא גזרינן שמא יגמור לשחוק אותן בידים היכא שמחוסרים דיכה דאי איכא איסורא אחרינא מלבד מלאכת שבת הוא שאין משנין הפירות של תרומה מברייתן וכל כמה שמחוסר דיכה הרי ראויין לאכילה ולא להוציא מהן משקין וא"כ אף בחול אסור לעשות כן לכן לא גזרינן אטו זה גם בשבת וזו סברא נאותה וכי"ב פירשתי דברי הרא"ה בבדק הבית גבי נעץ סכין בכותל יעו"ש ואכמ"ל ובחולין פוסק בירושלמי כר' עקיבא לכן אמר שם ר"א בשם ר' יוחנן אם הי' מחוסר שחיקה אסור ואם לערב שומנו מותר והיא ברייתא בפרק חולין בבבלי וכבר פירש המגיד לעיל פ"ג דבמחוסר דיכה מיירי וזה ביאור נכון מאד בירושלמי ורבינו פסק כתלמודא דילן דהלכה כר' ישמעאל וכמו שהורה ריב"ח בדף י"ט ודו"ק.
ט״ו
משקין שזבו וכו'. נ"ב ולר"י בתוספות אפילו משך.
י״ז
וכן אסור לתלות כו' שמא יבא לשמר. ולא משום אוהל ובזה א"ש מה דמותר לתלות כוזא בסיכתא כמו שפי' רבינו כ"ז בתשובה סי' קע"ו ומה דאין תולין ביו"ט אע"ג דהא נותנין לתלוי' ביו"ט שלא יבא לשמר מה שאינו לצורך י"ט רק לצורך מחר ודו"ק.
כ״ז
רטי' שפרשה ע"ג כלי מחזירין אותה כו' ומניחין רטיה ע"ג המכה לכתחלה במקדש שאין אסור שבות כו'. וזה נגד המשנה אם בתחלה כאן וכאן אסור והמגיד כתב דהגירסא הנכונה ומחזירין רטיה במקדש כו' אמנם בכ"ז מה שכתב רבינו שאין איסור שבות במקדש הוא נגד גמרא ערוכה ביצה פ"ק דף י"א אמר עולא בג' מקומות התירו סופן משום תחילתן כו' סד"א משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא קמ"ל התירו סופן משום תחילתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא ואילו רבינו כתב משום דאין שבות במקדש והוא פלא ובאמת כתב רש"י בעירובין אם בתחילה כאן וכאן אסור והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו ולפי זה יש להבין דא"כ איך אמר משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה מאי זה שייך למקדש ועוד איכא לדיוקי מ"ש כהן דנקיט כיון דלאו בר עבודה הוה"ד ישראל. ונראה לפרש עפ"י מה ששנינו בספרי פרשת קרח ע"פ עבודת מתנה אתן את כהונתכם רבי אומר לעשות אכילת קדשים כעבודת מקדש מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ורגליו כך אכילת קדשים כו' מקום שאינו צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה והנה בפ"ק דשבת אמרו דשלמה תיקן נטילת ידים לקדשים אמנם דא אתי שפיר דהתם באכילת זר והכא באכילת כהנים דהוי כמו עבודה וצריך קדוש ידים וכיון שכן הפירוש סד"א משום דאין שבות במקדש ואף כהן דלאו בר עבודה מ"מ מחזיר רטי' אם נטל לצורך קדוש ידים לאכילה [דכל מה שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בקידוש ידים ורגלים במקדש כמפורש בפרק כל הבשר דף ק"ו יעו"ש היטב ודו"ק] דהוי צורך מקדש מה דנטל הרטיה ואין גזירת שבות עליו קמ"ל דרק סופו התירו משום תחילתו וזה שייך רק בעבודה ולא באכילה דנפישי כהנים דאכלי קדשים ולא ירצו להפסיד חלקן בקדשים ודו"ק. אמנם רבינו סובר העיקר דעולא שפיר אמר דזה הוא משום דהתירו סופן משום תחילתן אבל להלכה אינו כן והוא דבפרק תמיד נשחט אמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שבשבת היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ואמר רב אשי אפילו תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו ורבינו כתב בהלכות פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא וסובר רבינו דמדאמר ר' נתן היא מוכחא דהך סתמא יחידאה היא וחכמים פליגי עלי' וסברי דגם אם אינה צורך עבודה התירו חכמים שבות במקדש ופסק רבינו כחכמים. והכי אמרו בפרק הספינה דף ע"ט מתניתין יחידאה היא כו' ובכ"מ, וכיון שכן דלסתם משנתינו דתנא דמדיחין העזרה שלא ברצון חכמים דסברי דשבות שלא לצורך עבודה לא התירו כלל א"כ הא דתנא דמחזירין רטי' במקדש ע"כ אין הטעם משום דאין שבות במקדש אלא משום תחילתו התירו את סופו כי היכי דיטול הרטי' לצורך עבודה ולכך בכהן דלאו בר עבודה לא התירו חכמים. אבל למאי דפסק רבינו כי כל שבות אף שאינו צורך עבודה התירו חכמים והא דאין שבות במקדש אינו משום דחי' דנאמר דלא אידחי אלא לצורך עבודה רק דשבות הותרה במקדש ולכך אף אם אינו צורך עבודה ג"כ הותרה אתי שפיר הא דמחזירין אף בכהן דלאו בר עבודה משום דאין שבות במקדש. ולפי זה יתכן דסובר רבינו דאף הא דתנא דאין מניחין לכתחילה במקדש ג"כ הוא לשיטת המשנה דסברה סתמא בפסחים כר' נתן דשבות שאינו צורך עבודה לא התירו. אבל לדידן מותר גם להניח לכתחילה במקדש ואף דבירושלמי אמר שם לא כל שבות התירו במקדש יעו"ש ובתו' ד"ה והעליון כאן וכאן אסור אפשר דסובר עולא דאי משום דאין שבות במקדש גם להניח הי' מותר דאין זה שבות חמור או דלא סבר כהירושלמי וטעמ' דהעליון אסור הוא כדפירש"י ז"ל, אבל לדידן דאף אם אינו צורך עבודה ג"כ מותר ודאי דמניחין לכתחלה ודו"ק. ואם נאמר דהגרסא היא בדברי רבינו מחזירין אז נאמר דסובר שלהניח בתחלה הוי שבות חמור ואסור לכו"ע אבל מחזירין ודאי משום דאין שבות במקדש ואף כהן דלאו בר עבודה דכיון דהי' עליו מבעו"י קיל טפי דלא הוי כרפואה ואינו דומה לשחיקת סממנים כמוש"כ תו' שם ודו"ק.
כ״ט
במגיד ד"ה ולא במי משרה כו' אבל הרמב"ן ז"ל הסכים. נ"ב וכן רש"י ז"ל.
ל״א
במגיד ד"ה ואסור לדחוק בכל הכלים כו'. נ"ב וא"ש הראי' מאין עושין אפקטוזיין יעו"ש בתוס'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ״א
א׳
נאמר בתורה תשבות כו'. עי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' כ"ד הל' י"ב והטעם דגבי שבת הוה העשה מנוחה ולא ביטל מלאכה עי' מגילה ד' ט' ע"א ברש"י ד"ה ויכל ועי' תוס' סנהדרין ד"ה חצבה ד' ל"ח ע"א ע"ש ונ"מ לענין חינוך עי' תוס' נזיר ד' כ"ח ע"ב ותוס' יומא ד' פ"ב דחינוך לא שייך רק בקיום מצוה ע"ש ועי' רש"י יבמות ד' מ"ח ע"ב וכבר כתבתי בזה לעיל וגם האיסור מלאכה דעבד ובהמה הוא ג"כ רק משום ניחא ונ"מ לפי מה שכתבתי לעיל בפ"א דלגבי יוכ"פ אין בו מצות שביתה מה"ת י"ל על עבד ובהמה ביוכ"פ אין בהם מצות שביתה מה"ת אבל ביו"ט יש בעבד כדמוכח מהך דגיטין ד' מ"ד ע"א הנ"ל ע"ש דאמר שם חוץ משבתות ויו"ט, ועי' ברמב"ן בס' תולדות האדם מש"כ בשם בה"ג ומה שהקשה מהך דפסחים ד' ה' ע"ב ד"ה לחלק דהיכא ללאו הוה רק בשבת ר"ל כך דכיון דלא הוה בכלל מלאכה רק מלא תבערו ושם כתיב ביום השבת הוה רק דוקא בשבת וכמבואר בירוש' פ"ה דביצה ה"ב ותוס' שם ד' כ"ג ע"א ד"ה על גבו ועי' שם ד' י"ב ע"א גבי הוצאה ועי' רש"י פסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה מדאורייתא ורש"י סנהדרין ד' ל"ו ע"א ד"ה אין רציחה ושם בתוס' ד' ס"ג ע"א ד"ה על ועי' ברש"י שבועות ד' ט"ו ע"ב ד"ה אין בנין ע"ש ועי' רש"י מכות ד' כ"א ע"ב ד"ה ואין ע"ש:
ג׳
אין סכין את כו' ואפילו. עי' שבת ד' קנ"א ע"ב ושם ד' צ"ה ע"א בתוס' ד"ה שרי ע"ש ובתוס' שם ד' כ"ט ע"ב ד"ה גזירה מה דמחלקים בין מקום אחד דגזרינן ועי' תוס' סנהדרין ד' פ"ה ע"א דנראה דס"ל דהוה מלאכה גמורה בד"ה ור"ש ועי' גיטין ד' י"א ע"א דאתרא באתרא לא מיחלף ועי' עירובין ד' ק"ד ע"א בהך דאמימר שרי למימלא ע"ש ולקמן בהל' ה':
ט׳
ובבהמה אפילו כו'. כן מבואר בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב היה רוכב כו' אומרים לו רד ע"ש:
י״א
אבל לא יתן כו'. עי' ביצה ד' י"ג ע"ב וד' ל"א ע"א בתוס' ע"ש:
י״ח
המחתך כו' כדי לבשלו כו'. ר"ל רק דבר שאינו יכול לאוכלו חי עי' עירובין ד' כ"ח ע"ב דסילקא אינו יכול לאוכלו כשהוא חי ועי' תוספתא שבת פ' י"ג גבי מפרפרין גלוסקא ע"ש ועי' ירושלמי פסחים פ"ד ה"ד ע"ש: ומפספס בידו אלומות קטנות כו'. דרבינו מפרש מה דאמרי' בגמ' תלתא ר"ל של ג' קנים לא כפרש"י וכן פירש בפירה"מ וכהך דסוכה ד' י"ג ע"א דאגד ג' שמיה אגד ושם בהל' סוכה פ"ה פסק רבינו ז"ל כשיטת הירושלמי דאין חבילה פחותה מכ"ה קנים ע"ש בהל' י' ומש"כ הרא"ש שם. והנה לפי הנראה מדברי רבינו כאן ס"ל דטחינה לא הוה רק אם מוליד דבר חדש ע"י הטחינה כמו קמח מחטים וכדומה ועי' בע"ז ד' מ"ז ע"א גבי המשתחוה לקמת חטים ושם ד' ל"ז ע"ב גבי הקמחים והסלתות ועי' כריתות ד' ה' ע"א גבי קלי וכרמל ומש"כ הרא"ש ז"ל בנדרים ד' נ"ה ע"ב ע"ש ועי' ברכות ד' ל"ו ע"א וד' ל"ט ע"א גבי פרמינהו ע"ש וגבי פירות לא הוה פנים חדשות ועי' בירושלמי נדרים פ"ז אם דלועים מקרי פירות ע"ש וכ"מ ועי' ב"ק ד' צ"ו ע"א ושבת ד' ע"ד ע"ב גבי האי מאן דסלית סילתא ע"ש ובדברי הרי"ף ז"ל וכן נ"ל דס"ל לרבינו גבי בונה דהיינו שעושה מדברים המפורדים דבר אחד חדש ולכך במגבן הוה גדר בונה ולא מעמר משום דעימור הוה מכנס דברים הנפרדים ואינם נעשים דבר חדש אבל בנין הוה דבר חדש והירושלמי ס"ל פ"ז דשבת דהוה לש ולש הוה ג"כ בגדר זה ובזה י"ל דלכך ס"ל דאין בנין בכלים משום דעיקר הדבר החדש בכלים הוא תוך הכלי עי' שבת ד' ח' לתוכן עשויות ועי' פסחים ד' מ"ח ע"ב גבי תוך כלי גבי צירוף חלה ושם ד' פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ונגררין ועי' גיטין ד' ס' ע"ב באוזלא ע"ש ברש"י ושם ד' ע"ט ע"ב מה דפליגי רש"י ותוס' בזה והבנין לא הוה רק במחיצות משא"כ בשאר דברים ועי' מה שכתבתי בזה לקמן בהל' עירובין פ"ד הל' ט"ו ע"ש:
כ״ז
רטיה שפירשה כו'. עי' בהשגות ועי' במ"מ עי' שם בתוס' ותוס' שבת ד' ס"ד ע"ב ד"ה ובלבד ע"ש ועי' בתוספתא שבת פ' י"ג מבואר דאם רוצה ליתן פלפל משום ריח הפה מותר והך דאם נפל לא תחזור לא קאי על זה ועי' בירושלמי שבת פ"ו דהוה מחלוקת דאמוראי בזה. והנה באמת מה דאמרינן שם ד' ס"ה ע"א גבי מוך עשתה לה בית יד נ"ל דהכי פירושו דס"ל דהך אם נפל לא תחזור קאי גם על זה על מוך. והנה בירושלמי כאן אמר דזה תליא בהך דר"י ורבנן ד' קכ"ה ע"א וד' קכ"ו ע"ב משום דאדם הוא כקרקע ולכך אמר עשה לה בית יד מותר משום דהוה כמו שיש להם בית אחיזה אך רבינו ז"ל לא פירש כן לעיל בפ' י"ט. והנה עי' שבת ד' ל"ח ע"ב גבי הניחן על גבי קרקע רק אם אין דעתו לחזור ועי' תוס' שם ד' מ"ח ע"א ד"ה דזיתים ועי' בירושלמי פ"ג שם דרק אם נטלן מבעוד יום אז אסור להחזיר וא"כ אם פירשו מאליו ע"ג קרקע מותר להחזיר זהו כונת הראב"ד ז"ל:
כ״ט
ולא במים הרעים שבים כו'. ר"ל משום דאמרינן בירושלמי פ' שמונה שרצים דאם מתכוין לרפואה אסור אפילו בלא שהייה ואם לטבילה מותר בלא שהייה וא"כ ס"ל דמיירי שהוא בריא והאיסור הוא משום צער ולא משום רפואה עי' ביצה ד' י"ח ע"ב ע"ש:
ל״א
ואסור לדחוק כו'. עי' תוספתא שבת פ"ד אבל אין משחין את המעים:
ל״ג
אבל תבואה שלא הביאה כו'. עי' מנחות ד' ע"א ע"ב גבי מנמר לקליות דהוא קמח שלא הביא שליש ורבינו ז"ל לשיטתו לעיל סוף פ"ח דאין גיבול בחול ע"ש, ועיין נדרים ד' מ"ט ע"ב גבי חסיסא ע"ש ועי' פסחים ד' מ' ע"ב וד' מ"ב ועי' בירושלמי פ"א דחלה דלר"א אינו נקרא לחם ואינו בא לידי מצה וחמץ אך יש לחלק בין חטים לשעורים עי' מנחות ד' ע' ע"ב גבי קליפה וירושלמי פסחים ד' ל"ט ע"ב גבי מורסן ופי"א דתרומות ועי' ברש"י פסחים ד' ק"ט ע"א גבי מחלקין קליות מש"כ שם מחטים ישנים אף דהא קליות לא הביא שליש וזה גם בחדש מותר ע"ש ד' כ"ג ע"א ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אבן האזל · הלכות שבת פרק כ״א
י״ג
כבשים ושלקות שסחטן אם לרכך גופן מותר ואם להוציא מימיהן אסור, ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס, השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדרה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש. בשבת י"ט ע"א בהא דהשום והבוסר והמלילות דאמר ר"י יגמור משתחשך פירש"י יגמור שיניחם בכלים ויצאו מעצמן, והקשו בתוס' ודילמא סובר ר"י כב"ה ומותר אפילו במידי דלא אתי ממילא לכן פירשו דיגמור ויאכל בשבת דלא דמו למשקין שזבו שאסורין דגזרינן שמא יסחוט דהכא אפילו יסחוט ליכא חיוב חטאת משום דאתי ממילא, ואפשר דלזה כיוון גם רש"י בפירושו, עוד פירשו בתוס' דיגמור היינו דיגמור בידים משתחשך כיון דאין מחוסרין דיכה וכדפירש הרמב"ם ועיין במ"מ פ"ג. והרי"ף בהלכותיו הביא הא דאמר ריב"ח מאן תנא מידי דאתי ממילא שפיר דמי ר' ישמעאל היא, והביא ג"כ הא דאר"י במחוסרין דיכה דכ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי במחוסרין שחיקה, והקשה הבעה"מ דהא פליגי אהדדי דהא אמרינן ר' אלעזר מ"ט לא אמר כריב"ח משום דר"י דאמר דמחוסרין דיכה דכו"ע סברי דאסור והני כמחוסרין דיכה וא"כ ריב"ח דאוקמי למתני' כר"י סבירא ליה דאין חילוק בין מחוסרין דיכה למחוסרין רק שחיקה ולעולם מותר וכיון דפסק כריב"ח איך הביא להלכה הא דר' יוחנן. ותירץ הרמב"ן במלחמות דבשום ובוסר ומלילות יש ג' דברים ריסוק דיכה ושחיקה ובזתים וענבים רק ב' דברים ריסוק וסחיטה ואף ריב"ח מודה דבשום ובוסר אם מחוסרין דיכה דאסור כיון דאכתי מחוסרין שתי מלאכות דיכה ושחיקה לא מיקרי אתי ממילא ולא פליגי אלא בזתים וענבים דאיירי בהו מתניתין אליבא דר' ישמעאל דריב"ח סובר דבזתים וענבים שריסקן מבעוד יום כיון דאינן מחוסרין אלא מלאכה אחת סחיטה מותר אליבא דר"י כמו בשום ובוסר דמותר אחר שריסקן ונידוכו כיון דאינן מחוסרין אלא מלאכה אחת שחיקה מיקרי אתי ממילא, ור"א סבר דלא דמי לשום ובוסר דהתם כבר נעשו שתי מלאכות ריסוק ודיכה משא"כ בזתים וענבים דלא עשו רק ריסוק וסחיטה מלאכה שניה היא ובמקום דיכה עומדת, ומיושב פסקי הרי"ף דפסק כריב"ח ומ"מ דוקא באין מחוסרין דיכה וכדאר"י. והר"ן והריטב"א כתבו דלעולם במתני' כיון דמחוסרין דיכה גרע טפי מדינא דר' ישמעאל ואסור לגמור דיכתן משתחשך אלא דסובר ריב"ח דאי הוי סבר ר"י דבמחוסרין דיכה חייב חטאת לא היה מותר במחוסרין שחיקה משום גזירה אטו מחוסרין דיכה וכמש"כ בתוס' ומטעם זה אסר ר"ע דסבר דבמחוסרין דיכה חייב חטאת וגזר במחוסרין שחיקה אטו מחוסרין דיכה. והנה בדעת הרמב"ן קשה לי דהא אמרו שם בגמרא דלהכי שרי לב"ש ע"ש עם חשכה כיון דאילו עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת ומוכח דעכ"פ אסור לסוחטן בשבת, ואי כסברתו דהיכי דאין מחוסרין אלא סחיטה בלבד שרי לגמרי וכמו גבי שום ובוסר דמתיר ר' ישמעאל אחר ריסוק ודיכה, וזה א"א לומר גבי ב"ש דא"כ מאי מקשו בגמ' מאי שנא הכא דלא גזרו כיון דמותר לגמרי, ולפירוש הריטב"א והר"ן קשה מה דקאמר בגמ' מאן תנא מידי דאתי ממילא שפיר דמי כיון דלדידהו באמת מתניתין לא הוי אתי ממילא דהא במחוסרין דיכה איירי ואסור לדידהו, ואין לפרש דזה קאי על הברייתא דשום ובוסר ומלילות דהתם הוי אתי ממילא דהא אכתי לא הזכיר הא דהשום ובוסר ובהכרח דקאי על מתניתין דגם שם הוי אתי ממילא, מיהו כל זה קשה אם אמרינן דהא דיגמור דאמר ר"י היינו יגמור בידים כפי' התוס' והרמב"ם אבל לפירש"י וכפי ביאור התוס' דיגמור שיהא נגמרים והחידוש הוא דמותר לאכול מיושב שפיר לשון שפיר דמי וגם לשון לא גזרו כיון דבאמת אסור לגמור בידים. ובאמת קשה לי טובא איך אפשר לומר דבמחוסרין דיכה חייב חטאת כיון דקיימ"ל דרק בזתים וענבים חייב חטאת על סחיטה ובתותים ורמונים פטור אבל אסור ובשאר כל הפירות מותר גם לכתחלה וכדאיתא ברמב"ם בהל' י"ב א"כ איך אפשר דבשום ובוסר יחייב חטאת כשמחוסרין דיכה הלא בשאר פירות מותר לכתחלה ומאי שייכא כל השקלא וטריא אי חייב לר' ישמעאל חטאת במחוסרין דיכה והר"ן הוכיח דאינו חייב חטאת מדלא גזרינן במחוסרין שחיקה אטו מחוסרין דיכה וזוהי פליאה, ואף להרמב"ם דמשמע מדבריו דבמחוסרין דיכה הוי רק איסור ולא חטאת קשה דהלא כתב בפי' בהל' י"ב דמותר לכתחלה בשאר פירות מפני שאינם בני סחיטה. לכן צריך לומר דהאיסור גבי שום ובוסר ומלילות אינו משום משקין היוצאים מהם כיון דלא שייך בהו סחיטה, אלא שאסור לפרק אותן מקליפתן והוי תולדה דדש שמוציא ומקלף את המשקה מתוך השבולים, ואף אמנם דסחיטה לא הוי בשאר פירות כיון דאין דרך להוציא מהן משקין אבל עכ"פ הוא מוציא מתוך הקליפות וזהו חיובו, וכן מוכח נמי מדברי הרמב"ם שכתב בסוף ההלכה לכן מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדרה וזה ודאי אינו אלא מוציא את המאכל מן הקליפות ולא סוחט, אח"כ ראיתי בראש יוסף שמפרש דמלילות לא איירי לענין משקין אלא להוציאם מקליפתם ואף דלפי דבריו אינו אלא במלילות, אמנם לפי"מ שהוכחנו דבשאר פירות אין סחיטה צריך לומר בפשטות דלא רק מלילות כ"א כל הני מיירי לענין מפרק מקליפתם, ואף דלפי"ז יקשה הלשון דנקט בגמ' מאן תנא מידי דאתי ממילא שפיר דמי דהא לא לגבי משקין מיירי אפשר לומר דכיון שכבר נדוכו היו מתפרדין מעצמן מתוך הקליפות במשך הזמן ולכן קרי לזה מידי דאתי ממילא אבל עצם החיוב הוא כדביארנו מפני שמוציא אוכל מתוך הקליפה ומכשירו שיהא ראוי לאכילה וזהו ג"כ תולדת דישה ואין זה ענין לאיסור סחיטה, דסחיטה היא הוצאת המשקה מתוך האוכל וזה שייך רק במידי דדרכו לסחוט ולהוציא ממנו משקין כגון זתים וענבים, ולפי"ז צריך לומר דמה דכתב הרמב"ם בהל' י"ב דבשאר כל הפירות מותר לכתחלה לסחוט ולא אסר משום הוצאת המאכל מהקליפה כמו בבוסר ומלילות היינו דוקא היכי דאין מוציא מאכל מתוך קליפתו כ"א סוחט את מיץ הפרי בזה כתב הרמב"ם דמותר משום דלא חשיב סוחט בכה"ג אבל עצם המאכל מוכן ועומד ואין דרך להוציאו מתוך קליפה ולהתקינו לאכילה וכהני דפירש הרמב"ם בהדיא כגון פרישין ותפוחים דהן ראויין לאכילה בעין בלי שום תיקון נוסף בזה מותר לסחוט משקה שלהם בשבת דלא הוי בני סחיטה אבל בדבר דדרכו לפרק קליפתן להתקינן למאכל כגון שום ובוסר ומלילות אסור בשבת וכמש"כ בהלכה י"ג. אמנם אכתי קשה ממש"כ המ"מ בהא דכתב הרמב"ם דאין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו דנראה מדבריו דאין האיסור משום נולד אלא משום גזירת סחיטת פירות העומדים למשקין, ואני תמה דאטו שלג עומד למשקה יותר משאר הפירות ולמה גזרו דוקא בשלג, ונראה דבאמת היה צריך לדמות שלג וברד לזיתים וענבים כיון דנעשה מהן משקה משא"כ בשאר פירות דמשקין היוצאין מהן לא חשיב משקה אלא זיעה בעלמא וכדאמרינן בחולין דף ק"כ דלא חשיב משקה, אבל שלג היוצא ממנו הוי משקה גמור, אלא דמ"מ ליכא חיוב סחיטה גבי שלג משום דלא דמי למלאכת דש דסוחט הוי רק כשמוציא את המשקה מתוך המאכל או הקליפה אבל הכא השלג גופו נהפך ונעשה למשקה ולא דמי לדש כלל ולכן אין בו משום סחיטה אבל מ"מ אסור משום גזירה אטו אוכלין העומדין למשקה, והכא שייך למיגזר טפי מבשאר פירות כיון דהמים היוצאים חשיבי משקה גמור ועומדין למשקה ולא דמי לשאר פירות דאין היוצא מהן משקין וחשיבי זיעה בעלמא לכן לא גזרו בהו רבנן. והנה המ"מ כתב דמד' הרמב"ם דכתב ואין מרסקין את השלג דמשמע דמשום גזירת סחיטת אוכלין העומדין למשקין נגעו בה מוכח דאין בהם משום איסור נולד ולפיכך מותר ליתן קדירה או מאכל שקרש שמנוניתו כנגד המדורה ואין כאן נולד, ונראה דדוקא במאכל שנקרש לא חשיב כנולד משום שכבר היה משקה מקודם ודמי לשלג וברד ולכן לא חשיבי כנולד אבל אוכלין שלא היו משקין מעולם הוי נולד כשעושה מהן משקין, דשיטת רש"י בסוף פ' במה טומנין דאיסור ריסוק שלג הוא משום נולד ולכן יש לומר דגם הרמב"ם והרשב"א דסברי דבשלג וברד ליכא משום נולד היינו דוקא היכי שהיה עליהן תורת משקה מעיקרא אבל בלא"ה גם הם מודים דשייך איסור נולד באוכלין כשעושה מהן משקין. ולפי"ז שפיר יש לומר דודאי אליבא דאמת אסור לגמור ולסחוט אפילו אחר דיכה כיון דעכ"פ קודם סחיטה הוי אוכל ועתה עושה ממנו משקה ויש בו משום איסור נולד מידי דהוי אשלג וברד לשיטת רש"י, ולכן בגמ' דאמר מאן תנא מידי דאתי ממילא שפיר דמי בודאי לא איירי מדין איסור נולד דרבנן אלא בעיקר איסור סחיטה משום תולדה דדש דיש בזה חיוב חטאת וע"ז קאי הגמ' ומייתי מהא דשום ובוסר ומלילות להוכיח דליכא בזה משום סחיטה והתם מותר לגמרי וכדקתני יגמור דמדין דש ליכא כיון שריסקן מע"ש וגם איסור נולד ליכא דהא הוי רק הוצאת המאכל מתוך הקליפה ואין גדר נולד אלא בעושה משקין מאוכלין שלא היו מקודם משקין אבל לא בהני ומשום סחיטה ליכא כיון דלא חשיבי משקה כלל כמו שביארנו ולכן מותר לכתחלה, וזהו דאמר בגמ' מאן תנא מידי דאתי ממילא שפיר דמי דבגמ' איירי מדין סחיטה ואייתי ראיה מר' ישמעאל כיון דשם באמת מותר משום דגם נולד לא הוי אבל לעולם בזיתים וענבים דשייך שם סחיטה אסור עכ"פ משום נולד גם אחרי דיכה, והיינו דקאמר בגמ' הני כיון דליכא בהו חיוב חטאת לא גזור ב"ש דמוכח דאיכא איסורא דאלא"ה לא שייך כלל למימר דיהא אסור בע"ש וכנ"ל, ולפי"ז אפשר לומר כהרמב"ן דבמתניתין לא הוי כמחוסרין דיכה אלא סחיטה והוי כמו מחוסרין שחיקה בהא דר' ישמעאל וממילא אין שום סתירה בין ריב"ח לר' יוחנן ולכן פסק הרי"ף כתרווייהו, ומה שהקשינו על הרמב"ן דהא מוכח דעכ"פ איכא איסורא ואי כסברתו הלא מותר לגמרי מיושב כדביארנו דהא דכתב הרמב"ן דמותר היינו מדין סחיטה מטעם מלאכת דש אבל באמת אסור משום נולד ומיושב לשון הגמ' דאף דאין איסור חטאת מ"מ אסור משום נולד, ולשיטת הריטב"א אינו מיושב.
כ״ז
רטיה שפרשה על גבי כלי מחזירין אותה ואם פרשה על גבי קרקע אסור להחזירה ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין אסור שבות במקדש. נ"ב התויו"ט הקשה דהא בביצה דף י"א ע"ב אמרינן דהוא משום התירו סופן משום תחלתן אבל באמת לא קשה דהרמב"ם סובר כגירסת התוס' ביומא דף ל"ד דאין שבות במקדש ופסק להדיא כן בהל' יוה"כ וא"כ דחה דעולא משום דאביי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
