הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק כ׳

ספר זמנים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק כ׳
הלכה א׳
אָסוּר לְהוֹצִיא מַשָּׂא עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יב) "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ. אֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְאִם הוֹצִיא עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאִסּוּרוֹ בָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה. לְפִיכָךְ הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת וְהָיָה עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי פָּטוּר:
הלכה ב׳
וַהֲלֹא לָאו מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ י) "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וּבְהֶמְתֶּךָ", שֶׁלֹּא יַחֲרשׁ בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בַּחֲרִישָׁה. וְנִמְצָא לָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:
הלכה ג׳
אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁאִיל אוֹ לְהַשְׂכִּיר בְּהֵמָה גַּסָּה לְנָכְרִי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וַהֲרֵי הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. אָסְרוּ חֲכָמִים לִמְכֹּר בְּהֵמָה גַּסָּה לְנָכְרִי שֶׁמָּא יַשְׁאִיל אוֹ יַשְׂכִּיר. וְאִם מָכַר קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ וּמַחֲזִירָהּ. וַאֲפִלּוּ שְׁבוּרָה אֵין מוֹכְרִין. וּמֻתָּר לוֹ לִמְכֹּר לָהֶם עַל יְדֵי סַרְסוּר שֶׁהַסַּרְסוּר אֵינוֹ מַשְׂכִּיר וְאֵינוֹ מַשְׁאִיל:
הלכה ד׳
וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם סוּס שֶׁאֵין הַסּוּס עוֹמֵד אֶלָּא לִרְכִיבַת אָדָם לֹא לְמַשּׂאוֹי וְהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָסְרוּ לִמְכֹּר לְנָכְרִי כָּךְ אָסְרוּ לִמְכֹּר לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְנָכְרִי. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם פָּרָה לִשְׁחִיטָה וְשׁוֹחֵט אוֹתָהּ בְּפָנָיו. וְלֹא יִמְכֹּר סְתָם אֲפִלּוּ שׁוֹר שֶׁל פְּטָם שֶׁמָּא יַשְׁהֵא אוֹתוֹ וְיַעֲבֹד בּוֹ:
הלכה ה׳
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר לָהֶן בְּהֵמָה דַּקָּה מוֹכְרִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם חַיָּה גַּסָּה כְּמוֹ שֶׁאֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה אֶלָּא עַל יְדֵי סַרְסוּר:
הלכה ו׳
מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה עִמּוֹ נָכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ כִּיסוֹ וְהָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה. מַנִּיחַ כִּיסוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת וּכְשֶׁתִּרְצֶה לַעֲמֹד נוֹטְלוֹ מֵעָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד וְהוּא עָלֶיהָ וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם לֹא עֲקִירָה וְלֹא הַנָּחָה. וְאָסוּר לוֹ לְהַנְהִיגָהּ וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחַמֵּר בְּשַׁבָּת. וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁלֹּא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה אֶלָּא אִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי:
הלכה ז׳
הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן מַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל הַחֲמוֹר וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְאֵין עִמּוֹ בְּהֵמָה נוֹתְנוֹ לְשׁוֹטֶה. שׁוֹטֶה וְקָטָן נוֹתְנוֹ לְשׁוֹטֶה. חֵרֵשׁ וְקָטָן נוֹתְנוֹ לְאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. לֹא הָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה וְלֹא נָכְרִי וְלֹא אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְהַלֵּךְ בּוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל קֹדֶם שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ אִם יָכוֹל לְהַחְשִׁיךְ עָלֶיהָ מַחְשִׁיךְ וְאִם לָאו מוֹלִיכָהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:
הלכה ח׳
מֻתָּר לִמְשֹׁךְ אֶת הַבְּהֵמָה בְּמֶתֶג וָרֶסֶן שֶׁלָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְאוֹתוֹ הָרֶסֶן. כְּגוֹן שִׁיר לְסוּס וְאַפְסָר לְגָמָל וַחֲטָם לְנָאקָה וְסוּגַר לְכֶלֶב. אֲבָל אִם הוֹצִיא בְּהֵמָה בְּמֶתֶג שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ כְּגוֹן שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסּוּס אוֹ בְּמֶתֶג שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ אֶלָּא מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּפָחוֹת מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֲמוֹר בְּשִׁיר שֶׁל סוּס אוֹ חָתוּל בְּסוּגַר הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי. שֶׁכָּל שְׁמִירָה מְעֻלָּה אוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה מַשּׂאוֹי הוּא לָהּ:
הלכה ט׳
לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה בָּזֶה וְיִמְשֹׁךְ אֲפִלּוּ הָיוּ קְשׁוּרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָן נִמְשָׁכִין בְּשַׁבָּת. אֲבָל מַכְנִיס הוּא חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא חֶבֶל מִתּוֹךְ יָדוֹ טֶפַח. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחֶבֶל שֶׁמִּפִּי הַבְּהֵמָה עַד יָדוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יִמְשֹׁךְ הַגְּמַלִּים הַקְּשׁוּרִים זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּמִי שֶׁמּוֹלִיכָן לְשׁוּק שֶׁמּוֹכְרִין בּוֹ הַבְּהֵמוֹת אוֹ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בָּהֶן שָׁם. וּמִפְּנֵי זֶה לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה פָּקוּק שֶׁאֵין לוֹ קוֹל:
הלכה י׳
לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בְּזוּג שֶׁבִּכְסוּתָהּ וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארָהּ וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתָהּ וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלָהּ וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארָהּ. וְאֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יֵצֵא גָּמָל בַּמְּטוּטֶלֶת הַתְּלוּיָה לוֹ בְּדַבַּשְׁתּוֹ אוֹ בִּזְנָבוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וְחוֹטַרְתּוֹ. וְלֹא יֵצֵא הַגָּמָל עֲקוּד יָד וְלֹא עֲקוּד רֶגֶל וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת:
הלכה י״א
אֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בָּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם. וְאֵין הַכְּבָשִׂין יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין הַכְּבָשׂוֹת יוֹצְאוֹת בָּעֵצִים שֶׁמַּנִּיחִים לָהֶן בְּחָטְמָן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ הַתּוֹלָעִין שֶׁבְּמֹחָן. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּעל קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין לוֹ עַל צַוָּארוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנַע וְיִהְיֶה נוֹחַ לַחֲרִישָׁה. וְלֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בִּשְׂבָכָה שֶׁמַּנִּיחִין לָהּ בְּפִיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשֹּׁךְ אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל. לֹא תֵּצֵא הַפָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר שֶׁמַּנִּיחִין לָהּ עַל דַּדֶּיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מִמֶּנָּה הַשֶּׁרֶץ כְּשֶׁהִיא יְשֵׁנָה. וְלֹא תֵּצֵא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר. עֵז שֶׁחָקַק לָהּ בְּקַרְנֶיהָ יוֹצְאָה בְּאַפְסָר הַקָּשׁוּר בְּחֶקֶק בְּשַׁבָּת. וְאִם תְּחָבוֹ בִּזְקָנָהּ אָסוּר שֶׁמָּא תְּנַתְּחֶנּוּ וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ב
הַזְּכָרִים יוֹצְאִים בָּעוֹר הַקָּשׁוּר לָהֶן עַל זַכְרוּתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת. וּבָעוֹר הַקָּשׁוּר לָהֶם עַל לִבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם זְאֵבִים. וּבְמַטְלָנִיּוֹת הַמְרֻקָּמוֹת שֶׁמְּיַפִּין אוֹתָן בָּהֶן. וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת וְאַלְיָה שֶׁלָּהֶן קְשׁוּרָה לְמַעְלָה עַל גַּבָּן כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. אוֹ קְשׁוּרָה לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶם הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת מְלֻפָּפוֹת בְּמַטְלָנִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן נָקִי. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת וְדַדֵּיהֶן קְשׁוּרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּיבַשׁ מֵהֶן הֶחָלָב. אֲבָל אִם קְשָׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הֶחָלָב עַד שֶׁיַּחֲלֹב אוֹתוֹ לָעֶרֶב הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֵצְאוּ:
הלכה י״ג
אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְלֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁבֵּין עֵינָיו. וְלֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה בִּקְרַסְטָל שֶׁבְּפִיהָ וְלֹא בְּסַנְדָּל שֶׁבְּרַגְלָהּ וְלֹא בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה. אֲבָל יוֹצְאָה הִיא בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּב הַמַּכָּה וּבְקַשְׁקַשִּׁים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר. וּבְשִׁלְיָה הַמְדֻלְדֶּלֶת בָּהּ. וּפוֹקֵק לָהּ זוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֶּלֶת בּוֹ בֶּחָצֵר. וְנוֹתֵן לוֹ מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר בְּשַׁבָּת וּמְטַיֵּל בֶּחָצֵר. אֲבָל אֵין תּוֹלִין לָהּ קְרַסְטָל בְּפִיהָ בְּשַׁבָּת:
הלכה י״ד
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּנֵי דַּעַת וּלְדַעַת עַצְמָן עוֹשִׂין מִצְוָה עָלֵינוּ לְשָׁמְרָן וּלְמָנְעָן מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יב) "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". עֶבֶד וְאָמָה שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתָתָן הֵם עֲבָדִים שֶׁמָּלוּ וְטָבְלוּ לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִין בָּהֶן. אֲבָל עֲבָדִים שֶׁלֹּא מָלוּ וְלֹא טָבְלוּ אֶלָּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ בִּלְבַד הֲרֵי הֵן כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמָן בְּפַרְהֶסְיָא כְּיִשְׂרָאֵל בְּחל. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הוֹאִיל וְגֵר תּוֹשָׁב עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת וְגֵר צֶדֶק הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. בְּמִי נֶאֱמַר וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהוּא לְקִיטוֹ וּשְׂכִירוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בֶּן אֲמָתוֹ. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְיִשְׂרָאֵל רַבּוֹ בְּשַׁבָּת אֲבָל לְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגֵּר זֶה עַבְדּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק כ׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
עיין להרמב"ן והמגילת אסתר בשרש י"ד.
ג׳
ואם מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה. וכתב הרב המגיד בגיטין איתא הכי ויש לשון אחר [עד] מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המקל וכו' עכ"ל ויש להקשות דלישנא קמא שם לא אפשיטא כמ"ש התוס' וי"ל דס"ל כפי' רש"י ומ"מ הו"ל להרה"מ לפרש דאזיל כפי' רש"י ומ"מ נמצא דפסק כלישנא קמא ומ"ש עוד הרה"מ ושם נזכר בש"ס דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה וזה נאמר בלישנא בתרא מ"מ מינה נשמע ללישנא קמא דלא פליגי הב' לישני בזה אי מחזירה או לא והלשון מגומגם. ואפילו שבורה אין מוכרין וכו'. הכי איתא במתני' פ"א דע"ז אין מוכרין וכו' עכ"ל וכתב רבינו בפירוש המשנה וז"ל והשבורה משמשת ג"כ לטחון וכו' ע"כ והקשה הרב לשון למודים חלק או"ח דף ס"ו וז"ל והדבר תמוה מנ"ל להרמב"ם לפרש טעם זה שלא נזכר בש"ס והלא טעמא דרבנן מפורש בברייתא דקאמרי והלא מרביעין עליה ויולדת כנראה בהדייא דטעמא דאתי לאחלופי דמשהי ליה וילפי מינה לזבוני שלמה כמ"ש רש"י שם ובמתני' ד"ה עגלים וכ"כ התוס' ג"כ ד"ה שלמין וכדאיתא בהדייא ריש פ"ק דבכורות דף ב' ע"ב איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו עד הכי קאמר ליה טעמא דידן משום דאתיא לאחלופי יעו"ש וכן הקשה הרב תורת חיים והניחה בצ"ע. ואני קודם ראות תירוצו אמרתי דקשיא ליה לרבינו דאי מטעמא דאחלופי לבד קשה דהוי גזרה לגזרה שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות אלא ודאי צריך לתת טעם אחר בהצטרפות לזה דהיינו דאיכא למיחש שיטחון בה ובהאי טעמא לחודיה לא מתסר משום דלא שכיח ומשו"ה אצטריך בש"ס לטעמא דאיחלופי ולעולם בצירוף טעמא דטחינה ועיי"ש מה שחשב לתרץ על דרך שכתבתי לענ"ד ולא הונח לו גם מטעם אחר לא הונח לי דמה נענה ומה נאמר בש"ס דבכורות לקושיא דגזרה לגזרה וגם מה שהעלה בסוף דבריו לא ימלט מהדוחק. והנראה נכון והוא דקשיא ליה לרבינו ז"ל דאיך חיישינן לאיחלופי והא שבורה לאו בת מלאכה היא ושלימה בת מלאכה היא ועדיפא מינה כתבו התוס' דף י"ד ע"ב ד"ה שלמין וז"ל אבל פרה אפי' לאחר ימים רבים כי חזו ליה עלמא בביתיה דגוי אמר לשחיטה זבנה כיון דאינה ראויה למלאכה כל כך וכו' עכ"ל הרי דכל דאינה ראויה למלאכה כל כך לא אתי לאחלופי ולכך פירש רבינו דראויה לטחון ואף דאין רגילות בזה כל כך מ"מ אתי לאחלופי ונכון.
ד׳
ושוחט אותה בפניו. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יהודה ולכאורה הוא תמוה דאי כר"י למה הצריך רבינו שיהא שוחט בפניו, ולומר דפסק כר"מ אי אפשר וכמו שנראה ממה שפסק פ"י [ה"ד] מהלכות ע"ז גבי אילן ושחת יעו"ש וא"כ חזרה קושיא לדוכתא למה כתב שיהא שוחט בפניו וראיתי למרן שם כתב וז"ל וכתב הרמ"ך הרי"ף פסק כר"מ משום דסתם מתני' כוותיה ועוד דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו עכ"ל וי"ל דרבינו פסק כר"י משום דמוכח בברייתא בש"ס דמאן דפליג עליה דר"י היינו ר"מ ואע"ג וכו' שאני הכא דמוכח וכו' עכ"ל ואין דבריו מובנים מאי דמשני בתחילת דבריו ואולי דט"ס נפל וכצ"ל וי"ל דפסק רבינו כר"י ואף דמוכח בברייתא דמאן דפליג וכו' אך קשה לי דשם כתב הרמ"ך דהלכה כר"מ בגזרותיו ואיך כתב כאן הרה"מ דפסק כר"י משום דהלכה כר"י לגבי ר"מ והא הדבר בהיפך דבגזרות הלכה כר"מ.
ז׳
חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. ועיין שם שבת דף קנ"ג דהך בעיא איבעיא להו לרבנן דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש וכו' וכתב התוס' הכא משמע דהלכה כרבנן ובפרק חרש משמע דהלכה כר' אלעזר דס"ל לרב חייא בר אשי ושמואל כוותיה עכ"ל ורבינו חש להך סוגייא דידן חדא דהלכה כרבים ועוד דהיא סתם מתני' ועוד דכאן הוי סתמא דש"ס וק"ל. וכתב הרב המגיד וז"ל וכתבו הרמב"ן והרשב"א וכו' ורבינו סתם דבריו וכו' עד אינו נותנו בשבת וכו' עכ"ל. וקשה לי דמאי שנא דלענין מניחו עליה כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד לא נראה לו שדעת רבינו כדעת הרמב"ן ודעימיה משום דסתם דבריו ולענין שנותנו עליו מבעוד יום ראה לפרש דבריו כן אף דסתם ולא פירש שנותנו עליו מבעו"י ועוד מה שהקשה מהר"י הכהן הביא דבריו הרב מרכבת המשנה דרבינו לעיל פ"ו פירש מתני' דמי שהחשיך בקידש עליו היום ועלה קאמר בש"ס כל הנך נדונות וא"כ בהכרח בקידש עליו היום איירי בש"ס ועיין מה שסיים שם הרב מרכבת המשנה וליתא והכונה לו כדכתיבנא. ואפי' מציאה וכו'. עיין מ"ש רבינו לעיל סוף פ"ו ומ"ש הרב מקראי קודש שם ומ"ש עליו הרב אור יקרות כאן ומרכבת המשנה שם פ"ו.
ח׳
מותר וכו'. משאוי הוא לה. וכ"פ הרא"ש ז"ל וז"ל כי תבעי לך גמל בחטם מאי מי אמרינן כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל בר יוסי ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו' ע"כ ונראה מדבריו דס"ל דלברייתא ב' אין לדחות כדדחי לא' וזה תימה דמה הפרש ביניהם ובש"ס דלא דחי לה ודאי סמיך אדלעיל ומשו"ה אפשר דלא גרסינן בספרים ישנים דוקני למעוטי מאי עד באפסר אלא לישנא דר"י בר יוסי ובמתניתא תנא ופרושה דכיון דפסקינן כרב מפרשינן הברייתות אליביה וכן צריך להגיה בלשון הרי"ף יעו"ש. עוד כתב הרא"ש וז"ל ועוד דקי"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וכו' עכ"ל וט"ס נפל וצ"ל פרה באפסר וכן צריך להגיה בקיצור פי' הרא"ש אבל במה שאינה נשמרת בו אי הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור כגון פרה באפסר יעו"ש דבזה מכוון ללשון הרא"ש.
י״ג
אבל אין תולין לה קרסטיל בפיה בשבת. וקשה אמאי לא חילק מגדולים לקטנים דבקטנים שרי משום צערא וכדאסיקו בש"ס יעו"ש וי"ל דכיון דפסק כמה דינים משום צערא סמיך עלייהו.
י״ד
עיין מ"ש הרב המגיד באורך ומ"ש הרב מרכבת המשנה נר"ו שדקדק דעבד שמל וטבל לשם עבדות שחייב בכל מצוות שהאשה חייבת בה למה הוצרך רחמנא לצוות על השבת ועיי"ש דעפי"ז בא לישב קושית הרה"מ וליתא דמה יענה למ"ש בש"ס שם והגר זה גר צדק ובגר צדק לא שייך לומר דסד"א התורה חסה וכו' ועוד דאפי' לפי יסודו דסד"א התורה חסה עדיין אין מזור לקושית הרה"מ דכיון דאיכא ל"ת מה ס"ד איכא דהתורה חסה וכתב הרה"מ עוד וז"ל ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד וכו' עד כאשה עכ"ל וי"ל דלפי דבריו טעמא דלא מוקמינן קרא לעשה משום דאיכא גזרה שוה דלה לה וא"כ בש"ס דתניא והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עדיין לוקמא בגר תושב וקרא חד לעשה וקרא חד לל"ת כמו שנראה מהמקראות סדר משפטים וסדר ואתחנן ועיין בזה שכתב הרה"מ דאין מזהירין מן הדין בעשה וכמ"ש בחידושי הלכות ביאת מקדש פ"ג ה"ח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
לפיכך וכו'. מלשון לפיכך שכתב רבינו נראה מדבריו דמשווי שביתת בהמתו למחמר בהדי הדדי ואם במחמר יש אזהרה בכל שביתת בהמה הוא בכלל אזהרה לפי הבנת הה"מ והוא העיקר והתוס' בר"פ במה בהמה כתב דשביתת בהמה הוא רק עשה דלמען ינוח ומחמר הוא בלאו והתוס' ורבינו פליגי בזה והלבוש באו"ח סימן ש"ה כתב דשביתת בהמה הוא בכלל אזהרה והא"ר השיג שם עליו מדברי התוס' ורבינו פה. ול"נ דאדרבה דהלבוש דייק כן בדברי רבינו כמ"ש וכ"מ בדברי הר"ן שהביא הכ"מ ה"ג ונ"מ אי אמרינן שביתת בהמה גם ביו"ט אסור דאי אמרינן דשביתת בהמה אינו אלא עשה דלמען ינוח האי קרא לא נאמר אלא בשבת כדמשמע בירושלמי פ"ק דביצה משא"כ אי שביתת בהמה בכלל אזהרה דל"ת כל מלאכה גם גבי יו"ט הוא בכלל ל"ת כל מלאכה דלמידין משבת ושיטת רמ"א באו"ח סימן רמ"ו ס"ג דאין שביתת בהמה ביו"ט וביש"ש חולק י"ל דפליגי בזה וראי' מהירושלמי שהביא היש"ש יש לדחות די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד בבבלי דמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת ולדידיה ודאי דאין לחלק בין שבת ליו"ט. ודע דהרע"ב בפ"ק דשבת במשנה דאין שורין דיו כתב טעם שביתת בהמה בשבת משום צער ב"ח ועי' בשו"ת צ"צ בק"א מ"ש הרע"ב הוא נובע מהמכילתא והוא בתוס' פ' כל כתבי דף קכ"ב וכתב שם כיון דמשום צער ב"ח הוא אין חילוק בין שלו לשאינו שלו וא"כ אינו מועיל הפקר ע"ש. ודבריו צ"ע דשביתת בהמה דודאי אין כאן איסור תורה כ"א בבהמה שלו כדמוכח בגמ' ע"ז דף ט"ו ובר"ן שם מפורש כן להדיא שכתב ליישב קושית התוס' הא דנקט הגמ' משום מחמר ולא נקט שביתת בהמה משום דבשביתת בהמה אינו מוזהר כ"א על שלו משא"כ במחמר אחר בהמתו מוזהר גם על של חבירו ואף בזה כל הפוסקים חלקו עליו דגם במחמר לא מוזהר כ"א על בהמה שלו דהא כתיב שורך משמע דשורו בעינן וע"ש בצ"צ סימן ל"ה מ"ש שם שהורה לתושבי עירנו פה ק"ק נ"ש אשר יש מהם מחייתם שמחזיקים סוסים ועגלות ומוליכות משאות למרחוק בשכר ויש להם נכרים שכירי חודש על איזה אופן שלא יהיה איסור שביתת בהמתו והורה להם לאסור בכל ענין ע"ש שהאריך. ובאמת יש להזהיר העם ע"ז ואין לסמוך על מ"ש הרז"ה בפ"ק דע"ז איכא מ"ד ביום ה' בסתם מותר להשכירן ולהשאילן מ"ד אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתם ולא אמרו אלא בע"ש אבל בה' מותר שכבר סתר הרמב"ן שם דבריו ודבר זה מוכח בכ"ד דאין מקום להתיר בזה דהרי אסרו מכירה בכל ענין משום גזירה דשו"ש בפרט אם אמרי' הטעם משום צער ב"ח אינו דומה לשביתת כלים ואין להתיר כ"א באופנים המוזכרים בש"ע או"ח בסי' רמ"ו ע"ש:
ד׳
ומותר למכור להם סוס וכו'. רבינו פסק כריב"ב אע"ג דכתב הבית יוסף ביו"ד סימן קנ"א בשם ספר התרומה דהאידנא דרך הסוסים לחרוש בהם ולנהוג עגלות וא"כ אזדא ליה טעמיה דריב"ב מ"מ כיון דהם לא גזרו בזמנם אפשר להקל בזמן הזה המכירה:
ה׳
מקום שנהגו שלא למכור וכו'. הה"מ העתיק טעם הרביעה ומדברי רבינו שהביא פה דין זה גבי איסורי שבת משמע דמטעם איסור שבת הוא דגזירה דקה אטו גסה ועמ"ש בזה בש"י במס' פסחים ר"פ מקום שנהגו:
ז׳
ואפי' מציאה וכו'. עי' ש"ג ר"פ מי שהחשיך ובא"ר או"ח סי' רס"ו אות ה':
ח׳
שכל שמירה מעולה וכו'. דלא כחנני'. ורבינו נקט שמירה מעולה להורות בא דפרה המורדת או במוליכה מעיר לעיר מוסרה לא הוי משאוי כדאמרינן בגמ'. ועי' מה שאכתוב בזה בס"ד בפ"א מה' פרה ועי' בהגהות אשרי פ' במה בהמה:
י׳
במרדעת. עי' הה"מ מה שהביא בשם הרשב"א מן הירושלמי ועמ"ש בזה בש"י שבת דף י"ח ד"ה תיפתר:
י״ג
מרדעת וכו'. גרסינן בירושלמי פ' במה בהמה דף י"ח תני יוצא הוא החמור באוכף שלו בשביל לחממו. ונ"ל דהך ברייתא אתיא כרשב"ג בבלי דף נ"ג ע"א רשב"ג אומר אף באוכף בזמן שהיא קשורה לו מע"ש אבל פליגי עלי' דלא הותרה אלא מרדעת אבל אוכף לא ובזה מיושב דברי הטור או"ח בסי' ש"ה ומה שנתקשה עליו בק"ע ועמ"ש בזה בש"י, ועי' במס' ב"מ כ"ז ע"ב אוכף מסקב ליה לחמרא ומש"ה אין רגילין להניח אוכף וא"כ שפיר מחמירי' באוכף דהוי משא ושביתת בהמה הוא איסור מידי דהוה אמשא כדמשמע מדברי רבינו בפרקין ועי' בפ"י בר"פ במה בהמה בד"ה במה בהמה שכתב דשביתת בהמה שהיא מה"ת דוקא כגון חרישה טחינה וכיוצא בה אבל בהוצאת משא אינו אלא מדרבנן ולא משמע כן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
במגיד. והרמב"ן ז"ל סבר בדעת רבינו כו'. נ"ב בספר המצות שורש י"ד ועיין לשון רבינו לקמן בהלכות קרבן פסח פ"א הי"ט עיי"ש ודו"ק.
ה׳
מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה כו' יעוין פרק מקום שנהגו ולפלא דהפסיק בין מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח למקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים בהך דמכירת בהמה דקה [ועיקרה פ"ק דעו"ג יעו"ש] והנראה משום דרב הוי אמר מקומות מקומות היינו במקום שהעכו"ם חשודין על הרביעה אין מייחדין ואין מוכרין להם בהמה דקה ובמקומות שאין העו"ג חשודין מייחדין ומוכרין להם בהמה דקה א"כ לפי זה ההולך ממקום שאין מוכרין בה"ד למקום שמוכרין בה"ד לא שייך לומר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון דהעו"ג כאן אינן חשודין על הרביעה לזה תני בתר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם להשמיענו דטעמא דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר אלא שגזרו במקום הזה דקה אטו גסה דלמלאכה מזדבנא ומשום שבת. לכן אם יצא ממקום שאין מוכרין למקום שמוכרין אסור משום חומרי מקום שיצא משם. ולכן הדר בי' רב משום משנתינו דמוכח דלא תלי' בהעו"ג הדרין שם ודו"ק.
ז׳
ואפילו מציאה כו'. נ"ב ע"ז דף ע' ועיין באורי הגר"א. מהלך בה פחות פחות מד"א. לשיטת רבינו ניחא הך דשקיל וטרי בעירובין ק"ג אם התירו שבות דמקדש במדינה יעו"ש ותימה דלא מייתי הך דהתירו גבי מצאן כריכות וצבתים שמביאן פחות פחות מד"א אלמא דהתירו שבות דמקדש במדינה ועיין תוספות שעמדו בה ולפי שיטת רבינו א"ש דשבות זה התירו משום פסידא ואף ברווחא דאתי לידי' ובלא אתא לידי' אם אינו יכול להחשיך ג"כ מביא פחות פחות מד' אמות א"כ לא גרע המוצא תפילין מאילו מצא דבר הרשות כיס מעות וכי"ב רק דבתפילין סד"א דבהיל אפ"ה התירו לו חכמים משום בזיון של תפילין אבל לא שייך ע"ז התירו שבות דמקדש וזה ברור ודו"ק.
ח׳
וסוגר לכלב. נ"ב ירושלמי סוף פרקין מפורש.
י״א
ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן. בירושלמי פירש טעמא מפני שעושה חריץ, פירוש כשהבהמה הולכת עושה בעגלה חריץ בקרקע והוי חופר בקרקע דהוי תולדה דחורש. ורש"י פירש דכולהו משום דלמא נפלי ואתי לאתויי ובאמת בירושלמי על משנה דכל בעלי השיר נמשכין בשיר פריך ואינו עושה חריץ. פירוש דכשהסוס נמשך בשיר אז עושה ברגליו חריץ בקרקע והוי חופר תולדה דחורש ומשני כר"ש דמתיר דבר שאין מתכוין ומותר לגרור ספסל אעפ"י שעושה חריץ יעו"ש. ובגמרא דילן לא נזכר זה. ונראה דתלמודין לטעמי' דמסיק בסוף פרק מי שהחשיך דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר וא"כ הכא דהוי חופר כלאחר יד ע"י העגלה או ברגלי הבהמה פטור אבל אסור לכן בבהמתו שרי ומשו"ה צ"ל טעמא דדלמא נפיל ואתי לאמטויי וכי"ב. ואין לומר דדוקא בהוצאה אמרו בשבת דבהמתו מותר כל שבחבירו פטור ולא בשאר מלאכות. זה אינו דהא אשכחן דאביי גזר גזירה לגזירה במלאכת הוצאה בפ"ק גבי משנה דלא יצא החייט במחטו ועיין בתו' שביארו דווקא בהוצאה משום דמלאכה גרועה הוי גזר ולא בכל מקום. ואולי י"ל משום דעיקר לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך קאי על מלאכת חרישה שלא יחרוש אדם ע"י בהמה והיא מלאכה שהאדם ובהמה שותפין בה וחייבין עלי' מיתה ולכן הוי לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו"ש רבינו ריש הפרק ובהרב המגיד שם לכן בשעושה אותו חריץ אף אם באופן שהוא בחבירו פטור אבל אסור, אסור ג"כ בבהמתו ולא סתרי הירושלמי עם הבבלי כלל ודו"ק. או כמוש"פ רבינו שאסור לו להנהיגה בקול כ"ז שהכיס עלי' אף דלא עבדא עקירה והנחה והכא דרך להנהיגה בקול ובפרט כשמושך אותה בשיר ועיין פרק אלו דברים דפריך והא מחמר כו' ועיין תוספות שם ולפי דברי רבינו א"ש דאסור לחמר בקול יעו"ש ודו"ק. ולפי מה שכתבנו הטעם דמלאכת חורש עיקרה ע"י בהמה לכן אסרו בה אף שבחבירו הוא פטור א"ש מה דכיילא המשנה הך דלא בעגלה עם זוג פקוק דשרי' בחצר וכן מרדעת דמייתי בירושלמי דמטייל הוא בה בחצר. ולכאורה הלא גם בחצר עושה חריץ והו"ל לאסור לטעמו של הירושלמי אכן לפי מה שביארנו א"ש, דחופר בשדה חייב משום חורש. ובמקום דאינו מועיל לזריעה כמו בחצר ובית חייב משום בונה וכמו דאמרו פרק כלל גדול היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה וכן פירש"י גבי חופר בביצה ח' ובחגיגה י' דבבית חייב משום בונה יעו"ש וכן בירושלמי פרק הבונה הלכה א' קנה של ציידין למה הוא פטור מפני שהוא מלמעלן למטן [ואין דרך בנין בכך] התיבון הרי חופר בחולות הרי מלמעלן למטן ואת אמר חייב כו' הרי דחופר משום בונה. ובזה כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה לכן יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן בחצר דגבי בהמה לא גזרו חצר אטו רה"ר יעוין בתו' דף נ"ג ד"ה מהו ליתן כו' ול"ש כאן לאסור להנהיג בקול שמצד שהוא מנהיגה ומחמר ע"ז אינו מכוין כלל שתעשה חריץ משא"כ גבי כשהניח כיסו עלי' שמכוין על זה שתוליך הכיס שלו וכן בריש פרק אלו דברים שתוחב הסכין בשערה ומכוין לזה, וזה ברור ודו"ק. וראיתי להמקו"ח בהלכות שבת שעמד דלהוציא ע"י ב' בהמות יהא בכלל שבחבירו פטור בבהמתו מותר. וזה בדותא. דכמו דאמרו בירושלמי גבי מושיט בכל אתר את אמר ע"י שנים פטור וכאן אמרת חייבין. ומשני שכך היתה עבודת הלויים כן הכא גבי הוצאה דמשכן דהיו ארבע עגלות ושמונת הבקר והיתה הוצאת העגלה ע"י שני בקרים חזינא דכן אורחייהו דבהמות לשאת שנים במשא ולא שייך לפטור משום שנים שעשאוהו וכד ניים ושכיב אמר להא מלתא.
י״ב
ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן. אף דרצועה שבין קרני' לנוי אסור התם הוא לנוי בעיני האדם אבל כאן היפוי הוא בשביל הבהמה שלעיני הבהמות יפין הן ולכך הנקבות מזדקקות להן מפני יופין ולכן פירשו בגמרא מאי משמע דהאי לבובין לישנא דקרובי הוא דכתיב לבבתני אחותי כלה ולכן כיון שבזה מתיפין הן לעיני הבהמות שפיר יוצאות בזה, אבל מה דהוי לנוי בעיני אדם אסור לה לצאת ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
לפיכך המחמר אחר בהמתו כו'. עי' בר"ן ע"ז וברש"י שם ד' ט"ו ע"א אך באמת נ"ל להיפך דהנה עיין בירושלמי פ"ח דכלאים ה"ב מה שהקשה שם על הנהיגה בקול לוקה מהך דהיתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ומחלק בין היכא שלדעתה היא מהלכת ובין בע"כ דאז הוה מעשה ועי' קדושין ד' כ"ב ע"ב ותוס' ב"מ ד' מ"א ע"א ד"ה דיקא נמי ג"כ כזה דמחלק בין היכא שהבהמה מכרת קולו ע"ש ועי' קדושין ד' כ"ד ע"ב גבי אדם דבר דעת ע"ש ועי' ב"ק ד' נ"ג ע"א גבי נפל לפניו מקול הכריה ורשב"ם ב"ב ד' צ"ג ע"א ד"ה ומשני התם ועי' תוספתא ב"ק פ"ו דמבואר להדיא דגם בבהמה המבעית פטור ע"ש אך יש לחלק בזה וי"ל דגבי בהמת חבירו אם מחמר חייב חטאת דהוה מעשה כיון דבע"כ היא מהלכת רק בבהמתו אז פטור ועי' מה שכתבתי בזה בהל' כלאים פ"ט ה"א ע"ש. והנה נ"ל דהעשה למען ינוח שייך אף למ"ד דחי נושא את עצמו זה רק בלאו דמחמר דשם הטעם משום מלאכה אבל העשה לא הוה משום מלאכה רק משום ניחא ועי' ברש"י שבת ד' צ"ד ע"א ד"ה מתיר ולכך אמר שם מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבים עליו חטאת ע"ש ברש"י ע"ז ד' ט"ו ובר"ן שם ועי' תוס' מנחות ד' ס"ח וד' ה' אם גזרינן משום עשה ועי' תוס' שם ד' כ' ע"ב ד"ה נפסל ע"ש ועי' בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב שניא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמותו ע"ש אף דאדם רוכב עליו ועי' שבת ד' קנ"ג ע"ב ועי' ברש"י ריש נזיר דמשמע דאיסור זה דשביתת בהמתו לא מקרי שהוא עובר האיסור רק איסור ע"י בהמתו הוא, וזה ר"ל הירושלמי שבת פ"ה ה"ב שאין לבהמה משאוי בשבת ועי' תוס' שבת ד' נ"ג ע"ב ד"ה כאן לייבש מה שהקשה על רש"י ובזה א"ש דצריך שיהיה המלאכה לגוף הבהמה ועי' בירושלמי פסחים פ"ד ה"ג תמן הוא מתחייב ברם הכא היא מתחייבת וגם נ"מ דלא יהיה בזה מומר לחלל שבתות ועי' פסחים ד' ס"ו ע"ב בתוס' ד"ה הנך ע"ש דמקרי שבות בהמתו ועי' עירובין ד' ל"ו ע"א ברש"י ד"ה קסבר ר"י תחומין דרבנן ע"ש דתחומין ג"כ לא מיקריא מלאכה ועי' תוסי' יומא ד' ס"ז ע"א ד"ה חולק לשון עוד נ"מ דהנה בשבת ד' פ"א אמרי דאין בהמה מרגשת פחות מעשרה זוז ועי' ביומא ד' מ"א ע"ב כובד כו' וא"כ י"ל דאין חייב משום משא רק בשיעור זה ועי' בירושלמי ביצה פ"ה בכובש כבדו לשון אך שם י"ל דהוה של הקדש ואין בו מצוה שביתת בהמתו דלא הוה שלו ועי' מש"כ המפרש לקמן פ"ג מהל' קידוש החודש ה"ד ע"ש:
ד׳
ומותר למכור להם סוס כו'. עי' בה"ה אך זה אינו כמ"ש לעיל פי"ח ה' ט"ז ע"ש: ומותר למכור להם פרה כו'. ולא פסק כר"ה דאמר סתמא לשחיטה זבנה משום דלא גרע מבהמה דקה ור"ה היה במקום שנהגו למכור בהמה דקה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש דע"ז שם ויהיה נ"מ לענין אם קונסין אותו גבי פרה ועי' תוס' בכורות ד' ב' ע"א ד"ה קונסין ועי' ירושלמי פסחים פ"ד ובע"ז מבואר דקונסין למנהג ועי' ב"ב ד' ע"ח ע"א בהך פלוגתא אם סתם חמור לרכיבה קאי או למשאוי קאי ועי' ב"מ ד' ע"ט ע"ב ופסחים ד' ג' ומגילה ד' ט' ע"א ע"ש ועי' מש"כ רבינו בהל' בכורים פרק י"ב ע"ש: ושוחט אותה בפניו כו'. כן מבואר בתוספתא פ"ב דע"ז ועי' תוס' פסחים ד' כ"ט ע"ב ע"ש:
ז׳
ואפילו מציאה שבא לידו כו'. עי' ע"ז ד' ע' ועי' מו"ק ד' י"א ע"א אם זה מקרי דבר האבד ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ג ע"א ד"ה אי נמי שכתבו דה"ה גבי מתנה שייך ג"כ פסידא ועי' בירושלמי שביעית פ"ט ה"ט מה דמחלק שם בין מציאה לירושה ע"ש ועיין ב"מ דף ס"ז ע"א גבי מחשבינן משטרא לשטרא ע"ש:
י״ד
כשם שאדם מצווה כו'. עי' במגיד משנה מש"כ בשם הראב"ד ז"ל דהיכא שהוא בר עונשין אין רבו מוזהר עליו עי' גיטין ד' מ"ד ע"א גבי מכרו חוץ משבתות ויו"ט מהו ע"ש ושם קאי על עבד גמור משמע משום דהוא מוזהר עליו על זה ועי' רש"י יבמות ד' מ"ז ע"ב ד"ה אבל עבד דמשמע שם ג"כ כשיטת רבינו דהנה באמת גבי עבד תושב אם מותר למוכרו לעכו"ם כיון דליכא טעמא דגיטין ד' מ"ד דמפקיע מן המצות ומה דמבואר ביבמות ד' מ"ח ע"ב דהלוקח עבד מן העכו"ם כו' דחוזר ומוכרו לעכו"ם שם י"ל דכיון דאסור לקיימו לכך מותר למוכרו וגם י"ל דלכך דקדק שם הלוקח עבד מן העכו"ם משום דאז לא קנה קנין גמור רק במילה וטבילה כמבואר לעיל ד' מ"ו אבל בלוקח עכו"ם גופא אז י"ל דאסור משום דקנה לגופו ובאמת נ"ל דהך דאמר שם ד' מ"ח ע"א דלוקח עבד מן העכו"ם צריך לקבל זהו ג"כ משום זה דכיון דאין לו קנין הגוף אינו יכול לגיירו בע"כ רק צריך לקבל הגירות אבל כיון שהוא עבדו ויש לו בו קנין הגוף שפיר יכול לגיירו בע"כ וא"צ דעתו כלל וכן מוכח בירושלמי פ"ח דיבמות וא"כ ה"ה לוקח עצמו דקיי"ל דקנה ליה מה"ת אז שפיר יכול לכופו ע' בירו' רפ"ז שם דלא משמע כן ובאמת נ"ל דאף דקיי"ל דעבד ערל אסור לאכול בתרומה עד שימול זה רק אם אין בו קנין הגוף אבל אם יש בו אז הוה כבהמתו עי' גיטין ד' י"ב ע"ב והא דאמרינן בירושלמי דיבמות פ"ח דהלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם ע"מ שלא למולן אפילו מלן לא יאכלו התם ג"כ משום זה דמן העכו"ם לא קנם קנין גמור בלא מילה וטבילה לשם עבדות וכיון דלקח ע"מ שלא למולן שוב המילה של אח"כ הוה רק גדר גירות לא גדר עבדות דקנין הגוף. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' ביבמות ד' מ"ח ע"א בד"ה אלא עבד מריב"ל אריב"ל אהך דדף מ"ח ע"ב דהא יכול למולו בע"כ דשם כיון דלא קנה אותו קנין הגוף אינו יכול למולו. ועי' בתוספתא פ"ד דע"ז גבי גר שנפלו לו עבדים דאסור למוכרן לעכו"ם אף דהם עדיין נכרים אך זה תליא אם נכרי יש לו קנין בעכו"ם לגופו עיין גיטין ד' ל"ח ע"א ונזיר ד' ס"א ע"ב ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' עבדים פ"ט ה"ה דאם מכרו לישראל גופו קנוי והנה גבי גר דמה"ת אינו יורש הוה גדר מכירה והוה שלו ובאמת לפי המבואר בנזיר ד' ס"א י"ל דגם בנים שלו אף אם הם עכו"ם אינם יורשים את העבדים ועי' ב"ק ד' קי"ג ובאמת הא דאמרינן בע"ז ד' י"ג ע"ב עבד ישראל לא קמבעי לי עבד עכו"ם מאי ר"ל ג"כ עבד ישראל היינו שמל וטבל לשם עבדות ועכו"ם ר"ל עכו"ם תושב ועי' מש"כ רבינו ז"ל לעיל פ"ט מהל' ע"ז הל' י"ד ובהל' ערכין פ"ח ה"ט ע"ש. אך לפי"ז היכי אמר שם דעובר עליו משום וינפש ועי' מה שכתבתי לקמן: שם. עיין במגיד מש"כ בשם הרמב"ן אך לכאורה זה רק אם קנה קנין הגוף דהיינו אם הוא עצמו נמכר לו והגמ' דשם י"ל דזה תליא בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא ואנן ס"ל דלא הוה כקנין הגוף ועי' חולין ד' קל"ח ע"א ובכורות ד' ב' ע"ב ועי' תוס' יבמות ד' ס"ו ע"א דבעבדים גבי תרומה אזלינן בתר קנין הגוף ע"ש ובאמת נראה דאף זה שאסור לקיים עבדים שאינם מולין זה רק אם יש לו בהם קנין הגוף אך מדברי הגמ' לא משמע כן וגם לענין דמעכב מילת עבדיו גבי קרבן פסח י"ל ג"כ כן רק אם יש לו בהם קנין הגוף אך לפי"ז יקשה לר"א דס"ל ביבמות ד' מ"ו דגם לוקח עכו"ם עצמו לא קנה רק בכספו וטבילה א"כ היכי משכחת לה אם סבירא לן דמילה וטבילה מעכבין גבי גירות מסתמא גבי עבדות ג"כ לא קנה עד שיעשה שתיהם אך י"ל דלא דמי ודי בטבילה לחוד גם י"ל דאתיא כמ"ד דדי לגירות בטבילה לבד ועי' שבת ד' קל"ה ע"ב בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה ע"ש בתוס'. אך בס' פרדס הגדול לרש"י ז"ל סימן צ"ח פסק דשפחות מותר לקיימן והטעם דבלא טבילה אין בהם קנין הגוף כלל וס"ל כהך דפריך רב אחאי הנ"ל ועי' מה דפליגי רבינו ז"ל עם הראב"ד ז"ל בהל' ק"פ וכבר כתבתי בזה. אך י"ל דמשכחת לה כשיש לו עבדים שנולדו משפחתו שטבלו והם לא נימולו עדיין ובהם יש להם קנין הגוף ואלו מעכבין בק"פ ועי' תוס' יבמות ד' ע' ע"ב ובמכילתא:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי וכו' פטור. לפי דעת ה"ה לשון פטור הוא זר עד מאד שהרי רבינו כתב בפ"א שבכ"מ שיאמר פטור אסור מדברי סופרים ולפי דעת ה"ה הרי עובר בלאו ואיסורו איסור תורה אלא שאינו לוקה ופירוש פטור ממלקות ולא הל"ל אלא אינו לוקה כמ"ש לעיל. אבל לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדברי רבינו ניחא אומרו לפיכך המחמר אחר בהמתו וכו' כלומר מאחר דאהוצאת המשאוי בשבת אינו לוקה משום הכי ג"כ אינו לוקה שאם היה איסור מלקות משום מקרא הכא ג"כ הוא לוקה דהרי הוציא משאוי וכ"ש הוא הכא דהיא מלאכה שהאדם והבהמה שותפין שיהיה חייב מלקות:
ד׳
ומותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו וכו'. כתב ה"ה ועוד מ"ט דרב הונא וכו' לפי הנראה היינו קושיא דלעיל ומאי ועוד וי"ל דה"ק אפילו תאמר שיש חילוק בין טבח לקונה בפירוש לכך וטבח עדיף מ"מ הלשון דאמר אימור לשחיטה זבנה לא אתי שפיר דאפילו לשחיטה זבנה בפירוש לא סגי אלא טעמא לא הוי אלא משום דהוא טבח והיה לו לומר טבח הוא לשחיטה זבנה:
י״ד
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו'. כתב ה"ה ואם לעונשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין וכו'. קשה דא"כ בלא תעשה כל מלאכה וכו' קשה ג"כ לישתוק מעבדך דהרי השוה עבד לאשה מג"ש דלה לה מאשה וכ"ת שאני לא תעשה כל מלאכה דהוי לאו ואין מזהירין [מדין ג"ש] אבל איסור עשה ילפינן ומש"ה פריך ואם לענשו בעשה וכו'. הא ליתא חדא דאף על גב דמדין ק"ו אין עונשין מדין ג"ש עונשין. ועוד דא"כ מאי הקשה הוא עצמו למטה להרשב"א ז"ל באומרו ואני אומר אין מזהירין מדין ק"ו הא הרשב"א לא הוקשה אלא מעשה דהיינו וינפש בן אמתך דלישתוק מבן אמתך ולימא וינפש הגר דהיינו גר תושב וא"כ הרי עשה ילפינן מן הדין כמ"ש הוא עצמו כאן דבודאי הרשב"א מעשה הוקשה לו אשר בשעריך דלא תעשה כל מלאכה לא הוקשה להרשב"א דהא בגר צדק איירי כמו שמפורש בברייתא וצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק כ׳

א׳
אסור להוציא משא מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו' אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף דכתיב וכל בהמתך וריבה הכל אפילו עופות מדהוה ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות ואם הוציא על הבהמה אפילו שהוא מצווה על שביתתו אינו לוקה לפי שאיסור המיוחד בה בא מכלל עשה ולפיכך אפי' נשתתף הוא במלאכת בהמתו כמו המחמר אחר בהמתו והיה עליה משאוי פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה מה ע"ז לא מחייב חטאת עד דעביד מעשה בגופיה דכתיב לעושה בשגגה הכא נמי בעינן דליעבד מעשה בגופיה והא לא קעביד אלא דיבור בעלמא שמנהיגה בקול הרי דבשוגג לא מיחייב חטאת וכל דבשוגג לא מיחייב חטאת במזיד לא מיחייב סקילה דכתיב לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה דהיינו מזיד ואית בה סקילה ובשבת נמי לא כתיב סקילה אלא בדבר שחייבים על שגגתו חטאת דהיינו מקושש עצים והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך ואף על גב דחטאת וסקילה לא מיחייב הוה ליה חייב מלקות דלא אמרינן דהוי לאו שאין בו מעשה ולא לילקי דכשמנהגין בקול על ידי קול הנהגתו נעשה מעש' הליכת הבהמה ולא היא דלאו זה לאו למלאכת הבהמה בלא סיוע אדם קא אתי אלא למלאכות שהאדם שותפין בהם דכתיב אתה ובהמתך שעל ידי שניהם נעשת המלאכ' כגון מחמר אחר בהמתו שהיא טעונה וכגון החרישה שנעשה על ידי שניהם וכיון שכולל לאו זה של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך דבר שהעושה אותה במזיד נהרג עליה כמו בחרישה אפילו בשאר מלאכות הבהמה אף על פי שהאדם שותף בהם כמו מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת בית דין שהוא החרישה עם הבהמה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו דעיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות א"כ יש איסור עשה במלאכת הבהמה עצמה אפילו בלא סיוע ואיסור לאו בלא מלקות כשמסייעה כגון מחמר וכדאמר' ולפיכך אסור מדאוריתא לישראל להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי בשבת שהרי הוא מצווה על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו'.
ו׳
מי שמחשיך לו בדרך ולא היה עמו נכרי לשיתן לו כיסו דאין אדם מצווה על שביתת גוי והיתה עמו בהמתו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת ונוטלה מעליה קודם שתעמוד שלא תהיה שם עקירה והנחה דעקירה והנחה בעינן דומיא דידיה שאם היתה עקירה והנחה היה אסור מדאוריתא שהרי הוציא משא על הבהמה ואסור לו גם כן מדאוריתא להנהיגה בקול כל זמן שהכיס עליה שאם מנהיגה הרי הוא מחמר ואף אם היה עמו נכרי מותר מדאוריתא ורבנן הוא דגזרו כשיש נכרי שיתנוה לנכרי ואף מדאוריתא יכול להוליכה הוא עצמו פחות פחות מארבע אמות ואפילו יותר אם רץ בה וכשמגיע לפתח ביתו זורקה כלאחד יד קודם שיעמוד דלאו הנחה הוא כדאמ' לעיל.
ח׳
כל מידי דנטרתא יתירתא היא דאין דרך בחול כלל הוי משוי ואסור בשבת בכלל למען ינוח שורך וגו' והוא דהניחה בשבת ויצאה לרשות הרבים ועמדה דהוי עקירה והנחה.
י״ד
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמו עושין מצוה עלינו לשומרם ולמונעם מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח וגו' וינפש בן אמתך והגר ואף על גב דהאי קרא בעבד ערל מוקמי ליה בפ' הערל והרב ז"ל הביאו לעבד מל איפשר דמשום דעבד מה שעושה לדעת עצמו הוא עושה הוה אמינא דדוקא לעשות מלאכתו של ישראל מדעת ישראל הוא דאסור העבד אבל לעשות מלאכת רבו שלא לדעת רבו אלא לדעתו הוה מותר לכך מייתי מהאי קרא דאקשיה לעבד ערל לבהמה מה בהמה בין לדעתה בין שלא לדעתה דהא לית לה דעת אסור למעבד בה מלאכה אף עבד ערל כן ומינה יליף עבד מל דכתיב בקרא אחרינא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והאי קרא הוא מצוה על רבו אבל העבד עצמו הרי הוא מוזהר שלא יעשה שום מלאכה מלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך וגו'. עבד ואמה שאנו מצווים על שביתתם הם שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קבלו עליהם שבע מצות בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול דאינן חייבין אלא על שבע מצוות ורבם גם כן אינו חייב שישביתם אלא ממלאכתו בין לדעתו בין מדעתם. ואין מקבלין גר ותושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב מעבד עברי כדילפינן במצות מילה ומה זה שכתב הכתוב והגר דאלו בגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא ככל ישראל א"כ במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקוטו של ישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת בין לדעתו בין שלא לדעתו אבל לעצמו עושה דאינו בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך אלא עבד שמל וטבל שהוא אסור על כל מלאכה כישראל ולא נשנה בלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך אלא להזהיר רבו עליו. והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק כ׳

ו׳
היתה עמו בהמה מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת כו' ואסור לו להנהיגה. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דאמרינן מניחו עליה כשהיא מהלכת אין כוונת הגמ' להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה ודלא כהרשב"א שכתב דבכהאי גוונא שמניחו עליה כשהיא מהלכת דבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר ואפי' מחמר ומנהיגה. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמר בפסחים (דף ס"ו) גבי ערב פסח שחל בשבת ושכח להביא סכין מערב שבת למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו. ופריך והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד הוא. והשתא קשה דהו"ל לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליה וכשהוא עומד נוטלו הימנה דכהאי גוונא שרי בריש מי שהחשיך והתוס' הרגישו בזה ולא תרצו כלום. ולפמ"ש רבינו אתי שפיר דהא לא שרי בכהאי גוונא אלא כשהוא אינו מחמר אחריה אבל כשהוא מחמר ומנהיגה אסור ומשום הכי לא הוה מצי לשנויי הכי אהא דפריך והלא מחמר ושוב מצאתי כן במג"א סי' רס"ו:
י״ד
עיין בדברי הרב המגיד והלח"מ בעניין עשה אי ילפינן מדין קל וחומר. ובעל הפמ"ג בס' שושנת העמקים כתב (כלל ז' וח') דלא ילפינן. ולא ראה מ"ש בס' שער המלך הלכות ביאת המקדש שהוכיח מסוגיא דמכות (דף ט"ו ע"א) דילפינן. ולי נראה דכן יש להוכיח ג"כ מסוגיא דיומא (דף ל' ע"ב) ואח"כ מצאתי שכ"כ בס' שיח יצחק. ויש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ"ק דקידושין (דף ל"ד ע"ב) דקאמר דלכתוב רחמנא במצה דנשים חייבות ולא לכתוב גבי הקהל ואנא אמינא טפילים חייבין נשים לא כל שכן הרי דהוה ילפינן לחייב נשים בעשה דהקהל מק"ו. וכך מבואר מפירוש רש"י בחגיגה (דף י"א ע"ב):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק כ׳

ג׳
אסרו חכמים למכור בהמה גסה לעכו"ם כו' ואם מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיו ומחזירה. וכה"ג כתב רבינו בפ"ח מהל' עבדים גבי המוכר עבדו כו' ושם כתב דאין קנס זה בח"ל וכדעת הגאון שהביא הרי"ף בפ' השולח, והב"י ביו"ד סי' קנ"א מביא בשם ר' ירוחם דה"ה גבי קנס דמכירת בהמה גסה ליכא בח"ל, אך בס' או"ת בריש ח"מ כתב דלדעת רבינו גם בח"ל והטעם דל"ד מכירת בהמה למכירת עבד דלא שכיחא וכדאיתא בגמ'. וי"ל לה"ר לסברא זו ממ"ש רבינו בפ"ד מה' גזילה גבי גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזהו דמשלם לכל א' וא' דמשמע גם בח"ל אע"ג דאין דנין ד"ק בח"ל אפילו דרבנן לדעת הגאון הנזכר אלא דגבי גזל דשכיחא שאני וכדאיתא בה' סנהדרין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת כ׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם