רמב״ם - הלכות שבת · פרק י״ט

ספר זמנים · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק י״ט

הלכה א׳

כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת. וְאִם יָצָא אִם הָיוּ כֵּלִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן שִׁרְיוֹן וְכוֹבַע וּמַגָּפַיִם שֶׁעַל הָרַגְלַיִם הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם יָצָא בְּכֵלִים שֶׁאֵינָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּגוֹן רֹמַח וְסַיִף וְקֶשֶׁת וְאַלָּה וּתְרִיס הֲרֵי זֶה חַיָּב:

הלכה ב׳

אֵין יוֹצְאִין בְּסַנְדָּל מְסֻמָּר שֶׁסְּמָרוֹ לְחַזְּקוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב גָּזְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא יֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לָצֵאת בְּאַבְנֵט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֲתִיכוֹת קְבוּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָכִים עוֹשִׂין. מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְכָל שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רָפוּי שֶׁמָּא יִפּל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיָבוֹא לַהֲבִיאוֹ:

הלכה ג׳

טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ הִיא וְאֵינָהּ מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה. וְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם מִתַּכְשִׁיטֵי אִשָּׁה וְאֵינָהּ מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם. וְאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם חַיָּבִין. וּמִפְּנֵי מָה הֵן חַיָּבִין וַהֲרֵי הוֹצִיאוּ אוֹתָן שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהוֹצִיא בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא טַבַּעַת הָרְאוּיָה לוֹ וְכֵן הָאִשָּׁה אֵין דַּרְכָּהּ לְהוֹצִיא בְּאֶצְבָּעָהּ אֶלָּא טַבַּעַת הָרְאוּיָה לָהּ. מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים נוֹתֵן הָאִישׁ טַבַּעְתּוֹ לְאִשְׁתּוֹ לְהַצְנִיעָהּ בַּבַּיִת וּמַנַּחַת אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעָהּ בְּעֵת הוֹלָכָה. וְכֵן הָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת טַבַּעְתָּהּ לְבַעְלָהּ לְתַקְּנָהּ אֵצֶל הָאֻמָּן וּמַנִּיחַ אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ בְּעֵת הוֹלָכָה עַד חֲנוּת הָאֻמָּן וְנִמְצְאוּ שֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁדַּרְכָּן לְהוֹצִיאָן וּלְפִיכָךְ חַיָּבִין:

הלכה ד׳

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתַּכְשִׁיטֶיהָ גְּזֵרָה שֶׁמָּא תּוֹצִיאָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְהַרְאוֹת לְחַבְרוֹתֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת תָּמִיד. וְאִם יָצָאת בָּהּ פְּטוּרָה. אֲבָל הָאִישׁ מֻתָּר לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵרָאוֹת. וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּטַבַּעַת כְּלָל:

הלכה ה׳

אִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה בְּמַחַט נְקוּבָה חַיֶּבֶת וְהָאִישׁ פָּטוּר. וְאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה חַיָּב וְהָאִשָּׁה פְּטוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִתַּכְשִׁיטֶיהָ וְאֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּרְאֶה לְחַבְרוֹתֶיהָ. זֶה הַכְּלָל כָּל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתַּכְשִׁיטָיו וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ וְהוֹצִיאוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ דָּבָר חַיָּב. וְכָל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִתַּכְשִׁיטָיו וְהָיָה רָפוּי וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּפּל בִּמְהֵרָה וְיָבֹא לַהֲבִיאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת בְּתַכְשִׁיטִין שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁלֹף אוֹתָן וּלְהַרְאוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ נוֹפֵל וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהַרְאוֹתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. לְפִיכָךְ אֶצְעָדָה שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ בַּזְּרוֹעַ אוֹ בַּשּׁוֹק יוֹצְאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה דְּבוּקָה לַבָּשָׂר וְלֹא תִּשָּׁמֵט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ בִּרְצוּעוֹת הַקְּשׁוּרוֹת לָהּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁמָּא תַּחְלֹץ אוֹתָהּ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְתַעֲבִירָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְּצִיץ שֶׁמַּנַּחַת בֵּין עֵינֶיהָ וְלֹא בִּלְחָיַיִם שֶׁל זָהָב שֶׁיּוֹרְדִין מִן הַצִּיץ עַל לְחָיֶיהָ בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין זֶה בָּזֶה. וְלֹא בַּעֲטָרָה שֶׁל זָהָב שֶׁמֻּנַּחַת בְּרֹאשָׁהּ וְלֹא בִּכְבָלִים שֶׁיּוֹצְאִין בָּהֶן הַבָּנוֹת בְּרַגְלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסְעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ בְּתוּלֵיהֶן. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין לָצֵאת בָּהֶן בְּשַׁבָּת שֶׁמָּא יִפְּלוּ וּתְבִיאֵן בְּיָדָהּ:

הלכה ז׳

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּקַטְלָא שֶׁבְּצַוָּארָה וְלֹא בְּנִזְמֵי הָאַף וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיָּיטוֹן הַקְּבוּעָה עַל זְרוֹעָהּ. וְלֹא בַּכִּיס הַקָּטָן הֶעָגל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ שֶׁמֶן הַטּוֹב וְהוּא הַנִּקְרָא כּוֹבֶלֶת. וְלֹא בְּפֵאָה שֶׁל שֵׂעָר שֶׁמַּנַּחַת עַל רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת שֵׂעָר הַרְבֵּה. וְלֹא בְּכָבוּל שֶׁל צֶמֶר שֶׁמַּקֶּפֶת אוֹתוֹ סָבִיב לְפָנֶיהָ. וְלֹא בְּשֵׁן שֶׁמַּנַּחַת בְּפִיהָ בִּמְקוֹם שֵׁן שֶׁנָּפַל. וְלֹא בְּשֵׁן שֶׁל זָהָב שֶׁמַּנַּחַת עַל שֵׁן שָׁחֹר אוֹ אָדֹם שֶׁיֵּשׁ בְּשִּׁנֶּיהָ. אֲבָל שֵׁן שֶׁל כֶּסֶף מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין לָצֵאת בָּהֶן שֶׁמָּא יִפְּלוּ וּתְבִיאֵם בְּיָדָהּ אוֹ תַּחְלֹץ וְתַרְאֶה לְחַבְרוֹתֶיהָ:

הלכה ח׳

כָּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אָסוּר לוֹ לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה שֶׁל שֵׂעָר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהֶן לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. וְהַיּוֹצֵאת בִּצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיָּיטוֹן שֶׁאֵין בָּהּ בּשֶֹׁם כְּלָל חַיֶּבֶת:

הלכה ט׳

יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר הַקְּשׁוּרִים לָהּ עַל רֹאשָׁהּ מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין וְאֵינָהּ חוֹלַצְתָּן אִם אֵרְעָה לָהּ טְבִילָה עַד שֶׁנִּגְזֹר שֶׁמָּא תְּבִיאֵם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. בֵּין שֶׁהָיוּ הַחוּטִין שֶׁלָּהּ בֵּין שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין שֶׁל בְּהֵמָה. וְלֹא תֵּצֵא הַזְּקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה שֶׁשֶּׁבַח הֵן לָהּ וְשֶׁמָּא תַּחְלֹץ וְתַרְאֵם לְחַבְרוֹתֶיהָ. אֲבָל יַלְדָּה יוֹצֵאת בְּחוּטֵי זְקֵנָה. וְכָל שֶׁהוּא אָרוּג יוֹצֵאת בּוֹ עַל רֹאשָׁהּ:

הלכה י׳

יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטִין שֶׁבְּצַוָּארָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְאִם הָיוּ צְבוּעִין אֲסוּרִים שֶׁמָּא תַּרְאֶה אוֹתָן לְחַבְרוֹתֶיהָ. וְיוֹצְאָה אִשָּׁה בְּכָלִיל שֶׁל זָהָב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בּוֹ אֶלָּא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַחֲלֹץ וּלְהַרְאוֹת. וְיוֹצְאָה בְּצִיץ וּבִלְחָיַיִם שֶׁל זָהָב בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין בִּשְׂבָכָה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּלוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם:

הלכה י״א

יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר בְּאָזְנָהּ. וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר בְּסַנְדָּלָהּ. וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וַאֲפִלּוּ עָשְׂתָה לוֹ בֵּית יָד שֶׁאִם נָפַל אֵינָהּ מְבִיאָה אוֹתוֹ מִפְּנֵי מְאִיסוּתוֹ:

הלכה י״ב

וְיוֹצְאָה בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה. וְלֹא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. יוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים בְּקֵיסָמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן וּבִרְעָלוֹת שֶׁבְּצַוָּארָן אוֹ שֶׁבִּכְסוּתָן וּבָרְדִיד הַפָּרוּף וּפוֹרֶפֶת בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְיוֹצְאָה. וְלֹא תַּעֲרִים וְתִפְרֹף עַל הָאֱגוֹז כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ לִבְנָהּ הַקָּטָן. וְכֵן לֹא תִּפְרֹף עַל הַמַּטְבֵּעַ לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְאִם פָּרְפָה יוֹצְאָה בּוֹ:

הלכה י״ג

יוֹצֵא אָדָם בְּקֵיסָם שֶׁבְּשִׁנָּיו וְשֶׁבְּסַנְדָּלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם נָפַל לֹא יַחֲזִיר. וּבְמוֹךְ וּבִסְפוֹג שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ עֲלֵיהֶן חוּט אוֹ מְשִׁיחָה שֶׁהֲרֵי הַחוּט וְהַמְּשִׁיחָה חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָם מוֹעִילִין לַמַּכָּה. וְיוֹצֵא בִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וּבִקְלִפַּת הַבָּצָל שֶׁעַל הַמַּכָּה וּבְאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ בְּשַׁבָּת. וּבְאִסְפְּלָנִית וּמְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבְסֶלַע שֶׁעַל הִצִּינִית וּבְבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן הַשּׁוּעָל וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב. וּבְכָל דָּבָר שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה וְהוּא שֶׁיֹּאמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁהוּא מוֹעִיל:

הלכה י״ד

יוֹצֵאת הָאִשָּׁה בְּאֶבֶן תְּקוּמָה וּבְמִשְׁקַל אֶבֶן תְּקוּמָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן וּשְׁקָלוֹ לִרְפוּאָה. וְלֹא אִשָּׁה עֻבָּרָה בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁאָר הַנָּשִׁים שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתַפִּיל. וְיוֹצְאִין בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה. וְאֵי זֶה הוּא קָמֵעַ מֻמְחֶה זֶה שֶׁרִפֵּא לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם אוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ אָדָם שֶׁרִפֵּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בִּקְמֵעִין אֲחֵרִים. וְאִם יָצָא בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְכֵן הַיּוֹצֵא בִּתְפִלִּין פָּטוּר:

הלכה ט״ו

מִי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה יוֹצֵא בְּסַנְדָּל יְחִידִי בְּרַגְלוֹ הַבְּרִיאָה. וְאִם אֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה לֹא יֵצֵא בְּסַנְדָּל יָחִיד. וְלֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל. וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל רָפוּי וְלֹא בְּמִנְעָל חָדָשׁ שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם. וְאֵין הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ. אַנְקַּטְמִין שֶׁל עֵץ אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מִדַּרְכֵי הַמַּלְבּוּשׁ. וְאִם יָצְאוּ פְּטוּרִין:

הלכה ט״ז

יוֹצְאִין בִּפְקָרִיוֹן וּבְצִיפָה שֶׁבְּרָאשֵׁי בַּעֲלֵי חֲטָטִין. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן וּכְרָכָן אוֹ שֶׁיָּצָא בָּהֶן שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בָּהֶן מַעֲשֶׂה וְלֹא יָצָא בָּהֶן קֹדֶם הַשַּׁבָּת אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן:

הלכה י״ז

יוֹצְאִין בְּשַׂק עָבֶה וּבִירִיעָה וּבְסָגוֹס עָבֶה וּבַחֲמִילָה מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אֲבָל לֹא בְּתֵבָה וְלֹא בְּקֻפָּה וְלֹא בְּמַחְצֶלֶת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. הַכַּר וְהַכֶּסֶת אִם הָיוּ רַכִּין וְדַקִּין כְּמוֹ הַבְּגָדִים מֻתָּר לְהוֹצִיאָן מֻנָּחִין עַל רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְאִם הָיוּ קָשִׁין הֲרֵי הֵן כְּמַשּׂאוֹי וַאֲסוּרִין:

הלכה י״ח

יוֹצְאִין בְּזוֹגִין הָאֲרוּגִין בַּבְּגָדִים. וְיוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁל טִיט שֶׁבְּצַוָּארוֹ אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁמָּא יִפּל וִיבִיאֶנּוּ. הַמִּתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְקִפְּלָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן בְּיָדוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כְּנָפָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ אוֹ שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ אָסוּר. וְאִם קִבְּצָן לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּמַלְבּוּשָׁן מֻתָּר:

הלכה י״ט

הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב. אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּסוּדָר שֶׁעַל כְּתֵפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָה קְשׁוּרָה לוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ. וְכָל סוּדָר שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אָסוּר לָצֵאת בּוֹ. הָיְתָה סַכְנִית קְצָרָה שֶׁאֵינָהּ רְחָבָה קוֹשֵׁר שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְמַטָּה מִכְּתֵפַיִם וְנִמְצֵאת כְּמוֹ אַבְנֵט וּמֻתָּר לָצֵאת בָּהּ:

הלכה כ׳

מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁיֵּשׁ בְּשִׂפְתוֹתֶיהָ מֶלֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חוּטִין אֲרֻכִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נוֹי הַטַּלִּית מִפְּנֵי שֶׁהֵן בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן בֵּין הָיוּ בֵּין לֹא הָיוּ. לְפִיכָךְ הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחוּטִין חֲשׁוּבִין הֵן אֶצְלוֹ וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֶסְרוֹנָן וְיֵעָשׂוּ צִיצִית. אֲבָל טַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. שֶׁאֵין הַצִּיצִית הַגְּמוּרָה מַשּׂאוֹי אֶלָּא הֲרֵי הִיא מִנּוֹי הַבֶּגֶד וּמִתַּכְסִיסָיו כְּמוֹ הָאִמְרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִלּוּ הָיוּ חוּטֵי הַצִּיצִית שֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ מַשּׂאוֹי הָיָה חַיָּב הַיּוֹצֵא בָּהּ אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁאֵין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת דּוֹחָה שַׁבָּת:

הלכה כ״א

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּשַׁבָּת בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ. וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא גַּרְדִּי בָּאִירָא שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְלֹא שֻׁלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּצַוָּארוֹ. וְלֹא צַבָּע בְּדֻגְמָא שֶׁבְּאָזְנוֹ. וְאִם יָצָא פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֻמָּנוּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:

הלכה כ״ב

הַזָּב שֶׁיָּצָא בְּכִיס שֶׁלּוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כִּיס זֶה לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ בְּגָדָיו שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ:

הלכה כ״ג

הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹבְשָׁן כְּדַרְכָּן, מֵנִיחַ שֶׁל יָד בְּיָדוֹ שֶׁל רֹאשׁ בְּרֹאשׁוֹ וְנִכְנָס וְחוֹלְצָן בְּבַיִת וְחוֹזֵר וְיוֹצֵא וְלוֹבֵשׁ זוּג שֵׁנִי וְחוֹלְצָן עַד שֶׁיַּכְנִיס אֶת כֻּלָּן. וְאִם הָיוּ הַרְבֵּה וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְהַכְנִיסָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ הֲרֵי זֶה מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסָן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם הָיָה בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב וּלְשָׁמְרָן עַד הָעֶרֶב מִפְּנֵי הַכּוּתִים מְכַסָּן בִּמְקוֹמָן וּמַנִּיחָן וְהוֹלֵךְ:

הלכה כ״ד

הָיָה מִתְיָרֵא לְהַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי הַלִּסְטִים נוֹטֵל אֶת כֻּלָּן כְּאַחַת וּמוֹלִיכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיוּ בָּהֶן רְצוּעוֹתֵיהֶן וְהֵן מְקֻשָּׁרִין קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁוַּדַּאי תְּפִלִּין הֵן אֲבָל אִם לֹא הָיוּ רְצוּעוֹתֵיהֶן מְקֻשָּׁרוֹת אֵינוֹ נִזְקָק לָהֶן:

הלכה כ״ה

הַמּוֹצֵא סֵפֶר תּוֹרָה יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו. וּבַסַּכָּנָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם הָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מִתְעַטֵּף בְּעוֹר וְחוֹזֵר וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ וְנִכְנָס בּוֹ:

הלכה כ״ו

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ בְּיָדוֹ וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיא. וְחַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה שֶׁמָּא יִהְיֶה שָׁם דָּבָר שָׁכוּחַ וְיֵצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת. מֻתָּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה הוֹאִיל וְחַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו בְּכָל עֵת אֵינוֹ שׁוֹכְחָן. שָׁכַח וְיָצָא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מְכַסֶּה אֶת רֹאשׁוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ט

דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק י״ט ארוך במיוחד (7 קטעים, 35,920 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק י״ט במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ט

ג׳

טבעת שיש עליה חותם וכו'. הכי איתא בש"ס דף ס"ב תירצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים וכו' פעמים וכו' פי' ונמצא דדרך הוצאה בכך ואמטו להכי חייב ומש"ס זו תמה הרשב"א לעיל דף נ"ט ע"ב על מה שהביא משם רב האי גאון ור"ח וז"ל וכך אמרו הם ז"ל והדין כך הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי אלא מפני גזרה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה עכ"ל והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתירוצא למתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייב חטאת וכו' ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים וכו' ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ויש עליה חותם באיש מההוא טעמא עכ"ל. ואיכא מאן דפירש דבריהם הכי דאף דדברי רבא לא נאמרו לקמן אלא לתרוצא למתני' מ"מ שמעינן דהכי הוי דרך הוצאה ואמטו הכי מחייב חטאת בשל איש לאשה ושל אשה לאיש וא"כ בשל איש לאיש ואשה לאשה כיון דהכי הוי דרך הוצאה אסור ולא נכנסו דבריו באוזני וכי משום דדרך הוצאה בכך משו"ה לא יצא אדם בתכשיט שלו דהיינו מלבושו. ולענ"ד הכונה בדבריהם הכי דמשום דאמר רבא פעמים ופעמים אף אנו נאמר דגם האיש בשלו ואשה בשלה לא יצא דפעמים שנותנו אשה לאיש להוליכו לאומן ומשתלי ונשאר בידו בשבת וכיון דהותר בשלו לא יהיב דעתיה גם בשל אשתו וכן בשל איש לאשה שנותנו לה להניח בקופסא ומשתלי אצלה ואי הותר בשלה לא יהיב דעתה גם בשל בעלה ומתיא ליה ד' אמות ברה"ר כנ"ל איך שיהיה שמעינן מינה שדעת רב האי ור"ח לאסור לאיש בשלו ולאשה בשלה משום גזרה והיינו כסברת רש"י שפי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליה חותם חייב חטאת יש עליה חותם פטור אבל אסור ומן התימה על הרא"ש בשמעתין שאחר שהביא פי' רב שרירא ור"ח כתב אבל רש"י פי' וכו' והו"ל לשתף לר"ח עם רש"י וכן קשה גם על הר"ן יעו"ש.

ד׳

לא תצא אשה וכו'. אבל האיש וכו'. זו היא שיטת ר"ת הביאו הרא"ש בשמעתין דף ס"ב וז"ל ור"ת ז"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך [וכו'] והא דאמר עולא וחלופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וכ"כ התוס' בשמעתין וז"ל וחילופיהן באיש אומר ר"ת דאחיוב חטאת קאי עכ"ל ומן התימה על הר"ן דשקיל וטרי בדעת ר"ת והניחו בתימה איך אשתמטתיה דברי התוס' אלו.

ה׳

אשה שיצאת במחט נקובה וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד לעיל ה"ג שכתב שדעת רבינו כדעת הרי"ף והרא"ש בשמעתין הביא לשון הרי"ף זה ותמה עליו היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד וכו' יעו"ש ותמה מרן בב"י סי' ש"א עליו וז"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה וכו' עכ"ל פי' לפירושו שאין דרך האיש לצאת כן תחובה בבגדו בשום מחט ומחמת דביציאת בבגדו קאי נקט סתם אין דרך האיש לצאת בשום מחט לאפוקי מהרב ט"ז סי' זה ס"ק ה' שלא הבין כן ותמה על מרן יעו"ש.

כ״ג

המוצא תפילין וכו'. ואם היה בימי הגזרה וכו' מכסן. מלשון זה נראה שמפרש בש"ס כפירוש הב' שפי' רש"י שסיים שהוא עיקר ומפני הסכנה היא סכנת שמד וא"כ קשה דלפי"ז מכסן דמתני' קאי גם לרישא שלא יכניסם ג"כ זוג זוג ומדברי רבינו נראה דקאי דוקא לסיפא דכתב ואי היה בימי הגזרה שמתיירא לישב ולשומרן ומדברי רבינו בפי' המשנה נראה דקאי גם לרישא יעו"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ט

ב׳

בסנדל מסומר וכו'. במס' ביצה דף ט"ו ע"א אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו והתוי"ט שם תמה על רבינו פה שלא הזכיר דאסור לנעלו ולא כתב רק לא יצא בו, ונ' דעת רבינו דהנה הר"ן בשם הרשב"א דעתו דסנדל המסומר שלנו אעפ"י דלא דמי לסנדל שבימיהם אעפ"כ אסור וכ"מ דעת הרי"ף מדהעתיק דיני סנדל והרא"ש חולק בזה וכן בש"ע לא הביא דין סנדל המסומר וסובר רבינו דאף דמחמירים בסנדל שלנו אבל עכ"פ לנעלו מותר ומש"ה תנינן לא יצא דזה בכל סנדל המסומר אסור כנ"ל וסנדל שבימיהם לא שכיח:

ח׳

כל שא"ח. עי' מ"ש בזה מס' שבת בספרי ש"י דף כ' ד"ה מתניתא:

י״ד

בקמיע מומחה. ירושלמי אר"א אמר ר"י נאמן הרופא לומר רפאתי שניתי ושלשתי פ' דע"א נאמן באיסורין דרבנן וקמיע אף שאינו מן המומחה אין בו כ"א איסורא דרבנן כיון שהוא דרך מלבוש כמ"ש רבינו. ואפשר נמי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי היא ואומן לא מרע אומנותו וצ"ע על רבינו שלא העתיק הך דירושלמי והרא"ש העתיקו:

כ׳

שאין בה כרת. עי' או"ח סי' י"ג וראיית רבינו צ"ע מגמ' שבת דף קל"א ע"ב הואיל ובידו להפקירן ועי' בתוס' שם ד"ה ושווין ודו"ק:

כ״א

לא יצא החייט וכו'. גרסינן בירושלמי שבת פ"ק דף ד' ר"י אומר אומן דרך אומנותו חייב הא שאר כל אדם יוצאים ומשמע מלשון זה דשאר ב"א מותרים לצאת לכתחלה. ועי' בטור או"ח סי' ש"א כ' דגם שאר ב"א אינם יוצאים לכתחלה וכתבתי בספרי ש"י דהטור סמך על התוספתא ועל הברייתא דבבלי דשאר כל אדם פטורין ע"ש ובק"ע ד"ה תמן:

כ״ה

מתעטף בעור. תוספתא ושם תני ספר סתם ועי' בק"ע ירושלמי עירובין כ"ז ע"א ד"ה הרי זה מעטף ומ"ש בספרי ש"י שם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק י״ט

ד׳

בהגה"מ אות ה' שחצניות הן בירושלמי.

ה׳

והאיש פטור. נ"ב עיין באור הגר"א והקדימו בתשובות רבינו אברהם בנו של רבינו.

כ׳

במגיד. הי' מי שסובר כו'. נ"ב הרי"ף בשו"ת ועיין בתשובות רבינו ועוד מדלא אשכחן איסור לצאת בבגד מצויצת ערב שבת סמוך לחשיכה שמא יצא בלילה לרה"ר כמו גבי תפילין.

כ״ג

המוצא תפילין בשבת בר"ה כו'. השמיט רבינו מה ששנינו בברייתא שם אחד האיש ואחד האשה משום דמסיק הגמרא דזה למ"ד שבת ולילה זמן תפילין והוי מ"ע שהנשים חייבין בה לכן לדידהו הוי תכשיט ושרי, אבל למ"ד שבת לאו זמן תפילין שוב נשים אסירי דהוי משא לדידהו. אולם השעה"מ הביא בשם הקדמונים שתמהו דהא קאמר הגמרא דאם נשים סומכות רשות שוב מצילין דרך מלבוש אפילו נשים אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ואנן הא קמי"ל נשים סומכות רשות ולדעתין לא מכרעא. דבשבת דף ס"ב קאמר עולא דנשים עם בפני עצמן הן ואם יצאו בטבעת שיש עלי' חותם חייבין דמשוי הוא לגבייהו אע"ג דלאנשים הוי תכשיט. ופריך אביי מהך דאחד האיש ואחד האשה אע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא הוי תכשיט לגבייהו דלא אמרינן עם בפ"ע הן ומשני דסבר ר"מ דנשים חייבות. וא"כ ברור דהא דקאמר כאן ודילמא סבר לה כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות ולעולם שבת לאו זמן תפילין אלא משום דרשות הוא בידן להתחייב במצות תפילין תו אע"ג דלאו אורחייהו דנשי למינח תפילין ואחת היתה זו מיכל בת כושי ופרסמוה חכמים מ"מ הוי כטבעת שיש עליה חותם דאם נאמר דלא כעולא חשיב תכשיט לגבייהו הואיל וחשוב לאנשים ולית לן בהא כעולא דנשים עם בפני עצמן הן ומוכיח הגמרא דנשים אסורות בהנחת תפילין לדידהו דסברי נשים אינן סומכות ותו אפילו אם נאמר תמן בטבעת שחשוב תכשיט גם לנשים היינו דתמן אינן אסורות בטבעת שיש עליה חותם אבל כאן שאסורות ורחמנא שוינהו עם בפ"ע ודאי דאין זה מלבוש לגבייהו אפילו בחול כיון דאסורות להניח תפילין. וכ"ז למאי דהוי אמרינן דלא כעולא אבל לפי מאי דקיי"ל כעולא דנשים אף בטבעת הוי עם בפ"ע ודאי דאסורות להציל תפילין אף אם רשות הן. דטפי לאו אורחייהו למיפק בתפילין מלמיפק בטבעת שיש עליה חותם וזה נכון. אך א"כ הוי לרבינו לבאר דנשים אסורות להציל תפילין דרך מלבוש. ונ"ל דתוספות בשבת שם הקשו דלמא נשים עם בפני עצמן הן ופטורות מתפילין ואפ"ה מצילין דלאו דרך הוצאה הוי והוי הוצאה כלאחר יד ושרו רבנן משום בזיונא דתפילין, וצ"ל, או דפריך דמשמע לי' דאם יש כאן איש עם אשה שניהן שוין בהצלה ואם נימא דלאשה לאו תכשיט נינהו ושרי רק משום הוצאה כלא"י א"כ טפי עדיף שיציל האיש דלגבי' הוי תכשיט משתציל האשה דלגבה משוי הוא או דפריך כיון דלגבה הוי משאוי אלא משום הוצאה כלא"י שרי א"כ לשרי נמי אפילו טפי מזוג אחד ואמאי קתני זוג זוג אחד האיש ואחד האשה דלגבי האיש לא שרו לי' טפי מדרך מלבושו בחול אבל אשה כיון דעם בפני עצמן הן ורק משום הוצאה כלא"י א"כ בדידהו לישרי טפי מזוג אחד. דלגבי איש קאמר בירושלמי מוטב לדחות דרך מלבוש ולא דרך משוי היינו ב' זוגות אבל באשה כיון דשניהן אינן דרך מלבוש תו מוטב לדחות השבת פעם אחת ולא ב' פעמים. וזה נכון מאד, ולכך לא הזכיר רבינו לאסור באשה. דאפשר דמותרת להציל תפילין דהוי לגבה הוצאה כלא"י, דלאו אורחה למיפק בתפילין אלא שאינה שוה עם האיש. ובאו דברי רבינו מדקדקים בס"ד.

כ״ה

ואם היו גשמים יורדין כו'. ולא התירו להלוך בהן פחות פחות מד' אמות דמה יעשה בס"ת כשיבוא לביתו איך יכניס לרה"י מרה"ר אם ישא הס"ת בידו תחת בגדו ואם תאמר דזריק לה כלאחר יד כמו לעיל פרק י"ג הלכה ט' הא אין מזרקין כתבי הקדש לכן שרי ללבוש ולהתעטף בה דרך מלבוש ולא כתב הא דאמר בירושלמי בקשה משוי הוא משום דפסק לעיל דיוצאין ביריעה ובסגוס עבה ובחמילה ובשק אלמא דדרך מלבוש שרי רק בי סדי' שאינו אלא על הראש בלבד חלקו בין דקין לקשין ופשוט. ובתפילין כי אתי לחצירו מכניסן זוג זוג כו' ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק י״ט

י׳

יוצא אשה כו'. כן גרס רבינו במשנה דף ס"ה ע"א ע"ש בפיהמ"ש וכן הוא בירושלמי:

י״ד

ואיזה הוא קמיע מומחה וכו'. עי' כאן דף נ"ז ע"ב גבי חומרתא דקטיפתא ועי' ד' נ"ד ע"ב גבי חנונית ובירושלמי יליף שם דאין קמיע מומחה בבהמה אך בגמ' דילן בדף נ"ג ע"ב לא ס"ל כן ע"ש:

י״ז

ואם היו קשין כו'. עי' ירושלמי פ"י דעירובין סוף ה"א הדא דתימא ברך אבל בקשה כמשהו ועי' זבחים דף צ"ד:

י״ט

היוצא בטלית כו'. עי' שבת ד' י"א ע"ב דרק דאומן דרך אומנתו הוה דרך הוצאה בכך וכן מוכח בתוספתא כאן פ"א דנקט הסוחר לא יוצא בכסות ואף בגמ' דילן אמר שם דלאו דוקא סוחרים ועי' שבת ד' צ"ב ע"ב בהך דר"י גבי מקבלי פתקין ור"י לשיטתו כאן:

כ׳

אבל טלית כו'. והרי היא מנוי הבגד, הנה לפי"ז גם בבגד שהוא ספק אם הוא חייב בציצית אם לא מ"מ כיון דבלא זה אסור לצאת בו הוה כמו תיקון הבגד וכעין דאמרינן בבכורות ד' ל"ד ע"א גבי תרומה תלויה מחלוקת דר"א ור"י ועי' ביבמות ד' מ"א ע"ב וד' ס"ז ע"ב בתוס' וד' צ"ט ע"ב ובירושלמי שם פי"א ה"א דגבי שתוקי מודה ר"ע דחייב על אמו ועי' גיטין ד' מ"ב ע"ב ותוס' ב"ב ד' קכ"ז ע"א גבי ספק ועי' בהך דנזיר ד' י"ג ע"א בפי' הרמב"ם שם גבי ספק נזירות להקל אם הוא ודאי להקל ועי' תוס' חולין ד' כ"ב ע"ב גבי ספיקא וכ"מ ובהך דיומא ד' מ"ז ע"ב גבי בין הביניים ספק ובתוס' פסחים ד' פ"ח ע"ב קמי שמיא גליא ועי' במה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ח אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי או רק ספק ע"ש ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ז מה' אישות ה' ט"ו ובהל' א"ב פי"ו סוף ה"א ועי' בתמורה ד' י"ב ע"א דכל שאינו יכול לשוחטו בחוץ לא מקרי חולין שנשחטו בעזרה ומ"מ גבי ספק מבואר בכ"מ דהוה גדר ספק חולין בעזרה עיין נזיר ד' כ"ט ועי' חולין ד' פ"ו ע"א מה דמקשה שם מכיסוי הדם לאותו ואת בנו גבי חרש שוטה וקטן ומאי קושיא הא גבי כיסוי הדם סתים לן כמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ושחיטת חרש שוטה וקטן מחמת ספק עכ"פ אינה ראויה מקרי וכהך דבכורות ד' ל"ד ועי' תוס' ע"ז ד' נ"ו ע"א ונדה ד' ו' ע"ב ובירושלמי דע"ז שם דגבי תרומה רק משום נתינה בטהרה וגבי תלויה אי אפשר זה ולא מחמת הדבר בעצמו וא"ש. ועי' תוס' סוכה ד' י' ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט מש"כ שם שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה ע"ש ועי' תוס' פסחים ד' נ"ו ע"ב ד"ה מחלוקת מש"כ בשם הירושלמי גבי גזירה שמא יעלה ויתלוש דבספק לא שייך הגזירה ועי' רש"י קדושין ד' נ"א ע"ב דמה שאינו מסור לביאה ע"י ספיקא לא הוה את וחמור ע"ש בד"ה הרי כולכם ועי' בירושלמי שם פ"ב ה"ז ועי' מש"כ הרב המגיד ז"ל לקמן בפ"ו מהל' עירובין הי"ג מה דמחלק שם לגבי תרומה שהיא ספק טמאה ועי' תוס' זבחים ד' ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דאף דכולם אינם ראוים לאכילה מ"מ כיון שהאיסור לא מצד עצמם רק מצד תערובות לא שייך בזה אין פודין את הקדשים כו' ועי' חולין ד' כ"ג ע"ב דאם אמר ע"מ לפטור והביא שיאור בודאי לא יצא ועי' תוס' גיטין ד' ס"ג ע"ב ד"ה כותבים מש"כ בשם ר"י דמשמע להיפך ועי' רשב"ם ב"ב ד' קכ"ו ע"ב גבי ספק בכור דכיון דכתיב יכיר ספק בודאי לא וכבר כתבתי בזה ועי' נדרים ד' י"ט ע"א ועי' גיטין ד' פ"ו ע"ב גבי שנים ששלחו שני גיטין הא לא ידעי בהי מינייהו מגרשי ע"ש ברש"י ועי' בר"ן נדרים ד' ע"ד ע"א ד"ה ור"י סבר ע"ש מש"כ בשם רש"י בכה"ג ושם ד' פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ אומר לא יפר ובזה א"ש מה שהקשו התוס' חולין ד' י"א ע"א ד"ה כגון דקיימי דלמה לנו זה ע"ש משום דדבר דתליא בפעולת האדם צריך הוא לידע בשעת מעשה בירור הדבר כעין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' גניבה פ"ב ה' י"ב ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' עדות פ"ט ה"ג דכל מי שהוא ספק פסול גבי עדות הרי הוא בודאי פסול דאין עליו גדר עדות כלל ע"ש וע"כ צריך לחלק בין ספק ע"י סיבה ובין ספק בעצם וה"ה כאן לגבי טלית שהוא ספק אם חייב בציצית אם מותר לצאת בשבת אך י"ל דגבי ציצית שאני דאמרינן ליה שלא ילבש אותו וממילא פטור ועי' בהך דביצה ד' ח' גבי כוי ע"ש:

כ״ג

המוצא תפילין כו'. עי' בהשגות מה שהקשה וכתב שם דתפילין חדשים מחשיך עליהם ועי' תוס' עירובין ד' צ"ז ע"א ד"ה מצא ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק י״ט

ט׳

לא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'. כתב ה״ה מפרש רבינו לחנם וכו'. קשה דלפי הנראה כאן פסק רבינו דכל מידי דמגניא לא אתיא לאחוויי ולמעלה פסק ולא בשן של זהב והיינו כחכמים דלית להו כל מידי דמגניא וכו' כמו שמבואר פרק במה אשה (שבת דף ס"ה) דמזה הטעם אסרו שן של זהב משום דמחכו עלה אבל שן של כסף אינו ניכר ומותר כמו שפירש״י ז״ל שם בשם רבותיו וכ״נ מדברי רבינו שכתב אבל של כסף מותר מפני שאינו ניכר. וע״ק לפי' רבינו דפי' גנאי הוא לה ולא אתא לאחווי דהא בגמרא אמרו איפכא וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס כלל ולא מחכו עליה וכו' משמע דכל היכא דמגניא טפי אתי למישלפא. וא״כ מאי פריך הגמרא גנאי הוא לה מאחר שבתחילה אמרו השיטה איפכא וצ״ע:

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק י״ט

א׳

כל כלי המלחמה שהן דרך מלבוש ככובע אם יצא בהן בשבת פטור דכל דרך מלבוש לא הוי משוי דלא גמרי' ממשכן אלא הוצאה דלאו דרך מלבוש וכל שאין דרך מלבוש כגון רומח וסייף הרי זה חייב דהוי משוי.

ג׳

טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי האיש ושאין עליה חותם מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש לפיכך אשה שיצאת כשיש עליה חותם ואיש שאין עליה חותם חייבים דלאו מלבוש דתכשיט נינהו לתרוייהו ולאו שלא כדרך הוצאה היא אע"ג דאפקי' באצבעיה דלפעמים נותן לה הטבעת להצניעיה והיא מנחתה באצבעיה עד שתצניענה וכן האשה נותנת טבעתה להוליכה לאומן לתקנה ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן ונמצא שהוציאו כדרך המוציאין ולפיכך חייבים.

ה׳

אשה שיצאה במחט נקובה כדרך הוצאה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא תכשיטיה זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאים אותו דבר חייב דמשוי הוי.

י״ט

היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב דלאו תכשיט הוא הכי ולאו דרך מלבוש הוא ודרך הוצאה היא על הכתף. היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב דאותם החוטין לא בטילי ולאו תכשיט ודרך מלבוש נינהו כיון דאינה שלמים והוציאם כדרך שמוציאים אותו כל שלא הוציא כדרך המוציאים אע"פ שיצא דרך אומנותו פטור.

כ״ב

הזב שיצא בכיס שלו חייב מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא בדרך הזאת ולאו תכשיט ולאו דרך מלבוש הוי כיון דלאצולי טינוף הוא דכל אצולי טינוף משוי הוי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק י״ט

א׳

כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה ובהגהות מיימוני אות א' מ"ש בזה. ועי' בלח"מ לעיל בהל' תשו' פ"ט ה"ז בד"ה אמרו חכמים כל הנביאים כי לא נבאו וכו' שתמה על רבינו ז"ל שהאדם יראה לעינים ובלבבו יבין שדבריו אלה פה הם סותרים זה פעמיים מה שפסק לעיל בהל' תשו' פרק והל' הנ"ל. ולמה שפסק לקמן בהל' מלכים פרק י"ב ה"א. ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה נתתי אל לבי ליישב בס"ד דברי רבינו ז"ל ותמיהת הלח"מ ודברי רבינו ז"ל צדקו יחדיו זכה במעמד שלשתן והמצא תמצא דבר זה לקמן בהל' מלכים פרק והלכה הנ"ל בד"ה אל יעלה על הלב וכו' שים עיניך עליו.

ו׳

ולא בעטרה של זהב שמונחת בראש וכו' שמא יפולו ותביאן וכו'. עכ"ל. ולכאו' בעיני יפלא במאד. והוא במה שרבינו ז"ל הוא בנותן טעם באיסור היציאה בעיר של זהב מפני החשש דשמא יפול ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים וכדבר האמור. והנה לכאו' הוא נגד גמ' ערוכה בשבת דף נ"ט ריש ע"ב דאמרי' התם וז"ל ת"ר לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים אומרים לא תצא ואם יצאת פטורה. ר"א אומר יוצאת אשה בעיר של זהב לכתחלה. במאי קמיפלגי ר"מ סבר משוי הוא. ורבנן סברי תכשיט הוא דלמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי. ור"א סובר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא וכו' עכ"ל הגמ' שם. (ועי' בפנ"י שם בד"ה בגמ' ת"ר לא תצא אשה וכו' ובחידושי הלכה ותוס' שלי מה שיש לפלפל בזה). והמבואר מהך סוגיא הוא. דהגמ' קאמר טעם איסור של יציאה בעיר של זהב משום גזירה דשלפא ומחויא לא מטעם שכתב רבינו ז"ל דלמא יפול מעל הראש ואתי לאתויי. ויש נפקותא לדינא בין הנך שני טעמים הללו. דלפי הטעם שהוא משום חשש שמא יפול שכתבו רבינו ז"ל הנה אם הוא קשור או תפור תו ליכא למיחש להך חששא שמא יפול מראשה ומותרת לצאת בו אפי' לכתחלה. אבל לא כן לפי הטעם שנאמר בגמ' והוא דהוא שלפא ומחויא אף אם העטרה של זהב קשור וגם תפור אינה רשאית לצאת בו דמהחשש הזה לא פלטה. ותמיהני על הרב המגיד ז"ל שלא האיר עינינו ולא העיר אזנינו בדבר זה כלל וכלל וצ"ע לכאורה לענ"ד. וביותר מזה תמיהני על התוי"ט במס' עדיות פ"ב מ"ז דקתני התם וז"ל. שנים משום ר"א יוצאת אשה בעיר של זהב וכו' עכ"ל המשנה. וכ' התי"ט שם בד"ה יוצאת אשה וכו' ככל הדברים וככל החזיון הנאמר בהך סוגיא דשבת הנ"ל. וגם הביא התי"ט שם בצדו תלמודו בידו דברי רבינו ז"ל פה האמורים לעיל. (אלא שיש שם טעות הדפוס שבמקום פי"ח מהל' שומרין צ"ל פי"ט מהל' שבת). ובקו' זו שעוררנו על דברי רבינו ז"ל במה שדבריו הם נראים לכאו' מתנגדים להך סוגיא דשבת הנ"ל התי"ט לא העיר עליו כלל. והנה הדבר מפליא היאך לא הרגיש בזה כיון ששניהם היו בין ידיו ועיניו אז. וגם זה צ"ע לענ"ד. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו ז"ל הוא. דבשבת שם אמרי' עוד וז"ל כלילא רב אסר ושמואל שרי וכו' דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי וכו' דרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי וכו' עכ"ל הגמ'. והנה שם בהסוגיא ההיא מסקינן דהטעם של כל הנך אמוראי שהם מתירין כלילא למיפק ביה הוא דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא יע"ש היטב הסוגיא. והק' הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דא"כ שמואל וכל הנך אמוראי הנ"ל דשריין למיפק בכלילא אטו כולהו ס"ל כר"א בהך בריי' הנ"ל דמתיר לצאת בעיר של זהב מטעם זה דאשה חשובה לא שלפא ומחויא ולא יהיו סוברים כהחכמים דפליגי עלי' דר"א דהם סוברים דאפי' בעיר של זהב דאינו יוצא בה אלא אשה חשובה אפי"ה חיישינן לדלמא שלפא ומחויא יע"ש בחי' הרשב"א ז"ל. ותירוצו של הרשב"א ז"ל מה שתירץ שם והוא דשאני עיר של זהב דהוא תכשיט חשוב טפי לפיכך ס"ל להחכמים דפליגי עליה דר"א דאף באשה חשובה שייך החשש דלמא שלפא ומחויא יע"ש בחי' הרשב"א ז"ל. אחרי נטילת הרשות מגדול אדוננו הרשב"א ז"ל. אומר אני כי יש לגמגם בתירוצו האמור. והוא דהא כל כמה דהתכשיט חשוב טפי. כמוהו ג"כ האשה המתקשטת בו היא חשובה טפי וביותר ומתנהגת טפי טובא בשררות ודעתה מיושבת עליה ביותר ודרך אנשים לה שלא להתפאר בתכשיטיה וקשוטיה. וכמ"ש כך ג"כ הרשב"א ז"ל בעצמו ובכבודו שם בחידושיו בד"ה איכא דאמרי וכו' לענין אנשים. והרי גבי אנשים ליכא חילוק בין תכשיטי חשוב ביותר לבין תכשיט שאינו חשוב כל כך. וא"כ מכאן אתה דן לגבי תכשיטי נשים לא היה ראוי לנו לחלק בין תכשיט שהוא חשוב ביותר לבין תכשיט שאינו חשוב כל כך אלא תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכל הנשים החשובות ועי' בתוס' שם בד"ה מאן דרכה למיפק וכו' בסוף הדבור מה שכתבו. וק"ל. ולפיכך אני אומר בס"ד דרבינו ז"ל באמת קשיא ליה קו' חי' הרשב"א ז"ל הנ"ל. ותי' הוא ז"ל להקו' ההיא כך. והוא דהא דקאמר הגמ' לעיל הטעם מה שאסרו החכמים לאשה לצאת בעיר של זהב מכח החשש דלמא משלפא ומחויא. זה הוא רק לפי הלישנא קמא דהתם גבי כלילא דקאמר וז"ל דאניסכא כ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי דארוקתא. מר סבר אניסכא עיקר ומר סבר ארוקתא עיקר וכו' יע"ש הסוגיא. אבל לא כן לפי מאי דקאמר רב אשי התם לקולא וז"ל דארוקתא כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דאניסכא. מר סבר דלמא שלפא ומחויא. ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא וכו' יע"ש בגמ' וכן רב שמואל בר בר חנה התם ס"ל כהך דרב אשי. ועוד דרב אשי הוא בתרא טפי טובא מרבו שמואל ב"ב חנה וגם רב אשי הוא מרא דשמעתא טפי טובא. ממילא באמת ליתא להך טעמא דאיסור היציאה בעיר של זהב אליבא דרבנן מטעם החשש דלמא שלפא ומחויא. דז"א דאין דרכה של אשה חשובה מעוטרת בעטרת זהב להיות שלפא ומחויא. אלא הטעם הוא משום דחיישינן לשמא תפול העטרת אשר על ראשה. ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. ור"א סובר דלא גזרינן ולא חיישינן לכך הואיל והעטרה היא מהודקת קצת בהראש עד שאינה נוחה ליפול ואין ראוי לנו לגזור ולחוש לכך שמא תפול מעל ראשה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. וא"כ אין זה אלא דוקא כשהוא רק מונח על הראש ואינו מיהדק על הראש אלא רק קצת דאז שייך לומר דרבנן דפליגי עליה דר"א ס"ל דראוי למיגזר וליאסר מטעם חששא דשמא תפול מעל הראש ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר. אבל לא כן אם הוא מהודק היטב שזה הוא הנקרא בגמ' כלילא. אז אפילו אליבא דהחכמים דפליגי על ר"א בעיר של זהב שהוא עטרה בהא גם הם מודים דהוא מותר דלא גזרינן בכהאי דלמא תפול מעל ראשה ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. ומעתה צא ולמד דהא רבינו ז"ל פסק לקמן הל' יו"ד דאפילו אניסכא נמי שריא גבי כלילא שהרי כתב וז"ל ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות וכו' עכ"ל וכתב הרב המגיד ז"ל שם וז"ל ויוצאה אשה בכליל וכו' כלילא שרי ואפי' דאניסכא וכו' ופירוש טס של זהב שמנחת על פדחתה וקושרתו מאזן לאזן עכ"ל הרה"מ ז"ל. ולפיכך נמי שפיר עביד רבינו ז"ל במה שהעתיק פה בהל' זו הטעם של איסור היציאה בעיר של זהב שהוא עטרה שעל ראשה (וכמבואר בדברי רבינו ז"ל ובדברי הרב המגיד ז"ל פה בד"ה ולא בעטרה של זהב וכו'). משום דלמא תפול העטרה מעל ראשה ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר ולא כתב הטעם משום דלמא שלפא ומחויא והיינו כרב אשי הנ"ל. ואדרבא בזה מדויק הדק היטב צחות לשונו הזהב של רבינו ז"ל במ"ש פה הלשון ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה וכו' וכנ"ל. דלכאו' תיבות הללו שמונח"ת בראש"ה נראים לכאו' כאילו הם שפת יתר דבר שפתים אך למותר. דפשיטא דהעטרה היא מונחת בראש וגם מאי שמונחת דקאמר דהיינו באות שי"ן שבראש התיבה כאילו היא נתינת טעם להדין מה שלכאו' אין בו נתינת טעם להדין. ואם בא להורות מקום הנחתו היה לו לומר המונחת בראשה וכו' באות ה"א בראש תיבת המונחת. ובאמת לקמן בהלכה יו"ד גבי כלילא לא כתב כלל תיבת המונחת ולא שמונחת אלא כתב בכליל של זהב בראשה וכו' וכנ"ל וידוע דרבינו ז"ל שומר הטעמים וגם שומר המלות ולא לחנם מזורה ארשת שפתיו שפתי דעת. אבל לפי האמור בס"ד הנה נכון ופיו יפה דייק וגרס שרבינו ז"ל בא לתת טוב טעם ודעת להדין למה זה אסור לאשה לצאת בעטרה של זהב. לזה אמר רבינו ז"ל הטעם הואיל והוא רק מונח על הראש ואינו מיהדק היטב. לפיכך יש בו חשש שמא תפול העטרה מעל הראש ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר משא"כ כלילא לקמן הל' יו"ד שהוא אינו מונח על הראש אלא הוא בראש"ה דהיינו על פדחתה וקשורה מאזן ולאזן וכאמור לעיל בשם הרב המגיד ז"ל לקמן בהל' הנ"ל. (ולפיכך דייק רבינו ז"ל שם לקמן בהל' יו"ד תיבת בראש"ה ולא כתב על ראשה וק"ל) ולית בה חשש של שמא תפול ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר דהא הוא מיהדק וקשור. ודוק.

י׳

ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה וכו' שאין דרכה לחלוץ וכו'. עכ"ל. עי' מ"ש הרה"מ ז"ל בד"ה ויוצאה אשה בכליל וכו' ועי' לעיל הל' וא"ו בד"ה ולא בעטרה של זהב וכו' בסוף הדבור מ"ש בס"ד בזה.

כ׳

לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב וכו' חשובין הן אצלו ודעתו וכו' אבל טלית המצוייצת כהלכתה מותר וכו'. עכ"ל. עי' בשו"ע או"ח סי' י"ג סעי' א' וב' בהמחבר ובהגהות מרן הרמ"א ז"ל. ובט"ז שם ס"ק א' ובמג"א שם ס"ק א' מ"ש. ועי' בס' קלבון השקל שם בד"ה סעיף ב' מג"א ס"ק א' מותר לצאת וכו' ושם בד"ה מג"א ס"ק ה' אחזקתיה. וא"ת וכו' מ"ש בס"ד. גם עי' לעיל בהל' ציצית פ"א הי"א בד"ה ואין עושין אותן מצמר הגזול וכו' אות ראשון מ"ש בס"ד ג"כ בדין זה. היה חייב היוצא בה אפי' בשבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת. עכ"ל. ועי' במגיד משנה. ודברי רבינו ז"ל הם נפלאו בעיני למאד. ולא זכיתי לעמוד פה על כוונתו. דמדבריו פה משמע דוקא הואיל ומצות ציצית הוא עשה שאין בו כרת הוא דאינו דוחה את השבת אבל אילו היה מצות ציצית מ"ע שיש בה כרת שפיר היה דוחה הך עשה דציצית את השבת. דהיאך אפ"ל כדברים האלו. דהא שבת לכ"ע הוא עשה ול"ת (והגאון מהר"ם לובלין ז"ל במס' שבת בדף כ"ד ע"ב במחילה מכבוד תורתו נזדקר טעות בקולמסו שם במה שר"ל דאינך סוברים דגם שבת אינו אלא בל"ת יע"ש). וא"כ אין עשה דציצית דוחה לל"ת ועשה דשבת. וליכא למימר דכוונת רבינו ז"ל הוא דאילו היה העשה של ציצית עשה שיש בה כרת היה דוחה לפחות להל"ת של שבת. ואף שהעשה לא היתה נדחית דמאי אולמא דהאי עשה דציצית מהאי עשה של שבת אבל כבר לא היה חייב עליה משום דהיינו במזיד לא היה חייב סקילה ובשוגג לא היה חייב חטאת. דבשביל עשה ליכא לא מיתה ולא חטאת. דזה אינו דהא רבינו ז"ל הוא דס"ל כשיטתם של התוס' בקדושין דף ד' ע"א בד"ה מעקה וכו' וביתר מקומות בש"ס. והוא דכל היכא דאיכא עשה ול"ת אף הל"ת אלים שאינה נדחית מן העשה כלל וחייב עלי' מלקות וכמבואר כן להדיא לענ"ד בדברי רבינו ז"ל לקמן בהל' שחיטה פי"ג הי"ט שפסק שם וז"ל אסור ליטול אם על הבנים אפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. ועי' בכ"מ שם. הרי מבואר מזה דרבינו ז"ל סובר דכל היכא דאיכא עשה ול"ת אף הל"ת אלים שאינה נדחית דאם לא כן לפחות לא היה לוקה כשלא שלחה ולקחה לטהר בהן את המצורע שהעשה של טהרת המצורע היתה דוחה לפחות להל"ת של שילוח הקן ובשביל העשה לחוד לא היה לוקה. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דרבינו ז"ל סובר דהל"ת אלימא שאינה נדחית אף היא. והתוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין מלקות וכו' לא כתבו דעשה שיש בו כרת שהיא דוחה לעשה ול"ת. הנה לא כתבו כן אלא דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת גרידא שאין בהן כרת. דאז אפי' העשה ההיא לא אלימא ונדחית מקמי העשה שיש בה כרת דלא שייך למימר מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דודאי אלימא טפי האי עשה שיש בה כרת מהאי עשה שאין בה כרת וכיון דהעשה גופא שאין בה כרת לא אלימא ונדחית מפני העשה שיש בה כרת. מכל שכן דלא אמרינן דהל"ת שלה אלימא ואינה נדחית מפני העשה שיש בה כרת. אבל לא שיהיו התוס' דזבחים הנ"ל סוברים שעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת שיש בהן כרת. תדע דאם לא כן ל"ל קרא דפסח דוחה את השבת ואת הטומאה הא פסח הוא עשה שיש בו כרת. אלא ודאי הואיל ושבת וטמא שנכנס לעזרה הוא ג"כ בכרת לא היה העשה דפסח דוחה את העשה ול"ת דשבת ודטומאה. ויש לזה עוד ראיות רבות בתלמוד במשניות ובברייתות ובגמ' בכמה מקומות אלא להיות הדבר פשוט בעצמותו אין צורך להאריך בו. ודוק וצ"ע טובא לענ"ד.

כ״ד

היה מתיירא להחשיך עליהם מפני הליסטים וכו'. עכ"ל. והנה הראב"ד ז"ל השיגו וכתב וז"ל. היה מתיירא וכו' אני ראיתי ג"כ שטעה במקום אחר בזה שהוא סבור שהחדשות שר"י אומר וכו' עכ"ל השגות יע"ש בהשגות באריכות ועי' במגיד משנה בד"ה במה דברים אמורים וכו' מה שרוצה להיות מלאך מליץ בעד רבינו ז"ל. ועי' לעיל בהל' ציצית פ"ב ה"ז בד"ה המוצא תכלת בשוק וכו' בכ"מ שם ומ"ש אני בעניי בס"ד שם בד"ה המוצא תכלת בשוק וכו' כי שמה הארכתי בס"ד באות א' ב' וג' הן בסתירת תירוצם של הרב המגיד ומרן ז"ל בכ"מ בהלכות ציצית שם ובסתירת התשובה שהשיב רבינו ז"ל לחכמי לוניל ז"ל שהביאו תלמודם בידם ובישוב השגות הראב"ד ז"ל ובביאור הסוגיא דעירובין לפי דעת רבינו ז"ל. זיל גמור מהתם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק י״ט

כ׳

אילו היו חוטי הציצית משאוי היה חייב היוצא בה כו' שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. הכי מסקינן בפ"ק דיבמות בסוגיא דעליה דאין מצות עשה גרידא דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומשמע התם דאפי' חיובא איכא מדפריך התם דלמה לי קרא דעליה למיסר חייבי כריתות ליבום ולא קאמר דאתו לחייב. ולאו דוקא מ"ע שאין בה כרת אינו דוחה שבת וחייב דהא מילה שלא בזמנה דאית בה כרת וחייב כשמל שלא בזמנה בשבת כדמוכח בשבת (דף קל"ז) ובדברי רבינו פ"ב דשגגות. והא דהוצרך רבינו גבי ציצית לטעם שאין בה כרת הוא משום דלא דמי למילה שלא בזמנה שאפשר אח"כ אבל ציצית כל שעתא זמנו כדאמר בשבת (דף קל"א ע"ב). ואע"ג דאמר התם דגבי ציצית לא דחי שבת הואיל דבידו להפקירו ופירש רש"י ונפקא מרשותיה ולא עליה רמיא חובתיה י"ל דזה אינו רק לר' אליעזר דאליביה מכשירי שופר ולולב דוחין שבת אע"פ שאינן אלא עשה גרידא ועל כרחך לדידיה ליכא למימר טעמו של רבינו וצ"ל טעמא דהואיל אבל רבינו דאיירי לעניין המצוה גופיה לא הוי מצי למימר טעמא דהואיל דבמצוה גופה לא אמר הך סברא כמ"ש בהל' מילה בס"ד:

כ״ג

המוצא תפילין ברה"ר וכו' לובשן כדרכן. בשאגת אריה סי' מ"א הקשה על רבינו דאמאי מתיר ללובשן ולהכניסן משום בזיון תפילין הא [איכא] איסור דאורייתא לדידיה שפסק בהלכות תפילין דלילה וכן שבת לאו זמן תפילין דהיינו כר' יוסי הגלילי דדרש מקרא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו"ט ולדידיה קאי אזהרת ושמרת ג"כ על שבתות ויו"ט ולא כרבי עקיבא דס"ל דליכא איסור להניח רק שאינו חייב. ולק"מ די"ל דרבינו ס"ל כמ"ש המג"א בסי' כ"ט דליכא איסור להניח תפילין בשבת רק כשמכוון לשם מצוה ומשום אות דבזה מגרע לאות של שבת אבל בלאו הכי אין איסור עכ"פ מן התורה להניחן בשבת וא"כ אתי שפיר דמתיר להניחן כדי להצילן מבזיון [ועי' מ"ש בס' החיים בזה]. ומיהו אי לאו משום הכי ודאי דאוסר רבינו להניחן אפי' שלא לשם מצוה על כל פנים מדרבנן וכמו שיתבאר בעז"ה בהלכות יו"ט ודלא כמ"ש בס' שער המלך והצל"ח ע"ש:

כ״ו

מותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. וקשה דאמאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו' דתיפוק ליה דאין לאסור לצאת בתפילין בערב שבת משום דאף אם ישכח ויצא בהן משחשיכה ברה"ר לא עביד איסורא דאורייתא וכמ"ש בדין י"ד דהיוצא בתפילין פטור. וא"כ אין לגזור ערב שבת אטו חשיכה דהו"ל גזירה לגזירה ורבינו הא פסק כרבא דלא גזר גזירה לגזירה. וכדמוכח ממ"ש גבי דין המחט וכמ"ש הרה"מ בהדיא. והא דבגמרא איתא טעם זה דהואיל וחייב אדם למשמש בתפילין אפשר דהיינו למ"ד דגזר גזירה לגזירה אבל לרבינו קשה. ושוב ראיתי שהקשו כן הב"י וט"ז סי' רנ"ב. ומ"ש שם בביאורי הגאון דאף לרבא הוצרכו לטעם זה דהא מודה דגזרינן גזירה לגזירה היכא שקרוב לבוא לידי פשיעה וכו'. כבר הקדימו בזה בחידושי הרשב"א. והוא הביא ראיה לזה ממה שאמרו דכל שאסור לצאת בו לרה"ר אסור ג"כ בחצר. אך אין זה ראיה לפי מ"ש הרה"מ לדעת רבינו לעיל בפרק זה דין ח' דהתם במוציא לחצר שאינה מעורבת איירי דכולא חדא גזירה היא. וא"כ אין ראיה מינה לעלמא דגזרינן גזירה לגזירה כלל אף היכא שיכול לבוא לידי פשיעה וכדהכא גבי תפילין בערב שבת. ואכתי למאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו'. אלא נראה דיש ליישב ע"פ מ"ש השאגת אריה בסי' מ"א דהסוגיא דשבת (דף ס' ע"א) דמוכחא דליכא חיובא דאורייתא בהוצאת תפילין עליו בשבת לרה"ר היינו אליבא דרבי עקיבא דממעט הנחת תפילין בשבת מפני שהוא עצמו אות ואין צריך לאות דתפילין ולדידיה ליכא איסור להניח תפילין בשבת רק שאינו חייב. וכיון דאיסורא ליכא משום הכי לא הוו משאוי כשהוציאן לרשות הרבים כדרך הנחתן. אבל למאן דאמר דממעט הנחת תפילין בשבת ויו"ט מדכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ולא כל ימים. ולדידיה איכא אזהרה שלא להניחן וא"כ אתי איסור הנחה ומשווי עליה כמשאוי. וכהאי גוונא כתב רש"י בר"פ המוצא תפילין גבי מניח ב' זוגות דאתי איסור בל תוסיף ומשווי כמשאוי. וכבר נתבאר בסמוך דלרבינו נמי איכא איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת לשם מצוה אלא דאי אינו מכוון למצוה לא אסר. ולפ"ז הכי נמי לעניין לחייבו על הוצאתן ברה"ר תליא בזה דאי הניחן לשם מצוה דעושה איסור בהנחתן מחייב כשהוציאן לרה"ר אבל אם לא כוון בהנחתן לשם מצוה לא מחייב על הוצאתן לרה"ר. והשתא אתי שפיר דהוצרך רבינו טעם להתיר לצאת בתפילין ערב שבת משום דהואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן ולא סגי ליה במ"ש דאם יצא בהן בשבת פטור בדין י"ד דהתם איירי שהניחן שלא לשם מצות תפילין דומיא דקמיע דאיירי התם. אבל אם הניחן לשם מצוה מחייב על הוצאתן ומשום הכי הוצרך להתיר לצאת בתפילין ערב שבת מטעם הואיל כו' לומר דמטעם זה מותר אפילו הניחן לשם מצוה ואם יצא בהן בשבת מסתמא על דעתו הראשונה שהניחן לשם מצוה וא"כ עביד איסורא דאורייתא ואפילו הכי מותר משום הואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן: [ועל דרך זה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בשאגת אריה סוף סימן מ"א על דברי רש"י דערובין מפרק הקומץ דמשמע התם דאליבא דר' ישמעאל דס"ל דד' ציציות הן ד' מצות פטור אם יצא לרה"ר בג' ציציות והרי עובר בבל תגרע וא"כ ליתיה איסור זה ולשווי עליה כמשאוי אלא על כרחך דמשום איסור לא משווי כמשאוי ע"כ. ולפמ"ש י"ל דהתם בשלא מכוון לשם מצוה איירי דליכא בל תגרע אלא כשמכוון למצוה כמו בבל תוסיף למ"ד מצות צריכות כוונה כמ"ש בספר טורי אבן שלהי ר"ה. ועוד כתבתי ליישב פרש"י בענין אחר בחידושי שם]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק י״ט

י״ג

ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שע"ג מכה וקושרו ומתירו בשבת. עיין במ"מ שכ' ורבינו לא הזכיר בכאן אלא מה שהוא מענין הוצאה אבל החזרה והנתינה לכתחלה שהם אפי' ברה"י ומשום רפואה סמך עמ"ש בעניינים אלו פכ"א, נ. ב. עיין תוס' עירובין דק"ב ותוס' שבת דס"ד ומוכח מכאן דהרמב"ם סובר כשי' הרר"י פורת דהוא משום שחיקת סממנים ועיין באו"ח בסי' ש"ג במ"א ס"ק י"א, וכפי מה שמוכח דהרמב"ם סובר דהוא משום שחיקת סממנים וכן משמע דסובר גם הרי"ף א"כ אין ראיה להחמיר גם בפלפל בנפל ע"ג כלי ובאיסור דרבנן בודאי צריך לפסוק כרמב"ם נגד הרא"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות שבת פרק י״ט

ד׳

שאלה אמר הרב ז"ל בענין הוצאה בשבת אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז"ל אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה. תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר"מ ור"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז"ל לצאת בה אליבא דהלכתא.

ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת י״ט, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם