הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק א׳

ספר זמנים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק א׳
הלכה א׳
שְׁבִיתָה בַּשְּׁבִיעִי מִמְּלָאכָה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כא) "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה יד) "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה. אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
הלכה ב׳
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה חַיָּב הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה חַיָּב סְקִילָה. וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת:
הלכה ג׳
וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת וּמִן הַסְּקִילָה וּמִן הַקָּרְבָּן אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר בְּשַׁבָּת וְאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהוּא הַרְחָקָה מִן הַמְּלָאכָה. וְהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בְּזָדוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵין עוֹשִׂין כָּךְ וְכָךְ אוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ בְּשַׁבָּת הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ דָּבָר בְּזָדוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ד׳
וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם אוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם אֵין מַכִּין אוֹתוֹ כְּלָל:
הלכה ה׳
דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן אֶפְשָׁר שֶׁתֵּעָשֶׂה בִּגְלָלָן מְלָאכָה וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה. אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְאוֹתָהּ מְלָאכָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה וְכִסֵּא וְסַפְסָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּשַׁבָּת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַחְפֹּר חָרִיץ בַּקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּרִירָתָן. וּלְפִיכָךְ אִם חָפְרוּ הַקַּרְקַע אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּכָךְ לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן. וְכֵן מְהַלֵּךְ אָדָם עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲקֹר אוֹתָן. לְפִיכָךְ אִם נֶעֶקְרוּ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְרוֹחֵץ יָדָיו בַּעֲפַר הַפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַשִּׁיר הַשֵּׂעָר. לְפִיכָךְ אִם נָשַׁר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְכֵן פִּרְצָה דְּחוּקָה מֻתָּר לְהִכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן כְּגוֹן זֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ו׳
אֲבָל עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְנַעֲשֵׂית בִּגְלָלוֹ מְלָאכָה שֶׁוַּדַּאי תֵּעָשֶׂה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ חַיָּב. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה אוֹתָהּ מְלָאכָה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ לְרֹאשׁ עוֹף לְצַחֵק בּוֹ הַקָּטָן וְחָתַךְ רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹף מְגַמָּתוֹ לַהֲרִיגַת הָעוֹף בִּלְבַד חַיָּב שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְתֹּךְ רֹאשׁ הַחַי וְיִחְיֶה אֶלָּא הַמָּוֶת בָּא בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּפָהּ שֶׁל מְלָאכָה חַיָּב עָלֶיהָ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁכִּבָּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֶּׁמֶן אוֹ לַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּקַע חֶרֶשׂ שֶׁל נֵר. מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה וַהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי וְלֹא כִּבָּה אֶלָּא מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶן אוֹ מִפְּנֵי הַחֶרֶשׂ אוֹ מִפְּנֵי הַפְּתִילָה הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲבִיר אֶת הַקּוֹץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ הַמְכַבֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהֶן רַבִּים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי אוֹ לְגוּף הַהַעֲבָרָה אֶלָּא לְהַרְחִיק הַהֶזֵּק הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ח׳
כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וְנַעֲשָׂה לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. כֵּיצַד. זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה כְּדֵי לְהָרְגָן וְהָלַךְ וְעָקַר אִילָן בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא הָרַג הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הֲרֵי זֶה קַל וָחֹמֶר אִם נִתְכַּוֵּן לְאִסּוּר קַל וְנַעֲשָׂה אִסּוּר חָמוּר. כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּכַרְמְלִית וְעָבְרָה הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת דָּבָר הַמֻּתָּר וְעָשָׂה דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט׳
נִתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנִים וְאַחַר כָּךְ עֲנָבִים וְנֶהְפַּךְ הַדָּבָר וְלִקֵּט הָעֲנָבִים בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תְּאֵנִים פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁלִּקֵּט כָּל מַה שֶּׁחָשַׁב הוֹאִיל וְלֹא לִקֵּט כַּסֵּדֶר שֶׁחָשַׁב פָּטוּר שֶׁבְּלֹא כַּוָּנָה עָשָׂה שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת:
הלכה י׳
הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת אוֹ כְּבוּיוֹת נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת זוֹ וְכִבָּה אֶת זוֹ לְהַדְלִיק זוֹ וְהִדְלִיק אֶת זוֹ חַיָּב שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מִן הַמְּלָאכָה שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹתָהּ. הָא לְמָה הוּא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנָה זוֹ וְלִקֵּט תְּאֵנָה אַחֶרֶת. אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית מְלָאכָה שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹתָהּ:
הלכה י״א
אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַדְלִיק רִאשׁוֹנָה וּלְכַבּוֹת שְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ וְנֶהְפַּךְ הַדָּבָר וְכִבָּה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ הִדְלִיק שְׁנִיָּה אַחֲרֶיהָ פָּטוּר. כִּבָּה זוֹ וְהִדְלִיק זוֹ בִּנְשִׁימָה אַחַת חַיָּב. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִקְדִּים הַהַדְלָקָה הֲרֵי זֶה לֹא אִחֵר אוֹתָהּ אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת וּלְפִיכָךְ חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמִתְעַסֵּק וְלֹא נִתְכַּוֵּן לָהּ פָּטוּר:
הלכה י״ב
כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹתֵר עַל כַּוָּנָתוֹ חַיָּב. בְּפָחוֹת מִכַּוָּנָתוֹ פָּטוּר. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא מַשָּׂא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו חַיָּב שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְנַעֲשֵׂית שְׁמִירָה מְעֻלָּה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה מְעֻלָּה וְהוֹצִיא בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
הָיָה חָגוּר בְּסִנָּר וְהִשְׁלִיךְ הַמַּשָּׂא בֵּין בְּשָׂרוֹ וַחֲלוּקוֹ בֵּין שֶׁבָּא זֶה הַמַּשָּׂא שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹצִיאוֹ בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת לְפָנָיו בֵּין שֶׁבָּא לְאַחֲרָיו חַיָּב שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת חוֹזֵר:
הלכה י״ד
כָּל הַמִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְהִתְחִיל בָּהּ וְעָשָׂה כַּשִּׁעוּר חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁלִים כָּל הַמְּלָאכָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִימָהּ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִכְתֹּב אִגֶּרֶת אוֹ שְׁטָר בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים לֹא יִתְחַיֵּב זֶה עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֶפְצוֹ וְיִכְתֹּב כָּל הַשְּׁטָר אוֹ כָּל הָאִגֶּרֶת אֶלָּא מִשֶּׁיִּכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לֶאֱרֹג בֶּגֶד שָׁלֵם מִשֶּׁיֶאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַשְׁלִים הַבֶּגֶד הוֹאִיל וְעָשָׂה כַּשִּׁעוּר בְּכַוָּנָה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ו
כָּל מְלָאכָה שֶׁהַיָּחִיד יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ לְבַדּוֹ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם בְּשֻׁתָּפוּת בֵּין שֶׁעָשָׂה זֶה מִקְצָתָהּ וְזֶה מִקְצָתָהּ כְּגוֹן שֶׁעָקַר זֶה הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחוֹ הַשֵּׁנִי בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת בֵּין שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּגוֹן שֶׁאָחֲזוּ שְׁנֵיהֶם בְּקֻלְמוֹס וְכָתְבוּ אוֹ אָחֲזוּ כִּכָּר וְהוֹצִיאוּהוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:
הלכה ט״ז
וְאִם אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לְבַדּוֹ עַד שֶׁיִּצְטָרְפוּ כְּגוֹן שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ קוֹרָה וְהוֹצִיאוּהָ לִרְשׁוּת הָרַבִּים הוֹאִיל וְאֵין כֹּחַ בְּאֶחָד מֵהֶן לַעֲשׂוֹתָהּ לְבַדּוֹ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין וְשִׁעוּר אֶחָד לִשְׁנֵיהֶן. הָיָה כֹּחַ בְּאֶחָד לְהוֹצִיא קוֹרָה זוֹ לְבַדּוֹ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְבַדּוֹ וְנִשְׁתַּתְּפוּ שְׁנֵיהֶם וְהוֹצִיאוּהָ. זֶה הָרִאשׁוֹן שֶׁיָּכוֹל חַיָּב וְהַשֵּׁנִי מְסַיֵּעַ הוּא וּמְסַיֵּעַ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ז
כָּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה וְכֵן אִם קָרַע בְּגָדִים אוֹ שְׂרָפָן אוֹ שָׁבַר כֵּלִים דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. חָפַר גּוּמָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ הֲרֵי זֶה מְקַלְקֵל וּפָטוּר. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה הוֹאִיל וְכַוָּנָתוֹ לְקַלְקֵל פָּטוּר:
הלכה י״ח
כָּל הַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן חַיָּב. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁסָּתַר כְּדֵי לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ אוֹ שֶׁמָּחַק כְּדֵי לִכְתֹּב בַּמָּקוֹם שֶׁמָּחַק אוֹ שֶׁחָפַר גּוּמָא כְּדֵי לִבְנוֹת בְּתוֹכָהּ יְסוֹדוֹת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה חַיָּב. וְשִׁעוּרָן כְּשִׁעוּר הַמְתַקֵּן:
הלכה י״ט
כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִקְצָתָהּ בְּשׁוֹגֵג וּמִקְצָתָהּ בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁהֵזִיד וּלְבַסּוֹף שָׁגַג בֵּין שֶׁשָּׁגַג וּלְבַסּוֹף הֵזִיד פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁעוּר הַמְּלָאכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בְּזָדוֹן וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם יִהְיֶה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה חַיָּב סְקִילָה. אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁעוּר מְלָאכָה כֻּלָּהּ בִּשְׁגָגָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק א׳

א׳
מ"ע שנאמר וביום השביעי. והא דלא כתב רבינו ושמרו ב"י את השבת שמור את יום השבת ודומיהם משום דהני איכא לאוקמינהו בשאר מיני קדושות משא"כ קרא דתשבות ודאי עשה הוא ועדיין צ"ע אמאי לא מביא קרא דשבתון ועיין שבת דף כ"ד ע"ב ובס"פ אלו קשרים ועיין ברשב"א מס' יבמות מ"ש שם בשם מורו דעשה דשבת הוא דוקא במלאכה שיש בה מיתה אבל לא במלאכה שיש בה לאו גרידא כגון מחמר ע"ש ומדברי רבינו פה משמע דאינו מחלק בהכי, ודברי הר"מ לובלין במס' שבת קל"ב ע"ב בתוס' ד"ה האי עשה ול"ת שהבין מכוונתם דשבת לא מקרי עשה ול"ת כ"א ל"ת גרידא וזה תמוה דהרי התוס' בעצמם כתבו להך עשה דביום השביעי תשבות ועיין ש"י סוף מס' שבת:
ה׳
גורר אדם. עיין הה"מ דגירסת הספרים בין גדולים ובין קטנים מותר וזה שסתם רבינו. והכ"מ הביא דברי הרמ"ך שכתב דבגדולים ד"ה אסור דדמי לפסיק רישיה ועיין בס' זרע יעקב מס' שבת מ"א ע"ב בתוס' ד"ה ל"ש אלא להפשיר ולי נראה דאותן הגרסאות י"ל במה דפליגי. התוס' כתבו במס' שבת מ"א ובמס' יומא ל"ד דגם לר"י דסבר דבר שאינו מתכוין אסור גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן והרב פ"י כתב דכ"ז לגירסת התוס' אבל לגירסת רש"י י"ל דס"ל לר"י הוי איסור תורה ועיין מ"ש לקמן פי"א ה"ד ובת"י יומא מקשה מאי מקשה תלמודא פסחים י"א מ"ש גבי קרוד דלא גזור ומאי קושיא הא שם לא יכול למגזר כיון דדבר שאינו מתכוין גם לר"י אינו אלא מדרבנן. ואפשר לתלות הדבר בזה דאמרינן במס' ביצה כ"ג ע"ב תרי תנאי אליבא דר"י ופירש"י ח"ס העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ שפעמים שאין האופן מתגלגל ואידך סבר ל"ש. ולכאורה קשה במאי פליגי וכי יפלגו במציאות א"ו דפליגי בזה למ"ד דהעגלה נמי כשאר כלים משום דלפעמים הוא גורר וחופר סובר דדבר שאינו מתכוין הוא איסור תורה וא"כ צריכין למיחש להכי דלמא עביד חריץ הגם דל"ש ומ"ד דעגלה מותר סובר דדשא"מ אינו אלא מדרבנן ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן ועפי"ז נתיישב היטב קושית התוס' וגם מה שהעיר במל"מ אי ר"י ס"ל דשא"מ גם בדרבנן או לא יש לתלות במ"ש. וגם רבינו סובר כשיטת התוס' דדשא"מ לר"י אינו רק מדרבנן ומש"ה בדרבנן פסק להקל כגירסא שלפנינו: ועיין ברש"י כריתות דף י"ט בד"ה מבעיא ליה כו' וא"ק א"כ דר"א א"ל דר"נ האי בה דדריש ר"א פרט למתעסק כו' ונ"ל דר"א ל"ל דר"נ דדריש ממ"ח אסרה תורה כו' אבל ר"י דדריש אשר חטא בה עד שיודע איהו א"ל דר"נ מלאכת מחשבת ע"כ. הרי דסובר רש"י דבגוף דין מלאכת מחשבת אסרה תורה יש בזה פלוגתא א"כ דשא"מ אי אסור מה"ת או לא תליא בפלוגתא זו. ולפ"ד נתיישב מה שהקשה מהרש"א בתוס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה מהו לבעול במ"ש א"נ ידע לה ובעי היכא הלכתא א"כ מה דקאמר בגמרא שם את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אכתי מאי קא מ"ל ע"כ מתקן דאל"כ הך ברייתא כמאן ולפ"ד מיושב דהנה בתוס' שם ד"ה הלכה כר"י מקלקל הוא כתב אע"ג דפטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי וסברת התוס' עולה שפיר אם דשא"מ אינו אסור כ"א מדרבנן אבל אי אסור מה"ת א"כ מאיזה טעם יהיה מותר לכתחילה ושפיר קא מבעיא ליה דהך ברייתא מצי לאוקמי כתנא דסובר דדשא"מ אסור מה"ת ושפיר לא שרינן לכתחילה גם אם מקלקל הוא. מיהו התוס' שבת ע"ב סנהדרין ס"ב חלקו על רש"י דממלאכת מחשבת שמעינן דמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור דלא נעשית מחשבתו אבל נתכוין לחתוך התלוש וחתך מחובר דמיירי שחתך אותו דבר שרצה לחתוך ונמצא שהיה מחובר דנתקיימה מחשבתו אלא שלא היה יודע שהוא מחובר ואיצטריך בה והשתא לכ"ע איצטריך דרשה דמלאכת מחשבת ודרשה דבה ולשיטתם צ"ל כמ"ש דפליגי תנאי אליבא דר"י גופיה ודו"ק:
ו׳
כיצד הרי שצריך לראש עוף כו'. מסתימת דברי רבינו פה נראה דלא ס"ל כפי' הערוך כמ"ש הה"מ, כתב בשלטי גבורים ר"פ האורג ונראה לדברי רשב"א נמצינו למידן דאע"ג דקיימ"ל דפ"ר אסור היינו דוקא בשאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לדבר היתר אז אפילו עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפילו עבד אותו מעשה אפילו בפ"ר שרי כו' ועיין בר"ן שתמה מאוד על דברי הרשב"א. וראיתי בס' מרכבת המשנה שכתב בסברת רשב"א אינו אלא בצידת צבי דהצידה נעשית ממילא אח"כ ובשעת נעילת הדלת עדיין אינו עושה בידים הצידה לאפוקי מסוכרא דנזייתא דמיד נעשה האיסור סחיטה וסברא זו לא ברירא כ"ה ואפשר לומר דסברת רשב"א הגם דקיימ"ל פ"ר אסור היינו משום דהוי דומיא דמלאכת המשכן ושם כל המלאכות לא היה צורך אחר בהדה ובזה לא קשה עליה דהרשב"א ממילה בצרעת דלא כתב כן אלא גבי שבת משום דבעינן דומיא דמשכן משא"כ בשאר איסורים וכמו שמחלק הרא"ש לשיטת הערוך בין שבת לשאר איסורים אלא האי דמסוכרא דנזייתא לא נתיישב בסברא זו לשיטת הרשב"א דלא רצה לפרש כשיטת ר"ת משום דלמא מבטל ליה ומשום זה לא ניחא ליה בשיטת הערוך כמ"ש בחי' שם ובאמת הר"ן חלק על הרשב"א אע"ג דהביא סייעתא מהירושלמי דחיק עצמו לסתור ראייתו דאין הכוונה שיתכוין לצידת צבי כלל אע"ג דסמכה לזו תינוק כו' לא שיהיו דומות ממש כו' ע"ש: ולדעתי נראה מדכייל הנך שלשה דינים בהדדי הדין עם הרשב"א דכוונת הירושלמי שמותר לכוין גם לצידת צבי אמנם זה ניחא לפי לשון השני במס' פסחים דף כ"ה ע"ב דפליגי אביי ורבא בל"א וקא מכוין ואליבא דר"י דאמר ל"ש מכוין ול"ש א"מ אפשר אסור וסובר אביי אליבא דר"י היכא דל"א אפילו מכוין מותר וא"כ לפי"ז אם אדם נועל את ביתו עבור דבר היתר הצריך לו אז מותר לר"י גם אם מתכוין ג"כ על האיסור דהוי כל"א ומכוין ולר"י ליכא חילוק בין מכוין לא"מ משא"כ אם לא צריך דבר היתר אז ודאי אסור כיון דהוא אפשר שלא יעשה כלל ואסור לו לעשות וא"כ י"ל דהירושלמי סובר כאביי בל"ב וא"כ שפיר קאמר דמותר והוי דומיא דאינך משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"ש וא"כ מכוין בכ"מ אסור ודאי דליתא לדינו של הרשב"א. ואפשר דגם הרשב"א לא כתב לדינא אלא לפרש דברי הירושלמי ודלא כהר"ן שלא רצה לדחוק לומר דאינם דומים ודוק וזה ברור בפי' הירושלמי: ולפ"ד אזדא לה קושיתו של שה"ג מה שהביא ראיה לסברתו מסברת הרשב"א דאדרבה כיון שאפשר לו לעשות בהיתר מדוע נתיר לו לעשות בענין דהוי פסיק רישיה וגוף הסברא שלו תלויה בפי' הסוגיא בזבחים דף צ"א. ובס' מרכבת המשנה רצה לייחס סברא זו לשיטת רבינו ואינו מוכרח:
ז׳
אע"פ שאינה צריכה לגופה חייב כו'. עיין השגת הראב"ד והה"מ הליץ בעד רבינו משום דרו"ש ס"ל כר"י ואין זו ראיה שהרי ר' יוחנן מוקי לר' יוסי כר"ש וס"ל הכי וכבר כתב התוס' שבת קמ"ה דהלכתא כוותיה דר"י אפילו נגד רו"ש ואף שהרא"ש שם לא כתב כן כבר כתוב בס' ק"נ כלל ט"ו דהרא"ש בעצמו בפ' בב"ה כתב דהלכה כר"י נגד רו"ש ג"כ ועיין מ"ש בש"י עירובין דף ט' ע"ד ד"ה הלכה מ"ש ליישב דברי הרא"ש ומ"מ אליבא דכ"ע כיון שגם רבא פסק הלכה כר"ש לא הו"ל לרבינו לפסוק דלא כוותיה. ונראה ליישב דברי רבינו עיין בתוס' שבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל בכלי כו' דהיינו דוקא למאן דמחייב במלאכה שאצ"ל וא"כ סתמא דמתני' סובר כר"י במלאכה שאצ"ל וגם הא דתני' שם משום רשב"א ביד פטור בכלי חייב ע"כ כר"י ס"ל ור"י אמר שם דהלכה כרשב"א משמע דאכולא מילתא דרשב"א קאי והרי מוכח מסוגיא דהתם דהלכתא מלאכה שאינו צריך לגופה חייב הן אמת לשיטת הריב"ש הובא במג"א סי' ש"מ שסובר גבי גוזז חייב אפילו אצל"ג אינו ראיה משם אבל דברי הריב"ש תמוהים הם וכבר כתבתי בזה בש"י פ' המצניע ע"ש. ועוד כתבתי שם הרבה ראיות לדברי רבינו. ועיין הה"מ פ' כ"ג הל' כ"ו ראיה לרבינו ומ"ש הכ"מ ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא מיסוד הר"ר אברהם החסיד כו' עיין בזה בס' כפות תמרים במס' סוכה דף ל"ג ע"ב ד"ה כתב מרן:
ח׳
שנתכוין לחתוך התלוש וחתך המחובר. כתב הה"מ ועיקר הפי' הוא נתכוין לחתוך א"ד כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר. ולי נראה דבהלכה זו עסיק בדין מלאכת מחשבת שלא נעשית מחשבתו וכל הנך דינים בהל' ט' וי' בכולם הטעם משום מלאכת מחשבת ועיין מ"ש לעיל הל' ה' בסה"ד בשם התוס' דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דאז נתקיימה מחשבתו ודבר זה דגם כן פטור ילפינן מדכתיב בה פרט למתעסק ובהל' י"א שסיים רבינו וכל העושה מלאכה במתעסק פטור שם רמז לדין זה דקסבר שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואעפ"כ פטור מדכתיב בה פרט למתעסק וסובר רבינו כשיטת התוס' ובהלכה זו פי' כהי"מ:
י״ב
כל המתכוין כו'. נעשה שמירה מעולה. משום דאמרינן בירושלמי עלה דהך מתני' דתלה הדבר בפלוגתא דר"י ור"א אי גם בחד מינא דבעינן שידע ליה במה חטא דה"ג שם לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב לא נחלקו אלא על דבר שהוא משום ב' שמות שר"א מחייב ור"י פוטר והכא במתני' דמי לשני מינין ורישא קתני פטור וסיפא קתני חייב ומסיק ר' אילא בשם ר"א תנין אינון ת"ק פוטר בתרווייהו וכמ"ד בשני שמות נחלקו ותנא בתרא מחייב בתרווייהו וסובר בשם אחד נחלקו ע"ש. וגם בתלמוד בבלי צ"ב ע"ב דאמר ר"א תברא כו' הוא מהך טעמא ואנן קימ"ל דדוקא היכא דעבד שמירה פחותה פטור אבל בשמירה מעולה חייב דדמי כמו מי שנתכוין לכל הדברים שכתב רבינו בהלכה י' וי"א ומש"ה סמכה רבינו להנך דינים ודו"ק:
ט״ו
או אחזו ככר כו'. עיין מ"ש בש"י שבת דף ל"ז ע"ב ד"ה בלבד:
י״ז
כל המקלקלין פטורין כו'. רבינו פסק פה כר"י והיינו משום דלטעמיה אזיל דפסק כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי פירש"י והר"ן הדבר תלוי זה בזה מאן דאית ליה משאצל"ג חייב סובר דכל המקלקלין פטורים גם חובל ומבעיר ור"י דאמר פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה לפי פי' זה גם הוא פסק כר"י במלאכה שאצל"ג ובזה יפה כתב הה"מ דפסק רבינו כרב ושמואל ומ"ש לעיל דגם ר"י ס"ל כרבא הא מוכח כאן דלהלכה לא ס"ל כר"ש אלא כר"י: והנה בענין מקלקל פי' רש"י בפ' חבית במתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות פירש"י דאין במקלקל שום איסור שבת. והר"ן כתב דלא נהירא דכל המקלקלין פטורים איסור מיהא איכא והתם טעמא דמתירין משום צורך שבת ואפשר דגם רש"י כיון לזה דאין במקלקל שום איסור שבת מה"ת. ובס' לחם שמים למשניות הפריז על המדה שכתב לענ"ד אפשר דמקלקל אסור מה"ת אע"פ שאין חייבים עליו כמו ח"ש. אף שלכאורה נראה כן מדברי רש"י במס' ב"ק דף ל"ה ע"א בהא דאמר רבא שם מתני' בשוגג ופירש"י דרבא מוקי למתני' דל"ב לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור והתוס' מקשה שם דל"ד לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה פי' דהא מקלקל הוא ולא הוי מלאכה כלל, ובאמת הוא דבר תמוה איך עלה על דעת רש"י לפרש כן ואי אמרינן דמקלקל איסור תורה יש בו שפיר יש מקום לדברי רש"י כיון דעכ"פ עשה מלאכה שיש בו איסור תורה ואיסורא דשבת חמיר הוי כמו שוגג דפטור מתשלומין אבל מ"מ דבריו תמוהים דאין במקלקל ע"כ שום איסור תורה דאס"ד שיש בו איסור תורה א"כ הוא מאי קאמר תלמודא מדאצטריך למשרי מילה ש"מ מקלקל בחבורה חייב הא עכ"פ אצטריך למשרי דלא יהיה איסור כלל מה"ת ולפי מ"ש בהל' א' בשם רשב"א מ"ש בשם מורו דהיכא דליכא מיתה לא שייך עשה דתשבות ואינו אלא ל"ת יש ליישב קושיא זו דאעפ"כ לא אצטריך קרא להתיר דבלא"ה ידענא דעשה דוחה ל"ת בכ"מ אבל לפמ"ש לעיל דמדברי רבינו לא משמע כן ע"כ מוכח דבמקלקל אין בו שום איסור תורה. וגם בלא"ה א"א לומר דיהיה בו איסור תורה דהא כתב התוס' במס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה את"ל כו' כתב התוס' וקשה דבשלהי פ' ספ"א אמר לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומ"ש דאינו מתכוין פוטר ר"ש בחבורה טפי ממתעסק וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ואם מקלקל חייב אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת מתעסק נמי חייב משא"כ בדשא"מ לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בש"מ נמי מיפטר כגון גבי כלאים ע"ש. וסברתם אינה אלא אליבא דר"ש דסובר דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בשאר איסורים משא"כ לר"י דסובר דבשאר איסורים דשא"מ אסור מה"ת וגבי שבת כתב התוס' דאינו אלא דרבנן והוכיחו כן בסוגית הגמרא דיומא כמ"ש לעיל וא"כ ע"כ טעמא דר"י משום מלאכת מחשבת ואס"ד דסבר ר"י במקלקל יש בו איסור תורה וע"כ דלא בעינן מלאכת מחשבת וא"כ למה לא יאסר דשא"מ מן התורה, והנה הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין ר"פ הנחנקין כ' בשם התוס' דשגגת לאו דאמרי' דמותר שהוא דשא"מ אבל באיסור מיתה לא הותר דשא"מ ואע"ג דהותר דשא"מ באיסור שבת דהוא איסור סקילה ה"ט משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ולפום רהיטא משמע דדברי תוס' סותרין אהדדי. והקשה לי חכם אחד דא"כ קשה קושית התוס' בכתובות לפמ"ש הר"ן בשמם ועוד מאי מקשה תלמודא בכתובות דף ז' על הא דשרי ר"פ למבעל ביו"ט ובעי התלמודא מ"ש בין יו"ט לשבת ומאי קושיא דלמא שפיר אסור משום דשא"מ משום איסור סקילה. ואני השבתי דדברי התוס' אינם סותרין כלל דהכי כוונת הר"ן בשם התוס' דכיון דבכ"ד קי"ל דדשא"מ אין בו איסור תורה וגם רבנן לא החמירו וכ"ז באיסורי לאווין אבל באיסורי מיתה החמירו רבנן ובשבת דאיכא נמי סברת מלאכת מחשבת אסרה תורה לא החמירו רבנן כלל אבל גוף דין דדשא"מ אינו תלוי כלל במלאכת מחשבת כיון דבשאר איסורים קיי"ל דמותר כמ"ש התוס' בתי' אבל ר"י דסבר בכ"מ דשא"מ אסור ע"כ בשבת דמתיר דשא"מ מן התורה טעמו משום דבעי' מלאכת מחשבת ואם במקלקל אסור מן התורה א"כ ממילא גם דשא"מ אסור מן התורה וזה ליתא כדמוכח כמ"ש התוס'. ולפמ"ש לעיל דרש"י ל"ל סברת התוס' אלא דר"י אוסר ג"כ גבי שבת דשא"מ מן התורה אז שפיר יש מקום לסברת הל"ש דיש במקלקל איסור תורה וכ"ז לר"י וא"כ רש"י שכתב בב"ק לפרש שם דמקלקל יש בו איסור תורה שם קאי רש"י אליבא דר' יוחנן דסובר כר"י א"כ שפיר כתב רש"י לטעמיה אליבא דר"י דשא"מ אסור מן התורה ושפיר י"ל דגם מקלקל יש בו איסור תורה והתוס' לשיטתם שסוברים גם לר"י דשא"מ אינו אסור מן התורה לר"י וע"כ מוכח דמקלקל לית בו איסור תורה ושפיר מקשה תוס' הא ליכא כאן מלאכה כלל במקלקל ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק א׳

א׳
שביתה בשביעי כו'. עי' לקמן פ' כ"א ה' א' נאמר בתורה תשבות. והנה עיין בע"ז ד' נ' ע"ב אמר שם דמועד טרחא אסור אף בלא מלאכה ע"ש ועי' בתוס' מו"ק ד' י"ב ע"ב ד"ה מכניס דמספקא להו בזה וד' י"ד ע"א ד"ה ושאר וד' י"ט ע"א ד"ה וטווה ע"ש ובירושלמי שם ובשביעית פ"ב ועי' עירובין ד' ל"ה ע"א ור"ה ד' ל"ב ע"ב מוכח דדבר דבעיא מרא וחצינא אף דאינו מלאכה מ"מ אסור מה"ת והטעם משום שביתה מטירחא וזה ר"ל הך דר"ה ד' ל"ב בקדשהו כו' ע"ש ובחגיגה ד' י"ח ע"א והך מצוה ביוהכ"פ ליכא וזהו הך דשבת ד' קי"ד ע"ב גבי הך דקניבת ירק ולא כשיטת התוס' שם דהוה רק אסמכתא ועי' רש"י יומא ד' ע"ד ע"א ד"ה שבתון וד' פ"א ע"ב ד"ה תשבתו ע"ש ונראה דהא דסבירא ליה לרש"י ביבמות ד' מ"ח ע"ב דב"נ נמי מוזהר על זה רק משום טירחא וכהך מ"ד בכריתות ד' ט' ע"א דכל שישראל אסור בחוה"מ ב"נ אסור בשבת ועי' בירוש' פ"ח דיבמות דהיינו עבודת קרקע ע"ש ור"י לשיטתיה במו"ק ד' י"ב ע"ב דמחובר בחוה"מ אפי' כולו אבד אסור משום דהוה מה"ת ועי' ביצה דט"ז ע"א ע"ש:
ד׳
וכן כל מקום וכו'. עי' מו"ק ד' י"ב ע"ב ושם ר"ל כה"ג דאף מכת מרדות ליכא דהא המלאכה גמורה בחוה"מ ליכא רק מכת מרדות ור"ל כך שיש מלאכה שהוא משום שבות וזה ג"כ הך דר"ה דף ל"ב קדשהו כו' ע"ש ובחגיגה דף י"ח ע"א אך יש עליו שם מלאכה דרבנן אסמכוה על מלאכה דאורייתא עי' לקמן פכ"א ובכמה פרקים דרבינו סמך מלאכות דרבנן על שם מלאכה והוא כך דהנה יש שני מיני דרבנן למשל כמו חלוצה הוה דרבנן ושנייה הוה דרבנן ומחלוצה דרבנן הוה חלל דרבנן ומשנייה דרבנן לא הוה ממזר דרבנן והטעם דחלוצה יש עליה שם גרושה ושניה לא הוה אלא בגדר משמרת למשמרתי עי' יבמות ד' כ"א וזהו מה דר"ל הגמ' בעירובין ד' ק"ה שלא התירו לך אלא משום שבות ר"ל רק הני דאין עליהם שם מלאכה דרבנן אבל היכא דיש עליהם *שם מלאכה דרבנן לא התירו וכן בהך דלא גזרו על שבות ביהש"מ הוא ג"כ כן ועי' בהך דשבת ד' מ' ע"א אמר רבא האי מאן דעבר כו' ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' סוטה פ"ב הל' ח' ט' והוא הדין כאן גבי שבת כגון רדיית הפת ותקיעת שופר דהוה חכמה ולא מלאכה ר"ל דאף דאסורה בשבת מ"מ אין איסורה משום מלאכת שבת עי' מש"כ הרי"ף ריש פ"ק דשבת ובה"מ ומ"ה וגם נ"מ לגבי הך דלא גזרו שבות במקדש עי' עירובין ד' ק"ב ע"ב ברש"י ותוס' ומנחות ד' צ"ז ע"ש ברש"י דהוא נגד הגמ' דשבת ד' קכ"ג ע"ב גבי קנים דלה"פ ע"ש אך דר"ל שיש שם מלאכה עליו מדרבנן לא משום מוקצה בלבד וזה ר"ל הירושלמי בכ"מ לא כל שבות התירו חכמים ועי' פסחים ד' ס"ה ע"א וכן נ"מ לשיטת רש"י עירובין ד' ס"ט ע"א דאף מומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוה מומר לכל התורה ע"ש ועי' בהך דהוריות ד' י"א ע"א גבי כלאים דרבנן ע"ש ר"ל רק במלאכות שבת דרבנן אבל בדבר דלא הוה שם מלאכה אף דאסור לא הוה מומר ועי' בהך דמנחות ד' ע' ע"א גבי הא דאמר שם הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור ואמר שם אי אשמועינן לוקה מ"מ שפיר אלא אסור כו' והביא מתרומה ע"ש וקשה הא זה מבואר במשנה בכלאים סוף פ"ז דאסור אך ר"ל כך אם רק אסור לזרוע או אם זרע כלאי הכרם בעציץ שאינו נקוב אסור דשם כלאי הכרם עליו ואמר אביי אם אשמועינן לוקה ר"ל אם אכלן שפיר אבל הא דאסור בדיעבד זה ראיה מתרומה דהוה תרומה ועי' בתוס' יבמות ד' פ"ט ע"ב מה שכ' בשם ריב"ן ע"ש: [השמטה גבי אין שבות במקדש. וכן ס"ל לרבינו לק' בפכ"א הכ"ז גבי רטיה דמניחין רטיה במקדש לכתחילה ובהל' ק"פ פ"א הי"ח דרק הני הרכבתו דרבינו פסק דלא כר"נ דאין חי נושא את עצמו גבי שאר ב"ח כמבואר לק' פי"ח הט"ז וכן ס"ל תחומין י"ב מיל מה"ת כמבואר בדברי רבינו לק' פכ"ז וכן חתיכת יבלתו בכלי ע' מש"כ לק' פ"ט הי"ח ומשום מתקן אבל שבות ליכא כלל במקדש וע' ירושלמי פסחים פ"ו ופ"ח והא דערובין דף ק"ג הוא רק לר"א דהולך לשיטתי' בפסחים דף ס"ד ע"ב דבשבת לא היו מקלות וזה רק דברי ר"א כמש"כ רבינו בפהמ"ש ואנן לא ס"ל כן ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דף ס"ה ע"א ד"ה המכבד ומשום דר"א לשיטתו ולכך רבינו בהל' ק"פ פ"א הט"ז לא פסק כן וגם כיון דע"כ זה אתיא כר"נ דחי נושא את עצמו כמבואר בעירובין דף ק"ג ור"נ לשיטתו בפסחים שם דשבות שאינה צריכה לא התירו וע' בתוס' סוכה דף נ' ע"ב וקנים הוא מחמת גדר בנין כמש"כ רש"י וגם י"ל כמ"ש רש"י עירובין דף ק"ג ע"ב דגבי שבות יש לחלק היכא דאפשר מאתמול או לא אפשר וגבי קנים אפשר מאתמול וגם י"ל דטעם רבינו לק' פ"ט גבי יבלת י"ל דהך דעירובין קאי לר"א דס"ל בביצה דף ל"ג דקטימה כה"ג חייב חטאת משא"כ לדידן ע' לק' פי"א ה"ז ובשבת דף קמ"ו ע"ב גבי הך דר"א גבי גזירה שמא יקטום ודף קכ"ד ע"ב ע"ש: ע"כ השמטה]
ח׳
כל המתכוון לעשות כו' כגון שנתכוון כו'. זה רק אם לכך פטור מחמת שזה לא הוה מלאכה אבל אם באמת נתכוון למלאכה זה רק משום שזה שלא כדרך המלאכה ונעשה כדרך חייב לכולי עלמא כנ"ל ועי' בהך דשבת ד' צ"ב ע"ב ובירוש' שם ששם ט"ס ע"ש ועי' בהך דפסחים ד' ל"ג ע"א ועי' בירושלמי שבת סוף פ' י"א דה"ה אם מתכוון לקצור פחות מכשיעור הוה נמי מתעסק ואף דבדבר אחר חייב בכ"ש כמו ליפות את הקרקע וצ"ל דכל פחות מכגרוגרות לא הוה קצירה כלל ועי' ב"ק ד' כ"ו ע"ב ושבת צ"א ע"ב ותוס' שם ד' ק"ד ע"ב:
ט׳
נתכוון ללקוט כו'. נ"ל דשיטת רבינו כך דזה ודאי מתעסק ר"ל שלא ידע בשעה שעשה מה שעשה זה ודאי פטור כמבואר בסוף ה' י"א רק די"ל דנחלף לו דסבר דזה הוא מה שרצה אך בין שחור ללבן לא טעו עיין פ"ה דנזיר ע"ש בירוש' בה"ג דאם תרם ביום הוה תרומה דלא טעי ובלילה טעי לכך ל"ה [תרומה] ועי' בתוס' ב"ב ד' נ"ז ע"א מהך דסנהדרין ע"ש וא"כ ע"כ לא ידע ולכך פטור אבל במין אחד י"ל שטעה שסבור שזה הוא מה שרצה אבל אם לא טעה בזה רק שסבר שזה הוא רוצה אז גם במין אחד פטור אך זה רק אם בידו הוא אבל אם אינו בידו אז חייב במין אחד ובזה יש לבאר כל דברי רבינו והגמ' ועי' שבת ד' ק"ב ע"א ע"ש ובירוש' שם ועי' תוס' שם ד' ק"ד ע"ב ד"ה מתכוון בסוף הדבור דאף אם עכשיו לא נתכוון לכתוב רק אות אחת מ"מ כיון דצריך ב' אותיות ועלה בידו ב' חייב ע"ש ועי' שבועות ד' כ"ו ובירוש' פ"ו דפסחים ע"ש:
י״א
אבל אם נתכוין כו'. עי' בהשגות ע"ש אך ר"ל כך שרק החילוף היה בזמן מי קודם אבל לא בנר גם י"ל שהוא סבור שהראשון הוא כבוי והשני הוא דלוק ורצה להדליק הראשון ולכבות השני ובאמת הדבר היה להיפך: בנשימה אחת חייב כו'. אך זה אינו חייב רק אהדלקה ולא אכיבוי דהא נתכון לאחר ולא איחר ע"ש בע"ב ברש"י ועי' בתוספ' שבת פי"ב לא משמע כן וי"ל ועי' בירוש' פ"ג דתרומות וע"ש בתוס' תמורה ד' ד' ושם לא עבר על בל תאחר אם עשאן בבת אחת אך בזה עבר שצריך לאחר המעשה ועי' ירוש' דתרומות גבי אם נשרף הכרי אחר שהקדים המאוחר וא"כ לא איחר המוקדם אם חייב אם לא ובאמת הנה רש"י ז"ל במס' שבת ד' קכ"ז ע"ב אמר שם דלוקה אף דזה פלוגתא אך באמת כך דהנה בגמ' דתמורה שם אמר דלכך פטור ממלקות משום דניתק לעשה דכל מעשרתיכם תרימו אך זה לא שייך רק אמה שהאחיר המוקדם דכיון דהתורה צותה להפריש אי אפשר שילקה על זה כעין דאמרינן בירוש' פ"ה דיומא גבי הכניסן אחת אחת דעל אחרונה אי אפשר לחייבו דכיון דאומרים לו הכנס וזה ר"ל הך דסוטה ד' ו' ע"א רחמנא מי קרמי ליה על כרחו ע"ש אך אמה שהקדים המאוחר בזה לא שייך ניתק לעשה וא"כ אתי שפיר, והנה רש"י ס"ל בביצה ד' י"ג ע"א דגם אם הקדימו בשבלים עובר אך שם דייק רש"י רק עובר ובירוש' דתרומות פ"ג הוה בזה פלוגתא אך גבי שבלים לא עבר מה שהקדים המאוחר רק מה שהאחיר המוקדם דקודם הפרשה אין בו חיוב כלל רק לאחר שהפריש מעשר אז שוב יש עליו חיוב ובפרט לר"א דס"ל שטובלת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו עי' בירוש' פ"ב דמעשרות ע"ש אך מ"מ מקרי ניתק לעשה לכך כתב רש"י ז"ל בביצה רק עובר אבל בשבת דמיירי דהקדימו בכרי דאז החיוב אמה שהקדים המאוחר וזה לא הוה ניתק לעשה ולכך לוקה ועי' בירוש' פ"ג דמעשרות ה"ג גבי מאי דבעי ר' יונה אם דמאי טובל לודאי ואמר שם נמצא מקדים ע"ש ועי' יומא ד' נ"ז וע"ש בתו"י יעי' ר"ה ד' ל"ד ע"ב ועי' ברכות ד' כ"ו ע"ב ברש"י גבי אם הבדיל בראשונה מוכח שם דס"ל דהחסרון הוא בהמאוחר שהקדימו ומ"מ לגבי השניה הוא דיועיל כמ"ש התוס' מנחות ד' ל"ח ע"א גבי תכלת ולבן ע"ש דנהי דתכלת לא יצא מיהו מצטרף בהדי לבן ויצא עכ"פ משום לבן ועי' בתוס' שם בע"ב ד"ה אי לימא משמע ג"כ דהחסרון הוא מה שהקדים המאוחר ועי' סנהדרין ד' מ"ט ע"ב דגבי יוהכ"פ רק משום היום ולא משום העבודות וזה ר"ל התוס' במנחות ד' ה' ע"א ד"ה ואי ע"ש ועי' בירוש' פסחים פ"ה ה"ג א"ת פסול כמי שלא קדמו ע"ש ועי' ביבמות ד' ק"ה ע"א והך דאמר שם כסדרן לא מעכב אם הקדים רקיקה לחליצה וקשה דהא קי"ל דרקיקה אינו מעכב וע"כ צ"ל דהחסרון הוא בהמוקדם שהאחיר היינו החליצה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק א׳

ה׳
ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכו'. קשה דבפרק במה טומנין (שבת דף נ') אוקמוה הא דתני שם גבי נתר וחול אבל לא יחוף שערו בהם כר' יהודה דלר״ש דסבר דבר שאינו מתכוין מותר חופף את ראשו וכיון דרבינו פסק כר״ש למה לא כתב שחופף ראשו בנתר אע״פ שמשיר שער. ועוד תימא דנזיר ושבת דמו בגמרא זה לזה ומ״ש נזיר חופף ומפספס הוי בנתר וחול דאי אינו אלא בידים לא מקשי גמרא מידי מנזיר דשאני התם דאינו אלא בידים אבל בנתר לעולם אסור ורבינו כתב בפ' ה' מה' נזירות נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפורניו ולא הזכיר נתר משמע דנתר אסור. וע״ק דשם כתב לא יחוף באדמה והוא פי' בנזיר בפי' המשנה דהוי נתר ותימא הוא בגמרא מוכח דנתר מותר כדכתיבנא. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דרבי ישמעאל דקאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מ"ב) בתר הא מתני' דחופף ומפספס לא יחוף באדמה מפני שמשרת (את השער) פליג את״ק דהיינו ר״ש קאמר חופף ומפספס אפי' באדמה דהיינו נתר משום דלא הוי פסיק רישיה ואתא ר' ישמעאל לומר דנהי דבדבר שאינו מתכוין מותר אבל לא יחוף בנתר מפני שהיא ודאי משרת והוי פסיק רישיה ופסק רבינו כר' ישמעאל כמ״ש בפי' המשנה והלכה כר' ישמעאל וטעמא משום דבגמ' שקיל וטרי אליביה דשאלו שם מפני שהיא משרת תנן וכו' משמע דהלכה כותיה. וא״כ אע״פ דדבר שאינו מתכוין מותר כר״ש בהא דנתר פסק דאסור דהוי פסיק רישיה כר' ישמעאל ולכך כתב בנזיר דחופף בידו דוקא ומה שלא הזכיר חפוף הראש בעפר הפירות היינו משום דמאי דהוה ס״ד מעיקרא חילוק בין ראש לידו הוא משום דהוה ס״ד דיד לא הוי פסיק רישיה כדכתבו התוס' דיד אינו ודאי משיר אבל הוא ז״ל שכתב בפ' כ״ה מהלכות אלו דביד ודאי משיר א״כ הוי ראש ויד שוין וברור הוא:
ז׳
כל העושה מלאכה בשבת וכו'. כתב הרב המגיד ויש לי סעד לסברא זו וכו' כונת דבריו לתת טעם לדברי ההלכות ואמר דאליבא דרב דס״ל דבדבר שאינו מתכוין אסור כל שכן מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפי' לשמואל דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מ״מ במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה דחייב לכך פסק במלאכה שאינה צריכה לגופה דלא כר״ש ודלא כרבא דס״ל כותיה בריש פ' נוטל (שבת דף קמ"א:) גבי הוציא תינוק מת וכיס תלוי בצוארו דס״ל דאינו חייב משום תינוק וזה דעת רבינו ז״ל וא״ת א״כ איך פסק בפ' י״ח המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו דחייב משום הכיס דמשמע דאם הוא מת אינו חייב לא משום תינוק ולא משום כיס וכסברת רבא ד תינוק כדין מת אפילו שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה נתבאר חייב משום תינוק מ אי לא לישמעינן רבותא דאפילו במת דחייב. וי״ל דבמת חייב משום כבר בדברי רבינו בהלכות אלו אבל בחי הודיענו רבינו דאע״פ דאינו שום כיס מיהא חייב:
ח׳
כל המתכוין לעשות מלאכה וכו'. כונת רבינו לומר דכיון דבנתכוין לדבר חמור ועשה דבר חמור אמרי' דפטור כ"ש כאן דנתכוין לדבר קל ועשה דבר חמור והקשה הרב המגיד דתיפוק ליה אפי' שיהיה הכל בר"ה ויהיה כונתו מתחלה לזרוק ד"א וזרק שמנה פטור משום דמלאכתו לא נעשה בשלימות ונעשה יותר ממחשבתו ואין הטעם משום שחשב לעשות מלאכה זאת ונעשה מלאכה אחרת, וזה הוקשה לו ז"ל מפני שהבין מתוך לשונו דרה"י וכרמלית ור"ה עומדים בשורה זה אחר זה כרמלית ור"ה ואין הכרמלית בצד ר"ה דכן משמע הלשון שאמר האבן שעברה לר"ה דפטור ועברה משמע דעברה על הכרמלית והלכה לר"ה ותירץ הוא ז"ל דאפשר דכאן אמר בכ"מ שתרצה תנוח. ובענין זה נתבאר בפי"ג דר"ה חייב אבל כאן מפני שהוא כרמלית פטור. ויש לתמוה בתירוץ זה דאם כונתו דחשב דינוח אפי' בר"ה א"כ אמאי פטור. ואם כונתו דבכ"מ שתרצה תנוח בכרמלית ולא בר"ה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי חייב כה"ג אפי' בר"ה הרי נעשה יותר ממחשבתו. ונראה לומר דכונתו שם בדין זרק ארבע שלא ינוח בפחות מד' אבל אם ינוח משם והלאה אין חשש דבכ"מ שתרצה תנוח ומפני כן אמרו שם דכיון דמחשבתו הראשונה היתה שלא תנוח בפחות מד' הרי מחשבתו באיסור והפועל ג"כ באיסור וא"כ הוא חייב משום דהרי חשב דאם תרצה לנוח מכאן והלאה דאין בזה חשש אבל כאן בכרמלית שחשב שלא ינוח בפחות מכרמלית אבל אם ינוח לר"ה אין חשש כיון דמה שחשב מתחלה שלא ינוח פחות אין בזה איסור דאורייתא ומפני כן פטור דכל עיקר כונתו אינו אלא שלא יפחות ממהלך הכרמלית אבל אם הוא יותר אין עיקר כונתו לזה נהי דאם נח בר"ה אין לו חשש בזה אבל מ"מ עיקר כונתו בכרמלית היא ושלא יפחות מהכרמלית וזהו שכתב ולא נתכוין לזרוק אלא בכרמלית וכו'. עוד כתב ומ"מ עיקר כונתו וכו' כונתו דאע"פ שתירץ הקושיא מ"מ אינו מספיק לו תירוץ זה ולכן כתב דלא הוי רה"י וכרמלית ור"ה בשורה זה אחר זה כדהוה ס"ד מעיקרא אלא דרה"י באמצע וזה מכאן וזה מכאן גם שלשון רבינו שכתב ועברה אינו מבואר כן: הרי זה ק"ו וכו'. ולמה שהקשה הרב המגיד דא"כ אפי' בר"ה כה"ג פטור י"ל דאה"נ אלא רבינו לא כתב אלא הדבר שהוא בא בק"ו שהוא נתכוין לקל ונעשה חמור ולכך כתב זה אבל ההוא דהתם הוי נתכוין חמור ונעשה חמור אלא שנעשה יותר ממחשבתו ודבר זה לא אתי בק"ו אלא מה שי"ל לזה דמה שהוקשה לו לרבינו הוא דאין הטעם כאן משום שחשב לעשות מלאכה אחת ועשה אחרת דאפי' במלאכה אחת גופה כיון שעשה יותר ממחשבתו פטור כדכתיבנא: נתכוין לעשות דבר המותר וכו'. תימא דהא כלל רבינו בריש הפ' דכ״מ שאמרנו בשבת שפטור הוא פטור אבל אסור והוא מימרא דשמואל סוף פ' האורג (שבת דף ק"ז) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכו' ודין זה מחלוקת דאביי ורבא פ' כלל גדול (שבת דף ע"ב:) דאמרי' התם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קא מכוין לחתיכה דעלמא ע״כ, וא״כ כיון דאמרו פטור ראוי להיות פטור אבל אסור כפי הכלל המסור בידינו דכל פטור פטור אבל אסור. מיהו לזה י״ל דאין כלל דברי שמואל אמורים אלא בדברים השנויים במשנה וכן כתבו התוספות בריש פרק קמא (דף ג') שתירץ ר״י בשם ר' אברהם בד״ה בר מהני תלת וכו' ע״ש. אבל מכל מקום נ״ל קשה דאפילו בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דבהא כ״ע מודו דפטור דכיון דלא איתכוין לחתיכה אמרו שם בגמרא (דף ע"ג) ואלא לאביי שגג בלא מתכוין היכי דמי וכו' משא״כ בשבת דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור אבל אסור אבל נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב וכו' נתבאר משם בגמרא דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור אבל אסור ואף ע״פ שזה נאמר בגמרא בדברי אביי בהא רבא מודה דלא פליג אלא בחיוב דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אם הוא חייב אבל בנתכוין להגביה כ״ע מודו דפטור ואין בזה מחלוקת דלכ״ע פטור אבל אסור א״כ כ״ש בנתכוין לחתוך את התלוש דאיתכוין לחתיכה דהוא פטור אבל אסור ורבינו מיקל ביותר ואמר דאפי' נתכוין לחתוך את התלוש אינו חייב כלום הפך הנראה מסוגיית הגמרא כדפרישית. ועוד דלפי דברי רבינו נתכוין שתים וזרק ארבע דאיכא מחלוקת אביי ורבא דרבא אמר פטור ואביי אמר חייב וכן בסבור שהוא רה״י ונמצא רה״ר דאמר רבא פטור הכל הוא פטור לגמרי דאל״כ תיקשי דבגמרא עבדי צריכותא ואמרי אי אשמעינן נתכוין לחתוך את התלוש בההוא קאמר רבא דהא לא קא מכוין לחתיכה דאיסורא וכו' ואי הך פטור בזרק ארבע הוי פטור אבל אסור הא אצטריך רבא לאשמועי' דלא הוי כחתיכה דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור אלא ודאי הך פטור הוי נמי מותר לגמרי וכן הך דכסבור שהוא רה״י ונמצא רה״ר דהוי פטור לגמרי מזה הטעם עצמו וזה דוחק דכל הני הוו שלא כדברי כל פטור סתם האמור בגמרא ומי הכריחו לרבינו בכל זה. וע״ק דבפ״ב מה' שגגות כתב נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה פטור ממלאכת מחשבת וכו' ומדכתב פטור משמע פטור אבל אסור מיהו זה אינו כלום דהכלל דמסר לנו רבינו הוא בכ״מ דה' שבת שיאמר פטור הוא פטור אבל אסור אבל התם אפשר שיהא מותר לגמרי ומ״ש פטור הוא פטור מקרבן דבדידיה קא עסיק באותן ההלכות ומה לנו להודיע אם מותר וקל להבין ומ״מ קשה מה שהקשינו:
י׳
היו לפניו שתי נרות דולקות וכו'. דברי רבינו תמוהין דבפ' ספק אכל (כריתות דף י"ט ע"ב) הקשו לשמואל דאמר דמתעסק פטור מהא דנתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים ענבים ולקט תאנים שחורות ולקט לבנות דמשמע דבחד מינא כ״ע מודו דחייב ותירצו כגון שאבד מלקט מלבו ובמסקנא (דף כ' ע"ב) אמר רבא ליקדם איכא בינייהו והא תניא היו לפניו שתי נרות דולקות (ארוכות) ונתכוין לכבות זו וכבה את זו להדליק את זו והדליק את זו חייב להדליק ולכבות וכבה והדליק בנשימה אחת חייב ע״כ. משמע מכאן דלשמואל דקאמר מתעסק פטור אפי' בחד מינא פטור היכא דנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה זו ומה שאמר במתני' נתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים היינו ליקדם כדקאמר שהיה בדעתו ללקוט שניהם ונהפך לו הדבר שבדעתו ללקוט תאנים תחלה ולקט ענבים תחלה וכו' דוקא דהוו שני מינים פטור אבל מין א' חייב אבל בשאינו ליקדם אלא נתכוין ללקוט תאנה זו ולקט אחרת פטור וזה פשוט ומוכרח בהך סוגיא וא״כ איך כתב רבינו דנתכוין לכבות את זו וכבה את זו להדליק את זו כו' דחייב הא למה״ד למי שנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת הא בין בדין ההדלקה ובין נתכוין ללקוט תאנה זו שהביא לדמיון משמע מן הסוגיא הנזכרת דפטור כדכתיבנא ואע״פ שלשון הברייתא קאמרה גבי נרות היו לפניו שתי נרות (ארוכות) ונתכוין לכבות את זו וכבה את זו וכו' חייב משמע פשט הדברים כדברי רבינו לפי גרסתו דגורס חייב הפך גרסת רש״י שגורס שם פטור וא״כ י״ל דכתב כן לפי גירסתו, זה אינו דע״כ אפי' לפי גירסתו מוכרחים אנו לומר דמה שאמרה הברייתא נתכוין לכבות וכו' היינו להקדים כמו במתניתין שהיה בדעתו לכבות זו אחר זו ונהפך לו הדבר דאל״כ תקשי לשמואל דאמר דמתעסק פטור וכדכתב הראב״ד ז״ל בהשגות והשיג על רבינו כן וצריך ליישב על כל פנים דעת רבינו: עוד ק' קצת הדמיון שהביא מנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דמה דמיון הוא זה אפילו שמתעסק יהיה פטור שם ראוי להיות חייב כדאמרו שם בגמרא גבי מילת התינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב. מיהו לזה י״ל דרבינו פסק בפ' זה דמקלקל בחבורה פטור שכתב כל המקלקלין פטורין ואוקימנא בגמרא מתני' כמ״ד מקלקל בחבורה פטור ועוד דלא כתב כן רבינו לומר דכי היכי דהתם חייב הכא נמי חייב אלא דכי היכי דהתם נעשה מה שחשב ה״נ נעשה מה שחשב אבל לקושיא הא' צ״ע: ונ״ל לתרץ דרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לתוס' בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ב:) על ההיא דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דרבא אמר פטור משום דלא איכוון לחתיכה דאיסורא ואביי אמר חייב משמע דלכ״ע מיהו היכא דנתכוין לחתיכה דאיסורא כגון לחתוך מחובר זה וחתך אחר חייב ואמאי לשמואל דאמר מתעסק פטור אפילו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחר פטור ותירצו הכא איירי כגון שנתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר ורבינו לא רצה לתרץ כך דמשמע ליה דפליגי אביי ורבא על שמואל ופסק כוותיה ולדידהו ברייתא דהיו לפניו שתי נרות דולקות וכו' דקאמר שם חייב אין פירושה ליקדים כמו שהוא לשמואל אלא כפשטה היא דחייב דכיון דנתכוין לדבר איסור חייב וכן מתני' דנתכוין ללקוט ענבים ולקט תאנים וכו' כפשטה הוא ואע״ג דרבא תירץ שם ליקדים אליבא דשמואל תירץ וליה לא ס״ל דאיהו גופי' אקשי לעיל לרב נחמן על הא דשמואל מההוא דתינוקות וא״כ כולה סוגיא דבפ' ספק אכל דמתאמרא אליבא דשמואל לא נקטינן כוותיה. עוד הקשו שם התו' מרבא גופיה דקאמר נתכוין לזרוק ארבע וזרק ח' פטור והא התם נתכוין לזריקה דאיסורא ופטור. וקושיא זו איתא לדעת רבינו דהוא פסק כאן דנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט מזו חייב ובפי״ג כתב נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' פטור ויש לתרץ לדעת רבינו דשאני היכא דנתכוין ללקוט מחובר זה ולקט זה אז חייב דפעולת הלקיטה היא אחת והרי נעשית אלא שהיא בנושאים מחולקים אבל נתכוין לזרוק ארבע וזרק ח' נעשית פעולה מחולקת דהוא היה רוצה לזרוק ד' והיתה הזריקה ח' היא מחלוקת לגמרי ולכך פטור והבן זה. וכ״ת כיון דרבינו אינו מפרש הברייתא דהקדימה דין זה של הקדימה מנין יצא לו דהיכא דנהפך הדבר פטור גבי תאנים שחורות ולבנות וי״ל מגופא דברייתא דאמר להדליק ולכבות וכבה והדליק בנשימה אחת חייב משמע הא בשתי נשימות פטור וה״ה לשחורות ולבנות דהוי כמו הדלקה וכבוי. ומה שאמר אבל אם נתכוין להדליק ראשונה וכו' פשוט הוא דלא איירי בגוונא דלעיל דהיינו שתי נרות דולקות או כבויות אלא כאן איירי בחד דלוק וחד כבוי ולא הוצרך רבינו לפרש ואע״פ דלשון אבל משמע דאיירי על חלוקה קמייתא. והראב״ד בהשגות תיקן החלוקה זו שכתב נר א' דלוק ונר א' כבוי וכתב שמה שכתוב בפנים שיבוש, ונראה שטעמו משום מ״ש שנראה דאיירי בגוונא דחלוקה קמייתא ומ״מ אתי לגירסת ספרינו שפיר דדבר ברור כמ״ש, כנ״ל לפרש לשון רבינו ודבריו אין בהם נפתל ועקש. איברא דהרב המגיד כתב ועיקר הפי' הוא נתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש נראה דמשמע דס״ל דרבינו מפ' כפי' התוספות ולא ס״ל דפליגי אביי ורבא עליה דשמואל כדכתבתי. ומ״מ אני אומר דהדבר מוכרח כמ״ש אלא שהרב המגיד לא כתב אלא עיקר הפירוש הוא זה ואע״פ שאין דעת רבינו כן מ״מ לענין הדין יש לסמוך על זה אבל אין כונתו לומר שרבינו יסבור כן:
י״א
אבל אם נתכוין להדליק ראשונה וכו' פטור וכו'. כלומר היו לפניו שתי נרות אחת דלוקה ואחת כבויה וכונתו לכבות את הדלוקה ולהדליק את הכבויה וכל אחת מהן יקראו ראשונה בערך הפעולה תתחיל ממנה ואם יתחיל מלאכת הכבוי מהדלקה אז תקרא היא ראשונה ואם תתחיל מלאכת הדלקה מהכבויה אז תקרא היא ראשונה:
י״ב
אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור וכו'. ה״ה דלאחריו ובא לו לאחריו פטור כדקאמר רב אשי בפ' המצניע (שבת דף צ"ב:) ורבינו לא חייש להביא דכבר אמר שם רב אשי דלא מבעיא קאמר והוא פשוט יותר:
ט״ז
ואם אין א' מהן יכול לעשותה לבדו וכו'. פסק כר' יהודה דפ' המצניע (שבת דף צ"ג) ודלא כר״ש דבגמרא אמרי' שם לר״ש תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול [וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור״י חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול] וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב״ד ור״ש יחיד שעשאה בהוראת ב״ד חייב ע״כ. וק' דכיון דרבינו פסק כר״י ה״ל למפסק דיחיד שעשאה בהוראת ב״ד פטור והוא פסק בפי״ג מה' שגגות דיחיד שעשאה בהוראת ב״ד חייב שכתב שם וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה הרי ב״ד פטורים ואלו המיעוט שעשו חייבים וכל אחד ואחד מביא חטאתו ע״כ. נראה דפסק דחייב כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בריש הוריות וא״כ איך פסק כאן כר' יהודה דהא אי לרבי יהודה הוה ס״ל חייב לא מיתוקם סברתיה כלל דאיהו מוקי חד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב״ד. ונ״ל לתרץ זה עם קושיא אחרת דאיכא בפשטא דשמעתתא דאמאי קאמר בגמרא איכא תלתא מיעוטי חד לעוקר ומניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד ליחיד שעשאה בהוראת ב״ד לימא דלר' יהודה לא הוי אלא תרי מיעוטי חד לזה יכול וזה יכול וחד לזה עוקר וזה מניח וכדקאמר שם לר״מ דתרי מיעוטי הוו ונימא דר' יהודה אית ליה דיחיד שעשאה בהוראת ב״ד חייב. ולתרץ קושיא זו אומר דודאי אצטריכו בגמרא למימר הכי משום דבריש הוריות (דף ב') אמרינן דר' יהודה אית ליה דיחיד שטעה בהוראת ב״ד פטור דאמרו שם על מתני' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשאה בהוראת ב״ד חייב מאי רבי יהודה דתניא וכו' ולהכי איצריכו בגמרא לומר דלר' יהודה תלתא מיעוטי הוו אבל אי לא הוה משכח תלמודא דלר' יהודה אית ליה פטור הוה מצי למימר לדידיה דתרי מיעוטי הוו כדקאמר לר״מ. ורבינו ראה לפסוק כאן כר' יהודה בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר״מ מסייע ליה אבל בהא דיחיד שעשאה בהוראת ב״ד פסק דחייב כחכמים משום דאמרו שם בהוריות זו דברי ר' יהודה אבל חכמים אומרים וכו' ומדקאמר לשון אבל משמע דהיינו כחכמים וכן דקדקו התוספות הרבה פעמים בגמרא ומפני כן פסק דחייב והשתא משנינן דתרי מיעוטי כתיבי חד לזה יכול וזה יכול וחד לעוקר ומניח והא דלא משני גמרא הכי הוא משום דמשכח לר' יהודה דאמר בהדיא פטור כדכתיבנא אבל לדידן דקי״ל דלא כרבי יהודה אלא כחכמים לא משנינן הכי:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק א׳

א׳
מצוה כח היא שצונו שנשבות בשבת ממלאכה והוא אומרו וביום השביעי תשבות והנה נכפל ציווי זה וביאר לנו שהשבתה ממלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו ובאזהר' יתבארו בע"ה כל המלאכות שהם מדאוריתא ויש מהם מדרבנן נסמכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי: אזהרה ס הזהירנו מעשות מלאכה בשבת אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ואם יש שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. כרת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא דהוה במזיד התראה בעינן בכל ד' מיתות ובמלקות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה וכי בראיה תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לחייבי כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גלי אם שוגג הוא או מזיד תנהו ענין להתראת מלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו. דבי ר' ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שקושש עצים לא נאמר אלא מקושש דאחר שראוהו ומצאוהו והותרו בו מעין מלאכתו ועדיין היה מקושש. דבי ר' תנא על דבר אשר ענה על עסקי דיבור התראה. וכולהו צריכי כדאיתמר התם פ' היו בודקין. סקילה דכתיב במקושש עצים ביום השבת רגום אותו באבנים. קרבן חטאת קבועה דכתיב נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז וחטאת קבועה כתיב בפר' דאינו בא בדלות ולא בדלי דלות. וכל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הוא כרת או סקילה או חטאת וכל מקום שנאמר פטור הוא פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
ה׳
אף על גב דכל דבר שאין מתכוין מותר מדאוריתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהכי ילפינן לה ממשכן לפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אפילו הכי אי הוי פסיק רישיה חייב דאוריתא אף על פי שלא נתכוין דהוה ליה מתכוין כיון שאי אפשר אלא לעשות המלאכה באותו מעשה והוי מלאכת מחשבת. ומלאכה שאינה צריכה לגופה נמי חייב מדאוריתא דהואיל וצריך לעשות אותה המלאכה לדבר אחר מלאכת מחשבת היא וחייב. אבל מתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשה מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת אף על גב דנתכוין לשם מלאכה בעלמא. ואפילו נתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשת לו אותה המלאכה עצמה בדבר אחר שלא חשב או אפילו חשב בשניהם אלא שחשב לעשות זו קודם זו ונהפך לו הדבר פטור שהרי לא נתקיים מחשבתו בכל אחד מהם שחשב לעשות אחת ועשה האחרת וכן בשניה ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. ואם נעשת מחשבתו כעין הדבר שחשבה לעשותו אף על פי שלא נעשית בדבר עצמו נמי שחשב ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת כמותה חייב שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה. אבל נתכוון לעשות שני מלאכות זו קודם זו ונהפך לו הדבר ממה שחשב פטור שהרי בכל אחת לא נעשת מלאכתו שחשב לעשותה. ואם נעשו בבת אחת שתיהן אף על פי שכוון לעשות זו קודם זו חייב שהרי לא נתאחרה זו לזו ושתיהן נעשו כאחת והוי נתקיימה מחשבתו. כל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוון לה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה דומיא דמשכן והאי לאו מלאכת מחשבת הוא.
י״ב
כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשת ביותר על כוונתו חייב דהא ניחא ליה והוי מלאכת מחשבת. בפחות מכוונתו פטור דאנן סהדי דלא ניחא ליה והוי כמתעסק דלא הוי מלאכת מחשבת. ואם מתחלה היה ראוי ליעשות בפחות מכוונתו [כגון] בסינר חייב דידע דסופו להתהפך והוה ליה מלאכת מחשבת.
י״ד
כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה שהרי נתקיים מחשבתו כשיעור דכתיב בחטאת ועשה אחת דמשמע כל המלאכה וכתיב מאחת מהנה דמשמע מקצתה הא כיצד אינו חייב עד שיעשה שיעור מלאכה והיינו אחת מאחת בערך מה שנתכוון להשלימה.
ט״ו
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין בזה אחר זה כגון עוקר ומניח בין בבת אחת מתחלה ועד סוף פטורין דכתיב בחטאת בעשותה אחת דהוו תרי מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול דאינם חייבים חטאת. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו שנים שניהם חייבים דלכל חד מינייהו קרינן בעשותה יחיד כיון שאין חברו יכול לעשותה כולה הוה ליה כאלו הוא (שסייעו) עשאה וכן האחר אי נמי כיון דאין כל אחד יכול לעשותה לבדו ועשו שניהם אורחייהו בהכי ובמשכן נמי הוה זה אינו יכול וזה אינו יכול כגון שנים שנושאים את הארון ולהכי לא בעינן אלא שיעור אחד לשניהם זה יכול וזה אינו יכול ונשתתפו שניהם זה שיכול חייב דעליו קרינן בעשותה והאחר פטור דלא עשה דבר.
י״ז
כל המקלקלין פטורין משום דלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת דומיא דמשכן דסמוך ליה פרשת שבת וכל היכא דמקלקל לאו מכוון בכל לבו לאותה מלאכה הוא כמו שמכוון במלאכה שהוא נהנה ממנה ולהכי לא הוי מלאכת מחשבת אבל אם מקלקל על מנת לתקן חייב דהרי מלאכת מחשבת היא כיון שמכוין ליהנות לבסוף ושיעורו כשיעור המתקן כיון דמשום דדעתו לתקן היא דמחייב במקלקל הוי שיעורו כמתקן.
י״ט
העושה מלאכה בשוגג דחייב חטאת ובמזיד דחייב כרת ובעדים והתראה דנסקל הוי בשעשה כל המלאכה מתחלתה ועד סופה בשוגג או במזיד אבל עשה מקצתה בשוגג ומקצתה במזיד או אפכא פטור דבחטאת כתיב בעשותה ודרשינן נמי דמשמע עושה אותה כולה ולא מקצתה ומשמע עושה אותה כולה בשוגג ולא מקצתה אי נמי דפשטיה דקרא דנפש כי תחטא בשגגה משמע דעושה כל החטא בשגגה ומזיד נמי כתיב כל העושה בו מלאכה יומת דמשמע עושה בו מלאכה שלימה במזיד יומת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק א׳

ה׳
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר. עיין במל"מ שתמה על דברי התוס' בבכורות (דף כ"ד) שכתבו גבי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר' יהודה משום דאף במכוין לא אסר כי אם מדרבנן ואין איסור בכה"ג מן התורה בשום מקום ואיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר"י אף שאינו מכוין והניח הדבר בצריך תלמוד. ולק"מ די"ל דהתוס' דהתם סברי כמ"ש בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"א) אליבא דר' יוחנן דס"ל דגרירה חמירא טפי משאר דבר שאינו מתכוין משום דקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא. וא"כ מהאי טעמא מחמירין ביה טפי מבעוקר דבר מגידולו כלאחר יד באינו מכוין. ובהכי יש ליישב ג"כ מ"ש תוס' בפ"ק דכתובות דרבי יהודה מתיר גבי מקלקל כשאינו מכוון ותמה עליהם ג"כ הרב הנ"ל דאיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דאף באיסורים דרבנן אוסר ר"י דבר שאינו מתכוין. וכמו שהקשו לרש"י ביומא. ולפמ"ש א"ש דגם התוס' בכתובות אזלי בשיטה זו שכתבו בפסחים ואפשר דגם רש"י הכי סבירא ליה. ובזה לא קשה מה שהקשו עליו התוס' ביומא:
ט״ו
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות וכו' הרי אלו פטורין ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו וכו' ועשו אותה בשותפות שניהן חייבין. והקשה הלח"מ דרבינו פסק כר' יהודה דפוטר בזה עוקר וזה מניח ופוטר ג"כ בזה יכול וזה יכול ומחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול ודלא כרבי שמעון דפוטר ג"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול. ובגמרא דפרק המצניע אמרינן דטעמא דר"ש הוא דתלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח [וחד למעוטי זה יכול וזה יכול] וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט זה יכול וזה יכול וחד למעט יחיד שעשה בהוראה ור"ש יחיד שעשה בהוראה חייב וכיון דרבינו פסק כר' יהודה ה"ל למפסק דיחיד [שעשה בהוראה] פטור והוא פסק בהלכות שגגות דיחיד חייב. וא"כ איך פסק כאן כר' יהודה דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול. דמשמע דר"י גופיה הוה פוטר אי לא הוה איצטריך ליה מיעוטא למפטר יחיד בהוראה. ותירץ דראה רבינו לפסוק כר"י בזה אינו יכול משום דר' מאיר מסייע ליה בזה דאיהו מחייב גם בזה יכול וזה יכול ונמצא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול סבר ר"מ כר"י אבל בהא דיחיד בהוראה פסק כר"ש משום דחכמים סברי הכי בהוריות. ולדידי אין בזה טעם לומר דפסק כר"י משום דר"מ מסייע ליה. דהרי ר"מ לא מטעמו דר"י מחייב אלא משום דסבר דנפש לא משמע למעט שותפות וליכא רק תרי מיעוטא אחת תחטא בעשותה תחטא ואתא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד בהוראה דפטור והשתא מנ"ל לרבינו לפסוק כר"י דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול מחמת טעמיה דר"מ הא ר"י גופיה פליג אטעמיה דר"מ וסבר דנפש משמע מיעוטא לשותפין. וכמו שמבואר בגמ' (דף צ"ג) ופרש"י נפש משמע ולא נפשות. ואיכא לדידיה תלתא מיעוטא ואיהו גופיה מודה דאי לאו דאיצטריך למעט יחיד בהוראה ממעטין זה אינו יכול [וזה אינו יכול] וכר"ש דלתרוייהו משמע להו נפש מיעוטא. וא"כ ר"מ יחידאה הוא בסברא זו דנפש לא הוה מיעוטא ולא ה"ל לרבינו לפסוק כסברתו נגד סברת ר"י ור"ש דמשמע מיעוטא אמנם יש לי בעז"ה לתת טעם נכון לדעת רבינו ז"ל במאי דפסק כסברת ר' מאיר משום דכוותיה אזלא מסקנא דסוגיא דפ"ק דערכין (דף ד' ע"ב) דקאמר דלא איצטריך נפשות גבי ערכין לאחד שהעריך מאה ופרש"י דאי הוה כתיב נמי נפש הוה משמע נפשות הרבה כעניין שנאמר ונפש אדם ששה עשר אלף וכן משמע מהתורת כהנים שהביאו התוס' בפ"ק דזבחים (דף ה' ע"ב) דלא ממעט שותפין שאין מביאין קרבן מנחה מדכתיב נפש אלא מדכתיב קרבנו. וא"כ ה"נ אין למעט ולפטור בשעשו מלאכה בשבת מדכתיב נפש וליכא רק תרי מיעוטא ואמר חד למעוטי זה עוקר כו' וחד למעוטי זה יכול וזה יכול אבל לזה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא מיעוטא ולכך מחייב:
י״ט
כל העושה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף חייב חטאת קבועה. משמע דאי אדכר בנתיים פטור מחטאת. והיינו דוקא בהעברה וכהאי גוונא מלאכה שבידו להחזירה כשנזכר מועילה הידיעה שבנתים לפטור אבל בזורק וכהאי גוונא מלאכה שאין בידו להחזירה כשנזכר לא מפטר במה שנזכר כדאיתא בסוף פרק הזורק. והא שלא ביאר זה רבינו כאן הוא מפני שביארו בפ"ו מהל' שגגות. והא דמשמע מדברי רבינו לקמן בפ"ט דין ה' גבי שכח והדביק פת בתנור בשבת דאם נזכר קודם שתאפה לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת וכמ"ש הלח"מ שם על כרחך היינו משום דס"ל דהתם הוי בידו להחזיר מלאכת האפיה משום שיכול לרדותה קודם שתאפה. ואע"ג שיש בזה איסור דרבנן אפילו הכי מקרי בידו לעניין זה דמועילה לו הידיעה לפטור מחטאת. וזה דלא כנראה מדברי התוס' ישנים בפ"ק דשבת בשם מהר"ם דגבי הדביק פת בתנור מצי למיתי לידי חיוב חטאת אף שנזכר קודם שתאפה אם חזר ושכח והיינו משום דחשיב לה אין בידו לרדותה מחמת איסור דרבנן והא דגבי העברה חשיב בידו לעמוד בתוך ד' אמות על כרחך הוא דס"ל דמותר לכתחילה לטלטל פחות מד' אמות בר"ה פעם אחת רק כמה פעמים אסור וכדעת הפוסקים דס"ל הכי. ובשו"ת חות יאיר סי' ט"ו כתב בפשיטות דלא שייך חצי שיעור היכא דנזכר השיעור בפירוש בתורה כמו לטלטל פחות מד' אמות דבתורה כתיב שבו איש תחתיו ודרשינן כתחתיו וכן שיעורא דתחומין במה שהתירה תורה בפירוש לא אסרו חז"ל אלא א"כ מצאו סמך לזה כמו גבי תחום דאלפיים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק א׳

א׳
שביתה בשביעי ממלאכה מ"ע היא שנאמר וביוה"ש תשבות. כ"כ ג"כ התוס' שבת ע' א' ד"ה אבל דזהו עשה דשבת וע"ש במהר"ם לובלין קל"ב ב'. שלא זכר דברי התוס' ויבינו. ומסתברא כן דלא גרע מיו"ט לפ"מ דקיי"ל שבתון עשה הוא ומ"ש הוא ז"ל מזכור ושמור ז"א דלקידוש היום קאי כמ"ש בברכות כ' ב'. וכפ' רבינו ספכ"ט. שו"מ בהקובץ מש"כ בזה. ונ"ל מה שהוסיף רבינו ממלאכה דבאמת גם מדיבור צריך לשבות כמש"ל פכ"ד ה"ד ובירושלמי פט"ו ה"ב דשבת דרש ר"א שבת ל"ד שבות כ"ד. מה הקב"ה שבת ממאמר א"ל אתה שבות ממאמר וזה דייק וגריס לכתוב שהשביתה ממלאכה הוא מ"ע מה"ת ומהדיבור היא ודו"ק:
ב׳
[במ"מ ומהם בפ' תולין לוקין מ"מ מדרבנן. לא נמצא לפנינו ל' זה ואולי צ"ל חולין קמ"א ב'. ע"ש או דכוונתו למ"ש רב יוסף בשבת קל"ח א'. דחייב וא' אביי מדרבנן ויו"נ דכוונתו למש"ש קל"ח ב'. דא' שם אלא מעתה שרבב בגלימא ה"נ דחייב וס"ל דאינו רק מדרבנן דהא דסייאנא תניא שם רק אסור וכן העתיק באמת המ"מ פכ"ב הל"א ל' דמחייב ולא כהגרי"ב שהגיה בגמ' דאסור]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק א׳

ט״ו
כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו כו'. תוספתא:
ט״ז
ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו כו'. ועשו אותה בשותפות שניהם חייבין. עיין בלח"מ שהקשה פסקי רבינו אהדדי שפסק כאן כר' יהודה דמחייב בזה אינו יכול וזה א"י ולדידיה חד מיעוטא אתא ליחיד שעשה בהוראה דפטור ואמאי פסק בהל' שגגות כר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ותירץ דרבינו פסק כאן כר"י לחייב בזא"י וזא"י דבזה סבר גם ר"מ כר"י אבל בשגגות פסק כר"ש משום דחכמים בהוריות סברי כוותיה. ואין תירוצו מספיק דפסק כר"י משום דר"מ מסייע ליה דהרי ר"מ לא מטעמיה דר"י מחייב אלא משום דסבר דנפש לא משמע למעט שותפות וליכא רק תרי מיעוטי ור"י גופיה פליג אטעמא דר"מ וסבר כר"ש דנפש משמע מיעוטא לשותפין כמבואר בגמ' (צ"ג) ואיכא לדידיה תלתא מיעוטא ואי לאו דאיצטריך למעט יחיד בהוראת ב"ד ממעטינן זה א"י וכר"ש, ולא ה"ל לרבינו לפסוק כר"מ דיחידאה הוא בסברא זו דנפש לא הוי מיעוטא נגד ר"י ור"ש דסברי דהוי מיעוטא. ונ"ל לתת טעם נכון לדעת רבינו במאי דפסק כסברת ר"מ דכוותיה אזלא מסקנת הסוגיא דפ"ק דערכין (ד ב') דקאמר דלא איצטריך נפשות גבי ערכין לאחד שהעריך מאה ופירש"י דאי הוה כתיב נמי נפש הוה משמע נפשות הרבה כענין שנאמר ונפש אדם ששה עשר אלף, וכ"מ מהת"כ שהביאו התוס' פ"ק דזבחים (ה' ב') דלא ממעט שותפין שאין מביאין קרבן מנחה מדכתיב נפש אלא מדכתיב קרבנו, וא"כ ה"נ אין למעט מדכתיב נפש וליכא רק תרי מיעוטי לזה עוקר כו' ולזה יכול וזה יכול אבל לזה א"י וזה א"י ליכא מיעוטא ולכך מחייב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שבת פרק א׳

ג׳
והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות. (כתב ה"ה שהוא מפני שעבר על לא תעשה של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ועיין בדברי הרב המחבר פי"ז מהלכות איסורי ביאה דין ו'. ומ"ש ה"ה בדבר שיש לו עיקר מן התורה נראה שדעתו כההיא דכתב הר"ן הביא דבריו מרן הכ"מ פ"ו מה' ת"ת דין י"ד יע"ש):
ה׳
דברים המותרים וכו'. פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואיפסקא הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בפרק ב"מ ובפ' המצניע. ואיכא לספוקי אי פלוגתייהו באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן מודה ר"י דשרי או דלמא דאפי' באיסורין דרבנן אסר ר"י. ומסוגיא דפ' כירה (דף מ"ז) דאמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסור תורה כי לא קא מכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר. כפי הנחה זו דר"ש אינו מתיר כי אם באיסורין דרבנן ע"כ לומר דר"י דפליג עליה אוסר אפי' באיסורין דרבנן ואע"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגיא אלא דר"ש מתיר אפי' באיסור תורה. ומ"מ מאי דהוה ס"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא. ואע"ג דר"ש מתיר אפי' באיסור תורה מ"מ נקט פלוגתייהו באיסור דרבנן להודיעך דר"י אוסר אפי' באיסורין דרבנן. הכלל העולה דמסוגיא זו נראה דר"ש מתיר אפי' באיסור תורה ור"י אוסר אפי' באיסור דרבנן אך מגירסת רש"י ביומא (דף ל"ד) דגריס ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מוכח בהדיא דס"ל דר"י לא אסר דבר שאינו מתכוין כי אם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף ר"י מודה דשרי. והתוס' שם דחו דברי רש"י מכח סוגיא דפ' כירה שכתבנו. וראיתי להתוס' פ"ק דכתובות (דף ה') ד"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. ונראה שכונתם היא משום דמקלקל לא אסור כי אם מדרבנן ומש"ה כל שאינו מכוין שרי אף לר"י. (א"ה נראה דעל הגמ' עצמה לא קשיא ליה דאילו הכא אמרינן אפילו אם תמצא לומר דהלכה כר"י מקלקל הוא ושרי ורב גופיה דפסק כר"י סבר דהכא שרי כמבואר בסוגיא וזה הפך סוגיא דפ' כירה. דאיכא למימר דר"י אסר בכל גוונא ואנן ס"ל כותיה בחדא וגבי מקלקל לא ס"ל כותיה והכי מוכח מדאמרינן בברייתא לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין ואמרינן מאן חכמים ר"ש דאלמא לר' יהודה ה"נ אסור אע"ג דהוי מקלקל. ואפשר היה להעמיס כן בדברי התוס' ומשום הכי לא הוקשה להם מסוגיא דפ' כירה ושם ביומא דשקלינן וטרינן אליבא דר"י גופיה קשיא להו שפיר. אלא דלא ניחא ליה להרב המחבר לפרש כן בדברי התוס' דא"כ מאי קשיא להו מההיא דגורר אדם ודוק): ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דאפי' באיסורין דרבנן אוסר ר"י וכמו שהקשו לרש"י מסוגיא זו ביומא כנזכר ולחלק ולומר דשאני מקלקל משאר איסורין דרבנן כגון חורש כלאחר יד או צירוף דרבנן דהני אף שאין איסורן כי אם מדרבנן אף שאינו מכוין אסור אבל מקלקל קיל וכל שאינו מכוין שרי לא מצאתי טעם לחילוק זה: וראיתי להתוס' בפ"ג דבכורות דף נ"ד שכתבו בפירוש דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר"י משום דאף במכוין לא אסיר כי אם מדרבנן וא"כ יש לתמוה דאיך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר"י אף שאינו מכוין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דאף למאן דאית ליה דר"י דאוסר דבר שאינו מכוין שהוא דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן אף ר"י מודה דשרי באינו מכוין לא כל איסורין דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסור דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרינן דכל שאינו מכוין שרי אף לר"י אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסור זה כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור כי אם מדרבנן מכל מקום אף שאינו מכוין אסור לר"י משום דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כ"כ התוס' פ"ג דבכורות דף כ"ד (א"ה וכ"כ הרשב"א בחדושיו למס' שבת פ' כירה דף מ"ז יע"ש): ודע דאף למ"ד דר"י דאוסר שהוא אף באיסורין דרבנן מ"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכא תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ"כ התוס' פ"ק דכתובות דף ה' ובפ"ג דבכורות דף כ"ד כתבו דיש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה יע"ש (א"ה ועיין עוד בדברי ה"ה רפ"י מה' טומאת צרעת):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ברכת אברהם · הלכות שבת פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושי רבי עקיבא איגר · הלכות שבת פרק א׳

ה׳
במל"מ ד"ה דברים בסוף דבריו אף שאינו מכוין (נעה"ג) אינו יודע מה קושי' דהא ס"ל לתוס' בחד צד דאפילו במתכון מותר משום כלאחר יד אף דפשיטא דכל כלאחר יד אסור מדרבנן ע"כ דהתם משום תיקון השחיטה שלא יתקלקל מתירים כלאחר יד וכמ"ש תוס' שם להדיא ה"נ י"ל למה דס"ל דמותר דוקא באינו מתכוין היינו ג"כ רק מה"ט דהקילו בתיקון שחיטתו שלא יתקלקל אבל בעלמא גם כלאחר יד ואינו מתכווין אסור. וזהו שכתב תוס' שם וראי' לדברים מפ"ק דכתובות היינו דמצינו דבתרתי למעליותא בדשא"מ ומקלקל שרי ה"נ י"ל דבשא"מ וכלאחר יד דשרי וע"ז כתב ולא דמי לגרירה דאף דמקלקל הוא אסור ויקשה משם על ההיא פ"ק דכתובות ותירצו דבמקום מצוה עדיף וא"כ ממילא ניחא ג"כ לחלק בין ההיא דבכורות לההיא דחופר גומא דמשום תיקון השחיטה שרינן יותר. ואח"כ כתב א"נ דבגרירה היא בענין דאינו מקלקל והיינו די"ל דאין חילוק בין מצוה לדעלמא דגם בעלמא דשא"מ ומקלקל מותר ורק בגרירה לא הוי מקלקל ולפ"ז צריכין לחלק דדשא"מ ומקלקל עדיף יותר מן דשא"מ וכלאחר יד וההיא דבכורות צ"ל ג"כ דמשום תיקון שחיטה דאף דלא ס"ל לחלק דבמקום מצוה עדיף מ"מ נתקיים החילוק דתיקון שחיטה עדיף ומ"מ הראיה מכתובות עולה יפה דמצינו עכ"פ דאיכא מעליותא היכא דאיכא צירוף לדבר שא"מ עוד צד היתר דהיינו מקלקל מש"ה י"ל נמי הכי דאיכא מעליותא היכי דאיכא לדבר שא"מ צד היתר דכלאחר יד דמותר משום תיקון שחיטה ודו"ק.
ט״ז
ברמב"ם בסוף ד"ק שם והשני מסייע הוא וכו' (נעה"ג) ונלע"ד דהו"ה באם הוציאו י' בנ"א דבר שכל אחד מהם אינו יכול להוציאו לבדו אבל שנים מהם יכולים להוציאו בזה כולם פטורים שלגבי כל א' אמרינן כיון דמבלעדו הי' האחרים יכולים להוציאו הוי כמו זה יכול וזה אינו יכול, וכנלע"ד מתוך הסוגיא דמדמי לד' טליות תחת רגלי הבהמה וכו'. והנה בב' ועשו שנים מלאכה זה יכול וזה יכול יש להסתפק אם פטורים ממלקות או דרק לענין קרבן דילפינן מקרא דבעשותה אבל לענין מלקות שניהם חייבים וע' בדברי רבינו פ"ט מהלכות כלאים ומ"ש שם על הגליון בשם מהר"ם די בוטון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים והגהות הגרי"ב · הלכות שבת פרק א׳

א׳
הרמב"ם בפ"א מהל' שבת שביתה בשביעי וכו' וכל העושה בו מלאכה וכו' ואם היו שם עדים והתראה נסקל. הנה גם במשנה דסנהדרין נ"ג ועוד שם ס"ו במשנה המחלל שבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייב סקילה וקאמר שם בגמרא לאפוקי תחומין אליביה דר"ע והבערה לר' יוסי אבל על כל השאר מלאכות כשעשה אחת מהן במזיד בעדים והתראה דנין אותו בסקילה. ואדבר נגד מלכים ולא אבוש כי נעלם ממני לפי מה דפסק איסי בן יהודה בשבת ו'. אבות מלאכות ל"ט ואינו חייב על אחת מהן [אחת יש בה] שאינו חייב עליה מיתה ולא פירש איזה היא, ואשמעינן תנא דמתניתא דקתני נסקל דהא הוצאה והכנסה מהנך דלא מספקן היא דעל זו לא אמר איסי בן יהודה רש"י וכן עוד (צ"ו:) גבי מקושש אמר רב יהודה אמר שמואל מעביר ארבע אמות בר"ה הוה במתניתא תני תולש הוה ור' אחא בר"י אמר מעמר הוה למאי נ"מ לכדרב וכו' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' ואינו חייב על אחת מהן [מיתה, יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא, והשתא לר"י אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק. רש"י]. רב יהודה פשיטא ליה דמעביר חייב ומתניתין פשיטא ליה דתולש חייב ור"א ב"י פשיטא ליה דמעמר חייב וכו'. ועי' תוספות שבת ז' ד"ה הא קמ"ל. וכ"כ תוס' סנהדרין מ"ו ד"ה המחלל וכו' בשם רש"י ור"ת דזה דאמר איסי ב"י דאינו חייב על אחת מהן היינו מיתה. ובכן לא זכיתי להבין היאך ידונו בסקילה לאותו המחלל שבת במלאכה אחת מהל"ט מלאכות. הלא לא ידענו בבירור ודילמא הך מלאכה שעשה היא האחת שאינו חייב עליה [ולא משכחת לה אלא בהוצאה והכנסה. אמנם במשנה וגמרא ובהרמב"ם סתמא קתני משמעו כפשוטו בכל אחת מהל"ט מלאכות]. ואין לומר דכל הסתמות שבמשנה וגמרא ופסק הרמב"ם איירי דוקא כשעשה שתי מלאכות בעדים והתראה. דאין דוחק גדול מזה. וע' הרמב"ם בפ"ז מה' שבת עד אחר דין ג' ע"ש נתבאר דעל כל אחד בלחוד חייב סקילה גם משמעות דתנן המחלל שבת בדבר שחייבים על זדונו וכו' נראה בעליל דעל מלאכה יחידי הכוונה. ואמילתא דאיסי ב"י לא מצינו שום פלוגתא. [רק ברייתא חדא אליבא דרמי ב"ח לחד לישנא בשבת קנ"ד. כמ"ש תוס' שם ו' סד"ה הא קמ"ל ע"ש. ולדעת רמי ב"ח נדחה וקיי"ל כר' יוחנן נ"ד.] אדרבה הברייתא בדף ו' והברייתא בדף צ"ו ור' חייא דכתבו במגילת סתרים ורב יהודה א"ש ור"א ב"י כולהו ס"ל כאיסי ב"י. וגם אין להעלות על הלב דבימי הסנהדרין ישבו למשפט היו יודעים ובזמן מועט כמו ג' או ארבע דורות בזמן ר' חייא נשתכח מה שהיה ידוע בדורו של ר' יוחנן בן זכאי שהיה מסנהדרין. ומצוה רבה ליישב בדברים ברורין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבת פרק א׳

א׳
שורש אמירה לגוי שבות אסור לנו לומר לגוי לעשות מלאכה אעפ"י שאינו מצווה על השבת. עיין במ"ש מרן בא"ח סי' ש"ז דאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל לעצמך. וכתב שם המ"א סקכ"ט דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לומר לגוי לעשות והא דאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה אפילו הדישה של הגוי התם נהנה בו ישראל שמרבה לו שכר במה שחוסמה אבל חסום פרתך ודוש בה שרי. ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לגוי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה מפני כו' אלמא מותר לומר לגוי אכול ג"כ ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי"ל דאכילת הגוי שהדבר מוכיח ונרא' שהגוי להנאת עצמו קמכוין חשיב כאומר לגוי עשה מלאכתך כ"כ הרקנ"ט בפסקיו סימן ק"ן ובהגמ"ר פ"ה. וכתב ע"ז והנה לכאורה ק' מאי קמקשה מדתנן שולח אדם ג"ה לגוי הא כבר כתב שבדבר שאין הישראל נהנה שרי. וי"ל דס"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה לישראל דהא כיון שנתן לו ע"כ ניחא ליה שיאכל וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר בשל בשר שלך וכ"כ בא"ה סס"י ה' ובי"ד סימן רצ"ז. וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לגוי כבה דליקתך עכ"ל. ונראה לע"ד דכל שעושה הגוי בשביל ישראל ומטי ליה הנאה לישראל מלבד דאיכא איסור דאמירה לגוי שבות שייך בזה ג"כ איסור מטעם שליחות למ"ד יש שליחות לגוי לחומרא. ובהכי יתיישב קצת מאי דמיבעיי' לן בפ' השוכר את הפועלים ד"ץ ע"א כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ"מ באיסור שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא יע"ש ולמ"ד דלחומרא יש שליחות לגוי מאי קמיבעייא ליה. אם לא שנאמר דהכא שאני דהוי מלאכתו של גוי ובהא משום שליחות לגוי ליכא דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכל התורה כדאמרינן בקי' אמנם משום אמירה לגוי איכא ודוק. ומיהו היינו דוקא היכא דמטי הנאה לישראל מהנאתו של גוי בכה"ג יש לאסור אמירה לגוי אמנם לא מטי הנאה לישראל כלל שרי ועיין להתוס' שם בפרק השוכר ד"ה חסום פרתי כו' ומן האמור בזה אתה תחזה דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בעד גוי אחר כגון להדליק לו שפופרת כל דאית ליה הנאה לישראל ופשוט. והראיה מהא דהילך בשר ובשל לעצמך ועיין להר"ב חוות יאיר סימן מ"ט דנ"ב שנסתפק בזה וזה שנון ערוך בידינו כמדובר ומאי דמטי הרב ז"ל משום דלחומרא יש שליחות אינה ענין כלל כיון דעיקר ההנאה הוי לגוי וליכא אלא טעמא דאמירה לגוי אפי' אינה אלא בעד הגוי דבעד ישראל אפי' לא אמר לו כלל אסיר כל שעשאו בשביל ישראל שוב ראיתי דשפיר י"ל בזה דאסיר משום שליחות דהשליח המדליק השפופרת לאו להנאתו קעביד דשליחות דבעה"ב קא עביד ודוק ועיין לרב אחאי הרב המובהק בס' חקרי לב בסימן ס"ה שכתב בענין אומר לקטן לעשות דבר איסור דלקי משום שליחות אם לא היכא שאמר לו אכול דבר איסור דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו. אמנם כל שהקטן אינו נהנה לוקה משלחו משו' שליחות ואף דאין שלד"ע ואפילו למ"ד כל היכ' דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע קטן כחצר דמי דבע"כ מותיב ביה ומחייב דומה למ"ש הרב מש"ל בפ"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ד דבגוי יש שלד"ע כיון דלא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכ"כ בתשו' הרשב"ץ הביאה מרן בב"י ח"מ סס"י שפ"ח דבגוי יש שלד"ע יע"ש וקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה האי טעמא דדברי הרב כו' יע"ש. ולדידי אין דמיונו עולה יפה לא למ"ש הר"ב מש"ל ולא למ"ש הרשב"ץ דע"כ לא כתב הרב מש"ל דגבי גוי יש שלד"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' במידי דהמשלח יש לו שייכות באותו מעש' השליחות שנותן הרבית ליד הגוי להוליכו לישראל בזה הוא שכתב הרב מש"ל דיש שלד"ע כיון דבגוי לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה"ז ודאי שלוחו של המשלח הוא ואע"פ שהוא לדבר עבירה. וכן בנדון הרשב"ץ שהשטר של ראובן שהיה ביד שמעון נתנו ביד גוי או אנס או מוסר ישראל והשליח נתנו לשר ואבדו ה"ז השליח שלוחו של שמעון כיון שמסר שטרו ביד גוי או מוסר ואינו יכול לפטור עצמו בטענת אין שלד"ע דלא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד כיון דודאי עביד וכל כה"ג אמרינן יש שליח לד"ע אבל באומר לקטן שיעשה איסור והוא לא עשה שום מעשה באמירתו דבר זה לקטן כי אם אמירה בעלמא מה מקום יש לומר בזה שהקטן יהיה שלוחו של האומר לו שיעשה איסור כאלו עשה האיסור המשלח עצמו הס כי לא להזכיר בענין זה של שליחות כמבואר ובזה ניחא לי מאי דהוה ק"ל בעיקר דברי הר"ב מש"ל שכתב דבגוי יש שלד"ע לכ"ע ממ"ש התוס' בפ"ק דשבועות ד"ג ע"א ד"ה ועל הזקן שתיים כו' וז"ל ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפרק ב' נזירים המקיף את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף ואע"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה כו' אין הלכה כרב אדא דסתמא דתלמודא בפ"ק דבבא מציעא כר"ה דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בר חיובא היא מחייב שולחה משמע דאם אקיף ליה גדול מחייב ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא דלא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקפי לי גדול והוי נפקות' לרב אדא כו' יע"ש והשתא לפי דברי הר"ב מש"ל דבגוי לכ"ע יש שלד"ע היאך הוה מצי למימר הך נפקותא דאמר לנכרי אקפי לי גדול כיון דלכ"ע חייב אלא ודאי דליתא אלא דאפילו למ"ד כל היכא דגברא לאו בר חיובא יש שלד"ע עדיין יש לנו לפוטרו מטעם דאין שליחות לגוי אלא דמדרבנן יש שליחות אמנם על פי האמור דע"כ לא קאמר הר"ב מש"ל ז"ל אלא במידי דהמשלח יש לו שייכות בשליחות הגוי ממילא לא קשייא מדברי התוס' הללו. ודע שהר"ב מח"א בה' שילוחין סימן י"א כתב דאפשר דבפועל גוי אף דאין שליחות לגוי כיון דיד פועל כיד בעה"ב חשיב שפיר שלוחו דידו שאני ויש להביא ראיה לדבריו מהא דתנן בפ"ג דתרומות משנה ד' מרשה הוא את עבדו ושפחתו כו' תרומתו תרומה והנה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי ב' שערות מאי בעייא גביה אי דלא אייתי ב' שערות קטן אין תרומתו תרומה אלא ע"כ בעבד כנעני מיירי ואפי"ה אי נתן לו רשות תרומתו תרומה אלמא דיד פועל כיד בעה"ב דמהני ביה שליחותו אף דאין שליחות לגוי וההיא דפרק כל הגט דכ"ג דאמרינן דלמ"ד מה אתם ישר' אף שלוחכם ישראל ממעטינן נמי עבד ל"ק דהתם היינו למעט עבד שתרם ברשות דבר שאינו של רבו דלא שייך ביה לומר דיד עבד כיד רבו דלמ"ד מה אתם בני ברית גם בזה מהני דהא עבד בר ברית הוא ולמ"ד מה אתם ישראל לא מהני עבד ואמנם בתרומת רבו והרשהו מהני אף דליתיה בשליחות מטעם דיד עבד כיד רבו וכדמוכח מהא מתני' דפ"ג דתרומות כמדובר. ואולם יש לדחות דאפשר דמיירי בתרומת פירות דרבנן ולעולם בעבד עברי מיירי דקטן יש לו שליחות מדרבנן וכעין מאי דאמרינן בגיטין דף ס"ד שאני שתופי מבואות דרבנן דאית ליה לקטן זכיה מדרבנן אף אנן נמי נאמר דאית ליה שליחות מדרבנן והך תרומה מיירי בתרומה דרבנן וכן מוכח מדברי התוספות בשבועות בענין מקיף. ודע דאמירה לגוי שיאמר לחבירו לגוי לעשות לו מלאכה עיין ברכי יוסף בסימן ש"ז אות ה' חוות יאיר סי' מ"ט ונ"ג בני יאודה דס"ז בני חיי סימן ס"ז. ודע עוד שאמירה לגוי שבות אפילו באיסורי' דרבנן כ"כ מרן ב"י בסי' רמ"ד וז"ל ועוד י"ל דלא שני לן אמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובאיסורי שבת פשיטא הוא דשבות דשבות שנו רבותינו בכמה דוכתי' במקום מצוה לא גזרו ובשאר איסורי' דרבנן עיין להר"ב שבות ליעקב ולהר"ב נחפה בכסף חי"ד סי' ד' ולהר"ב ב"י נר"ו א"ח סימן תקנ"א אות ד'. עלה בידינו דכל שהגוי עושה מלאכה בעד ישראל ולא מטי הנאה מיניה לגוי שלא שכרו לכך אף בלא אמירה לגוי אסיר וכן כל שאומר לו לעשות ולא מטי הנאה לגוי אסור לישראל משום שליחות דגוי לחומרא ואי גוי בדידיה קטרח כאריס וכן בקבולת כל שאומר לו לעשות בשבת אסור משום אמירה לגוי דהא לא התירו בה אלא עם השמש ואם הוא במלאכתו של גוי אפילו משו' אמירה ליכא עיין בש"ע סימן רמ"ד וסי' רנ"ב וסי' רמ"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת א׳, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם