הלכות שבת · פרק י״ח
הלכה א׳
הַמּוֹצִיא דָּבָר מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הרבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁמּוֹעִיל כְּלוּם. וְאֵלּוּ הֵן שִׁעוּרֵי הַהוֹצָאָה. הַמּוֹצִיא אָכְלֵי אָדָם כִּגְרוֹגֶרֶת. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כִּגְרוֹגֶרֶת מִן הָאֹכֶל עַצְמוֹ חוּץ מִן הַקְּלִפִּים וְהַגַּרְעִינִין וְהָעֵקְצִין וְהַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן:
הלכה ב׳
יַיִן כְּדֵי רֹבַע רְבִיעִית וְאִם הָיָה קָרוּשׁ בִּכְזַיִת. חֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה כְּדֵי גְּמִיעָה וַחֲלֵב טְמֵאָה כְּדֵי לִכְחל עַיִן אַחַת. חֲלֵב אִשָּׁה וְלֹבֶן בֵּיצָה כְּדֵי לִתֵּן בִּמְשִׁיפָה. שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל רֶגֶל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ. טַל כְּדֵי לָשׁוּף אֶת הַקִּילוֹרִין. וְקִילוֹר כְּדֵי לָשׁוּף בַּמַּיִם. וּמַיִם כְּדֵי לִרְחֹץ פְּנֵי מְדוּכָה. דְּבַשׁ כְּדֵי לִתֵּן עַל רֹאשׁ הַכָּתִית. דָּם וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין וְכָל הַשּׁוֹפְכִין כְּדֵי רְבִיעִית:
הלכה ג׳
תֶּבֶן תְּבוּאָה כִּמְלֹא פִּי פָּרָה. תֶּבֶן קִטְנִיּוֹת כִּמְלֹא פִּי גָּמָל. וְאִם הוֹצִיא תֶּבֶן קִטְנִיּוֹת לְהַאֲכִילוֹ לְפָרָה כִּמְלֹא פִּי פָּרָה. שֶׁהָאֲכִילָה עַל יְדֵי הַדְּחָק שְׁמָהּ אֲכִילָה. עָמִיר כִּמְלֹא פִּי טָלֶה. עֲשָׂבִים כִּמְלֹא פִּי גְּדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְּצָלִים אִם הָיוּ לַחִים כִּגְרוֹגֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָכְלֵי אָדָם. וִיבֵשִׁים כִּמְלֹא פִּי גְּדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶחָמוּר שֶׁבָּהֶן אֲבָל מִצְטָרְפִין לַקַּל שֶׁבָּהֶן. כֵּיצַד. הוֹצִיא תֶּבֶן תְּבוּאָה וְקִטְנִית. אִם יֵשׁ בִּשְׁנֵיהֶם כִּמְלֹא פִּי פָּרָה פָּטוּר. כִּמְלֹא פִּי גָּמָל חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה לְעִנְיַן הַשַּׁבָּת:
הלכה ד׳
הַמּוֹצִיא עֵצִים כְּדֵי לְבַשֵּׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצַת הַתַּרְנְגוֹלִים טְרוּפָה בְּשֶׁמֶן וּנְתוּנָה בְּאִלְפָּס. הַמּוֹצִיא קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֻלְמוֹס הַמַּגִּיעַ לְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻצָּץ שִׁעוּרוֹ כְּעֵצִים:
הלכה ה׳
הַמּוֹצִיא תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. פִּלְפֵּל כָּל שֶׁהוּא. עִטְרָן כָּל שֶׁהוּא. רֵיחַ טוֹב כָּל שֶׁהוּא. רֵיחַ רַע כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְּשָׂמִים כָּל שֶׁהֵן. אַרְגָּמָן טוֹב כָּל שֶׁהוּא. בְּתוּלַת הַוֶּרֶד אַחַת. מִינֵי מַתָּכוֹת הַקָּשִׁים כְּגוֹן נְחשֶׁת וּבַרְזֶל כָּל שֶׁהֵן. מֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ וּמֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמִמֶּקֶק סְפָרִים וּמִמֶּקֶק מִטְפָּחוֹת שֶׁלָּהֶן כָּל שֶׁהֵן. מִפְּנֵי שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָם לִגְנִיזָה. גַּחֶלֶת כָּל שֶׁהוּא. וְהַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת פָּטוּר:
הלכה ו׳
הַמּוֹצִיא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין לְאָדָם שִׁעוּרָן פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת. מִזֶּרַע קִשּׁוּאִין שְׁנַיִם. וּמִזֶּרַע הַדְּלוּעִין שְׁנַיִם. מִזֶּרַע פּוֹל הַמִּצְרִי שְׁנַיִם. הַמּוֹצִיא סֻבִּין כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. הַמּוֹצִיא מֻרְסָן אִם לַאֲכִילָה שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת. לִבְהֵמָה שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי גְּדִי. לִצְבִיעָה כְּדֵי לִצְבֹּעַ בֶּגֶד קָטָן. לוּלְבֵי זְרָדִין וְהַחֲרוּבִין עַד שֶׁלֹּא יַמְתִּיקוּ כִּגְרוֹגֶרֶת. וּמִשֶּׁיַּמְתִּיקוּ כִּמְלֹא פִּי גְּדִי. אֲבָל הַלּוּף וְהַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמוֹסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁין בֵּין שֶׁיַּמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא יַמְתִּיקוּ כִּגְרוֹגֶרֶת:
הלכה ז׳
הַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין. אִם לַאֲכִילָה חָמֵשׁ. וְאִם לְהַסָּקָה הֲרֵי הֵן כְּעֵצִים. וְאִם לְחֶשְׁבּוֹן שְׁתַּיִם. וְאִם לִזְרִיעָה שְׁתַּיִם. הַמּוֹצִיא אֵזוֹב לְאֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת. לִבְהֵמָה כִּמְלֹא פִּי גְּדִי. לְעֵצִים כְּשִׁעוּר הָעֵצִים. לַהֲזָיָה כְּשִׁעוּר הֲזָיָה:
הלכה ח׳
הַמּוֹצִיא קְלִפֵּי אֱגוֹזִין וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים אִסְטִיס וּפוּאָה וּשְׁאָר הַצְּבָעִין כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן כִּסְבָכָה שֶׁמַּנִּיחִין הַבָּנוֹת עַל רָאשֵׁיהֶן. וְכֵן הַמּוֹצִיא מֵי רַגְלַיִם בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם אוֹ נֶתֶר אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אוֹ בֹּרִית קִימוֹנְיָא וְאַשְׁלָג וּשְׁאָר כָּל הַמְנַקִּין כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן כִּסְבָכָה. הוֹצִיא סַמָּנִין שְׁרוּיִין כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן דֻּגְמָא לְאִירָא:
הלכה ט׳
הַמּוֹצִיא דְּיוֹ עַל הַקֻּלְמוֹס שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. אֲבָל אִם הוֹצִיא הַדְּיוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ בְּקֶסֶת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ יֶתֶר עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ עַל הַקֻּלְמוֹס כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הָיָה בַּקֶּסֶת כְּדֵי אוֹת אַחַת וּבַקֻּלְמוֹס כְּדֵי אוֹת אַחַת אוֹ בַּדְּיוֹ לְבַדּוֹ כְּדֵי אוֹת אַחַת וּבַקֻּלְמוֹס כְּדֵי אוֹת אַחַת הֲרֵי זֶה סָפֵק. הוֹצִיא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וּכְתָבָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ חַיָּב. כְּתִיבָתָן זוֹ הִיא הַנָּחָתָן. הוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא אוֹת שְׁנִיָּה וּכְתָבָהּ פָּטוּר. שֶׁכְּבָר חָסְרָה הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה:
הלכה י׳
הַמּוֹצִיא כְּחל בֵּין לִרְפוּאָה בֵּין לְתַכְשִׁיט כְּדֵי לִכְחל עַיִן אַחַת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִתְקַשֵּׁט אֶלָּא בִּכְחִילַת שְׁתֵּי עֵינַיִם וְהוֹצִיאוֹ לְהִתְקַשֵּׁט עַד שֶׁיּוֹצִיא כְּדֵי לִכְחל שְׁתֵּי עֵינַיִם. זֶפֶת וְגָפְרִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. דֶּבֶק כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. רְבָב כְּדֵי לִמְשֹׁחַ תַּחַת רָקִיק כְּסֶלַע:
הלכה י״א
הַמּוֹצִיא אֲדָמָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת חוֹתַם הָאִגֶּרֶת. טִיט כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר. זֶבֶל אוֹ חוֹל דַּק כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרִישָׁה. חוֹל גַּס כְּדֵי לְעָרֵב עִם מְלֹא כַּף שֶׁל סַיָּדִין. חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. שֵׂעַר כְּדֵי לְגַבֵּל טִיט לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד כְּדֵי לָסוּד אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. עָפָר וָאֵפֶר כְּדֵי לְכַסּוֹת דַּם צִפּוֹר קְטַנָּה. צְרוֹר אֶבֶן כְּדֵי לִזְרֹק בִּבְהֵמָה וְתַרְגִּישׁ. וְהוּא מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּזִים. חֶרֶס כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית:
הלכה י״ב
הַמּוֹצִיא חֶבֶל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקֻפָּה. גֶּמִי כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה. הוּצִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לִכְפִיפָה מִצְרִית. סִיב כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן שֶׁל יַיִן. מוֹכִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּדּוּר כֶּאֱגוֹז. עֶצֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָד. זְכוּכִית כְּדֵי לִגְרֹד בָּהּ רֹאשׁ הַכַּרְכָּר אוֹ עַד שֶׁיִּפְצַע שְׁתֵּי נִימִין כְּאַחַת:
הלכה י״ג
הַמּוֹצִיא שְׁתֵּי נִימִין מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה חַיָּב. הוֹצִיא אַחַת מִן הַקָּשֶׁה שֶׁבַּחֲזִיר חַיָּב. נִצְרֵי דֶּקֶל וְהֵן חוּטֵי הָעֵץ שְׁתַּיִם. חוֹרֵי דֶּקֶל וְהֵן קְלִפֵּי הַחֲרָיוֹת אַחַת. מִצֶּמֶר גֶּפֶן וּמִצֶּמֶר כָּלָךְ וְצֶמֶר גְּמַלִּים וְאַרְנָבִים וְחַיָּה שֶׁבַּיָּם וּשְׁאָר כָּל הַנִּטְוִין כְּדֵי לִטְווֹת חוּט אֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים. הַמּוֹצִיא מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַשַּׂק אוֹ מִן הָעוֹר כְּשִׁעוּרָן לְטֻמְאָה כָּךְ שִׁעוּרָן לְהוֹצָאָה. הַבֶּגֶד שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה. הַשַּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה:
הלכה י״ד
הַמּוֹצִיא עוֹר שֶׁלֹּא נִתְעַבֵּד כְּלָל אֶלָּא עֲדַיִן הוּא רַךְ שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לָצוּר מִשְׁקלֶת קְטַנָּה שֶׁמִּשְׁקָלָהּ שֶׁקֶל. הָיָה מָלוּחַ וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה בְּקֶמַח וְלֹא בְּעַפְּצָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ. הָיָה עָשׂוּי בְּקֶמַח וַעֲדַיִן לֹא נִתְעַבֵּד בְּעַפְּצָה שִׁעוּרוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו אֶת הַגֵּט. נִגְמַר עִבּוּדוֹ שִׁעוּרוֹ חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה:
הלכה ט״ו
הַמּוֹצִיא קְלָף מְעֻבָּד כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשַׁת שְׁמַע עַד וּבִשְׁעָרֶיךָ. דּוּכְסוּסְטוּס כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו מְזוּזָה. נְיָר כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין שֶׁהֵן גְּדוֹלוֹת מֵאוֹתִיּוֹת שֶׁלָּנוּ. הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס וְנִפְטַר בּוֹ שֶׁהֲרֵי רְאָיָה הִיא לְעוֹלָם. הַמּוֹצִיא שְׁטָר פָּרוּעַ וּנְיָר מָחוּק כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פְּלַיָּיטוֹן. וְאִם יֵשׁ בַּלֹּבֶן שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין חַיָּב:
הלכה ט״ז
הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיִּים חַיָּב. אֲבָל אָדָם חַי אֵינוֹ מַשּׂאוֹי. וְאִם הָיָה כָּפוּת אוֹ חוֹלֶה הַמּוֹצִיא אוֹתוֹ חַיָּב. וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ בִּזְמַן שֶׁנּוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת:
הלכה י״ז
הַמּוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ חַיָּב מִשּׁוּם הַכִּיס שֶׁאֵין הַכִּיס טְפֵלָה לַתִּינוֹק. אֲבָל אִם הוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ בְּכֵלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ פָּטוּר שֶׁהַכּל טְפֵלָה לוֹ. הָיוּ כֵּלָיו מְקֻפָּלִין עַל כְּתֵפוֹ הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ חַיָּב:
הלכה י״ח
הַמּוֹצִיא חָגָב חַי כָּל שֶׁהוּא. וּמֵת כִּגְרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה כָּל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. הַמֵּת וְהַנְּבֵלָה וְהַשֶּׁרֶץ כְּשִׁעוּר טֻמְאָתָן כָּךְ שִׁעוּר הוֹצָאָתָן. מֵת וּנְבֵלָה כְּזַיִת וְשֶׁרֶץ כַּעֲדָשָׁה:
הלכה י״ט
הָיָה שָׁם כְּזַיִת מְצֻמְצָם וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ כַּחֲצִי זַיִת חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְמַעֵט הַשִּׁעוּר מִלְּטַמֵּא. אֲבָל אִם הוֹצִיא כַּחֲצִי זַיִת מִכְּזַיִת וּמֶחֱצָה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַהוֹצָאָה כַּשִּׁעוּר, כְּשֶׁהוֹצִיא סְּתָם. אֲבָל הַמּוֹצִיא לְזֶרַע אוֹ לִרְפוּאָה אוֹ לְהַרְאוֹת מִמֶּנּוּ דֻּגְמָא וּלְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא:
הלכה כ״א
הַמַּצְנִיעַ דָּבָר לִזְרִיעָה אוֹ לִרְפוּאָה אוֹ לְדֻגְמָא וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ וְהוֹצִיאוֹ סְתָם חַיָּב עָלָיו בְּכָל שֶׁהוּא שֶׁעַל דַּעַת מַחֲשָׁבָה רִאשׁוֹנָה הוֹצִיא. וּשְׁאָר הָאָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁעוּרוֹ. זָרַק זֶה שֶׁהוֹצִיא כְּבָר לְתוֹךְ הָאוֹצָר אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר כְּבָר בָּטְלָה מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה. לְפִיכָךְ אִם חָזַר וְהִכְנִיסוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיס כַּשִּׁעוּר:
הלכה כ״ב
דָּבָר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַצְנִיעוֹ וְאֵינוֹ רָאוּי לְהַצְנִיעַ כְּגוֹן דַּם הַנִּדָּה אִם הִצְנִיעוֹ אֶחָד וְהוֹצִיאוֹ חַיָּב. וּשְׁאָר הָאָדָם פְּטוּרִין עָלָיו. שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הוֹצָאַת דָּבָר הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ:
הלכה כ״ג
הַמּוֹצִיא חֲצִי שִׁעוּר פָּטוּר. וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת חֲצִי שִׁעוּר פָּטוּר. הוֹצִיא חֲצִי שִׁעוּר וְהִנִּיחוֹ וְחָזַר וְהוֹצִיא הַחֵצִי הָאַחֵר חַיָּב. וְאִם קָדַם וְהִגְבִּיהַּ הַחֵצִי הָרִאשׁוֹן קֹדֶם הַנָּחַת הַחֵצִי הַשֵּׁנִי נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּשְׂרַף וּפָטוּר. הוֹצִיא חֲצִי שִׁעוּר וְהִנִּיחוֹ וְחָזַר וְהוֹצִיא חֵצִי אַחֵר וְהֶעֱבִירוֹ עַל הָרִאשׁוֹן בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה חַיָּב. שֶׁהַמַּעֲבִיר כְּמִי שֶׁהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ. אֲבָל אִם זְרָקוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיָּנוּחַ שָׁם עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ:
הלכה כ״ד
הוֹצִיא חֲצִי שִׁעוּר וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי שִׁעוּר בְּהֵעָלֵם אַחַת לִרְשׁוּת אַחַת חַיָּב. לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן רְשׁוּת שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ פָּטוּר. הָיְתָה בֵּינֵיהֶן כַּרְמְלִית הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת אַחַת וְחַיָּב חַטָּאת:
הלכה כ״ה
הַמּוֹצִיא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר וְקֹדֶם שֶׁיַּנִּיחוֹ נִתְפַּח וְחָזַר כַּשִּׁעוּר. וְכֵן הַמּוֹצִיא כַּשִּׁעוּר וְקֹדֶם שֶׁיַּנִּיחַ צָמַק וְחָזַר פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר פָּטוּר:
הלכה כ״ו
הַמּוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה קֹדֶם הַנָּחָה וְחָשַׁב עָלֶיהָ לִזְרִיעָה אוֹ לִרְפוּאָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁעוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל עֵת הַנָּחָה. הוֹצִיא פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת לִזְרִיעָה וְקֹדֶם הַנָּחָה חָזַר וְחָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה פָּטוּר. וְאִם תָּפְחָה קֹדֶם הַנָּחָה וְנַעֲשֵׂית כִּגְרוֹגֶרֶת קֹדֶם שֶׁיִּמָּלֵךְ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה חַיָּב. שֶׁאֲפִלּוּ לֹא חִשֵּׁב הָיָה מִתְחַיֵּב עַל מַחְשֶׁבֶת הַהוֹצָאָה:
הלכה כ״ז
הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה וְחָזְרָה וְתָפְחָה קֹדֶם הַנָּחָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִדְחָה אוֹ לֹא נִדְחָה. זָרַק כְּזַיִת אֳכָלִין לְבַיִת טָמֵא וְהִשְׁלִים כְּזַיִת זֶה לָאֳכָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם וְנַעֲשָׂה הַכּל כְּבֵיצָה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְחַיֵּב עַל כְּזַיִת מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁלִים הַשִּׁעוּר לְעִנְיַן טֻמְאָה אוֹ לֹא נִתְחַיֵּב:
הלכה כ״ח
הַמּוֹצִיא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי פָּטוּר. שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהוֹצָאַת הַכְּלִי אֶלָּא לְהוֹצָאַת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וַהֲרֵי אֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר. לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא אָדָם חַי שֶׁאֵינוֹ כָּפוּת בְּמִטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ הוֹצִיאָן בְּתוֹךְ כַּפּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שֵׁם הוֹצָאָה אַחַת הִיא:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ח
א׳
המוציא דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל כלום וכו'. ועיין במל"מ שכתב דרק לענין חטאת נאמר השיעור אבל לאיסור חצי שיעור אסור מהתורה והביא דברי רש"י ע"ד ע"א במס' שבת והג"א ריש פ' המוציא יין ובהג"ה שם השיג על החכם צבי בסי' פ"ו שכתב בשבת וכיו"ב לא שייך חצי שיעור עיי"ש: והנה דעת החכם צבי שם דלר' יוחנן חצי שיעור מהתורה מטעם אחשביה כמ"ש הריטב"א לר"ש עיי"ש וכיו"ב דעת זאת בר"ש טבול יום בפ"ב מ"ג עיי"ש. ולטעם זה יש לעיין בענין חצי שיעור במוציא מרשות לרשות במס' שבת דף ע"ה ע"ב כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציא בשבת חייב חטאת עליו וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוה והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע וברש"י ומצניעין כמוהו כמות זה כלומר שיש בו כשיעור הראוי להצניע אינו חייב אלא להמצניע אם נעשה חביב לאדם אחד והצניע חייב על הוצאתו אם חזר והוציא אבל אדם אחר אינו חייב עליה דלגביה לאו מלאכה הוא עכ"ל וא"כ נראה אף דבעינן תרוייהו ראוי ושיעור להמצניע משוי לחביב אפי' בלא היה ראוי וגם פחות משיעור המצניע חייב ונראה מזה דעל כרחך הוצאה לא הוי גלוי דעת שאחשביה אלא המצניע בלבד מגלה חשיבתו בעיניו ולפ"ז כיון דלא שייך אחשביה בהוצאה ממילא לא שייך איסורא דחצי שיעור ג"כ מהאי טעמא דממ"נ אם יהיה שייך אחשביה בח"ש בהוצאה יהיה גם כן בחיוב חטאת כמו במצניע והוציאו: אמנם רבינו בפי' משניות פי' ומצניעין כמוהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניען כי יש דברים וכו' אבל אין מצניעין לרוב מציאותן באותו מקום ופחיתותן וכו' עיי"ש וא"כ בלתי מוזכר מכשיעור כלל במשנה ועי' במל"מ להלן בהל' כ"א שכתב במצניע פחות מכשיעור פטור עיי"ש: ובירושלמי בפ"ז מ"ג ועוד כלל גדול וכו' בגמ' שם רבי חונה וכו' לע"ז איתמרת רבי יוחנן אמר לאיסור הנייה איתמרת רב חסדא אמר לשיעורא איתמרת אית תני חייב חטאת ואית תני כל שהוא מאן דאמר חייב חטאת מסייע לרב חסדא מאן דאמר כל שהוא מסייע לר"א ור"י רבנן דקסרין בשם ריב"ח כגון המוך שהתקינה לנידותה עיי"ש ובקרבן העדה שם בפי' לשעורין איתמרת לאפוקי כשאין בו כשיעור הוי ליה אינו כשר להצניע אית תני חייב חטאת וכו' והיינו כרב חסדא דמיירי כשהוציאו כשיעור ואית תני במתני' חייב חטאת בכל שהוא כיון דכשר להצניעו ומצניעין כמוהו חייב אפי' בפחות מכשיעור והיינו כר' יוחנן דהא לאו לשעורין איתמרת עיי"ש ורבנן דקסרין שאמרו כגון המוך וכו' נראה מפרשין כל שכשר לפי סוגית הבבלי אבל ר"י ור"ח אין מפרשין שאין כמוהו כרש"י אלא לר"ח כל הכשר על שעורא ולר"י אפי' בפחות משיעור במצניעין כמוהו וא"כ לר"י לפי הירושלמי בפחות משיעור וראוי להצניעו או בשאין ראוי והצניעו חייב ובמל"מ הל' כ"א שדעתו להיפוך לא ידעתי למה לא העיר על הירושלמי דנראה מ"ש שם במחלוקת שנויה גם בהצניע בפחות משיעור לא נאמר שיפלגו בזה ועי' בפנ"י שכתב דלירושלמי כשר להצניע ומצניעין כמוהו חדא מלתא הוי עיי"ש אחרי רואי מצאתי בס' שלום ירושלים שעמד על המל"מ ג"כ למה לא העיר מירושלמי הנ"ל: ועי' בקרית ספר שכתב ח"ש נלמד מכל ובשבת להיפוך מבעשותה את כולה ולא מקצתה ע"ש ולכאורה יש לעיין למה לא נאמר אחשביה משום הוצאה על כרחך דשיעור הוצאה צריך בחשב ביותר עד שמצניעו ומכ"ז לטעמא דאיסורא דח"ש מטעם אחשביה לא שייך בח"ש להוצאה לאסור והנה י"ל דהוצאה בלתי מוכיח כלל על חשיבתו לו דשמא מוציאו שאינו חפץ בו שיהיה שם אבל לפ"ז יהיה שאצל"ג דלר' יהודה בלבד המחייב וכנראה מתני' דלא כר"י ועי' בתוס' שם בד"ה לאפוקי עיי"ש ובמס' שבת ע"ד ע"א ברש"י חצי שיעור מהתורה בבורר דהוי כמ"ש בבעל המאור שאצל"ג בכ"פ וא"כ לא שייך אחשביה אם לא נאמר דחשוב בעיניו מעשה הברירה וצ"ע דבכ"מ הוי האחשביה על הדבר ועי' ברש"י שבת צ"ג ע"ב בד"ה וכן כזית עיי"ש ועי' מ"ש לקמן הל' כ"א עיי"ש:
ב׳
יין כדי רובע ואם היה קרוש בכזית. בירושלמי בפ"ח ה"א איתא תני יבש כזית דברי ר' נתן רבנן דקסרין וכו' בשם ר' יוחנן אתיא דר' נתן כר' שמעון כמה דאמר ר"ש ברביעית כן ר"נ אמר ברביעית כשיקרש יהיה בו כזית: ובקרבן העדה הקשה על רבינו שכתב קרוש בכזית דהרי לפי הירושלמי ר' נתן כר' שמעון דאמר בצלול עד רביעית ואנן לא קיי"ל כר"ש כמוזכר ביין כדי רובע וכו' וכתב דנראה כדעת התוס' במס' שבת ע"ז ע"א בד"ה ועוד לאביי ורב יוסף בעינן רביעית חי ולא מזוג עיי"ש ולא אבין כונתו דהרי בתוס' כתבו כן לאביי ור' יוסף בפי' המשנה דאיתא מזיגת כוס הכונה רביעית יין ולירושלמי רק לר"ש הוי כן והנכון כמ"ש במרכבת המשנה דלמסקנא דאמר אביי אבל יין דקליש כזית יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית לחייב וכו' ועם כל זה לר"נ אלא בכזית חייב ועל כרחך דבחשיבות תליא ובעינן כזית כמו דאמרינן לעיל ברובע רביעית לרבא עיי"ש אלא דעם כל זה יש להבין דלפ"ז למה לומר שאם יקרש וכו' מצד כזית יהיה מספיק לומר לחייבו בהוצאה דהרי חזינן בקרוש אין תליא ברביעית כלל ונראה לפ"ז דלמסקנא בלתי תליא באמת בהאי אם יש בו רביעית בקרוש דדוקא בדם נבילה דבעי רביעית שאם יקרוש יהיה כזית משום דעיקר שיעורו כזית כבשר נבילה אבל ביין לא נאמר להיפוך דכזית משום רביעית אלא דחשוב בפני עצמו: אמנם לא נראה לומר כן דאם בקרוש משוינן כאוכל הרי שעורו כגרוגרת ועל כרחך אזלינן בתר שעורא דמעיקרא ברביעית ומשו"ה צריך לכזית ולפ"ז כזית ברביעית תליא אף למסקנא והנה כמ"ש ברש"י בקרוש בלתי ראוי למזיגה משו"ה צריך רביעית יין בשעורו ויש להבין באמת למה אם נאמר כזית יותר מרביעית לא יהיה חייב בפחות מכזית למ"ש דהכל תלוי בשיעור רביעית: ונראה דהנה השעורין כזית ורביעית שעורין בעלמא בשאר איסורין מהלכה למשה מסיני והנה בהוצאה דתליא בחשוב ג"כ השעורין בלתי נערכים תמיד לפי השעורין אשר המה מהלמ"מ כגון בראוי למזוג א"צ לרביעית דוקא וכיו"ב וכמ"ש בתוס' במס' יומא דף ע"ט ע"ב בד"ה לומר וכן בירושלמי במס' חגיגה בפ"ב מ"א דף ב' שהכתוב מסרה לחכמים השעורין וכתבתי במ"א בזה שכתב ז"ל שהתורה מסרה השעורין ולחכמים לבחון למה השיעור הזה ולמה הזה: והנה ביין ימצא בראוי למזוג בצלול ואז ברובע חייב ובקרוש דלא הוי ראוי למזוג וא"כ צריכין לשער חשיבותו מצד השעורין הנערך בהם בכל מקום ובחרו בכזית דהרביעית נכלל בו וחשוב מצ"ע ג"כ וחשיבות יין גדול מחשיבות אוכלין דבגרוגרת ויש ליישב קושית התוס' בד"ה ועוד שהקשו על רש"י שכתב דיין הנקרש אין ראוי למזיגה ולכן צריך רביעית יין דוקא דאם כזית יבש אינו ראוי למזיגה למה חשיב משום שהיה בו רביעית מתחילה מ"ש מגרוגרת שצמקה עיי"ש אבל י"ל דלאו משום רביעית הקדום אלא כמו שהשיעור רביעית בצלול כמו כן כזית ביבש כמו דמצינו בכל האיסורין כן מאי דהוי ברביעית הוי ביבש בכזית ומיושב אף דכזית יותר מרביעית מ"מ אין ראוי למזיגה עוד ולא שייך שעורא דרביעית אלא דשעורא דרביעית משוי ביבש לכזית כמו בכל מקום אלו ב' שעורין נערכים זה לזה וכיון דלא שייך למצוא ביבש שיהיה ראוי למזוג דאז השיעור אחר מוקמינן על שעורן הנערך בהם בכ"מ והאי דבשבת באוכלין בגרוגרת כמ"ש לעיל דצריך חביב טפי כנראה מהנ"ל ועי' עירובין ד' ע"ב ויין חשיב ביותר מאוכלין שעורו קטן ברביעית וכזית ואינו דומה לגרוגרת שצמקה דלית ליה שעורא כלל וכמ"ש לעיל השעורין נמסרים ביד החכמים ומובן שפיר אף אם יהיה כזית יותר מרביעית אין שיעורו אלא בכזית: והנה לדעת רבינו צריכין לומר כמ"ש ברש"י בקרוש לא שייך מזיגה וצריך רביעית דוקא ויקשה קושית התוס' הנ"ל ולמ"ש נראה ליישב לדעת רש"י ורבינו לפ"ז ביין ג' שיעורין בראוי או ברביעית או בכזית ולמ"ש בכל מקום שלא היה גבול אחר להודיע חשיבותו הניחו החכמים על השיעורין הנערך בהם בכל איסורים וכמ"ש בכל מקום בלח רביעית ביבש כזית וכנראה לא הוי אלו שיעורין מהלמ"מ ואפ"ה המה דאורייתא לחייב משום דנמסר לחכמים מאי דהוי בגדר חשוב ועי' מ"ש לעיל ה"ו בשם הפר"ח עיי"ש ובקרית ספר כתב דכולן הלמ"מ ועי' בתוספות לעיל הנ"ל: חלב בהמה טהורה כדי גמיעה וחלב טמאה כדי לכחול עין אחת וכו'. מקורו בירושלמי פ"ח מ"א חלב הדא זאת אמרת בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת: דבש כדי ליתן על ראש הכתית וכו'. בירושלמי שם בפ"ח ה"א הנ"ל דבש הדא דאת אמר בהין עתיקי ברם בהין דידן כדי לבשל ביצה קלה ובקרבן העדה עמד על דברי רבינו שלא חילק בין דבש שהדביש כירושלמי והנראה משום דבבלי ע"ח ע"א אי' דבש אכילתו שכיחא ורפואתו שכיחי ובקרבן העדה מפרש בהדבש שכיחי לרפואה עיי"ש אבל לרבינו לא נראה כן דא"כ כיון בדבש שלא הדביש לא שכיח לרפואה ניזל בתר שיעור אכילה וע"כ דאין מחלקין כירושלמי:
ה׳
המוציא תבלין וכו' ומצטרפין זה עם זה וכו'. ובהמ"מ דלפי הגמ' כשכולן מיני מתיקה ויש לרבינו פי' אחר עיי"ש עיין במרכבת המשנה דשאני בהאי דחזקיה בתבלין לצירוף למאכל אחד צריך שיהיו כולן מיני מתיקה שלא יהיה לפגם משא"כ בשבת להוצאה דלשום מאכל כל אחד ראוי שייך צירוף עיי"ש והנה שיהיה שייך צירוף אף דכל אחד בפ"ע בלתי ראוי יש לעיין דהנה בהאי דהג' מצטרפין לקל שבהן בתבן תבואה וקטניות שם הוי עכ"פ אכילה ע"י הדחק כדאי' שם אבל בשאין אחד בפ"ע כשיעור ובצירוף בלתי ראוי יחד צ"ע ועי' בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ד מ"ש על דברי רבינו בזה עיי"ש: גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. בפר"ח הקשה מסוגיא דביצה מקור דין זה דף ל"ט ע"א דאיתא כגון דאדיה אדוי וכו' ורבינו כתב בסתמא עיי"ש ועיין בצל"ח וכוונתי לדעתו הגדולה במ"ש באחרונה שם עיי"ש:
ו׳
המוציא זרעוני גינה שאינן מאכל לאדם שיעורן פחות מגרוגרת וכו'. עיין בהמ"מ ועי' שכתבו בתוספתא וירושלמי כרבינו דחולקין עיי"ש ועיין בפר"ח שכתב שעורו פחות מגרוגרת לא אתפרש כמה פחות הוי ומסתברא דהוי כזית שהוא שיעור המוסכם בכ"מ בציר מגרוגרת והכי מוכח בריש פ' המצניע גבי מוציא חטה אחד לזריעה יעו"ש וזה יציב ונכון עכ"ל וכונתו מה דאיתא שם דף צ"א ע"א מ"ד כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ב המסכים ע"ז עיי"ש: המוציא מורסן אם לאכילה שיערו כגרוגרת וכו'. בתוספתא פ"ט:
ז׳
המוציא גרעינין וכו' המוציא אזוב וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ג ותוספתא פ"ט:
ט׳
המוציא דיו וכו' אבל אם הוציא הדיו בפ"ע וכו'. עיין בהמגיד משנה ועי' בפר"ח ובקרבן העדה שמקורו בירושלמי בפ"ח הנ"ל עיי"ש:
י׳
המוציא כחול וכו' שעוה כדי ליתן ע"פ הנקב וכו'. עיין בפר"ח בפי' על רבינו עיי"ש:
י״א
המוציא אדמה וכו' עפר ואפר כדי לכסות דם ציפור קטנה וכו'. בירושלמי בפ"ח עיי"ש:
ט״ז
המוציא וכו' או חולה וכו'. במרכבת המשנה כתב דנלמד ממס' יומא ס"ו ע"ב עתי אפי' בשבת וכו' לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו וכו' אפי' תימא ר' נתן חולה שאני עיי"ש וכמו בבהמה כן באדם:
כ״א
המצניע דבר לזריעה או לרפואה ושכח למה הצניעו והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת מחשבה ראשונה הוציאו וכו'. עיין במל"מ שכתב דוקא בלרפואה וזריעה מהני במצניע בפחות משיעור משא"כ לאכילה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"א בזה ולכאורה למ"ש במל"מ יקשה בשכח למה הצניעו למה יהיה חייב דלמא הצניע לאכילה וכיו"ב דלא מהני במה שהצניע וצ"ל שנזכר אח"ז שהיה לרפואה או לזריעה אלא דבשעת הטלטול לא זכר (וכגון ששמענו שנזכר לענין עונש לא שייך דבהתראה לא שייך שכחה) ושייך חיוב חטאת או שאחרים יודעים למה הצניעו ולפ"ז בשכח ולא נזכר יהיה פטור מחטאת וא"כ הוי לגמ' לאפלוגי ולאפרושי בין נזכר אח"ז ללא נזכר. ונראה דאמרינן מדהצניע מסתמא הצניע לרפואה או לזריעה אף דגם לזה צריכין שיטרח דבלא"ה אמרינן כמ"ש ברש"י צ' ע"ב בד"ה ליתני וכו' שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הילכך מוציא סתם פטור עד שיהיה בו שיעור וכו' עיי"ש מ"מ מסתבר טפי לומר שהוציא לזריעה או לרפואה משנאמר לדברים אחרים אשר אפי' בהוציא והצניעו לא אמרינן דהוי חשוב כמ"ש במל"מ והנה יש לומר ג"כ בשכח אם לרפואה או לזריעה מיירי ובכה"ג ג"כ נאמר כיון דהשתא שכח ע"כ בטל האחשביה משום דהשתא לא שייך אחשביה שהרי אינו יודע למה אחשביה אם לא נאמר ע"ד ראשונה עושה וצ"ע: ושאר האדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו כו'. במסכתא שבת דף ע"ב ע"א אמר אביי במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו לך פנה לי המקום לסעודה הלך ופנה לו דבר חשוב לכל חייב עליו דבר שאין חשוב לכל אי אצנעי רביה מחייב עליו ואי לא לא מחייב וברש"י דלר' שמעון בן אלעזר אתיא דס"ל כל שאין כשר להצניע וכו' והצניע ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה עיי"ש ובתוס' שם בד"ה אטו כתבו דלכו"ע אתיא עיי"ש ונראה דעת רבינו שלא הביאו דס"ל כרש"י ובתוס' הקשו לרשב"א אמאי נקטו בתלמיד שא"ל רבו אפי' באדם בעלמא נמי. לכאורה דעת רשב"א יקשה להבין למה משום שהצניע זה יהיה האחר המוציא חייב ומנ"ל לומר שגם לו הוי חשוב ונראה מטעם זה הנאמר בירושלמי בפ"י ה"א הצניעו זה והוציאו זה פטור רשב"א מחייב מה אנו קיימין אם בשהוציאהו מדעת השני דברי הכל פטור אם בשהוציאהו מדעת הראשון דברי הכל חייב אלא כאן אנו קיימין בסתם ורבנן אמרי חזקה מדעת השני הוציאו רשב"א אומר חזקה מדעת הראשון הוציאו וא"כ בירושלמי אין מפרשין רשב"א כפשוטו כדאי' אם בשהוציאו וכו' דברי הכל פטור ובבלי מפרשין ג"כ בתלמיד שאמר לו רבו וכו' דבלא"ה לא מסתבר לומר דלרשב"א השני חייב וצ"ע במס' זבחים מ"ז ע"א דמדמינן רשב"א להאי דזה מחשב וזה עובד עיי"ש והרי לירושלמי ולרש"י ס"ל רשב"א בשבת דהוי בתלמיד או כמ"ש בירושלמי דאמרינן דעושה ע"ד חבירו וא"כ הוי גם בעיניו חשוב וביותר למ"ש המל"מ לא מהני אלא לרפואה וזריעה דהוצאה בלבד מחייבו בלי מעשה דהצניעו וא"כ באמרינן שגם מחשבתו לזריעה וא"כ לא שייך לזה מחשב וזה עובד שהרי גם הוא מחשב כמו המצניע:
כ״ו
המוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שא"צ שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה פטור. לכאורה יש להבין למ"ש ברש"י ריש המצניע דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הילכך מוציא סתם פטור עד שיהיה כשיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה גלי דעתיה דטרח ואחשביה עכ"ל. ולפ"ז במוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה מה יהני המחשבה בגלוי בהוצאה ליכא דהוי לאכילה והנחה בלתי מוכיח כלל על החשבו דעל הנחה לא שייך לומר אבל זה שהוציא וכו' כמ"ש רש"י וכנראה דצריך גלוי דעת ע"י מעשה הוצאה ובכה"ג הוי מחשבה בלי מעשה המוכיח כלל ולעיל בדף הנ"ל בד"ה הא דזריע וכו' אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד עיי"ש. ונראה מזה דמחשבה לזריעה בלבד מבלי צירוף הוכחת מעשה הוצאה מהני והוצאה לא הוי הוכחה על אחשביה גם במפרש לזריעה ומחשבה בלבד מספיק להחשבו וא"צ לשום מעשה כלל: ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חישב היה מתחייב על מחשבת הוצאה. בתוס' במסכת מנחות דף נ"ד ע"א בד"ה דמעיקרא הקשו מסוגיא דשם דאמר רבה כל היכא דמעיקרא הוי ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכא דמעיקרא לא היה ביה והשתא ביה מדרבנן. וברשב"א בחי' לשבת צ"א מחלק בין שבת דבחשיבות תליא וכיון דנתפח כגרוגרת חשיב משא"כ באיסורים דבשיעור אכילה תליא ולא מהני בנתפח עיי"ש ועיין בשו"ת שער אפרים סי' נ"א:
כ״ז
הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה הרי זה ספק אם נדחה או לא נדחה זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיה שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב. הנה בכל מקום בספיקא דדינא בהל' שבת כתב רבינו בסתמא פטור דלענין חטאת פטור ואסור ככל ספיקות וכאן כתב הרי זה ספק וראיתי בספר מעשה רוקח שעמד ע"ז וכתב ואולי שבא לומר דהוי יותר מפטור עיי"ש: ואולי בא רבינו להורות בזה בהאי דגרוגרת וכו' דוקא כאן לענין הוצאה בשבת הוי כה"ג דצמקה וכו' ספק ולא לענין שאר דברים כמ"ש בהל' אבות הטומאות בפ"ד הי"ג היה בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיעו לשיעורן הרי אלו מטמאין דין תורה עיי"ש. ובכ"מ שם בשם מהר"י קורקס אף דבהל' שבת כאן דעת רבינו דהוי ספק שאני בשבת שאם הניחה באותה שעה היה מפטר ולכן י"ל שלא תצטרף הנחה עם העקירה עיי"ש. וא"כ מפרש רבינו כן "הרי זה ספק" לענין שבת אבל לשאר דברים לא הוי ספק ובודאי לא אמרינן נדחו ובהאי דזרק וכו' שכתב ג"כ הרי זה ספק י"ל ג"כ דאתא למעוטי כמ"ש בתוספות וברשב"א דדוקא בזרק האיבעיא וספיקא דדינא ולא בהוציא דקדים ליה איסור לטומאה כשצירף ידו למטה מג' במעביר ומשו"ה אמר הרי זה דוקא בזורק בלבד הספק. גם בלא"ה בהאי דזורק וכו' דהיה צריך לרבינו לפרש למה ס"ד לומר דיהיה חייב וממילא צריך לומר מה יעלה ע"ד לומר דיהיה חייב וכי ספיקא הוי: זרק כזית אוכלין לבית טמא וכו'. עי' בקובץ על יד שכתב דמיירי על כרחך באופן דלא הוי מקלקל כגון למרמי אימתא על אינשי ביתיה עיי"ש. וביותר אם נגרוס כלפנינו תרומה ועיין במ"מ ובמל"מ ועיין בפ"ח ה"ח ובהמ"מ שם ודעת הראב"ד וסייעתו החולקים על רבינו בהאי למרמי אימתא וכו' דחייב ולפ"ז יהיה סייעתא לרבינו דאל"כ לא ימצא שלא יהיה מקלקל: ועי' בהמ"מ ובמל"מ בגירסה בגמרא תרומה או בסתם אפילו בחולין וברשב"ם בתרומה אפילו במקום טהור אמרינן מדהוי שיעור לתרומה הוי שיעור להוצאה וברמב"ן הקשה ע"ז דא"כ בכל איסורים נאמר כן וע"כ דוקא דעי"ז השלים השיעור משא"כ דבלא"ה איסורו ורשב"א מיישב דעתו דבתרומה מצות שמירה מושמרתם ובהאי כי זרקו לבית מקיים מצות שמירה וכמו לענין קיום השמירה כשיעור כמו כן להוצאה משא"כ בשאר איסורים דלא שייך לומר כן עיי"ש: ובס' ישועות יעקב בסימן ש"א ס"ק ג' הקשה ממס' כריתות יש אוכל וכו' ואם היה שבת והוציאו בפיו וכו' א"ל אין זה מהשם וכו' הרי ימצא בכזית איסורא דלענין שבת הוי פחות משעורו דהוי כגרוגרת אלא דנאמר מגו דהוי שיעור לענין ד' חטאות הוי שיעור לענין שבת וא"כ הוי מן השם דמחמת האכילה נתחייב בהוצאה ושאר איסורים גורמים להוצאה עיי"ש: אבל לענ"ד גם לרשב"ם יש לחלק דגם לדעתו הזריקה דתרומה לבית הגורמת השמירה ושייך לענין זה שיעור כמו כן לענין הוצאה אבל שם ביש אוכל וכו' אין הוצאה גורמת לדבר אחר להשלים השיעורו כמו בזריקה בתרומה הנ"ל אלא דנאמר דדברים אחרים ישלימו שיעורו והמה לא עשו ולא גרמו בהוצאה כלל להשלים לדבר אחר דדוקא היכא דהוצאה גורמת להשלים השיעור לדבר אחר אמרינן שהשלימה לעצמה להוצאה גם כן משא"כ בהאי דיש אוכל וכו' ולא שייך לומר כן אף לדעת הרשב"ם: גם י"ל למ"ש לעיל על מ"ש בתוספות במסכת כריתות דבליעתן זו הנחתן ובתוספות שבת ק"ב דע"י בליעה דהוי הנחה בהדדי קא אתו דיקשה למאן דס"ל הנאת גרונו עיי"ש ובקדשים ובאיסורי הנאה לכו"ע הנאת גרון הנאה הוי: וצ"ל דעם כל זה יהיה בכלל יש אוכל אכילה אחת וכו' דהנאת גרונו עם הנאת מעיו אכילה אחת הוי ומשום אין איסור חל על איסור הרי הוי הנאת מעיו מעשה בפני עצמו בעת הבליעה ולא שייך כלל אין איסור חל על איסור בזה. אמנם לענין שנאמר מגו דהוי שיעור לזה הוי שיעור לזה צריך שיבואו בהדדי ממש כדאמרינן במסכת שבת שם בלחם הפנים מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסל ליה ביוצא אשבת לא מחייב עד דמפיק ליה לרה"ר עיי"ש. וכה"ג דאיסורי אכילה בגרון והוצאה בהנאה במעיו ולאו בהדדי קאתי לא שייך מגו דהוי שיעור לזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ח
א׳
המוציא וכו'. כתב המל"מ וז"ל וכל השיעורין שנאמר במסכת שבת לגבי ט"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ"כ רש"י פרק כלל גדול דף ע"ד וכ"כ הגהות אשר"י ריש פרק המוציא. והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו דאין דעת רבינו כדעת רש"י דהא כתב רבינו לקמן הכ"ג המוציא חצי שיעור פטור ורבינו בתחילת הלכות שבת כתב דכל מקום שנאמר פטור הוא אבל אסור דרבנן ואי ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אמאי כתב פטור אבל אסור דרבנן ומה תאמר דהרי פסק רבינו הלכות שביתת עשור פ"ב ה"ג כר' יוחנן שאני הכא מהתם וה"פ דש"ס שם דטעמא דר"י כיון דאי אכיל עוד כזית מצטרף היינו דאחר דכבר אכל חצי הא' אי בעי אכיל עוד חצי מצטרף למפרע משו"ה אסור לא כן בהוצאה דאחר דהוציא החצי הא' מה מועיל שהוציא הב' אלו דבריו. וליתא דהא רבינו לקמן הכ"ג כתב הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב וכן בהכ"ד יעו"ש ואם כן כל דמצינו דמצטרף גם בחצי אסור מן התורה והאי דמצטרף דכתב רבינו הוא בין לזדון בין לשוגג בין אי היה עדים והתראה לפי האופן שיהיה חיובו וכמו שקדם ריש ההלכות וא"כ הוי דומה בדומה לחצי שיעור דר"י דאכילה ומה שהקשה ממ"ש רבינו פטור לא קשיא דלא קפיד בזה כיון דלא נפק"מ לשום דבר דבין שהוא אסור דרבנן בין כשהוא אסור דאורייתא מכין אותו מכת מרדות וכמ"ש רבינו ריש הלכות אלו ובהלכות שביתת עשור פ"ב ה"ג ולומר שהלכה כר"י כבר פסקו בהל' שביתת עשור ונפק"מ שאפי' מי שנשבע על דבר שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה דהא על חצי שיעור שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה וכמ"ש פ"ד מהלכות שבועות יעו"ש וכבר נתברר דין זה משם ומשו"ה קיצר רבינו כאן וכתב פטור. עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלינן לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת צריך תלמוד עכ"ל לא נודע מה הכונה בדבריו אלו דהכל עשה יפה בירר כל דבר ודבר על אופניו ולא נשאר ספק כלל וכלל. והסובין ומורסן וכו'. הקשה בספר מעשה רוקח דמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דסובין נאכל ע"י הדחק וכתב רבינו דאינו מצטרף עם האוכל לחיובא ואילו בסמוך ה"ג כתב ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה שהאכילה ע"י הדחק שמה אכילה ומאי שנא ולא קשה מידי דלקמן ה"ג איירי שהוציאו להאכילו ונמצא דאחשביה לא כן הכא דלא הוציאו לכך אלא אגב האוכל הוציא הסובין.
ב׳
יין כדי רובע רביעית. עיין מ"ש פרק ח' מהלכות ברכות הט"ו.
ד׳
המוציא קנה וכו' לראשי אצבעותיו וכו'. הכי איתא בשבת דף פ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר עליון או תחתון תיקו ורבינו פסק להחמיר. וקשה טובא דאיך מכניס חולין לעזרה מספק גם היאך ממיתין אותו מספק דעל מ"ש בראש הפרק קאי שכתב המוציא דבר וכו' אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל וכו' וחייב היינו חטאת בשוגג ומיתה במזיד וכמ"ש רבינו ריש הל' אלו והיאך חייב מיתה מספק וכן קרבן וכעת קשה גם מ"ש רש"י בש"ס שם קשר עליון של אמצע היד תחתון של אמצע האצבע עכ"ל דלא כפי' רבינו צ"ע מה מקור מצא לפי' זה יעו"ש ושוב ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו מכח קושיא שהקשה כתב וז"ל והרב פסק המגיע לראשי אצבעותיו דהיינו קשר העליון משום דאין לחייב מספק עכ"ל. והדברים תמוהים אצלי איך מפרש ראשי אצבעותיו קשר העליון.
ה׳
גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. כתב הפר"ח בנימוקיו על רבינו וז"ל בפ' משילין מייתינן ברייתא דהמוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקימנא לה דהוציאו בחספא דלית לה שיעורא והשמיטו רבינו וצ"ע ע"כ הכי איתא שם דף ל"ט המוציא שלהבת פטור והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם וכו' אביי אמר כגון דשייפא מנא משחא ואתלי ביה נורא וכו' אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה"ר וא"כ חוץ דקשה על רבינו דהשמיט דאם הוציאו בחספא חייב וכדאביי או בקיסם חייב וכדר"ש וכמו שהקשה הפר"ח עוד קשה דאמאי לא פי' דהא דפטור באדייה אדויי וכאוקמתא דש"ס. ובס' ראשון לציון תירץ לזה וז"ל דר"ש דמוקי לה בקיסם הוא משום דמיד נעשית גחלת וחייב על הגחלת וכדתנן במתניתין דשלהבת וגחלת הכל אחד ואביי פליג עליה ודייק לישנא דשלהבת דמשמע בלא גחלת ומוקי לה בשייפא מנא משחא דהוא ממש שלהבת בלא גחלת דגחלת לא מקרייא מחספא ואמטו להכי פריך לאביי מדתנן המוציא שלהבת פטור כלומר דבשלמא לר"ש מוקי למתני' בשייפא מנא משחא אלא לאביי קשה ומוקי לה באדייה אדויי ורבינו פסק כר"ש דאיסורא דשלהבת היא משום גחלת וכבר כתב המוציא גחלת כל שהוא חייב והמוציא שלהבת פטור מ"מ דאדייה אדויי או דשייפא מנא משחא כיון דליכא גחלת בהדיה ומ"ש כר"ש לגבי אביי שהוא בתרא דהכי משמע פשטא דמתני' אלו דבריו ברם קשה לי דהא חזינן שלהבת נתלית בעץ וליכא גחלת כלל בה ועיין בס' מעשה רוקח מה שרצה ליישב בזה באין מבין וקושית הפר"ח כדקאי קאי. ודרך אגב ראיתי למ"ש רש"י ז"ל ד"ה אביי אמר וז"ל אי נמי רבותא אשמועינן אביי ואפילו בחספא וכו' והבין בס' ראשון לציון דרב ששת פליג עליה דאביי וא"כ לר"ש א"צ לאוקומי למתני' דאדייה אדויי אלא בשייפא למנא משחא. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא רש"י כתב לעיל ד"ה הא דתני חייב וכו' ומתני' דקתני פטור כדאוקימנא לקמן דאדייה אדויי וכו' ואמאי כתב כן לר"ש וזה אינו אלא לאביי וצ"ל בדוחק דפי' כן לפי' אחר שכתב אח"כ ומי הכניסנו בדוחק זה דא"כ לא הו"ל לרש"י לפרש כלל אלא וודאי דמ"ש רש"י רבותא אשמועינן אביי ר"ל דאתא לגלות דלאו דוקא מ"ש ר"ש אלא הוא הדין בשייפא למנא משחא ולא פליג ר"ש עליה וזה אמת.
ט״ו
המוציא שטר פרוע וכו'. הכי איתא בשבת דף ע"ח המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש וכו' או בכולו כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור וכתב החידושי הלכות לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתייא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו עכ"ל וחיסור לשון יש כאן דזה שכתב לר"י אינו אלא לשאר אוקמתות אבל לדרב יוסף דאסור להשהות שטר פרוע איכא בינייהו לר' יהודה היינו טעמא דמשפרעו חייב משום דצריך ליה לכרוך על פי צלוחית ואם כן ההיא ברייתא כר' יהודה וצ"ל הכי וכר"י נמי לא אתיא לג' אוקמתות דבשטר קטן נמי צריך ליה. עוד כתב החידושי הלכות וז"ל וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב ואע"ג דלא משהי ליה מ"מ האי שיעורא של פלייטון חשוב לרוב בני אדם עכ"ל והיינו התוספתא שהביאו התוס' ד"ה חזי ומוכח מהתוספתא כתירוץ רב אשי ונמצא דבשיעור דכדי לכרוך ע"פ צלוחית כו"ע מודו דחייב ובקטן לרבנן בפרוע פטור לר"י חייב ורבינו פסק דוקא כדי לכרוך ע"פ צלוחית חייב ככו"ע ובלוה וכברייתא א' אבל בפחות פטור וכרבנן דברייתא ב' וא"כ אין מקום למ"ש בזה הרב מקראי קודש ומרכבת המשנה יעו"ש וזהו שכתב הרב המגיד ברייתא וגמ' כלשון רבינו והיינו ברייתא הא' וכדכתיבנא. וכתב עוד הרב המגיד ודין השטר פרוע הוא כדברי ת"ק דברייתא אחרת וכו' פי' דין דשטר פרוע קטן כת"ק דפטור ומשו"ה לא חייב כי אם בכדי לכרוך ע"פ צלוחית ודייק כן במ"ש ודין השטר פרוע שהיא שפת יתר לכאורה אי קאי לדלעיל אלא וודאי דפי' ודין השטר פרוע הוא בקטן שהוא ענין אחר ואם כן אין מקום למ"ש מהר"י הכהן הובאו דבריו במרכבת המשנה.
י״ז
המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס וכו'. מימרא דרבא ריש פרק הנוטל דף קמ"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' ולחייב נמי משום תנוק רבא כרבי נתן ס"ל דאמר חי נושא את עצמו ועיין בתוס' פרק המצניע דף צ"ד ד"ה אבל אדם [חי] נושא את עצמו והוכרח לאוקומי דההיא דפרק נוטל איירי בתנוק בן יומו דלא ס"ל לרבנן בתנוק כזה דנושא את עצמו והרי זה דומה לבהמה חיה ועוף דס"ל לרבנן דאינו נושא את עצמו וקשה כיון דרבינו פסק כרבנן בבהמה חיה ועוף אמאי בתנוק פסק כר"נ ואי איירי בגדול ולאו דינא דרבא הוא הו"ל לפרש. ולא תעזוב נפשי לשאול לפי דברי התוס' אלו מאי מקשה בש"ס על ההיא מימרא דרבא ולחייב נמי משום תנוק ואימא דאיירי בתנוק גדול דלכו"ע פטור דחי נושא את עצמו ואמאי מוקים ליה כר"נ והנה הרשב"א בריש פרק נוטל מפרש לישב קושית התוס' דאיכא ג' מיני קטן בקטן בן יומו או איזה ימים שאינו מכיר בהילוך כלל גם לר"נ חייב דמשרבט נפשיה כבהמה בגורר לרבנן מחייב לר"נ פטור אבל אסור בנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהילוך לא משרבט נפשיה גם לרבנן פטור דחי נושא את עצמו והשתא ההיא דפרק מפנין דכתב רש"י מכח הברייתא דגם לרבנן א"כ מגביה ליה חי נושא את עצמו היינו בנוטל אחד ומניח אחד וההיא דפרק נוטל איירי בגורר וכר"נ דלרבנן מחייב וקשה עדיין מה שהקשו להתוס' דמאי מקשה ולחייב וכו' בנוטל אחת ומניח אחת וככו"ע וגם רבינו מזכה שטרא לבי תרי. ולענ"ד נראה לישב דעת רבינו דקשיא ליה לרבינו בש"ס כמ"ש דמאי מקשה ולחייב משום תנוק ואימא דאיירי בגדול ולכו"ע החי נושא עצמו ומכח זה מפרש דקושית הש"ס היא דאיך סותם רבא חייב משום כיס לחוד ולא פי' דקאי בתנוק גדול ואמטו להכי מפרש דס"ל כר' נתן ומשו"ה סותם דבין בגדול בין בקטן פטור והוא הדין בבהמה חיה ועוף דגם בהו ס"ל לר"נ דהחי נושא את עצמו ורבינו אף דפוסק כרבנן א"צ לבאר דאיירי בגדול דכבר קדם בדין הסמוך דבבהמה חיה ועוף חייב דלאו נושא את עצמו נינהו.
כ״א
זרק זה שהוציא כבר וכו'. עיין להרב המגיד שהביא הש"ס ופי' רש"י וסיים וז"ל ומתוך לשון רבינו נ"ל וכו' עכ"ל. וקשה טובא דרבינו שהוא מפרש דישתמש בלשון זה ועוד שהוא כפל הענין ולא אמרו כן במתני' וגמ' ולענ"ד נראה דמ"ש רבינו לפיכך וכו' הוא דינא דמתני' וכמ"ש בש"ס ודלא כמ"ש רש"י ומ"ש א' (בראשונה) הוא נדון אחר כדי להכריח לנידון דידן דמתני' ולהסמיך הדברים אל הסברא והוא דתחילה כתב המצניע וכו' והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא ואח"כ כתב זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר וכו' פי' אחר שנתחייב בהוצאתו זרק לתוך האוצר אעפ"י וכו' בטלה מחשבתו הראשונה לפי דכבר נשלם מעשה הראשון ולתוך האוצר בטולי בטליה ואין זה דינא דמתני' ואהא סיים לפיכך אם חזר והכניסו מהאוצר למקום שהיה מקדם אינו חייב לפי דבטלה מחשבתו הראשונה כשהניחו באוצר ומסתמא לאו במילתא קמייתא קאי והכי מתפרש הש"ס לדעתיה אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר בהוצאתו ומקומו ניכר מהו דתימא כשנטלו משם והכניסו דכיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ"ל וכו' בטולי בטליה וא"כ כשהכניסו משם פטור בכ"ש ונקטי בנדון זה לחידושא דאף דאח"כ כבר הכניסו גלי אדעתיה דגם באוצר דעתיה עילויה כיון דמקומו ניכר קמ"ל וכ"ש בהוצאתו לאוצר אלא דרבינו ביאר יותר ודוק ועפי"ז מתפרשין דבריו שבפירוש המשנה אף שהם סתומים דלכל הפירושים צריכים ביאור יעו"ש.
כ״ו
המוציא כגרוגרת וכו' הרי זה חייב וכו'. מדבריו אלה יש להקשות על מ"ש מרן על שם הר"י קורקוס פ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות הי"ג על מ"ש רבינו היו בתחילה וצמקו וכו' וז"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא [לן] בפ' המצניע אי יש דחוי וכו' יעו"ש והא בהך דינא דכתב רבינו ג"כ נימא דפטור כיון דאם הניחה באותה דצמקה הוה מפטר ולא דמי הא להא כלל וכלל דטעמא דחייב בנידון דידן היא משום דשיעורא דזריעה איתא בכלל שיעור האכילה דבכלל מאתים מנה וכמ"ש רש"י בפי' האת"ל וזה פשוט.
כ״ז
זרק כזית אוכלין לבית טמא וכו'. ועיין מה שתמה הרב המגיד יעו"ש ועיין להמל"מ מה שתמה אדרבא על הרה"מ יעו"ש ולא זכינו להבינו דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלעולם ליכא חשיבות בחולין לפי שנטמא כיון דאין טומאתן אוסרתן וכמ"ש התוס' ומה לי אי ס"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו או לא. מפני שהשלים השיעור לענין טומאה. פי' לטמא אחרים דלעצמו מטמא בפחות וכמ"ש רבינו ז"ל ריש פ"ד מטומאת אוכלין וכן פירש רש"י בסוגיין וכמ"ש באורך בחידושי על רש"י והרא"ם סדר שמיני יעו"ש לאפוקי ממ"ש בס' יד משה דף קס"א ע"א.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ח
א׳
חוץ מן הקליפין. כתב בהגמ"יי כת"ק ודלא כר"י דאמר קליפת עדשים מצטרפים עמהם והרא"ש והרי"ף העתיקו הך דר"י ומחלקין בפולין בין לחים ויבשים, עי' ירושלמי שמחלק בעדשים גופא אליבא דר"י ונ' מדברי הרי"ף והרא"ש שפסקו כר"י וכן בקיצור פסקי הרא"ש ומצאתי בס' לח"ש על משניות שכתב יש פסקו כר"י ובודאי כוונתו להרי"ף והרא"ש:
ב׳
יין כדי רובע רביעית ואם היה קרוש בכזית. עי' בק"ע ר"פ המוציא מה שהקשה על רבינו מהירושלמי וכבר כתבתי ישוב לדברי רבינו בספרי ש"י: כדי גמיעה. עי' הה"מ מ"ש בשם הרמב"ן בש"ג פרק המוציא שהוא כמלא לוגמיו והר"ן כתב בפ"ח דיומא דלא קאמינא שפיר בההיא פחות מרביעית כמה הוי בציר מיניה ועמ"ש בס"ד בהלכות שביתת עשור הלכה א': כדי לסוך אצבע קטנה של רגל. לשון רש"י פרק אחד מאצבע קטנה וכ"כ הר"ן: דבש וכו'. עמ"ש בספרי ש"י שבת דף ל"ב ע"א ד"ה דבש:
ג׳
שהאכילה ע"י הדחק וכו'. עי' הה"מ שכתב דרבינו פ' כר"א ובגי' הש"ס דידן ר"ל אמר אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ולפ"ז הלכה כר"י. ונראה דאף אם גי' רבינו כגי' דידן מ"מ שפיר פסק דלא כר"י משום דבירושלמי אי"ל לר' אושעיא כר"ל:
ה׳
שלהבת פטור. עי' הה"מ ובתוספתא פ"י במס' שבת המוציא גחלת כ"ש ה"ז חייב שלהבת כ"ש ה"ז חייב: (בגמרא מקשה מינה ומתרץ שם ע"ש):
ז׳
המוציא אזוב. ירושלמי פ' המוציא:
י״א
עפר ואפר. הה"מ לא הראה מקומו ובתוספתא פ"ט משבת גרסינן עפר ואפר שיעורן כזבל ר"י ברי"ב עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה איזה היא צפור קטנה זה דרור:
ט״ז
אבל אדם חי. כתב המהרש"א בר"פ ר"א דמילה עכ"פ איסורא דרבנן איכא כדמוכח מהך דהאשה מדדה את בנה שהביא רבינו ובתוס' שם משמע דאפי' תינוק בן שמונה אם אינו חולה הרי הוא בכלל אדם נושא א"ע ועי' בתוס' מס' שבת דף צ"ד ע"א סד"ה אבל אדם משמע דבתינוק לא שייך אדם נושא א"ע וצ"ע:
כ״א
המצניע. עי' מל"מ וכבר נזכר סברא זו בחידושי הרשב"א ר"פ המצניע ועמ"ש בספרי ש"י ס"פ כ"ג:
כ״ג
ח"ש פטור. עי' הגהת מל"מ ועמ"ש לעיל פי"ב הל' ט'. וז"ל הטור או"ח סימן ש"א א"צ להאריך בשיעורין של שבת שלא נאמרו שיעורין אלא לחיוב אבל איסורא איכא בכ"ש ובס' פ"מ למד מדברי אלה דס"ל להטור דח"ש בשבת אסור מן התורה דאל"כ היה לו לבאר השיעורין דנ"מ לחולה שאין בו סכנה, ואינו מוכרח דאם הוא צריך לפחות מכשיעור לצורך רפואה א"כ חייב בכ"ש ועי' מל"מ הל' כ"א ודו"ק, ובאמת יש נפקותא אחרת אי ח"ש מדרבנן הוא א"כ מותר ע"י נכרי לשיטת המתירין שבות דשבות:
כ״ז
זרק כזית אוכלין. הה"מ הקשה על רבינו למה לא נקט תרומה ועי' מל"מ שכתב דלא היה בגי' הרמב"ם לפי שיטתו בפ"ד מהל' טומאת אוכלין דדעתו כשיטת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכ"ש וע"ש, ועי' רש"א בפ' המצניע שם ברש"י ד"ה בהדדי, ובס' מרכבת המשנה כתב לישב הגירסא גם לשיטת רבינו ע"ש. ולפי דרכו י"ל בפשוט ע"פ מה דמשמע בירושלמי שקלים דבר קפרא ס"ל דאין ולד טומאה כלל בחולין ד"ת עי' בתוי"ט פ"ח דשקלים שהבין כן ובתרומה ודאי דמודה א"כ י"ל דמש"ה נקט תרומה אליבא דכ"ע גם לב"ק א"כ בחולין מה הועיל לטמא אחרים אבל בתרומה הועיל ורבינו לטעמיה דספק דולד הוי דבר תורה, ועי' מ"ש בזה באריכות בש"י שם: ודע דבחידושי רשב"א מקשה הא בשעת עקירה לא היה שם אלא כזית ואינו חשוב והא אנן בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ותירץ י"ל עקירה צורך הנחה היא וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב דהא לצורך אותו הנחה עקרי' ע"כ. וסברא זו נכונה אם יודע בעת זריקה שיש בבית אוכל להצטרף א"כ אז שפיר י"ל כיון דגבי הנחה הוא חשוב והיה דעתו לזורקה לשם לצירוף עקירה צורך הנחה משא"כ אם לא ידע כלל שיש אוכלין שם בבית א"כ אם לאח"כ בהנחה נצטרף הוי כמו כסבור רה"י ונמצא רה"ר וכמ"ש רבינו פ"א הלכה ח' ק"ו אם נתכוין לדבר המותר וכו' ע"ש. אף שגם הרז"ה כ"כ גבי הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה אפי' צמקה וחזר ונמלך עלי' לאו דיחוי הוא שהרי לא חסרה משיעור שמתחייב עליו בשעת הנחתו דההנחה היא סוף המלאכה דמיחייב חטאת ובתר השתא אזלינן עכ"ל ע"ש, התם עכ"פ בתחילת עקירה היתה כוונתו לעקירה שמתחייב בה משא"כ בזורק בפחות מכשיעור, ובדוחק גדול יש לחלק בינתיים וצ"ע אי מיירי בכה"ג שכתבתי כיון שמטמא התרומה ואזלה לשריפה א"כ היאך יתחייב הא הוי מקלקל ודוחק לומר דמיירי בתרומת חבירו ומתכוין לעשות נקמה כמ"ש רבינו בפי"ז דחייב כה"ג דהא כתב הה"מ בפ"ח ה"ה דלא רצה למנקט ר"א מה דשרי ע"ש. ואפשר לומר דנ"מ אם היתה תרומה כבר ס' טמאה וכר"י מ"ח פ"ה דתרומות דיניחנה במקום התורפה דאדרבה מתקן הוא וכס"ד דגמרא בכורות דאפי' בידים משא"כ לפי המסקנא שם וגם לפי מה דקיי"ל כר"ג כמ"ש רבינו פי"ב מתרומות ומש"ה לא ביאר רבינו בתרומה. ועי' מ"ש בס"ד פ"ד מהל' ט"א הל' א':
כ״ח
שם הוצאה אחד. הה"מ העתיק ירושלמי ועי' בתוס' עליה דהך מתני'. ואפשר נמי דרבינו סובר דאי אמרינן כר' יהושע דתמחויין מחלקים א"כ ג"כ כאן הסברא נותנת דמינים מחלקים וש"מ מהך מתני' דאין הלכה כר"י אלא כר"ע ועי' מ"ש הכ"מ פ"ו מהל' שגגות ה"א:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק י״ח
א׳
הנה במלאכות שבת המרבה בקצירה מוכח בריש פ' ר' ישמעאל דחייב ולכן בעי אם יש לחולה שלש' גרוגרות בעוקץ אחת ושתי גרוגרות בשתי עוקצין היה עדיף והביאו רבינו לעיל ריש פרק ב' ומוכח דאם יש גרוגרת אחת בעוקץ אחד ושתי גרוגרת בעוקץ א' וא"צ לחולה אלא גרוגרת אחת ומייתי הך דשתי גרוגרות מחייב דמפיש בקצירה. אמנם בנטילת נשמה דאם צריך לחולה כזית ויש לו עוף קטן לשחוט ועוף גדול משמע בפ"ק דחולין דגבי שחיטה לא גזרינן שמא ירבה וכדפסק רבינו לעיל פרק ב' הלכה ט' מוכח דלא שנא ומצי שחיט עוף גדול דבקצירה דבעי שיעור באוכלין אם כן המלאכה תלוי' לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבורו ע"י תלישת העוקץ א"כ כי מפיש בשיעורא חייב, אבל נטילת נשמה דחייבו בכל שהוא דעוף דלית בי כזית, דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטל לא על השיעור שמת ע"י הנטילה ל"ש בין עוף קטן לשור הבר כולהו חדא נטילת נשמה ופשוט וכי"ב אמר ריש החובל גבי אדם קטן שהרג הגדול כו' נשמה שקל מיני' נשמה נשקול מיני' יעי"ש. אמנם בבישול אם מפיש היינו שאינו שופך אח"כ לתוך הקדירה העומדת מכבר על האש אלא שצריך הוא לחולה לבשל גרוגרות ונותן בב"א שתי גרוגרות בזה שקיל וטרי רבינו נסים ביו"ט פרק ב' על הך דממלאה אשה קדרה בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת. דרבינו נסים סובר דשוה היא לקצירה אלא דביו"ט שרי לאפושי יותר מהצורך והא דאמרו בעירובין פרק הדר אי צריכא ניחם לי' אגב אמי' ע"י עו"ג קאמר אבל ע"י ישראל ל"ש דרבוי בבישול אסור מן התורה יעו"ש. ולולא דמסתפינא לחלק מסברא הו"א דשאני בשול ואפיה מקצירה דיש מלאכות הנגמרות ע"י האדם עצמו ויש מלאכות הנגמרות מאליהם כמו אפיה ובישול שאינו חייב רק עד שיאפו ויבשלו כמאכל בן דרוסאי ובעי בגמרא אם התירו לו לרדות קודם שיאפה כי היכי דלא לבא לידי חיוב. שכל מלאכה כפי דרכה של אותה מלאכה היא. ולכן בקצירה שהגמר שלה בא ע"י האדם אם מרבה בעשית הדבר הנקצר חייב אבל באפיה ובישול שגמר שלהן בא מאליו אלא שהאדם הוא הגורם לכן אם בא הגרם ברבוי שהוא מרבה יתר מכפי מה שצריך לחולה פטור ולית כאן איסורא אלא מדברי סופרים. דוגמא לדבר ע"ד רחוק מצינו גבי נזיקין לשמואל דאמר בור שחייבה תורה לחבטו ואם עביד גובה ברה"ר ונתקל בגובה ונחבט בקרקע ר"ה חייב ובגרם לו גם קול הכרי' פטור כיון דהגרמא בא' שלא על ידו ובנפל לבור מיחייב בזה כמו שפי' תו' שם דף נ' ואכמ"ל. אולם בהוצאה נתבונן אם מרבה בהוצאה חייב או לא. כגון שצריך להוציא לחולה אוכל כגרוגרת והוציא שתי גרוגרות מי חייב על הגרוגרת השני'. ולכאורה גמרא ערוכה היא סוף המצניע ואם הי' כלי צריך לו חייב אף על הכלי כשנודע לו וחזר ונודע לו. הרי דחייב שתים על האוכלין והכלי שמוציא אוכלין בכלי בבת אחת א"כ מוכח דמרבה בהוצאה חייב שתים. איברא מהא יש לדחות דסבר' אגד כלי לא שמי' אגד ונמצא דחיוב על האוכלין בא מיד שהוציא האוכלין לרה"ר, ושל הכלי בא חיובו בשעה שנגמרה הוצאתו לרה"ר ואין חיובן בא בב"א להכי חייב שתים. אמנם במתני' בהמצניע תנן המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. ובירושלמי הביאוהו התו' שלא תימא מינין מחלקין מוכח דבנודע וחזר ונודע חייב על כל מין ומין ויעוין בשם רבינו תם דמוכח מכ"ז דמרבה בהוצאה חייב. כיון דהוא מידי דבעי שיעורא ואיהו עביד לכולה וכמוש"ב גבי קצירה. - אינם מ"מ ע"י עו"ג יש לחלק בין רבוי לכל המלאכה וכמו דאשכחן לשיטת רבינו נסים בפרק הדר דשרו לאפושי ע"י אימי' ע"י עו"ג ולא להחם ע"י עו"ג. וכה"ג מצינו דכוחו בכרמלית לא גזרו ופרש"י בסוף הזורק אע"ג דברשות דאוריתא כמו מרה"י לרה"ר מחייב כרמלית דרבנן לא גזרו יעו"ש ה"נ אע"ג דבישראל לא שנא לענין דבר תורה בין בישול לרבוי מ"מ לעו"ג דהוי דברי סופרים לא גזרו ברבוי. ולפ"ז נבין דברי הברייתא סוף פ"ק דשבת אין משלחין איגרת ביד עו"ג ע"ש אלא א"כ קוצץ לו דמים, ואם לא קצץ בש"א כדי שיגיע לביתו יעו"ש דמוקי בלא קביע בי דואר במתא. ותמוה דלב"ש אפילו בקוצץ אמאי שרו הא לא עדיף מנותן לו במתנה ערב שבת דלא שרו בית שמאי אלא כדי שיגיע לביתו ועיי' רש"י שם. ולפ"ז ניחא דע"כ לא אסרו ב"ש רק בנותן חפצו במתנה דמוציא העו"ג רק חפצו לבדו, אבל באיגרת דנושא הרבה איגרות לבי דואר מבני כל העיר, ובלאו איגרת דידי' נושא איגרות דעלמא שדרך מלאכה זו לעשות ע"י שליח לצורך אנשים הרבה שנושא האגרות בכיס אחד או בדלוסקמא אחת ואין דרך מלאכה זו להיעשות רק ע"י רבוי הוצאה שרו בית שמאי ליתן לעו"ג בערב שבת היכא שקצץ ולא גזרו.
ב׳
וחלב טמאה. נ"ב ירושלמי מפורש. ומים כדי וכו'. הנה בגמ' רבא אמר כו' כדשמואל דאמר כל שוקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי יעו"י רש"י ור"ח ואינו מובן. והנראה לי דכך פירושו דכל שוקייני מטללי לבר ממיא הוא משום דמים רוחצין ומזכין את הקילור ואת העין לכן לא מטללי ולא נגלד ע"ג העין מאומה, והנה מים אם כי שתיתו שכיחא טפי מרפואה אולם רחיצה הוי כולל יותר משתי' שזו אינה אלא בבע"ח ורחיצה כולל' כל דבר גם בע"ח גם דוממים וצמחים לכן אזלינן בתר שעור הקטן שברחיצה וזה כדי רחיצת קילור שנוטלין לרפואת העין זה פירוש דברי רבא. ודו"ק.
ג׳
עשבים כמלא פי גדי כו'. בירושלמי הלכה ד' ר' בון ב"ח בעי הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרות. וכגרוגרות מבטיל כגרוגרות. המאמר הזה הוא כחדה סתומה אין פותר. והאמת דקאי על מה דתנן במשנתינו עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרות וזה ביאורו דתנן לקמן פרק ר' עקיבא תבלין כדי לתבל ביצה קלה ולפ"ז יש מילי דשיעור' בכך כדי לתבל בשיעור זוטר ויש שיעורו רב כדי לתבל. וסובר הירושלמי דעלי שום ועלי בצלים הוי תבלין ועיין תוי"ט לקמן על משנה דתבלין שהאריך בשום ובצל יעו"ש ועיין תוספות מועד קטן דף י"ג ד"ה בתבלין כרוב וקפלוט ובפרי חדש סימן צ"ח ס"ק כ"ד ביורה דעה. והנה לקמן אמר בירושלמי פרק המוציא יין הלכה ה' כל ביצה דתנינן בכלים כו' בשבת כגרוגרות מכביצה [ועיין בבלי בזה] א"כ הוי שיעורו של תבלין כדי לתבל תבשיל שהוא כגרוגרות מכביצה ולכן פריך איך אפשר דיהא שיעורן של עלי שום ובצל כגרוגרות הא הם תבלין וסגי לתבל כגרוגרות והוא שיעור מועט דהיכן מצינו שיהא שיעור התבלין כשיעור התבשיל. וזהו דקאמר הגע עצמך שאין בתבשיל [אלא] כגרוגרות כגרוגרות [מתבל] כגרוגרות כצ"ל, פירוש דלא בעי שעורא אלא לתבל כגרוגרות תבשיל ואיך יתכן שיהא כגרוגרות מתבל כגרוגרות ולמה צריך עלי שום ובצל כגרוגרות הלא סגי בשעור זוטא שיהא בו לתבל תבשיל כגרוגרות. והא אף אם מוציאו לאכילה בפ"ע מ"מ כיון דראוי לתבל סגי ולא מהני מחשבתו לפטור וכמו דאמר בבבלי המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל דלכו"ע חייב, וכן בירושלמי בסמוך אמר מודה רבי הושעיא שאם הוציא עשבים לפרה כמלוא פי גדי שהוא חייב [כצ"ל] דלא תיסבור כמה דאית ליה לחומרא אית ליה לקולא אלמא כיון דחזי לגדי אעפ"י שהוציאו לפרה לא מהני מחשבתו לפטור א"כ אמאי צריך בעלי שום ובצלים לשעור כגרוגרות כיון דחזי לתבל. וזה אמת ברורה בהגהת ופירוש הירושלמי בס"ד. וקצ"ע על רבינו שכתב תבלין כדי לתבל ביצה ולא כתב כדי לתבל כגרוגרות מביצה קלה כמו"ש ועיין לעיל פרק ח' הלכה ה' ודו"ק.
ז׳
המוציא אזוב לאוכלים כו'. נ"ב ירושלמי מפורש.
ט׳
אבל אם הוציא הדיו כו'. נ"ב ירושלמי. אם בכלי צריך יותר.
י״א
עפר ואפר כדי לכסות וכו'. נ"ב ירושלמי מפורש.
ט״ו
המוציא קשר מוכסין כו'. בההמ"ג פסק כר' יהודא כו' לכן בשטר פרוע פסק כסתם ברייתא כדי לכרוך כו' אבל בשטר קטן פטור (ויעו"י מהרש"א) אע"ג דר"י סבר דבעי הלוה להראותו דגברא דפרענא הוי לא חלק רבינו וכאן הלכה כחכמים דלא משהה הלוה בשביל זה את השטר דמסתפי דלמא אתי למי ששמו כשם המלוה ויאמר שמגיע לו מעות ועדיין לא נפרע וגם אם איש אחר ימצאנו יאמר שהמלוה מכר לו וא"צ להביא ראיה ובזה יש אורך נפלא בהלכות מכירה פרק ו' הל' י"א עיי' מש"כ שם "להכי מסתפי הוא להשהותו כשהוא פרוע" ובשטרי הקנאה דכותבין ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לאו ראי' דגברא דפרע הוא דאימור לא לוה עדיין אלא שעדים כתבו לו בלא המלוה לכן לא חילק רבינו ובשטר קטן פטור ופשוט. וצע"ק לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ובכל שטרות כותבין ללוה בלא מלוה א"כ איך מחייב ר' יהודא משום דראוי להשהותו להראות דגברא דפרע הוי דמאי ראי' דלמא לא לוה עדיין ואולי בשטר שכתוב בו הנפק דמלוה מקיים כו'.
ט״ז
כפות או חולה. נ"ב יומא ס"ו ע"ב חולה שאני עיי"ש.
י״ז
תינוק חי כו'. נ"ב ובמת חייב משום תינוק דמשאצ"ל סבר כר' יהודא דחייב ודו"ק.
י״ח
המת והנבלה כו'. עיין ההמ"ג. והנה בירושלמי פרק המצניע את המת במיטה חייב דברי הכל הוא. אח"כ צ"ל ציון על פסקא וכן כזית מן המת כזית מן הנבילה כו' ור"ש פוטר. לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואר"א אף ר' שמעון מודה בה ומודה ר"ש באסורי הנייה [פירוש, דחייב ולא בעי שעורא כלל אף דבעי שיעור במצניע אלמא סבר דחייב ולא הוי מלאכה שאצ"ל] א"ר יודן תיפתר במת עו"ג ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו, פירוש דכאן מיירי במת עו"ג דמותר בהנאה ואין בו ריח רע דוגמא דכזית מן הנבילה דראוי להאכילו לכלבו וכן פירשו המפרשים הק"ע ופ"מ. אך מה שדייק דצריך לכלבו נדחקו בזה המפרשים דהא כיון דצריך לכלבו ומוציאו להאכיל לכלבו הוי מלאכה שצריכה לגופה ואמאי פוטר ר' שמעון. אולם זה ניחא. דר' שמעון סבר דחייב משום דצריך לכלבו א"כ אינו חייב אלא בשיעור חשוב שהוא כמלוא פי כלב [דלגוי לא חזי דאין אוכלין בשר המת כמו"ש חולין ריש גה"נ] אבל למאי נקיט כלל הך צריך לכלבו. נראה פשוט. כיון דמוקמינן במת גוי א"כ הא סבר ר"ש יבמות דף ס"א דעו"ג אינם מטמאין והירושלמי סבר כשינויא קמא שם דאף ממגע ומשא מיעטי' קרא א"כ למאי צריך להוציאו וע"כ דצריך לכלבו. אלא דרבנן סברי דגוי מטמא וחשוב כזית ממנו למעט טומאתו שמסיר טומאתו מביתו לכן אף כי הוציא לכלבו חייב ובלא הוציאו לכלבו ג"כ חייב דמשאצ"ל חייב, אבל ר"ש דפוטר ע"כ מיירי במוציאו לכלבו וסבר כיון דאינו מטמא לכן לא חשיב לי' זית דילי' ובעי מלא פי כלב. וזה ברור בס"ד ודו"ק. וטעמו של הירושלמי משום דדבר המותר בהנאה א"כ תכליתו אינו אלא כדי ליהנות בו כמו כזית מן נבילה כעדשה מן השרץ לכן אינו חייב על הוצאתו שמוציא שלא יטמא בביתו אלא אם יוציאנו לתתו לכלבו, אבל באסורי הנאה שאין להם שום תכלית וסיבה אחרת אלא אבדון של' מן העולם א"כ כשמוציא אותם להסיר מביתו היא הוצאת תכליתו שאין לו בהם צורך גופני, דלמאי צריך הוא להם וכן ריח רע טעמו כדפרישית דהיכא דאיכא צורך גופני בעי שתהא ההוצאה לשם אותו צורך אבל דבר שלא יתכן בו הצורך הגופניי כמו אסורי הנאה מתחייב על הוצאתו שאינה לצורך גופו ודו"ק.
כ׳
אבל המוציא לזרע וכו' חייב בכ"ש. בגמרא מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה הא דנקט לר' מאיר. משום דשעורי' נפיש גבי שבת דשעורא דר' יהודא זוטר טפי כדקאמר פ' ופ"א ודאי הא דקאמר בסוף המוציא יין חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו הוא שיעור זוטר דכולהו וכמו שפירש רבינו בפי' המשנה כשיש חלל בין חצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסיים וכן קאמר בסוף ביצה וב"ב ק' דלית בי' שיעור בין פצים אלמא דהוא זוטר מכולהו ושעורא דר' מאיר כדי לחתות בו אש מיקידה גדולה שעורי' נפיש אף מר' יוסי כדאמר שם בגמרא לכן אמר מחייב הי' ר"מ דנפיש שיעורא להוצאת שבת מכולהו רבנן מ"מ מחייב הוא במוציא לזריעה אף חטה אחת ופשוט. לכאורה רציתי לומר דמש"ה נקט' לרבי מאיר, משום דר"ל קאמר בזבחים מ"א דבפיגל בקומץ והלבונה בשתיקה דר"מ סבר כל העושה ע"ד ראשונה עושה ורבנן פליגי עלי' והכא דמשנה דילן מיירי בהצניעו ושכח כו' דעושה ע"ד ראשונה והוא כר"מ ואשכחן להגמ' בזבחים דף מ"ז דמדמה מחשבת פיגול למחשבת הוצאת שבת יעו"ש. אמנם עיין במנחות פרק הקומץ זוטא דפליגי רב ושמואל, דשמואל סבר עדיין היא מחלוקת וא"כ לא ידעינן כלל דר"מ סבר ע"ד ראשונה הוא עושה, ומרבנן מוכח דלא סברי לגבי פגול כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ואי הוי מדמין פגול לשבת מנא לן תנא דלא סבר כרבנן ופליג עלייהו בהך דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה דטעמי' דר"מ משום דיש פגול בחצי מתיר. ויש לחלק עפ"י מה שהוכיחו תו' בכ"מ דפגול ליתא במחשבה אלא בדבור וא"כ לומר דהוה כמדבר בלבונה להקטיר חוץ לזמנו זה לא אמרינן. משא"כ כאן דגבי שבת סגי במחשבה. וע"כ כמו דפרישית לעיל בפשיטות. ושיטת הירושלמי ריש המצניע דראב"ש סבר דהמוציא לדעת הראשון הוא מוציא לא סבר כגמרא דילן בזבחים דסבר משום דהמחשבה תלויה בבעלים ודו"ק.
כ״א
במשל"מ. נ"ב גדר נכון בזה תמצא בחדושי רשב"א ריש המצניע.
כ״ג
הוציא ח"ש והניחו וכו' חייב. נ"ב פי' בכל החיובים.
כ״ד
בההמ"ג. ופסק כרבא כו'. נ"ב וכן פסק ר' יוחנן בפ' חזקת הבתים.
כ״ו
במגיד ד"ה הוציא פחות כו' בסה"ד ומוכרח הוא. נ"ב סברתו כמוש"כ בדרוש וחדוש או כבעל המאור ודו"ק.
כ״ז
ה"ז ספק. וכן לעיל הל' ט', ה"ז ספק. כוונתו דגם בספיקא דדינא מביא אשם תלוי לכן כתב דהדבר ספק דהוי כמו איקבע איסורא דהספק לפניך, ואזיל רבינו לטעמי' דבעד אחד אומר אכלת חלב ואחד אומר לא אכלת חלב מביא אשם תלוי כיון דיש לפנינו מי שאומר כן ה"נ בספק בעי' כיון דשתי הסברות לפנינו יעו"י פ"ח מה' שגגות בזה. אולם בספק בעי' גבי אסורי לאוין יעוי' הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הל' כ"ב ופרק ה' הלכה ח' כתב בלשון אחר יעו"ש ודו"ק. ויעוי' גיטין דף ע"ד בעולתה ספק כו' ולקמן פרק כ"ז גבי תחומין כתב ספק משום דיש ספק בדבר תורה בג' פרסאות ובד"ס למיל ובזה מחמירין ובזה מקילין.
כ״ח
בההמ"ג. דרך גמרתנו כו'. נ"ב בסוכה מ"ב כגון שהוציאו בכלי ועל כלי אמאי אינו חייב ע"כ משום דהכלי טפל לאתרוג אף ע"ג דבכלי אינו יוצא ואין צריך לכלי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק י״ח
ב׳
יין כדי כו'. ואם הוציא ענבים ע"מ לעשותן יין עיין בירוש' פ"א דתרומות ה"ט דהוה פלוגתא דתנאי אם כאכילה או כמשקין ואפשר דזה תליא בהך דמו"ק ד' ב' ע"ב ועיין תוס' שבת ד' ע"ו ע"ב ד"ה חלב: וחלב טמאה כו'. כן מבואר בירושלמי: וקילור כו'. עי' רש"י כאן ד' ע"ז ע"ב דדוקא לתת על ב' עינים ולא כמו כחול לרפואה ועי' לקמן בהל' י':
ד׳
המוציא קנה כו'. וקנה של אורגים אם הוציא השיעור הוא כדי לארוג מפה עי' שבת ד' צ"ג ע"ב ע"ש:
ה׳
כדי לתבל ביצה. והנה אם ר"ל ביצה או די כגרוגרת מביצה כמו בהך דדף פ' ע"ב ועי' בירוש' שם דאמר שם כל ביצה דשבת הוא כגרוגרת מביצה: מפני שמצניעים אותם לגניזה. ובעצי אשירה לא פסק כר"י אף דפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב משום דגבי ע"ז הוה שריפה וא"כ לא מיחשב הדבר ועי' בתוספתא כאן גבי בית המנוגע דאמר שם בכ"ש אך י"ל דאתי כמ"ד בנגעים פי"ג דמטמא בכ"ש ע"ש וראיה דגם גבי קדשים כמו יוצא מ"מ מבואר ד' צ"א ע"א דצריך גרוגרת וטעם דר"י י"ל משום דקי"ל דע"ז מטמא וגם משמשי ע"ז ולכך נקט משמשי ע"ז משום דע"ז אינה לאברים אך במשמשים ישנה לאיברים כמ"ש רבינו ז"ל בהל' אה"ט והך כ"ש לאו דוקא ור"ל כזית כעין הך דדף צ"א וזה תליא אם טומאה דרבנן חשוב ועי' בסוכה ד' כ"ג וכ"מ בש"ס ועי' בע"ז ד' מ"ח ע"ב גבי הך דלא יעבור תחתיה גבי אשירה ואמר שם משום תקרובות עיין תוס' חולין ד' י"ג ע"ב ולמה לא אמר משום דהנכנס לבית ע"ז טמא כמבואר בירוש' שבת וע"ז ובתוספתא ועי' בתוספתא דע"ז פ"ז ע"ש ועי' קדושין ד' ל"ג וכ"מ וצ"ל דאשירה שאני דהוה כמו עצם ע"ז וגרע ועי' לעיל בשבת ד' ע"ה ע"ב ועי' בהל' פ"א פי"א ה"ו וגבי יוצא זה הוה בעיא בגמ' פסחים ד' פ"ה אם יש בה טומאה וגם אנן פסקינן דדוקא כביצה מטמא ועי' מש"כ בזה פ"א מה' פסולי המוקדשין ע"ש:
ז׳
המוציא אזוב. כן מבואר בירושלמי:
ט׳
אבל אם הוציא הדיו כו'. ועי' בירושלמי דמבואר כפירוש רבינו ועי' בהך דנדה דף י"ג ע"ב ובהך דזבחים ד' פ' ע"א וכאן וד' ע"ז ע"ב גבי כדי שיפה ואחיזה ע"ש:
י׳
המוציא כחול כו'. עיין בהשגות ור"ל כך דרבינו ז"ל ס"ל דרק במקום שהכל נוהגים כן אז אינו חייב רק בשני עינים והרא"ש ס"ל דבה תליא דאם דרכה להתקשט בב' עינים אינה חייבת: בין לרפואה כו'. ואף דלרפואה חייב בכ"ש צ"ל דבכחול בפחות מעין אחת לא הוה רפואה כלל:
י״א
עפר ואפר. כן מבואר בירושלמי פ"ח ובתוספתא:
ט״ז
המוציא בהמה כו'. הנה רבינו ז"ל פסק דלא כר"נ ועי' ד' קמ"א ע"ב ודף קכ"ח ע"ב והך דלקמן פ' כ' ה"ד הוא דלא כבן בתירא דכתב העומד לרכיבת אדם כמבואר ד' צ"ד ועי' כתובות ד' ל"ד ע"ב ועירובין ד' ק"ג ע"א וכן פסק רבינו ז"ל בהל' ק"פ ועי' יומא ד' ס"ו ע"ב דחלה שאני ותוס' שבת ד' ק"ל ע"א:
כ״ח
המוציא כו'. עי' בהשגות ועי' שבת ד' ס"ב ע"ב גבי ריח וד' פ' ע"א ברש"י גבי קולמוס ועי' ביצה ד' ל"ט ע"א תוס' ד"ה ותיפוק ליה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שבת פרק י״ח
א׳
המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מכניס או זורק או מעביר או מושיט מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיהא שיעור שמועיל כלום. אוכלי אדם כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה והוא שיהא כגרוגרת מן האוכל עצמו ושיעור גרוגרת באוכלי אדם הלכה למשה מסיני ואסמכתא מארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה שהוא גרוגרת להוצאת שבת ושאר השיעורים נמי מדאוריתא הלכה למשה מסיני כי כל דבר לפי מה שמועיל הוא שיעורו. והוצאת יין כדי רובע רביעית שאם ימזגנו יעמוד על רביעית דהוא שיעור מזיגת הכוס ואם היה קרוש בכזית דמעיקרא הוה ביה רביעית. חלב בהמה טהורה כדי גמיעת אדם בינוני שהוא פחות ממלא לוגמיו דכל מידי דאכילה ושתיה אכילתו ושתיתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא ואזיל רבנן בתר אכילתו ושתיתו לקולא. חלב טמאה כדי לכחול עין אחת חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפת קילור שרגילין לשופו בחלב אשה. שמן כדי לסוך אצבע קטנה של קטן בן יומו. טל לשוף את הקילורין. מים כדי רחוץ פני מדוכה דלא אמרה במשנה מים לשוף בו את הקילור אלא במי גליל שמועילין לעין אבל לא בשאר מים. דבש כדי ליתן על ראש כתית שהיא מכת הסיסין מפני משאן ומשום דרפואתו נמי שכיחא אזיל רבנן בתר רפואתו לחומרא. דם ושאר משקין וכל השופכין ברביעית דמועיל לגבל בהן את הטיט. תבן תבואה כמלא פי פרה. תבן קטניו' עד מלא פי גמלו אם הוציאו לפרה כמלא פי פרה הוי שיעור מועיל וחשוב כיון שאוכלו על ידי הדחק שמה אכילה. עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי. עלי שום ובצלים לחים כגרוגרת דהוי אוכל אדם. עשבים כמלא פי גדי ואין מצטרפין זו עם זו לשיעור החמור שהוא שיעור קטן אלא מצטרפין לשיעור הגדול. עצים כדי לבשל גרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס. קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו ואם לא היתה ראויה לקולמוס כדי לבשל כעצים. תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה. פלפל עטרן ריח רע ריח טוב מיני בשמים ארגמן טוב כל שהוא דכל שהוא מועיל להוצאה. מיני מתכת הקשי' כנחושת וברזל כל שהן מועילים. עפר המזבח אבני המזבח מקק ספרים ומטפחות שלהם כל שהן שמצניעין אותן לגניזה. גחלת כל שהוא ושלהבת פטור המוציאה. זרעוני גנה שאינן נאכלין לאדם פחות מגרוגרת. זרע קישואין ב' זרע דלועין ב' זרע פול המצרי ב'. המוציא סובין כדי ליתן בפי כור של צורפי זהב במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. מורסן אם לאכול כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי. לצביעה לצבוע בגד קטן. לולבי זרדין וחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת ומשימתיקו כמלא פי גדי אבל הלוף והחרדל בכל אופן כגרוגרת וכן התורמוסין והחרדל. המוציא גרעינין אם לאכילה כגרוגרת אם להסקה כעצים אם לנטיעה ב'. המוציא אזוב לאכילה כגרוגרת להסקה כעצים לבהמה כמלא פי גדי להזיה כשיעור הזיה דכל מידי דשכיחא להא ולהא למאי דאפקיה חייב דהוי שיעור המועיל להא מילתא. המוציא כל דבר שצובעין בו כדי לצבוע בהם בגד קטן של סבכה שמניחין הבנות על ראשיהם וכן דברים המנקין ומלבנין כדי לכבס בהן בגד קטן של סבכה. המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע דוגמה לאורג. דיו על הקולמס שיעורו כדי לכתוב שתי אותיות דאם לא היה שיעור שתי אותיות פטור אף על הקולמס דהוי טפל לפחות משיעור דלאו מלאכת מחשבת היא על הכלי כיון שאינו מוציאו אלא משום הדיו. דיו בפני עצמו או בקסת צריך יותר שהוא כדי שיעלה בקולמוס כשטובלה בדיו שיעור שתי אותיות בקסת אות אחד ובקולמוס אות אחד או בדיו אות אחד ובקולמוס אות אחד ספק אי הוי הוצאה או לאו הוציא שתי אותיות ולא עמד לשתהיה הנחה אבל כתבן כשהוא מהלך הרי כתיבה כהנחה דאע"ג דלא כתבן במקום חשוב של ארבעה טפחים מחשבתו משויה ליה מקום חשוב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא הוציא אות אחד וכתבה וחוזר והוציא אות אחרת וכתבה פטור דאף על גב דאם הוציא פחות משיעור וחזר והוציא והשלימו לשיעור בהעלם אחד חייב שאני הכא דכי גמורה הוצאה אין כאן שיעור שתי אותיות שכבר חסרה האות הראשונה שנתיבשה. כוחל כדי לכחול עין אחד ואם אין דרכן לכחול אלא שני עינים והוציאו לכחול עד שיוציא כדי לכחול שני עינים. זפת וגפרית כדי לעשות בו נקב אם יסתום בו כלי של כסף חי. שעוה כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין. דבק כדי ליתן בראש השבשב שבראש קנה של ציידין וצריך לתת שם הרבה כדי שיהא נדבק בו העוף. רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע. אדמה כדי לעשות חותם האגרת. טיט כדי לעשות פי כור. זבל או חול דק כדי לזבל כרישה שהיא קפלוט. חול הגס כדי לערב עם מלא כף של ציידין חרסים כדי לעשות פי כור של צורפי זהב והיא לבנה כתושה. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. עפר ואפר כדי לכסות דם ציפור קטנה. צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש והוא משקל עשרה זוזים. חרס כדי לקבל בו רביעית. המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה. גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. הוצין של לולבי דקל כדי לעשות אוזן לכפיפת המצרית. סיב שגדל סביב הדקל כדי ליתן ע"פ משפך קטן של יין. מוכין כדי לעשות בו כדור כאגוז. עצם כדי לעשות תרווד שהיא כף קולירא זכוכית כדי לגרוד בו ראש הכרכר או עד שיבצע שני נימין כאחד. המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לצוד עופות. הוציא אחת מן הקשה של חזיר שהן בשדרתו חייב דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה. חוטי העץ של דקל ב' לשני בתי נירין קליפת החריות אחד וכתב רש"י ז"ל לא ידעתי למאי חזי. מכל דברים הנטווים כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים. המוציא מן הבגד או שק או עור כשיעורן לטומאה בגד ג' על שלשה שק ארבעה על ארבעה עור ה' על ה'. עור שלא נתעבד כלל כדי לצוד משקל שקל מליח ולא קמיח ולא עפיץ כדי לעשות קמיע מליח וקמיח ולא עפיץ כדי לכתוב עליו את הגט נגמר עיבודו דהוא קרטבלה שיעורו ה' על ה' כשיעורו לטומאה. המוציא קלף מעובד כדי לכתוב פרשת שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס שיעור מזוזה. נייר כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסים והיא חותם להראות למוכסים שמחלו לו המכס והן גדולות מאותיות שלנו. המוציא קשר מוכסין חייב ואפילו שכבר הראהו שהרי ראיה הוא לעולם. המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון ואם יש בלובן כולו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב ולא הוי טפל לכתוב ולמחוק. המוציא בהמה וחיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב דמכבידים עצמם להשתמט מיד הנושאן אבל אדם חי אינו משאוי וכתב ר"י דממשכן גמרי לה דכל חי לא הוי משאוי שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאלים היו הולכים ברגליהם וחלזון היו פוצעין אותו טרם ימות כי היכי דלצליל ציבעיה והיינו אליביה דר' נתן דכל חי נושא את עצמו אבל לרבנן דאדם חי הוא דנושא את עצמו ולא שאר חיים איפשר דילמא איפכא דאלים ותחשים היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם מדכתיב בכל מלאכת המשכן לשון הבאה דמשמע משאוי ומאיש ואשה אל יביאו עוד נדבה ויכלא העם מהביא ילפינן הוצאה בשבת ואי אלים ותחשים הוו אזלי ברגלייהו הא הוה איפשר להביאם בשבת וא"כ לא נכללו באל יביאו האלים והתחשים ופשטיה דקרא משמע דשום דבר לא הביאו אח"כ אלא על כרחין למימר דאלים ותחשים נמי היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם שהיו קושרים רגליהם כדי שלא יברחו ולהכי אמרי רבנן דבין חיים ובין שחוטין חייב אבל אדם דלא הוה במלאכת המשכן ולא משרבט פטור דאדם חי נושא את עצמו ואם כפות או חולה המוציא אותו חייב. המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו אין הכיס טפלה לו וחייב משום הכיס אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידיו פטור שהכל טפל לו היה כליו על כתפו מקופלים הנושא אותו חייב. המוציא חגב חי טהור כל שהוא דחזי לשחוק בה קטן ומת כגרוגרת דחזי למיכל ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בזה. המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה דהוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה זית מדבר הטמא מצומצם שהוציא חצי זית ממנו חייב שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא אבל הוציא חצי זית מזית ומחצה פטור וכן כל כיוצא בזה בשאר הטומאות.
כ׳
וכל אלו השיעורין כשהוציא סתם אבל המוציא לזרע או לרפואה או לדוגמא וכיוצא בזה בכל שהוא חייב דאחשביה. ואם הצניעו לאחד מאלו ושכח לאיזו מהן והוציאו סתם חייב בכל שהוא שעל דעת ראשונה דאחשביה הוציאו ושאר האדם אין חייבין אלא על שיעורו דלדידהו לא חשיב אלא כשיעורין של מעלה. זרק זה שהוציאו כבר לאוצר אע"פ שמקומו ניכר כיון שלא זרעו בטלה מחשבתו קמייתא לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור. דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע כדם הנדה אם הצניעו אחר והוציאו חייב דהוא אחשביה למין זה להצניעו ושאר כל אדם פטורים עליו דאין חייבים אלא על הוצאת דבר כשר להצניע ומצניעין כמוהו.
כ״ג
המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור כדאמרי' דכתיב בעשותה כולה ולא מקצתה ואע"ג דבאיסורי תורה חצי שיעור אסור מדאוריתא אע"ג דלא לקי שאני התם דמרבי' ליה מכל אוכל חלב והכא ממעטינן ליה מבעשותה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור אחר בהעלם אחת חייב דקרינן ביה בעשותה כולה כיון דבהעלם אחת נינהו ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת השני הוי כאלו נשרף ופטור דלא הוי מלאכה שלימה ובשתי העלמות פטור דאמרינן במכילתא הרי שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב תלמוד לומר ושמרתם את השבת וגו' כי כל העושה בו מלאכה עד שיעשה מלאכה גמורה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור והעבירו על הראשון בתוך שלשה חייב שהמעביר כמי שהניח דהא מנחה בידו וידו סמוכה לקרקע תוך שלשה אבל זרקו תוך שלשה לא חשובה הנחה עד שינוח על גבי משהו כדאמר לעיל. הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור אחד בהעלם אחד לרשות הרבים אחר אם יש ביניהם רשות היחיד פטור דכל חד חשיבה הוצאה באנפיה נפשה לרשות בפני עצמו והוי ליה בכל חד שיעור אבל היתה ביניהם כרמלית הרי שתי רשויות הרבים הן כרשות אחד וחייב חטאת.
כ״ה
כל שיעורין אלו בעינן דלהוו שלמים בעידן עקירה והנחה ואם באמצע חסרו הוי ספק אי נדחה או לאו. הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה דבשעת עקירה והנחה הוה בה שיעור אכילה לעקירה ושיעור זריעה להנחה ומצטרפי. הוציא פחות מגרוגרת לזריעה דהוי שיעור חשוב להוצאה וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה דלא הוי שיעור פטור ואם תפחה קודם ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חשב עתה לאכילה היה מתחייב על מחשבת זריעה דהוצאה והשתא נמי בשעת הנחה הוי שיעור אכילה. זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם פחות מכביצה ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב כיון דלא הוי גרוגרת.
כ״ח
המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור שהכלי טפלה לו ולא הוי מלאכת מחשבת לגבי הכלי לפיכך הוציא אדם חי שאינו כפות במטה דהוי כחצי שיעור כיון דאדם חי נושא את עצמו פטור אף על המטה דלא הוי מלאכת מחשבת לגבי המטה כדאמר. המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחד דשם הוצאה אחד היא דאמרי בירושלמי דלא נצרכה אלא לר' אליעזר דמינין מחלקין קמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות שבת פרק י״ח
ב׳
חלב בהמה טהורה כדי גמיעה וחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת וכו'. עכ"ל. האי שיעורא של חלב בהמה טמאה. הנה הרב המגיד ז"ל לא העיר מקורו איה איפו הוא משכן כבודו. אבל ממקדש מלך הוא יוצא כי מקורו הוא בירושלמי דשבת פ"ח ה"א דאמרינן התם וז"ל הדא דאמרינן בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת עכ"ל הירושלמי. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.
ה׳
המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה שהקשה דדברי רבינו ז"ל הללו הם לכאו' נגד הסוגיא דשבת דף פ"ט ע"ב ועי' בפר"ח י"ד סי' צ"ח ס"ק ז' מ"ש הוא בזה בסוף ד"ה ומיהו קשה לשיטה זו וכו' שגם הוא הניח בצ"ע קושיא זו ואדרבא הוסיף תימה שהוסיף להקשות דלא בלבד שדברי רבינו ז"ל הם נגד תלמוד ערוך הסוגי' דשבת אף זו שדברי רבינו ז"ל סתראי נינהו שדבריו פה סותרים לכאו' לדבריו דלקמן בהל' מאכלות אסורות פט"ז הי"ד וט"ו. ועי' בתוס' יו"ט בשבת פ"ט משנה ה' מ"ש הוא. ועי' בס' בית שערים שער י"ב דלת ו' כי שמה באתי באריכות קצת כיד ה' הטובה לבאר דברי רבינו ז"ל שאינן לא נגד הסוגיא דשבת הנ"ל ושדבריו פה ודלקמן בהל' מאכלות אסורות הנ"ל צדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל. וגם בארתי שם בס"ד דברי רבינו ז"ל בפי' להמשניות במס' שבת בפרק הנ"ל. ואף גם פלפלתי שם בס"ד בדברי התוי"ט הנ"ל. זיל גמור מהתם.
ז׳
המוציא אזוב לאוכלים וכו' לבהמה וכו' לעצים וכו' להזיה וכו'. עכ"ל. גם פה לא עשה מאומה הרב המגיד ז"ל להעיר מקורו איה איפו הוא. והנה בירושלמי דשבת פ"ח ה"ב כלשון רבינו ז"ל פה כמעט. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.
ט׳
אבל אם הוציא הדיו בפ"ע או בקסת צריך שיהיה בו יותר וכו'. עכ"ל. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל המוציא דיו על הקולמוס וכו' ויש לרש"י ז"ל פירוש אחר שלא כדרך רבינו ז"ל עכ"ל הרב המגיד ז"ל. והנה כפי פירושו של רבינו ז"ל הוא מבואר להדיא לכאו' בירושלמי דשבת פ"ח ה"ג וז"ל הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם בכלי צריך יותר. תמן תנינן (במס' פרה פי"ב משנה ה') כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה וכו' (כצ"ל) ר' ירמיה בעי לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר עכ"ל הירושלמי. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם. איברא מאור עינינו רש"י ז"ל (בשבת דף פ' ריש ע"א בד"ה שתי אותיות בקולמוס וכו' דלא פירש כן דברי הגמ' דילן התם במה דקתני בהברייתא דהתם וז"ל תנא שתי אותיות [בדיו] ושתי אותיות בקולמוס שתי אותיות בקלמרין וכו' אלא פירש שם כפירושו. היינו דרש"י ז"ל ס"ל דר' ירמיה דקא פריך מהך משנה דמס' פרה הנ"ל דלמה לא אמרי' גם התם גבי מי חטאת שאם היו בכלי בעינן יתיר. הוא דר' ירמיה חולק על הך סתם ירושלמי האמור דקאמר דגבי שבת בעינן אם הוציא דיו בכלי דיו יותר מכתיבת שתי אותיות. ופסק רש"י ז"ל כר' ירמיה. דגם גבי שבת אין חילוק בין אם הוציא דיו בקולמסו בין אם הוציא הדיו בכלי אלא דשיעוריהן שוין כדי לכתוב שתי אותיות. ודוק. והוכחתו של ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל בהך משנה דמס' פרה הנ"ל מה דקאמר לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר וכו' וכנ"ל. הוא לענ"ד בס"ד מדקתני התם במשנה וז"ל כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה (וכתב שם רבינו עובדיה מברטנורה ז"ל וכ"כ שם רבינו שמשון ז"ל בשם התוספתא וז"ל חוץ ממה שהאזוב בולע עכ"ל רבינו עמ"ב ורש"מ ז"ל וכן מוכח ממה דפליג ר' יהודה התם. ונלענ"ד בס"ד דלכך קאמר הת"ק הלשון כדי שיטבול ר"ג ויזה וכו' דלכאורה תיבת ויז"ה היא מיותר. אבל בא למעט בזה מה שנבלע מן המי חטאת בתוך האזוב שזה אינו ראוי להזות שהרי הוא בלוע בתוך האזוב ואין משערין אלא מה שהוא בחוץ על האזוב להזות. וק"ל). ר' יהודה אומר רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת (ופי' רבינו עובדיה ז"ל וז"ל שאינו בולע דרואין המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה וכו') עכ"ל המשנה עם ביאורה. ומעתה כי כן קשיא ליה לר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל אם נאמר דהת"ק דר' יהודה סובר דאם היו המי חטאת בכלי צריך יותר דהיינו שצריך שיהיה מן המי חטאת בהכלי כל כך כדי שיטביל ראשי הגבעולין מלבד מה שנשאר דבוק בשולי הכלי. הנה אמת נכון הדבר דהיה אפשר לפרש כך דברי הת"ק ולומר שבתיבת ויז"ה דקאמר נכלל גם זה למעט מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי שזה אינו ראוי להזאה. אבל הא מיהא קשיא עליה דר' יהודה דהא אם הוא סובר דמצטרפין להשלים שיעור ההזייה מה שהוא נבלע בתוך האזוב וכנ"ל מכ"ש דלדידיה מצטרפינן להשלים שיעור ההזייה מה שהוא בעינא בתוך הכלי דהיינו מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי. וא"כ כשם דפליג ר' יהודה ואמר רואין אותם כאילו הם על אזוב של נחושת וכנ"ל כך היה לו לומר ג"כ רואין אותם כאילו הן אינן בתוך הכלי וכאילו הם על אזוב של נחושת. דהא לפי האמור בתרתי פליג ר' יהודה על הת"ק והיה לו להזכיר בפירוש שתי הפלוגתות דפליג (ולומר דהך פלוגתא דכלי נודע מכח כל שכן ממה דפליג בפירוש לענין מה שהוא בלוע באזוב. זה נרא' בעיני ר' ירמיה דוחק גדול מאד כמובן מעצמו). ומזה הוכיח ר"י דע"כ צ"ל דאף הת"ק דר"י סובר דמה שהוא בעין בתוך הכלי והוא מה שנדבק בדופני הכלי ובשוליו דהוא מצטרף לשיעור כדי ההזייה ולא פליגי הת"ק ור"י אלא בחדא מילתא והוא במה שהוא בלוע בתוך האזוב דהת"ק סובר הואיל והוא בלוע ואינו בעין אינו מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. ור"י סובר דאף מה שהוא בלוע בתוך האזוב מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. וא"כ סוף סוף מוכח מהת"ק דקי"ל כוותיה נגד ר"י דאם המי חטאת הם בתוך הכלי א"צ שיעור יותר מאילו נשא אותם בלי כלי ולכך פריך ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל דגם הכא גבי שבת לענין הוצאת דיו ג"כ היה לנו לומר שאף אם הדיו בתוך הכלי שלא יהיה צריך יותר דאותו הדיו שהוא בעינא מדובק בדופני הכלי ובשוליו היה ג"כ ראוי להצטרף להשלים השיעור של הוצאת שבת דהיינו דיו שיעור כדי כתיבת שתי אותיות. זהו היתה כוונת פירכתו של ר' ירמיה. ודוק. אבל מאור עינינו רבינו ז"ל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהוא סבירא ליה. דכיון דהך מילתא גבי שבת לענין הוצאת דיו דבעינן יותר משיעור כתיבת שתי אותיות אם היה הדיו בכלי זה סתמא דתלמודא דהירושלמי. והך פירכא מהמשנה דפרה לא פריך לה אלא ר' ירמיה לחוד. וידוע דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ובני ישיבתו שהם רבים נגד ר' ירמיה (כמו שהוא כן בסתמא דהגמרא דילן שנחשב לרבים שהוא רב אשי ובני ישיבתו) וגם ר' יוחנן הוא רבו של ר' ירמיה וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד ור' ירמיה גופא לא אמר לה לפירכא דיליה בלשון אתקפתא ולא בלשון תיובתא ואיתיביה (וידוע דגם בגמרא דילן כל היכא דלא איתמר בלשון תיובתא אפילו נאמר בלשון קשיא אין אנו משגיחין להך קושיא בהגיע תור הלכה למעשה ואמרינן כל קושיא יש לה תירוץ. מכל שכן היכא שהוא בלשון יותר חלוש מלשון קושיא כמו הך דקמן דאין אנו משגיחין על הך פירכא קלושה וחלושה לענין הלכה למעשה) אלא רק אמרו בלשון בעי שהוא לשון פירכא חלושה. (ודע דאי אפשר לפרש תיבת בעי הכא בלשון אבעיא ממש דאם כן לא היה שייך הלשון שאמר אחר כך לא מיסתבר וכו' וכנ"ל ודעת לנבון נקל) שמע מיניה דר' ירמיה גופא הרגיש בעצמו בחולשת קושיתו ופירכתו דר' יוחנן רבו ובני ישיבתו סבירא להו דאיסור מטומאה לא ילפינן מהדדי דדוקא גבי איסור שהוא הוצאת שבת הוא דאמרינן לקולא דאם הדיו בתוך כלי דבעינן מן הדיו שתהיה בתוך הכלי יותר משיעור כתיבת שתי אותיות כמו שאמר כן סתמא דתלמודא דהירושלמי הנ"ל אבל גבי טומאה אמרינן לחומרא דאפילו אם היו המי חטאת בתוך הכלי אפילו הכי אין צריך שיעור יותר מהם כדי שיעור טבילת ראשי הגבעולין ומצטרף להשיעור הזה להשלימו גם מה שנדבק בדופני ובשולי הכלי להיות הנוגע או הנושא אותן מטמא בגדים שהם עליו בשעת מגעו או בשעת נשיאתו. ולפיכך פסק רבינו ז"ל כסתמא דהגמרא דהירושלמי ולא כר' ירמיה ודו"ק. והדבר הזה הוא כמעט מוכרח בס"ד לע"ד. והוא דהא לפי פשטיות הירושלמי הנ"ל (לולי הביאור שכתבנו בס"ד לעיל מזה) הנה מבואר דזה דבר מוחלט וברור דהנך שני דינים הם תולים זה בזה דהיינו הדין דהוצאת דיו בשבת ודין נוגע או נושא מי חטאת במאזנים ישאו יחד שקולים הם ומשפט השוה לכולם וממילא למאן דאמר בירושלמי התם דגבי הוצאת דיו בשבת בתוך הכלי דצריך שיעור יותר סובר דגם גבי מי חטאת אם הם בכלי צריך שיעור יותר מכדי טבילת ראשי הגבעולין בהם כדי שיהיה הנוגע או הנושא מטמא בגדים ואם כן תקשה על רבינו ז"ל לענ"ד שדבריו סותרים אהדדי דהכא פסק דאם הוציא דיו בכלי דצריך שיעור יותר מכדי שיעור כתיבת שתי אותיות. ואילו לקמן בהלכות פרה אדומה פרק ט"ו הלכה א' פסק רבינו ז"ל וז"ל וכמה הוא שיעור הזאה. כדי שיטבול ראשי הגבעולין של אזוב במים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ולא חילק ולא פילג בין אם היו המים בתוך הכלי לבין אם לא היו המים של מי חטאת בתוך הכלי שאם היו בכלי צריכים שיעור יותר. בשלמא מה שלא העתיק רבינו ז"ל הדין הנזכר בתוספתא האמור לעיל. והוא שהבליע בתוך האזוב אינו ישלים לשיעור. זה א"ל בס"ד לענ"ד שרבנו ז"ל לרוחב שכלו וגודל דעתו דעת עליון היה סובר שיש בזה די והותר לכל מבין עם תלמיד במה שהוסיף לכתוב על לשון המשנה תיבת אזו"ב שידוע שטבע האזוב הוא לבלוע ולאפוקי מגבעול של נחשת דקאמר ר' יהודה בהך משנה דפרה הנ"ל וכדלעיל. אבל למה לא אשמעינן רבינו ז"ל לא בפירוש ולא ברמז דאם היו המי חטאת בתוך הכלי שצריך יותר מהשיעור הזה שאין הנדבק בדופני ובשולי הכלי מצטרפין להשלים השיעור של טבילת ראשי הגבעולין לטמא הנוגע או הנושא הבגדים שעליו. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דרבינו ז"ל סבירא ליה הפירוש בהירושלמי הנ"ל כפירושינו הנ"ל ממילא אי אפשר למילף טומאה מאיסור ודו"ק היטב.
י״א
עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה וכו'. עכ"ל. גם בדבר הזה לא העיר הרב המגיד ז"ל מקורו איה איפו הוא. אבל ראה זה כי מקורו טהור הנה הוא בירושלמי דמסכת שבת פרק שמיני הלכה ד' דאמרינן התם וז"ל שמואל אמר עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני שמואל עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור וכו' עכ"ל הירושלמי וכן כתב שם בשיורי קרבן העדה.
ט״ז
המוציא בהמה ועוף וכו' אבל אדם חי אינו משא. ואם היה כפות או חולה. עכ"ל כתב הרב המגיד ז"ל בד"ה ואם היה כפות וכו' וז"ל ודין החולה נלמד ממה שאמרו שם (שבת דף צ"ד ע"א) והני פרסאי כמאן דכפיתי דמי וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל. ואנכי לא ידעתי מה הכריחו להרב המגיד ז"ל ליכנס בפרצה הדחוקה הזאת ללמוד הדין הזה מהתם דאיכא למיקהי ביה קיוהא טובא. והרי יש דרך ישר ללמוד הדין הזה מגמרא ערוכה ביומא דף ס"ו ע"ב גבי בהמה דאמרינן התם וז"ל עתי אפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו. כמאן דלא כר' נתן. דאי ר' נתן האמר חי נושא את עצמו אפילו תימא ר' נתן חלה שאני (ופירש"י ז"ל בד"ה חולה שאני וכו' וז"ל דהשתא לאו נושא את עצמו והנושא מחלל שבת) וכו' עכ"ל הגמרא עם פרש"י ז"ל. והנה בהך סוגיא דשבת דאייתי הרב המגיד ז"ל תלמודו בידו וכנ"ל לא קאמר הגמרא התם אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בהך דינא של חי נושא את עצמו שיהיה חילוק בדבר זה בין טבע האדם לבין טבע בהמה חיה ועוף אלא דהגמרא מחלק התם בינייהו רק במקריהם דאדם לא משרביט נפשיה ובהמה חיה ועוף משרביטי נפשייהו יע"ש בגמרא אבל לענין הטבע של נשיאת החי את עצמו היכא דלא משרביט נפשיה הנה כמקרה האדם מקרה בהמה מקרה אחד לכולם וטבעיהם שוות ומתדמות. וממילא אם גבי בהמה חיה ועוף כשהם חולים דלא אמרינן בהו דחי נושא את עצמו וכאמור לעיל מזה בהך סוגיא דיומא הוא הדין נמי גבי אדם דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו אם הוא חולה שהרי טבעיהם של האדם ושל הבהמה חיה ועוף הם שוות לענין דבר זה של חי נושא את עצמו ואין הבדל והפרש ביניהם בכך ומזה יצא לו לרבינו ז"ל דין חולה שכתב פה וק"ל. ומקום אתי עמי בס"ד להביא עוד ראיה אחרת להך דינו של רבינו ז"ל האמור לעיל באדם שהוא חולה דלא אמרינן גביה חי נושא את עצמו. והוא דתנן במשנה דשבת דף ק"ל ריש ע"א וז"ל ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה וכו'. ע"ש במשנה והתוספות שם בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' כתבו וז"ל וא"ת ויביאו תינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו. ויש לומר דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו. ואז הוי ככפות שהוא חולה וכדאמרינן ביומא (היא הסוגיא הנ"ל) וכו' ועוד י"ל כיון דיותר בקל שיביא הכלי משיביא התינוק שרי ר' אליעזר כדי למהר המצוה וכו' עכ"ל התוספות. ועיין במהרש"א ז"ל שם מה שכתב ולפי דבריו מוכח דהרשב"א ז"ל בתוספות שם ריש ע"ב בד"ה שלא כרצון ר' אליעזר וכו' לא סבירא ליה כתירוצם השני של התוספות הנ"ל דמותר לחלל את השבת אפילו בשביל רק למהר את המצוה. יע"ש במהרש"א ובתוספות שם ריש ע"ב ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם ע"א בד"ה מביאו בשבת וכו' מה שכתב. והנה גם רבינו ז"ל לא סבירא ליה כתירוצם השני של התוספות הנ"ל דשריא לחלל את השבת בשביל כדי למהר את המצוה זמן מועט ולזה קשיא ליה קושית התוספות הנ"ל דיביאו התינוק אצל הכלי והוצרך לתרץ כתירוצם הראשון של התוספות הנ"ל ושפיר מוכח מזה דינו של רבינו ז"ל דבאדם שהוא חולה אמרינן גביה חי נושא את עצמו וכנ"ל וק"ל. ומדי דברי בדברי התוספות דשבת ריש דף ק"ל בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' הנ"ל. ראיתי לעורר על קושיתם הנ"ל מה שהקשו דיביאו הקטן אצל הכלי וכדלעיל. והוא דהא התוספות התם בדף צ"ד ע"א בד"ה אבל אדם חי וכו' כתבו דגבי קטן לא אמרינן חי נושא את עצמו יע"ש בתוספות. אם כי הם שם סיימו בסוף דבריהם דוקא תינוק בן יומו יע"ש בתוספות. הנה מה שכתבו התוספות תינוק בן יומו הוא לאו דוקא. אבל כבר ביאר דבריהם הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דף קמ"א ע"ב בד"ה רבא כר' נתן ס"ל וכו' שכתב וז"ל (קרוב לסוף הדיבור) ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל כגון קטן בן שמנה או בן חודש וכיוצא בזה אפשר דאפילו ר' נתן מודה דחייבין עליו חטאת משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה ר' נתן בכפות וכו' וכן כתבנו (כצ"ל) למעלה בריש פרק ר"א דמילה (בד"ה מביאו בשבת וכו' דשם כתב גם כן דקטן כל כך הוא דינו ככפות) וכו' עכ"ל חידושי הרשב"א ז"ל. וגם כתב שם דבקטן כהאי איכא משום דשרביט נפשיה כמו בבהמה חיה ועוף יע"ש. הרי שלך לפניך דלאו דוקא הוא תינוק בן יומו אלא דאפילו בן חדש וכיוצא בזה דדינו ככפות דלא אמרינן גביה חי נושא את עצמו. ואדרבא גרע מכפות דאמרינן גביה דמשרביט נפשיה ולפי זה אזדא לה קושית התוספות דשבת בד"ה ר' אליעזר אומר הנ"ל דהא התם הוא קטן בן שמנת ימים שהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ובקטן כזה לא אמרינן חי נושא את עצמו. ואם כן מה לי שנושא הכלי לגבי הקטן. ומה לי שנושא הקטן לגבי הכלי וק"ל. אמנם התוספות בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' הנ"ל שהקשו קושיתם הנ"ל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהתוספות לשיטתייהו שטו שהם דייקו בלישנייהו לשון הזהב לעיל בדף צ"ד ע"א בד"ה אבל אדם חי וכו' וכתבו דוקא תינוק בן יומו דלא שייך גביה למימר חי נושא את עצמו וכאמור לעיל. והיינו דאינהו לא סבירא להו סברת חידושי הרשב"א ז"ל הנ"ל אלא דהתוספות סבירא להו דתינוק בן יומו מחמת הלידה אי אפשר שלא יחלה קצת דאף ע"ג דאמרינן בחולין דף נ"א ע"א אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ורבא רוצה לסייע ליה מהמשנה דתינוק בין יום אחד מטמא בזיבה יע"ש בגמרא והתוספות שם בד"ה בית הרחם אין בו וכו' כתבו דלא הוצרך רב נחמן לאשמעינן זה אלא דוקא היכא דאיכא ריעותא אבל היכא דליכא ריעותא פשיטא דאין חוששין לריסוק אברים דאזלינן בתר רובא שרובן לא נתרסקו אבריהם יע"ש בתוספות. (ועיין לקמן בהלכות שחיטה פרק תשיעי הלכה טו"ב ובכסף משנה שם מה שכתב תשובות הריב"ש ז"ל והוא שם בסימן ק"נ). אבל הא מיהא חולה קצת הוא אף שלא נתרסק כל כך להטריפו משום כך דהיינו שיהיה נפסד תוארו וצורתו של האבר ההוא שנתרסק עיין לקמן בהלכות ופרק הנ"ל הלכה חי"ת וכן אינו חולה כל כך שיגרום לו הזיבה. אבל מכל מקום קצת חולה הוא ממילא לענין הוצאת שבת קטן מאד שהוא חולה אפילו רק קצת חולה כבר דינו הוא ככפות דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו. אבל אחר שעבר יומו כבר חלף הלך לו אותו מקצת החולי (ולענין ריסוק אברים הנה הבדיקה היא מעת לעת. ואפשר דתינוק בן יומו שכתבו התוס' הכוונה בו מעת לעת ואפשר דגבי קטן זה שאין בו ריעותא רק שיש בו חולי קצת די ביום אחד בלא מעת לעת שאחר עבור היום ההוא התינוק ההוא לובש עוז ויחליף כח ועצמה ירבה ולא יהיה בו שום חולי עוד שמקצת החולי ההוא אינו אלא רק חלישת כחו במה שנשתנו עליו סדר מעשה בראשית שהלך כמעט בפעם אחת ממקום שהיה לאויר העולם. וגם מה שהוא צריך לילך במקום צר בכח זה וזה גורם לו חולשה וחולי קצת. ולעת פנות היום מאמץ כח וכך הוא הטבע ואמרינן ביה חי נושא את עצמו. וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
