הלכות שבת · פרק י״ז
הלכה א׳
מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי סָתוּם. וּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּתָלִים בִּלְבַד זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהָעָם נִכְנָסִין בְּרוּחַ זוֹ וְיוֹצְאִין בְּשֶׁכְּנֶגְדָהּ הוּא הַנִּקְרָא מָבוֹי הַמְפֻלָּשׁ:
הלכה ב׳
הֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי הַסָּתוּם. עוֹשֶׂה לוֹ בְּרוּחַ רְבִיעִית לֶחִי אֶחָד אוֹ עוֹשֶׂה עָלָיו קוֹרָה וְדַיּוֹ. וְתֵחָשֵׁב אוֹתָהּ קוֹרָה אוֹ אוֹתוֹ לֶחִי כְּאִלּוּ סָתַם רוּחַ רְבִיעִית וְיֵעָשֶׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. שֶׁדִּין תּוֹרָה בְּשָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת בִּלְבַד מֻתָּר לְטַלְטֵל וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הִיא הָרוּחַ הָרְבִיעִית וּלְפִיכָךְ דַּי לָהּ בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה:
הלכה ג׳
וְהֵיאַךְ מַתִּירִין מָבוֹי מְפֻלָּשׁ. עוֹשֶׂה לוֹ צוּרַת פֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה מִכָּאן. וּמָבוֹי עָקֹם תּוֹרָתוֹ כִּמְפֻלָּשׁ:
הלכה ד׳
מָבוֹי שֶׁהוּא שָׁוֶה מִתּוֹכוֹ וּמִדְרוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ שָׁוֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִדְרוֹן לְתוֹכוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לֶחִי וְלֹא קוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא מֻבְדָּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ה׳
מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד כָּלֶה לַיָּם וְצִדּוֹ אֶחָד כָּלֶה לְאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם. שֶׁאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן:
הלכה ו׳
מָבוֹי מְפֻלָּשׁ שֶׁהוּא כָּלֶה לְאֶמְצַע רְחָבָה שֶׁל רַבִּים. אִם לֹא הָיָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פֶּתַח הָרְחָבָה הֲרֵי זֶה כְּסָתוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ מִצַּד הָרְחָבָה כְּלוּם. אֲבָל אִם הָיָה כָּלֶה לְצִדְדֵי הָרְחָבָה אָסוּר. וְאִם הָיְתָה שֶׁל יָחִיד אַף לְאֶמְצָעָהּ אָסוּר. פְּעָמִים בּוֹנֶה מִצַּד אֶחָד וְנִמְצָא כָּלֶה לְצִדָּהּ שֶׁל רְחָבָה:
הלכה ז׳
אֵין הַמָּבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ וְיִהְיֶה אָרְכּוֹ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה וְיִהְיֶה אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ. אֲבָל מָבוֹי שֶׁאָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר וְאֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם מִשְּׁנֵי רוּחוֹתָיו כָּל לֶחִי בְּמַשֶּׁהוּ. אוֹ בְּפַס רָחָב אַרְבָּעָה מֵרוּחַ אַחַת:
הלכה ח׳
חָצֵר שֶׁאָרְכָּהּ יֶתֶר עַל רָחְבָּהּ הֲרֵי הִיא כְּמָבוֹי וְנִתֶּרֶת בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. וּמָבוֹי שֶׁאֵין בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכוֹ כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ אֶלָּא בַּיִת אֶחָד אוֹ חָצֵר אַחַת וְכֵן מָבוֹי שֶׁאֵין בְּאָרְכּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְחָיַיִם אוֹ בְּפַס אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ:
הלכה ט׳
מָבוֹי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לֶחִי וְלֹא קוֹרָה וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כְּלָבוּד. מָבוֹי שֶׁהֶכְשֵׁרוֹ בְּקוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הַזּוֹרֵק מִתּוֹכוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ פָּטוּר. שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר הִיא עֲשׂוּיָה. אֲבָל אִם הֶכְשֵׁרוֹ בְּלֶחִי הַזּוֹרֵק מִתּוֹכוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ חַיָּב שֶׁהַלֶּחִי הֲרֵי הוּא כִּמְחִצָּה בְּרוּחַ רְבִיעִית:
הלכה י׳
שְׁנֵי כְּתָלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָעָם עוֹבְרִים בֵּינֵיהֶם כֵּיצַד מַכְשִׁיר בֵּינֵיהֶם. עוֹשֶׂה דְּלָתוֹת מִכָּאן וּדְלָתוֹת מִכָּאן וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעל הַדְּלָתוֹת בַּלַּיְלָה אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיוֹת לְהִנָּעֵל. הָיוּ מְשֻׁקָּעוֹת בְּעָפָר מְפַנֶּה אוֹתָן וּמְתַקְּנָן לְהִנָּעֵל. אֲבָל צוּרַת פֶּתַח אוֹ לֶחִי וְקוֹרָה אֵינָן מוֹעִילִין בְּהֶכְשֵׁר רְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה י״א
מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּמָבוֹי תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם הָיָה סָמוּךְ לְכַרְמְלִית אָסוּר לְטַלְטֵל תַּחַת הַקּוֹרָה אוֹ בֵּין הַלְּחָיַיִם עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לֶחִי אַחֵר לְהַתִּיר תּוֹךְ הַפֶּתַח שֶׁהֲרֵי מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר:
הלכה י״ב
בַּכּל עוֹשִׂין לְחָיַיִם אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וַאֲפִלּוּ בְּאִסּוּרֵי הֲנָיָה. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ לֶחִי כָּשֵׁר שֶׁהַלֶּחִי עָבְיוֹ כָּל שֶׁהוּא. גֹּבַהּ הַלֶּחִי אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים רָחְבּוֹ וְעָבְיוֹ כָּל שֶׁהוּא:
הלכה י״ג
בַּכּל עוֹשִׂין קוֹרָה אֲבָל לֹא בַּאֲשֵׁרָה לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְרֹחַב הַקּוֹרָה שִׁעוּר. וְכָל הַשִּׁעוּרִין אֲסוּרִים מִן הָאֲשֵׁרָה. וְכֵן רֹחַב הַקּוֹרָה אֵין פָּחוֹת מִטֶּפַח וְעָבְיָהּ כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה בְּרִיאָה לְקַבֵּל אָרִיחַ שֶׁהוּא חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּמַעֲמִידֵי קוֹרָה צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִין כְּדֵי לְקַבֵּל קוֹרָה וַחֲצִי לְבֵנָה:
הלכה י״ד
כַּמָּה יִהְיֶה פֶּתַח הַמָּבוֹי וְיִהְיֶה דַּי לְהַכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. גָּבְהוֹ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יֶתֶר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח אֲפִלּוּ הָיָה גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אוֹ רֹחַב מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ט״ו
וְכֵן אִם הָיָה בְּקוֹרָה שֶׁל מָבוֹי כִּיּוּר וְצִיּוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. שֶׁהַקּוֹרָה מִשּׁוּם הֶכֵּר עֲשׂוּיָה וְאִם הָיְתָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אֵינָהּ נִכֶּרֶת וְאִם יֵשׁ בָּהּ צִיּוּר וְכִיּוּר מִסְתַּכְּלִים בָּהּ וְנִמְצָא שָׁם הֶכֵּר:
הלכה ט״ז
מָבוֹי שֶׁהָיָה גָּבְהוֹ מִן הָאָרֶץ עַד קַרְקָעִית קוֹרָה עֶשְׂרִים אַמָּה וָעֳבִי הַקּוֹרָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים כָּשֵׁר. הָיָה גָּבְהוֹ יֶתֶר מֵעֶשְׂרִים וּבָא לְמַעֲטוֹ בַּקּוֹרָה שֶׁמַּנִּיחַ אוֹתָהּ לְמַטָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּרָחְבָּהּ טֶפַח כְּקוֹרָה. הָיָה גָּבְהוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה חוֹקֵק בּוֹ מֶשֶׁךְ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַעֲמִיק כְּדֵי לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה:
הלכה י״ז
נִפְרַץ בּוֹ פִּרְצָה מִצִּדּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ אִם נִשְׁאַר עוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ פַּס רֹחַב אַרְבָּעָה טְפָחִים מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַפִּרְצָה יֶתֶר עַל עֶשֶׂר. וְאִם לֹא נִשְׁאַר פַּס אַרְבָּעָה אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַפִּרְצָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד:
הלכה י״ח
נִפְרַץ הַמָּבוֹי בִּמְלוֹאוֹ לֶחָצֵר וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָבוֹי מְפֻלָּשׁ. וְהֶחָצֵר מֻתֶּרֶת שֶׁהֶחָצֵר שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִין בָּהּ וְנִכְנָסִין בָּזוֹ וְיוֹצְאִין בָּזוֹ הֲרֵי הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה:
הלכה י״ט
מָבוֹי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁבִילִים מִצַּד זֶה וּשְׁבִילִים מִצַּד אַחֵר שֶׁנִּמְצְאוּ מְפֻלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן מָבוֹי מְפֻלָּשׁ. כֵּיצַד מַכְשִׁירִין אוֹתוֹ. עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַשְּׁבִילִים שֶׁבַּצַּד הָאֶחָד. וְכֵן לַפֶּתַח הַגָּדוֹל. וְעוֹשֶׂה לְכָל הַשְּׁבִילִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי לֶחִי אוֹ קוֹרָה:
הלכה כ׳
מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד אָרֹךְ וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי קָצָר מַנִּיחַ אֶת הַקּוֹרָה כְּנֶגֶד הַקָּצָר. הֶעֱמִיד לֶחִי בַּחֲצִי הַמָּבוֹי הַפְּנִימִי שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַלֶּחִי מֻתָּר לְטַלְטֵל בּוֹ וְהַחֵצִי הַחִיצוֹן שֶׁהוּא חוּץ מִן הַלֶּחִי אָסוּר:
הלכה כ״א
מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב עֶשְׂרִים אַמָּה עוֹשֶׂה פַּס גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בְּמֶשֶׁךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁעוּר מֶשֶׁךְ הַמָּבוֹי וּמַעֲמִידוֹ בָּאֶמְצַע וְנִמְצָא כִּשְׁנֵי מְבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּפֶתַח כָּל אֶחָד מֵהֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת. אוֹ מַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מִכָּאן וּמַעֲמִיד פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וּמַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת מִכָּאן וּמַעֲמִיד פַּס שָׁלֹשׁ אַמּוֹת מִכָּאן וְנִמְצָא פֶּתַח הַמָּבוֹי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְהַצְּדָדִין הֲרֵי הֵן כִּסְתוּמִין שֶׁהֲרֵי עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ:
הלכה כ״ב
לֶחִי הַבּוֹלֵט מִדָּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי כָּשֵׁר. וְלֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו אִם סָמְכוּ עָלָיו מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת כָּשֵׁר. וְלֶחִי שֶׁהוּא נִרְאֶה מִבִּפְנִים לֶחִי וּמִבַּחוּץ אֵינוֹ נִרְאֶה לֶחִי. אוֹ שֶׁהָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ לֶחִי וּמִבִּפְנִים נִרְאֶה שֶׁהוּא שָׁוֶה וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם לֶחִי. הֲרֵי זֶה נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. לֶחִי שֶׁהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אֲבָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים כָּשֵׁר שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד. לֶחִי שֶׁהָיָה רָחָב הַרְבֵּה. בֵּין שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ פָּחוֹת מֵחֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי בֵּין שֶׁהָיָה רָחְבּוֹ כַּחֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי כָּשֵׁר וְנִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי. אֲבָל אִם הָיָה יָתֵר עַל חֲצִי רֹחַב הַמָּבוֹי נִדּוֹן מִשּׁוּם עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ:
הלכה כ״ג
קוֹרָה שֶׁפֵּרֵס עָלֶיהָ מַחְצֶלֶת הֲרֵי בִּטְּלָהּ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נִכֶּרֶת. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַמַּחְצֶלֶת מְסֻלֶּקֶת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר אֵינָהּ מְחִצָּה. נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי מָבוֹי מִבַּחוּץ וְהִנִּיחַ עֲלֵיהֶן הַקּוֹרָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַקּוֹרָה עַל גַּבֵּי הַמָּבוֹי לֹא סָמוּךְ לוֹ:
הלכה כ״ד
קוֹרָה הַיּוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּכֹּתֶל הַשֵּׁנִי וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת אַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵינָן מַגִּיעוֹת זוֹ לָזוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. הָיָה בֵּינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת:
הלכה כ״ה
וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת הַמַּתְאִימוֹת לֹא בָּזוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ וְלֹא בָּזוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ אִם יֵשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. הָיְתָה אַחַת לְמַטָּה וְאַחַת לְמַעְלָה רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַטָּה וְהַתַּחְתּוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַעְלָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים וְלֹא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְלֹא יִהְיֶה בֵּינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָהּ שֶׁיָּרְדָה זוֹ וְעָלְתָה זוֹ בְּכַוָּנָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ זוֹ בְּצַד זוֹ:
הלכה כ״ו
הָיְתָה הַקּוֹרָה עֲקֻמָּה רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְּשׁוּטָה. עֲגֻלָּה רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת. וְאִם הָיָה בְּהֶקֵפָהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בָּהּ רֹחַב טֶפַח. הָיְתָה הַקּוֹרָה בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי וַעֲקֻמָּה חוּץ לַמָּבוֹי. אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקֻמָּה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אוֹ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הָעִקּוּם וְיִשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ אֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. וְאִם לָאו צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת:
הלכה כ״ז
בְּאֵר שֶׁעָשָׂה לָהּ שְׁמוֹנָה פַּסִּין מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת שְׁנֵי פַּסִּין דְּבוּקִין בְּכָל זָוִית הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְחִצָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד בְּכָל רוּחַ וָרוּחַ. הוֹאִיל וְאַרְבַּע הַזָּוִיּוֹת עוֹמְדוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַלְּאוֹת מִן הַבְּאֵר וּלְהַשְׁקוֹת לִבְהֵמָה. וְכַמָּה יִהְיֶה גֹּבַהּ כָּל פַּס מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים וּבֵין כָּל פַּס לְפַס כִּמְלֹא שְׁתֵּי רִבְקוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה בָּקָר אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצְאָה. שִׁעוּר רֹחַב זֶה אֵין יֶתֶר עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ:
הלכה כ״ח
הָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד מִן הַזָּוִיּוֹת אוֹ בְּכָל זָוִית מֵאַרְבַּעְתָּן אֶבֶן גְּדוֹלָה אוֹ אִילָן אוֹ תֵּל הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ חֲבִילָה שֶׁל קָנִים. רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק וְיֵשׁ בּוֹ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה נִדּוֹן מִשּׁוּם זָוִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי פַּסִּין. חֲמִשָּׁה קָנִים וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָאן וְשִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָאן נִדּוֹנִים מִשּׁוּם זָוִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי פַּסִּין:
הלכה כ״ט
מֻתָּר לְהַקְרִיב אַרְבַּע הַזָּוִיּוֹת הָאֵלּוּ לִבְאֵר. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּה לִפְנִים מִן הַפַּסִּין וְשׁוֹתָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֹאחַז רֹאשׁ הַבְּהֵמָה עִם הַכְּלִי שֶׁבּוֹ הַמַּיִם הוֹאִיל וְרֹאשָׁהּ וְרֻבָּה בִּפְנִים מֻתָּר אֲפִלּוּ לְגָמָל. הָיוּ קְרוֹבִים יֶתֶר מִזֶּה אָסוּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן אֲפִלּוּ לִגְדִי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ נִכְנָס לִפְנִים. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּים פְּשׁוּטִים שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין פַּס לַחֲבֵרוֹ יוֹתֵר עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וּשְׁלִישׁ:
הלכה ל׳
לֹא הִתִּירוּ הַפַּסִּים הָאֵלּוּ אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְבֶהֱמַת עוֹלֵי רְגָלִים בִּלְבַד וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּאֵר מַיִם חַיִּים שֶׁל רַבִּים. אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אָדָם יֵרֵד לַבְּאֵר וְיִשְׁתֶּה אוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ מְחִצָּה מַקֶּפֶת לַבְּאֵר גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים וְיַעֲמֹד בְּתוֹכָהּ וְיִדְלֶה וְיִשְׁתֶּה. וְאִם הָיָה הַבְּאֵר רָחָב הַרְבֵּה שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לֵירֵד בּוֹ הֲרֵי זֶה יִדְלֶה וְיִשְׁתֶּה בֵּין הַפַּסִּין:
הלכה ל״א
וְכֵן בּוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מְמַלְּאִין מֵהֶן אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהֶן מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים:
הלכה ל״ב
הַמְמַלֵּא לִבְהֶמְתּוֹ בֵּין הַפַּסִּים מְמַלֵּא וְנוֹתֵן בִּכְלִי לְפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה אֵבוּס רֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּים וְהָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה לֹא יְמַלֵּא וְיִתֵּן לְפָנֶיהָ שֶׁמָּא יִתְקַלְקֵל הָאֵבוּס וְיוֹצִיא הַדְּלִי לָאֵבוּס וּמִן הָאֵבוּס לְקַרְקַע רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא מְמַלֵּא וְשׁוֹפֵךְ וְהִיא שׁוֹתָה מֵאֵלֶיהָ:
הלכה ל״ג
הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְבֵין הַפַּסִּין חַיָּב הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל זָוִית וְזָוִית מְחִצָּה גְּמוּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֹּבַהּ עֲשָׂרָה וְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וַהֲרֵי הָרִבּוּעַ נִכָּר וְנִרְאֶה וְנַעֲשָׂה כָּל שֶׁבֵּינֵיהֶם רְשׁוּת הַיָּחִיד. וַאֲפִלּוּ הָיָה בְּבִקְעָה וְאֵין שָׁם בֵּינֵיהֶם בְּאֵר שֶׁהֲרֵי בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ פַּס מִכָּאן וּפַס מִכָּאן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ רַבִּים בּוֹקְעִין וְעוֹבְרִין בֵּין הַפַּסִּין לֹא בָּטְלוּ הַמְּחִצּוֹת וַהֲרֵי הֵן כַּחֲצֵרוֹת שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִין בָּהֶן וְהַזּוֹרֵק לְתוֹכָן חַיָּב. וּמֻתָּר לְהַשְׁקוֹת הַבְּהֵמָה בֵּינֵיהֶן אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן בְּאֵר:
הלכה ל״ד
חָצֵר שֶׁרֹאשָׁהּ אֶחָד נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין מֻתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכָהּ לְבֵין הַפַּסִּין וּמִבֵּין הַפַּסִּין לְתוֹכָהּ. הָיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֲסוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. יָבְשׁוּ הַמַּיִם בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטֵל בֵּין הַפַּסִּין שֶׁלֹּא נֶחְשְׁבוּ מְחִצָּה לְטַלְטֵל בְּתוֹכָן אֶלָּא מִשּׁוּם הַמַּיִם. בָּאוּ לוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל בֵּינֵיהֶן. שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שְׁמָהּ מְחִצָּה. מָבוֹי שֶׁנִּטְּלָה קוֹרָתוֹ אוֹ לֶחְיוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְרַץ לְכַרְמְלִית:
הלכה ל״ה
אַכְסַדְרָה בַּבִּקְעָה מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בַּת שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְתִקְרָה. שֶׁאָנוּ רוֹאִין כְּאִלּוּ פִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם רוּחַ רְבִיעִית. וְהַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ פָּטוּר כְּזוֹרֵק לְמָבוֹי סָתוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹרָה. בַּיִת אוֹ חָצֵר שֶׁנִּפְרַץ קֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ בְּעֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי זֶה אָסוּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּפֶתַח. אֵין עוֹשִׂין פֶּתַח בְּקֶרֶן זָוִית. וְאִם הָיְתָה שָׁם קוֹרָה מִלְּמַעְלָה עַל אֹרֶךְ הַפִּרְצָה רוֹאִין אוֹתָהּ שֶׁיָּרְדָה וְסָתְמָה וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בַּאֲלַכְסוֹן:
הלכה ל״ו
הָאֶצְבַּע שֶׁמְּשַׁעֲרִין בָּהּ בְּכָל מָקוֹם הִיא רֹחַב הַגּוּדָל שֶׁל יָד. וְהַטֶּפַח אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְכָל אַמָּה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּסֻכָּה וְכִלְאַיִם הִיא אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּפְעָמִים מְשַׁעֲרִין בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים דְּחוּקוֹת זוֹ לְזוֹ. וּפְעָמִים מְשַׁעֲרִין בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה שׂוֹחֲקוֹת וְרוֹוְחוֹת וְזֶה וָזֶה לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. מֶשֶׁךְ מָבוֹי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שׂוֹחֲקוֹת וְגָבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה עֲצֵבוֹת. רֹחַב הַפִּרְצָה עֶשֶׂר אַמּוֹת עֲצֵבוֹת. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְעִנְיַן סֻכָּה וְכִלְאַיִם:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ז
ב׳
היאך מתירין מבוי סתום עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או שעושה עליו קורה ודי ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאלו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו שדין תורה בג' מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא ברוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או בקורה. ובהמ"מ כאן ולהלן בהל' ט' מברר דעת רבינו דבג' מחיצות הוי כרמלית ומותר בטלטול מהתורה גם עם הקורה אין יוצא מגדר זה עד שעושה לחי דהוי משום מחיצה והביא ראיה מסוגיא דעירובין צ"ד ע"א דנראה כדעת הזה ועי' במרכבת המשנה בפי"ד ה"א ולמ"ש רבינו יש ליישב קושית התוס' במס' עירובין ע"ב בד"ה והאמר וא"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות ושלישית ננעלת הוי ג' מחיצות וכו' עיי"ש: אמנם בלשון רבינו יש להבין לפ"ז מ"ש ותחשב אותה קורה או אותו לחי וכו' ויהיה מותר לטלטלו וכו' צירף לחי לקורה להתר טלטול דמאי מדמה לחי דמותר מתורת רה"י גמורה וקורה רק לכרמלית לטלטול בלבד ולא לחייב גם מ"ש ומדברי סופרים וכו' ולפיכך די לה בלחי או קורה הרי בלחי הוי מדאורייתא רה"י למ"ש לעיל: וי"ל דכתב דהוי מדברי סופרים ומשו"ה די באלו דאם היה איסור כרמלית מדאורייתא לא היה מספיק בקורה וביותר לא בלחי דלחי לא הוי כל כך היכרא דלדידן אלא משום מחיצה ודי בכל שהוא לרחבו ולא הוי הכר גמור לכרמלית ולרבנן להחמיר שלא לבוא לטעות להתיר בעלמא בלתי די להנצל מאיסור דאורייתא ועי' בתוס' עירובין ה' ע"ב בד"ה ארבע שכתבו דאפי' למאן דאמר לחי משום מחיצה מ"מ היכר קצת בעינן ואע"ג כשהעמידו לשם לחי מועיל אף דאין היכרא מ"מ י"ל כשהעמיד לשם לחי יש קול ואיכא היכרא עיי"ש ומכל זה נראה בהיכר קצת דהוי בלחי די וכ"ז כמ"ש רבינו להקדים משום דהוי כרמלית מד"ס: והנה למ"ש רבינו רבא דס"ל לחי משום היכרא לא ימצא בלחי שיהיה בתורת רה"י בלחי וקורה וצ"ל כמו לדידן בקורה דהוי להתיר בטלטול בכרמלית בלבד כ"כ לרבא בלחי ג"כ ורמ"ך מובא בכ"מ לעיל בפי"ד ה"א הקשה לדעת רבינו ממס' עירובין דף י"ב ע"ב דלרבא שם דמקשינן על דס"ל לחי משום היכרא מהזורק למבוי יש לו לחי חייב אין לו לחי פטור ומשני ה"ק א"צ אלא לחי הזורק לתוכו חייב לחי ודבר אחר הזורק לתוכו פטור עיי"ש ולרש"י דמפרשו במבוי מפולש אבל אם גם נפרשו במבוי סתום מ"מ נראה בג' מחיצות הוי רה"י מדאורייתא והנה אח"ז מקשינן מר' יהודה דאמר יתר ע"כ וכו' ומשני דר"י דס"ל ב' מחיצות דאורייתא עיי"ש וי"ל דודאי לרבא אי אפשר לפרש אלא דנאמר בג' מחיצות דאורייתא דאל"כ לא נוכל לפרש הברייתא אבל אח"ז דמקשינן מר"י דאמר יתר ע"כ וכו' ומשני דס"ל ב' מחיצות מדאורייתא וע"כ י"ל ג"כ דמרא דברייתא ר"י הוי ולא יקשה לרבא ויש לומר גם לרבא למסקנא דד' מחיצות לחייב בלבד כנראה מסוגיא צ"ד הנ"ל ועי' מ"ש לעיל בהל' כ"ב עיי"ש:
ד׳
מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרה"ר או שוה לרה"ר ומדרון לתוכו א"צ לא לחי ולא קורה שהרי הוא מובדל מרה"ר. ועיין בראב"ד שהקשה מתוספתא דבעי י' מתוך ד' ועיין בהמ"מ והנה בגמ' איתא שם בתל המתלקט י' מתוך ד' ומובא שם עם דין זה אלא בתל המתלקט איתא מפורש י' מתוך ד' ובזה בסתמא ונראה לרבינו משלא פי' י' מתוך ד' בזה כמו בתל וכו' לומר דאפי' באין בי' מתוך ד' ושאר הראשונים ז"ל שהביאו התוספתא כתבו שדרכו דהגמ' לקצר פעמים לישנא דתוספתא ובמרכבת המשנה כתב דגם דעת רבינו דבעי י' מתוך ד' אף שלא פירש כן בדבריו דסמך על מ"ש בזולת זה עיי"ש: והנה התוספתא בפרק הזורק מבוי ששוה לרה"י ועשוי מדרון לרה"ר אם יש גבוה י' טפחים בתוך ד' אמות א"צ לחי וקורה רה"ר השופע לרה"י הרי הוא כרה"י שוה לרה"ר ועשוי מדרון לרה"י אם יש גבוה י' טפחים בתוך ד' א"צ לחי וקורה רה"י ששופע לרה"ר הרי היא כרה"ר שוה לכאן ולכאן וגבוה מן האמצע אם יש גבוה י' בתוך ד' א"צ לחי וקורה רה"י לרה"י הרי הוא כרה"י לרה"ר הרי הוא כרשות הרבים תל ברשות הרבים וכו' יש גבוה י' טפחים מתוך ד' וכו' עכ"ל: ואולי יש לומר בדעת רבינו דנקיט כסוגית הגמרא דלא נזכר י' מתוך ד' בהאי דמדרון דמשו"ה קיצרו דיש לחלק בהאי דתוספתא דמיירי לענין שיהיה בגדר רשות בפ"ע מדאורייתא ובשופע לרה"י רה"י ולרה"ר רה"ר כדאיתא שם וא"כ צריך י' מתוך ד' שיהיה תורת מחיצה גמורה וכמ"ש ברש"י שם שבת ק' ע"א בד"ה תל וכו' ודוקא נקיט ד' דמתוך ה' הרי הוא כשאר רה"ר דניחא תשמישו להילוך עכ"ל. וכל זה לענין רשות אבל בלענין דלחי וקורה מהני לטלטול במבוי י"ל דאפילו יותר מתוך ד' מ"מ לא גרע מקורה דמשום היכרא וכמ"ש לעיל בלחי דהוי היכרא קצת וא"כ במדרון כיו"ב בכל גוונא יהני. וכן מורין לישנא דרבינו שכתב שהרי הוא מובדל מרה"ר. ולמה לא כתב דהוי כמחיצה כמ"ש לעיל לענין רה"י בתל המתלקט דהוי מהאי טעמא רה"י ומכ"ש דהוי מחיצה ונראה שרוצה לומר בזה דמובדל מרה"ר הוי בזה בכ"ג שיהיה במדרון עשרה ומשום היכרא כמו לחי וקורה. ולענין זה הוי כמחיצה העומדת מאליה שכשירה אף כמ"ש משום היכרא דהרי בלחי כמ"ש לעיל גם משום היכרא ג"כ ואפ"ה מאליה כשירה והנה לא כתב רבינו מ"ש בתוספתא בשופע לרה"ר הוי רה"ר וכו' ואפשר דפשוט בעיניו מלפרשו בפ"ע וכמ"ש דכאן לא מיירי לענין רשות דאורייתא כלל דלרשות דאורייתא צריך י' מתוך ד' שכבר פי' רבינו בפרק הקודם בתל לענין רשות ורבינו כלישנא דגמרא נקיט כאן אפילו ביותר מתוך ד' יהני לענין מבוי אף דלא הוי מחיצה לענין שיהיה רשות בפ"ע והנה מצאתי סומך לדברי ממ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"א בסימן צ"ד לומר דבים אפילו בלי גידוד י' מהני משום היכרא במבוי עיי"ש. וע"ע בירושלמי במסכת עירובין דף ב' וצ"ע:
ה׳
מבוי שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה של רבים א"צ כלום שאשפה של רבים אין עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שירטון. ברש"י במסכת עירובין ח' ע"א בצידו אחת ים ואחת אשפה וראשו סתום עיי"ש ונראה דמוקי במבוי סתום ורבינו מפרשו במבוי מפולש וברש"י שם אשפה גבוהה עשרה. וים שפתו גבוה עשרה ועל ויעלה הים שירטון כתב של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר עכ"ל ואח"ז בד"ה שמא יעלה שירטון ומטלטלין במבואות כדמעיקרא עכ"ל. ועיין במהרי"ט ח"א בסימן צ"ד שכתב דלרש"י שכתב דצריך גבוה עשרה וא"כ למה כתב שיתקצר רוחב הים ונעשה קרקע וכו' כונתו שיש לחוש לביטול מחיצה וגם שיתרחק וכו' ויטלטל ממבוי לתוכו ובהמ"מ שכתב שמא יעלה הים שירטון וכו' ואין לחוש שאין הים וכו' ואין לחוש שמא יעלה שירטון כלומר שיתרחק הים ממקומו וישאר אותו מקום רפש וטיט ויטלטלו מן המבוי לו עיי"ש. ועיין בערוך ערך אזל ובמהרי"ט הנ"ל מפרש דעתו דים הוי סתימה דמעיקרא וכמ"ש המ"מ שאין הים בת טלטול עם המבוי. וא"כ הוי היכרא טפי מקורה כיון דמגניא ע"י וא"כ התר דים לאו משום מחיצה ומשו"ה צריך לפרש החשש שמא יעלה שירטון ויבוא לטלטל למקום הנתיבש מהמבוי ועיין במג"א בסימן שס"ג ס"ק ל"א ובספר יד דוד במסכת עירובין שם ועיין במהרי"ט שמחלק להמ"מ בין מבוי לחצר דבחצר בעי מחיצה ובמבוי די להיכרא וים דלאו בת טלטול הוי להיכרא טובא ע"ש ועכ"פ באי' בגבוה י' טפחים לא הוי ע"י הים רה"י אלא להתר טלטול במבוי בלבד: ועיין עוד בענין ים בטו"ז שם ס"ק ב' מ"ש שם ובשו"ת שב יעקב סימן ט"ז ובספר אבן העוזר שם:
ח׳
חצר וכו' כגון שלא היה בו אלא בית אחד וכו'. ועי' בהמגיד משנה ובקובץ על יד כתב דבירושלמי עירובין כ' ע"א אין פחות מב' בתים וכו' עיי"ש ועיין בירושלמי שם דף ב' ובשיורי קרבן ובשנוי הגירסות מדף כ' לדף ב' עיי"ש:
י׳
ב' כותלים ברה"ר וכו'. עיין בכ"מ בשם הרשב"א דבפ"א מעירובין כתב רבינו שיש לה דלתות וננעלות בלילה עיי"ש. ועיין לעיל פי"ד ה"א שכתב ג"כ אם הוקף לדירה וכו' שדלתותיה ננעלות בלילה וכו' עיי"ש. ובמוקפת חומה על כרחך ממ"ש ננעלות לאו דוקא אלא ראוי לנעול כמ"ש כאן:
י״ב
בכל עושין לחיים אפילו וכו' ואפילו באיסורי הנאה עכו"ם עצמה או אשירה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא וכו'. ועי' בב"י שכתב בסי' שס"ג משום דלאחר שנשרף ג"כ ראוי לדבקו לעשות בו לחי וא"כ לא שייך כתותי מכתת שעורא ועיין בתוספות במסכת עירובין דף פ' ע"ב בד"ה אבל בשם הר' אברהם כן ובטו"ז שם ס"ק ה' הקשה ע"ז דבע"ז אפרן אסור. ובספר מעשה רוקח כתב ע"ז דאף דאסור בהנאה מ"מ כתותי וכו' לא שייך דלא נאמר אלא בעומד לשריפה והאי אף אחר שנשרף ראוי כמ"ש בתוספות הנ"ל. וכיו"ב בספר ישועות יעקב כתב ע"ז דאף דאפרן אסור מ"מ מותר להשהותן ולא שייך כתותי וכו' עיי"ש: אמנם בט"ז כתב דהרי אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרן והוי האפר כמו העצים עצמן עכ"ל. וראיתי בספר תוספות שבת שם שכתב דהאי דצריך פיזור מדרבנן שלא יבוא ליהנות ממנו וע"ז לא אמרינן כל העומד לפזור כפזור דמי עיי"ש ועיין בהל' ע"ז בפ"ח ה"ו ובמל"מ שם מ"ש בשם תוספות שם עיי"ש: והנה בעשה ממנו לחי אם מהני נמצא פשר דבר בדברי הגאונים שהביא בספר מעשה רוקח בתחילת ספרו ושם בשם המאירי שכתב דלדעת הראב"ד הפי' כתותי מכתת שעורא דהוי כמו שאינו כלל בעולם ולרבינו הפי' כתותי וכו' והוי כעפר והיכא דעפר מהני לא שייך כתותי וכו' עיי"ש ולכאורה אם כתותי וכו' משום דעומד לשרוף מ"מ לא יהיה מטעם זה יותר ממה כשיהיה עפר. ונראה לפ"ז להראב"ד כתותי וכו' לאו משום דעומד לשרוף אלא כיון דצריך איבוד ושריפה מטעם אבוד וכל העומד לאיבוד כאבוד דמי והנשרף כאבוד דמי כיון דנתקיים מצות איבוד ע"י שריפה והוי מטעם זה כאינו בעולם כלל וא"כ למ"ש לדעת רבינו דלא הוי אלא כנשרף וכן נראה דעת התוספות הנ"ל ולפי זה י"ל דוקא בעומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ הוי השתא משום כל העומד וכו' כאפר וכנשרף כבר משא"כ משום שעומד לזרקו לרוח או לים המלח משו"ה לא שייך דהוי כמו שאינו אפר ג"כ שהרי תואר זה לא יאבד גם כשעושה לרוח או יפלו לים וכל זמן שלא הפילו וזרקו לרוח ראוי למחיצה. אלא כל זה כשעשהו כבר שיהני אבל כנראה דמותר לכתחילה יקשה דמ"מ נהנה באיסור הנאה בהטלטול ע"י ומ"ש מהאי דלהלן ע"ח בסולמות וראיתי בספר ישועות יעקב שם שעמד ע"ז עיי"ש אף דבלשון רבינו יש לשונות סותרות בזה שכתב בכל עושין וכו' נראה לכתחילה ואח"ז כתב שעשה אותה כשירה וכו' דנראה בדיעבד מ"מ יותר נוטה דדעתו להתיר לכתחילה ג"כ: והנה כיו"ב מצינו לענין גט באיסורי הנאה עיין באהע"ז בסימן קכ"ד סעיף א' בב"ש שם דלדעת התוספות במסכת גיטין אסור לכתחילה ולדעת הרמב"ם והטור מותר לכתחילה לכתוב על איסורי הנאה ובמ"א כתבתי ליישב עם מה שכתב בטורי אבן במסכת ר"ה לומר דהיכא דאפשר לו לעשותו בדבר אחר כגון שם בשופר של איסורי הנאה שיש לפניו שופר אחר לא מקרי הנאה והביא ראיה ממסכת סוכה גבי אין ממעטין וכו' דאית ליה הושענא אחריתי ואף שמדחה סברה זאת עיי"ש אנכי לענ"ד בסוגיא דמצות לאו ליהנות ניתנו מצאתי סמוכים וקיום לסברה זאת מכמה מקומות עיי"ש. וא"כ י"ל בגט דאפילו בעלה של זית כשר דכמ"ש שם דלא בעי נתינה דשיהיה שוה דבר מה ואם כן כיון דאפשר בקל בשאר דבר לא מקרי הנאה כלל וכיו"ב י"ל בכה"ג דלחי דאפשר בכל דבר כמוזכר להלן ושיעור אין לו לא מקרי הנאה בעשהו באיסורי הנאה. וא"כ כמ"ש דלא שייך כתותי וכו' וא"כ בכה"ג דלחי להתירו לכתחילה לדעת רבינו כמו שלדעתו בגט באיסורי הנאה ועיין בב"ש בסימן קכ"ד בענין כל העומד וכו' ובפר"ח האריך שם ודעתו שלא כדעת הב"ש והב"ח בדעת רבינו לענין גט באיסורי הנאה לכתחילה עיי"ש גם כתב שם דלא קיי"ל כר"ש ממ"ש רבינו כאן דלחי בע"ז מעמידין משום דא"צ שיעור עיי"ש ולמ"ש המאירי אינה ראיה מזה גם למ"ש בב"י ובתוספות הנ"ל אין ראיה מכאן וראיתי בספר בית מאיר שעמד על ראיתו ורמז על דברי התוספות עירובין הנ"ל: ועל מ"ש בהמ"מ לחלק בין השיעור דרוחב ואורך דיקשה ג"כ ברוחב אין שיעור כמה יהיה אפילו דק בלי שיעור הנתפס במחשבה בלבד כמו באורך ע"ז כתב במרכבת המשנה משום דעכ"פ צריכה שתהיה הקורה בריאה לקבל אריח ואם כן יש לה מזה שיעור מה עכ"פ עיי"ש ועיין ברש"י עירובין פ' ע"ב בד"ה אבל שכתב בזה:
י״ג
בכל עושין קורה אבל לא באשירה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורים מן האשירה והוא שתהיה בריאה וכו'. עי' בספר תוספות שבת בסימן שס"ג ס"ק ל"ב שהעיר דרש"י פי' הטעם דכיון דבעינן רוחב טפח ובריאה לקבל אריח והרי כתותי וכו' עכ"ל נראה דגם מטעם בריאה שצריך שתהיה פסול משום דכתותי וכו' אבל רבינו לא כתב אלא מטעם ששיעורה טפח משמע משום בריאות לית לן בה דאכתי ראוי לקבל אריח. ונפק"מ אם הניח ב' קורות זה על גבי זה והתחתון כשירה ורוחב טפח אלא שאין בריאה ועליון של אשירה ואין מקבל אריח אם לא בצירוף העליונה לרש"י פסול ולרבינו כשר עיי"ש מ"ש עוד בזה:
ט״ז
מבוי שהיה גבוה וכו' ועובי הקורה וכו'. עי' המגיד משנה ובירושלמי עירובין ב' ע"ב עיי"ש:
י״ח
נפרץ וכו' שחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רה"י גמורה. עיין בס' דורש לציון דרוש י"ג דף ע"ג ע"א שכתב לומר דאם אף בלי בקיעת רבים המקום כרמלית אז ע"י בקיעת הרבים נעשה רה"ר גמור אתי רבים ומבטלי מחיצה אבל אם בלי בקיעת רבים מחשב המקום רה"י אז אף שהרבים בקעו בו לא מבטלו רה"י ומביא ראיה לדבריו שיש לחלק בין כרמלית לרה"י בענין ביטול ע"י כי רבים בקעו בו מעמוד ט' ורחב ד' שהוא כרמלית וע"י כיתוף דרבים נעשה רה"י ואם הוא גבוה י' לא מהני כיתוף דרבים והוי רה"י ומתרץ בזה קושית התוס' במס' עירובין דף כ"ב ע"ב בד"ה דילמא דארץ ישראל יהיה רה"י ובבל ותירצו דמחיצה ע"י שמים ואינו ע"י אדם אמרינן אתי רבים ומבטלי מחיצה עיי"ש ורבינו שלא הביא חילוק זה וע"פ מה שכתב אמר לתרץ דרשות גמור לא נפקע ע"י רבים בקעו ועמד על דברי החכם צבי בסי' ה' עיי"ש ועיין לעיל בפי"ד ה"ח:
כ״ב
לחי הבולט מדופנו של מבוי כשר וכו'. עיין בהמ"מ שדעת רבינו דרב אשי דאמר אפי' תימא שמונה ממ"נ אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת כהדדי נינהו ספק דבריהן לקולא וכתב דלרבינו לאו דוקא בח' ה"ה ביותר וסיים להקשות דא"כ הו"ל לומר אפי' יותר מד' אמות עיי"ש. ובמרכבת המשנה כתב דלרבינו הסוגיא אזלא למאן דאמר לחי משום היכרא ואנן ס"ל משום מחיצה עיי"ש: והנה ברש"י שם דף ה' ע"ב כתב אף דלחי העומד מאליו כשר שאני שם דלא הוי בתורת מבוי משא"כ ברחב ד' דהוי כמבוי ובמחשבה לא משוי ללחי עיי"ש ובת"ח כתב לדעת רבינו מיירי הסוגיא במשוי לשם לחי ע"ש ועיין בב"ח בסי' שס"ג בדעת רבינו עיי"ש: ובתוס' שם בד"ה ארבע הקשו למ"ד משום מחיצה וכתבו דמ"מ צריך היכר קצת גם בלחי בלא העמידו מתחילה לכך דבהעמידו מתחילה אית ליה קול עיי"ש. ולכאורה מסתברא דאף בלחי משום מחיצה מ"מ להוציאו מחשש שחשו בכרמלית גם בלחי יהיה צריך היכר ג"כ כמ"ש בתוס' כמו בקורה דהוי להיכרא בלבד מהאי טעמא גם בלחי אף דהוי כמחיצה מ"מ היכרא גם כן ליבעי: ונראה לומר דהנה זה דלא הוי בכה"ג בבולט מדופנו וכו' הנ"ל היכרא דלא שייך אלא במבוי הסתום דבמבוי מפולש דצריך צורת הפתח מצד האחר דהוי לחי מכאן ומכאן וקורה עליה וא"כ צוה"פ מוכחת על הלחי הבולט דמצד אחר והוי להיכרא ג"כ אלא במבוי סתום דמבוי עקום כמפולש תורתו ובסתום בלבד דהוי ג' מחיצות י"ל לרבינו דעם הלחי משוי לרה"י וי"ל דא"צ היכרא כלל דדוקא בכרמלית משום דלא הוי רשות כלל מדאורייתא ויהיה מותר לטלטל מרה"י ומרה"ר ושייך טעות לרה"ר משו"ה גזרו רז"ל ומש"ה צריך היכרא להציל מהטעות משא"כ ברה"י דאסור מהתורה בטלטול מרשות לרשות לא שייך טעות כלל רק בקרפף יותר מסאתים שחששו שדומה לרה"ר בלא הוקף לדירה ואין לומר דצריך היכרא שלא יאמרו דכרמלית היא דהוי גזירה לגזירה ורק בכרמלית ממש הצריכו היכרא ולפ"ז לא שייך היכרא לדעת רבינו אלא בקורה על ג' מחיצות דהוי עוד כרמלית לדעתו אבל בלחי לא שייך כלל חיוב היכרא ולפ"ז י"ל אם גם לא נאמר דצוה"פ מצד אחר מוכחת על לחי הבולט וכו' מ"מ כיון דהצוה"פ מוציא מידי פירצה ומשוי למבוי סתום וע"י הלחי מצד אחר לרה"י גמורה דל"צ היכרא וא"כ מובן היטב לדעת רבינו דבלחי לא צריכין להיכרא כלל וי"ל כמ"ש במרכבת המשנה הנ"ל דסוגיא למאן דס"ל משום היכרא: ונראה ממ"ש הוכחה לדעת רבינו דג' מחיצות כרמלית ובלחי הוי רה"י דאל"כ יקשה למה לא חייבו בלחי היכרא בשום מקום דכנראה לא הוי אלא משום מחיצה אבל כמ"ש א"צ להיכרא משום דלא ימצא בכרמלית וברה"י א"צ ובכה"ג דבולט וכו' הוי לענין דאורייתא רה"י עכ"פ: ולכאורה יש לעיין לרב אשי דאמר ממ"נ וכו' ואם כהדדי ספיקא דרבנן וכו' וכמ"ש בתוס' משום היכרא לדון בבולט וכו' הרי אף דלדידן משום אי אפשר לצמצם ספיקא הוי לדינא מ"מ כו"ע לא ידונו מספיקא לעומד מרובה על הפרוץ וא"כ ליכא היכרא עוד למאן דס"ל עומד כפרוץ אסור ועי' בירושלמי במס' עירובין ב' ע"ב דכתבו בחלל לא יהני משום מראית עין עיי"ש ומכ"ש בכה"ג דמחצה על מחצה אף דבענין זה לא קיי"ל כירושלמי מ"מ במחצה על מחצה מטעם היכרא דטעמא רבה בדבר יקשה לכאורה עיי"ש וצ"ע:
ל״ו
האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב וכו'. עיין בהל' ס"ת פ"ט ה"ט בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ז
א׳
מבוי וכו'. עד הל' ג' ע"כ. עיין להרב המגיד מ"ש לתמיהת ההג"ה ודבר ה' בפיהו אמת שכ"כ רבינו בפי' המשנה דמס' עירובין דף י"א ע"ב משנה המתחלת הכשר מבוי יעו"ש וכן דייק לשון רבינו דהכא כתב ויעשה רה"י ובריש פרק י"ד רה"י גמורה והיינו כדברי הרה"מ בפירוש. וכתב הטור מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רה"י גמור וכו' וכתב מרן וז"ל קשה שהרי כתב בסי' שמ"ה דמבואות שיש להן ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברביעי הוי כרמלית לכך צ"ל דרה"י גמור ר"ל לטלטל ולא לחייב הזורק לתוכו וכו' והט"ז שם סק"א כתב לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הד' הוא לרה"ר שכן כתב שם וקרן זוית הסמוכות לרה"ר וכו' וזה המבוי זמנין דחקי בה רבים להכנס שם וכו' משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקים שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור וכו' עכ"ל וליתא דמה יענה אבי"ר למ"ש הטור סי' שס"א חצר שנפרצה במילואה וכו' מקום המחיצה נידון כצידי רה"ר שהוא כרמלית כמו החצר עצמו עכ"ל והרי החצר דלא דחקי בה רבים וכמ"ש בש"ס עירובין דף צ"ד ור"א התם לא קא דרסי בה רבים וכו' ובזה לא פליגי רבנן עליה וא"כ ליהוי כרה"י גמור אלא וודאי ליתא לתירוץ זה ועיין מה שתירץ הב"ח.
י׳
ב' כותלים ברה"ר וכו'. וכתב הרב המגיד דף ו' מעירובין. ועיין להתוס' שם ד"ה והאמר רבה שכתבו דברים סתומים לכאורה וז"ל וא"ת כיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב"ה ג' מחיצות דאורייתא עכ"ל. ומה שנראה לענ"ד הוא דלקמן בדף י"א ע"ב קאמר על מתני' דהכשר מבוי כמאן דלא כחנניא וכו' ומוקי לה בהכשר מבוי סתום ואהא קאמר ב"ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב"ש ד' מחיצות דאורייתא וכו' ב"ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב"ה ג' מחיצות וכו' העולה מזה דלחי וקורה הוי מחיצה גמורה ולחי או קורה לא הוי מחיצה גמורה ולב"ה לכל היותר א"צ יותר מג' מחיצות והכא בעי ד' דהא איכא ב' כותלים ודלת ננעלת הוו ג' ולחי וקורה בצד אחד הוו ד' וזהו שכתב וא"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' חוץ מלחי וקורה ובלחי וקורה הוו ד' ולקמן אמרינן דלכל היותר לב"ה ג' מחיצות דאורייתא ולא עוד ואהא מתרצי דננעלת לא חשיב כמחיצה וכתב הרה"מ אבל בהלכות דבעינן ננעלות בלילה וכר' יוחנן לא הביאו מסוגייא דא"צ לנעול כלל (כצ"ל) ודברי רבינו עיקר מכח ההיא דעושין פסין עכ"ל וכן פסק רבינו כחכמים בההיא דעושין פסין לקמן הל' ל"ג אך קשה טובא להרי"ף והרא"ש דפסקו כר"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה. עוד כתב הרב המגיד וז"ל ויראה לי דא"צ דלתות ננעלות מכאן ומכאן וכו' עד סוף הלשון. ונתקשינו טובא דהא רבי יוחנן קאמר דלתותיה ננעלות בלילה דנראה דצריך דלת מכאן ומכאן ואם נאמר דלא ס"ל כר"י א"כ נשארה פי' דברייתא כפשטא דאיירי ברה"ר בתוך המבוי דר"י הוא דאליביה הוא דאוקמוה במבואות המפולשות וכיון דפוסק כב"ה די לו בדלת מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן. והרב המגיד כתב על שם הרשב"א עוד וז"ל ובהכשר רה"ר כתב כיצד הוא מכשירו עושה דלתות ננעלות בלילה וה"ז רה"י. וזה הוא כב"ש דהצריך ב' דלתות ואין להקשות בלא"ה ממ"ש תחילה עושה לו דלתות וכו' ואח"כ כתב א"צ דלתות וכו' משום דתחילה כתב דינא דגמ' דמודה בה בהכשר רה"ר דצריך ב' דלתות מכאן ומכאן ועל כן לא הכשיר בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן אלא במבואות המפולשין ואח"כ כתב ויראה לי וכו' שהוא מצד הסברא אבל קשה טובא כדפרישית ואם נאמר דס"ל להרשב"א דדלתותיה ננעלות דרה"ר לאו דוקא א"כ מאי ק"ל לר' יוחנן בש"ס מב"ה הא מ"ש ר"י דלתותיה ר"ל דלת אחד והיינו ב"ה ואפשר לומר דלדעת הרשב"א מ"ש ר"י אלמלא דלתותיה ננעלות היינו אפי' דלת אחד ואפ"ה מותיב ליה מב"ה דאילו לב"ה לא הצריכו נעילת דלת וכפי' ר"י שהביאו התוס' שם ד"ה והאמר רבה וז"ל ולר"י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב"ה לא בעי נעילה וכו' ואהא הוצרך לתרץ אליביה בש"ס דה"ק כיצד וכו' מבואות המפולשות והשתא ההפרש בין רה"ר למבואות המפולשות הוא דברה"ר צריך לנעול הדלת בלילה ובמבואות מפולשות א"צ נעילת דלת ודוק כן נראה לי. ומרן כתב וז"ל כתב הרשב"א וכו' עד ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן עכ"ל והשתא מ"ש רבינו לעיל ה"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן היינו דס"ל דהברייתא איירי ברה"ר כפשטא ובהא הוא דקאמר ב"ה דצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אבל במבואות המפולשות מסתברא דנחתינן דרגא וסגי ליה בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן והוא מסברת דנפשיה. עוד כתב ושמא הרב סבור וכו' ואי אפשר דהא לתרוצה וכו' כצ"ל. עוד כתב וז"ל ועוד צריך לי עיון וכו' דהא משמע לקמן דבמבואות המפולשות וכו' פליגי עכ"ל ומאי קושיא ההיא דר' יהודה אמר שמואל אזלא כהא דר"י דאוקמוה אליביה במבואות המפולשות ורבינו לא פסק כר"י אלא כר' אלעזר תלמידו וכרבנן דפרק עושין פסין וכמו שקדם הרשב"א גופיה. עוד כתב וז"ל ואולי מ"ש ב' כותלים וכו' עד סופו פי' דלעולם דפוסק כר"י ובעי נעולות וכמ"ש בריש הלכות עירובין וכאן איירי במבואות המפולשות וכאוקמתא דש"ס בברייתא אליבא דר"י ומשו"ה לא בעי נעולות וכל זה לישב מה שלא הצריך נעולות אבל אה"נ דקשה עדיין למה הצריך ב' דלתות כן נ"ל כוונתו ז"ל אך קשה לפי פי' זה דכאן איירי רבינו במבואות המפולשות ובהא איירי בברייתא א"כ הא דכתב רבינו לעיל ה"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן וכו' במה איירי אי ברה"ר צריך פתח מכאן ומכאן ולנועלם בלילה ואי במבואות המפולשות סגי בלא נעילה בלילה אבל לעולם צריך פתחים ואולי מוקים לדברי רבינו דלעיל במפולש לכרמלית מכאן ומכאן או מצד אחד לכרמלית לפחות והוא מצד הסברא דנחתינן דרגא ממפולש מב' רוחותיו לרה"ר ולא ימלט מהלחץ זו הדחק בפי' זה בהל' ג'. וכתב הטור סי' שס"ד מבוי המפולש וכו' בב' ראשיו וכו' ועיין להב"ח מ"ש בישוב אריכות לשון זה ודבריו תמוהים ע"פ סוגיית הש"ס עירובין דף ז' דקאמר יתיב רב יוסף וכו' מחלוקת וכו' יעו"ש וצ"ע.
י״ב
בכל עושין וכו'. וכתב מרן סי' שס"ג וז"ל הצריך לנו א"נ דטעמיה דמכתת שיעוריה לפי שעומד לשריפה וכיון שאפי' שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מפסל משום דמכתת שיעוריה עכ"ל וכתב עליו הט"ז ס"ק ה' וז"ל ותמהני דנעלם ממנו משנה שלמה דסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב דאפר אשרה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן עכ"ל ולכאורה מבהיל דמאי קשיא דא"כ היאך אשרה מועיל בדבר דא"צ שיעור והא אסור בהנאה אלא וודאי היינו טעמא דמצות לא ליהנות ניתנו וא"כ גם באפרו כן אבל ודאי כונתו לתמוה על מרן ז"ל במ"ש דלו יהי דיחשב כמו שרוף מ"מ ראוי לגבלו ולעשות ממנו עמוד דעדיין לא תיקן כלום דגם אח"כ יש לו עדיין דין אשרה וצריך פיזור ואם כן אף אנו נאמר כתותי מכתת שיעוריה גם אחרי כן ואינו מצטרף ליעשות ממנו שיעור. ובחופשינו בזה בעת הלימוד מצאנו ראינו הסוגיא דפ' כסוי הדם דף פ"ט ע"א דאיתא התם מכסין בעפר עיר הנדחת והקשו ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו איתיביה וכו' לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודה זרה כתותי מכתת שיעוריה הכא כל כמה דמכתת מעלי לכסוי עכ"ל ונראה מש"ס זה דאף אחר שריפה אמרינן כתותי מכתת ומה שמועיל בכיסוי משום דכל כמה דמכתת טפי עדיף. ונראה לישב דברי מרן ז"ל דמה שמחלק בש"ס בין שופר לכסוי היינו כולם לאחר שריפה דוקא דהיינו דהשופר חשבינן ליה כאלו שרוף וא"כ ליכא שיעורא והכסוי אחר שריפה ליכא שיעורא אבל א"צ שיעור דכל כמה דמכתת וכו' ונמצאו דומין דכלהו בשריפתן הוא דקיימינן אבל כאן בנידון דידן דלו יהי דבשריפתו ג"כ כתותיה מכתת אבל כשמגבלו אח"כ כיון דחזי לענינו כמו שהוא אפי' מוכתת לא אמרינן שוב כתותי מכתת לא כן בשופר דאם ישרפנו שוב לא חזי לשופר כי היכי דנחשוב אותו כשרוף וחזי ומשו"ה אמר כתותי מכתת והוא אמת ויציב ועיין במ"ש גבי הספק של השער אפרים אי שרי להדליק נר חנוכה בשמן של בשר בחלב עיי"ש בס' אגורה באהלך.
ט״ז
מבוי שהיה גובהו מן הארץ וכו'. וכתב הרב המגיד כרבא דאמר חלל מבוי תנן. והילך לשון הרי"ף ז"ל ריש עירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו' גמ' כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה כי היכי דלהוי חלליה כ' דאמר מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מכ' וכו' ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו' עכ"ל וכתב הר"ר יהונתן נותן הקורה מכ' אמה ולמטה כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה וכו'. ודבריו תמוהים טובא דאיהו כתב כן לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דהחלל צריך שיהיה פחות מעשרים ודייק כן מדכתב נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה והמיעוט הוא מצד העליון ולפ"ז איך סיים כי היכי דלהוי חלליה עשרים והא לפ"ז מתמעט החלל והוי פחות מעשרים ועוד דסיים הרי"ף ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו'. גם מ"ש עוד הרב יהונתן הנזכר וז"ל חלל סוכה תנן וכו' לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מכ' ומה לנו לחוש בעובי הסיכוך ובעובי הקורה העולים למעלה מכ' הרבה לפי שעיקר ההכר הוא למי שעומד תחת הקורה או הסיכוך וכיון דאין בחלל כ' שלטא ביה עינא עכ"ל. ודבריו תמוהים דסתרי אהדדי דבתחילה כתב דהקפדת חכמים הוא על יותר מכ' ואח"כ סיים וכיון דאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא מכלל דבעשרים לא שלטה ביה עינא ובזה ודאי ט"ס נפל וצ"ל וכיון שיש בחלל עשרים שלטא ביה עינא ואינו סותר ללשון א' שהעתקנו דמ"ש לעיל בתחילת דברי הרי"ף שהביא הברייתא דכיצד ממעטו דמפשטה מורה הכי וכדאיתא בש"ס דף ג' ע"ב איתיביה רב שימי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומתרץ לה יעו"ש ברם כשכתב הרי"ף ואסיקנא אמר רבא חלל קורה תנן וכו' ודאי צריך לפרש פי' הברייתא כמ"ש בש"ס אך קשה מ"ש בראשונה שכתב הרי"ף דהוי חלליה כ'. ולענ"ד הכי מתפרשין דברי הרי"ף כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה וכו' דהיינו דמודד כ' אמה מקרקעית הקורה ולצד מטה ושם למטה נותן הקורה ע"ג הקרקע והיינו כי היכי דלהוי חלליה עשרים ולא יותר ומביא ראיה דאמר מקצת קורה וכו' ונשא ונתן בש"ס בזה ואסיקנא כרבא דחלליה עשרים ומה אנו מכשירינן בעשרים החלל ואין להקשות ממאי דאותביה בש"ס לרב פפא מדתניא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה והוצרך לשנויי בש"ס שנויי דחיקי ואמאי לא מתרץ לה כדפי' דברי הרי"ף דבברייתא קתני משפת עשרים ולמטה דמשמע משפת הקורה דלמעלה ודוק. וראיתי להרא"ש בזה דברים תמוהים שכתב בסי' ד' דפרק זה וז"ל היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטה בקורה שרחבה טפח ודיו דקורה משום היכרא היא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שמלמעלה דיה טפח כדתנן דיה לקורה שתהא רחבה טפח וזה לשון רב אלפסי ואין לשונו מכוון דמשמע דממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה ולישנא דש"ס לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה עכ"ל והנה מה שדקדק מלשון הרי"ף שהעתיק אין ממה שהעתיק הוכחה למה שהבין הוא ואינו אלא ממ"ש עוד וז"ל כך הקורה שממעט בה למטה ממנה וכו' עכ"ל ומלשון למטה ממנה משמע בצד שלמעלה וקשה עליו מה שהקשיתי להרב יהונתן דממ"ש הרי"ף כי היכי דליהוי חלליה עשרים לא משמע הכי אלא כדפי' לענ"ד ומ"ש למטה ממנה לאו דוקא אלא ר"ל שיהא למטה בתחתיתה ממש ודוק ועוד קשה על הרא"ש כיון דהבין בדעת הרי"ף כן ואיהו פליג עליה דהא פסק לעיל סי' ב' דחלל סוכה תנן ואמאי לא הזכירו לעיל ויפלוג עליה. היה גבוה יותר מעשרים ובא למעטו וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל שלא היתה כונתו וכונת רבינו ז"ל אלא קורה שמשים על שפת המבוי כדי שיהא מעליונית קורה זו עד קרקעית הקורה פחות מכ' עכ"ל והנה לדעת הרי"ף מצאנו לאצילי רברבי דס"ל לדעתיה דצריך שיהיה בחלל הקורה פחות מכ' אבל מ"ש כן לדעת רבינו אי אפשר דהא כתב רבינו בפי' מבוי וכו' מן הארץ עד קרקעית קורה וכ"כ הרה"מ גופיה ומסקנא כרבא דאמר חלל מבוי תנן וכו' אלא וודאי ט"ס נפל וכצ"ל עד קרקעית הקורה עשרים ונפק"מ דכן דעת הרי"ף והיינו כדפירשנו אנו לדברי הרי"ף.
ל׳
לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים אבל בשאר ארצות וכו'. הילך בפי' כדעת התוס' ריש פסחים דף ג' ע"ב שכתבו דמי שהוא בחו"ל פטור מלעלות לרגל ועיין להרב מל"מ ריש הל' קרבן פסח ועיין בחידושי על רש"י והרא"ם סדר אמור ד"ה דבר אל בני ישראל עשה מועדות שכתבתי שם מקום מוצא לדין זה.
ל״ד
יבשו המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין וכו'. הכי איתא שם דף כ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א"ל אביי יבשו בשבת לא תבעי לך דבעי וכו' ופשיט לאיסור באו נמי לא תבעי לך וכו' ופירש"י יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בו ביום עכ"ל והקשה הרב תורת חיים בשיטתו לפי' רש"י דנראה דכל הבעיא היא לחזרת גשמים בו ביום א"כ לא הו"ל לאביי למימר לא תבעי לך דבעי מיניה וכו' אלא לא תבעי לך דהו"ל מחיצה ותניא וכו' דזו היא דאיבעיא ליה ועיי"ש דנייד מפי' רש"י מכח קושיא זאת. ולענ"ד דברי רש"י נימוקם עימם ופי' דבריו דב' איבעיא ליה לרבין יבשו מים מהו וכדבעי אביי לרבא לעיל גם אם תמצא לומר דאסור אי חזרו מהו ומהו דכתב בסיפיה קאי ליבשו ולחזרו ובאו והבעיות הם ב' ונקטינהו בחזרו ובאו בנדון אחד והוא הדין אי לא יבשו בשבת אלא מע"ש היו יבשים ובאו בשבת ואהא אמר יבשו בשבת שהיא הבעיא הא' לא תבעי לך דבעי מיניה דמר וכו' באו נמי לא תבעי לך שהיא הב' דהו"ל מחיצה העשויה בשבת וכו' ומה שלא פי' רש"י הבעיא הא' היינו משום דהא פירשו רש"י לעיל ד"ה יבשו מים בשבת ולא הוצרך לפרש אלא הבעיא הב' ושהם ב' בעיות לא הוצרך לפרש דזה נראה ברור מתשובת אביי ואיך שיהיה נמצא דלא נפק"מ אי באו בשבת או מתחילת השבת היו מים או לא ומשו"ה רבינו כתב סתם באו לו מים דמשמע בין הכי ובין הכי וק"ל וכ"כ הרה"מ.
ל״ה
בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה וכו'. וכתב מרן ולי נראה בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בב' רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכו' ע"כ. וקשה א"כ היכי מפרש לישנא דמתני' דתני חצר וכו' מב' רוחותיה וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו וכו' עכ"ל דנראה כפי' רש"י דלפי' אינו אלא מרוח אחד ונראה דה"פ דכל זוית וזוית נקרא שם ב' רוחות כמו דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכן כולם על דרך זה וכיון דהמקום שנפרץ לאו באמצע הכותל הוא אלא בקרן זוית דהוי שם ב' רוחות נקרא שנפרץ מב' רוחותיו ר"ל במקום דנקרא מקום ב' רוחות ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ז
ה׳
ואין חוששין שמא יעלה הים שירטון. ה"ג רבינו בגמרא אבל רש"י גרס בהך דמרימר חיישינן שמא יעלה הים שירטון וכבר האריך למעניתו הט"ז באו"ח סי' שס"ג סעיף י"ט בתשובתו לעיר שטייניטץ ולענין דינא עי' בשו"ת מהר"י טראני ספר ראשון סי' צ"ד ובשו"ת שב יעקב סי' י"ח:
ז׳
אין המבוי ניתר בלחי או קורה. עי' ירושלמי עירובין דף כ' ע"א רנב"י בעי מבוא אין פחות משתי חצירות, חצר אין פחות משני בתים, ועי' מ"ש שם בספרי ש"י:
ט׳
מבוי שהכשירו בקורה. מה שחולק הראב"ד פה עם רבינו עי' ירושלמי עירובין דף ז' ע"ב מעתה מבוי שקורתו למעלה מעשרים וכו' ולפי פשטן של דברים שם מבואר כשיטת הראב"ד וכבר הארכתי בביאורו בספרי ש"י שלא יהיה סתירה משם לדברי רבינו:
י״ד
אבל אם היה לו צורת הפתח. כתב הה"מ כבר נתבאר במשנה הכשר צורת הפתח ברחב יותר מעשר והא דמשמע מדברי רבינו שה"ה לפחות מיו"ד שצורת הפתח מועילה בו ונחלק עליו וכוונתו מבואר שכ"כ רשב"א ולפחות מיו"ד לא מהני צורת הפתח ובס' אבן העוזר סימן שס"ג טרח ויגע לבאר דברי רבינו להסכים דעתו לשיטת רשב"א ולא ידעתי מי דחקו לזה דהמעיין בירושלמי רפ"ק דשבת משמע שם להדיא דגם לפחות מיו"ד מהני צורת הפתח:
י״ט
מבוי שהיה לו שבילין מצד זה ושבילין מצד האחר. כתב הה"מ כבר הזכרתי למעלה שדעת רבינו שאפי' המפולש משני צדדים ברה"ר די להכשירו בצורת פתח מכאן וקורה או לחי מכאן אבל הרשב"א ז"ל כתב שאם היו מפולשים כאן וכאן לרה"ר צריך דלת מצד א' ולחי או קורה מצד א', ועי' בהה"מ הלכה ג' גבי מבוי עקום דכתב הרשב"א דא"צ לעקמימותו כלום וכך נראין דברי רבינו ממה שלא פי' תיקון העקמימות וכ"מ פה מדברי רבינו וכ"כ בשו"ת מהר"י טראני ח"ר סימן צ"ד ותפס שם על הב"י שהרכיב דברי רבינו עם שיטת הטור ע"ש. ועי' ברמ"א סימן שס"ג דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורת הפתח דכל המבואות שלנו יש להם דין חצירות ועי' במג"א שם אות כ"ז ובשאלות ותשובות הר"י טראני שם הביא בשם שו"ת מהריב"ל שרצה להתיר גם במבוי מפולש שני פסין והוא ז"ל חלק שם עליו ומסיק שם אבל כשאנו באין להכשיר עיר א' שהיא נידונית כחצר א' ואין מבואותיה צריכין תיקון וכהא דתנן בסוף כיצד מעברין עיר של יחיד ונעשה של רבים מערבין את כולה. ופי' רש"י של יחיד שלא היו נכנסים לה ס' רבוא ולא חשיבא רה"ר מערבין את כולה בתחלה ואין מבואותיה צריכות תיקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה רה"ר גמורה של ט"ז אמה ומיירי שם בסתם עיירות שאין מוקפות חומה ע"ש וברא"ש ומסתברא לדונה בכל עניניה כחצר שהכשירה בשני פסין וכמו שהעיד מהריב"ל שהיו עושין כן בסאלוניקי ולא שנא לן בין מוקפות חומה לשאין מוקפות חומה ע"ש בשו"ת שהאריך. והרואה יראה שם דבכה"ג אפי' ברחב מעשר אמות אם אין בין פס לפס יותר מעשר ג"כ א"צ צוה"פ, ואותן שני פסין יכול לעשות מסיד כמו שנתבאר בסימן שס"ב ובשעת הדחק ולעת הצורך אם לא יניחם העכו"ם לעשות צוה"פ בראש כל פינה אם אין הפרצה יותר מעשר יכול לסמוך ע"ז לעשות שני פסין, ואם נתקלקל צורת הפתח בשבת כבר התיר בשו"ת פנים מאירות ח"א הובא דבריו במחה"ש סימן שס"ה אות ט"ו לומר לנכרי לתקן אפי' ע"י מלאכה דאורייתא ולסמוך על דעת בעהע"ט שהביא רמ"א בסימן רע"ו דמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אפי' באיסור תורה וכאן הוא צורך גדול שלא יכשלו כיון שהורגלו לטלטל, וסיים שם בס' מחה"ש אם רק נפסק החבל אם אפשר שיקשור הנכרי ע"י עניבה מה טוב, ולפמ"ש אם הפרצה אין רחב עשר פשיטא דצריך לעשות בכה"ג שלא יעשה הנכרי מלאכה דאורייתא דהא לפמ"ש מצד הדין כיון שלא נפסק רק החבל ונשתיירו ב' פסין והוא פחות מעשר אמות די בזה ומה לנו לחלל את השבת באמירה לנכרי באיסור תורה דכל הטעם מפני שרבים נכשלים ובאופן זה אין כאן מכשול ועי' בט"ז סימן שס"ג אות י"ח:
כ׳
מבוי שצידו א' ארוך. כתב בהגמ"י אבל בתוך המבוי יכול להניח קורה באלכסון לכ"ע ואינו משתמש אלא עד הקורה בקצר נגד הקצר ובצד הארוך נגד הארוך, וכתב עליו בהגהות דוד ערמאה וז"ל מ"ש בהג"ה דבתוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון אפי' לרבא הוא דבר תימה כיון דרבא אמר קורה משום היכר היא והיכר באלכסון לא הוי היכר ומה לי בפנים ע"כ. ולי צ"ע דבריו דהא פי' רש"י שם דלא הוי היכר לבני רה"ר שמבחוץ ומבואר להדיא דדוקא לבני רה"ר לא הוי היכר אבל במבוי עצמו אין קפידא וכ"כ הרא"ש וכ"ה בש"ע סי' שס"ג סעיף ל' וע"ש בט"ז:
כ״ה
היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאלו היא למטה. כתב הה"מ מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ' אמה ולמעלה מיו"ד אפי' יש ביניהם במרחק גבוה יותר מג' מצטרפין וקשה לי בזה שהרי רבינו פסק פ"ה מהל' סוכה כרבה פ' הישן כ"ב ע"ב ע"ש. ונלע"ד לתרץ דדעת הרב דגבי קורה הקלו ושינויא דרבא שינויא דחיקא ולפיכך איתא לדר"י ואיתא לדרבא וכו'. ומן הפשוט אצלי דאם הם זו כנגד זו ממש ואין בין שתיהם רוחב טפח כשמצטרפות ע"י חביט רמי וכו' דצריך להביא קורה אחרת, ד"ע:
כ״ח
תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות. עי' ירושלמי עירובין דף ב' ע"ב ושם בק"ע ד"ה וכמה תמצא מבואר:
כ״ט
מותר להקיף ד' זויות. עי' מ"ש בספרי ש"י עירובין דף ח' ע"ג ד"ה אמר:
ל״ה
אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה. עי' הה"מ ועי' ירושלמי דף א' ע"ב ובק"ע שם ד"ה אכסדרה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק י״ז
ד׳
מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לר"ה וכו'. יעוין בהשגות ובהמ"ג בשם הרשב"א. ובירושלמי היה שם גדר מתלקט עשרה טפחים מתוך ג' כו' אית תני' מתוך ארבע. מאן דאמר מתוך שלש רבנן, מאן דאמר מתוך ארבע ר"מ. כפי הנראה היא פלוגתא דמקדרין פרק כיצד מעברין הלכה ג' העליון כנגד רגליו והתחתון כנגד מתניו [כצ"ל וכן בתוספתא] כ"ע מודו שמקדרין כו' כנגד לבו רמ"א מקדרין וחכ"א אין מקדרין כצ"ל ואין מקדרין אלא בחבל של ד' אמות כדאמר בבלי שם ויש בארבע אמות עשרה טפחים דכנגד לבו הוי עשרה טפחים. וסבר ר"מ דמקדרין ורבנן סברי דכנגד מתניו דווקא מקדרין דאז הוי טפי מעשרה טפחים כדאמר בבלי שבת צ"ב. ומגיע עשרה טפחים לג' אמות ולכן מאן דאמר מתוך שלש רבנן דאז מיחשב הך שיפוע להפסיק בין מבוי לר"ה כמחיצה ודו"ק.
ט׳
מבוי שהכשירו בקורה כו'. נ"ב וגרס בגמרא אלא אימא מבוי הראוי לשיתוף שו"ת בנו של רבינו וכן בפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש.
י׳
שני כותלים בר"ה וכו'. עיין בההמ"ג שרבינו דבעי שני דלתות בר"ה גם אם אינן ננעלות סגי בהא שיהיו ראוין לנעול. ודעת רשב"א דסגי בדלת א' וקורה מכאן ננעל דווקא. וזה תלוי בפירושי רש"י ותו' בסוגיא דפריך וכ"ת בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והא אר"י ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות כו' חייבין עליה משום ר"ה ופירש"י אלמא דבעי שני דלתות בר"ה וזהו כפסק רבינו אכן בתוספות פירשו דחזינא דבעי נעילה דוקא ולעולם סגי בדלת אחד וזה כפסק רשב"א. והנה בתו' הקשו על שיטת רש"י הא שלש מחיצות דאורייתא ובדלת אחד הרי איכא כאן שלש מחיצות יעו"ש. אכן לפסק רבינו דבשלש מחיצות לא הוי אלא כרמלית דהוי מה"ת מקום פטור וכמוש"ב ההמ"ג והיא שיטת רבינו חננאל בפירושו א"כ בכרמלית אתו רבים ומבטלי מחיצה כמו ברקק מים שאין בו עשרה טפחים דאם רבים מהלכים בו הוי רה"ר לעיל סוף פרק י"ד לכן בעי שני דלתות דאז הוי ארבע מחיצות גמורות דהוי רה"י מן התורה ולא אתו רבים ומבטלי מחיצות של רה"י ופשוט. ובפרק עושין פסין הקשו בתו' כיון דר' יוחנן סבר כר' יהודא א"כ ירושלים הוי רה"י גמור דשתי מחיצות דאורייתא ואמאי חייבין משום רה"ר ותירצו דירושלים מפולש הוי' מארבע מחיצותיה והוי כפסי ביראות יעו"ש. וא"כ לא מצי לפרש כפרש"י דמאי פריך דניבעי שתי דלתות כירושלים מנא ליה דלמא לעולם סגי בחד דלת ברה"ר עצמו לערבו ותמן בעי לר' יהודא ג"כ שני דלתות בשתי מחיצות כי היכי שיהיו ב' מחיצות שלימות דהוי דאורייתא לר"י. ולכן הוכרחו לפרש דמנעילה מקשה דהא בעי שיהא ננעלות. אולם רש"י יפרש כמו שפירשו הקדמונים דר' יוחנן סבר בפסי ביראות דרבים מבטלי מחיצה וסבר כרבנן דשלש מחיצות גמורות דאורייתא וירושלים לא הוי מפולש אלא בשתי רוחות ושפיר מקשה דאמאי סגי בדלת א' ניבעי ב' דלתות ובתוספתא פרק ז' מודים חכמים לר"י במעשה גינוסר שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רה"ר כו' מוכח כדעת רבינו דשני דלתות בעי ואף אם אינן ננעלות יעו"ש וכדעת רבינו ודו"ק.
י״ב
עכומ"ז עצמה או אשרה כו'. נ"ב ירושלמי פרק בכל מערבין הלכה א'.
ט״ז
אמרתי להעתיק מחדושי בגמ' זה זמן כביר במס' עירובין דף ו' ע"א. ור"ח ב"ר שאני התם דקא בקעי בי' רבים. פירוש ואף שמואל לא פליג ומודה היכא דנפרץ המבוי אפי' לכרמלית ובקעי רבים דבארבעה אלא הכא דיוצא למבוי שהוא מתקן כהלכתו [דאם נימא דאינו כמפולש שוב שניהם כסתומים וכלה אחד לחבירו הסתום] בהא סבר דבעשר. אבל היכא שנפרץ לכרמלית בודאי הוה מפולש בד' ופשוט ומשמעות הגמ' דסתם מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אין רבים בוקעין בו דאזלי בפתח הפתוח לרוחבו של מבוי ולכך מקדים מכלל דר"ה סבר אע"ג דלא בקעי בה רבים מ"ש מדר"א ור"א הא אי לאו הכי לק"מ. דהואיל וסמוך אצל ראשו לא מקרי בקעי בה רבים. וכן מוכח מהרמב"ם דהביא הך דר"א ור"א בסתם. אולם הריא"ף מביא הך דאיכא גידודי ומוכח דסתמו בקעי בה רבים ודו"ק. אמנם בסוגיא דלקמן דף ח' מוכח דחצר שנפרץ כנגד מבוי ונגד רה"ר דמותר ול"ח לבקיעת רבים בחצר וכן כתבו המג"א והט"ז סימן שס"ד ע"ש. אך הגאון ר' עוזר האריך כמו בדבר פשוט דגם בחצר היכא דבקעי בי' רבים הוה כמפולש וצריך צורת הפתח, רק התם משום דכלה למבוי וכשהוא עומד בחצר אינו רואה פילוש רה"ר כמו שעומד במבוי ע"ש באורך. ובזה היה מקום לפשר דברי רש"י הנראין כסותרין בדף ח' ע"ב בד"ה ולרבה ואסור אפילו חצר. דהתם פירושו דהחצר עומד ברה"ר [וכיון להך דתנן חצר שהרבים נכנסין דבעומד בר"ה איירי] אבל חצר שכלה למבוי דאיירי ביה רב בזה שרי אף זה כנגד זה [ועיין רש"ל ורש"א] אבל מ"מ משמע לפ"ז דזה שלא כנגד זה מותר. ול"ד למבוי דאף שנפרץ מצדו היכא דבקעי רבים בד', וזה אינו בדברי האבה"ע ויש להאריך בזה ודו"ק. והנה אחרי אריכות בעל אבן העוזר נראה בכל זאת כי במחכ"ת לא דק. וזה הוא העקר. דאם עומד מרובה על הפרוץ ופרוץ בארבעה ובקעי ביה רבים אף דמפולש זה כנגד זה לא בעי כלל תיקון וצוה"פ. משא"כ במבוי היכא שנפרץ מצדו ובקעי בה רבים בארבעה אף אם עומד מרובה על הפרוץ הוה כמפולש. אבל אם פרוץ מרובה על העומד אף בחצר היכא שנפרץ לרה"ר או לכרמלית הוה כמפולש. ובהנחה זו נסתרו כל דבריו. דמה שמביא ראיה מדברי תו' דף י"א ד"ה חצר דהקשו תו' דאפילו בחד דופן ומכ"ש היכא שמפולש לא ליהני צורת הפתח וכמו דלא מהני ביתר מעשר. וכוונתם דפרוץ מרובה על העומד ואף כי פרוץ במלואו מהני צוה"פ [שני קנים וקנה ע"ג] וכולה סוגי' מיירי בזה ושמעתתא דרב יוסף מוכיח עיי"ש. ומה שהביא דברי התו' ד"ה אילימא דלמא סבר כנהרדעי דמפולש לרה"ר בעי דלתות זה בדותא. דהתם בפרוץ לגמרי. רק ד' קונדיסים איכא בכל ד' מחיצות וכמו דבעי פרוץ במלואו תקון חצר מרוח אחת, ה"נ משתי רוחות בעי צוה"פ למר, ולמר דלתות כמפולש ופשוט וברור. אמנם בתו' צ"ד ע"א ד"ה מאי שנא מרוח אחת יש עיון. אולם גם שם כוונתם דפרוץ מרובה על העומד ואיכא גפופי מצדיהם והפרצה אינה אלא עד עשר ומ"מ אם נפרץ למבוי או לחצר אחרת אף מכמה רוחות אינו נאסר דהוה כמו שיש לו פתח במבוי. וכ"ש מחצר שנפרץ מצד אחד לר"ה ונשאר גפופי כתקון חצר ופרוץ לחצר אחרת כדין עשר דאינו נאסר בזה כמבואר בתוספתא הביאה הגר"א בביאוריו סימן שע"ב אות כ"ח דשם פרוצה יותר על העומד עיי"ש. ולא איכפת אם יש לו כמה פתחים לחצר ומבוי מכמה רוחות. ולכך קא אמרי תוס' דאם נפרץ לרה"ר הוה מפולש משום דפרוץ מרובה על העומד ובעי צוה"פ לכו"ע באופן זה. והכא כיון שאיירי באופן דמרוח אחת יש לה פס ע"כ ברחבה עשר מיירי. דביותר מעשר לא מהני פס. וא"כ כי נפרץ מרוח אחת בעשר הרי פרוץ במלואו ורק גיפופי אית לי' דחצר ארכו כרחבו והרי פרוץ במלואו אלא דגיפופי אית לי' וא"כ בודאי הוה מפולש ומש"ה פריך שפיר מ"ש מרוח אחת. דאמרינן פתחא הוא ואי בפרוצה לרה"ר הרי הוא מפולש ובעי צוה"פ. משני רוחות נמי פתחא הוא ולא מצי לאוקמי' כיחידאה היינו ר"י דב' מחיצות דאורייתא. ועיין במהרשב"א שם וט"ס נפל בדבריו וכוונתו למ"ש ודו"ק. וראיה מפורשת לדברינו דברי התו' בדף ה' ע"ב ד"ה קו"ח וז"ל דאמחיצה רביעית מהני קו"ח דלהני עומד מרובה. אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ל"ל דדיו כו' כמו לחי ע"כ. הרי מפורש בס"ד דבעומד מרובה על הפרוץ בחצר מהני בכל ד' מחיצות ובמבוי רק בחדא. וזה רק היכא דבקעי בי' רבים דאלו לא בקעי בי' רבים שוים חצר ומבוי דזו"ז בעשר וכדמפרש הגמרא אליבא דרב הונא ברי' דר"י והיכא דבקעי רבים בחצר מהני עומד מרובה על הפרוץ ובתנאי שלא יהא פרצת עשר. אבל במבוי לא מהני רק היכא דמהני לחי ומב' רוחות דבעי צוה"פ גם עומד מרובה על הפרוץ לא מהני רק בחצר ועומד מרובה. ונמצא לפי"ז הקושי' שהקשה האבן עוזר דליפרוך מה לחצר שכן פרצתו בעשרה אף היכא דבקעי רבים עיי"ש היא עצמה קושית הרש"א כאן דלפרוך מה להתם שעומד מרובה על הפרוץ מהני בכל המחיצות עיי"ש סוף דבר ברור כשמש כדברי הט"ז ומג"א. והאה"ע מרהיטת פלפולו במחכ"ת לא דק והשוה פרוץ מרובה על העומד לעומד מרובה על הפרוץ ודו"ק. ואין ספק שכונת הרשב"א בעה"ק בפרוץ מרובה משתי רוחות. ומש"ה פירש רש"י לקמן דף כ"ב דאית גדודי דאיירי בפרוץ מרובה על העומד ג"כ וע"כ בגבוהים עשרה דהוה מחיצה דו"ק בתוספת' ופשוט דאין מחלוקת כלל בין הפוסקים ודו"ק. ובזה יתיישב מה שתמהו הגאון ר"ע איגר והרב כ"פ על דברי התו' ז' ע"ב ד"ה בעירבו קא מפלגי בשיטת ר"י שכתבו השתא ס"ד כו' ואסור בשלא עירבו אפילו בכלה לאמצע ולא נפרץ חצר כנגדו. מדנקט במלואו משמע דאסור משום דנפרץ במלואו דהיינו כו' דאי בנפרצה וערבו מאי איריא במלואו דאפילו לא נפרץ במלואו הוה כמפולש ולא מהני לחי עד דאיכא צוה"פ עכ"ל. ותמהו דהא אם איכא גיפופי הרי אינו כלה לרה"ר רק כלה לחצר וכמו דחצר מותר אף שנפרץ מצדו השני לרה"ר עיי"ש. ולפ"ז לק"מ דסברת התו' אליבא דמקשה דחצר הוה כעומד ברה"ר ומפולש דלא בעי תקון דלא חייש למאי דבקעי בי' רבים ה"נ כי כלה למבוי. אבל מבוי כי מפולש לרה"ר הרי בעי צוה"פ ה"נ כי כלה לחצר שנפרץ כנגדו וא"כ מאי אירי' דנקט במלואו. אבל לפי האמת בודאי כי נשאר גפופין למבוי אף שנפרץ לחצר וחצר פרוצה כנגדו לרה"ר מ"מ אינו כמפולש ומותר בעירבו דמיחזי ככלה ופתוח לחצר. ודוקא נפרץ במלואו אסור ומיחזי כמפולש וכן כתב הריטב"א בחדושיו עיי"ש. ובודאי דחצר מותר דקאי בי' רב מיירי אפילו פרוץ מרובה על העומד דאם הוה קאי בר"ה הוה בעי צוה"פ מ"מ הואיל וכלה החצר למבוי ומבוי יש לו בצדו השני צוה"פ כדין והעומד בחצר רואה שיש גפופים לכותלי חצר אינו מפולש הוה ומותר החצר לגמרי. וטעם המג"א אינו מספיק לזה רק באופן שעומד מרובה על הפרוץ אבל בפרוץ מרובה על העומד בודאי הוה טעמא כדברי האבן עוזר ופשוט. ובזה נבאר פירוש נכון ברש"י דף ח' שכתב ואסור אפילו חצר עיי"ש שכוונתו כך. דלרבה דסבר דבכלה לאמצע רחבה אף דהלחיים נראים בחוץ ושוים בפנים מ"מ בזה כנגד זה הוה כמפולש ה"ה בחצר אפילו אית לי' גיפופי ג"כ אסור דמיחזי כמפולש אבל בפרוץ מרובה על העומד דוקא שאלו עמד ברה"ר היה אסור ה"ה הכא אף במפולש למבוי ג"כ אסור ולא אמרינן דמיחזי ככלה וסתום כיון ששניהם פרוצים בפרוץ מרובה על העומד הרי הוא פלוש גמור וזה סברא ברורה למבין אולם למ"ד דזה שלא כנגד זה הוה פרצת חצר לגבי מבוי ע"כ עומד מרובה על הפרוץ דליכא לאשכוחי פרוץ מרובה על העומד בשתי דפנותיו. ובאופן שלא יהיו זה נגד זה אם לא בדוחק ואופן רחוק. וזה דעת רש"י שכתב דאמר לעיל אבל זה כנגד זה הוה מבוי מפולש [וכמבוי מפולש לגמרי הוא] ואסור אפילו חצר באופן זה. דאם פרוץ מרובה על העומד בשני כתלים בחצר אסור. וזהו שסיים דכנגד לאו דוקא דבשלא עירבו. אבל עירבו אפילו מבוי מותר. ומחצר אין ראי' דלמא איירי דהתם עומד מרובה וכן סוף לשון רש"י מיושב בזה ודו"ק. ויש לפרש עוד דברי רש"י דהך כותל שפרוצה לר"ה אם עומד מרובה על הפרוץ בזה מותר בודאי דאלו הוה קאי ברה"ר הוה מותר הכא נמי משא"כ אם הכותל של צד רה"ר פרוץ מרובה והכותל של מבוי עומד מרובה על הפרוץ אז אפשר לומר בדעת רש"י דמיחזי כמפולש ואסור דהמבוי נפרץ במלואו ומיחזי כמפולש לצד מבוי. אבל אם הכותל האחד עומד מרובה בודאי שרי דלא גרע מאלו עמד צד השני בפרוץ מרובה לרה"ר הוה שרי בג' מחיצות ובפס לצד הרביעי וזה נכון.
כ״ד
קורה היוצאה מכותל זה כו' במגיד ע"ג יתדות כו'. נ"ב וכדאוקימתא דגמרא דף ט' עיי"ש ולזה נתכוין ההמ"ג. הי' ביניהן ג' צריך וכו'. בירושלמי אית תני ארבעה. מאן דמר ג' כדי עבירת אדם מאן דמר ארבעה כדי מקום. עיין בבלי שבת דף צ"ז תינח למטה למעלה מאי איכא למימר ולפי הירושלמי לימא משום כדי עבירת אדם ועיין, אך הא דפחות משלשה כסתום דמי לא מדכיר ירוש' הכא משום דהוי למעלה. ואפשר דהירושלמי סובר דאין לבוד באמצע אלא בקורה משום היכרא וכמ"ד סוכה דף י"ח ולכן אמר טעמא דיליה ואתי שפיר מה דאמר הירושלמי כמה יהא בין שתי הקורות ר"ז אמר טפח כו' חצי טפח כדי שיקבל אריח ולא מהני פחות מג' לומר לבוד דליכא כאן קורה טפח ותו אוקמינהו אדיני' לומר אין לבוד באמצע ולא קשה על רבינו לפירוש ההמ"ג ודו"ק ולרשב"ג אמר רבא דלמטה מודה דאין לבוד יותר מג' יעוין דף ט"ז לא קשה מהא דאוקים דף פ"ז רבינא כגון דעביד לה נפקי אפומא כו' דשם הוי בקיעת דגים ולא שמי' בקיעה ולכן הוי למטה כלמעלה ועיין תו' דף פ"ז ד"ה גזוזטרא ובשבת דף ק"א עיי"ש ודו"ק.
כ״ה
ולא יהי' ביניהן ג' טפחים כו'. נ"ב ירושלמי עירובין פ"ק הל' ג'. ההמ"ג מפרש דבמשך מיירי וכן מורה לשון רבינו הלקוח מן ירושלמי דשם איתא ר"ח ב"ש בשם רב והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה. ומה שלא הביא רבינו הך אוקימתא דסוכה דבגובה לא יהי' ביניהן שלשה טפחים יעוין בכס"מ משום דשאני כאן גבי מבוי דמשום היכרא בעלמא אמרינן חבוט רמי אפילו אם ליתא בה רוחב טפח וזה נכון. וכיוצא בזה מחלק הגמרא במחיצה תלויה אליבא דר' יהודא שם דף ט"ז דבדרבנן מקיל יעו"ש. והא דמשני הגמרא שנויא אחרינא משום דבעי לאוקמי' לברא כאבוהו [אע"ג דלמעלה מכ' פליג עליה] דסבר דרה"ר מקורה מטלטלין בו בתוספתא פרק ז' ומפרש הגמרא בסוף כל גגות דטעמי' דר"י משום פי תקרה יורד וסותם א"כ מצי להיות נ"מ אם חייב לענין שבת הזורק לתוכו מרה"ר או שיהיו ג' מחיצות ע"י פי תקרה דאז אם תאמר בזה חבוט רמי באין בעליונה טפח תתיר טלטול האסור דבר תורה. אף כי רבנן בתו' פרק כיצד משתתפין דף פ"ו פירשו דבלית לקורה ארבעה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם יעו"ש מ"מ נ"מ בקורה ארבעה דאז תאמר פי תקרה ויתיר רה"ר מקורה בד' בכה"ג דאז לא שרי לטלטל מן התורה, או דתחשבנו עם מחיצה שלישית בקורה ארבעה ויתיר איסור דבר תורה לכן צריך להחמיר גם בקורה טפח. אבל לדידן דלא סברי' הך דפי תקרה רק כמו קורה דהוי היכרא כמוש"פ רבינו לקמן הלכה ל"ה תו סגי גם בלית בה שיעור טפח לומר בה חבוט רמי משום היכרא ודו"ק. אולם הירושלמי סבר דקורה משום מחיצה הוי דבר תורה ואפילו בקורה טפח כמו דמוכח בפרק עושין פסין הלכה ה' דפריך מעתה מבוי שקורתו למעלה מעשרים כו' ע"ד דר"י וזרק מרה"ר לתוכו חייב. ולשיטת הש"ס דילן דר"י סבר שתי מחיצות דבר תורה א"כ ודאי חייב הזורק מר"ה לתוכו והירושלמי סבר דר"י ג"כ סבור דשלש מחיצות דבר תורה. ובגשרים המפולשין טעמיה משום דפי תקרה יורד וסותם וכדאמר ריש מכילת' וקורה סבר משום מחיצה דבר תורה וכדס"ד דר"י בר אבא דמותיב לרבא בבבלי דף י"ב מהך דר' יהודא מתיר לטלטל בר"ה בעושה קורה מכאן וקורה מכאן דקורה משום מחיצה דבר תורה ועיין בתו' דף פ"ו ד"ה קורה ונראה דלכן סבר בפ"ק הל' א' דמבוי שיש לו שלשה פתחים נותן קורה על האמצע ונחשב האמצע לעומד והוא מרובה על הפרוץ שמשני צדדיו שקורה משום מחיצה דבר תורה ונחשב כסתום, ודוקא שהקורה מונחת על הפס. אבל הבבלי סבר דקורה משום היכרא וגם אי משום מחיצה אינו אלא דרבנן לכן סבר דמעמיד פס של משך ד' אמות לאורך המבוי עיי"ש ולא מהני במניח קורה על פתח אחד ואינו נחשב כסתום ודלא כהרשב"א בעבוה"ק שפסק כדברי הירושלמי להלכה ומביאו בספר אבן העוזר סימן שס"ה עיי"ש. אמנם עדיין קושי' הירושלמי צ"ב הא אכתי הוי שלש מחיצות והוי דבר תורה. וצ"ל דפירושו כשיטת רבינו עפ"י גרסת רבינו חננאל ופירו' בדף י"ב מבוי הראוי לשיתוף הכשירו בקורה פטור כו' דבשלש מחיצות לא הוי אלא כרמלית מקום פטור מה"ת ואתי שפיר. כן מוכח דיותר מעשר אמות חשוב פרצה מה"ת וכדפריך מבוי שנפרץ יותר מעשר וזה ברור.
כ״ז
באר שעשה לה ח' פסין מד' זויות כו'. ירושלמי היו שתים האמצעי' מהו שידון לכאן ולכאן מה צריכא לי' כשהיו שנים ממלין אבל אם היה אחד ממלא נידון לכאן ולכאן. פירושו, שיש שתי בורות וכל אחד צריך דיומדין ונמצא הכותל האמצעי' נידון לשני הבורות להדיומדין כמו בור בור ולכן אמר שאם אחד ממלא משני הבורות כשממלא מבור זה חשיב הדיומד לזה הבור וכשממלא אח"כ מבור השני נחשב לבור השני אלא כששניהן ממלאין כאחד ע"ז בעי אם נחשב לשני הצדדין לדיומד. ודוגמתו מצינו לקמן פרק כיצד מעברין הלכה ב' היו שנים וכפירוש השני בק"ע דאם הכפר האמצעי נידון כאלו עומד באמצע לשני הרוחות וכשהוא הולך בין שני כפרים אילו חשבינן לי' כאלו הוא מובלע בין השניים האחרים יעו"ש היטב.
כ״ט
שלא יאחז ראש כו'. נ"ב הא כשאוחז לא בעי ראשה ורובה. עיין לעיל פט"ו הלכה ד' ודו"ק.
ל״ה
אכסדרה בבקעה כו' והזורק מר"ה לתוכה פטור. נראה דדייק מהא דאמר רב רק דמטלטל בכולה אבל לזרוק בתוכו שיהא חייב כרה"י לא שמענו ועוד הארכתי בחידו' לפלפל משמועה דסוכה י"ח סככה ע"ג אכסדרה דפליגי אביי ורבא בא"ל פצימין אם הסוכה כשירה עפ"י פירוש הגר"א לשי' רבינו בזה ואכמ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות שבת פרק י״ז
ט״ז
מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, היה גובהו יותר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברוחבה טפח כקורה, היה גובהו פחות מעשרה חוקק בו משך ד' על ד' אמות ומעמיק כדי להשלימו לעשרה. ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה. נ. ב. עיין במ"מ דהכונה בקרקע וצ"ע מנין לנו שיהא צריך קורה דוקא ובפשוטו צריך למעטו בעפר כמו בסוכה, ובני הרב שיחי' אמר דמקורו מהא דאמר היכר של מטה כהיכר של מעלה ומפרש הרמב"ם דהוא כפשוטו בקורה למטה דאי לאו הכי לא שייך היכר של מטה דהוא רק מגביה הקרקע שיראו ההיכר של מעלה, אח"כ מצאתי בביאור הגר"א דמביא תוספתא דקתני קורה, ומ"מ המקור מגמ' הוא נכון דבאמת בלשון התוספתא אינו מדוייק דהכונה קורה בקרקע אלא לקורה למעלה ואינו כדברי הגמרא דמיירי במיעוט קרקע.
י״ז
נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יותר על עשר, ואם לא נשאר פס ארבעה אסור אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה שכל פחות משלשה כלבוד. כתב המ"מ נ"ל שכוונת רבינו שאותה מימרא שהזכירו (בגמ' ה' ע"ב) מבוי שנפרץ מצדו בעשר מראשו בד' ואמרו שם כגון שנפרץ בקרן זוית וכו' חולקת על הא דרב אמי ורב אסי וכולה סוגיא דאיתא התם ליתא לענין הלכתא ופירוש קרן זוית הנזכר שם לדעתם ז"ל מן הצד כנזכר פט"ז הל' כ' וכן גידודי שאמרו שם פירוש לדעתם פסין ועל כן לא נזכר זה בהלכות ולא הזכירו רבינו וכו' עיי"ש. והנה דברי המ"מ אינם מובנים וכבר כתב המרכה"מ שדברי המ"מ מגומגמים, ונבאר הקושי שיש בדבריו, א. דכתב דהסוגיא דמבוי שנפרץ מצדו בעשר וכו' חולקת על הא דרב אמי ורב אסי במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו וזה קשה דהא בגמ' שם הקשו ומאי שנא מדר' אמי ור' אסי ותירצו שאני התם דאיכא גידודי גבי הא דר"א ור"א, והמ"מ בעצמו הביא דברי הגמ' וכתב ע"ז וכן גידודי שאמרו שם פירוש לדעתם פסין, א"כ איך שנפרש פירוש דגדודי מבואר בגמ' דלא פליגי, ב. שלא ביאר כלל במה חולקת הסוגיא דר' אמי אם בהא דמצדו בעשר או בהא דמראשו בד' או בשני הענינים, ג. במה שכתב דאמרו שם כגון שנפרץ בקרן זוית חולקת היא ומשמע דגם בהא דקרן זוית דתרצינן בדף ו' פליגי על דר' אמי ור' אסי וא"כ דסברינן להלכה כר' אמי ור"א היה צריך להיות דגם פתח בקרן זוית מהני מטעם פתח וכתב המ"מ אחר זה ופירוש קרן זוית לדעתם ז"ל מן הצד כנזכר בפט"ז, ושם בפט"ז הל' כ' פסק הרמב"ם דפתח מן הצד לא מהני שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע, ובזה סותר את דברי עצמו, ודבריו תמוהים, ונראה לבאר דבריו של המ"מ במה שקיצר מאד וכתב רק ברמז. גם מה שפסק הרמב"ם בפט"ז ה"כ קשה דהא דאין פתחא בקרן זוית זהו רק בפירצה בקרן זוית ולא כשעשאה צורת הפתח וכדפירשו התוס' בדף ו' והביאו ראיה מגמ' דף ה' דאמר שם כגון דפתח בקרן זוית ומוכח דמהני. והנה התוס' בדף ו' ע"א ד"ה אחד זה ואחד זה בד' כתבו דהא דאמרינן כגון שנפרץ בקרן זוית היינו בשני הצדדים אבל אם נפרץ בראשו לא הוי בד' דלא פליג על רב יהודה דאמר בדף ו' ע"ב מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות ומכשירו בזה וכו' עיי"ש, וכיון דהרי"ף והרמב"ם מפרשי קרן זוית מצד אחד תשאר קושית התוס' מדר' יהודה, והמרכה"מ רצה לומר ע"ז דהא דאמרינן מראשו בד' מיירי באין עומד מרובה על הפרוץ ובההיא דר' יהודה הלא העומד מרובה על הפרוץ, וא"כ לשיטתו הא דאמרינן דפתח ליה בקרן זוית מיירי בכל מקום באופן שאין עומד מרובה על הפרוץ ומלבד דגם בסוגית הגמ' לא משמע כן, אך אפילו אם בגמ' נעמיד באוקימתא אבל ברמב"ם בודאי אין להעמיד אוקימתות, וא"כ יקשה דהרמב"ם בפט"ז הל' כ' גבי צורת פתח שעשאה מן הצד לא חילק וכן בפי"ז הל' ל"ה סתם דבית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בי' אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו כו' אין עושין פתח בקרן זוית וכו', ולא חילק כלל לומר דזהו דוקא כשאין עומד מרובה על הפרוץ הא עומד מרובה על הפרוץ כשר, ע"כ אי אפשר כלל לומר כחידושו של המרכה"מ. והנראה לחדש בזה דהרמב"ם סובר דהא דתנן בדף ט"ו ע"ב כל פרצה שהוא כעשר אמות מותרת מפני שהוא כפתח, היינו דוקא בעשר אמות ולא בפחות מזה דבפירצה פחות מעשר לא צריכינן לטעם פתח אלא דפירצה ג"כ מותר כיון שעומד מרובה על הפרוץ ורק בפרצה שהיא כעשר היה בדין להיות אסור משום שעשר אמות הוא שיעור גדול ואוסר בפרצה ורק דההיתר הוא משום שהוא כפתח וזה ההיתר הוא רק היכא ששייך דין פתח ולכן כתב הרמב"ם בפי"ז ה' ל"ה שהיה הפרצה בי' אמות משום די' אמות רק מטעם פתח מתרינן ובהיתר פתח אמרינן דפתח בקרן זוית לא עבדינן, ובפט"ז הל' כ' כתב בסתם ולא פירש דמיירי בי' אמות משום דמיירי התם בצורת הפתח וצורת הפתח בודאי מיירי ביותר על י' דבפחות מי' אין צריך לצורת הפתח ובודאי מיירי בעומד מרובה על הפרוץ דאי פרוץ מרובה על העומד לא מהני צורת הפתח, ולפי"ז צריך להבין מה דאמרינן בגמ' דף ו' ע"א דבראשו גם אם נפרצה בד' טפחים אסור משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ומה לי דלא עבדי אינשי פתחא בקרן זוית והא מטעם פרצה ג"כ מותר עד עשר אמות ולא בעינן לטעמא דפתח רק בפרצה דעשר אמות ולמעלה וכנ"ל, ויש לבאר בזה דחלוק דין מראשו מדין מצדו דדוקא היכא שנפרץ מצדו לא אמרינן דרה"ר הנמצא בצד המבוי אוסר את המבוי אלא היכא שהפרצה הוא ביותר מעשר אמות אבל עד עשר לא בטיל שם מבוי מיניה ואין בכח הפירצות לאסור את המבוי וחשוב כסתום, אבל במראשו כל ההיתר הוא מטעם שהקורה המונחת על כותלי המבוי משני הצדדים מתרת את המבוי א"כ אפשר שאפילו פרצה קטנה של ד' טפחים אוסרת את המבוי מטעם שהיא מפסקת את היתר הקורה ונשאר מבוי בלי קורה ובזה כל פירצה אוסרת רק דפתחים כיון דדרך לעשותה גם בראש המבוי אינם אוסרים דלא מיקרי הפסק אבל פירצה שאין דרך לעשותה דהא פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אוסרת את המבוי משום דחשוב הפסק בהיתר הקורה וזהו רק היכא דבעינן היתר קורה שם שייך האי סברא אבל במצדו דאין משום קורה רק מפני דהוי מחיצה לא בטיל שם מחיצה עד דהוי פרצה של עשר אמות ורק אז צריכינן להיתר של פתח וכדביארנו, וכל זה בעומד מרובה על הפרוץ, ולפי"ז שפיר פריך בגמ' שם אף דמצד פרצה צריך להיות אסור אפילו בד' טפחים משום דבפרצה מראשו מפסקת את היתר הקורה אבל נאמר שזה חשיב פתח ופתח אינו אוסר במבוי כמבואר בירושלמי דאפשר להרבה פתחים להיות במבוי וע"ז משני שפיר דמיירי בקרן זוית דמצד פתח אינו מתיר ומצד פרצה ג"כ אינו מתיר. והנה גבי חצר שנפרצה משתי רוחותיה בדף צ"ד ע"א מוקמינן שם בגמ' כגון שנפרץ בקרן זוית עיי"ש וגם שם פירש הרמב"ם מן הצד ומוכח דזה מיקרי משתי רוחותיה בשביל שנפרץ מן הצד בקרן זוית ונראה כמו שהפרצה נמצאת בשתי הרוחות וגם כאן בסוגיא דרב חנין בדף ו' ע"א דאמרינן כגון שנפרץ בקרן זוית פירושו בין על מצדו בין על מראשו וכן הוא בדין שנפרש כן, דבשלמא אם נימא דקרן זוית הוא על שני הצדדים שפיר שייך לומר דמראשו בד' פירושו בקרן זוית אבל אם בקרן זוית הוא דוקא בצד אחד א"כ מאי נפקא מינה בין מראשו למצדו ולמה כשנפרץ מראשו מקרן זוית אסור בד' ובמצדו ע"כ אפי' נפרץ בקרן זוית מותר, ואף דלכאורה היה אפשר לומר דאדרבא דמצדו ע"כ בלא קרן זוית דאם בקרן זוית הא הוי הפסק מהכשר קורה ונמצא דהקורה אינה מונחת על כותלי המבוי ולכן מצדו מיירי באמצע, אבל זה אי אפשר לומר דע"כ רב חנין מחמיר במראשו יותר מבצדו ולכן צריך לומר דבמצדו מיירי אפילו בקרן זוית, ובאמת הראב"ד הוכיח מזה דמקרן זוית פירושו דלא כהרי"ף שפירש שהוא מן הצד אלא דהוא בשתי הקרנות משום דמצדו משמע בכל צדו אפילו בקרן זוית. ולכן נראה דהנה כתבו התוס' והרשב"א דמצדו בי' מראשו בד' אינם שוים דעשר כשל מטה להיתר וד' כלמעלה לאיסור ובאמת הוא דחוק קצת, ולפימש"כ נראה דאף דבאמת לפי ההו"א צריך לומר כן כמש"כ התוס' והרשב"א אבל לפי תירוץ הגמ' דמיירי כגון שנפרץ בקרן זוית יהיה הכונה כמו שביארנו דבין מצדו ובין מראשו מיירי בקרן זוית וזהו החילוק ביניהם דאם נפרץ הקרן זוית מצדו הוי השיעור בעשר אמות לאיסור דעד עשר מותר מטעם פרצה כנ"ל ומעשר דההיתר צריך להיות רק מטעם פתח אסור דאמרינן דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ועשר כשל מעלה לאיסור, אבל כשנפרץ מראשו בקרן זוית הוי בד' דגם בד' אין היתר פרצה במראשו ומשום דהוי הפסק בהכשר הקורה וכדביארנו לעיל ומטעם פתח ג"כ אין להתיר דפתחא בקרן זוית הא לא עבדי אינשי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
