הלכות שבת · פרק ט״ז
הלכה א׳
מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדירָה אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה תַּשְׁמִישׁוֹ לַאֲוִיר כְּגוֹן גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וּכְגוֹן הַמַּקִּיף מָקוֹם מִן הָאָרֶץ לְשָׁמְרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אִם יֵשׁ בְּגֹבַהּ הַמְּחִצּוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר הֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד לְחַיֵּב הַמּוֹצִיא וְהַזּוֹרֵק וְהַמּוֹשִׁיט מִמֶּנּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכוֹ. וְאֵין מְטַלְטְלִין בְּכֻלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת. אֲבָל אִם הָיָה בּוֹ יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם אָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּכַרְמְלִית:
הלכה ב׳
וְכֵן עַמּוּד שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב עַד בֵּית סָאתַיִם מְטַלְטְלִין עַל כֻּלּוֹ. הָיָה רָחָב עַל בֵּית סָאתַיִם אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. סֶלַע שֶׁבַּיָּם הָיָה גָּבוֹהַּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה מְטַלְטְלִין מִתּוֹכוֹ לַיָּם וּמִן הַיָּם לְתוֹכוֹ שֶׁהַכּל כַּרְמְלִית. הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אִם הָיָה רָחְבּוֹ מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים עַד בֵּית סָאתַיִם הוֹאִיל וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ אֵין מְטַלְטְלִין לֹא מִתּוֹכוֹ לַיָּם וְלֹא מִן הַיָּם לְתוֹכוֹ. הָיָה יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד הוֹאִיל וְאָסוּר לְטַלְטֵל בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּכַרְמְלִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכוֹ לַיָּם וּמִן הַיָּם לְתוֹכוֹ שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ בּוֹ:
הלכה ג׳
כַּמָּה הִיא בֵּית סְאָה חֲמִשִּׁים אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּית סָאתַיִם מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּתִשְׁבָּרְתוֹ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמִּדָּה הַזֹּאת בֵּין שֶׁהָיָה מְרֻבָּע שֶׁהוּא שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם בֵּין שֶׁהָיָה עָגל בֵּין שְׁאָר הַצּוּרוֹת הֲרֵי זֶה נִקְרָא בֵּית סָאתַיִם:
הלכה ד׳
מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית סָאתַיִם אִם הָיָה אָרְכּוֹ פִּי שְׁנַיִם כְּרָחְבּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֵאָה עַל חֲמִשִּׁים כַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אָרְכּוֹ יֶתֶר עַל שְׁנַיִם כְּרָחְבּוֹ אֲפִלּוּ אַמָּה אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. שֶׁלֹּא עָשׂוּ בֵּית סָאתַיִם שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לַאֲוִיר כִּשְׁאָר הַחֲצֵרוֹת אֶלָּא מֵחֲצַר הַמִּשְׁכָּן:
הלכה ה׳
מָקוֹם שֶׁהֻקַּף שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה אִם פָּרַץ בּוֹ פִּרְצָה יֶתֶר עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְגָדַר בָּהּ לְשֵׁם דִּירָה עַד עֲשָׂרָה מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. וַאֲפִלּוּ פָּרַץ אַמָּה וּגְדָרָהּ לְשֵׁם דִּירָה וּפָרַץ אַמָּה וּגְדָרָהּ לְשֵׁם דִּירָה עַד שֶׁהִשְׁלִימָהּ לְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה מִילִין:
הלכה ו׳
מָקוֹם יָתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁהֻקַּף לְדִירָה אִם נִזְרַע רֻבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּגִנָּה וְאָסוּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. נִזְרַע מִעוּטוֹ אִם נִזְרַע מִמֶּנּוּ בֵּית סָאתַיִם מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. וְאִם הָיָה הַמָּקוֹם הַזָּרוּעַ יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם אָסוּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. נָטַע רֻבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. נִתְמַלֵּא מַיִם אֲפִלּוּ הָיוּ עֲמֻקִּים הַרְבֵּה אִם הָיוּ רְאוּיִין לְתַשְׁמִישׁ הֲרֵי הֵן כִּנְטָעִים וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ. וְאִם אֵינָן רְאוּיִין לְתַשְׁמִישׁ אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת:
הלכה ז׳
מָקוֹם שֶׁהֻקַּף שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית שָׁלֹשׁ סְאִין וְקֵרוּ בּוֹ בֵּית סְאָה קֵרוּיוֹ מַתִּירוֹ שֶׁפִּי תִּקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם. נִפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לֶחָצֵר וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ. חָצֵר מֻתֶּרֶת כְּשֶׁהָיְתָה וְהַקַּרְפַּף אָסוּר כְּשֶׁהָיָה. שֶׁאֵין אֲוִיר הֶחָצֵר מַתִּירוֹ:
הלכה ח׳
הָיָה יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם וּבָא לְמַעֲטוֹ בָּאִילָנוֹת אֵינוֹ מִעוּט. בָּנָה בּוֹ עַמּוּד בְּצַד הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה מִעוּט. פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֵינוֹ מִעוּט שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמִי. וְכֵן אִם הִרְחִיק מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה וְעָשָׂה מְחִצָּה הֲרֵי זֶה מִעוּט. פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לֹא עָשָׂה כְּלוּם:
הלכה ט׳
טָח אֶת הַכֹּתֶל בְּטִיט אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מִעוּט. הִרְחִיק מִן הַתֵּל שְׁלֹשָׁה וְעָשָׂה מְחִצָּה הוֹעִיל. עָשָׂה מְחִצָּה עַל שְׂפַת הַתֵּל אֵינוֹ מוֹעִיל שֶׁהָעוֹשֶׂה מְחִצָּה עַל גַּבֵּי מְחִצָּה אֵינוֹ מוֹעִיל. נִבְלְעָה מְחִצָּה הַתַּחְתּוֹנָה וַהֲרֵי הָעֶלְיוֹנָה קַיֶּמֶת. הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית הָעֶלְיוֹנָה לְשֵׁם דִּירָה וַהֲרֵי אֵין שָׁם נִרְאֶה אֶלָּא הִיא הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ:
הלכה י׳
רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי בָּתִּים יְתֵרָה עַל בֵּית סָאתַיִם אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ אֶלָּא בְּאַרְבַּע. וַאֲפִלּוּ הָיָה פֶּתַח הַבַּיִת פָּתוּחַ לְתוֹכָהּ. וְאִם פָּתַח הַפֶּתַח לְשָׁם וְאַחַר כָּךְ הִקִּיפָה הֲרֵי זוֹ כְּמֻקֶּפֶת לְדִירָה וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ:
הלכה י״א
רְחָבָה הַפְּתוּחָה לַמְּדִינָה מִצַּד אֶחָד וּמִצַּד אַחֵר פְּתוּחָה לַשְּׁבִיל הַמַּגִּיעַ לַנָּהָר. עוֹשֶׂה לָהּ לֶחִי מִצַּד הַמְּדִינָה וְיִהְיֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ וּמִתּוֹכָהּ לַמְּדִינָה וּמִן הַמְּדִינָה לְתוֹכָהּ:
הלכה י״ב
יָחִיד שֶׁשָּׁבַת בְּבִקְעָה וְעָשָׂה מְחִצָּה סָבִיב לוֹ אִם יֵשׁ בָּהּ עַד בֵּית סָאתַיִם מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. וְאִם הָיְתָה יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם אֵינוֹ מְטַלְטֵל בָּהּ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנַיִם. אֲבָל שְׁלֹשָׁה יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יֶתֶר עֲלֵיהֶן שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבִקְעָה הֲרֵי הֵן שַׁיָּרָא וּמֻתָּר לָהֶם לְטַלְטֵל בְּכָל צָרְכָּן אֲפִלּוּ כַּמָּה מִילִין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִן הַמְּחִצָּה שֶׁהִקִּיפוּ בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי בְּלֹא כֵּלִים. אֲבָל אִם נִשְׁאָר בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי בְּלֹא כֵּלִים וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לוֹ אֲסוּרִים לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְּחִצָּה אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וְאֵין הַקָּטָן מַשְׁלִים לְשַׁיָּרָא:
הלכה י״ג
שְׁלֹשָׁה שֶׁהִקִּיפוּ כְּדֵי צָרְכָּן וְקָנוּ שְׁבִיתָה וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הֵם מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. קָנוּ שְׁנַיִם שְׁבִיתָה בְּיֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם וְאַחַר כָּךְ בָּא לָהֶם שְׁלִישִׁי אֲסוּרִין לְטַלְטֵל אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת כְּשֶׁהָיוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא זֶה. שֶׁהַשְּׁבִיתָה הִיא הַגּוֹרֶמֶת לֹא הַדִּיּוּרִין:
הלכה י״ד
שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הַמֻּקָּפִין שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה זֶה בְּצַד זֶה וּפְתוּחִים זֶה לָזֶה שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים רְחָבִים וְהָאֶמְצָעִי קָצָר שֶׁנִּמְצְאוּ לַשְּׁנַיִם הַחִיצוֹנִים פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן וְהָיָה יָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה נַעֲשׂוּ כְּשַׁיָּרָא וְנוֹתְנִין לָהֶם כָּל צָרְכָּן. הָיָה הָאֶמְצָעִי רָחָב וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים קְצָרִים שֶׁנִּמְצָא הָאֶמְצָעִי בְּפַסִּין מִשְּׁנֵי רוּחוֹתָיו הֲרֵי הוּא מֻבְדָּל מִשְּׁנַיִם הַחִיצוֹנִים. לְפִיכָךְ אִם שָׁבַת יָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה אֵין נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בֵּית סָאתַיִם בִּמְקוֹמוֹ. הָיָה יָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה וּשְׁנַיִם בָּאֶמְצָעִי אוֹ שְׁנַיִם בָּזֶה וּשְׁנַיִם בָּזֶה וְאֶחָד בָּאֶמְצָעִי נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן:
הלכה ט״ו
כָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה אֵינָהּ מְחִצָּה. וְכָל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְנַחַת אֵינָהּ מְחִצָּה. וְכָל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה אֶלָּא לִצְנִיעוּת בִּלְבַד אֵינָהּ מְחִצָּה. וְכָל מְחִצָּה שֶׁאֵין בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר אֵינָהּ מְחִצָּה גְּמוּרָה. גִּדּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִצָּה חֲמִשָּׁה מִצְטָרְפִין:
הלכה ט״ז
כָּל מְחִצָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד אֵינָהּ מְחִצָּה. אֲבָל אִם הָיָה פָּרוּץ כְּעוֹמֵד הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָן הַפְּרָצוֹת פִּרְצָה שֶׁהִיא יֶתֶר עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת. אֲבָל עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי הִיא כְּפֶתַח. אִם הָיָה לְפִרְצָה זוֹ צוּרַת פֶּתַח אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אֵינָהּ מַפְסֶדֶת הַמְּחִצָּה. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד:
הלכה י״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַפְּרָצוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים וּלְמַעְלָה. אֲבָל אִם הָיוּ הַפְּרָצוֹת כָּל פִּרְצָה מֵהֶן פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד. שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כְּלָבוּד:
הלכה י״ח
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִקִּיף בְּקָנִים וְאֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אוֹ שֶׁהִקִּיף בַּחֲבָלִים וְאֵין בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הֲרֵי זוֹ מְחִצָּה גְּמוּרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב אוֹ עֵרֶב בְּלֹא שְׁתִי. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גֹּבַהּ הַקָּנֶה עֲשָׂרָה אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאָרֶץ עַד סוֹף עֹבִי הַחֶבֶל הָעֶלְיוֹן עֲשָׂרָה אִם הִקִּיף בַּחֲבָלִים. שֶׁאֵין מְחִצָּה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הֵן:
הלכה י״ט
צוּרַת פֶּתַח הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא אֲפִלּוּ קָנֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִכָּאן וְקָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן. גֹּבַהּ שְׁנֵי הַלְּחָיַיִם עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר וְהַקָּנֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בִּשְׁנֵי הַלְּחָיַיִם אֶלָּא יֵשׁ בֵּינֵיהֶן כַּמָּה אַמּוֹת הוֹאִיל וְגֹבַהּ הַלְּחָיַיִם עֲשָׂרָה הֲרֵי זוֹ צוּרַת פֶּתַח. וְצוּרַת פֶּתַח שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא בְּרִיאָה לְקַבֵּל דֶּלֶת אֲפִלּוּ דֶּלֶת שֶׁל קַשׁ:
הלכה כ׳
פָּתַח שֶׁצּוּרָתוֹ כִּפָּה אִם יֵשׁ בְּאֹרֶךְ רַגְלֵי הַכִּפָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה צוּרַת פֶּתַח. וְצוּרַת פֶּתַח שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ מִן הַצַּד אֵינָהּ כְּלוּם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים לִהְיוֹת בְּקֶרֶן זָוִית אֶלָּא בְּאֶמְצַע:
הלכה כ״א
בַּכּל עוֹשִׂין מְחִצָּה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בָּאֳכָלִים בֵּין בְּאָדָם אֲפִלּוּ בִּבְהֵמָה וּשְׁאָר מִינֵי חַיָּה וְעוֹף וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּפוּתִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנוּדוּ:
הלכה כ״ב
מְחִצָּה הָעוֹמֶדֶת מֵאֵלֶיהָ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וּמְחִצָּה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת הֲרֵי זוֹ מְחִצָּה. וְאִם נַעֲשֵׂית בִּשְׁגָגָה מֻתָּר לְטַלְטֵל בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁתֵּעָשֶׂה שֶׁלֹּא לְדַעַת הַמְּטַלְטֵל. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן אָדָם לְזוֹ הַמְּחִצָּה שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְטַלְטֵל בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ הָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה אָסוּר לְטַלְטֵל בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. וְכֵן אִם נַעֲשֵׂית בְּמֵזִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לְטַלְטֵל בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לְטַלְטֵל בָּהּ:
הלכה כ״ג
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם בְּשַׁבָּת שֶׁיַּעֲמֹד זֶה בְּצַד זֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אֵלּוּ הָעוֹמְדִין שֶׁבִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹתָן מְחִצָּה הֶעֱמִידָן. וְלֹא יַעֲמִיד אוֹתָן אָדָם שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחִצָּה זוֹ אֶלָּא יַעֲמִיד אוֹתָן אַחֵר שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ:
הלכה כ״ד
אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מְמַלֵּא בֵּין בָּדָיוֹ וְעָלָיו תֶּבֶן וְקַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקוֹשְׁרָן בָּאָרֶץ עַד שֶׁיַּעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה וְלֹא יִתְנַדְנֵד וּמְטַלְטֵל תַּחַת כֻּלּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ תַּחְתָּיו עַד בֵּית סָאתַיִם. אֲבָל אִם הָיָה יֶתֶר מִבֵּית סָאתַיִם אֵין מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מִפְּנֵי שֶׁתַּחְתָּיו מָקוֹם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה הוּא:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ט״ז
ב׳
וכן עמוד וכו' סלע שבים היה גבוה י' אם היה רחבו מד' טפחים עד סאתים הואיל ומותר לטלטל בכולו אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו היה יתר מסאתים אע"פ שהוא רה"י הואיל ואסור לטלטל בו אלא בד' אמות ככרמלית הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים ומים לתוכו שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו. עי' בהמ"מ דרבינו לא התיר אלא מסלע לים אבל ביתר מסאתים בכרמלית שביבשה אסור לטלטל מתוכו ולא כן דעת התוס' וראב"ד ורשב"א עיי"ש ובלח"מ עמד ע"ז היכי דייק כן מלשון רבינו עיי"ש ובאמת רבינו כתב כלישנא דגמרא: אמנם יש לעיין בדעת רבינו דהנה בתוס' שם בד"ה מ"ט שכתבו להתיר בגינה לכרמלית כתבו ואין לחלק בין סלע דהתם דלא שכיח שהרי כל עיקר גזירה זו שלא יבוא לטלטל בכולה והאי טעמא שייך נמי הכא עיי"ש ועי' במהרש"א דמפרש אף דבגמ' מחלקין בין לא שכיח משום הקושיא דמאי שנא בתוכו למתוכו וכתב כיון דהתירו דכה"ג דאית למיזל בתר גזירה דילמא יתירו לטלטל בו, עשו לא פלוג עיי"ש ולכאורה יקשה לומר לא פלוג בכה"ג דהוי לא שכיח להתיר בהשכיח אבל ברש"י נראה מסכים לדעת התוס' אלא דדעתו גם ביבשה יותר מסאתים מוקף שלא לדירה לכרמלית ג"כ לא שכיח שכתב וז"ל שם במס' עירובין ס"ז ע"ב בד"ה מתוכו לים לא שכיח ולא גזרו רבנן במלתא דלא שכיחא ואע"ג דבשאר רה"י לכרמלית גזרו רבנן הני תרתי כחדא יותר מסאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח עכ"ל והנה לרש"י שכתב משום דלא גזרו בלא שכיח יקשה דהרי נראה בגמ' דלאו מהאי טעמא שרי אלא כדאי' מ"ט דילמא אמרי רה"י גמורה היא ואתי לטלטולי בכולהו וכו' ולרש"י בלא"ה בלא שכיח לא גזרו והנה לתוס' יש לפרש לאו דהוי לא שכיח כלל אלא דחשו ביותר לאיסורא דשכיח טפי לגזור בו מהלא שכיח כל כך כמו זה אבל לרש"י דלא שכיח כלל ולא גזרו וא"כ למה צריכין לטעמא דגמ' הנ"ל והנה שכיח פי' מצוי ולתוס' יש לפרש זה מצוי וזה בלתי מצוי אבל לא דלא שכיח כלל וא"כ היה שייך גזירה בשניהם אלא דא"א ובחרו בהמצוי ביותר אבל לרש"י דפי' לא שכיח כלל למה לטעמא אחרינא והיה נראה לדעת רש"י כדמקשינן ומאי שנא ומתרצין תוכו שכיח מתוכו לים ומים לתוכו לא שכיח נאדו מטעם הנאמר בראשונה דילמא אמרי רה"י וכו' אלא בלא שכיח לא גזרו ולדעתו לאו דוקא סלע בים וכמ"ש בכל יותר מסאתים לכרמלית ועי' בריטב"א שדעתו דוקא בים דלא שכיח עיי"ש: והנה רבינו כתב דבר שאינו מצוי ולא גזרו בו ולא כתב כבגמ' ג"כ בשאינו יתר מסאתים שכתב הואיל ומותר וכו' ולא משום דשכיח נראה מלשונו ג"כ משום דבלא שכיח לא גזרו כמ"ש ברש"י ולדעת המ"מ דאזיל לדעת הסוברים דוקא בים הוי לא שכיח ומדלא נקיט סתם כרמלית כדרכו בכה"ג לפרש דבריו וא"כ היה נראה דעתו רק בלא שכיח התירו כמ"ש וביבשה הוי שכיח אלא דלכאורה יקשה הרי רבינו כתב ג"כ טעמא דגמ' דילמא יאמרו וכו' דמשו"ה מחלקין כמ"ש הואיל ומותר לטלטל בכולו אין מטלטלין וכו' וא"כ נראה דזה שאין מצוי אינו עיקר הטעם להתיר ועל כרחך צריך לפרש שאינו מצוי כמ"ש לעיל שאינו שכיח כ"כ כמו לטלטל בתוך הכרמלית וא"כ לכאורה אין הכרע אם ס"ל דוקא בים הוי לא שכיח דילמא ס"ל כרש"י או כדעת הסוברים דגם בלא שכיח התירו ולדעת התוס' למ"ש מהרש"א י"ל כיון דבאמת שניהם שכיחי אלא דזה מצוי יותר מזה וא"כ שייך שפיר לא פלוג דבלא"ה יקשה ג"כ למה חששו שמא וכו' בלא שכיח ועי' בס' ישועות יעקב סי' שמ"ו ס"ק ב' שהשיג על המבי"ט שכתב להתיר אף מרה"י לקרפף יותר מסאתים עיי"ש וכן נראה מלשון רש"י דוקא לכרמלית ליותר מסאתים כמ"ש:
ד׳
מקום שלא הוקף לדירה וכו'. עי' בתוס' במס' עירובין כ"ג ע"ב בד"ה איכא עיי"ש:
ה׳
מקום שהוקף וכו' וגדרה לשם דירה וכו'. בהמ"מ שעמד ע"ז בדעתו לקרפף ואינו סמוך לבית דירה האיך יאמר שגדרתו לשם יועיל והוא מכוין לדבר שא"א עיי"ש ועיין במרכבת המשנה דרבינו אמר ע"פ תוספתא פ"ב דעירובין כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל אויר שהוא תשמיש לבית דירה או סהר או חצר או מוקצה אפי' בה י' כורין מותר וכל בית דירה שתשמישו לאויר כגון שתשמישו לאויר כגון בורגנין שבשדה יותר מבית סאתים אסור עכ"ל הרי כשמתכוין לשם דירה וסהר ובית עצים תשמיש בגוף הקרקע עכ"ל ועי' בב"ח בסי' שנ"ח עיי"ש:
ז׳
מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית ג' סאין וקירו בו וכו'. ועי' בראב"ד ומ"מ ולח"מ ועי' במרכבת המשנה דרבינו גורס אויר קירויו מתירו כלומר שהוא ניתר ע"י קירויו ואין גורס כשלפנינו מייתרו וכפי' רש"י ע"ז אלא כגירסת הבעה"מ וכן גריס אויר מחיצות מתירו ומפרש מתירו כפשוטו ולא כבעה"מ שמפרשו כמו מייתרו ובהא דאמר ר' זירא מודינא וכו' גריס ע"כ דאויר חצר מייתרו וכו' עיי"ש שמיישב דעת רבינו לפי שנוי הנוסחות ועי' בב"ח בסי' שנ"ח שכתב ג"כ בשנוי הנוסחות הנ"ל כן ומצוין במרכבת המשנה:
י״ב
יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה וכו' עד בית סאתים מותר לטלטל בכלו וכו'. ועיין ברש"י שם שדעתו דוקא בשתי בלי ערב או להיפוך אמרינן כן אבל במחיצה מעלייא כמה דבעי עיי"ש:
י״ג
ג' שהקיפו כדי צרכן וקנו שביתה ואח"כ מת אחד מהן הרי הם מותרין לטלטל בכולהו קנו ב' שביתה ביתר מסאתים ואח"כ בא להם ג' אסורין וכו' שהשביתה היא הגורמת ולא הדיורין. הנה בגמ' עירובין י"ז ע"א אי' בהאי שלשה ומת אחד שנים ונתוסף אחד שבת גורמת ובעירב דרך פתח ונסתם הפתח שבת הואיל והותרה הותרה ורבינו בהל' עירובין בפ"ג הל' כ"ה בעירב ונסתם הפתח כתב כלישנא דגמרא כיון שהותרה הותרה וכאן כתב שהשביתה גורמת: ונראה דבגמ' מחלקים בלשונם דהרי נראה אף דהקילו בשיירה מ"מ מצינו במחיצה בעלמא להלן הל' כ"ב מחיצה הנעשית בשבת הרי זו מחיצה ובשיירה בנתוסף אחד בשבת לא מהני להתיר להם בבחרו מתחילה יותר מסאתים ומשו"ה אי' בגמרא בזה ששבת גורמת אשר רבינו מפרש ששביתותו גורמת דתליא בהכנסת שבת כפי ששבת מתחילה בדרך שיוכל לטלטל משא"כ להלן בהל' עירובין ג"כ כלישנא דגמ' כיון שהותרה הותרה ועיין בתוספת במסכתא עירובין צ"ג ע"ב בד"ה לא תימא עיי"ש ודף ע' ע"ב ברש"י בד"ה והקיפו באיזה ענין אמרינן מדנאסרה לשבת נאסרה ועיין בירושלמי בפ"ק דעירובין ה"י שכתבו בנתוסף אחד כבר נכנס שבת באיסור ויש מקום לפרש בטעמא למה בזה אמרינן שבת גורמת לקולא ולחומרא ובמחיצה שנעשית בשבת לא אמרינן כן וע"ע בתוס' עירובין מ"ב ע"א בד"ה ומטלטל ועי' עירובין כ' ע"א יבשו מים וכו' ובתורת חיים שם בד"ה יבשו עיי"ש ומ"ש בשם ירושלמי שם:
כ״ב
מחיצה וכו' ומחיצה הנעשית בשבת הרי זו מחיצה ואם נעשה בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל אבל וכו'. ועי' בהמ"מ שמדמה למ"ש רבינו בהל' אח"ז וכתב וידוע שיש לחלק בכאן בין לדעת בין שלא לדעת לשוגג ומזיד עיי"ש שכתב דדעת הרשב"א בשוגג אפי' מתכוין העושה לטלטול מותר לטלטל בה נראה שמפרש בהל' אח"ז לדעת ושלא לדעת כמ"ש רבינו יונתן דהוי כמחיצה במזיד וע"כ כונתו דיש לחלק דשם שניהם המטלטל העושה הקיבוץ והבני אדם המתקבצים עושין המחיצה משא"כ המטלטל לא עשה כלל והנה בעושה מחיצה במלאכה דאורייתא יש לדמותו למ"ש רבינו בפ"ו הל' כ"ג ואם בשל בשוגג למ"ש יאכל בין הוא בין אחרים אבל בו ביום אסור לכו"ע עיי"ש ועי' בפ"ג בשכח ושיהה עיי"ש ובתחומין למי שהובא בשבילו ומכ"ש בכה"ג שנעשה ברצון המטלטל וא"כ הוי מזיד על שלא מזהיר העושה ועבר על לפני עור דראוי לקנסו:
כ״ג
מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדין שבשביל לעשותן מחיצה העמידן ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו. עי' בהמ"מ ובכ"מ ובלח"מ ועל הקושיא מאי שנא מסוכה שכתב רבינו בהל' סוכה אפי' בדעת העושה כתבו ז"ל דלמדו מגינה שם כמ"ש בכ"מ ולפ"ז יש לחלק בסוכה דהקילו ועי' במג"א בסי' שכ"ג ס"ק י"ד: והנה בהטעם דצריך שיהיה שלא לדעתם ברבינו יונתן שם וז"ל והנהו דעבדינן מנייהו מחיצה בעינן שלא ירגישו בדבר כלומר שלא ידעו שלשם מחיצות אדם משים אותם שם והוי מחיצה שנעשה בשוגג דהוי מחיצה אפי' להקל לטלטל שאם ירגישו הוי נעשית במזיד ולא הוי מחיצה אלא להחמיר וכו' ורב חסדא שנתכוין לכך לא היו ממנין אותן וכו' אלא שנסתבב הדבר על ידו ואין מזיק לנו כונתו להתחשב כמחיצה שנעשית במזיד לפי שהרי ר"ח לא היה מסדר האנשים בידיו אלא מאליהן נעשין שנתקבצו עליו לתמוה עליו או לנחמו על שהיה מצטער עכ"ל ובטו"ז בסי' שס"ב ס"ק ג' תמה מאוד דאם נדמהו למזיד א"כ ר"ח שאמר לעשות מחיצה היה במזיד עיי"ש ובאליה רבה כתב ע"ז שר' יונתן בעצמו מתרץ את ר"ח כנ"ל מ"מ למ"ש רבינו יונתן יקשה עוד דנהי דלא שייך לקנוס משום העושים והמטלטלין היה שלא לדעת מ"מ האיך עבד ר"ח כיון דבמזיד אסור ודאי ר"ח לא היה מכשילם לעבור איסורא ודוחק לדמותו לספק ערלה בפ"ק דקדושין דאי' ספוקי מספקי אהדדי עיי"ש: וראיתי בס' תורת חיים שם שכתב שם דף מ"ד לדעת דכיון שהעומד שם יודע שלשם מחיצה העמידהו שם לא יברח והו"ל כמחיצה קבוע לכך אסור ובהמה דקתני נמי בכה"ג מיירי שהיתה קשורה בחבל ולא תברח והשתא הוי אדם ובהמה דומיא דכלים דקתני ליה בהדיה דכלים כקבועין דמי עכ"ל ובזה מובנים ג"כ דברי רבינו דגם העושה אין לידע דא"כ יראה הוא שיעמדו והוי קבוע ע"י ורב חסדא אף שראה שיתקבצו מ"מ לא היה משתדל שיעמדו זמן מה אלא הניח על המקרה שיעמדו עד שיבוא להתחום משא"כ המשתדל בעצמו עבור זה ודברי רבינו עולים יפה על דרך זו דע"י אחר לא הוי אוהל קבוע באופן שכתב לר"ח:
כ״ד
אילן שהיה מיסך על הארץ וכו' וקושרן בארץ וכו'. עי' בתוס' יו"ט בפ"ז מ"ח ממס' עירובין שעמד על לשון קושרן בארץ דבלתי מוזכר בגמ' גם כתב שאין לו מציאות ומגיה מקושרין כאחת עיי"ש ובס' מעשה רוקח כתב דישנו במציאות שמחזקו ע"י יתד וגם רבינו כתב מעצמו לעשותו שלא ינוד עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ט״ז
ז׳
מקום וכו' קירויו מתירו. וכתב הגהות מיימוני כר' זירא ודלא כרבא דאמר אויר קירויו מתירו (ובפר"ח) [וכן פירש ר"ח] דקי"ל כר"ז דמקל בעירובין וכתב מהר"ם וז"ל מדבריו למדתי דס"ל הלכה כדברי המקל בעירובין ואפי' בפלוגתא דאמוראי עכ"ל נראה מדבריו שמפרש דס"ל שתפס רבינו מתירו במקום אין מייתרו ולא דיש לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שמשמע מדברי הרב המגיד וכן הבין מרן ב"י סי' שנ"ח וז"ל וצ"ל שהוא גורס אויר קירוייו מתירו כלומר שהוא ניתר ע"י (הלחי) [הקירוי] וכן גורס הר"מ בפט"ז דשבת עכ"ל וא"צ לזה ומסתברא כמ"ש מהגהות מיימוני ונראה דמה שכתוב בדברי הרה"מ מתירו הוא טעות המדפיסים שראו בלשון רבינו מתירו בי' א' העתיקו אינהו הכי ואינו אלא שהביא הש"ס וממילא יובן דפסק כר"ז שהוא המקל וכדברי הרא"ם א"צ למ"ש מרן דט"ס הוא וכצ"ל וכתב ר"ח דהלכה כר"ז דמקל וכתב מהר"ם ז"ל מדבריו למדתי וכו' ובאור זרוע פסק כרבא וכו' דהא דברי מהר"ם הביא בהגהות מיימוני על דברי ר"ח ז"ל והוא ברור. ועיין מה שהקשה הרמ"ך הביא דבריו הכ"מ. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ל"ק כי במה שסתם רבינו דבריו נכנס אפי' עביד כי ארזילא וק"ל וכתב רש"י ז"ל בסוגיין ד"ה ה"נ אפי' (רבא) [רבה] מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם והכא דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה עכ"ל והקשה עמיתי בתורה החכם השלם מהרי"א ז"ל דנראה דקא מפלגי בדעת רב דרבה אמר דאפי' דס"ל לרב באכסדרא דפי תקרה יורד וסותם בעביד כארזילא מודו דאין פי תקרה יורד וסותם ור"ז ס"ל לדעת רב דגם בארזילא ס"ל דפי תקרה יורד וסותם והא רב ס"ל בארזילא דאין פי תקרה יורד וסותם לקמן דף צ"ד ע"ב דאיתא שם אמרי דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם ופי' רש"י בשיפוע כגון גגין שלנו דליכא פה דהיינו כעין ארזילא וכו' הרי דס"ל כרבא דבארזילה מודה. ולענ"ד נראה דלפירוש רש"י הכי מתפרש כלפי מ"ש בש"ס נימא בדרב ושמואל קא מפלגי ואהא קא מתרץ דלא בפלוגתייהו קא מפלגי דרבא ס"ל דגם רב מודה ונמצא ככו"ע ור"ז פליג עלייהו דרב ושמואל ולא דסבירא ליה כרב.
ח׳
בנה בו עמוד בצד הכותל וכו'. אינו מיעוט. וכתב הרב המגיד דפסק כרבה דהוא מיקל יעו"ש. ויש להקשות דאמאי לא כתב דפסק כרבא וכרב שימי דמתני לקולא י"ל משום דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב ואי פסק כרב שימי נמצא דאי לאו רב שימי הוה פוסק כרבא להחמיר ועוד י"ל דס"ל לדעת רבינו דעד רבא ורבא בכלל אמר הלכה כרב לגבי תלמיד ואם כן מוכרח דלא הוי כרב שימי ועיין במ"ש לעיל פ"ב הט"ז.
ט׳
טח את הכותל בטיט וכו'. עיין בשלטי הגבורים שהוא תמוה ע"פ סוגיית הש"ס ומה גם שכתב כן על שם הרז"ה והרז"ה כתב להיפך יעו"ש. עשה מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה ע"ג מחיצה אינו מועיל נבלעה וכו' הואיל וכו'. הקשה הרב תורת חיים בשיטתו על עירובין מכאן על מ"ש התרומת הדשן בדיני עירובין על קרפף שהיה מוקף שלא לשם דירה ואינו רוצה לסתור י' אמות לבנות לשם דירה כדין כי קשה היא הכותל כיצד יעשה ימלא מב' צידי הכותל האחד עפר עד ט' אמות ומחצה ולא ישאר שם מלעיל כותל כי אם פחות מעשר אמות דהשתא עד העפר נעשה מדרס לכל העולם ונמצא מתבטל אותו הכותל ומשם ולמעלה ליכא י' ולא חשיב מוקף שלא לשם דירה ואח"כ מסיר כל העפר ונמצא אותו הכותל כבנוי מחדש לשם דירה והשתא כפי מ"ש כאן רבינו דכותל ע"ג כותל לא מהני אלא א"כ נבלעה כולה ובנדון התרומת הדשן הרי נשאר מהישנה למעלה שהוקף שלא לשם דירה. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין הנדונות דומות זה לזה דבנדון רבינו הוא שנשאר מהמוקף שלא לשם דירה הוא מצד התחתון ואי אפשר לעליון אי ליכא תחתון ונמצא משתמש מהמוקף שלא לשם דירה ולכן צריך שיבלע כולה לא כן בנדון התרומת הדשן כי כשאנו מבטלין הכותל מצד מטה וממילא מתבטל גם שלמעלה כי לא נשאר י' ונמצא דליכא כותל כלל וא"כ אחר כך כשמסיר העפר דנמצא בונה מחדש נמצא דבונה כל הכותל גם הצד של מעלה דמקודם לא הוה חשיב כלל וכלל ודוק.
י׳
רחבה שאחורי בתים וכו'. הכי איתא בש"ס דף כ"ד יעו"ש וכתבו התוס' שם ד"ה פשיטא וז"ל אדר' נחמן פריך וכו' אבל הש"ס וכו' לא פריך דקמ"ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן גבי אבורנקי עכ"ל וכתב מהרש"ל וז"ל ותימה דלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוספות גופייהו לקמן עכ"ל וכתב החידושי הלכות וז"ל ואולי נעלם מעיני הרב מ"ש התוס' לחד פירוש שם וז"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח וכו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ"ש הוקף ולבסוף פתח עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד כונת מהרש"ל הוא דלהאי פי' שהביאו הם עצמם א"כ אפשר לומר דמאי דקאמר הכא פשיטא קאי גם לש"ס ואיך כתבו בפשיטות לר"נ פריך וכו' לאפוקי מהני אמוראי דלקמן וק"ל. וכתב הלח"מ וז"ל ובש"ס הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאית ביה דרי וכו' קמ"ל ותימה על רבינו שלא הזכיר כלל מכל זה ולענ"ד נראה דרבינו רמז זה בשינוי לשון שכתב ואם פתח הפתח לשם דהו"ל למימר ואם פתח הפתח לתוכה כדכתב לעיל מיניה ואפי' היה פתח הבית פתוח לתוכה ועוד דתבת לשם יתר דהוה די מאמר ואם פתח הפתח ואחר כך הקיפה אלא רמז דאף דאינו ממש לתוכה אלא לבי דרי וזהו שכתב לשם דרצון הפתיחה הוא לילך שם מותר לטלטל בכולה ודוק.
י״ב
יחיד וכו'. וכן אם היו שנים וכו'. מדבריו אלו משמע דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים וכן משמע מלשון הש"ס וכמ"ש הב"ח והט"ז והבאים אחריהם שתפשו על מרן בסי' ש"ס שנסתפק אי בית סאתים הוא לשנים או לכל אחד יעו"ש גם אני אביא מן ההדיוט להכריח כמותם דאין נותנים אלא בית סאתים לשנים מלשון הברייתא ומלשון ר' נחמן מקודם דהדר ביה דקאמר אחד נותנים לו בית סאתים שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים לו בית שש ואי איתא דלשנים נותנים לכל אחד בית סאתים מאי שנא דלשלשה נקט מנין בפרטות דהיינו שש ובשנים נקט ענין בכללות דהיינו בית סאתים שפירושו לכל אחד והו"ל למימר שנים נותנים להם ארבע שלש נותנים שש או שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים להם בית סאתים אלא ודאי דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים. וראיתי להרב יד אהרן נר"ו דמהך ברייתא רצה לפשוט להיפך מדתני הכי ב' נותנים לו בית סאתים והו"ל למנקט נותנים להם בית סאתים ומדנקט לו ר"ל לכל אחד ואחד ואין זו הכרח חדא דהא ר"נ נקט בלישניה להם ומיניה ילפינן ג"כ ועוד דה"פ דאף דהם ב' נותנים לו ר"ל מה שהיה לאחד מהם כלומר דיש להם דין אחד ואין נותנים להם יותר משום היותם ב' ודוק וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש בפיסקא כ"ג וז"ל אחד או שנים ששבתו בחצר שתשמישו לאויר אין נותנים להם אלא סאתים ולפי שלא ראיתי לשום מחבר שהזכירו הזכרתיו. אבל שלשה ישראלים וכו' הרי הן שיירא וכו' בלא כלים. מסתמיות דבריו משמע דכל דאיכא בית סאתיים פנוי אפי' דלא הקיפו אלא ו' וא"צ אלא ד' אסור לטלטל חוץ מד' אמות דאי לא"ה הו"ל לפרש וכן מסתמיות דברי הטור דלא כהמרדכי ז"ל הביאו ב"י סי' ש"ס דהיינו כשהקיף יותר מו' אז אי איכא בית סאתיים פנוי אסור אבל ו' או פחות אפילו איכא בית סאתים פנוי שרי ואיך סמך עליו מרן שם נגד רבינו והטור ומה גם שרש"י בפי' עומד לנגדו וכמו שתפשו עליו הבאים אחריו ואיך לא הזכירו. ואין הקטן משלים לשיירה. עכ"ל. ועיין מ"ש הרב המגיד והקשה עליו ב"י סי' ש"ס דלמה תפס להחמיר והא קי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והוא הדין בספק ולענ"ד יש לחלק דשאני ספק ממחלוקת דבמחלוקת הא מיהא איכא מאן דס"ל הכי לא כן בספק וק"ל.
ט״ו
וכל מחיצה וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד ועיין בלח"מ ומן התימה על מרן בב"י סי' שס"ב שכתב ומדברי הרמב"ם פט"ז דמשמע דמחיצה העשויה לנחת או לצניעות לאו מחיצה היא כלל ואפי' היא וכו' וכבר כתב שם הרה"מ דאין כן דעת הרשב"א וכו' עכ"ל דהנה מ"ש על שם רבינו ליתיה דרבינו כתב כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה ואי דאיהו גורס גם בדברי רבינו וכל מחיצה העשויה לנחת וכו' איך הביא דברי הרה"מ דכתב בפי' דרבינו גורס כל מחיצה שאינה עשויה ואולי ט"ס נפל בדבריו. וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה וכו'. עיין מ"ש הלח"מ. וי"ל בפשיטות דשפיר כתב רבינו אינה מחיצה דלא מהני כלל בהיותר כמ"ש דהיינו בלא פס מכאן ומכאן אה"נ דבפס מכאן ומכאן מועיל לענין חצר שנפרץ לים ואין צורך למ"ש הוא.
ט״ז
אם היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד ומה שביאר כונתו ביאור גמור הלח"מ ז"ל יעו"ש באורך ועיין במה שסיים הלח"מ וז"ל ונראה וכו' עד סוף הל' שכעת לא זכינו להבינם וצ"ל שט"ס נפל דממ"ש וכ"כ רבינו עד סופו הוא ענין אחר וקאי למ"ש הרה"מ לעיל וכן פסק פי"ז וכתב הלח"מ לציין המקום ומחולפין הם לשונות הלח"מ ז"ל. עוד כתב הרב המגיד ופשט מימרא דר' יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת ולכאורה אינו מובן מהו הפשט הזה ונלע"ד דה"פ דבש"ס קאמר על האי מימרא דר' יוחנן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו' אלא לאו ביתר מעשר וכו' ולדעת רבינו ז"ל מוקי לה ביותר מעשר ומשו"ה אוסר ר"י לשבת וניחא דר"י אדר' יוחנן ממימרא דלקמן בחילוק דמן הצד לעל גבן וכמ"ש בש"ס.
כ׳
פתח שצורתו כיפה וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל. וסובר רבינו דלא בעינן רוחב ד' וכו'. פי' דסובר רבינו דכל היכא דאיכא י' מהמזוזות אחר העיגול א"צ רוחב ד' ומה שהזכיר רוחב ד' היינו משום ר"מ דסובר חוקקין להשלים ואינו סובר הכי אלא מכח הרוחב והרשב"א לא כתב כן. ומן התימה עליו שלא הזכיר לרש"י דקאי כשיטת הרשב"א וז"ל בסוגיין דעירובין דף י"א ע"ב ד"ה ושוין שאם יש ברגליה י' טפחים גובה קודם שיתחיל להתעגל חייבת דהא יש בה עשר גבוה ברוחב ד' ואפי' כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר עכ"ל וכ"כ ביומא דף י"א ושוין שאם יש ברגליה י' קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רוחבה שחייבת וכו' עכ"ל וכן העתיק דבריו אלה מרן ב"י בחלק יו"ד סי' רפ"ז גם הטור נלוה עמם ביו"ד סי' רפ"ז וז"ל ואם יש לו ב' מזוזות והאסקופה וכו' עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ארבע טפחים אם יש בגובה המזוזות י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור עכ"ל וזה מורה כפירוש רש"י מדכתב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם וכו' עד שאין בה י' טפחים חייב ופי' דבריו דיש בגובה י' טפחים דהיינו קודם שנתקצרה ומהו מקום הקיצור עד שאין בה רוחב ד' מכלל דהי' טפחים היו בהם רוחב ד' וזה ברור אין לנטות וכן הבין מרן ב"י שם לאפוקי מהב"ח שם ועיין בט"ז שם. ומדברי רש"י אלו אני תמיה על מ"ש מרן גופיה שם וכן נמשך אחריו הב"ח ז"ל שם וז"ל ואילו לפי' רש"י אפי' אין שם ב' מזוזות כלל אלא שמתחילה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה י' ברוחב ד' חייבת עכ"ל והא רש"י גופיה כתב צריך שיהיו ב' המזוזות י' ברוחב ד' קודם שיתחיל העיגול ואם כן מדוקדק לשון הטור כרש"י ז"ל ואין מקום גם למ"ש הרב לחם חמודות הל' מזוזה אות מ' יעו"ש ונמצא לפ"ז דבזה ליכא פלוגתא ולכו"ע צריך המזוזות קודם העיגול גבוה י' ולא פליגי אלא ברוחב ד' וכל הבאים אחרי מרן נמשכו אבתריה ולא ידעתי למה. וכתב רש"י בסוגיין אמר אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דא"צ ליגע עכ"ל. ודבריו תמוהים דבלא אביי משמע כן ואחרון הכביד דאביי היה אחר זמן רב מרב ששת ורבה בר שמואל והיכי מייתו מיניה ראיה נגד ר"ש והא ודאי עקא. ועוד דאמר להו אי משכחת וכו' לא תימא להו הכי וכו' ולמה חושש לדברי אביי יותר מרב נחמן וכי היכי דפליג ארב נחמן חבירו יחלוק אאביי ואין לומר דלא גריס ליה להאי סיומא וכהרי"ף בהלכות דלא גריס ליה דא"כ הו"ל לרש"י להביא גירסא זאת ומדלא הביאה נראה דלדידיה לעולם גרסינן האי סיומא אלא דלעיל איכא גירסאות ואם כן קשה היאך יבא לגירסא דגריס ואמר אביי הך סיומא וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ט״ז
ב׳
שזה דבר שאינו מצוי כו'. עי' הה"מ וכ"כ הריטב"א שלכאורה נ' שלא אמרו כן אלא דוקא בסמוך לים דהא לא שכיח שיהיה קרפף יותר מב"ס סמוך לים וכי שכיח נמי בעיתא תשמישתא להוציא ולהכניס מזו לזו אבל כשהוא סמוך לכרמלית בעלמא הא ודאי שכיח ואסור להוציא ולהכניס מזו לזו ע"ש. וכיון שרבינו כתב שזה לא שכיח שפיר כ' הה"מ דגם דעת רבינו כ"ה דוקא בים עי' לח"מ:
ה׳
וגדר בה לשום דירה. עי' שו"ת ח"צ סימן ה' ועי' שיורי כנה"ג סימן שנ"ח אות ב' שחשש להחמיר דבעינן שיעשה באופן שיניח אדם לדור שם וכספיקו של הה"מ ע"ש:
ט׳
נבלעה מחיצה וכו'. עי' ת"ח שדקדק מדברי רבינו וכן מרש"י דוקא נבלעה כל המחיצה ע"ש שהקשה על דברי התה"ד שהביא הרמ"א בסי' שנ"ח ע"ש ועי' בס' תוספת שבת שם:
י׳
רחבה שאחורי הבתים. עי' ל"מ ועי' יד דוד עירובין דף ס"ז ע"א ד"ה רש"י:
י״ב
ואין הקטן. עי' ב"י סי' ש"ס ועי' מ"ש בש"י עירובין דף ה' ע"ב דחרש ושוטה יש להם דין קטן ובאשה צ"ע:
י״ט
דלת של קש. עי' ירושלמי עירובין דף ג' ע"א מ"ש שם בש"י ליישב דברי הגהת רמ"א בסי' שס"ג:
כ׳
צה"פ שעשאה מן הצד וכו'. עי' הה"מ שרבינו לא פי' כפרש"י והרשב"א וכתב הכ"מ דלענין דינא יודה רבינו לשיטת הרשב"א ורש"י וכתב בט"ז סימן שס"ב אות ד' ונראה פשוט דהך מן הצד אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה ולמעלה מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה ולמעלה מהחבל כשר וכ"ה ברש"י דף י"א וז"ל מה"צ כלומר שמתח כו' באמצעותן ולא על ראשיהן ע"ש וכ"ה בריטב"א בפי' דברי רש"י אלא שכתב דלשון באמצעותן ל"ד דא"כ ל"ל לאוקמא שנתנו ע"ג ע"ש וכן העתיק דברי הט"ז אלו בא"ר אות ט"ז להלכה ודלא כמ"ש בס' אבן העוזר לחלוק עם הט"ז ומסיק דאם כרך בראש הקנה באופן שאינו מונח מלמעלה החבל ע"ג הקנים אף שאינו יוצא מהקנים על החבל לא מהני אלא בעינן כמשקוף העומד ע"ג ב' המזוזות מלמעלה ע"ש ומה שהביא סייעתא מן המרדכי יש לדחות דשם מיירי בקנה א' ודוק ומה גם דלדברי רבינו וההלכות יש פי' אחר בהא דמן הצד אע"ג דלענין דינא ל"פ מ"מ הנכון כמ"ש הט"ז וגם מזוזות דרכן לעשות כן כנ"ל ברור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק ט״ז
א׳
שיהי' תשמישו לאויר כו'. נ"ב רשב"א בברייתא עירובין דף כ"ב. מפורש שם.
ה׳
מקום שהוקף שלא לשם דירה כו' בגובה י' טפחים. בירושלמי פרק כיצד מעברין הלכה ז' בנה תשעה לשם קרפף ואחד לשם דייר כו' אמר ר' אלעזר אפילו בנה את העשירי לשם דייר הרי הוא כדייר ונראה דפליגי אם בנה ט' טפחים לשם קרפף והטפח העשירי לשם דירה אם הוי מוקף לדירה שכל מחיצה שאינה של עשרה טפחים אינה מחיצה ופליגי במה דנחלקו הפוסקים המה תרומת הדשן ותורת חיים פרק עושין פסין בזה יעו"ש היטב והבן.
ו׳
ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו וכו'. דזרעים מבטלי מחיצתא ולא נטעים. וכן אמרו בפרק המקבל ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ולית בי' משום דינא דבר מצרא. וברא"ש שם כתב דלנוטעה אילנות חשוב טפי מבתי יעו"ש. והנה הרא"ש נסתפק כאן אם גבי חצר ג"כ מבטלין זרעים את הדירה וחשובה כקרפף יעו"ש שהאריך. וכן בתו' ישינים ד"ה ונזרע רובו. ואם נאמר דבחצר ג"כ מבטלין אתי' שפיר שמועה דאמרו פרק כל גגות דף צ"ב גפנים בקטנה מותר לזרוע הגדולה. ונראה לפרש דדיורי גדולה בקטנה דווקא הא אילו הוי מילתא דמבטל מתורת דיורין לא אמרינן דמיבטלא הקטנה מתורת דיורין. ואם היתה הגדולה יותר מבית סאתים והזרעים מבטלין אותה מדיורין והוי' כקרפף שלא הוקף לדירה דבטלה דירתה והוי קרפף יתר מבית סאתים ומותר לטלטל מהחצר הגדולה לקרפף יתר מב"ס בתוך ד' אמות שתי אמות בזו ושתי אמות בזו. אבל מהקטנה שלא נזרע בתוכה יהא אסור לטלטל לתוך הגדולה תוך ארבע אמות. דאע"ג דנפרצה למקום האסור היינו להחצר הגדולה הנזרעת שיש לה דין קרפף יתר מב"ס דכיון שנזרעה נפקע ממנה דין דירה אעפ"כ אסור לטלטל ממנה תוך ד' אמות שאין על הקטנה דין כרמלית אלא דין מי שנפרצה למקום האסור ויעוין רש"י סד"ה ושמואל אליבא דרבנן ובתוס' לעיל דף כ"ה סד"ה וכי אויר המותר כו' אע"ג דנפרצה לקרפף יתר מב"ס. כן נראה ולכן גפנים בגדולה דמש"כ לא בטלו דיורין שלה כמו דאמרו בפרק עושין פסין בסופו דנטעים לא מבטלו לה מתורת דיורין הוי כמו גפנים בקטנה דדיורי גדולה מושכין את הקטנה ג"כ. אבל כשזרע את הגדולה דזרעים מבטלין לגדולה מתורת היקף לדירה והקטנה עומדת בחשיבותה ולא פקע תורת דיורין מינה דחשיבא ולא נגררת אחר הגדולה להתבטל מתורת דיורין וכדפרישית לא נחשבת כאלו היו הזרעים גם בקטנה ואין על הקטנה תורת שדה למיחשב אותה כאלו שדה וגפנים בה. וזה נכון ואין צורך למה שנדחקו רש"י ותו' בזה אולם כ"ז דוקא אם נאמר דזרעים מבטלין גם חצר מתורת דירה. ויעוין השגת הראב"ד הלכות מעשרות פ"ד הלכה י"ד מה שהפך הגרסא בירושלמי זרע רובה פטורה. נטע רובה חייבת והביא מהך דעירובין נראה דגם דעתו הגדולה מסכמת דזרעים מבטלי גם חצר מדירה. ודו"ק.
ז׳
מקום שהוקף שלא לשם דירה כו' וקירו בו בית סאה כו' שפי תקרה יורד וסותם. הנה רבנן בתו' דף צ' ד"ה אלא ב' אמות בגג כו' כתבו דתוך אכסדרה אפילו יותר מבית סאתים לא הוי כרמלית כיון דמקורה והוכיחו מהכא וזה משום דפירשו דסברת ר' זורא דאין אויר הקירוי נחשב להצטרף ליותר מבית סאתים לאוסרו בטלטול אף בלא טעמא דפי תקרה דאין כאן פי תקרה או משום דהיא פרוצה מד' רוחותיה או דאין לה פה. אבל מדברי רבינו נראה דכאן אמרינן פי תקרה בכל האופנים מורה דאי הוי כולה מקורה אסורה בטלטול והוי כמו שאמרו דף צ"ג לגבי כלאים בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה גפנים כאן מותר לזרוע כאן ואלו השוה קרויו אסור משום דנסתלקו מחיצות שאין כאן היכר פי תקרה כן הכא לענין טלטול מקיל דבכל האופנים אמרינן פי תקרה אבל כשמקורה כולה אסורה בטלטול ביותר מסאתים ואע"ג דבדאורייתא רה"ר המקורה מותרת בטלטול בכולה, כיון שאינה עשויה לדירה לא מועיל מחיצות שלה ביותר מב"ס כ"ש דלא מועיל תקרה שלה ופשוט. ועיי' תו' סוכה דף כ"ה ד"ה קמה קצורה יעו"ש שיש בו סכך וחשיב כמוקף לדירה ולשיטתם אזלי ודו"ק.
ח׳
בכס"מ. דהא אפילו טח וכו' דהוי מיעוטא וצ"ע. נ"ב התם במהלכת על פני כל הכותל ועיין.
ט׳
שהעושה מחיצה ע"ג מחיצה אינו מועיל. משום דקיי"ל כרב ששת באסור' ועוד דאיהו ורב המנונא תרי לגבי רב חסדא. ורב חסדא אמר בשבת הועיל בנכסי הגר לא קנה. וסברתו נראה כמו שפירש רי"צ בתו' גיטין דף י"ט באורך דאע"ג דדיו ע"ג דיו לאו כלום מ"מ אם כתב גט או ספר תורה שלא לשמה והעביר הקולמוס אח"כ לשמה דהואיל דאיכא חדוש דלשמה חשוב כתב עליון כתב א"כ בנכסי הגר דלמנטר הרי כבר נטורה היא בשביל המחיצות העליונות ומתוקנת כל צרכה ולא עביד מידי, אבל גבי שבת הנה במה שחידש בהנך מחיצות העליונות דמוקפין לדירה בזה הוי מחיצה מעליא כמו אם כתב לשמה ע"ג כתב בגט. ולפ"ז יתכן דאם היו מחיצות תחתונות אינן מוקפין לדירה ועשה מחיצה ע"ג לשם דירה דהועיל לענין שבת דמותר בטלטול בכל הקרפף תו הוי קנין ג"כ בנכסי הגר כמו שכתבו בתו' שם דאם כתב לשמה ע"ג גט בשבת דחייב הואיל דהועיל לענין גט דמקרי כתב ה"נ מקרי כתב לחייבו גם משום כותב בשבת אולם אנן קימ"ל דגם לענין שבת לא הועיל וטעמיה דבכתב ע"ג כתב אין כאן לפנינו הכתב הראשון אלא השני שנכתב לשמה, אבל הכא מחיצות הראשונות נשארו קיימין לפנינו ובהו לא הועיל ודו"ק.
י״ט
עיין בהרב המגיד וכס"מ שהכריעו כשיטת רבינו והרי"ף דאינו צריך היכר ציר ובירושלמי מייתי דפליגי רבנן דתמן על רבנן דהכא. ורבנן דתמן המה רבותינו שבבבל סברי דא"צ היכר ציר. ואיתא בירושלמי שם הורה ר' אחי בההן דעבד צורת פתח שהוא צריך להיכנס לפנים מארבע אמות, ר' אייבון הורי כההן - והנה זה לא הוי אלא במפולש לר"ה ולא במפולש לכרמלית. וטעמו דכמו דאמר בפ"ק דב"ב דף י"ב מבוי המפולש לר"ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהן סבור מיניה הני מילי בד' אמות כו' ד' אמות הסמוכין לר"ה כרה"ר דמיין כו' וירושלמי סבר כן ולרבנן דבארץ ישראל דצורת הפתח צריך שיהא בו היכר ציר וכנו לא יהא מחוסר אלא דלת וכיון דבעינן שיהא ראוי להעמיד בציר שלו דלת תו בעי' להרחיקו מר"ה ארבע אמות שלא יהיו בני רה"ר מעכבין עליו להעמיד דלת ולכן לדידן דלא בעי' היכר ציר לא זכרוהו הפוסקים.
כ״ב
אסור לטלטל בה. נ"ב פירוש אף בכל השבתות כמו לעיל פרק ו' הל' כ"ג במלאכה דאוריתא ובשוגג אינו אסור אלא באותו שבת.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שבת פרק ט״ז
ב׳
סלע שבים וכו'. כתב ה"ה ומדברי רבינו נראה שלא התירו אלא לים וכו'. צ"ע מהיכן יצא לו כן מדברי רבינו ואפשר דמדכפל רבינו ואמר הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים משמע לו כן דלא היה לו לומר אלא הרי זה מותר לטלטל דכבר אמר לעיל מתוכו לים אלא משמע דדוקא מתוכו לים מותר לטלטל:
ז׳
נפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו וכו'. פירוש דברי רבינו שנפרץ הקרפף במלואו לחצר והחצר נפרץ במקום אחר כנגדו כזה (א). (חסר ציור) ונקט נפרץ כנגדו להשמיענו שפרוץ מצד אחד לגמרי ומצד אחר כנגדו החצר מותר והקרפף אסור והוא ז"ל גורס במימרא דגמרא (דף כ"ח:) ונפרצה חצר כנגדו. וכתב ה"ה ז"ל ועיקר המימרא להודיענו וכו' נראה שהוא ז"ל סבור כדעת רבינו דהך מימרא איירי בקרפף יותר מבית סאתים והחידוש הוא לענין החצר וגורס בגמרא ונפרצה חצר כנגדו ואם שינוי הגירסא הוא כדברי רבי זירא דאמר ומודינא בקרפף וכו' ופירוש דבריו כשהקרפף יותר מבית סאתים זה ודאי אין מובן כלל לטעמו שאמר הואיל ואויר חצר מיותר וכן אין לומר בזה ומודינא לענין החצר דמעולם לא היה בענין זה מחלוקת כלל. לכך נראה באמת שאין שינוי הגירסא והפירוש אלא בדברי רב חסדא שהביאו שם ואמרו דאמר רב חסדא קרפף שנפרץ במלואו לחצר וכו' ומ"מ תימה גדול הוא זה דאם פירוש דברי רב חסדא כשהקרפף יותר מבית סאתים אין מובן כלל בגמרא דקאמר מ"ט דאית ליה גיפופי וכו' ואין כאן מקום לראית הגמרא כלל דאין הטעם משום ייתור אויר המחיצות דהרי יותר מבית סאתים הוא ואע"פ שה"ה כתב שאין הסוגיא נוחה לפי זה באמת שאין ראוי לומר על זה אינו נוחה דזה (סאתים הוא) [אין לו מובן כלל]. לכן נראה לומר דה"ה ז"ל סבור דדעת רבינו דפירש בדברי רב חסדא כפירוש דברי רש"י ז"ל שהוא בקרפף בית סאתים מצומצם וראית הגמרא כדברי רש"י ז"ל אבל מ"ש רבינו נפרץ במלואו וכו' איירי בקרפף יותר מבית סאתים ואין כונת רבינו להשמיענו אלא שהחצר מותר אבל הקרפף היה יותר מבית סאתים וז"ש והקרפף אסור כשהיה וזהו שכתב ה"ה וכשכתב נפרץ וכו'. ומפני שי"ל על דברי רבינו דלמה לא הודיענו חדוש גדול יותר שכשהקרפף בית סאתים מצומצם ונפרץ אויר מחיצות מייתר וזהו דין הגמרא והוא חידוש יותר. ולתרץ קושיא זו כתב ה"ה ועיקר המימרא להודיענו וכו' כלומר הוא סבור שאע"פ שדברי רב חסדא הם בקרפף בית סאתים מצומצם ויתור אויר מחיצות אוסר הקרפף והחצר מותר ומ"מ לא כתב רבינו דין זה מפני שהוא סבור שאין עיקר חידוש רב חסדא בדין זה אלא היתר החצר ואיסור הקרפף בייתור אויר מחיצות כתבו אגב היתר החצר לכך לא הוצרך רבינו להזכירו מ"מ כתב ע"ז דאין נראה באמת כן הסוגיא דהא שם הוצרך ר"ז להודיענו דין זה ונשאו ונתנו בדין זה. ופירש דברי ר"ח כדי שילמד דין זה א"כ ראוי לו להזכירו וזהו שכתב. ובאמת שאין הסוגיא נוחה לפירושו זה מ"מ יש חילוף בין רבינו ז"ל ורש"י ז"ל בענין הגירסא שרבינו גורס ונפרצה חצר כנגדו. עוד כתב ה"ה בתוך דבריו והטעם שזה דינו כרה"י וכו' והחצר עומדת בפ"ע כ"כ מפני שהוקשה לו דאיך התיר כאן החצר אע"פ שנפרצה למקום האיסור הרי לעיל במקום יתר מבית סאתים שהוקף וכו' כתב ואסור לטלטל בכולו כלומר ואפילו במה שלא נזרע מפני שנפרץ למקום האסור לו וכן כשהיה המקום הזרוע יותר מבית סאתים אסור לטלטל בשאר מפני שנפרץ למקום האסור לו לזה כתב דשאני הכא שהחצר עומדת בפ"ע דהחצר הוא מקום אחד והקרפף מקום אחר ואינו במקום יתר מבית סאתים שנזרע רובו שאסור לטלטל בכל השאר מפני שהכל מקום אחד. עוד הביא ה"ה דברי הרשב"א ז"ל שכתב בד"א שנפרץ הקרפף במלואו וכותליו נכנסים בתוך חלל החצר וכו' פירוש הצורה כגון זה (ב) או שהיו כותלי החצר שבצד זה וכו' אסורה כגון זה (ג) (חסר ציור) דאז כיון שהיתור שבכותלי החצר הוא ד' אמות אינו נדון משום לחי דהכי אמרינן בפ"ק דעירובין (דף י') לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות נדון משום לחי וכו' ארבע אמות נדון משום מבוי ואם כן כיון שהוא אין לו דין לחי אבל כשהוא פחות מארבע אמות הרי הוא כלחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים שצורתו זה (ד) (חסר ציור) שכשעומד תוך המבוי אינו רואה כלום ונראה שהוא כותל המבוי אבל כשעומד מבחוץ רואה אותו ה"נ הוי רואה מבחוץ ושוה מפנים וז"ש ואם לאו כלומר שהוא פחות מד' אמות אין זה נפרץ וכו' והוא פשוט:
ח׳
וכן אם הרחיק מן הכותל ג' וכו'. כתב ה"ה ופסק רבינו כלישנא קמא וכו' אע"ג דהיה ראוי לפסוק כלישנא בתרא ועוד דהוא לקולא פסק כלישנא קמא משום דסתמא דגמרא קאמר לה וזהו שאמר דקים לן כלישנא קמא דבגמרא, ר"ל דבגמרא קאמר לה וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו. ופסק רש"י ז"ל דלית הלכתא וכו' משום דלישנא קמא סתמא דגמרא קאמר שם:
ט׳
הרחיק מן התל ג' וכו'. רבינו ז"ל גורס בגמרא (דף כ"ה) או שעשה מחיצה על שפת התל (ופירשו למטה לאותן הדברים על התל למטה מן התל) ופירוש על התל ר"ל הדרים על ראש התל וכתב רבינו שעושה מחיצה ע"ג מחיצה אינו מועיל כו'. אין הכוונה במחיצה ע"ג מחיצה כמו מחיצה תוך מחיצה דא"כ אפילו הרחיק מן התל שלשה אמאי הועיל הרי יש כאן שתי מחיצות אחת תוך האחרת אלא ר"ל שהיא מחיצה על גבי מחיצה ממש כשהיא על שפת התל כיון שהמחיצה אחרת של הקרפף היא למטה ממנה שזה במקום גבוה יותר שהוא סמוך לתל שהוא גבוה א"כ הוי מחיצה למעלה מן המחיצה איקרי מחיצה ע"ג מחיצה אבל כשהוא רחוק מן התל הוי כמחיצה תוך מחיצה ושרי וזה מוכרח ופשוט לדעת רבינו ולדעת רש"י ז"ל:
י׳
רחבה שאחורי בתים וכו'. בעירובין (דף כ"ד) הקשו פשיטא ואמרו ל"צ דאית ביה בי דרי מהו דתימא אדעתא דבי דרי עבדיה קמ"ל. ותימה על רבינו איך לא הזכיר כלל מכל זה אבל סמך במה שסתם הדברים ויובן בדרך כלל אפי' דאיכא בי דרי לשם:
ט״ו
וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה וכו'. פירוש לגירסת רבינו שאם עשויה לנחת בה כלים הוי מחיצה. ולדעתו ז"ל אינה מחיצה אלא שאינם עשויה לא לנחת בה כלים ולא לנוח אדם שם כלל וכיון דלא נעשה לשום דבר מפני כן לדעתו אינה מחיצה כלל ולא כדעת הרשב"א ז"ל שכתב שבפחות מבית סאתים הוי מחיצה ולכך לא כתב רבינו אינה מחיצה גמורה אלא כתב אינה מחיצה כלל וז"ש ה"ה ז"ל ואין נראה לי כך מלשון רבינו: וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה. כתב ה"ה וכתב רבינו אינה מחיצה גמורה לפי שבפחות מכן הויא מחיצה וכו' וא"ת א"כ איך כתב כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה היה לו לכתוב אינה מחיצה גמורה דהא מחיצה איקרי לענין שנפרץ לים דבפס מכאן ופס מכאן סגי כמבואר למעלה בפרק ט"ו. וי"ל דאיקרי מחיצה משום דיש לו שלש מחיצות אחרות אבל אם היו כל המחיצות בפס מכאן ופס מכאן לא מהני ואין לדעת רבינו לדבר כאן אלא במחיצות המועילות בפני עצמן וכמ"ש ה"ה למטה ולא בא רבינו להזכיר בכאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותיה היא מחיצה וכן כשכתב אינה מחיצה ר"ל שבפני עצמה אינה מחיצה אבל כשכתב אם אין בגובהה עשרה שאינה מחיצה גמורה מפני שארבע מחיצות כאלה בדיני כרמלית חולקים רשות ואין צריך סיוע חברותיה:
ט״ז
אם היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. כתב ה"ה דאע"פ שנראה מסוגיא שעל משנה זו דמאן דאית ליה כי האי מתניתין וכו'. בפ"ק דעירובין (דף י"א) אמרו דרב מתני והרחב מעשר ימעט (ואם יש לו צורת פתח צריך למעט) אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמוד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת פתח מ"ט הואיל יותר מעשר וכו' ואמרו שם לימא מסייע ליה כלומר לרב דאמר צריך למעט דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ. ופירש רש"י אלמא עומד מרובה על הפרוץ בעינן ואע"ג דאיכא צורת פתח בכולהו וסיעתא לרב ותירץ רב כהנא כי תניא ההיא בפתחי שימאי כלומר פתחים שאינם עשוים כתקנם אבל עשוים כתקנם בצורת פתח מתיר וליכא סיעתא לרב דאמר צריך למעט משמע מכאן דאנן דאית לן דלא כרב מוקמינן להך מתניתין כרב כהנא דאמר בפתחי שימאי אבל בפתחים העשוים כתקנן ניתרת בצורת פתח ומפני זה הוקשה בעיני ה"ה ז"ל. וקשה דמאי קושיא היא זו דמינה היא ילפינן דבפרצה יתר מעשר ופרוץ מרובה על העומד ניתרת בצורת פתח ושלא כדברי רבינו, נימא דלעולם כדברי רבינו ומ"ש בגמרא דברייתא איירי בפתחי שימאי ולעולם מתנינן במתניתין אינו צריך למעט משום דהם פתחים עשויים כתקנן ומשום דרב יוסף רצ"ל אליבא דרב דחצר שרובה פתחים אפילו פרוץ פחות מעשר צריך למעט דע"כ רב יוסף בפחות מעשר איירי כמ"ש התוס' דאי לא אפילו בעומד מרובה צריך למעט ולהכי אמר כהנא דבפחות מעשר בצורת פתח מתיר אבל יותר מעשר ופרוץ מרובה על העומד אינו מתיר אפילו בצורת פתח ובכי הא מודה מתניתין. ונראה דמשמע לו מתניתין דאמר א"צ למעט אפילו שיש לו יותר מעשר ופרוץ מרובה על העומד וכ"כ רבינו לקמן בפרק י"ז אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או רחב מאה אמה וכו':
כ׳
וצורת פתח שעשה אותה מן הצד וכו'. קשה לפי פירוש רבינו ז"ל דאם הוא בקרן זוית היכי קאמר בגמרא (דף י"א) במאי עסקינן אילימא מן הצד וכו' אלא על גבן וכו' דהיכי הוי לדעתו ז"ל על גבן הפך דעל הצד שפירשו קרן זוית בשלמא להרשב"א ניחא דמן הצד לא הוי על גבן אבל לרבינו אפילו שיהיה קנה על גביהן מ"מ כיון דהוי בקרן זוית מן הצד איקרי:
כ״ג
מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת וכו'. פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ד) הביאו ברייתא דסוכה דאמרה נפל דופנה (בי"ט) לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים והקשו עליה מההיא דקתני עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וכו' ותירצו אדם אאדם לא קשיא כאן לדעת כאן שלא לדעת והקשו והא דרבי נחמיה בריה דרב חנילאי לדעת הוה ותירצו שלא מדעת הוה והקשו רב חסדא מיהו לדעת הוה ותירצו רב חסדא שלא מן המנין הוה, ע״כ. וממ״ש ה״ה ואעפ״כ אמר במחיצת אדם שאם היה נעשית לדעת דר' נחמיה וכו' נראה שהוא סובר דפירוש הגמרא לדעת רבינו ז״ל כך הוא והא דר' נחמיה לדעת ר' נחמיה עצמו הוה וכיון שהוא היה צריך לאותן המחיצות ליכנס תוך התחום היה ראוי שיעשה שלא לדעתו כיון שאתה אמרת דלדעת אסור וסוברת הגמרא דכיון שיהיה לדעת העומדים שם בין שיהיה לדעת הצריך לאותה מחיצה בין לאחר הכל שוה ודין אחד הוא שהכל מיקרי לדעת ואסור. כ״נ דברי ה״ה ז״ל. והוכרח לפרש כן מפני שרבינו הצריך שני תנאים שלא ידעו אלו העומדים ועוד שלא יעמיד אותה אדם שהוא רוצה, וע״ז יש לתמוה דהרי הסוכה כשנפל דופנה ביו״ט א״צ אלא שיהיה שלא לדעת העומדים אבל לדעת הצריך לאותה מחיצה לא איכפת לן כלל וזה ברור שם דאמרו עושה אדם את חבירו דופן וכו' דמשמע דהוא עצמו הצריך לאותה מחיצה יכול לעשותו דופן. וכן מבואר בדברי רבינו פ״ד מהל' סוכה שכתב שם בסוף הפרק עושה אדם את חבירו דופן וכו' ושם כתב והוא שיעשה אותו שלא לדעת זה שנעשה דופן ולא הצריך שם התנאי האחר שהצריך כאן שלא יעמיד אדם לדעתו וכו' משמע דאין צריך תנאי זה כלל וזה פשוט. וא״כ מה שתירצו בגמרא כאן לדעת כאן שלא לדעת ר״ל כאן לדעת מי שהעמיד שם ומפני כן אמרו נפל דופנה של סוכה לא יעמיד בה אדם וכו' ומ״ש עושה אדם את חבירו דופן וכו' הוא שלא לדעת מי שהועמד שם ואפילו שיהיה לדעת מי שעושה המחיצה מותר וזה מוכרח בפירוש הגמרא. והשתא קשה לדעתו ז״ל דאיך הקשו שם והא ר' נחמיה לדעת הוי אפילו שר' נחמיה עצמו היה יודע בדבר כיון שמי שהיו שם לא היו יודעים מאי איכפת לן דכן תירץ המתרץ גבי סוכה במה שאמר כאן לדעת כאן שלא לדעת שאפילו (שלא) יהיה לדעת הצריך לאותה המחיצה מותר כמ״ש וא״כ תימה על המקשה מאי הקשה על דברי המתרץ. לכך היה נראה לומר דמה שהצריך רבינו שלא יעמיד אדם שהוא רוצה להשתמש וכו' למד כן מעובדא דהנהו ביני גננא דאעילו וכו' וכמו שכתב הרב מוהרי״ק בסימן שצ״ב בטור אורח חיים וז״ל, והוא ז״ל מפרש דהנהו דאעילו מיא הם העמידו מחיצת אנשים ומש״ה קרי להו לדעת ע״כ. ואפשר שהרב המגיד ז״ל סבר כן כדעת רבינו ולפ״ז היה מפרש קושיית והא ר' נחמיה לדעת הוה כדברי רש״י ז״ל שרצה לומר לדעת העומדים שם. ומ״ש ה״ה ואעפ״כ אמרו שאם נעשית לדעת דר' נחמיה וכו' אינו רוצה לומר שבקושיית והא רבי נחמיה לדעת הוה אמרו כן אלא מעובדא דהנהו גננא וכמו שפירשתי משמע הכי דאם היה נעשית לדעת ר' נחמיה היה אסור. זה נראה לי לפרש בדברי הרב המגיד ז״ל ומכל מקום דוחק גדול הוא לפרש לשונו כן, וצ״ע:
נחלת הכלל · ToratEmet
