רמב״ם - הלכות שבת · פרק ט״ו

ספר זמנים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק ט״ו

הלכה א׳

עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כֻּלָּהּ. וְעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמִטַּלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ לְאַרְבָּעָה אַמּוֹת. וְאִם הוֹצִיא פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְכֵן עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפוֹתֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפוֹתֵחַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה רֻבָּהּ בַּחוּץ וְרֹאשָׁהּ בִּפְנִים אוֹבְסִין אוֹתָהּ. וּבְגָמָל עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בִּפְנִים הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ אָרֹךְ:

הלכה ב׳

לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בְּכֵלִים נָאִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹצִיאֵם. אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים שֶׁאֵינָן נָאִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן. אוֹ שֶׁהָיָה הַבּוֹר בְּכַרְמְלִית אַף עַל פִּי שֶׁהַכֵּלִים נָאִים. מַכְנִיס רֹאשׁוֹ בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה בִּמְקוֹמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ:

הלכה ג׳

עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְקוֹלֵט מִן הָאֲוִיר מִן הַמַּיִם הַמְקַלְּחִין מִן הַצִּנּוֹר אוֹ מִן הַכֹּתֶל וְשׁוֹתֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בַּצִּנּוֹר אוֹ בַּכֹּתֶל וְיִקְלֹט מֵעַל גַּבָּן. וְאִם נָגַע אִם הָיָה מָקוֹם שֶׁנָּגַע בּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁנִּמְצָא כְּעוֹקֵר מֵעַל הַגַּג שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכֵן אִם הָיָה בַּצִּנּוֹר אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בֵּין שֶׁהָיָה הַצִּנּוֹר בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין שֶׁהָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וְקָלַט מִמֶּנּוּ מַיִם הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלָמָּה אֵינוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָחוּ הַמַּיִם אֶלָּא הֲרֵי הֵן נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין:

הלכה ד׳

זִיז שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹן יוֹצֵא בָּאֲוִיר שֶׁעַל רְשׁוּת הָרַבִּים. אִם הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו שֶׁאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים תוֹפֶסֶת אֶלָּא עֲשָׂרָה טְפָחִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכֹּתֶל עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה זִיז אֶחָד יוֹצֵא בָּאֲוִיר. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹצְאִים בַּכֹּתֶל שְׁנֵי זִיזִין זֶה לְמַטָּה מִזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. אִם יֵשׁ בַּזִּיז הָעֶלְיוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹן רֹחַב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַזִּיז שֶׁתַּחְתָּיו רְשׁוּת אַחֶרֶת. וְאָסְרוּ זֶה עַל זֶה. שֶׁאֵין שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בִּרְשׁוּת אַחַת:

הלכה ו׳

אֵין בָּעֶלְיוֹן אַרְבָּעָה וְאֵין בַּתַּחְתּוֹן אַרְבָּעָה. מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁנֵיהֶן וְכֵן בְּכָל הַכֹּתֶל עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הַתַּחְתּוֹנִים. הָיָה בַּתַּחְתּוֹן אַרְבָּעָה וְהָעֶלְיוֹן אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֶלְיוֹן אֶלָּא כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ בִּלְבַד. אֲבָל בִּשְׁאָר הַזִּיז שֶׁבִּשְׁנֵי צִדְדֵי הַחַלּוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתַּחְתָּיו שֶׁחָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ:

הלכה ז׳

כָּל זִיז הַיּוֹצֵא עַל אֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו. כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֵין נוֹתְנִין עָלָיו וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא כְּלֵי חֶרֶס וּזְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאִם יִפְּלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים יִשָּׁבְרוּ. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים וָאֳכָלִין אֲסוּרִים שֶׁמָּא יִפְּלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וִיבִיאֵם:

הלכה ח׳

שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים זָרַק מִזּוֹ לָזוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה פָּטוּר וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם עֵרוּב. וַאֲפִלּוּ בְּגָדִים וּכְלֵי מַתָּכוֹת מֻתָּר לִזְרֹק. וְאִם הָיָה זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְלֹא הָיָה בְּשָׁוֶה אָסוּר לִזְרֹק בֶּגֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁמָּא יִפּל וִיבִיאֶנּוּ. אֲבָל כְּלֵי חֶרֶס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זוֹרֵק:

הלכה ט׳

בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחַלּוֹן עַל גַּבָּיו הַבּוֹר וְחֻלְיָתוֹ מִצְטָרְפִים לַעֲשָׂרָה וּמְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה סָמוּךְ לַכֹּתֶל בְּתוֹךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹר שָׁם. אֲבָל אִם הָיָה מֻפְלָג אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה חֻלְיָתוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה שֶׁנִּמְצָא הַדְּלִי כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַחֻלְיָא יֵצֵא לִמְקוֹם פְּטוֹר:

הלכה י׳

אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים וְחַלּוֹן עַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְהִפָּנוֹת. אֲבָל שֶׁל יָחִיד אֵין שׁוֹפְכִין עָלֶיהָ שֶׁמָּא תִּתְפַּנֶּה וְנִמְצְאוּ שׁוֹפְכִין כְּדַרְכָּן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

הלכה י״א

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר אִם יֵשׁ בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּבְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה אוֹ יוֹתֵר עַל כֵּן עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. וְאִם אֵין בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה אוֹ שֶׁאֵין בְּרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה בְּלֹא מְחִצָּה:

הלכה י״ב

הָיָה בְּרָחְבָּהּ יֶתֶר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגָבְהָהּ עֲשָׂרָה אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ מְחִצָּה. שֶׁכָּל יֶתֶר עַל עֶשֶׂר פִּרְצָה הִיא וּמַפְסֶדֶת הַמְּחִצּוֹת. וּמַהוּ לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר. אִם נִשְׁאַר מִצַּד הַפִּרְצָה פַּס מִכָּאן וּפַס מִכָּאן בְּכָל שֶׁהוּא אוֹ פַּס רֹחַב אַרְבָּעָה טְפָחִים מֵרוּחַ אַחַת מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְמַלְּאוֹת מִן הָאַמָּה בִּלְבַד. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר פַּס כְּלָל אָסוּר לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נִפְרְצָה חָצֵר לַיָּם שֶׁהוּא כַּרְמְלִית:

הלכה י״ג

וְהֵיאַךְ מַעֲמִידִין אֶת הַמְּחִצָּה בְּמַיִם. אִם הָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִן הַמְּחִצָּה יוֹרֵד בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וְאִם הָיְתָה הַמְּחִצָּה כֻּלָּהּ יוֹרֶדֶת בְּתוֹךְ הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמֶּנָּה יוֹצֵא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁבֶּחָצֵר מֻבְדָּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמְּחִצָּה מַגַּעַת עַד הַקַּרְקַע הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְלֹא הִתִּירוּ מְחִצָּה תְּלוּיָה אֶלָּא בְּמַיִם בִּלְבַד. שֶׁאִסּוּר טִלְטוּל בְּמַיִם מִדִּבְרֵיהֶם וְהֵקֵלוּ בִּמְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר:

הלכה י״ד

אַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בֵּין הַחֲצֵרוֹת וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת אֵלֶיהָ. אִם אֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר מְשַׁלְשְׁלִין דְּלִי מִן הַחַלּוֹנוֹת וּמְמַלְּאִים מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵינָהּ מֻפְלֶגֶת מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אֲבָל אִם הָיְתָה מֻפְלֶגֶת מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנָּה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ פַּסִּין יוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים מִכָּאן וּמִכָּאן שֶׁנִּמְצָא הָאַמָּה כְּאִלּוּ הִיא עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ הֶחָצֵר:

הלכה ט״ו

כְּצוֹצְרָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַיָּם וְחַלּוֹן בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם. אֵין מְמַלְּאִים מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל גַּבֵּי הַמַּיִם כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן שֶׁבַּכְּצוֹצְרָה. אוֹ תִּהְיֶה הַמְּחִצָּה יוֹרֶדֶת מִן הַכְּצוֹצְרָה כְּנֶגֶד הַמַּיִם וְרוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ יָרְדָה וְנָגְעָה עַד הַמַּיִם. וּכְשֵׁם שֶׁמְּמַלְּאִין מִזּוֹ שֶׁעָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה כָּךְ שׁוֹפְכִין מִמֶּנָּה עַל הַיָּם. שֶׁהֲרֵי עַל הַכַּרְמְלִית הֵן שׁוֹפְכִין:

הלכה ט״ז

חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּמְהֵרָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת גּוּמָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם בְּתוֹךְ הֶחָצֵר אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּצַד הֶחָצֵר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם נִקְבָּצִים בְּתוֹכָהּ. וְצָרִיךְ לִבְנוֹת עָלֶיהָ כִּפָּה מִבַּחוּץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה הָעוּקָה הַזֹּאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכַמָּה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁמַּחֲזִיק סָאתַיִם חֲצִי אַמָּה עַל חֲצִי אַמָּה בְּרוּם שְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה:

הלכה י״ז

הָיְתָה הָעוּקָה פְּחוּתָה מִסָּאתַיִם שׁוֹפְכִין לָהּ בְּמִלּוּאָהּ. הָיְתָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם שׁוֹפְכִין לָהּ אֲפִלּוּ שִׁשִּׁים סְאָה שֶׁל מַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם יִתְגַּבְּרוּ וְיָפוּצוּ מֵעַל הַגּוּמָה לַחוּץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים שֶׁהַחֲצֵרוֹת מִתְקַלְקְלוֹת וּסְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין וְלֹא יָבוֹאוּ הָרוֹאִים לוֹמַר שֶׁזֶּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַמַּיִם יוֹצְאִים מִכֹּחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה אִם הָיְתָה מַחְזֶקֶת סָאתַיִם אֵין שׁוֹפְכִין לָהּ אֶלָּא סָאתַיִם. הָיְתָה פְּחוּתָה מִסָּאתַיִם אֵין שׁוֹפְכִין לָהּ כָּל עִקָּר:

הלכה י״ח

בִּיב שֶׁשּׁוֹפְכִין לוֹ מַיִם וְהֵן נִזְחָלִין וְהוֹלְכִין תַּחַת הַקַּרְקַע וְיוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן צִנּוֹר שֶׁשּׁוֹפְכִין עַל פִּיו מַיִם וְהֵן נִזְחָלִין עַל הַכֹּתֶל וְיוֹרְדִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲפִלּוּ הָיָה אֹרֶךְ הַכֹּתֶל אוֹ אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ שֶׁתַּחַת הָאָרֶץ מֵאָה אַמָּה אָסוּר לִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב אוֹ עַל פִּי הַצִּנּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם יוֹצְאִין מִכֹּחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֶלָּא שׁוֹפֵךְ חוּץ לַבִּיב וְהֵן יוֹרְדִין לַבִּיב:

הלכה י״ט

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. שֶׁסְּתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין הֵן וְאָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹמָן. הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל פִּי הַבִּיב וְהַמַּיִם יוֹצְאִין לְכַרְמְלִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ עַל כָּתְלֵי הַסְּפִינָה וְהֵם יוֹרְדִין לַיָּם:

הלכה כ׳

לֹא יְמַלֵּא אָדָם מַיִם מִן הַיָּם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּפִינָה אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה יוֹצֵא מִן הַסְּפִינָה עַל הַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה תּוֹךְ עֲשָׂרָה אֲבָל אִם הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מִן הַיָּם מוֹצִיא זִיז כָּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא. שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ מְקוֹם פְּטוֹר מְמַלֵּא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְזִיז זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם הֶכֵּר:

הלכה כ״א

הַקּוֹרֵא בְּסֵפֶר בְּכַרְמְלִית וְנִתְגַּלְגֵּל מִקְצָת הַסֵּפֶר לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִקְצָתוֹ בְּיָדוֹ. אִם נִתְגַּלְגֵּל לְחוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב וּמַנִּיחוֹ. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט כֻּלּוֹ מִיָּדוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. נִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. וְכֵן אִם נִתְגַּלְגֵּל לִרְשׁוּת הַיָּחִיד גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִתְגַּלְגֵּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים אִם נָח בָּהּ הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. וְאִם לֹא נָח אֶלָּא הָיָה תָּלוּי בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ:

הלכה כ״ב

הַמַּעֲבִיר קוֹץ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בּוֹ רַבִּים. אִם הָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הָיָה בְּכַרְמְלִית מוֹלִיכוֹ כְּדַרְכּוֹ אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה. וְכֵן מֵת שֶׁהִסְרִיחַ וְנִתְבַּזָּה יֶתֶר מִדַּאי וְלֹא יָכְלוּ שְׁכֵנִים לַעֲמֹד מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית. הַיּוֹרֵד לִרְחֹץ בַּיָּם כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה מְנַגֵּב עַצְמוֹ שֶׁמָּא יַעֲבִיר מַיִם שֶׁעָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק ט״ו

ב׳

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה במד"א כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן גזירה שמא יוציאם אבל אם היו כלים שאינן נאים שא"צ להן וכו' מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואע"פ שלא הכניס ראשו ורובו. עי' בהרב המגיד שדעת רש"י ותוספות ושאר הראשונים ז"ל דלאו דוקא כלים נאים אלא כל שצריך לו והאי דאיתא בגמרא חפיצים הצריכין לו ה"ה כל דצריך לו ובצורך לו לשתות ג"כ בכלל זה עיי"ש והנה לכאורה יש לעיין למ"ש רבינו מבמסכת שבת דף י"א ע"א לא יצא חייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא וכו' ובגמרא תנן התם לא יעמוד אדם ברה"י וישתה וכו' ואיבעיא כרמלית מהו וכו' היא גופא גזירה וכו' ת"ש לא יצא חייט במחטו וכו' מאי לאו דתחובה לו בבגדו לא דנקיט בידים וכו' עיי"ש: ועי' שם בתוספות בד"ה שמא לרבא דס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא במסכת ב"ק כ"ו ע"ב הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה התורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף שיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא עיי"ש: והנה יש לעיין לרבנן דר' מאיר דעל כרחך לר"מ חשש שכחה דלא חיישינן למזיד ורבנן בלתי חוששין לשכחה אלא ביש בו צורך לו ובהיל לו וכיו"ב בתוספות ישנים במסכת ביצה דף ג' ע"א בד"ה גזירה מובא במהרש"א שם דרק בדבר המתאווה שייך לומר לחוש לשכחה עיי"ש ובתוספות בעצמם אח"ז שם עיי"ש ועל כרחך ס"ל דשכחה לא שכיח ועיין ביו"ד בסימן רל"ט אם הוה אונס או שוגג ותליא בזה אם הוי שכיח או לא כמ"ש במ"א בזה וביותר באיסורא י"ל דלא שכיח וכן נראה דהפוסקים לא מיירי אלא בהנוגע לאיסור ומצוה בזה אם נאמר שכיח שכחה או לא והנה למ"ש בתוספות דאם ישכח לא יעשה איסור מדאורייתא בשוכח המחט וליכא חשש שכחה משום דהוי גזירה לגזירה אלא החשש שמא ישכח השבת הרי באיסור דאורייתא לא שכיח שישכח אלא בחפצים הצריכין לו לרבנן וכמ"ש ובמחט לא שייך האי טעמא דבהיל ומתאוה שכתבו בתוספות ביצה הנ"ל וכנראה ה"ט דחפצים הצריכין לו. והנה במסקנא דמוקי במחט בידו על כרחך הפי' שישכח השבת דבידו לא שייך שישכח את המחט וגם כדמוקי כר' יהודה וכו' ובתוספות כ"כ אלא לרבא לפי הס"ד ואם כן למסקנא שישכח שהוא שבת הרי חיישינן לשכחה באיסור דאורייתא אפילו בחפצים שאין צריכין לו דלפי' רבינו כלים נאים דודאי מחט לא הוי בכלל כלי נאה ויהיה זה נגד דעת רבנן דלא חששי לשכחה בכה"ג והיה נראה לכאורה מוכח כדעת הסוברים דכל מידי דצריך לאינש הוי בכלל חפצים הנצרכים וא"כ גם מחט בכלל זה דגם לרבנן חשש שכחה ואתי שפיר. אבל לדעת רבינו יקשה לכאורה. והרי לכאורה כדעת רבינו מסתברא דדוקא בדבר שמתאווה שייך שכחה כמ"ש בשם תוספות ישנים הנ"ל: ושמעתי לחלק בין ליטול דבר שלא היה בידו דאז צריך חפצים הצריכין לו דבלא"ה לא חיישינן לשכחה. משא"כ לחוש שמא יתן מידו דשייך חשש ביותר לשכחה וסמוכין לזה ממ"ש בתוספות ביצה הנ"ל לחלק במידי דטירחא במעשה שייך יותר שכחה עיי"ש. ולכאורה על כרחך צריכין לחלק ככה אף דבתוספות כ"כ רק בטירחא מ"מ צריכין לומר לרבנן לחלק בזה דלכאורה יקשה להלן במסכת שבת דף י"ב ע"א יוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר וכו' חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה וכו' הילכך מדכר דכיר וכו' עיי"ש. ויקשה דעם כל זה ניחוש שמא ישכח שהוא שבת כמ"ש בתוספות הנ"ל במחט דליכא אלא חשש שכחה זאת. אמנם לדעת רבינו י"ל דלמאן דס"ל לילה לאו זמן תפילין הוא ואם כן לא הוי לו חפצים הצריכין לו אז אפילו למאן דס"ל עד זמן שינה עיין במסכת מנחות בפרק התכלת עיי"ש. אלא דיקשה דלפי"ז למה למימר משום שחייב למשמש תיפו"ל דלא הוי חפצים הצריכין לו אבל למ"ש בכה"ג בחשש שמא יתנם מידו חיישינן אפילו בלא הוי חפצים הצריכין לו אתי שפיר דצריכין לומר משום שימשמש בהם דלא יסירם מידו דלא ישכחם ויסירם משום לילה אף אם ישכח שהוא שבת אלא דגם ע"ז יקשה עוד למה נאמר משום לילה יסירם קודם שבת ואם דישכח לא עשה כלום בשוכח שהוא שבת. ובזה י"ל למאן דס"ל עד זמן שינה ועיין בהלכות תפילין פ"ד הי"א בדעת רבינו דמי שהניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן עיי"ש. והנה למ"ש במג"א בסימן ש"ח ס"ק י"א במניחם בזמן שאין זמן תפילין דא"צ למשמש שייך חשש שכחה עיי"ש. וא"כ לא שייך על כרחך הסוגיא כמאן דס"ל לילה זמן תפילין וא"כ הוי חפצים הצריכין לו לכו"ע וגם כמ"ש בפנ"י החשש שמא יעבירנו ד' ג"כ ויוציא לד' עיי"ש. ונראה למ"ש בתוספות בכמה דוכתי דחשש שמא יעבירנו מרה"י לרה"ר מדכיר דכיר וא"כ נראה עיקר החשש משום שמא יעבירנו דהוי בלי מעשה כלל ויותר נראה לחלק לשותה ברה"ר כמ"ש לעיל מ"מ יקשה מ"ש: והנה על קושיא דלעיל לדעת רבינו י"ל דעל כרחך לחלק בין לזמן מרובה דשייך יותר שכחה מלזמן מועט ובעומד ברה"י ושותה ברה"ר דהוי לזמן מועט צריך דוקא בחפצים הצריכין לחוש לשכחה ולמ"ש רבינו שמתאוה להם וכמ"ש לעיל משא"כ בחייט במחטו שיוצא דהוי לזמן לא מעט שייך שכחה אף דלא הוי מחפצים הצריכין לו שמתאוה להם ועי' בתוס' במס' עירובין צ"ח ע"א בד"ה אלא עיי"ש. ועל הקושיא השניה דבתפילין נמי נאמר שמא ישכח שהוא שבת דהוי עיקר חשש שכחה בזה כמ"ש בתוס' לעיל י"ל דס"ל שבת לאו זמן תפילין הוא ולילה לאו זמן תפילין הוא וא"כ ליכא למיחש שמא ישכח שהוא שבת שהרי יסירם משום לילה דל"ש שכחה ואם שמא ישכח שעליו תפילין כלל ואף למ"ש בתוס' בכה"ג פטור מדאורייתא מ"מ שמא אח"ז יזכור בתפילין וישכח בשבת וע"ז אמרינן דצריך למשמש בתפילין וא"כ לא ישכח שהמה עליו וממילא יסירם בלילה וא"כ ליכא חשש שכחה שהוא שבת בזה כלל והנה מ"ש לחלק בין זמן מרובה לכאורה במס' עירובין צ"ח ע"א באסקופה ארוכה מדכיר וכו' להיפוך י"ל דשם לא הוי לזמן מרובה ממש שמא ישכח עוד הפעם משא"כ שם כשיזכור יעמוד לפוש ועי' מ"ש לעיל בפ' כ"א ה"ב עיי"ש:

ג׳

עומד אדם ברה"ר וקולט וכו' ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נוזלין והולכין. עיין בתחילת ס' מעשה רוקח בשם גאונים קדמונים על הרמב"ם שהביא שם וכתב ברשב"א ע"ז ויפה כתב דגרסינן בפ"ק דשבת דף ה' ע"א הכניס ידו לחצר וקיבל מי גשמים והוציא חייב ואסיקנא אימא קלט ואקשינן והא בעי עקירה וכו' מיא מי עבידי דניחא ולא משכחא לה פתרי אלא בקולט מן הגומא דמים ע"ג מים היינו הנחתן עכ"ל ועי' בר"ן במס' עירובין שם שכתב כמו כן אע"ג דאין חייב חטאת שהרי הטעינו שמים וכשנים שעשו וכו' עיי"ש וכיון ג"כ לגמ' הנ"ל דמקשינן מאי שנא הטעינו חבירו להטעינו שמים עיי"ש:

ה׳

בד"א וכו' ואסרו זה על זה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. עי' בהמ"מ עיי"ש ומקורן בירושלמי עיי"ש ובטעם בזה עי' בריטב"א במס' עירובין שם ועי' במרכבת המשנה במה שהגיה בירושלמי עיי"ש ועי' בשו"ע בסי' שנ"ג עיי"ש ונראה דהוי מדרבנן וכיו"ב בקרית ספר למבי"ט שכתב שכל הפרק הזה משום משמרת למשמרתי ומדרבנן עיי"ש:

ט׳

בור ברה"ר וחלון ע"ג וכו'. עי' בריטב"א שם ובשו"ע סי' שנ"ד ובטו"ז שם ואשר הקשה בס' מעשה רוקח על הריטב"א גם בטו"ז עמד ע"ז שם ועי' במג"א שם ס"ק ג' ועי' באליה רבה ס"ק ג' שם שמישב קושית הטו"ז עיי"ש וברשב"א מתיר מטעם אגודו בידו וכמ"ש באליה רבה שם בטעמו: ועי' בריטב"א שם צ"ט ע"ב שהקשה כיון שהבור ברה"ר ויש בו זכות לרבים האיך זה מותר לדלות ממנו דהא אסרי עליו בני רה"ר ועדיפא הא מגג הסמוך לרה"ר ותירץ ע"ז דכיון דבור ברה"ר אסור לבני רשות הרבים לדלות ממנו בשבת אא"כ עשו לו סביביו מחיצה גבוה י' וכיון שכן בני רה"ר סלוקי סלקי נפשייהו מהכא לגמרי לכולהו שבתות ואחלוה לגבי האי שהוא רגיל תדיר וראוי בו למלא ממנו דרך הלוכו עיי"ש: נראה מדבריו דכיון דאסור לבני רה"ר מסתמא מבטלין רשותם להאי דמותר לו והוי כפירשו כן ויקשה דהרי מסקינן במס' עירובין כ"ו ע"ב ובשו"ע בסי' ש"פ סעיף א' אחד מבני חצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטלת לכם וכו' ואם דר עם ה' או ד' צריך לבטל לכל אחד ואחד וכו' עיי"ש ולא אמרינן כיון דעליו אסור מסתמא מסלק רשותו להם וצריך לומר דכונת הריטב"א בכה"ג דאסור לבני רה"ר לכל שבתות, נראה קשה לחלק בזה אם נאמר דמסתמא דעתו לבטל לטובת אחרים במאי דלא נפק"מ לו ואפשר לומר דטעמא דצריך לפרש דהמבטל בעין רעה מבטל כדאיתא שם וזה לא שייך בכה"ג דהוי כאין להם רשות לעולם בזה לבני רה"ר וא"כ א"צ אף לגלוי דעתם ומאומדנא אמרינן דמסלקי נפשם כיון דלא שייך דעין רעה עליהם בזה ועי' בס' ישועות יעקב בסי' שנ"ד שהקשה על הריטב"א דגם בני רה"ר יכולין לשמש בגבוה י' לשאוב מים לחולה עיי"ש מ"ש לתרץ עם מ"ש במג"א דלא הוי דירה שם עיי"ש:

י״א

אמת המים וכו'. עי' בב"י ושו"ע בסי' שנ"ו עיי"ש ובתוספות יו"ט עירובין פרק ח' מ"ז:

ט״ז

חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה לפיכך צריך לעשות גומא מחזקת סאתים בתוך החצר וכו'. הנה כתב רבינו יוצאין לרה"ר במהרה וכו' ועי' בלח"מ וי"ל דהנה על האי דאיתא שאדם עשוי להסתפק סאתים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן פחות מד' שופכין וכו' וברש"י בד"ה אדם רוצה לזלפן שראוי הן לזלף וכו' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפוך להו ונפקי לא מתקיימה מחשבתו פחות מד' אמות אין ראויה לזלף ושפכן וכי נפקי מתקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר עכ"ל ולכאורה יש להבין במ"ש ברש"י בד' אמות דלא נתקיימה מחשבתו אם הדרך וברוב פעמים נפקו לרה"ר הוי פסיק רישא אף דהוי בדרבנן ועי' מ"ש לעיל בפ"א בשם הפנ"י דבמס' סוכה גבי אין ממעטין וכו' מוכח גם באיסור דרבנן פ"ר אסור עיי"ש אמנם למאן דאמר ד' אמות תיימי וא"כ לא הוי פסיק רישא וצ"ל לפ"ז אף למאן דאמר משום בד' אמות אדם רוצה לזלף וגם בהנפק"מ אריך וקטן מ"מ גם לדידיה צ"ל משום תיימי שלא יהי' פ"ר אלא לדידיה בתיימי בלבד היכא דלא שייך רוצה לזלף אסור ועי' בריטב"א שכתב כיון שאין ראויה לזלף אפי' עשה לזלף כיון דלא שכיחא לעשות כן מסתמא דעתו שיצאו לחוץ ומתכוין לזה עיי"ש ולדעת רבינו כיון כמ"ש דצריך תיימי לכו"ע שלא יהיה פ"ר וכל זה בד' אבל בפחות מד' יוצאין מהרה אפי' אין שופך אלא כדי לזלף דבשופך הרבה דאיכא פ"ר אפי' בד' אמות יהיה אסור וגם בהרבה אין נעשה לזילוף ובפחות מד' הוי בכל פעם פ"ר ונפק"מ אפי' יהיה דעתו לזלף אסור ונראה כן דאל"כ לא תליא בד' אמות נאמר לזלף מותר ושלא לזלף אסור ואין דעתו כמ"ש דמסתמא הוי כן דא"כ הוא דידע שאין רוצה אלא לזלף למה יהיה אסור לו ולרבינו טעם אחר בזה כמ"ש וביותר משום תיימי דבכה"ג דלא תיימי הוי פ"ר ולמ"ש לכו"ע צ"ל משום תיימי: והנה במ"ש ברש"י במשנה בד"ה שופכין לאו להכי אכוין וכו' דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק ליה איהו גופא אלא מאיליהן יוצאין הילכך כי לא מכוין שרי לכתחילה עכ"ל ועי' שבת ק' ע"ב והא איכא כוחו וכו' כוחו בכרמלית לא גזרו עיי"ש ונראה לפי זה ברה"ר ג"כ מדרבנן בלבד ועי' בתוס' שבת ק' ע"ב בד"ה כחו שכתבו מגזירה לכוחו ברה"ר נראה דהוי מדאורייתא ועי' בתוס' במס' עירובין פ"ז ע"ב בד"ה אלא שכתבו תירוצים אחרים עיי"ש ועיין במג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' ברחים דאינו חייב אלא ברחים של יד דאל"כ הוי כממילא והביא שם מדעת התוס' במצודה שנראה דחייב בכה"ג דממילא ודכן משמע מדעת רבינו בפ"ח מהל' שבת עיי"ש ובדגול מרבבה ובס' אבן העוזר ובאליה רבה הסכימו דהוי מדאורייתא עיי"ש וכנראה דעת רש"י כדעת המג"א ועי' בס' אהע"ז בסי' שכ"ח ובתוס' שבת בסי' רנ"ב בזה הנ"ל:

כ׳

לא ימלא אדם מים מספינה וכו' אבל אם היה למעלה מי' מוציא זיז כל שהוא וממלא שהרי דרך מקום פטור ממלא ואינו צריך לזיז אלא משום היכר. עי' בהמ"מ ובטו"ז בסי' רנ"ה ס"ק ה' שהשיג על המ"מ וב"י עיי"ש ועי' במרכבת המשנה אף שסברתו טובה מ"מ יקשה להעמיסו בדעת רבינו דמיירי שעומד במקום פטור עיי"ש:

כ״א

הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל וכו'. עי' בהמ"מ דוקא כתבי קודש ולא כן דעת התוס' בעירובין דף צ"ח ע"א בד"ה אלא ועי' בשו"ע בסי' שנ"ב סעיף א' ובמג"א ס"ק ד' ובירושלמי כאן ר"י אומר בשם ר' יוחנן לא סוף דבר ספר אלא אפי' פסוקיא ובקרבן העדה שם לאו דוקא ספר שלם גולל אצלו אלא אפי' פסוקיא שנפלו מידו גוללן אצלו עכ"ל ובס' מרכבת המשנה כתב עמ"ש בהמ"מ דוקא ספר וכו' אין זה מוכרח ועי' בתוס' וכו' ובירושלמי לא סוף דבר ספר אלא פסוקיא עכ"ל נראה שאין מפרש פסוקיא כהקרבן העדה ונראה שמפרש פסוקיא כהאי דאי' במס' שבת קי"ג ע"א כורך עליו פונדא או פסקיא וכיו"ב בפסחים דף י"א ע"א ושם פי' רש"י פסקיא שכורכין סביבות שוקיים עכ"ל ועי' בערוך ערך פסיקיא עיי"ש ועי' מ"ש אם ספר דוקא בפי' הגאון מו' אליהו מווילנא ז"ל בסי' הנ"ל ס"ק ב' וג' עיי"ש:

כ״ב

המעביר קוץ וכו' וכן מת שהסריח ונתבזה יותר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י לכרמלית וכו'. עי' בהמ"מ שכתב דרבינו מפרש כבוד הבריות כבוד החיים עיי"ש ולפ"ז בכל מקום דאיתא מכבוד המת יהיה פי' משום כבוד החיים בריש פ' מי שמתו בירושלמי דמובא בתוס' שם ובמת מצוה וכיו"ב ובמס' סנהדרין מיבעיא אם הספידא יקרא דחיי וכו' עיי"ש והרי גם לפ"ז לא תליא אם במת שמסריח ולא יכלו לעמוד מפני ריחו דהרי בזיון המת הוי מצד עצמו בזיון החי אשר סוף כל אדם כמוהו ורז"ל הפליגו בלועג לרש במס' ברכות וגם רז"ל כתב שהסריח ונתבזה וכו' נקיט ג"כ ונתבזה ואין סברה שצריך שני הטעמים יחד ונראה דהכל משום כבוד המת שזה מבזיון להמת שמונח סרוח ובני אדם בורחין מריחו ולא יוכלו לעמוד לפניו אבל בפכ"ו הל' כ"ג כתב רבינו מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו וכו' ובהמ"מ שם בשם הראב"ד דמשום כבוד החיים לסלק ריחו התירו וכתב שכן דעת רבינו עיי"ש ויותר נראה שכונת רבינו דהוי בזה מכבוד הבריות מב' טעמים כבוד החיים וכבוד המת אבל מ"ש הראב"ד שלא יריחו ריח רע יקשה א"כ למה במת דוקא בכל דבר שמסריח נאמר כן וצ"ע ועיין בשו"ע בסימן שי"א סעיף ב' עיי"ש: היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ד' אמות בכרמלית. אף דהוי שאין מכוין וגם לא פסיק רישא מדכתב שמא יעביר וכו' ולא ניחא ליה אפ"ה גזרו אף בכרמלית דרבנן וצ"ל משום דאפשר בניגוב ובלא אפשר אם רשאי לרחוץ היה נראה דלא לגזור כ"כ ועי' בשו"ע בסי' שכ"ו סעיף ז' ובטו"ז ס"ק ב' שמחלק בגשמים שבאים פתאום עיי"ש ולמ"ש נראה דבאי אפשר לנגב לא יהיה רשאי לרחוץ וצ"ע ובס' הגאון מהו' אליהו מוילנא ז"ל שם ס"ק ט"ו כתב לעיין בשבת קמ"ו ע"ב מי שנשרו כליו במים וכו' דלרש"י בגשמים ולתוס' במים מותר בלבושו עיי"ש וא"כ נראה באי אפשר מותר לכתחילה אם לא נחלק שם בנפלו וצריך לבגדיו שאני:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק ט״ו

א׳

בהמה וכו'. וכתב הרה"מ מסקנא דש"ס עירובין דף כ'. והיינו ממ"ש שם תניא נמי הכי ר' אליעזר אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך מכלל דשאר בהמות א"צ רובו וכדפסק רבינו ואין להקשות כיון דכל זה הוא לאיכא דאמרי קמא אבל לאיכא דאמרי בתרא אינו והיאך פסק כלישנא קמא דכיון דאחר הלישנא בתרא שקיל על לישנא קמא שמע מינה הוי הלכתא וק"ל.

ב׳

לא יעמוד וכו'. הכי איתא במתני' פ' המוצא תפילין דף צ"ט וז"ל לא יעמוד וכו' אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת עכ"ל וקאמר בש"ס רישא רבנן וסיפא ר"מ וכתב רש"י ד"ה רישא רבנן וכו' וז"ל והא ליכא למימר דשתייה תיהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות דהיה שותה בה פיו עומד ובפיו הם נחים מיד עכ"ל ועיין בתוס' ד"ה לא יעמוד בדף כ' ע"א שהביאו דברי רש"י הללו אלא שהוסיפו לבאר דהפה הוי מקום פטור וקושטא דמילתא הוא דאמרי ולאפוקי דלאו רה"י הוא ועיין במג"א סי' ש"נ סק"ב שהקשה קושיא זאת שהקשה רש"י ותירץ כמ"ש רש"י ולא הזכירם ועיין להרב המגיד בדין זה ובמ"ש הלח"מ וט"ס נפל בלשונו במ"ש וברישא בכלים נאים אסור וצ"ל מותר ובזה עלו דבריו כהוגן לאפוקי ממה שהאריך הרב מרכבת המשנה עפ"י הטעות הזה וליתא דלא יתכנו דבריו בדברי הלח"מ מיניה וביה גם בדברי רבינו יעו"ש.

ט״ו

כצוצרה וכו' ע"ג המים. פי' שהמחיצה היא בקרקעית המים אלא שהוא כנגד הנקב כדינו וכן מ"ש עוד רבינו או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה ר"ל מחוברת לצד מטה כנגד המים וכמ"ש התוס' דלא כפי' רש"י וכ"כ הריטב"א לדעת רבינו הביאו מרן ב"י סי' שנ"ה.

ט״ז

חצר וכו'. וכתב הרב המגיד והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא עכ"ל פי' דלרב לעולם פליג ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן אלא דמתני' וגם ברייתא אתו כרבנן ולר' זירא מתני' ראב"י וברייתא רבנן ואם כן רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ונקט כלשון הברייתא דלעולם הוו רבנן ולעולם איהו פסק כרב ולאפוקי מס' מעשה רוקח שלא כיון לזה כלל. עוד כתב הרב המגיד וז"ל וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים וכו' פי' דבריו כמ"ש הרב מרכבת המשנה נר"ו ואף הלח"מ לא יכחד זה דלא כמו שהבין הוא נר"ו ממה שתפס הלח"מ מוכן מוכחת דטעות הוא בידו דאילו היה קורא בלשון הלח"מ היה רואה דלא שייך דבריו עם וכן מוכחת אלא דברי הלח"מ הם כמ"ש הרה"מ ד"ה סאה נותנים לו סאה וכו' עד בכל זמן וכו' ותפש מן וכן מוכחת וכו' והוא ברור ודע שט"ס נפל בסוף דברי הלח"מ וכצ"ל אלא היה לו לומר בימות הגשמים מחזיק סאה נותנים לו אפי' כורים וכו'. ולענ"ד כונת הרב המגיד פשוטה דכונתו לפשוט דאביי לא פליג ארב נחמן אלא לפרש דבריו דאי ר"נ כשאמר סאתים נותנים לו סאתים דוקא ולא עוד למה חילק בין סאה לסאתים לא הו"ל למימר אלא בימות הגשמים נותנים לו מילואה ומדקאמר סאה נותנים לו סאה מכלל דבסאתים אפי' כור וכורים וזה אצלי כונת התוס' דף פ"ח ע"ב ד"ה מחזיק.

כ׳

לא ימלא אדם מים מן הים וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור וכו' וזה דעת רבינו פי' מותר לכתחילה מדינא אלא משום גזרה דרשויות דהוו דאורייתא דרך מקום פטור דהא כתב רבינו בפי' בלשון זה דאם היה למעלה מן הים מוציא זיז כל שהוא וכו' משום הכר ואף שהוא מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור וכן מוכח בבירור ממ"ש הרה"מ כמבואר בש"ס זאת לדעת רב הונא וכו' דה"ק ר"ה מן הדין מותר אלא משום הכירה ועיין מעשה רוקח שלא כיון כלל מזה וכתב מ"ש. עוד כתב הרב המגיד אבל הרשב"א הסכים וכו'. ולכאורה קשה דא"כ אמאי מוקי בש"ס לרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן וכו' לעולם מארעא משחינן ואפ"ה בעי זיז ד' על ד' משום דס"ל דאפילו ברשות של דבריהם אסור להחליף אלא כשאמרינן דממיא משחינן דאף דאיכא בהכרח מקום פטור כשעולה קצת מהספינה כדי ליכנס לספינה מ"מ לא מנכרא מילתא ואסרי אבל אי אמרינן דמארעא משחינן איכא מקום פטור טובא ומשו"ה ליכא איסור ודברי אלה הם עפ"י ראות דברי הרשב"א במקומן שכתב וז"ל וא"ת לכו"ע משתרי ואפי' לכשתמצא לומר דממיא משחינן דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה י"ל דס"ל לרב חסדא וכו' כמ"ד בעירובין דאפי' ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו וכו' עכ"ל הרי דלא אמרה הרשב"א אלא לכדאמרינן ממיא משחינן והסברא כדכתיבנא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק ט״ו

א׳

ברשות אחרת. עי' השגת הראב"ד. ולי נראה להליץ בעד רבינו דלפ"מ שהביא הה"מ לעיל בפי"ג הל' ב' פלוגתת הירושלמי וי"ח ועי' מ"ש שם דסברת הי"ח יש להם ראיה מסוגיא דבבלי דחולק עם הירושלמי וסובר כיון דגופו למטה מי' ידו בתר גופו גריר א"כ קשה טובא מאי מקשה תלמודא עירובין דף צ"ט בל"ק דקתני אבל לא יוציא כו' אבל חיוב ליכא לימא תהוי תיובתא דרבא מאי קא מדמה לפי פירש"י ורבינו בהך דרבא דהוא מעביר בעצמו ד' אמות ברה"ר עם החפץ אלא שנושא אותו למעלה מי' שפיר יש לחייבו משום דידו בתר גופו גריר משא"כ במתני' במטלטל ברה"ר וגופו עומד ברה"י כמ"ש רבינו מש"ה פטור וצ"ל דסוגיא דגמ' שם בעירובין היה סובר כשיטת הירושלמי דלא אמרי ידו בתר גופו גריר ולכ"ע בנושא למעלה מי' הוי מקום פטור שפיר קא מדמה משא"כ לפי מה דמשמע מדברי רבינו לעיל דלא מחלק בין יד עני למטה או למעלה מי' ש"מ דס"ל כי"ח וכסוגית הבבלי בשבת שהבאתי לעיל ושפיר פסק רבינו דין דמתני' דפטור כדמשמע פשטא דלישנא דמתני' משא"כ דין דרבא הוא אמת לפי פירוש רבינו כנ"ל ברור ונכון:

ה׳

שאין שתי רשויות כו'. עי' הה"מ מ"ש שאפשר שרבינו לכך נתכוון דמיירי ששתי הזיזין אינם של אדם א' ועי' ב"י או"ח סי' שנ"ג שהביא בשם הריטב"א די"ל גם אם שייך לאדם אחד מ"מ הוא התחתון זכו בו בני רה"ר ע"ש. וגרסי' בירושלמי פ"י דעירובין לא אמר אלא אחת אבל שתים אסור שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת כו' ומדאמר שם לא אמר אלא א' משמע כמ"ש הריטב"א ועי' בתוס' עירובין דף פ"ט ד"ה במחיצות ומ"ש בש"י פ"י דעירובין ד"ה לא אמר:

ט׳

אבל אם היה מופלג כו'. כתב הריטב"א בחידושיו מאי אכפת לן במופלגת הא אגודה בידו היא וי"מ דסוגיא כר"ע דאמר קלוטה כמש"ה א"כ לא היה לו לרבינו להביא דין זה דאנן לא קיי"ל כר"ע וכתב דדרך המשלשל כשמוציא דלי מן הבור להביאו אצלו נח באמצע אויר וזמנין דמגנדר דלי ונפל בקרקע והו"ל כמי שאינה אגודה בידו ע"ש ולפי"ז בכרמלית יש מקום להתיר אפי' במופלגת כנ"ל:

י״א

אמת המים. עי' השגת הראב"ד ונתבאר בארוכה בב"י או"ח סי' שנ"ו:

כ׳

לא ימלא אדם וכו'. עי' הה"מ שהעלה שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור אלא מרשויות של תורה אבל ברשויות דרבנן כגון מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור מותר לכתחילה ולפמ"ש בהלכה ח' בשם הריטב"א יש לדחות ראית הה"מ. וראיתי בס' אבן העוזר סי' שמ"ט על הא דקרא הט"ז תגר על הנשים המוליכות התינוק למול בשבת לבהכ"נ ומוליכין פחות פחות מד"א עכ"פ אסורין להוליך מבית לכרמלית וכן בהכנסת ס"ת לבהכ"נ וכתב הוא דיש מקום תקנה גם לזה דאותן שעומדין בחוץ יושיטו ידיהן לתוך הבית וחברתה שתוך הבית מניחה התינוק לתוך הידים ואח"כ נוטלת בידים לחוץ ואז הוי זה עוקר וזה מניח דבר"ה פטור אבל אסור ואם כן בכרמלית לא גזרו וכמ"ש ר"ס שנ"ב ואפי' לדעת האוסרים שם וה"ה בס"ת יוכל לעשות כן ע"ש. ולפמ"ש בפי"ב הלכה ט' דשיטת הרשב"ץ ולחם שמים דזה עוקר וזה מניח הוי איסור תורה ברה"ר א"כ ל"ד להדדי הגם דהוכחתי שם מדברי הסמ"ג וסייעתו שחולקים בזה מ"מ הוא שבות חמור מאוד ואין הנדון דומה. עוד כתב שם ותו דהא התוס' עירובין דף כ' ורא"ש בפ"ב דעירובין כתב בשם רש"י באדם שמוציא ראשו ופיו לר"ה דיכול לשתות מכלי שברה"ר והטעם דפיו שברה"ר הוי מקום פטור כיון שגופו ברה"י וכיון דהמשקה שוהה קצת בתוך פיו קודם בליעתו הוי כמו שנח במקום פטור ולמדו מזה דאדם שהושיט ידו לרה"ר ליטול חפץ משם ונטלו מרה"ר ושהה שם קצת בידו הוי כמו שנח במ"פ ולפ"ז כיון שהושיטה ידה לבית ונוטלת התינוק ושהה ידה קצת בבית הוי כנח במ"פ ולפי מ"ש הה"מ והכי קיי"ל דמותר להחליף דרך מ"פ כמ"ש סימן שנ"ה ע"כ היתר הנ"ל ברור ע"ש. והנה באמת אף שהתוס' ורא"ש מקשים מסוגית הגמ' ברפ"ק דשבת בהוציא ידו מלאה פירות דלמא אתא לידי חיוב חטאת ומשמע דקמדמי ידו ששהה מעט לפיו דבריהם צ"ע דא"כ אם הוציא ב"ה ידו לחוץ ושהה מעט א"כ לא יתחייב העני המוציא מתוכה או בהיפך ומתני' סתמא קתני ועי' בריטב"א דף כ' שכתב ג"כ סברת התוס' והרא"ש אלא בלמעלה מי' פתח לה וכן משמע בירושלמי פ' המוציא וכו' ובפ"ק דשבת ג"כ חששא דחיוב חטאת אינו אלא למטה מי' ואף שקצת משמע דהרא"ש והתוס' לית להו סברת הריטב"א מ"מ דברי הריטב"א עיקר וא"כ אין היתר הזה ברור וגרסינן ירושלמי פ"ק דף ב' ע"ב רב יודא בשם שמואל והוא שתהא ידו של עני בתוך י' לקרקע אמר ר"ז ברחוק מן הכותל ד' אבל אם אינו רחוק מכותל ד' כרמלית היא ור"א בשם ר"ש כרבינא כשהיו פניו הפוכות לפלטיא אבל אם היו פניו הפוכות לכותל כרמלית הוא ע"ש ועפ"ז יש למצוא כמה עניינים להתיר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק ט״ו

א׳

ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות כו'. פירוש אף אם אינו מניחו אלא שמחזיר החפץ למקומו משום דעביד עקירה ואם הוציא ולא הניח חוץ לד' אמות פטור משום דלא הוי הנחה כשהוא ברשות אחרת דכיון שהיד ברשות אחרת הוי כמאן דלא נח היד וכדאמרו ריש שבת ולעיל פרק י"ד הל' י"ז והא דלא מוקו לי' כן בגמרא היינו משום דבעי לאוקמא אף למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמי ולרבא דסבר אגד יד לא שמי' אגד א"כ הוי כמונח וכמו שכ' ר' אלחנן בפרק המצניע תו' ד"ה התם למעלה מג' ופשוט. אובסין אותה ובגמל כו'. נ"ב כרב ששת שם ודו"ק.

ב׳

שהיה הבור בכרמלית כו'. בגמ' אמר רבא וכן בגת לענין מעשר ופרש"י במעשר גזרו גזירה לגזירה דהא מה"ת אינה קובעת יעו"ש ויעוי' בפי' ר"ח ויתכן לפרש דהמשנה לענין שבת נקטה דאסור לשתות אם אין ראשו ורובו בבור שמא יעשה כדרכו בחול ויוציא הכלים או המים מן הבור לרה"ר והוי סד"א דבגת של יין הטבול למעשר שעומד ברה"ר דאז גם בחול נזהר שלא להוציא מין היין חוץ לגת שירא שמא אם יוציא יהא טבול למעשר ויהא אסור לשתות בלא הפרשת מעשר ויפסיד ממון מעשר שבתוך הגת אינו צריך לעשר וא"כ גם בחול זהיר שלא להוציא מן הגת א"כ גם בשבת לא נגזור קמ"ל דלא פלוג ואסור לשתות יין מן הגת העומד ברה"ר בשבת עד שיכניס ראשו ורובו ודו"ק.

ה׳

שאין שתי רשויות כו'. נ"ב ירושלמי מפורש הלכה ה' וט"ס נפל שם וצ"ל להיפך עיי"ש ותבין כי קצרתי וכבר האריך בזה במרכבת המשנה.

ח׳

והוא שיהיו שניהם שלו כו'. נ"ב מפורש בפרק הזורק דף צ"ז אם היו רשויות שלו מותר.

י״א

שיטת רבינו דאם אמת המים עוברת בחצר כיון שהיא עוברת ברשות היחיד בטלה לרה"י אם אין בה עומק עשרה כיון דנפיק מרה"י תו מיבטל אצל הרשות שהיא בו ומשתמשין ממנה. וכן רקק מים העובר ברה"ר אם אין בעמקו י' טפחים מיחשב כמו רה"ר ומיבטל אלי' ה"נ בטלה אמת המים אל החצר ומיחשב כרה"י ומותר למלאות הימנה. אבל כל זה כשהיא בעשר. ואם הולכת ברוחב החצר יותר מעשר אמות תחת הכותל הוי הך כותל כמחיצה תלויה על המים ואינו כותל כלל כיון שלא נעשה לשם היתר מים ושוב הוי כפרוץ החצר יותר מעשר אמות ואין האמה בטלה לגבי חצר והוי כרמלית ואסור למלאות ממנה. ומ"מ לטלטל בחצר מותר ולא חשיב כפרוץ לכרמלית כיון שיש לו פס ד' טפחים וכותל ע"ג המים מותר אפילו ביותר מעשר דהא כל הכותל קיים על המים ויש פסין שלא נפרץ המים תחתיהם ואינם תלויות ע"ג מים ומועילים לטלטל בחצר דהכותל ע"ג המים הא קאי ומועיל יותר מצורת הפתח. אבל כשעמוקה עשרה טפחים ורחבה ד' א"כ מחיצות האמה שגבוהין עשרה מועילין דאין החצר פרוצה לכרמלית ומותר לטלטל בחצר דלא גרע ממבוי שצדו כלה לים דחשיב כסתום וכמו שפסק לקמן פרק י"ז הלכה ה' ובירושלמי פרק ח' על משנה דאמת המים שהיא עוברת בחצר דאמר בפרוצה מכאן ומכאן דאם האמה עוברת חוץ לחצר יעו"ש דאמר דנותן לחי וקורה או עושה צוה"פ והוא לענין היתר טלטול בחצר שלא יהא החצר פרוצה לכרמלית, והא כיון שהאמה גבוהה עשרה א"כ כותלי האמה אמאי אינם חוצצים בין החצר לאמה. משום דהירושלמי לטעמיה בפרק קמא הלכה א' דמבואות המפולשין לים כמפולשין לבקעה משום דשמא יעלה הים שירטון לכן הוי אסור לטלטל בחצר אף שהאמה גבוהה עשרה לכן מוכרח לעשות לחי וקורה בשיוצא' האמה מצד אחד ואם יוצאת משני צדדים צריך צוה"פ כמו במפולש לבקעה והבן. ובהלכה י"ד אמת המים העוברת בין החצירות כיון שאינה עוברת בתוך החצר אינה בטילה אל החצר ואם אין בה עומק עשרה ורחבה ארבעה מיחשבא ג"כ כרמלית אלא שאם היא סמוכה להחלון פחות מג' טפחים מיחשב החלון של החצר כמו חורי כרמלית ומותר למלאות דמקום החלון כמו כרמלית ומכרמלית לחורי כרמלית קא מטלטל וכמו שפירש רבינו חננאל הנדפס מחדש ותיהוי כי חורי כרמלית פירוש מקום החלון וא"כ מוציא מכרמלית לכרמלית ויהא מותר. [ודלא כפירש"י דלהחמיר בעי ועל האמה מקום שאין בה ד' יהי' כמו חורי כרמלית משום דלהלן היא רחבה ד'] למלאות לבין החלונות. ורב אשי משני דבסמוכה מיחשב מקום החלון כמו חורי הכרמלית ובמופלג אינו מיחשב כמו חורי הכרמלית ולכן אסור למלאות למקום החלון ואם עשה נפקי אפומה דהפסין יוצאין מן הצדדין שנמצא כאילו האמה עוברת בתוך החצר ותו כיון שאינה עמוקה עשרה מיבטלה לרשות החצר ואינה חולקת רשות בפ"ע ומותר למלאות הימנה לחצר ונתבארו היטב דברי רבינו עפ"י פירוש ר"ח פירוש ברור ודו"ק. ואגב אבאר פה ברייתות חמורות בתוספתא פרק ששי השייכים לפירקין. והמה. באר שלפני החלון משלשל וממלא הימנו בשבת ובלבד שלא יהא בינו לכותל ארבעה טפחים כדי שיהלוך אדם. אם יש בפי הבאר ד' טפחים ב"כ וב"כ משלשל וממלא הימנו בשבת. אם נימא דסבר דאם אין בו ד' טפחים בטל לגבי רה"ר ולא הוי מקום פטור הנה אם כי מצאנו כן להירושלמי פרק המוציא תפילין הלכה ז' דמשמע דכשאין בפיו רוחב ד' טפחים בבור ברה"ר הוי כרה"ר או כחורי רה"ר, אבל הירושלמי דאף בסמוך לכותל פחות מד' ג"כ הוי רה"ר ואין ממלאין הימנו בלא חוליא גבוהה עשרה יעו"ש דקאמר עד כדון בסמוך. ובר מן דין זרות גדולה היא לחשוב זה כחורי רה"ר. ע"כ פשוט כאן בתוספתא נפל ט"ס וכצ"ל דהך באר מיירי שהוא עמוק עשרה והוי רה"י ואם הוא מופלג ד' טפחים מכותל הרי מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר. אבל בסמוך שרי [וכדאמר בבלי לקמן צט:] ואם [אין] בפי הבאר ד' טפחים דהבאר הוי מקום פטור שרי למלאות ממקום פטור דרך רה"ר לרה"י [וכפי הנראה דזיז מיהו בעי דאין סברא להתיר בכה"ג ממקום פטור דרך רה"ר לרה"י שוב ראיתי בריטב"א שיש רוצים להתיר למלאות מרה"י לרה"י דרך רה"ר יעו"ש ובכה"ג ליכא מאן דאסר ודינא של תוספתא להלכה ומורין כן בלא שום היכר כלל] דאף אם מגנדר לי' בין הבור לכותל לא עביד מידי דהוי ממקום פטור לרה"ר וזה נכון. בור שבין שתי חצירות משלשל וממלא הימנו בשבת ובלבד שלא יהא בינו לכותל ד' טפחים בבור שאינו רחב ד' טפחים והוי מקום פטור ושרי למלאות הימנו אעפ"י ששתי הרשויות שולטין בו ודוקא אם אין בינו ולכותל ד' טפחים דלא חזי להלוך אדם ולא ניחא תשמישתיה ולא שייך לומר ששתי החצירות מושלין בו. אבל אם מופלג ד' הרי בין שתי כותלי החצירות הוי רשות ששניהן מושלין בו ותו אסורין להכניס מרשות ששניהן שולטין בו לחצר של כל אחד. נתבאר לנו מכאן שבור שאין בו ד' טפחים והוא במקום ששולטין שתי החצירות הוי דינו ככל המקום וכל אחד אסור להוציא ממנו לרשותו וברה"ר כה"ג שרי כמו שפירשנו לעיל דשרי למלאות ממקום פטור דרך רה"ר להכניסו לרה"י הרי יצא לנו מזה סעד עצום למה שפסק רבינו לעיל פרק י"ד בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית אפילו עמוק ק' אמה אם אין בו ארבעה. וזה נכון. אם יש בפי הבור ד' טפחים על ד' טפחים אסור שאין מטלטלין מרשות לרשות אכל גווני קאי לשיטת התוספות דף פ"ה ד"ה בור שבין שתי חצירות יעו"ש ולרש"י אפשר דוקא שאינו מופלג ד' טפחים דלכל אחד תשמישו בנחת ואוסרין זה על זה. ואכמ"ל בביאור בפרט לשיטת רש"י והמבין יבין. אמת המים שלפני החלון משלשל וממלא הימנה בשבת ובלבד שלא יהא בינה לכותל ארבעה טפחים כדי שיהלך אדם כו' לפני רשב"ג ואמר הואיל ואין בינה לבין הכותל ארבעה טפחים כדי כו' בין כך ובין כך משלשל וממלא הימנה בשבת. תוספתא זו חזרתי לפרשה. וכפי הנראה שהיא כעין תוספתא דמייתי הגמרא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן עיי"ש דף פ"ז. אולם אין לקיים על הך דכאן אלא אוקימתא חדא דאמת המים הוי כרמלית אף אם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה כמו ים וכי"ב אלא שאם אין בינה לכותל ד' טפחים הוי בינתיים מקום פטור שאין הרבים הולכים לשם [ועיין ריטב"א דף צ"ט ד"ה והא דתנן יעו"ש] ולכך שרי שימלא באמת המים ויעמיד באגפיה שבין האמה ולכותל ויכניס לביתו דרך חלון ושרי אפילו להחליף ברשויות דרבנן ודו"ק וזהו מחוור בפירוש התוספתא אעפ"י שצ"ע על מה דשקיל וטרי בתלמודין אולם אפשר דלא מתניא בי ר"ח כו' ודו"ק. אמת המים שעוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת כו' עשו לה מחיצה גבוה' י' טפחים בכניסה וביציאה היתה רחבה מראשה אחד (וקצרה) מראשה אחד הר"ז מרחיב מקום הצר ואין צריך לעשות מחיצה אלא לרוחב בלבד. הפירוש עמוק. דאעפ"י שהקילו במחיצה תלויה לומר גוד אחית עד קרקע האמה דוקא אם רוחב המחיצה הוא ד' טפחים, אבל אם האמה קצרה מראש השני פחות מארבעה טפחים ואם יעשה במקום הקצר מחיצה תלויה אין זה חשוב לומר גוד אחית מחיצה דכל פחות מד' לא חשוב לשויא לי' מחיצה שמקום שאין בו ד' אינו חשוב [וכן כתב רש"י דף פ"ו ד"ה קורה מתרת בחורבה כו' דמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה אינה מחיצה ויעו"ש היטב] ולכן מרחיב מקום הצר ומעמיד שם מחיצה רחבה ארבעה משוקעת במים טפח ואין צריך לעשות מחיצה אלא לרוחב בלבד. פירוש אם רצה מעמיד המחיצה בתוך האמה לרחבה ויהיה במקום שמחזקת עדיין לרחבה ארבעה טפחים. ותו מה שאחרי מחיצה זו בינה ולכותל החצר מה שאין בה ארבעה שרי. דכיון דאין בה רוחב ארבעה בטלה לרה"י לגמרי. ולא אמרינן דליהוי המקום שאין בו ד' כחורי כרמלית מהאמה שהולכת רחבה הרבה חוץ לכותל דאין חורין לכרמלית כדאמר הגמרא דף פ"ז ועוד דשדינן להך משך האמה שמותרת במחיצות תלויות. אע"ג דאמרינן גוד אחית במים. זהו להקל אבל להחמיר לא אמרינן וטפי שדינן לה בתר החלק שמתוקן במחיצות תלויות וכי"ב תמצא לעיל מ"ח גבי דיורין שמתוקנין בעירוב וזו סברה נכונה והלכה ברורה. כל זה כתבתי מכבר ואח"ז נדפס ספר מארי מתנית' ומשנה לא זזה ממקומה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק ט״ו

ג׳

ולמה אינו חייב כו'. כן מבואר בירוש' כאן פ"י וט"ס שם ועי' בבלי ד' ה' וגיטין ד' ע"ט והירושלמי הולך לשיטתו דס"ל בפ"ק וכ"מ דדוקא מתלקט עשרה מתוך ג' אבל מתוך ד' הויא כניחא תשמישתיה ועי' שבת ד' ק' ע"א ועירובין ד' י"ט ע"ב וד' כ"ב וד' מ"ח ובירוש' כלאים פ"ו ה"ג הך דחזקיה וקאי שם אלעיל אמדריגה ע"ש מש"כ שם:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק ט״ו

ב׳

לא יעמוד אדם ברה״י וכו'. פ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ט) על מתניתין דלא יעמוד אדם ברה״י וכו' הקשו בגמרא רישא רבנן וסיפא ר' מאיר ותירצו בחפצין שצריכין לו ודברי הכל ע״כ. ופירושה לפי דעת רבינו כפי הנראה מדברי ה״ה ז״ל דהכא בחפצין הצריכין בהם כלים נאים וברישא נמי איירי בכלים נאים ואפ״ה מותר לטלטלן אלא דהחילוק הוא דהכא מקרבן לפיו משא״כ בשאר טלטולים דרישא. ותימה כיון דסוף סוף יש לחלק בין רישא לסיפא צ״ל דשאני בסיפא דמים מקרבן לפיו למה לי לאוקמה בכלים נאים אפילו שאינם כלים נאים מ״מ מצי לשנויי דאתי ככ״ע משום דשאני הכא דמקרבן לפיו מאחר דסוף סוף הוכרחנו לכך. וי״ל דהמקשה כשהקשה היה סבור דבין רישא בין סיפא איירי בכולל בין בכלים נאים בין בכלים שאינם נאים וברישא מתיר בכל אפילו בכלים נאים ובסיפא אוסר בכל אפילו בכלים שאינם נאים ומפני כן הקשה דאע״ג דיש חילוק בין רישא לסיפא דהכא מקרבן לפיו וברישא לא מ״מ ליהוי כלים נאים דרישא דומיא דכלים שאינם נאים וכיון דבסיפא אסור בשאינן נאים ברישא אמאי אינו אסור בנאים דדי לנו לעלות מדרגה אחת בין רישא לסיפא. ותירץ דסיפא איירי בכלים נאים ובכי הא דוקא אסור אבל בכלים שאינם נאים אפילו בסיפא מותר וברישא בכלים נאים אסור דהשתא אין אנו מעלים אלא מדרגה אחת בסיפא. והשתא אתי שפיר דלא הוזכר בדברי המתרץ חילוק דמקרבן לפיו דכבר היה סליק אדעתיה דמקשה ולא הוצרך המתרץ להזכירו:

ג׳

עומד אדם ברה"ר וכו'. אע"ג דכל למעלה מעשרה תוך ג' כלבוד דמי מ"מ קליטה מן האויר הותרה דחשוב כגג דמ"מ אין זה ממש כגג לגמרי לענין הקליטה ולא דמי כשיש בצינור ד' על ד' דאז אפי' קליטה אסורה משום דהתם הצינור רשות בפני עצמו ופשוט:

ד׳

זיז שלפני החלון וכו'. יש תימה בדברי רבינו לפירוש ראשון של ה"ה ז"ל שפירש דאין טעמו של רבינו במ"ש שאין שתי רשויות משתמשים וכו' מטעם עירוב דאפילו לחד גברא אסור. והוא דבר תימה דאמאי אין אדם משתמש בשתי רשויות שלו וכן לפירוש שכתב ואפשר וכו' שנראה שכוונת רבינו מטעם עירוב קשה מאד דאמאי אין כל אחד משתמש בשלו דנהי דאסור כל אחד בשל חבירו מטעם דאין עירוב אבל כל אחד בשלו אמאי לא כיון שהם שני זיזין מחולקים ואין זה כנגד זה כמ"ש ה"ה ז"ל בדעת רבינו דאין לומר שאויר למטה עולה עד לרקיע ואוסר על האחד דהרי הם זה שלא כנגד זה וא"כ ראוי שיהיה כל אחד מותר להשתמש בזיז שלו דכל אחד מהם עולה אוירו עד לרקיע דאויר רה"י עולה עד לרקיע. אלא שי"ל בדוחק שאולי לא אמרו שאויר רה"י עולה עד לרקיע אלא כשהוא מוקף במחיצות אבל כאן שהם שתי רשויות במקום בלתי מוקפין למחיצות לא וכל זה מן התימה. ועוד קשה דבמזחילה למעלה מעשרה כשהיה למטה משלשה ואין בה ד' אמאי מותר אפילו לצרף הרי הם שתי רשויות דהמזחילה רשות אחד והגג רשות אחר. והנה למעלה מעשרה כרה"ר דאין משתמשין שתי רשויות ברשות אחד דודאי אפי' אין התחתון ד' אוסר על העליון. מיהו י"ל דהא דאמרינן דאין משתמשין בשתי רשויות היינו בזה למטה מזה ואפי' הם זה שלא כנגד זה אם היו כנגד היו למטה כל אחד מחבירו אבל במזחילה והיא בשפת הגג היא להלן מהגג ואינה למטה מהגג ואין אומרין כאן דאין משתמשין וכו' כיון דהרשות האחד הוא להלן מרשות חבירו כשהוא פחות משלשה אנו חושבין אותו רשות שלהלן כאילו נדבק לזה ונעשה רשות של גג יותר והכל רשות אחד. ודע שהרשב"א ז"ל גורס כגירסת רש"י ז"ל ויש חילוק הרבה בינו ובין דברי רבינו ז"ל. ומ"ש ה"ה ופירוש אפילו למעלה מעשרה וכו' אם רחב ד' וכו' אינו משתמש בעל העליון וכו' אפשר דה"ק ה"ל כרמלית והיינו דוקא אם רחב ד' דאם אינו רחב ארבעה הוי מקום פטור ואח"כ תפש מלשון הברייתא שאמר אינו משתמש אלא כנגד חלונו והולך ומפרש דהך אינו משתמש הוא בעל העליון וז"ש אינו משתמש בעל העליון וכו' ואח"כ כתב והקשו וכו'. או אפשר דה"ק ופירוש ואפילו למעלה מעשרה תדע לך דאי בתוך עשרה א"כ הוי כרמלית אם הוא רחב ופשיטא דאין משתמשין שתי רשויות שהם מחולקין כאלו שהאחד הוא כרמלית והאחר הוא רה"י כרשות אחד אלא ודאי מה שהוצרך להודיענו הוא שאפילו שהם שתי רה"י שהם דומים אין משתמשין זה בזה וז"ש דאי וכו' ודאי דאינו משתמש בעל העליון אלא כנגד חלונו והך אינו משתמש לפי זה מקושר עם מה שלמעלה. ובאמת שאין ראיה זו מוכרחת די"ל דאפילו שיהא התחתון בתוך עשרה הוצרך להודיענו דהעליון משתמש כנגד החלון דלא נימא דאפילו כנגד החלון לא ישתמש אחר שהם רשויות מחולקים ע"כ נראה דהך לשון דאי התחתון שכתב ה"ה אינו ראיה, אלא פירוש לדבריו שכתב ואפילו כלומר הטעם שאני כותב ואפילו דמשמע דהך חלוקה מחודשת יותר הוא משום דאי למטה מעשרה הוא פשוט יותר דהוי כרמלית והם שתי רשויות מחולקים ואינו משתמש שכתב אחרי כן הוא תפיסה בלשון הברייתא בפירוש ראשון ועיקר. ומ"ש ה"ה ולכשתדקדק הוא להודיענו חלוקים אחרים שיש מלבד חילוק הדינים שנפל מחמת חילוף הגירסאות שזה מבואר:

ט׳

בור ברה"ר וחלון ע"ג הבור וכו'. נראה דבעינן שלא יהיה סמוך לכותל ד' טפחים דכיון דאדם יכול לעבור שם קרי רה"ר והרי מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ד' והוי כאילו הבור אין כאן והוא רה"ר רחב ט"ז אמה אבל כשאינו יכול לעבור אדם אז הוי כאילו הבור הוא סמוך ממש לכותל. וא"ת אמאי גבי אמת המים העוברת בין החצירות וחלונות פתוחות אליה כתב רבינו בד"א בשאינה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים וכו' היה לו לשער שם בארבעה טפחים סמוך לכותל כמו ששיער בכאן. וי"ל דשאני התם דהריעותא היא מחמת האמה עצמה דכשהיא מופלגת מן הכותל ג' כיון שהיא בין החצרות שהוא כרמלית הוי כרקק מים בכרמלית שהוא כרמלית אבל הכא אין הריעותא מחמת הבור דהבור רה"י הוא אלא מפני שמעביר דרך רה"ר וכיון שאין יכול אדם לעבור שם דין הוא דיהא מותר ודוק:

י״ב

ומהו לטלטל בכל החצר וכו'. קשה דנראה מכאן דאפילו יתר על עשרה דפס מכאן ופס מכאן הוא מותר לטלטל בחצר או פס שני טפחים. וזה תימה שהרי כתב רבינו לקמן בפרק י"ו כל מחיצה שיש בה פרוץ כעומד אינה מחיצה אבל אם היה פרוץ וכו' ובלבד שלא יהיה הפרצה יתר על עשר וכו'. וכן לקמן בפרק י"ז כתב נפרץ הפרצה מצד כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רחב וכו' והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר וכו' נימא דשאני התם משום דנפרץ מכרמלית שהוא הים אבל הני דאמרינן דלא מהני פס ד' טפחים ביותר מעשר איירי כשנפרץ לרה"ר. ואמרינן בגמרא פ"ק דעירובין (דף י"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד וכו' לשון ים הנכנס לחצר הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה אלא פס אחד וכו' משמע דהך איירי בשהפרצה בפחות מעשר דביותר מעשר מחיצה גמורה בעינן וא"כ יש תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר פס משהו להתיר המים כשהפרצה בפחות מעשר:

י״ד

אמת המים העוברת בין החצרות וכו'. בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ז) משנה אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' בשבת. ובגמ' שם תניא אידך אמת המים וכו' במאי עסקינן אילימא באמת המים גופה וכו' ואלא באגפיה ולהחליף והא כי אתא רב דימי וכו' ותירצו דהתם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן והא רבי יוחנן ברשויות דרבנן נמי אמר וכו' ההיא זעירי אמרה ולזעירי קשיא הא זעירי מוקי לה באמת המים גופה ורב דימי תנאי היא וכו' עוד הקשו שם לזעירי ותיהוי כי חורי כרמלית ותירצו שם אמוראי אליבא דידיה ע״כ. שם בפ״ק (דף י"ב) ת״ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא״כ יש לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בד״א שפרצתו ביותר מעשר אבל עשר אין צריך כלום והקשו מימלא הוא דלא ממלינן הא טלטולי מטלטלין והא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה ותירצו הב״ע דאית בה גידודי ע״כ, ורבינו דימה לשון ים לאמת המים והוא ז״ל מפרש מתניתין דכיצד משתתפין אמת המים שהיא עוברת וכו' דאיירי באמת המים שיש בגובהה עשרה וברחבה ארבעה ופרצתו עד עשר ומפני כן אמרו דצריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים. וברייתא דפ״ק דלשון ים וכו' מפרש הוא ז״ל שאין בגובהה עשרה ומפני כן אמרו לשון ים דאינו כאמת המים שיש בגובהה עשרה וברחבה ד' והוי רשות לעצמה ומפני כן אמרו דכשפרצתו עד עשר אין צריך כלום אבל ביותר מעשר צריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים והקשו דבטלטול דכל החצר אמאי מותר ביותר מעשר דהכי משמע דמימלא הוא דלא ממלינן וכו' ואמאי נפרצה חצר במלואה וכו' כלומר דברייתא סתמא איירי דמדסתים תנא וקאמר ביותר מעשר דאין ממלאין שהוא אפילו שלא נשאר פס מכאן ופס מכאן כלל אלא שנפרצה במלואה לגמרי ואמאי הא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה ותירץ דאית בה גידודי כלומר דאית ביה פס מכאן ופס מכאן ולא נפרצה לגמרי. זהו כוונתו ז״ל וא״ש מה שהקשו נפרצה חצר במלואה דהוא מדייק הך במלואה. ובענין אמת המים העוברת בין החצרות וחלונות פתוחות וכו' נראה דפסק רבינו דלא כרב דימי דאמר באגפיה ולהחליף דא״כ היה לו לפרש ולחלק בין שלשה לפחות משלשה כדברי ת״ק. לכ״נ ודאי דפסק כזעירי דמוקי לה באמת המים גופה ופסק כרשב״ג דאמר פחות מארבעה משלשל דלי וכו', וז״ש אם אין בה כשיעור. וכבר ביאר רבינו דשיעור כרמלית הוא ארבעה ואם זו היא כונת רבינו ראוי לומר בכונתו ז״ל דאפילו ברשויות דרבנן אין מחליפין כיון דהוא פסק כזעירי דמוקי לה באמת המים גופה ומבואר בגמ' סברת זעירי דאפילו ברשויות דרבנן מחליפין וא״כ קשה שהרי ה״ה כתב בסוף פרק זה ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף וכו' ובסוף כתב וזה דעת רבינו. לכן נראה לומר דרבינו ז״ל סבור דזעירי דמוקי מתניתין באמת המים גופה דפשטה דמתניתין הכי משמע מדמקשא גמרא מעיקרא במאי עסקינן אילימא באמת המים וכו' ומ״מ אין כונתו לפסוק כזעירי לומר דאפילו ברשויות דרבנן אסור להחליף דזה א״א מכח ההיא דהזורק (דף ק':) במחלוקת דרב הונא ורב חסדא לענין ספינה כמ״ש ה״ה ז״ל בסוף פרק זה ומפני כן דחה רבינו דעת זעירי בהא מכח ההוא דהתם. ומ״מ עדיין ק״ק בדברי רבינו שהך בד״א בשאינה מופלגת מן הכותל וכו' שכתב לא הוזכר בגמרא ונראה דאמרו ז״ל מסברא דנפשיה וסברא נכונה היא דכל פחות משלשה כלבוד דמי וביותר משלשה בפסין סגי מפני הטעם שכתב הוא ז״ל שנמצא האמה כאילו היא וכו':

ט״ו

כצוצרה שהוא למעלה וכו'. הא דלא נצטרך כאן שתהא המחיצה שקועה טפח במים או שתהא המחיצה תחת המים וטפח למעלה מן המים דומיא דלעיל יתורץ זה במ"ש התוס' בפ' כיצד משתתפין על מתניתין דגזוזטרא וז"ל ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא עד סוף הדבור (דף פ"ז:):

ט״ז

חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות וכו'. קשה בדברי רבינו דמאחר דהוא כתב דביב בימות הגשמים דשופך ושונה ואינו נמנע מפני דסתם צינורות מקלחין הן וגם אדם רוצה שיבלעו במקומן האריך וקטין בימות הגשמים נמי אמאי אין שופכין בהם סתם צינורות מקלחין ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן דהרי יש כאן בליעה כמבואר שם בגמרא. ומדברי רבינו כפי שביאר ה"ה נראה דהאריך וקטין אפילו בימות הגשמים אסור וצריך להתיישב בזה וצ"ע. עוד כתב רבינו טעם בדבר מפני שהם יוצאים לרשות הרבים במהרה אין כונתו לתת טעם בפחות מארבע אמות ולא בארבע אמות דאם כן היה ראוי שיאמר מפני שאין אדם רוצה להחליף. אלא כונתו לתת טעם שהוא אסור מפני שיוצאים במהרה ולחלק בין פחות מארבע אמות לארבע אמות אז נחלק מפני טעם חילוף: וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ וכו'. ק"ק דאיך תלה הטעם משום חשדא היה לו לתלות מפני שלא תהיה בר"ה ועיין בב"י. כתב ה"ה וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן וכו', כונתו לומר דאביי דאמר (עירובין דף פ"ח:) הילכך אפילו כור ואפילו כורים לא פליג עליה דר"נ ומפני כן הכריח ואמר דאי אביי דקאמר אפילו כור ואפילו כורים בימות הגשמים היכא שמחזקת סאתים אבל אם אינה מחזקת סאתים בתוכה אלא במילואה א"ש וחילק ר"נ בין סאה לסאתים ובסאה נותנין לו מלואו ובסאתים נותנין לו אפילו כורים והא דנקט ר"נ בימות הגשמים מחזיק סאתים נותנים לו סאתים לאו דוקא סאתים דאפילו יותר נותן אלא משום דבעי למנקט בימות החמה נותנין לו סאתים נקט נמי הכא הכי אבל אי מאי דקאמר אביי אפילו בפחות מסאתים בימות הגשמים נותנין לו כורים לא היה לו לר"נ לחלק בין סאה לסאתים דבסאה אין לומר דנקט סאה דנותנין לו סאה אטו דנקט סאה גבי ימות החמה דכ"כ לא היה לו להאריך אלא היל"ל בימות הגשמים מחזיק סאתים נותנים לו אפילו כורים ובימות החמה וכו' אלא ודאי פירוש דברי אביי אינו אלא כשמחזיק סאתים בימות הגשמים:

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק ט״ו

א׳

עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה תוך ד' אמות ואם הוציא חוץ לארבע אמות אפילו שהוא ברשות היחיד חייב שהרי העביר ארבע אמות והלכתא דגמירי לי למעביר ארבע אמות לא שנא הוא ברשות הרבים ולא שנא הוא ברשות היחיד וכל שאר הפרק מדרבנן משום משמרת למשמרתי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק ט״ו

ג׳

עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור וכו' ובלבד שלא יגע בצנור כו' ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הן נזחלין והולכין. והנה מפירוש רש"י במתניתין בערובין נראה דאיכא איסור הוצאה דאורייתא גבי צירוף מצנור שיש בפיו ארבעה. אך לא משמע כן בפ"ק דשבת (דף ה') דמסקינן שם דקולט מים לא הוי עקירה רק אם הן בגומא אבל הקולטן מעל גבי הכותל לא הוי עקירה דלא חשיבי כמונחין. וא"כ הוא הדין למים שמן הצנור שהן נזחלין והולכין וכמ"ש רבינו:

כ״א

הקורא בספר כו' היה קורא ברשות היחיד ונתגלגל כו' ולא הגיע לארץ גוללו אצלו. לכאורה קשה דבגמרא פריך דניחוש שמא יעיין בהו ברה"ר ועייל ליה להדיא ברה"י ומוקי לה כבן עזאי דמהלך כעומד ורבינו לא פסק כוותיה וקמה לה קושית הגמ'. וי"ל דהגמ' על כרחך קאי למאן דאמר דמותר ללמוד תורה ברה"ר אבל קיי"ל דאסור כדאיתא במו"ק (דף ט"ז) ובמדרש תנחומא פרשת בחוקתי]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק ט״ו

א׳

עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבעה אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת. השגת הראב"ד ועומד וכו' עד פטור, א"א שבוש הוא זה ובגמרא מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' אמות אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב, וכבר פירשתי למעלה דברי רבא שהם דומים למשנתנו עכ"ל. המ"מ כתב כדברי הראב"ד וכ' דגירסת הספרים דאם הוציא פטור אינו אמת ובקצת ספרי רבינו נמצא חייב מפני שהוא ברשות אחרת, וזה אמת אלא שאין משמע לשונו מכוון והיה לו לומר אע"פ שהוא ברשות אחרת עכ"ד, וביותר קשה דאי כגירסת המ"מ למה הוצרך הרמב"ם בכלל ליתן טעם לחיוב והא בגמ' לא הוזכר כלל שמטעם זה שהוא עומד ברשות אחרת יהיה פטור. והנראה בזה דהנה בשבת ח' ע"ב פריך לרבא דאמר המעביר מתחלת לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב מהא דתניא עומד אדם על האסקופה ואם נטל ונתן שלשתן פטורין ומשני התם בדרבא לא נח הכא נח ופירש הראב"ד בהשגות בפי"ב הל' י"ד הכא נח היינו דנח ממש כגון שהניחו או עכבו שם מעט, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ד הל' ט"ו מבואר להדיא דלא בעינן שיהיה נח ממש על האסקופה וז"ל שם המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור עכ"ל הרי מבואר דאף בלא הנחה כיון דעומד במקום פטור פטור, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמר בגמ' הכא נח היינו דהוי הנחה כיון דהאדם עומד על האסקופה אף שהוא מעביר בידו מרה"ר לרה"י מ"מ כשהביא היד על האסקופה מיקרי נח משום דהאדם עומד ואף דידו לא נח הוי הנחה. והיה אפשר לומר דכי אמרינן דידו חשיבא כמונחת זהו דוקא בעומד על האסקופה אבל בשהיד ברה"י או ברה"ר לא מיקרי נח, אמנם ממה דאמר בגמ' ג' ע"ב ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י מוכח דאין החסרון משום דלא נח אלא משום דלא חשיבא לא כרה"י ולא כרה"ר אבל נח הוי לעולם, ואף דרש"י בדף צ"ב ע"א פירש להדיא דמה"ט פטור הבעה"ב כשהוציא ידו לחוץ ונטל העני מתוכה משום דלא הוי הנחה למעלה מג', אבל זה תליא בחלופי הגירסות רש"י והבעל המאור בהא דאמר אביי ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר דהבעה"מ גריס כרה"י לא הוי מידו של עני הפשוטה לפנים שאילו היתה נחשבת כרה"י היה העני מתחייב לאלתר אע"פ שהבעה"ב נטל מתוכה כשם שאילו הכניס כל גופו לפנים מתחייב לאלתר עיי"ש וא"כ מוכח מפירושו דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נמי חשיב מונח אלא דלא חשיבא כרשות שהיד שם וכדפירש להדיא שאילו היתה היד חשובה כרשות שניה היה דין זה ממש כנכנס כולו לפנים ומבואר דגם היד חשיבא נח ברשות שניה. ולפי"ז מיושב הרמב"ם דודאי צריך למיגרס פטור מפני שהוא ברשות אחרת, והוא משום דכשעומד האדם ברה"י ומטלטל ברה"ר חשיבא ידו כמונחת במקום פטור וכמו גבי אסקופה כשהוא עומד במקום פטור והעביר מרה"י לרה"ר פטור אף שלא נחה ידו וכדביארנו אליבא דהרמב"ם, כמו"כ הכא לגבי העברת ד' אמות ברה"ר הוי עמידתו ברה"י כעמידה במקום פטור דמיקרי נח כשידו ברשות שניה ולכן פטור, משא"כ בדינא דרבא שהעביר דרך עליו דלא מיקרי נח חייב וכדאמרי' בגמרא התם לא נח הכא נח. ואף לפי"ז לכאורה יקשה איך חייב בפשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב, כיון דחשיב כמו מונח והיד שם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר אך בזה ע"כ נאמר דכיון דזהו דרך הוצאה להוציא מרשות לרשות אינו פוטר מה שבאמצע נעשה היד לא כרה"י ולא כרה"ר וכמו שביארנו בפי"ב הי"ד עיי"ש דאינה דומה העברה ברה"ר להוציא מרשות לרשות לגבי פטור איגודו במקום פטור, (ובעיקר תירוצי לחלק בין דינא דרבא לרבנן דבן עזאי מצאתי דזהו מוכרח דהחידושי הר"ן בשם הרא"ה כתב לתרץ דהא דלא פריך בגמ' שבת ח' ע"ב לרבנן דבן עזאי מהא דאסקופה וכקו' התוס' שם דדילמא הא דרבא גריעא דליכא העברה דד' אמות במקום חיוב משא"כ התם דמ"מ מוציא הוא מרה"י לרה"ר וכדביארתי לעיל, וקשה אליבא דהרא"ה דמה משני על הברייתא דאסקופה דשם הלא הוי מרה"י לרה"ר ומ"מ פטור וע"כ כמש"כ לעיל דהחסרון הוי משום איגודו במקום פטור). וע"פ דברינו הנ"ל נמצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו, דלדעת הרמב"ם דאם האדם עומד באסקופה אף שידו לא נח מיקרי נח, א"כ כשעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר פטור דמיקרי נח כל הזמן, משא"כ לדעת הראב"ד באסקופה דבעינן שינוח קצת ידו, ועמידת האדם לא מיקרי נח אם ידו לא נח א"כ כשעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר בודאי חייב. אמנם לפי"ז קשה איך מתחייב מטלטל ד' אמות ברה"ר בידו אף כשהוא עומד ברה"ר עצמה כיון שנחשב כאילו נח כל הזמן, ומהגמ' וגם מדברי הרמב"ם מוכח להדיא דדוקא אם הוא עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר פטור אבל כשהוא עצמו עומד ברה"ר ומטלטל בידו חוץ לד' אמות חייב, ואין לומר דכוונת הגמ' התם נח קאי על האדם ולא שהחפץ מונח, דהא בהעביר דרך עליו חייב אף שהאדם עומד, ואף אם נחלק דגבי רבא נשאר האדם עומד במקום חיוב, עכ"פ אין זו כוונת הגמ' התם נח האדם דהא בדרבא נמי נח האדם, (ומפשטות הגמרא נראה דדוקא משום שבא היד למקום שהגוף שם מקרי נח, לכן צ"ל דזהו גופא דאמר אביי דאינו כמקום שהיד שם היינו דלא נחשב מונח שם, דאם לא היינו מחלקין רשויות היה הדין נותן דהוה כמונח דמ"ש ממקום שהגוף והיד שם, וע"כ דזהו הטעם דברשות שני לא הוי מונח, אבל עכ"פ קשה כנ"ל דא"כ עומד ברה"ר ומטלטל יהיה פטור). ומה שהוכחנו לעיל מדברי הבעה"מ דהוה הנחה יש לדחות דהא כתב דאז הי' לעני להתחייב כשם שאם הכניס כל גופו, ובהכניס כל גופו שהיה מתחייב ע"כ כשעמד ולכן גם בזה כוונתו כשהעמיד את ידו שיקבל הבעה"ב ממנו וא"כ אין לנו הוכחה אלא היכי שהיתה ידו מונחת. והנה יש שני גדרים בדין הנחה, א. בדין הנחה גבי מוציא מרשות לרשות או במעביר ד' אמות ברה"ר דאינו חייב עד שיעקור ויניח, ב. דין הנחה שמפסיק באמצע הוצאות חיוב כמו מעביר ד' אמות ברה"ר והניח או עמד לפוש באמצע הד' אמות שההנחה מיקרי הפסק ופטור וכן במוציא מרה"ר לרה"י דרך כרמלית או מקום פטור ונח שם דפטור מטעם הפסק בהוצאתו. ונראה דיש נ"מ בין גדר א. של הנחה לגדר ב. דגבי עצם דין הנחה לא מיגרע מה שהאדם עומד ומנדנד בידו כיון דעכ"פ האדם בעצמו נח והיד הוה טפלה לו ומיקרי ג"כ נחה, ולכן מוכיח אביי לפי' הבעה"מ שהבאנו לעיל דידו של אדם לא חשיבא כרה"י מידו של עני שהכניסה לפנים, ויש לומר דאף שאינה נחה שם ברה"י מ"מ כיון דהוא עומד וידו טפלה לו לא מגרע לגבי דין הנחה של עקירה והנחה דבעינן שתושלם ההוצאה בהנחה ולגבי זה מיקרי שפיר נחה, משא"כ כשהוא עומד ברה"ר ומעביר מתחילת ד' לסוף ד' דאינו יכול להפטר רק כשהיתה הפסקה באמצע בין עקירתו להנחתו בזה לא מחשבינן לידו כאילו נחה ועשתה הפסק באמצע כמו עמד לפוש דהא אינו רוצה להפסיק ולהיפך הוא רוצה להעביר את הד' אמות בשלמות ואין דעתו לבטל העקירה הראשונה ולכן חייב דהפסקה באמצע איננה וכשהגיע לסוף ד' מיקרי נח אף שהוא עומד ומנדנד דהלא לסוף ד' צריכנן רק לדין הנחה של השלמת עצם החיוב כמו בכל עקירה והנחה ולגבי הא מיקרי נח, וכש"נ. אמנם בדין הב. של הנחה דהוא מגדר הפסקה בהוצאה של חיוב איכא נ"מ בין מעביר ד' אמות ברה"ר למוציא מרשות לרשות ולא דמי זה לזה, דלגבי הפסקה בד' אמות ברה"ר עצמה צריכינן להנחה כזו שתבטל את העקירה הראשונה של תחילת ד' ויחשב כמו שהעביר רק ב' אמות ואח"כ הוי עקירה חדשה שאין לה שום שייכות להראשונה בזה אמרינן שפיר דבעינן הנחה שעושה הפסקה כזו של ביטול העקירה הראשונה, משא"כ בדין הפסקה של מוציא מרשות לרשות דרך כרמלית או מקום פטור דשם אם גם עשה הנחה כזו שאינה מבטלת את העקירה הראשונה ג"כ פטור, והיינו משום דשם צריכינן רק שתהא הנחה במקום פטור ואף אם אינה חשובה לבטל את העקירה הראשונה מיקרי הנחה ומהני לפוטרו ולא דמי לרבנן דבן עזאי דחייב דשם לא היתה כלל הנחה והוה רק העברה ולכן חייב משא"כ כשהוא עומד במקום פטור דהנחה הוי לא הוי הוצאה מרשות לרשות. וזהו מה שאמרו בגמ' התם לא נח הכא נח דגבי דינא דרבא הוא עומד ברה"ר ואף דמעביר את החפץ דרך עליו לא מיקרי בכל זאת מונח במקום פטור דאף אם נימא כמו שהוכחנו לעיל דכשידו נמצאת ברשות שניה אין החסרון משום הנחה, אבל היא הנותנת דהא עכ"פ אמרו שאין היד חשובה כמקום שהיא שם, א"כ אף דגם כמקום שהגוף שם לא נחשבה, מ"מ מטעם זה לא נוכל לומר דנחשבה הנחה במקום פטור דהא כפי שביארנו עיקר סברת ההנחה של היד הוי משום שהיא טפלה לגוף והגוף הלא נשאר עומד במקום חיוב, ולכן חייב בדרבא ואין לפוטרו מטעם הנחה באמצע דבעינן הפסק כזה שיבטל את העקירה הראשונה וכש"נ ועמידתו א"א לחשבה להפסקה באמצע, משא"כ בהא דאיסקופה דשם הפטור משום שמעביר דרך מקום פטור וגם הנחה שאינה מבטלת את העקירה הראשונה מיקרי הנחה ומהני שם לפוטרו. ויש ראיה לזה דהיכי דהאדם עומד אף שמנדנד בידו הוה הנחה דהא בנטל בעה"ב מידו של עני ברה"ר דחייב פשוט דאין נ"מ ואפי' אם לקח מידו של עני כשהוא מנדנד אותה ומיקרבה להבעה"ב חייב וע"כ דכשהוא וידו במקום אחד מיקרי מונח. ובזה ביארנו שיטת הגמרא לחלק בין הא דרבא דלא מיקרי נח ובין דין איסקופה דהוה נח, אבל לפי"ז אין לנו ביאור בדברי הרמב"ם שכתב דפטור מפני שהוא ברשות אחרת. אכן דברי הרמב"ם קשים עוד מסוגיא מפורשת בעירובין דף צ"ט ע"א וכמו שהשיג הראב"ד, במה דתנן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא הא הוציא חייב לימא מסייע ליה לרבא כו' איכא דאמרי הא הוציא פטור לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' הרי מבואר בגמרא דהני ב' דינים דין דעומד ודין דרבא תלויים זה בזה, וא"כ היאך פסק הרמב"ם גבי עומד דפטור ובדינא דרבא דחייב. אמנם בשבת צ"ב ע"א בפלוגתת אביי ורבא אי אגד יד שמיה אגד ופריך בגמ' וביד חייב והתנן פשט בעה"ב כו' שניהם פטורים, ומשני התם למעלה מג' הכא למטה מג' ופירש"י התם למעלה מג' וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופו והתוס' כתבו התם למעלה מג' ושמיה אגד כדאמר דידו בתר גופו גריר ובזה חולקין רש"י ותוס' בדף ג' אי גרסינן ידו לא נייח או ידו בתר גופו גריר אך התוס' כתבו דאף ידו לא נייח היינו דידו בתר גופו גריר, אבל גירסת רש"י היא דב' לשונות הם ולא גרסינן ידו בתר גופו גריר דיתירתא היא, ועפי"ז יש לומר דכי מדמינן בעירובין צ"ט דין דרבא לדין עומד היינו למ"ד אגד יד לא שמיה אגד וכלישנא דידו לא נייח, משא"כ ללשון הב' בגמ' דהפטור הוא מדין אגד יד, א"כ לא דמי האי דינא דרבא לדין עומד דבעומד הוה אגד יד ושמיה אגד, ובזה מיושב נמי מה דאמרי' בסוגיא דאיסקופה הכא נח ומוכח דאם היה מטלטל בעודו על האיסקופה ולא הביא החפץ לאיסקופה חייב וזה דלא כדעת הרמב"ם, דיש לומר דהגמ' מתרץ למ"ד אגד יד לא שמיה אגד או דכן סובר הסוגיא שם, אבל הרמב"ם דפסק דאגד יד שמיה אגד שפיר פסק בדין עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר דפטור אף אם הוציא מפני שהוא ברשות אחרת.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת ט״ו, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם