הלכות שבת · פרק י״ד
הלכה א׳
אַרְבַע רְשׁוּיוֹת לְשַׁבָּת. רְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכַרְמְלִית וּמְקוֹם פְּטוֹר. אֵי זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים מִדְבָּרוֹת וַעֲיָרוֹת וּשְׁוָקִים וּדְרָכִים הַמְפֻלָּשִׁין לָהֶן. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וְלֹא יִהְיֶה עָלָיו תִּקְרָה. וְאֵי זוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד תֵּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן. וְכֵן חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן. וְכֵן מָקוֹם שֶׁהוּא מֻקָּף אַרְבַּע מְחִצּוֹת גָּבְהָן עֲשָׂרָה וּבֵינֵיהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מִילִין אִם הֻקַּף לְדִירָה כְּגוֹן מְדִינָה הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה וּמְבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים וְלֶחִי בְּרוּחַ רְבִיעִית. וְכֵן חָצֵר וְדִיר וְסַהַר שֶׁהֻקְּפוּ לְדִירָה כֻּלָּן רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה הֵן:
הלכה ב׳
אֲפִלּוּ כֵּלִים כְּגוֹן סְפִינָה אוֹ מִגְדָּל שֶׁל עֵץ וְכַוֶּרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה אוֹ יֶתֶר עַל זֶה הֲרֵי הֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה:
הלכה ג׳
עֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁל רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. לַאֲחֵרִים עוֹשֶׂה מְחִצָּה לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אֲוִיר רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד עַד לָרָקִיעַ. אֲבָל אֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּלְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים מְקוֹם פְּטוֹר הוּא:
הלכה ד׳
אֵי זוֹ הִיא כַּרְמְלִית תֵּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן וְגָבְהוֹ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה. שֶׁהַכַּרְמְלִית אֵינָהּ תּוֹפֶשֶׂת אֶלָּא עַד עֲשָׂרָה וְאֵינָהּ רְחָבָה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְכֵן חָרִיץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן וְעָמֹק מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה. וְכֵן מָקוֹם שֶׁהֻקַּף בְּאַרְבַּע מְחִצּוֹת גָּבְהָן מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה וּבֵינֵיהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן. וְכֵן קֶרֶן זָוִית הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמֻּקָּף שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְהָרוּחַ הָרְבִיעִית רְשׁוּת הָרַבִּים כְּגוֹן מָבוֹי שֶׁאֵין לוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה בְּרוּחַ רְבִיעִית וְכֵן הַיַּמִּים וְהַבִּקְעָה בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים כָּל אֵלּוּ כַּרְמְלִית הֵן:
הלכה ה׳
אֲוִיר הַכַּרְמְלִית הֲרֵי הוּא כְּכַרְמְלִית עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּלְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בַּאֲוִיר הַכַּרְמְלִית הֲרֵי הוּא מְקוֹם פְּטוֹר. לְפִיכָךְ מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁבַּיַּמִּים וְשֶׁבַּנְּהָרוֹת עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים כַּאֲוִיר כַּרְמְלִית. וּלְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מְקוֹם פְּטוֹר. אֲבָל כָּל הָעֹמֶק הַמְּלֵאָה מַיִם הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע עָבָה:
הלכה ו׳
בּוֹר שֶׁבְּכַרְמְלִית הֲרֵי הוּא כְּכַרְמְלִית אֲפִלּוּ עָמֹק מֵאָה אַמָּה אִם אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה. רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהָיְתָה עָלֶיהָ תִּקְרָה אוֹ שֶׁאֵין בְּרָחְבָּהּ ט"ז אַמָּה הֲרֵי הִיא כְּכַרְמְלִית. אִצְטַבָּא שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים הָעוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי הִיא כְּכַרְמְלִית. וְצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כְּכַרְמְלִית. אֲבָל בֵּין הָעַמּוּדִים הוֹאִיל וְרַבִּים דּוֹרְסִין בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֵן רְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה ז׳
אֵי זֶהוּ מְקוֹם פְּטוֹר. מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְגָבְהוֹ שְׁלֹשָׁה עַד לָרָקִיעַ שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ. אֲפִלּוּ קוֹצִים וּבַרְקָנִים אוֹ גְּלָלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבְהָן שְׁלֹשָׁה וְאֵין רָחְבָּן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי הֵן מְקוֹם פְּטוֹר. וְכֵן חָרִיץ שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְעָמְקוֹ מִשְּׁלֹשָׁה עַד הַתְּהוֹם. וְכֵן מָקוֹם הַמֻּקָּף שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אֲפִלּוּ הָיָה אָרְכּוֹ אֶלֶף מִיל וְרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה פָּחוֹת שְׂעוֹרָה וְגָבְהוֹ מִשְּׁלֹשָׁה וּלְמַעְלָה הֲרֵי זֶה מְקוֹם פְּטוֹר. וְכֵן אֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ אֲוִיר כַּרְמְלִית לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי הוּא מְקוֹם פְּטוֹר:
הלכה ח׳
מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּגָבְהוֹ תִּשְׁעָה טְפָחִים מְצֻמְצָמִים לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל מִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ בֵּין רָחָב בֵּין קָצָר מִפְּנֵי שֶׁרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה יֶתֶר עַל תִּשְׁעָה אוֹ פָּחוֹת אִם הָיָה בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר הֲרֵי הוּא כַּרְמְלִית. וְאִם אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי הוּא מְקוֹם פְּטוֹר:
הלכה ט׳
גַּג הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הוֹאִיל וְרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו אָסוּר לְטַלְטֵל בַּגַּג עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ סֻלָּם קָבוּעַ לְהַתִּירוֹ. עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה רְשׁוּת הַיָּחִיד. נָעַץ בְּגָבְהוֹ יָתֵד כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּבוֹהָה שְׁלֹשָׁה הוֹאִיל וְרָאוּי לִתְלוֹת בַּיָּתֵד וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֲרֵי זֶה מְמַעֲטוֹ וְנַעֲשָׂה כַּרְמְלִית. וְאֵין מוֹדְדִין לוֹ אֶלָּא מִן הַיָּתֵד וּלְמַעְלָה. וַאֲפִלּוּ מִלְּאָהוּ כֻּלּוֹ יְתֵדוֹת הֲרֵי זֶה מְמַעֵט גָּבְהוֹ. שֶׁהֲרֵי תּוֹלִין בְּאוֹתָן הַיְתֵדוֹת וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶן:
הלכה י׳
חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד הֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אֲבָל חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָם כִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּפִי מִדָּתָן. כֵּיצַד. חוֹר בְּצַד רְשׁוּת הָרַבִּים אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְגָבוֹהַּ עֲשָׂרָה הֲרֵי הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִם אֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה הֲרֵי זֶה כַּרְמְלִית. וְאִם אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה מְקוֹם פְּטוֹר. וְהוּא שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה. שֶׁכָּל הַפָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ:
הלכה י״א
רְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְקוֹם פְּטוֹר מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ הָיָה אֹרֶךְ כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן כַּמָּה מִילִין מְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. אֲבָל רְשׁוּת הָרַבִּים וְהַכַּרְמְלִית אֵין מְטַלְטְלִין בָּהֶן אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הֶעֱבִיר אוֹ הוֹשִׁיט אוֹ זָרַק חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב וּבְכַרְמְלִית פָּטוּר. שֶׁאִסּוּר הַכַּרְמְלִית מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהִיא דּוֹמָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא תִּתְחַלֵּף בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה צָרִיךְ לְגוּף הַהוֹצָאָה כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר קוֹץ בְּכַרְמְלִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בּוֹ רַבִּים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הֶעֱבִירוֹ כַּמָּה אַמּוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ב
כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל מְקוֹם פְּטוֹר כָּךְ מֻתָּר לְהַכְנִיס מִמֶּנּוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְכַרְמְלִית. וּמוֹצִיאִין לוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַכַּרְמְלִית:
הלכה י״ג
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל בְּכָל הַכַּרְמְלִית כָּךְ אָסוּר לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְהַכְנִיס לְכַרְמְלִית מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם הוֹצִיא אוֹ הִכְנִיס פָּטוּר:
הלכה י״ד
הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְכַרְמְלִית בָּאֶמְצַע פָּטוּר. וְכֵן הַמּוֹשִׁיט אוֹ הַזּוֹרֵק מִזּוֹ לְזוֹ וְכַרְמְלִית בָּאֶמְצַע פָּטוּר. הַמּוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְכַרְמְלִית וְהִנִּיחוֹ שָׁם וְחָזַר וַעֲקָרוֹ מִכַּרְמְלִית וְהִכְנִיסוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית וְהִנִּיחוֹ שָׁם וְחָזַר וַעֲקָרוֹ מִכַּרְמְלִית וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זֶה פָּטוּר:
הלכה ט״ו
הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָבַר עַל מְקוֹם פְּטוֹר שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן בַּהֲלִיכָתוֹ חַיָּב. שֶׁמְּהַלֵּךְ אֵינוֹ כְּעוֹמֵד. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּזוֹרֵק שֶׁעָבַר הַחֵפֶץ בִּמְקוֹם פְּטוֹר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּמִי שֶׁנָּח שָׁם. הָיָה עוֹמֵד בִּמְקוֹם פְּטוֹר וְנָטַל חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ מֵאָדָם הָעוֹמֵד שָׁם וְהִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּיַד אָדָם הָעוֹמֵד שָׁם פָּטוּר. וְכֵן אִם הִכְנִיס מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְעָמַד בִּמְקוֹם פְּטוֹר, פָּטוּר:
הלכה ט״ז
עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה וְאֵין בְּעִקָּרוֹ אַרְבָּעָה וְיֵשׁ בַּגֹּבַהּ הַקָּצָר שֶׁלּוֹ שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד וְאִם זָרַק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּב. תֵּל הַמִּתְלַקֵּט גּוֹבֶה עֲשָׂרָה טְפָחִים מִתּוֹךְ אֹרֶךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד וְאִם זָרַק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּב:
הלכה י״ז
נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה וְזָרַק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח עַל גַּבָּיו חַיָּב. שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק וְנָח עַל נוֹפוֹ פָּטוּר. שֶׁאֵין הַנּוֹף הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר:
הלכה י״ח
נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְרֹאשׁוֹ טְרַסְקַל וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו פָּטוּר שֶׁאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא עַד עֲשָׂרָה. הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח הַחֵפֶץ בַּכֹּתֶל. כְּגוֹן שֶׁזָּרַק חֵלֶב אוֹ בָּצֵק וְנִדְבַּק בַּכֹּתֶל. אִם נִדְבַּק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּזוֹרֵק בַּאֲוִיר. שֶׁלְּמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְקוֹם פְּטוֹר הוּא. נִדְבַּק לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ וְחַיָּב. זָרַק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וְנָח בְּחוֹר כָּל שֶׁהוּא פָּטוּר:
הלכה י״ט
זָרַק קָנֶה אוֹ רֹמַח מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִתְקַע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי מִקְצָתוֹ בִּמְקוֹם פְּטוֹר. זָרַק כְּלִי מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָיָה אוֹתוֹ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁכְּלִי זֶה רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה וְנִמְצָא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד:
הלכה כ׳
בּוֹר תִּשְׁעָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָקַר חֻלְיָא מִקַּרְקָעִיתוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. אַף עַל פִּי שֶׁעֲקִירַת הַחֵפֶץ וַעֲשִׂיַּת הַמְּחִצָּה בָּאִין כְּאַחַת פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמְּחִצָּה עֲשָׂרָה בַּתְּחִלָּה. הָיָה הַבּוֹר עֲשָׂרָה וְהִשְׁלִיךְ בּוֹ חֻלְיָה וּמִעֲטוֹ מֵעֲשָׂרָה פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי הַנָּחַת הַחֵפֶץ וְסִלּוּק הַמְּחִצָּה בָּאִין כְּאַחַת:
הלכה כ״א
הַזּוֹרֵק דַּף וְנָח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד אֲפִלּוּ הָיָה כְּלִי עַל גַּבֵּי הַדַּף פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי עֲשִׂיַּת הַמְּחִצָּה עִם נוּחַת הַכְּלִי בָּאִין כְּאַחַת:
הלכה כ״ב
בּוֹר שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב שְׁמוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק מַחְצֶלֶת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְחִלְּקָה הַבּוֹר בְּרָחְבּוֹ לִשְׁנַיִם פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי עִם הַנָּחַת הַכְּלִי בָּטְלוּ הַמְּחִצּוֹת וְנַעֲשָׂה כָּל מָקוֹם מֵהֶן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה:
הלכה כ״ג
בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה מָלֵא מַיִם וְזָרַק לְתוֹכוֹ חֵפֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי הַמַּיִם חַיָּב. שֶׁאֵין הַמַּיִם מְבַטְּלִין הַמְּחִצּוֹת. הָיָה מָלֵא פֵּרוֹת וְזָרַק לְתוֹכוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי מִעֲטוּ הַפֵּרוֹת אֶת שִׁעוּרוֹ:
הלכה כ״ד
רְקַק מַיִם שֶׁהוּא עוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְרַבִּים מְהַלְּכִין בּוֹ. אִם אֵין בְּעָמְקוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בֵּין שֶׁהָיָה רָחָב אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים. שֶׁהֲרֵי רֹב הָעָם מְדַלְּגִין עָלָיו וְאֵין מְהַלְּכִין בְּתוֹכוֹ. הוֹאִיל וְאֵין בְּעָמְקוֹ עֲשָׂרָה הֲרֵי הוּא רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם יֵשׁ בְּעָמְקוֹ עֲשָׂרָה אוֹ יֶתֶר הֲרֵי הוּא כְּכַרְמְלִית כִּשְׁאָר הַיַּמִים. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן. שֶׁאֵין כַּרְמְלִית פְּחוּתָה מֵאַרְבָּעָה:
דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ד
א׳
ארבע רשויות לשבת רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור איזו היא רה"ר מדבריות ויערות ושווקים ודרכים המפולשין להן ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה וכו'. ועי' בהמ"מ מ"ש במ"ש רבינו דמדבריות הוי רה"ר נגד סוגית הגמ' דוקא בזמן שישראל במדבר היה כן ובכס"מ בשם רבינו אברהם ז"ל שיש מפרשים בזמן שישראל שרוים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזה"ז שאין ישראל דרין בו אלא כל שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה"ר עיי"ש: ובס' מעשה רוקח הביא להקשות דהוי נגד מקרא קודש אל יצא איש ממקומו ומקושש שהעביר ד"א ברה"ר וגם הוצאה ילפינן מעגלות שבמדבר וכיו"ב וכתב ע"ז בשם הרבה חכמים ששגגה בפי המקשים כן דודאי לא עלה על דעת רבינו אברהם ז"ל לומר שלא היה אז בזמן שישראל במדבר רה"ר שהרי בהזורק קרי למחנה לויה רה"ר אלא כונתו בישראל במדבר ומחנותיהם סדורות והיה המדבר מוקף מהן והם היו האדונים לפי הזמן אז ואף לגבי דידהו היה רה"ר גמור מהאי טעמא הוי לאחרים רה"י וזה שכתב לגבן וכו' כלומר לגבי דידן ובזמן ההוא לא היה אצלינו אלא אצלם דוקא רה"ר עיי"ש והנה כונתו מתמיה לכאורה למי לא היה רה"ר אז כיון דהוי לישראל רה"ר ומאי אכפת לנו אם לאינו ישראל רה"י ואם אנן היינו שם היה ג"כ לנו רה"ר ועם כל זה י"ל כן דבלא"ה יש להבין במאי נפק"מ לומר בברייתא חדא לזמן שישראל במדבר דמאי דהוה הוי ועל כרחך דנפק"מ דאם יהיה גם השתא באופן הזה כאשר היו אז מישראל עתה מאינו ישראל יהיה ג"כ רה"י ואם עתה נכרים יהיו אדוני המדבר ובאופן הנ"ל לפי' רש"י יהיה רה"ר ולפי' רבינו רה"י: אמנם זה צ"ע וכי נאמר רה"ר אשר אין רשות לנו לבוא שמה משום מניעות המושל לבוא לסרטיה ופלטיה יהיה רה"י אף כי בלעדינו רבים הולכים שם הן זה דבר חדש ומה מכריח אותנו כן מאי דלא נוכל ללמוד ממשכן: וראיתי בס' ברכת אברהם בסי' ט"ו לרבינו אברהם ז"ל שכתב והיו מחנותיהן סדורות בו והוא מקום דירתן הוי לגבן כמו בקעה וכו' ונראה משום שהי' מוקפים במחנותיהם ודירתן היה כרה"י ואח"ז כתב שכמה מדבריות שעוברים שיירות הוי רה"ר עתה ובכמה לא ובמקצת מסעות האמורות בתורה מקום ידוע ושיירות עוברין בהם ורבינו לא כתב כל המדבריות אלא מדבריות הרחוקות מישוב עיי"ש: ולפ"ז י"ל דבמקום המחנה היה רה"י ורה"ר בחוץ למחנה במקום שעוברים ושבים שם הוי רה"ר אבל סתם מדבר שיהיה רה"ר לא נאמר דימצא דהוי רה"י ג"כ אפי' במקום שעוברים ושבים כמו שהיה במחנה ישראל במדבר שהיה רה"י ונפק"מ בשאין עוברים ושבים דהוי ככרמלית ולכן אמרינן בזמן שישראל במדבר היה רה"י ג"כ ודבר כזה בלתי מצוי ואם ימצא ככה יהיה עתה כאז דהרבה אלפים יחד במדבר יהיה רה"י ושאני מדבר ממדבר ובמס' שבת צ"ו ע"ב ומחנה לויה רה"ר הואי וברש"י שיהיו הכל מצוין אצל משה רבינו עכ"ל הרי מזה ששאר מחנות רה"י אבל בזמן הזה לרוב אין בו מחנות כה"ג רה"ר הוי ובתר הרוב גריר רבינו ובס' ישועות יעקב בסי' שמ"ה הביא בשם גאון אחד שכתב דרבינו כתב דבמקום זריעה לא חשיב רה"ר ובתוס' חולין גבי מכסין בעפר מדבר כתבו דבזמן שהיו ישראל במדבר היה מקום זרע וא"כ הפשט להיפוך כאן בישראל בזה"ז וכו' עיי"ש ואשר הקשה ממחנה לויה וכו' מיושב בהנ"ל: ובהמ"מ שיש מהגאונים ז"ל דצריך ברה"ר מקום שס' רבוא בוקעין בו כדגלי מדבר ואין לזה רמז בגמ' עיי"ש. ודעת רש"י בכמה מקומות כדעת הגאונים ובתוס' שבת דף ו' ע"ב בד"ה כאן שישראל שרוין במדבר כתבו משמע קצת דאין רה"ר אלא א"כ מצוין שם ס' רבוא כמו במדבר עכ"ל ובמס' עירובין דף ו' ע"א בד"ה כיצד כתבו כן בשם בה"ג כרש"י עיי"ש. ועי' בב"י באו"ח בסי' שמ"ה ובמג"א שם ס"ק ז' וטו"ז ס"ק ו' ובטו"ז מביא בשם הב"י שכן דעת הרמב"ם ורמב"ן ובב"י בטעות וצ"ל רמב"ן שהביא במ"מ כן משמו ובט"ז הביא הרמב"ם ורמב"ן ומדברי רבינו בלתי מוכח רק שלא הביאו והנה ממ"ש בתוס' כמו במדבר לרבינו להיפוך שם במחנה היה רה"י ומה שהיה חוץ למחנה דהוי כמ"ש רה"ר שם היה כמו רה"ר דעלמא וי"ל חוץ למחנה דהוי רה"ר לס' רבוא וא"כ י"ל דרבינו אינו חולק על רש"י וסיעתו וראיתי בשו"ת מהרשד"ם חלק או"ח סי' ד' שכתב דעת הרמב"ם כרש"י עיי"ש. והנה ברש"י דף ו' בד"ה בזמן הזה אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדבריות לא שכיחי עכ"ל. ולרבינו דמקרי בזה"ז רה"ר והיה נראה משום דלרש"י צריך ס' רבוא לא שכיחי בזה"ז מה שאין כן לרבינו והנה מלשון רש"י במסכת עירובין ו' ע"א בד"ה רה"ר משמע רחב ט"ז אמה ועיר שמצוין בה ס' רבוא ואין בה חומה ושיהיה רה"ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר עכ"ל. לשון דמצוין בה משמע שצריך שיהיה ברה"ר ס' רבוא. ובתוספות שם בד"ה כיצד הביא בשם בה"ג דבעי דריסת ס' רבוא הקשה משבת צ"ח דעגלות הוי תחתיהן וביניהן רה"ר ותחתיהן לא היה ס' ריבוא ואומר ר"י דמ"מ דרכן היה לצאת ולבוא באותו דרך עיי"ש. ובחי' הר"ן שנדפס מחדש כתב דרא"ה אין דעתו כרש"י דלא בעינן מצוין ס' רבוא אלא שיש כאן דרך לס' רבוא כלומר שהיו רגילין לילך שם אנשים תמיד כס' רבוא אע"פ שלא היה כולם כאן בדרך כאחד עיי"ש. ודברי רש"י מ"ש במס' שבת צ"ו במחנה לויה נראה ג"כ דודאי לא היה ס' רבוא בפעם אחת בודאי אצל משה רבינו ע"ה: ודרכים המפולשין להן ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה וכו'. נראה שהצריך במפולשין לרה"ר גם ט"ז אמה להם וכיו"ב ברש"י שבת ו' ע"א סרטיא מסילה שהולכין בו מעיר לעיר פלטיה רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה ומבואות של עיר רחבים ט"ז אמה המפולשים משני ראשיהן לפלטיה עכ"ל ובשו"ת מהרי"ט צהלון בסי' רנ"א תמה ע"ז למה באם בעצמו ט"ז אמה למה להיות מפולש גם הקשה ע"ז מסוגיא דמס' עירובין דף ו' ע"א ורה"ר מי מערבא והתניא וכו' ולמה לא משני דהא דאין מערבין ברה"ר המפולש לרה"ר אבל במבוי המפולש לכרמלית נחלקו בברייתא עיי"ש וע"ז כתב בס' יד דוד שם דבברייתא אי' רה"ר או דרך רה"ר משמע ברה"ר גמורה עיי"ש אמנם טעמא בעי למה ברה"ר צריך שיהיה מפולש לרה"ר וכתב דמדברי רש"י הנ"ל כל שאינו מפולש משער לשער לא מקרי רה"ר ומשום כיון דמפולש הוי מעבר לרבים כמו במדבר ולדעת התוס' דא"צ ט"ז אמה מפולש צריך עיי"ש ובס' שלום ירושלים ירושלמי עירובין דף ז' ע"ב הדא דתימור במפולשין לבקעה אבל אם היו מפולשין לרה"ר אסור מסייע לדעת רבינו ורש"י עיי"ש. וכנראה מלשון רש"י שכתב פלטיא ששם מתקבצין לסחורה ומבואות וכו' ט"ז אמה וכו' נראה ברה"ר עצמה ס' רבוא בוקעין כדעת רש"י ובמבואות אף דהוי ט"ז אמה אפ"ה צריכין לצירוף דרה"ר משום שאין הולכין שם ס' רבוא וט"ז אמה צריכין דאל"ה לא שייך צירוף דלא הוי דומה לרה"ר וא"כ היה נראה דעת רבינו ג"כ כרש"י לענין ס' רבוא אם לא נאמר כמ"ש ביד דוד הנ"ל: על מ"ש רבינו יערות רה"ר. בהמ"מ שאינו מפרש כרמלית לשון יער וכרמל כרש"י עיי"ש ורש"י כ"כ דף ג' ע"ב ורבינו בפי' המשנה כתב כרמלית לשון כארמלית כאלמנה שאינה בתולה ולא אשת איש וכמו כן לא הוי רה"ר ולא רה"י ומובא במרכבת המשנה: ובהמ"מ בשם הרשב"א מבואות הרחבים ט"ז אמה אע"פ שמקצתן מתקצרין ואין בו ט"ז אמה הרי זה רשות הרבים שאין לרה"ר להתלקט במלקט וכו' עיי"ש האי שאין לרה"ר להתלקט וכו' מצינו במס' שבת צ"ז ע"א מנא הא וכו' דכל ג' כלבוד דמי א"ל שאי אפשר לה לרה"ר להתלקט במלקט וברהיטני עיי"ש: ואיזו רה"י תל שגבוה י' טפחים וכו' וכן חריץ וכו' וכן מקום שהוא מוקף מחיצות גובהן י' וביניהן ד' על ד' או יתר על כן אפי' יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה וכו'. בשו"ת חכם צבי בסי' ל"ז נשאל שם על מדינה המוקפת בים והביא שם דברי התוס' במסכת עירובין כ"ב דבמחיצה שאינה עשויה בידי אדם אתו רבים ומבטלי מחיצה עיי"ש גם הביא דברי הרשב"א בספרו עבודת הקודש שכתב דבפלטיא אפי' דלתות המדינה נעולות בלילה תורת רה"ר עליה וכתב שם לפרש דעתו דדוקא במבואות המפולשות שהם מיוחדות לאנשי המבוי ההוא ואין יד כל אדם שוה בו הוא דמהני נעילת דלתות בלילה ולא בפלטיא שיד כל אדם שוה בו דאפי' נעילת דלת לא מהני בו עיי"ש ובס' ברכי יוסף ובמחזיק ברכה בשם המאירי והרבה כדעת הרשב"א בזה עיי"ש: והנה מלשון מדינה שכתב רבינו אין להכריע שמצינו לשון מדינה על עיר עי' בב"י אהע"ז בסי' קכ"ח בשם הרד"ק כן ועי' בשיטה מקובצת במס' ב"מ כ"א בשם הרא"ש בפי' ממדינתן ובגמ' ע"ז דף מ' ומס' מגילה ב' ע"ב ובסמ"ע חו"מ בסי' י"א ס"ק י"ב ובש"ך יו"ד בסי' קמ"א ס"ק ב' עיי"ש וכן בדברי רבינו ולשונו מצינו כן שכתב מדינה על עיר בהל' ע"ז בפ"ד ה"ו וה"ח וה"י וי"ד ובפ"ז ה"ו ולהלן בפט"ז מהל' שבת הי"א שכתב מדינה על עיר כדאי' במס' עירובין כ"ד ע"ב וכיו"ב בהל' עירובין בפ"א ה"ב וה"ד וה"ט ובפ"ה ובפ"ג הי"ט ובפ"ז ה"א וי' בפ"ו הל' י"ב כ"ח י"א ה"ט וי"ט ופ"ג הי"ט ובפ"ז ה"א וז' תענית בפ"ב הל' ה' תוס' יו"ט שקלים פ"א מ"ג ופי' משניות לרבינו בפ"ו מ"ב מפאה עיי"ש ובפ"א מהל' מגילה הל' ד' ומ"ש אפילו יש בו כמה מילין וכו' יש מקומות שהמה גדולים כמה מילין כנודע ועי' ה"ד שנקיט רבינו על רבוי מופלג אפי' אלף מילין משא"כ כאן שכתב כמה מילין דאלף מילין לא שייך בעיר ואין הכרע שדעת רבינו אינו כדעת הרשב"א הנ"ל:
ב׳
אפי' כלים כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיו"ב אם יש בהן ד' על ד' בגובה י' או יתר ע"ז הרי הן רה"י גמורה. ספינה שבת ק"ב ע"ב מן הים לספינה עיי"ש ומגדל עירובין ל"ד וכוורת שבת ח' כמ"ש במרכבת המשנה:
ו׳
בור שבכרמלית הרי היא ככרמלית וכו'. ועיין במגיד משנה ובכ"מ כתב כמ"ש בר"ן דמצא מין את מינו וניעור עיי"ש ובמס' עירובין דף ט' ובס' מעשה רוקח בזה דהרי רבינו כתב להדיא כן בפי"ז הי"א דמצא מין וכו' ותמה ע"ז עיי"ש ועיין בשו"ע או"ח בסוף סי' שמ"ה וסוף סי' שמ"ו ובס' ישועות יעקב בסי' שמ"ה ס"ק ה' עיי"ש:
ח׳
מקום שיש בגובהו ט' טפחים מצומצמות לא פחות ולא יותר ברה"ר הרי הוא כרה"ר ואין משגיחין על מדת אורכו ומדת רוחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו וכו'. ועיין בהמגיד משנה דעת הראב"ד דבעי' ד' משום הנחה ועי' ברשב"א שכתב שם במכתפין עליו מחשבתו משוי ליה מקום עיי"ש ובפי"ג הי"ג וכן לשון רבינו מפני שרבים מכתפין וכו' ועל קושית הר"ן על האי דמקשינן והא בעי הנחה ד' על ד' דלמעלה מג' הוי כקרקע ועד י' הו"ל כרמלית ולמעלה מי' מקום פטור ועל כרחך בבע"ח או בעמוד גבוה ט' דצריך ד' עיי"ש שמקשה על רבינו בזה ובמרכבת המשנה כתב דדעת רבינו דדבר הנייד אינו מבטל רשות הרבים כמו דאמרינן אין כרמלית בכלים לענין ביטול רשות ולא כדעת הג"א שכתב דהוי בכלים מקום פטור רק לא ככרמלית אלא שבטל לגבי הרשות שמונח שם והו"ל רה"ר עיי"ש שביאר דבריו ועיין במג"א בסי' שמ"ה ס"ק ד' ועיין ברש"י ותוס' ורשב"א בענין אין כרמלית בכלים אם הוי מקום פטור או בטל לרה"ר עיי"ש:
ט״ו
המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב שהולך אינו כעומד וכו'. ועי' בהמגיד משנה מ"ש למה נקיט רבינו מקום פטור עיי"ש: והנה בגמ' דף ה' ע"ב המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כה"ג דחייב וכו' ומסקינא מידי דהוי צידי רה"ר וכו' ובתוס' בד"ה מידי דדרך בית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפי"ג ה"א עיי"ש וברש"י היכא אשכחנא דכה"ג דמפסקא רשותא אחריתא מחייב דילמא לא חייבה התורה אלא המוציא מרה"י לרה"ר בהדיא עכ"ל ובפנ"י עמד ע"ז דכאשר נראה בפ' הזורק משה גופיה הוי יתיב במחנה לויה וא"ל לא תפיקו מרשות דידכו לרה"ר דידי וא"כ נראה דמחנה ישראל לא הוי רה"ר ואין סברה לומר דהוי כולה רה"י דאי' בפ' חזקת הבתים שאין פתחי בתיהם מכוונים זה לזה אלמא היה ריוח בין הדביקים כמו מבואות וא"כ [הוי] לגמרי כה"ג ומנ"ל שלא היה במשכן ועי' מ"ש בזה ועי' מ"ש לעיל בפי"ג ה"א: ולענ"ד י"ל דהנה כבר כתבתי לעיל בשם תוס' דאם לאו מלמודא דבעשותה הוי ס"ד דלא בעינן אלא הוצאה מרשות לרשות בלבד ולא עקירה והנחה אלא מבעשותה נלמד דבעינן גמר המעשה ובכה"ג לא נגמר דרך הוצאה לפי דרך בני אדם אלא בעקירה והנחה כמ"ש עיי"ש ונאמר לפ"ז ג"כ להיפוך כיון דעכ"פ מסברה החיצונה בלא קרא הוי אמינא דהוצאה מרשות לרשות מבלי העקירה והנחה מקרי הוצאה וא"כ להיפוך בהוציא מרשות יחיד לרה"ר ורשות פטור באמצע אף שלא הניחה ברשות פטור מ"מ מרשות פטור בא לרה"ר וא"כ תחסור לשלימות המעשה ההוצאה מרשות הגמור לרשות הגמור ואף דהוי גמר המעשה בעקירה ובהנחה מ"מ תחסור נגד זה מהרשות לרשות כיון דהוי רשות פטור באמצע ויחשב כעקירה והנחה מבלי מרשות לרשות וצריכין למודא ע"ז כדאי' בגמ' ומדויק לישנא דגמ' היכא אשכחן כה"ג דחייב וכו' דניהי לפטור נדע בכה"ג ברשות מבלי הנחה אף דהוי מרשות לרשות משום דלא השלים מלאכת הוצאה אבל לחייב מנ"ל די"ל לפטרו ג"כ משום דלא השלים מהרשות לרשות כראוי ואף למ"ש בתוס' למסקנא משום דמסתמא הוי במשכן כה"ג בצידי רה"ר מ"מ יקשה למ"ש לעיל בפי"ג הי"ח דמאי דלא נדע דהוי מלאכה לא נלמד ממשכן בלבד דהרי מרה"י לרה"ר הוי ג"כ במשכן עיי"ש וכמ"ש בתוס' בד"ה המושיט דלבן עזאי כיון דמהלך כעומד אף דהוי במשכן פטור עיי"ש וכמו כן למ"ש יקשה עוד כיון דמבעשותה נלמד גמר מעשה מלאכה בשלימותה מנ"ל עוד בכה"ג דלא הוי ממש מרשות לרשות דרך הילוכו. ובפנ"י הוסיף לומר דקושית הגמ' דהילוך אף דלא כעומד מ"מ הוי הפסק בהמעשה דעומד גופא לא קים לן דפטור אלא מסברה כדאי' במס' שבת צ"א ע"ב מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת וא"כ מקשינן דבמהלך ג"כ לא עשה מלאכתו בבת אחת עיי"ש ולפי דבריו בלתי מובן עוד למסקנא ועמ"ש בתוס' שהיה במשכן דעם כל זה כיון שלא היה בבת אחת לפטור וכמ"ש דמאי דלא הוי בכלל מלאכה לא נדע ממשכן בלבד: ונראה דהנה עיין בתוס' במס' שבועות דף ב' ע"א בד"ה יציאות דמשו"ה צריך לעני ולבעה"ב דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברה"י ונטל פירות ויצא לרה"ר אבל כה"ג דגופו ברה"י וידו ברה"ר או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכה"ג אמרינן בפ"ק דשבת ידו של אדם וכו' ואצטרך למתני תרוייהו עיי"ש ולכאורה מנ"ל לומר כן דבעינן עם גופו כלישנא דאל יוציא וכו' דמשמע כן: אמנם למ"ש לפ"ז יהיה נאמר דלא ימצא לחייב ג"כ מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור דבלא הליכה ויציאת גופו לא הוי דרך הוצאה ואם בהוצאה עם גופו הוי הפסק במלאכה ולפ"ז לבן עזאי דימצא ג"כ במשכן מ"מ לחייבו לא שייך אלא בלי יציאת גופו ומנ"ל כן וצריכין לומר דהוי ספיקא בלישנא דאל יוציא וכו' והנה כמ"ש לעיל דלדעת רבינו דכל הוצאה ושאר מלאכות ג"כ מהלכה למשה מסיני ואם כן הוי ספק בהלמ"מ דכמ"ש במ"א בספק בהלמ"מ כשאינה במציאות אלא בדינא אזלינן לקולא וכמ"ש שם טעמא בזה. וצ"ל הספק בלישנא דאל יוציא וכו' ומספק לחומרא ואסור בהוצאה בלי גופו וממילא נוכל לחייבו ג"כ בהעברה לבן עזאי היכא דלא הוי הפסק וכמ"ש לעיל כיון דהוי הוצאה במשכן אלא משום דהוי מלאכה גרועה צריך קרא לגלות דהוי מלאכה עיי"ש סמוכין למ"ש בשם פנ"י הנ"ל. ובלשון מסופק דעת התורה לחומרא שיהיה ודאי איסורא וממילא נדע ממשכן ללמוד לענין עונש כמ"ש לעיל בזה. ובתוספות צ"ו ע"ב בד"ה הכנסה הקשו דמאי צריך לסברה דמה לי הוצאה ומה לי הכנסה בלא"ה הרי הוי במשכן כדאיתא מ"ט ע"ב הם העלו קרשים לעגלה וכו' דהא בסמוך משמע דאם הוי זריקה במשכן הוי אתי ליה שפיר עיי"ש ולמ"ש שאני זריקה דלא הוי הפסק מלאכה ומשו"ה אפילו לבן עזאי מודה בזה ומשו"ה כיון דהוי במשכן כדאיתא שם שכן אורגי וכו' הוי בכלל חיוב וע"כ נראה דסוגיא הגמרא לרבנן דמהלך לאו כעומד לא מקרי הפסק מלאכה ובזה פליגו רבנן עם בן עזאי. ומשום דהוי במקום פטור באמצעי למ"ש ברש"י דף ו' ע"א בד"ה אדם עומד במקום פטור שבטל אצל רה"ר ואצל רה"י עיי"ש. והנה כמו כן במקום פטור אבל בכרמלית דהוי רשות מדרבנן מ"מ לענין חיוב מדאורייתא ג"כ י"ל דבטל אצל רה"ר ואצל רה"י כמ"ש ברש"י הנ"ל שם שאינו חשוב רשות בפני עצמו. וא"כ אף למ"ש דלא הוי ממש מרשות לרשות הרי כיון דלאו שם רשות על הכרמלית מדאורייתא ואם כן הוי מרשות לרשות שפיר ומטעם הפסק במקום פטור כמ"ש לרבנן לא מקרי מהלך הפסק ואם כן לא הוי הפסק מרשות לרשות וגם לא הפסק במלאכה אלא בס"ד בהקושיא י"ל כמ"ש ברש"י כיון דמפסקי רשות אבל למסקנא לא מקרי כרמלית וביותר מקום פטור הפסק רשות כלל: אמנם רבינו כתב המוציא וכו' ועבר על מקום פטור וכו' ובגמרא איתא דרך סטיו דהוי כרמלית כמ"ש ברש"י שם ובהמגיד משנה ע"ז ורבינו ז"ל כתב מקום פטור לרבותא ולא מבעיא כרמלית עיי"ש. ולמ"ש נהפוך הוא במקום פטור מסתבר ביותר לחייבו דלא הוי שם רשות עליו. אמנם באמת כיון דמדאורייתא גם כרמלית כמקום פטור הוי וא"כ גם כרמלית בכלל מקום פטור לענין מדאורייתא לחיובא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ד
א׳
ארבע רשויות לשבת וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד וכתב מרן בשם בנו של רבינו וכו' ועיין להרב מקראי קודש שהקשה לזה מדכתיב אל יצא איש ממקומו וגם מעון מקושש גם ממאי דילפינן מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע מעגלות וכו' וגם ממקומות אחרות יעו"ש. ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו והוא בהקדים מ"ש בעירובין דף נ"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו וכו' ותניא וכו' אמר ליה (ר"ן) [רבא] דגלי מדבר קא אמרת כיון דכתיב [בהו] עפ"י ה' יחנו וכו' כמאן דקביע להו דמי ע"כ נמצא דבאותו זמן שישבו ישראל במדבר אף דלא קביעי חשיבי כקביעי וכל אותו המחנה חשיב כד' אמות וא"כ הא איכא מדבר דחשיב כרה"י ומשו"ה הברייתא האחת לא חשיב מדבר דקאי בזמן שישראל שרוין במדבר כלומר ומלתא פסיקתא קתני וברייתא האחת קאי בזמן הזה דמעולם לא תמצא מדבר דחשיב כרה"י ולכן לא חילק רבינו בין מדבר למדבר וא"כ מההיא דעגלות לא קשיא דשם קאי כשהיו מהלכין דלא שייך קביעות ואל יצא איש ממקומו ועון מקושש ודאי שהיה חוץ למחנה וכמו שנראה מסוגייא דערובין אך קשה הסוגייאות אהדדי דפרק הזורק דף צ"ו ע"ב איתא בפירוש דמחנה לויה הויא רה"ר ואילו מהא דעירובין נראה דחשיב רה"י וי"ל דשאני מחנה לויה שהכל מצויין אצל משה ומ"ש בעירובין אינו אלא במחנה ישראל וכמ"ש רש"י שם ויחנו על הירדן במחנה ישראל כתיב עכ"ל ונראה שלזה כיון רש"י דאי לא"ה הוו דברי מותר. כגון מדינה המוקפת וכו'. וכתב מרן וז"ל ונראה דהוא הדין נמי אם יש לה כמה פתחים וכו' עד סוף הל' ולכאורה קשה דאיך כתב דכל שאינו מפולש משער לשער לא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה והא כתב רבינו בפי"ז ה"י במפולש דא"צ לינעל ואין זו קושיא דמ"ש מרן ננעלות וכן דלתותיה ננעלות לאו ננעלות ממש קאמר אלא ראויות לינעל וכלשון רבינו ז"ל כאן כתב רבינו וננעלות בלילה וכתב הרב המגיד דלאו דוקא ור"ל ראויות לינעל ומרן נמשך אבתריה וכוונתו דאי מפולש משער לשער והיינו כנידון דידן דכתב רבינו ב' כתלים וכו' אזי צריך פתחים ראויות לינעל וכן במ"ש כאן ובריש הלכות עירובין אבל באינו מפולש א"צ לפתח הראויה דהו"ל כמבוי סתום ויש לה פתח כנ"ל. וכן חצר וכו' שהוקפו לדירה וכו'. תבות אלו נראה שלא היו בנוסחת הרמב"ם של מרן יעו"ש ויש מי שרצה לומר דכונת מרן דאף דכתב רבינו שהוקפו לדירה ר"ל שמסתמא הוקפו לדירה מדמני חצר ודיר וסהר וכו' וכמ"ש רש"י וכו' ואינן אלא דברי תימה דאי כוונתו לומר שסתם הם מוקפין לדירה איך כותב שהוקפו לדירה דהוי היפך המכוון והא ר' יהודה במתני' דס"ל הכי לא אמר שהוקפו לדירה אלא ודאי דליתא וכמ"ש וכן הטור סי' שמ"ה לא כתב שהוקפו לדירה יעו"ש והרב המגיד בסוף הל' כתב וז"ל ויש מי שכתב שמבואות שיש להם ג' כתלים אפי' בלא לחי הזורק בתוכו מרה"ר חייב ואין כן דעת רבינו עכ"ל פי' דלדעת רבינו צריך דוקא לחי כדי שיתחייב הזורק משם לרה"ר או בהיפך אבל קורה פטור וכמ"ש רבינו פי"ז יעו"ש.
ה׳
אויר וכו'. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו דכאן פסק רבינו דהמים נחשבים כקרקע ואילו לעיל פי"ג ה"ד כתב וא"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור עכ"ל ואי חשיבי המים כקרקע עבה יהא חייב ובשלמא כשלקח מהמים עצמם דכתב רבינו שם דחייב ניחא משום דאף דלא חשיבי כקרקע הא מונחין ע"ג קרקע לא כן מחלוקת דפירות צפין דקשה ואף דהך דינא הוא דרבא בשבת דף צ"ט נימא דהיינו משום דפליג אדרב חסדא ורבה בר רב הונא דסברי דכארעא סמיכתא דמיא וס"ל כרב הונא דסובר דמיא לאו כארעא סמיכתא ולא קשה מידי ואינן אלא דברי הבל דאינו ענין זה לזה דהתם איירי גבי עקירה והנחה דכל דליכא הנחה ליכא איסור הוצאה ומשו"ה ס"ל (לרבה) [לרבא] דפירות צפין על פני המים שרי משום דלא נח הכלי על המים דמתנענע ולאו היינו הנחתן וזהו שכתב רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן אבל אה"נ דחשיב כארעא סמיכתא וכן נראה מדברי רש"י בדף ה' וכן מדברי הרשב"א שם יעו"ש והם דברים פשוטים א"צ לכותבן.
ו׳
בור שבכרמלית וכו'. עיין להרב המגיד מ"ש ע"ש הרשב"א ותירץ מרן דבכרמלית ליכא מקום דמצא מין את מינו ונעור וכו' עכ"ל והכי אמרינן בעירובין דף ט' גבי מקום הלחי והקורה דאי הוו בצד הכרמלית חשיב ככרמלית ואי בצד רה"ר חשיב כרה"י והקשו בש"ס יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותירצו בש"ס אין מצא מין את מינו ונעור והיא הלכה פסוקה ואין להקשות להחולקים כאן על רבינו דמה יענו להך סוגייא דמוכח בהדייא כדברי רבינו דשאני התם דהוו הרשויות זה בצד זה ממש משו"ה אמר מצא מין את מינו ונעור לא כן גבי בור דהוא עמוק יותר מעשרה ועד עשרה הוא דהוי כרמלית בעלמא נמצא דאינו מחובר הרשות של שטח של מטה עם הכרמלית וק"ל. אצטבא שבין העמודים וכו' הרי הן ר"ה. ועיין מ"ש הרב המגיד ודבריו תמוהים עפ"י ראות דברי הרשב"א שם ובודאי הגמור דלא ראה הרב המגיד דברי הרשב"א אלו ואף שסיים דהרשב"א פסק כרבי יוחנן לאו מלשון זה של הרשב"א הוא אלא ממקום אחר דלשון שהעתיק הרה"מ אינו כאן. ואגב ראיתי עוד להרשב"א שם כתב וז"ל הא דאמר רב יאודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית תמיה לי מאי קמ"ל הא בהדייא קתני בברייתא והאצטונית וכו' ואחרי המחילה רבה נראה דקמ"ל דבין העמודים נידון כרה"ר לאפוקי האיכא דאמרי דבין העמודים נדון ככרמלית ולאפוקי מיניה קאמר רב יהודה הכי וכדאיתא בש"ס.
ט״ז
תל המתלקט וכו' חייב. והרב המגיד הביא הש"ס ופירוש רש"י ולכאורה קשה על פרש"י דממ"ש כאן נראה דס"ל דכל שיש למטה בתל ד' טפחים אף דלמעלה מתמעט והולך עד כחודה של מחט חשיב כרה"י ואילו הוא פי' בערובין דף ע"ח ע"א גבי מה שאמר רב הונא עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ד' ונעץ בה יתד כל שהוא מיעטו ופרש"י נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מד' וביטלו מתורת רה"י הרי דגם למעלה צריך ד' טפחים ובשלמא אי הוה מפרש כמ"ש רבינו לעיל ה"ט ניחא אבל לפי מ"ש קשה ולא קשה מידי דכאן דקאי במציאות דמתחילה מתמעט והולך הא שפיר משתמש אדם שם מחמת דמסתייע מכל המדרון בצירוף לא כן כשהוא מתחילת ד' עד גובה י' נמצא דאי אפשר להשתמש אלא למעלה ע"ג עשרה דוקא לפי ששוה תחתונו כעליונו וא"כ אם מיעטו למעלה בראשו לא נשאר ד' על ד' לפי שאינו נח להשתמש שם ופשוט.
כ״ג
בור ברה"ר וכו'. חייב. קשה טובא כמ"ש בס' מעשה רוקח דזה הוי היפך ממ"ש רבינו לעיל פי"ג ה"ד וז"ל וא"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור עכ"ל הרי דע"ג המים לאו הנחה הוא ורש"י בש"ס הרגיש בזה ופי' שזרק אבן או מים דאבן נח למטה על הקרקע ומים חשיבי כמונחים ע"ג קרקע אך רבינו שכתב ונח ע"ג המים קשה טובא ותירצנו עם החכם השלם מהרי"א ז"ל ע"פ מ"ש הרב המגיד לעיל הי"ז ד"ה נעץ קנה וז"ל ויש מי שהקשו והא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' כמבואר ריש פרק י"ג ומדברי רש"י וקצת הגאונים ז"ל נראה דברשות היחיד אע"ג דבעינן עקירה מע"ג מקום ד' הנחה ע"ג מקום כל שהוא הויא הנחה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ותמה על רבינו שלא ביאר זה עכ"ל וא"כ ה"נ בהאי דינא דאנן קיימין שהוא הנחה אפי' ע"ג המים הנחה כל שהוא הוי הנחה לא כן בדינא דלעיל דקאי בעקירה לא חשיב הנחה לענין עקירה ועפי"ז נתיישב תמיהת הרה"מ שתמה שלא ביאר רבינו דבהביאו הב' דינים אלו מתבאר זה וסמך אמה שכתב כאן ונכון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ד
א׳
המפולשין להן. עי' מהריט"ץ סימן רנ"א שהוכיח מלשון רבינו דבעי שיהיו מפולשין לרה"ר אע"ג דהוי רוחב ט"ז אמה ואינהו גופייהו המה רה"ר וכן הוכיח שם מדברי רש"י בברייתא דד' רשויות ותמה שם מנין להם זאת וגם מקשה עליהם מסוגיא דגמרא עירובין דף ו' בהא דמקשה התלמודא ברה"ר מי מערבין וכו' וכבר בארתי בס"ד והבאתי סיוע לדבריהם מירושלמי פ"ק דעירובין ע"ש דף ח' ע"ב בש"י ד"ה הדא דתימר באריכות:
ו׳
אבל בין העמודים הרי הן רה"ר. עי' הה"מ טעם רבינו שפסק דלא כר' יוחנן והרשב"א לא ניחא ליה בזה משום דהלכה כר"י לגבי רב מכ"ש לגבי רב יהודה תלמידו דרב. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רבינו דהנה רש"י פי' שם בהא דאמר ל"נ אלא לקרן זוית, כרמלית דקתני לאוסופי כרמלית אחריתא יראה מדבריו דיותר מסתבר לאסור בקעה ואסטונית מהך דקרן זוית והוסיף הברייתא לאשמעינן דגם זו בכלל כרמלית. והרז"ה לא פי' כן אלא דעיקר כרמלית הוא קרן זוית וכרמלית דקתני הוא עיקר מה שאסרו חכמים דדמי לרה"ר ובקעה ואסטונית דמיין לרה"י ולא אסרו אלא משום לתא דקרן זוית כ"ה תוכן דבריו ע"ש. ונראה דרש"י הוכיח פירושו דלכאורה קשה בהא דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן ל"נ אלא לק"ז למה לא אמר לא נצרכה אלא לבין העמודים דהא ר"ד גופי' אמר משמיה דר' יוחנן דגם בה"ע נדון ככרמלית ולפירש"י א"ש דבה"ע פשיטא דשווי' כרמלית דודאי גרע יותר מבקעה ואינך דהרי לחד מ"ד בה"ע כר"ה וברייתא רצה לאשמעינן חידושא בהך דכרמלית מה שהוסיפו חכמים לאסור ע"כ אצטריך לק"ז משא"כ לפי' הרז"ה דכרמלית דקתני נקט עיקר איסור דכרמלית למה אסרוהו חכמים הו"ל למנקט בה"ע ודומה לרה"ר ביותר ולפי' הרז"ה צ"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה לא נצרכה דהא דלא אמר דאצטריך לצדי רה"ר ע"ש כן ה"נ י"ל דר' יוחנן בעצמו ידע דרבים חולקין עליו וס"ל דבה"ע רה"ר היא ועפ"ז מיושב דעת רבינו כיון דר"י בעצמו לא החליט הדבר מש"ה פסק כרבי יהודה: ויש להביא ראיה לפי' הרז"ה מהא דמשני שם עולא בהא דתנן הבקעה בימות החמה רה"י לשבת וקאמר עולא לעולם כרמלית הוי ואמאי קרי ליה רה"י לפי שאינה רה"ר וגם ר"א ע"כ צריך להאי תי' כמ"ש הגאון מ"ו בספרו ז"י ליישב הקושיא מהא דתנן שם גם אסטונית הוא רה"י לשבת וצ"ל כיון שאינו רה"ר מש"ה קרי ליה רה"י. ויש להבין מ"ט תני תנא בהאי לישנא ולמה לא תני כרמלית כדתנא בברייתא אלא דרצה לאשמעינן תנא דמתניתא דאסטונית ובקעה מעיקר הדין המה רה"י ולא אמרו שהיא ככרמלית אלא משום לתא דכרמלית ודו"ק:
ט״ו
ואצ"ל בזורק. ובגמ' אמר ר"י מודה בן עזאי בזורק ורי"ף העתיק להא דר"י ויש שרוצים ללמוד מדבריו דפוסק כב"ע וכבר כתב הב"י דלא העתיק להך דר"י אלא למשמע מיניה דאף במוציא פליגי רבנן ודלא כדס"ל לחד מ"ד בירושלמי רפ"ק דשבת דפלוגתא דוקא בזורק אבל במוציא מודים רבנן ודלא כמ"ש הלח"ש בפי' המשניות וזה הוא שלא בדקדוק דהא הרי"ף הביא מתניתין דפ' המצניע דתנן ונתנן על אסקופה ודייק בגמ' שם דוקא נתנן אבל לא נתנן לא דמהלך לאו כעומד ועי' מ"ש בש"י שבת דף ל"ו ע"א ד"ה ונתנן:
ט״ז
הקצר שלו ג'. עי' הה"מ שרבינו תפס פירש"י לעיקר ויש ראיה לדברי רבינו מהירושלמי רפ"ק דשבת דחילוק יש בין טרסקל לקנה כמו שפירש"י שבת דף ק"א דאין הגדיים יכולין לעבור בקל גבי עמוד וע"ש בק"ע ד"ה קנה:
י״ז
שאין הנוף כו'. ובד"מ או"ח סימן שמ"ה כתב בשם הגהת מרדכי אם הנוף ברה"ר ועיקרו ברה"י שדינן נופו בתר עיקרו, ותמוהים דבריו דהרי פליגי בזה רבי ורבנן ואיך פסק כרבי וכבר מצאתי שהרגיש בקושיא זו בס' מחנה לוי ונראה ליישב דבריו דלכאורה יש להקשות למה לא אמר אביי דכ"ע ס"ל שדינן נופו בתר עיקרו אלא דפליגי רבי ורבנן כיון שהוא לא נתכוין לזרוק לעיקרו אלא לנופו והו"ל לדידיה כאלו סבר רה"י ונמצאת רה"ר דפליגי אביי ורבא פ' כ"ג דף ע"ג אי מיחייב דרבי סבר דחייב ורבנן סברי דפטור אלא דמש"ה לא מוקי לה אביי בכה"ג משום דאביי סבר דחייב בכה"ג ולא רצה לאוקמי רבנן דלא כוותיה משא"כ לרבא דס"ל דפטור א"כ י"ל דמוקי לה בכה"ג והוא פסק כרבנן ולכ"ע שדינן נופו בתר עיקרו ונ"מ אי מתכוון וידע מזה דחייב דשדינן נופו בתר עיקרו ודברי הגהת מרדכי נכונים ודו"ק:
י״ח
ונדבק בכותל. כתב התוס' בשבת דף ז' ע"א ד"ה וטח כיון שנדבק בפני הכותל שהוא רחב ד' על ד' חשיב כמונח עליו וריב"א פירש דלא בעי שיהיה פני הלבינה דע"ד כיון שרואה פני הקרקע חשיב כמונח על הקרקע וסתרו שם דברי ריב"א ע"ש. ורשב"א מקיים סברת הריב"א וגם דעת רש"י כריב"א כמ"ש הרש"א אלא דקשה ליה קושית התוס' דף ד' ע"ב ע"ש. ובאמת י"ל דריב"א סובר דוקא בלבינה דהיא דבוקה בארץ ומה שמונח עליה ורואה פני הקרקע אמרי' גוד אחית וכאילו נח ע"ג קרקע משא"כ ביד הפתוחה לרשות אחרת וגם באילן עומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ומש"ה פטרי רבנן ומיושב קושית התוס' ג"כ ויש ראיה לשיטת הריב"א מהא דאי' בזבחים דף צ"ג דאי"ל לרבה טעמא דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דהעברת כלי ע"ג טומאה כמונח דמי משום קלוטה וקשה לדעת התוס' בשיטה דקלוטה ברה"ר אבל למטה כו' כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה והתם הכלי בידו הוא לפי דעת הריב"א מיירי שם בענין שרואה את פני הקרקע ומדמה שם קלוטה לרואה פי התנור אם הוא כמונח ועוד הארכתי בזה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שבת פרק י״ד
ו׳
בור שבכרמלית כו' אם אין בו ארבעה. סברת רבינו. דמקום פטור שהוא בכרמלית גרע טפי ובטל אצל הכרמלית ועל כי"ב אמרו מצא מין את מינו וניעור בפ"ק דעירובין דף ט' ובזה מתורץ מה שהקשו רבנן בתוספות דף ק"א ד"ה הני ביצתא דמישן דאם אין בתחתיהן ארבעה א"כ אין כרמלית פחות מד' רוחב ולפ"ז א"ש דהוא מקום פטור בכרמלית ודינו ככרמלית יעו"ש בזה ודו"ק.
ט׳
עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ה"ז רה"י נעץ בגובהו יתד כ"ש כו' עיין בההמ"ג. הנה בפירוש רבינו חננאל הנדפס מחדש מפורש כגירסת רבינו וגרס אביי ורבא דאמרי תרווייהו אעפ"י שגבוה ג' ופליגי על דינא דרב הונא דאינו ממעט מ"ט לא משתמש לי' יעו"ש כפירוש רבינו. וא"ש הא דמייתי מבור וחוליא לצירוף עשרה דרש"י נדחק דמרוחב ד' מייתי ועיי"ש היטב.
י״ד
המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית כו'. נ"ב משנה בפרק המצניע צ"א עיי"ש.
י״ח
נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח ע"ג פטור כו'. עיין מ"ש הרב המגיד בזה. ולדעתי דברי רבינו מאירים ומזהירים. דבהלכה ב' כתב אפילו כלים כגון ספינה או מגדל כו' הרי דלענין רשות היחיד הקדים שהוא אפילו כלים. אבל בכרמלית לא הזכיר רבינו הדין שהן אפילו בכלים וכן כתב לקמן הלכה י"ט זרק כלי מרה"י לר"ה והיה אותו כלי גדול כו' בגובה י' פטור כו' דמוכח דאם אינו גובה עשרה אעפ"י שהוא כרמלית חייב ולא אמרו דהוי כמוציא מרה"י לכרמלית משום דאין דין כרמלית בכלים וכן פי' רש"י בדף ח' פחות מכאן מטלטלין דהא כרמלית ליכא בכלים וכן פירשו בתוספות גבי טרסקל בד"ה כאן למטה מי' ובזה שיטת רבינו מפורש ומבואר. שאין ר"ה אלא עד י'. עיין ההמ"ג. ויתכן דתיבות אלו אין כאן מקומם וצריך להיות בהלכה י"ט. זרק קנה או רומח כו' שהרי מקצתו במקום פטור שאין רה"ר אלא עד י' כצ"ל.
י״ט
זרק קנה או רומח כו' נ"ב ירושלמי פרק המצניע הלכה ב' הוציא חבילה מרה"י לרה"ר כו' עיי"ש.
כ״ג
הי' מלא פירות כו' פטור. אע"ג דלקמן הלכות עירובין פרק ג' הל' י"ג כל דבר הניטל בשבת כו' אין ממעטין בו. הכא טעמא כיון דהוא דבר יבש ואזלי רבים עלה אתו רבים ומבטלי ע"י פירות את המחיצה אבל אם מלאה מים לא משתמשי רבים בה ולא מבטלי המים המחיצה ודמי לבור מלאה מים בים שהמים עצמן לא מבטלי מחיצה לר"ש ואף דרבנן פליגי עלי' היינו דבים מרוצת הים מכסהו ופשיטא דלא שני משום תשמיש רבים כיון דלא דרסי רבים ע"ג מים אבל בפירות אין נמנעין רגל הרבים מלדרוך עליהם ואתו רבים ומבטלי מחיצות ע"י פירות. כן נראה ומיושב מה שנדחקו תוס' וקדמונים ודו"ק.
כ״ד
רקק מים כו' בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים כו'. בגמרא רב אשי אמר איצטריך סד"א כו' אבל היכא דלא הואי ארבעה מיפסעי פסעי לה וכו'. ולפי שפירש רבינו ארבעה טפחים וא' ר"א לטעמיה נראה לכאורה דלפ"ז אזיל גם לטעמי' דאמר בדף ז' אפילו צואה דמיירי תמן שאין בה ארבעה טפחים ומיפסעי פסעי לה ואפ"ה הוי רה"ר ודו"ק. ואם יש בעומקו י' או יתר כו' ככרמלית כשאר הימים. פירוש כיון דהמים הולכים בשטף ובמרוצה מבטל דין רה"י מיניה לכן ים אע"ג דעמוק עשרה ומחיצות הים מתלקטין עשרה מתוך ד' מ"מ שטף המים מבטל המחיצות כיון דא"א לדלות המים ולעצור בעד השטף וכן ברקק מים שעובר במרוצה ולא דמי לבור ברשה"ר עמוק י' ורחב ד' דמים לא מבטלי מחיצה. וכפי הנראה מרבינו סבר גם בבור עמוק בים כיון דשטף מי הים עובר ומכסהו סבר דפליגי רבנן על ר"ש והוי כרמלית מן התורה ולכן לא זכר זה רבינו ויעו"י פמ"ג סי' שמ"ה אות י' י"א שנסתבך בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבת פרק י״ד
א׳
איזה היא כו' ויערות כו'. עי' מכות ד' ח' ע"א שיש רשות ועי' סנהדרין ד' מ"ט ע"א ועי' מש"כ רבינו בפ"א מהל' זכיה ומתנה ועי' רשב"ם ב"ב ד' קי"ח ע"א ד"ה דצווח ועי' ב"ק ד' ע"ט ע"ב גבי ראוהו שהטמין בחורשין ובירושלמי שם פ"ז ה"ה ואפשר דזה נ"מ בין א"י לשאר ארצות מחמת תנאי יהושע עי' ב"ק ד' פ"א ועי' בערלה פ"א גבי הנוטע לרבים ובירוש' שם:
ו׳
בור שבכרמלית הרי הוא כו'. עי' בהשגות ועי' בתוספתא פי"א דשבת גבי בור שבבקעה דגם שם פליג ר"ש משמע כשיטת רבינו ועי' במס' מקוואות פ"ב ה"ה מה דפליגי שם ר"ש ורבנן והוא מהך טעמא אי מיא מבטלי מחיצתא ועי' שבת ד' ח' ע"ב ובירוש' כאן:
י״ח
נדבק למטה מעשרה כו'. ואם צריך שיהיה ד' אמות קודם שיגביה למעלה מעשרה עי' בירוש' פי"א ה"א מוכח דמצטרף למעלה מעשרה עם למטה מעשרה לד' אמות אם אח"כ נחה למטה מעשרה וזהו מה דמקשה שם ארבי אבהו בשם ר"י משמואל תמן את אמר אין רה"ר מצטרפת וכו' ע"ש ועי' רש"י ד' צ"ח ע"א וד' ק' ע"א ע"ש:
י״ט
זרק קנה כו'. עי' ירוש' שבת פ"י ה"ב גבי חבילה ועי' דף צ"ט ע"ב:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
לחם משנה · הלכות שבת פרק י״ד
א׳
איזו היא רשות הרבים וכו'. כתב ה"ה והרשב"א ז"ל כתב וכו' לפיכך מבוי וכו'. ביאור לפיכך דכיון דמבוי שנתקצר הוי כרשות הרבים האי נמי כמבוי שנתקצר דמי:
ו׳
אצטבא שבין העמודים העומדים ברשות הרבים הרי היא כרמלית. כתב ה"ה ועוד שבברייתא לא הזכירו בכלל הכרמלית אלא האסטוונית וכו' כלומר האסטוונית שהוא אצטבא הזכירו אבל מה שבין העמודים לא ואע"ג דלא הזכירו ג"כ צידי רשות הרבים מ"מ היה להם להזכיר מה שבין העמודים כיון דנחית להזכיר האצטבא:
ז׳
שכל פחות משלשה וכו'. כלומר לא מבעיא כל הני דבעינן גבוהים ג' אלא אפילו קוצים וברקנים דלא דרסי רבים עלייהו והוה ס"ד דאפי' פחות מג' הוי מקום פטור קמ"ל דבעינן ג'. וזה מוכרח בגמרא דאין לומר דאשמעינן דאפילו הני הוו מקום פטור דאדרבה כל הני ראוי להיות מקום פטור טפי מאחריני כמבואר שם: וכן מקום המוקף שאין בו ד' על ד' וכו'. כתב ה"ה וכן מוכיח בבירור בשמועה דזרק כוורת, כלומר שאין הכוונה תשבורת של ד' על ד' שהם ט"ז אמות מאמה אורך ואמה רוחב כשתעשה אותם לט"ז ואם לא יהיו מרוחב יש למוד אותם מן האורך שאם יהיו ד' על ד' מן האורך דהוי כמו ד' באורך על ד' מרוחב דא"כ אמאי אמרו בגמרא (דף ח') דאורך בת ו' טפחים בת ד' לבד סגי אלא ודאי בעינן שיהיה ד' על ד' מרובע באורך ורוחב והוא פשוט:
ט׳
גג הסמוך לר"ה וכו'. וא"ת לא יהיה מט' מצומצמים היה ראוי להיות כרמלית אם רחב ארבעה כמ"ש למעלה גבי עמוד וצ"ל דשאני גג דלעולם תוך עשרה ראוי לכתף עליו. א"נ דהאי תוך י' ר"ל ט' מצומצמים: עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ה"ז רה"י. כתב ה"ה בסוף דבריו היכא שמילא כולו יתדות וכו' א"נ שלא מיעטו אלא עד שלשה בדוקא. פירוש דשאלו לרב אשי (עירובין דף ע"ח) דאמר דטעם המיעוט הוא מפני שבני רה"ר משתמשין בו היכא שמילא כל העמוד מלמטה עד ראשו אין כאן טעם זה דהרי א"א לבני רה"ר להשתמש ואין קושיא זו תפול בכל העמוד אלא אם נאמר דטעמא של רב אשי דאמר מפני שבני רה"ר כו' הוא אפי' לגבוה יותר מג' ולפי זה ודאי שמקשה לו דאין כאן כלל מיעוט בכל העמוד כיון דטעם המיעוט אינו אלא מפני טעמו של רב אשי אבל אם אין אלא למטה מג' אין קושיא זו אלא למטה מג' דלגבוה מג' אע"פ שא"א להשתמש ממעט מפני שהוי רשות בפני עצמו כמ"ש הרב קודם. ומתחלה היה סבור ה"ה קודם א"נ שטעמו של רב אשי הוא לכל העמוד ואח"כ אמר א"נ כלומר אע"ג דתאמר דטעמו של רב אשי אינו אלא למטה מג' אבל יותר מג' מודה רב אשי דטעמא הוא מפני שהוא רשות בפני עצמו י"ל דמאי דאמרו בגמרא מלאו כולו לאו דוקא כל העמוד אלא כל המקום מלמטה עד ג' אבל ביותר משלשה ודאי מודה רב אשי דממעט מטעם דהוי רשות בפ"ע. עוד י"ל דה"ק א"נ אע"פ דהך מלאהו כולו קאי אכל העמוד כדקאמינא דמאי דקאמר בגמ' דלדברי רב אשי אינו ממעטו אלא מעשרה ועד שלשה מפני דהוי רשות בפ"ע ומעשרה ועד ג' ודאי ממעטו אבל משלשה ולמטה אינו ממעטו מפני דאין הטעם אלא מפני השמוש ואין כאן שמוש כלל ואין הפרדה אלא למטה מג' ולא לכל העמוד כדהוה קס"ד לפירוש ראשון. ופירוש זה עיקר בלשון דא"ש מיעטו שכתב ה"ה ומתיישב יותר:
י״א
לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה וכו'. אע"ג דהוא פסק למעלה דמלאכה שאצ"ל חייב כמו מלאכה הצריכה מ"מ יש הפרש בין צריכה לשאינה צריכה להא מילתא:
י״ז
אילן שהוא עומד ברה"י וכו' (אלא) אחר העיקר. הך אלא הוא ט"ס דרבינו פסק כרבנן דאמר שדי נופו בתר עיקרו לכך צריך להגיה שאין הנוף הולך אחר העיקר:
נחלת הכלל · ToratEmet
אבן האזל · הלכות שבת פרק י״ד
י״ז
נעץ קנה ברה"י אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב שרה"י עולה עד לרקיע. כתב המ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דברה"י לא בעינן מקום ד' על ד' לגבי הנחה ותמה למה לא הזכיר הרמב"ם ברפי"ג דדוקא ברה"ר בעינן הנחה על מקום ד' אבל לא ברה"י, ובאמת דמדברי הרמב"ם שם דכתב אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ממקום ד' ויניח ע"ג מקום ד' מוכח דבין ברה"ר ובין ברה"י צריך שיניח ע"ג מקום ד'. והנה התוס' בדף ד' ע"ב הקשו אמאי מוקי רבה ורב יוסף המשנה כתנאים דסברי דלא בעינן מקום ד' והא סבירא להו דמחשבתו משויא ליה מקום, ותירצו דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכי דלא ניחא ליה בענין אחר אבל הכא דאינו חושש היאך מקבל לא מהני מחשבתו, אכן במאירי מצאתי שכתב בפשטות דבכל גוונא היכי שרצה להניח על מקום כזה אף דאין זה אצלו בדוקא שיהא מונח שם אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום, (וכן בגמ' לקמן ק"ב ע"ב גרסינן זרק ונחה בפי הכלב ובתוס' שם כתבו דלא גרסינן ונחה בפי כלב דנחה משמע מעצמה), ומפשטות ד' הרמב"ם בפי"ג הל' י"ג משמע נמי דבכל אופן הוי מקום ודלא כהתוס', ובמה שהקשו התוס' דא"כ נימא מחשבתו משויא ליה מקום תירץ במאירי דעל ידו של חבירו לא מהני אחשביה דלא יוכל להחשיב יד חבירו ומש"ה במניח ברגל חבירו פטור, אמנם סברא זו אינה מובנת דאטו הא דמחשבתו משויא ליה מקום הוא ענין של איזה חלות דנאמר דעל ידו של חבירו לא יוכל להחשיב הא אינו אלא דין מקום וכיון דאחשביה לגבי דידיה מסתבר דהוי מקום אף דחבירו לגבי עצמו לא הוי רגלו מקום הנחה. לכן נראה דבאמת לא קשה מידי דהא פשוט דדין מחשבתו משויה ליה מקום לא שייך אלא גבי הנחה דכיון דדעתו להניח שם הרי דמחשיב לאותו מקום וחשיבא הנחה, אבל לא שייך כלל אחשביה בעקירת חפץ דמה שבדעתו לעקור ממקום זה עוד אין בזה הוכחה כלל שהוא מחשיב אותו המקום שרוצה לעקור ממנו דנימא מחשבתו משויה לי' מקום, ולכן ליתא לקושיית התוס' דנימא מחשבתו משויה ליה מקום דהלא זה לא שייך כשעוקר כ"א כשמניח על גבי איזה מקום ולא היכא שעוקר מאיזה מקום שהוא ומתני' הא איירי בין לענין עקירה מידו ובין לענין הנחה בידו. אלא דאכתי קשה מהא דאמרינן בעירובין צ"ט ע"א השתין ורק חייב חטאת דמחשבתו משויא ליה מקום והתם הלא מיירי לגבי עקירה ולא שייך בזה מחשבתו משויא ליה מקום, וצריך ביאור. ונראה דהתם ההסבר דמהני מחשבתו לאשוויי מקום משום דקודם שהשתין או רק לא חשיבי כמונחים במקום ההוצאה ואפילו אם הרוק כבר מונח בפה מ"מ כל זמן שאינו מונח בין שפתיו להוציא לא מיקרי הנחה ולכן כשמקבץ אותם למקום ההוצאה שייך שפיר מחשבתו משויא ליה מקום דבזה שמקבץ ומניחם במקום ההוצאה משויא ליה מקום, משא"כ היכי שהיה מונח מקודם בידו אין ראיה בזה שעקר מידו שהחשיב אותו מקום כנ"ל. ולפי"מ שבארנו מיושב מה שהקשה המ"מ למה חייב בזרק על גבי קנה והא הרמב"ם פסק בסתם דבין ברה"ר ובין ברה"י בעינן עקירה והנחה ממקום ד' דיש לומר דהא דחייב בזרק ונח ע"ג קנה לאו משום דלא בעינן ברה"י הנחה על גבי מקום ד' אלא דכיון דזורק על הקנה אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום ד', וזה ניחא דוקא לשיטת הרמב"ם דלא בעינן שיהא מחשבה בדוקא שיניח על מקום זה וכדפירש הרמב"ם גבי זרק בפי כלב דאם רק נתכוין סגי וכמו שמבואר גם במאירי כנ"ל דלא כהתוס' דגרסי זרק בפי הכלב וסברי דלא מהני מחשבתו אלא היכי דניחא ליה הנחתו בענין זה ולא באופן אחר. אמנם אכתי אינו מיושב דאם נימא דהטעם דלא בעינן בנח ע"ג קנה מקום ד' הוא משום דמחשבתו משויא ליה מקום, א"כ לא שייך זה אלא היכי דבכונה זרק שינוח על הקנה אף דלא ניחא ליה מקום זה ממקום אחר, אבל מלשון הרמב"ם שכתב וזרק מרה"ר ונח על גביו משמע דאפילו זרק בסתם ואומר כל מקום שתרצה תנוח נמי חייב ואף דלא נתכוין להניח ע"ג הקנה, לכן נראה דבאמת צריך הנחה ע"ג מקום ד' אלא דכאן מיירי הרמב"ם בעיקר דין רה"י ואשמעינן דהוי רה"י אף למעלה, ומה דצריך הנחה ע"ג מקום ד' סמך הרמב"ם על מה שכתב בריש פי"ג ונ"מ היכי שיהיה למעלה דף רחב שיש בו ד' על ד' דמשום הדף לחוד לא היה נחשב רה"י כמו קנה ברה"ר ובראשו טרסקל אלא דאמרי' אויר רה"י עולה עד לרקיע.
י״ט
זרק קנה או רומח מרה"י ונתקע ברה"ר כשהוא עומד פטור, שהרי מקצתו במקום פטור, זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה פטור מפני שכלי זה רה"י גמורה ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י. הנה בתוס' דף ה' ע"א הקשו אהא דמוקים מתני' בשקיבל בטרסקל שבידו והא דאמר ריבר"י דנעץ קנה ובראשו טרסקל הוי רה"י היינו למעלה מעשרה ומתני' למטה מי', והק' דמ"מ ניהוי ככרמלית כמו עמוד גבוה ג' ורחב ד' ואמאי חייב ותי' דאין כרמלית בכלים, והביאו ראי' מד' רש"י בדף ח' ע"א גבי היתה קופה מונחת ברה"ר דהקשה אמאי פחות מעשרה מטלטלין והא הוי כרמלית ותי' לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלי הואיל וכלי הוא, והנה מה שהוכיחו מד' רש"י אין זה מוכרח דרש"י לא כתב אלא דלא גזרו רבנן דיני כרמלית בכלים לענין טלטול עליו מרה"ר או מרה"י ודינו כמקום פטור דמותר לטלטל, אבל לא מוכח מרש"י דלא הוי אף מקום פטור ודינה כרה"ר לגמרי וגם לענין ביטול רשויות דאורייתא מחלקינן בין כלי לעמוד, ואדרבא מד' רש"י שם גבי כוורת מוכח איפכא דהא דרחבה ששה פטור פירש"י משום דרשות לעצמה הוא ובמשכן לא היו זורקין רשויות והקשה דא"כ גם בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית ותי' ההיא לאו דאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זה שיפטור מחטאת, ומוכח מזה דכלי הוי כרמלית וחולק רשות לעצמו. ועל קושית התוס' היה אפשר לומר דלהכי לא הוי רשות אלא בגבוה עשרה משום דאז אמרינן גוד אחית מחיצתא והוי כמונח ע"ג קרקע וזהו דוקא בלמעלה מי' אבל למטה מי' לא הוויין מחיצות ולא שייך לומר גוד אחית מחיצתא ולכן כיון דאינו מונח אינו חולק רשות לעצמו ולא הוי כרמלית. והנה הרשב"א כתב בטעמא דאין כלי חולק רשות ברה"ר משום דבאויר רה"ר בטל הכלי לגבי הרשות וזהו דוקא בלמטה מעשרה אבל למעלה מי' דלא הוי אויר רה"ר לא בטיל הכלי לגבי הרשות וה"ט דטרסקל הוי רשות היחיד אף ברה"ר למעלה מי', ולכאורה קשה על הרשב"א מסוגיא דכוורת דמחלקינן בין רחבה ששה לאין רחבה ששה ומיירי התם דגבוה עשרה מצומצמות ומונח ברה"ר עצמה דהא באין רחבה ששה חייב משום הנחה ברה"ר ומ"מ אמרינן דברחבה ששה פטור, ואם נימא כד' הרשב"א דבאויר רה"ר אין כלי חולק רשות לעצמו אמאי אינו מבטל אויר של רה"ר את הכוורת אף ברחבה ששה והא מונחת כולה באויר רה"ר, אמנם ברשב"א שם כתב ולי נראה דכל שגבוה י' ורחבה ד' יצאה מתורת כלי והויא רשות לעצמה, וביאור הדברים נראה דכשהוא גבוה עשרה ורחבה ד' הוה רה"י ואין רשות היחיד בטיל לגבי רשות הרבים משא"כ למטה מעשרה דהוי כרמלית דלית ליה דין רשות לעצמו וכמש"כ רש"י דאינו רשות מדאורייתא לכן מתבטל לגבי רה"ר. והא דכתב הרשב"א לחלק בההיא דטרסקל בין למעלה מי' ובין למטה מי' אף דכתב דבגבוה עשרה ורחב ד' דהוי רשות בפני עצמו אינו בטיל גבי רה"ר ע"כ צריך לומר דמה דאמר ריבר"י גבי נעץ קנה ובראשו טרסקל הוי רה"י מדין גוד אחית מחיצתא זהו דוקא אם לא אמרינן דהוי כלי ומתבטל לגבי רה"ר אבל אם מתבטל לא נימא גוד אחית מחיצתא דמה שהוא בתורת כלי לא הוי ע"ז שם מחיצות ולכן הוצרך לומר כאן למעלה מעשרה דאינו מתבטל לגבי רה"ר וממילא אמרינן גוד אחית ודוקא בכוורת דהוי רה"י גמור ואין שם כלי עליה לא מתבטל לגבי רה"ר. ולכאורה יש להוכיח כדברי הרשב"א דהטעם משום דרה"ר מבטל את הכלי ולא כמו שביארנו דהטעם הוא כיון דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא לא הוי כמאן דמונח בקרקע לכן אינו חולק רשות לעצמו דהא בזרק כוורת חייב אף דהוי כרמלית ומונח בקרקע ולא חשיב כזורק מרה"י לכרמלית וע"כ דהכלי בטל לגבי רה"ר, אכן יש לומר בזה דאם נימא בפשוטו הלא יקשה למה נקט אביי דזרק כוורת רחבה ששה פטור לאשמעינן יותר דאף אם זרק אבן שהוא גבוה ג' ורחבה ד' פטור לפי"מ שפי' הרמב"ם והתוס' דפטור משום דהוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ואבן הא בודאי אינו בטל לגבי רה"ר ופטור משום זורק מרה"י לכרמלית דרך רה"ר, (ואף דהגרע"א בחידושיו כתב דבאמת לפי"ז פטור באבן כזו אבל ל"מ כן), אלא ודאי צריך לומר דאף דזורק על הכרמלית פטור מ"מ כשזורק את הכרמלית עצמה מיקרי כמונחת ברה"ר ומשום דאין קרקע הרה"ר מתבטל ע"י הכרמלית כיון דאין לה שם רשות בפני עצמה ולכן כשזורק האבן לרה"ר לא חשיב כמניח בכרמלית אלא כמניח ברה"ר, ועפי"ז שפיר י"ל כמש"כ דכלי הוי כרמלית וכדמשמע מפירש"י בסוגיא דכוורת ומ"מ לא קשה קו' התוס' ה' ע"א דהתם כיון דהכלי באויר אין עליה דין כרמלית וכנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
