רמב״ם - הלכות שבת · פרק י״ג

ספר זמנים · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק י״ג

הלכה א׳

אֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ הַמַּעֲבִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר חֵפֶץ מֵעַל גַּבֵּי מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יָתֵר וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים:

הלכה ב׳

יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. לְפִיכָךְ אִם עָקַר הַחֵפֶץ מִיַּד אָדָם הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּיַד אָדָם אַחֵר הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה חַיָּב. וְכֵן אִם הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְעָקַר הַחֵפֶץ מִמֶּנָּה אוֹ מִיַּד אָדָם הָעוֹמֵד בָּהּ וְהֶחֱזִיר יָדוֹ אֵלָיו חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ הַחֵפֶץ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ הוֹאִיל וְהוּא בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בָּאָרֶץ:

הלכה ג׳

הָיָה אוֹכֵל וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְחִשֵּׁב לְהוֹצִיא הָאוֹכֵל שֶׁבְּפִיו מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מְשִׂימָה פִּיו מְקוֹם אַרְבָּעָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ וְהִשְׁתִּין מַיִם אוֹ רָקַק בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה חַיָּב שֶׁהֲרֵי עָקַר מֵרְשׁוּת זוֹ וְהִנִּיחַ בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ עוֹשָׂה אוֹתוֹ כְּאִלּוּ עָקַר מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וּפִי אַמָּה בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְהִשְׁתִּין בָּהּ פָּטוּר:

הלכה ד׳

הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְנָטַל מִשָּׁם מַיִם מֵעַל גַּבֵּי גּוּמָא מְלֵאָה מַיִם וְהוֹצִיאָן חַיָּב. שֶׁהַמַּיִם כֻּלָּן כְּאִלּוּ הֵן מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ. אֲבָל אִם הָיָה כְּלִי צָף עַל גַּבֵּי מַיִם וּפֵרוֹת בְּתוֹךְ הַכְּלִי וּפָשַׁט יָדוֹ וְלָקַח מִן הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיא פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָחוּ הַפֵּרוֹת עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא עָקַר מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת צָפִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְהוֹצִיאָם שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיָה שֶׁמֶן צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְקָלַט מִן הַשֶּׁמֶן וְהוֹצִיאוֹ פָּטוּר:

הלכה ה׳

כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר וְיַנִּיחַ. אֲבָל אִם עָקַר וְלֹא הִנִּיחַ אוֹ הִנִּיחַ וְלֹא עָקַר פָּטוּר. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ וּנְטָלוֹ אַחֵר מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁנָּתַן אַחֵר לְיָדוֹ חֵפֶץ וְהֶחֱזִיר יָדוֹ אֵלָיו שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים שֶׁזֶּה עָקַר וְזֶה הִנִּיחַ:

הלכה ו׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה יָדוֹ לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה. אֲבָל הָיְתָה יָדוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִנִּיחַ בָּאָרֶץ וְחַיָּב:

הלכה ז׳

הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ וּפָשַׁט חֲבֵרוֹ יָד מֵרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְנָטַל חֵפֶץ מִיַּד זֶה הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת זוֹ וְהִכְנִיסוֹ אֶצְלוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵאֶצְלוֹ וְהִנִּיחַ בְּיַד זֶה הָעוֹמֵד. זֶה הָעוֹמֵד לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ נָתַן בְּיָדוֹ אוֹ נָטַל מִיָּדוֹ וַחֲבֵרוֹ חַיָּב שֶׁהֲרֵי עָקַר וְהִנִּיחַ:

הלכה ח׳

הָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ וְנָתַן חֲבֵרוֹ חֵפֶץ בְּיָדוֹ אוֹ עַל גַּבָּיו וְיָצָא בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה וְעָמַד שָׁם חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁעֲקִירַת גּוּפוֹ בַּחֵפֶץ שֶׁעָלָיו כַּעֲקִירַת חֵפֶץ מֵאוֹתָהּ רְשׁוּת וַעֲמִידָתוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ כְּהַנָּחַת הַחֵפֶץ בַּקַּרְקַע שֶׁעָמַד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם יָצָא בַּחֵפֶץ שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ עַל גַּבָּיו וְלֹא עָמַד בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה אֶלָּא חָזַר וְנִכְנַס וְהוּא בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ יָצָא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ עַד שֶׁיָּצָא הַיּוֹם פָּטוּר. לְפִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ. וַאֲפִלּוּ עָמַד לְתַקֵּן הַמַּשּׂאוֹי שֶׁעָלָיו עֲדַיִן הוּא פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּחַ:

הלכה ט׳

וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה חֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְרָץ בָּהּ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲמֹד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָץ בָּהּ. אֲבָל אִם הָלַךְ מְעַט מְעַט הֲרֵי זֶה כְּעוֹקֵר וּמַנִּיחַ וְאָסוּר. לְפִיכָךְ מִי שֶׁקָּדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ רָץ בָּהּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְזוֹרְקָהּ שָׁם כִּלְאַחַר יָד:

הלכה י׳

עָקַר הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ בּוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעָמַד וְחָזַר וְהָלַךְ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעָמַד אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָמַד לָנוּחַ. אֲבָל אִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְהַלֵּךְ וּכְשֶׁיַּעֲמֹד חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב. וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת לָנוּחַ. אֲבָל אִם יַעֲמֹד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ עֲדַיִן הוּא כִּמְהַלֵּךְ וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּחַ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת:

הלכה י״א

הָיָה קָנֶה אוֹ רֹמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה הָאֶחָד וְהָיָה הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי מֻנָּח בָּאָרֶץ וְהִשְׁלִיכוֹ לְפָנָיו וְחָזַר וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה מֻנָּח בָּאָרֶץ וְהִשְׁלִיכוֹ לְפָנָיו עַל דֶּרֶךְ זוֹ עַד שֶׁהֶעֱבִיר הַחֵפֶץ כַּמָּה מִילִין פָּטוּר. לְפִי שֶׁלֹּא עָקַר הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵעַל גַּבֵּי הָאָרֶץ. וְאִם מָשַׁךְ הַחֵפֶץ וּגְרָרוֹ עַל הָאָרֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע חַיָּב שֶׁהַמְגַלְגֵּל עוֹקֵר הוּא:

הלכה י״ב

עָקַר הַחֵפֶץ מִזָּוִית זוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת שֶׁנִּמְצֵאת זוֹ הָעֲקִירָה עֲקִירָה הַמֻּתֶּרֶת וְנִמְלַךְ בַּדֶּרֶךְ וְהוֹצִיאוֹ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ וְנִמְצֵאת כָּאן הַנָּחָה בְּלֹא עֲקִירָה. וְכֵן הָעוֹקֵר חֵפֶץ וְהִנִּיחוֹ עַל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וּבְעֵת שֶׁיִּרְצֶה חֲבֵרוֹ לַעֲמֹד נְטָלוֹ מֵעַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן עֲקִירָה בְּלֹא הַנָּחָה:

הלכה י״ג

הַזּוֹרֵק חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְקֹדֶם שֶׁיָּנוּחַ קְלָטוֹ אַחֵר בְּיָדוֹ אוֹ קְלָטוֹ כֶּלֶב אוֹ נִשְׂרַף פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹ הַנָּחָה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לָהּ. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן בִּשְׁעַת זְרִיקָה לְכָךְ חַיָּב:

הלכה י״ד

הַזּוֹרֵק חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְהָיָה קָשׁוּר בְּחֶבֶל וַאֲגָדוֹ בְּיָדוֹ. אִם יָכוֹל לִמְשֹׁךְ הַחֵפֶץ אֶצְלוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן הֲנָחָה גְּמוּרָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁעָקַר וְלֹא הִנִּיחַ:

הלכה ט״ו

הַזּוֹרֵק וְנָחָה בְּתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אִם עָמַד חֲבֵרוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבְּלָהּ הַזּוֹרֵק חַיָּב שֶׁהֲרֵי עָקַר וְהִנִּיחַ. וְאִם נֶעֱקַר חֲבֵרוֹ מִמְּקוֹמוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר. זָרַק וְרָץ הַזּוֹרֵק עַצְמוֹ אַחַר הַחֵפֶץ וְקִבְּלוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת אוֹ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר כְּאִלּוּ נֶעֱקַר אַחֵר וְקִבְּלוֹ. שֶׁאֵין הַהַנָּחָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּנוּחַ הַחֵפֶץ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לָנוּחַ בּוֹ בִּשְׁעַת עֲקִירָה:

הלכה ט״ז

הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַחֵפֶץ בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְהוּא שֶׁיַּעֲבֹר לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים אֲבָל אִם עָבַר בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱקַר אוֹ נִתְגַּלְגֵּל וְיָצָא הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֶרֶת הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּלְפִיכָךְ חַיָּב. וְכֵן הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע פָּטוּר. וְאִם עָבַר הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וְנָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָצָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנִּשְׁאַר עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּלְפִיכָךְ חַיָּב:

הלכה י״ז

הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ עִם רְשׁוּת הָרַבִּים הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הָרַבִּים מִצְטָרְפִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָח הַחֵפֶץ בָּרְשׁוּת שֶׁבֵּינֵיהֶן:

הלכה י״ח

הַמּוֹשִׁיט מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הוֹשִׁיט לְמַעְלָה מֵאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁכֵּן הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם בַּמִּשְׁכָּן מוֹשִׁיטִין אֶת הַקְּרָשִׁים מֵעֲגָלָה לַעֲגָלָה וּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְכָל עֲגָלָה וַעֲגָלָה רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא:

הלכה י״ט

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁתֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד בְּאֹרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁהָעֲגָלוֹת מְהַלְּכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ אַחַר זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אַף הַמּוֹשִׁיט מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ פָּטוּר:

הלכה כ׳

שָׁכַח וּפָשַׁט יָדוֹ וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת וְהוֹצִיאָהּ מֵחָצֵר זוֹ לְהַכְנִיסָהּ לֶחָצֵר שֶׁבְּצִדָּהּ וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיס וַהֲרֵי יָדוֹ תְּלוּיָה בַּאֲוִיר רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ אֵלָיו לַחֲצֵרוֹ. אֲבָל לְהַכְנִיסָהּ לְאוֹתָהּ הֶחָצֵר הַשְּׁנִיָּה אָסוּר. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁחָשַׁב בִּשְׁעַת שְׁגָגָה. וְאִם הוֹצִיא יָדוֹ בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ אֶצְלוֹ אֶלָּא קָנְסוּ אוֹתוֹ שֶׁתְּהֵא יָדוֹ תְּלוּיָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ:

הלכה כ״א

הַמִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָח הַחֵפֶץ בְּסוֹף אַרְבַּע חַיָּב שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה כְּשִׁעוּר הַמְּלָאכָה וְנַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין זֶה הַחֵפֶץ מַגִּיעַ לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עַד שֶׁיַּעֲבֹר עַל כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם מִכָּל הַשְּׁמוֹנֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק אַרְבַּע וְנָח הַחֵפֶץ בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה פָּטוּר. לְפִי שֶׁנָּח בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חָשַׁב שֶׁתַּעֲבֹר בּוֹ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁתָּנוּחַ. לְפִיכָךְ אִם חָשַׁב בְּעֵת זְרִיקָה שֶׁיָּנוּחַ הַחֵפֶץ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה חַיָּב:

הלכה כ״ב

זָרַק לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר. זָרַק חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אִם נָח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלְגֵּל וְנִכְנַס לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב וְאִם לֹא נָח כְּלָל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ג

דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק י״ג ארוך במיוחד (9 קטעים, 25,686 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שבת פרק י״ג במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ג

ט׳

וכן מי שהיתה חבילתו וכו'. עיין מ"ש הלח"מ ומה שתירץ בתירוץ א' וקשה דא"כ איך כתב רבינו אינו חייב עד שיעמוד מכלל דפטור אבל אסור ואי מערב שבת ולא נח בשבת מותר גמור הוי ודוק.

י״א

היה קנה או רומח וכו' פטור. וכתב הרב המגיד שהוא מההיא דשבת דף ח' אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו' והקשה הרשב"א בחי' וז"ל ולא דמיא למגרר דאמר במס' כתובות דף ל"א הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באין לו כאחד וכו' ועוד דבלא"ה ההיא דמגרר לא קשיא דהא אוקמוה התם בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירא והנחה עכ"ל וקשה דהא דמוקמו הכי בש"ס התם אינו אלא ממה שהקשו דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא וכו' ומכח קושיא זאת מוקמו לה בשצירף ידו אבל ניחא ליה בגרירה דלחייב קרבן חטאת ונראה דכונתו דהן אמת דלפי הס"ד בש"ס הוה קשיא ליה שפיר אך לפי האוקמתא דמוקי לה התם ממילא ארווחנא גם הך קושיא ואה"נ דהש"ס קודם שידע האי תירוצא דרב אשי היה יכול להקשות דבגרירא ליכא עקירא והנחה לענין שבת אלא דבכתובות לא קאי הש"ס להכי וא"כ נפק"מ דדוקא היכא שצירף ידו הוא דחייב ואי לא"ה פטור וזה רגיל בא'. אך קשה דלפי דבריו פליגי הב' תירוצים הא דרב אשי דצירף ידו עם ההיא דתירצו ה"מ לענין חיובא דשבת דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מקנא קני מ"ט דלא שכיחי בה רבים ומי הביאנו לזה די"ל דלא פליגי דהא רבינו פסק לשניהם בפ"ד דמכירה וכאן (בפ"ח) [בפרק זה] הט"ו וכן הטור פסק התירוץ הראשון בחו"מ סי' קצ"ח וודאי פוסק הא דתירוץ ב' דידו של אדם וכו' אלא שאין מדרכו להביא דינים אלו דאי לא"ה אלא דס"ל דפליגי ב' התירוצים לא הו"ל לפסוק אלא תירוץ הב' שהיא דרב אשי דבתרא הוא אלא וודאי ס"ל לשניהם ולא פליגי.

י״ב

וכן העוקר חפץ וכו' שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. ועיין מ"ש הלח"מ. ודבריו תמוהים דאיך מקשה דהניחו כשהוא עומד וכו' יהיה פטור אבל אסור והא אינו אלא התר גמור דבהניח ע"ג אדם שאינו מהלך לאו עקירה היא דכל שהוא בתוך ד' אמות לאו עקירה הוא ולא הוי אלא כעוקר החפץ ממקום למקום בתוך ד' אמות וכן כשנוטלו נוטלו כשהוא עומד מה בכך ואינן אלא דברי תימה אך הרשב"א השיג עליו במ"ש רבינו לקמן פ"כ ה"ו שכתב רבינו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה ושלא תהיה לא עקירה ולא הנחה וכו' עכ"ל דא"צ שיטלו קודם שתעמוד אלא אפי' לאחר עמידה כיון דלא הוה עקירה אלא הנחה שנחה הבהמה גם שלא יניח עליה עוד אלא אחר שתהא מהלכת דבבהמה כעין זה שרי ובחבירו פטור אבל אסור וממילא ההשגה קיימת גם על מ"ש כאן דלשיהא פטור אבל אסור א"צ שיטלנו קודם שתעמוד אלא אפי' אחר עמידה הוי פטור אבל אסור דוקא כיון דזה עשה עקירה וזה הנחה ובין ב' עבדו וכמ"ש רש"י שם וא"צ שיטלנו קודם עמידתו וזה ודאי היא השגה. ואין להקשות דכאן כתב רבינו יש כאן עקירה בלא הנחה כנראה דמה שהניחו עליו כשהוא מהלך חשיב לה עקירה ואילו בפ' כ' כתב כדי שלא תהיה שם עקירה והנחה עכ"ל הרי דאף שהניחו עליה כשהיא מהלכת לא חשיב ליה עקירה דשם הכוונה דנוטלו מעליה קודם עמידה שלפי"ז לא יהיה עקירה מכאן ולהבא דאם לא היה נוטלו ותנוח עם החפץ וכשמהלכת נמצא עוקרת וכשתנוח אח"כ נמצא מניח וזהו שכתב כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה דאם תהיה כן בבהמה פטור אבל אסור דכעין זה בחבירו חייב ודוקא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה שרי לכתחילה אבל לעולם דמה שהניחה עליה כשהיא מהלכת חשיב עקירה וק"ל.

י״ז

המעביר ד' אמות ברה"ר זו עם רה"ר הב' חייב מפני שמצטרפין וכו'. והיינו מדתניא דף צ"ז [הזורק] מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד' אמות חייב פחות מכן פטור מאי קמ"ל הא קמ"ל רשויות מצטרפות וכו' וכתב רש"י רשויות מצטרפות ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור וכו' עכ"ל ורבינו דפסק הכא דרשויות מצטרפות אף דפסק לקמן (פי"ד) [פי"ח] הכ"ד כר"י דרשויות אינן מצטרפות יעו"ש [י"ל] דס"ל כמ"ש הרשב"א על דברי רש"י וז"ל ואינו מחוור דא"כ מילתא דפשיטא ליה לר"י לפטור מתמהינן ואמרינן פשיטא ועוד וכו' ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא וכו' דינא הוא דלא יצטרפו אלא כב' הוצאות מוחלקות הן אבל הכא וכו' דינא הוא דיצטרפו עכ"ל וא"כ שפיר פסק רבינו גם שתיהם.

כ״ב

זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל וכו'. הכי איתא במתני' דף ק' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד"א ונתגלגל לתוך ד"א חייב ומותיב בש"ס והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח ע"ג משהו וכו' וכתבו התוס' וז"ל וא"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' דברי הכל חייב אע"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד"א קאי אמאי פטור [והא לא נח] וא"כ כשנח אח"כ חוץ לד"א יתחייב דהא מתניתין נמי הכי משמע וכו' עכ"ל וקשה אמאי לא דחו התוס' פי' זה ג"כ ממ"ש עוד שם בסוגייא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו וכו' ואי הא דר"י קאי לרישא מאי מותיב ונראה דלפירוש זה מתפרש הקושיא לאו היינו מתני' ואמר ר"י כלומר וכשם שאמר ר"י לגבי רישא כצ"ל לגבי סיפא דקשה גם כן והא לא נח לגבי דידיה (דרבה) [דרבא] דס"ל תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו וא"כ אדאמר רבא מימרא זו באנפי נפשה יאמר אותה על מתני' דבלא"ה זו היא פי' הש"ס וכמ"ש הרשב"א דבלא"ה מאי קשיא אי אמר ר"י אי אפשר לרבא אלא הקושיא היא דיפרש על מתני' ודוק. ועיין מ"ש הרב המגיד על שם הרב ברצלוני ויש לדקדק אמאי לא הביאו מר מפירוש המשנה יעו"ש דס"ל פי' זה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ג

ב׳

וכן אם היה עומד וכו'. עי' הה"מ מה שהביא בשם הירושלמי וכתב ויש חולקין והוא בירושלמי שבת דף ב' ר"י בשם שמואל והה"מ לא העיר על הי"ח היכן מצאו בבבלי חולק ע"ז ובאמת לפי פירש"י ורבינו פי"ב הל' י"ד בהא מימרא דרבא דף ח' ע"א המעביר חפץ מתחילת ד' שהעבירו דרך עליו חייב מוכח דבבלי חולק עם הירושלמי דהרי ע"כ צ"ל דידו בתר גופו גרירא משא"כ לפי' התוס' והראב"ד אין ראייה משם. אלא דלפי"ז ק"ק מש"כ הה"מ פי"ב דאין מחלוקת לדינא לפי' של רש"י אמנם נראה דלפי דברי הי"ח יש ראייה דבבלי חולק בזה מהא דמקשה התלמודא דף ה' ע"א אלא טרסקל שברה"ר רה"י הוא לימא דלא כריב"י ובתוס' שם ד"ה כאן למטה מי' הניח הר"י בקושיא מה עלה על דעתו של הת"ק דע"כ ידע דמתני' מיירי למטה מי' דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ע"ש ולפי שיטתם מיושב קושית התוס' כמ"ש בחידושי רשב"א שם. ועוד יש מקום לומר במה דאמרי' שם ר"פ אמר ר"א תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות ואמרי' בגמ' שבועות דף ה' ודיוקא דר"א מדלא קתני המוציא מרה"י לרה"ר ורבא משני שם רשויות קתני ולא סגי ליה בשינויא דר"א. ובמה פליגי וי"ל דר"א ע"כ א"ל דשמואל דאס"ד דלית ליה דלמא מש"ה לא קתני ברה"ר דאי הוי קתני הכי ה"א דוקא בתוך י' ולמעלה מי' לא קרי ליה רה"ר לזה קאמר מרשות לרשות ורבא לא ס"ל כשיטת הירושלמי ודו"ק בזה:

ג׳

או רקק. עי' הה"מ דמשמע מדברי רבינו דלא פסק לדר"י ובטור או"ח סימן ש"נ פסק להך דר"י ואפשר משום דבבלי וירושלמי כל הסוגיא אזלא אליבא דר"י ש"מ דהלכה כר"י. ובס' לחם שמים כתב דכולא מתני' ר"י היא דלר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה רוק למאי חזי והאיך יתחייב על הוצאתו אבל אי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב חייב גם אאצולי טינוף בכ"ש וכבר השגתי עליו בספרי ש"י בפ' המוצא תפילין דהטור פסק כר"ש כדמוכח בסימן של"ד ובכ"ד ומה דקשיא ליה למאי חזי דקבעי ליה להעביר ע"ג עין דאמרינן פ' המוציא רוק תפל מרפא ע"ש מ"ש עוד:

י״ג

הזורק חפץ וכו'. עי' לח"מ ועי' מ"ש בש"י שבת דף ב' מדקדוק לשון רבינו יראה דלא ס"ל כפירש"י ע"ש:

י״ז

המעביר בב' רה"ר מצטרפים. הכי אמרי' בגמ' צ"ח מאי קמ"ל הא קמ"ל רשויות מצטרפות ופירש"י ודלא כר"י דאמר אף בהע"א לרשות א' חייב לב"ר פטור לפי"ז צ"ע על רבינו דבפי"ח הל' כ"ד פסק רבינו להך דר"י וא"כ דבריו סותרין אבל רבינו סובר כמ"ש בחידושי הרשב"א דאיך שייך לומר מלתא דפשיטא ליה לר"י לפטורא אמרי' פשיטא ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא ח"ז הלכך דינא הוא דלא יצטרפו אלא כשתי הוצאות מוחלקות הן לגמרי אבל הכא דבזריקה א' דינא הוא שיצטרפו ע"כ. ועפי"ז מיושב דברי רבינו ג"כ בהא דמשני לשון הברייתא דהך דינא אתמר בזורק ורבינו נקט מעביר ולרבותא נקט כן לפי סברת הרשב"א ודו"ק:

י״ח

ואפי' הושיט למעלה וכו'. מדברי רבינו נראה דמושיט למטה מי' ג"כ חייב והתוס' שבת דף ד' ע"א וכו' ד"ה אבל חתרו למצוא ראייה לחייב המושיט למטה מי' ולא מצאו ובאמת י"ל דלא מיחייב דהא במשכן למעלה מי' הוי ומושיט בעינן דומיא דמשכן דהא גרסינן בירושלמי פ' הזורק הל' ב' ר"א בשם ר"מ בלבד ע"י שנים פי' דמושיט לא מיחייב דוקא כששנים מושיטין זה לזה אבל א' המושיט ממקום למקום פטור וצ"ע על רבינו שלא העתיק הך דירושלמי וגם צ"ע מנ"ל לחייבו גם למטה מעשרה ולקושיא הראשונה י"ל דתלמודא דידן פליג דהנה התוס' מקשה דף ג' ע"א בהא דאמרי' שם נזרקה מפי חבורה דהוי כיהודה ועוד לקרא, וי"ל קושית התוס' כמ"ש בחי' ש"י דלמ"ד דילפי' זורק ממושיט יש מקום לומר לחייב בזורק גם בשנים שעשו דילפי' ממושיט דהוו שנים וא"כ בברייתא י"ל דאתיא כמ"ד דלא ילפי' זורק ממושיט א"כ גם הוצאה בכלל משא"כ למ"ד ילפי' זורק ממושיט מחייב אפי' שנים שהוציאוהו לזה קמ"ל נזרקה מפ"ח דכולם הסכימו אפי' אי ילפי' זורק ממושיט לפטור שנים ומשמע שם דגם במושיט לא קפדי' דוקא אשנים אלא אפי' א' המושיט ואינו מוכרח אבל קושיא השנייה צ"ע. ואפשר לומר דדחיק ליה לרבינו קושית הרש"א בתוס' ד"ה אבל דאמאי לא אמר דלמטה מי' ד"ה פטור ועי' שם תירוצו ולשיטת הריב"א בתוס' דף ז' ד"ה מתוך וכו' ליתא לתירוצו וע"כ מוכח דמושיט גם למעלה מי' חייב והארכתי בזה הרבה בלימוד הו"ת ליישב באופנים שונים ואין רצוני להאריך פה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק י״ג

ו׳

בכס"מ. מהא דאמר רבא תוך ג' כו'. נ"ב פ' ע"א ובזורק הא במעביר לא אמר ועיי' לקמן פי"ח הכ"ג.

י״ז

המעביר ד' אמות בר"ה זו כו'. שינה רבינו לומר המעביר ולא הזורק משום דסד"א דווקא בזורק מצטרפין דזורק שתי אמות ונזכר ולבסוף שכח מצטרפין לד' אמות הואיל ולאו בידו למיהדרינהו כמו שאמרו סוף פ' הזורק, אבל במעביר ב' אמות דאם נזכר אינן מצטרפין ס"ד דגם הכא אינן מצטרפין קמ"ל דמצטרפין כיון דמעשה חדא נינהו ודו"ק.

כ״ב

במגיד. אבל הרב ברצלוני כו'. נ"ב וכן בפירוש המשנה לרבינו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שבת פרק י״ג

ג׳

וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו וכו'. [לא] כתב כאן רבינו וחשב להוציא אף על גב דבגמרא אמרו כאן מחשבתו משויא ליה מקום כי היכי דאמרו גבי אוכל. והטעם שהוא ז"ל כתב גבי אוכל חייב משום דלא אמרינן מסתמא חשב לכך דאפשר דאין כוונתו להוציא אבל הכא שהוא משתין ודאי שחשב להוציא מרשות שלא רצה להשתין כאן ולכך לא כתב כאן חשב:

ח׳

לפיכך אם יצא בחפץ שבידו וכו'. בפ' יציאות השבת (שבת דף ה':) אמר רבי אלעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויצא כל היום כלו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש וכו'. ופירש רבינו לפי הנראה דאע״ג דעקר לצאת בשבת כיון שלא הניח פטור דהוי עקירה בלא הנחה וכן נראה מדברי ה״ה שכתב על דברי רבינו המימרא הזאת של רבי אלעאי משמע שהוא סבור דרבינו מפרש הכי. וזה תימה דא״כ איך אמרו בגמרא אח״כ מאי קמ״ל שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דבעקירה ראשונה לא היתה כוונתו לצאת אלא הכוונה היא לעקירת היתר כמו שפירש רש״י ז״ל שם ואם כפירוש רבינו אין טעם רבי אלעאי כן דאפילו עקירה ראשונה באיסור וכונתו לצאת אין טעם הפטור אלא מפני שלא הניח ובאמת שלפירוש רש״י ז״ל ג״כ תפול קושיא זאת דאפילו נאמר כפירושו ז״ל דכדברי רבי אלעאי הם כשעקר ללכת מזוית לזוית היכי קאמר דטעמיה הוא מפני שלא היתה העקירה של איסור אין הטעם אלא מפני שלא הניח דהא אפי' שהיתה עקירה של איסור פטור דעקר ולא הניח פטור כסתם מתניתין דר״פ ואדרבה אם טעמא של רבי אלעאי הוא מפני שהיתה עקירה של היתר היה לו להשמיענו דאפי' הניח לבסוף הוא פטור כיון שהעקירה היתה בהיתר. אבל מ״מ לפירוש רבינו שמפרש דברי רבי אלעאי כן תפול הקושיא עצמה בהחלט. ונ״ל דהם ז״ל מפרשים מלתיה דרבי אלעאי דאמר היה טעון אפילו יצא הוא בעקירה לבסוף דסוף היום הניח והודיענו רבי אלעאי שאפי' שיצא ונכנס כיון שעקר ללכת מזוית לזוית לא אמרינן דיוצא ונכנס הוא כמו עקירה בעצמה וחייב כיון דכבר הניח לבסוף אלא הוא פטור כיון דעקירה היתה בהיתר עד שיעמוד ואח״כ יעקור ואז יהיה חייב בהנחה דלבסוף דדברי ר' אלעאי בהנחה בסוף כמו שביארתי ועל זה הקשו בגמרא מאי קמ״ל שלא היתה עקירה ראשונה וכו' כלומר ודאי דפשט רבי אלעאי כך הוא שהניח לבסוף וטעמו משום דהעקירה היתה של היתר דאי טעמו הוא משום דלא הניח מאי למימרא הא מתניתין היא בריש פרקין פשט העני וכו' עד סוף המשנה א״ו טעמא משום דהעקירה היא של היתר וכו'. זו היא דעת רבינו ורש״י ז״ל ודעתם שוה ועל פי זה פסק רבינו דכשעקר עקירה של איסור ולא הניח לבסוף אפי' יצא ונכנס כל היום פטור כיון שלא הניח דיוצא ונכנס לא איקרי עמידה כדמשמע מדברי ר' אלעאי דאין כאן עקירה בתר עמידה לחיוב אבל אין זה פירוש המשנה. ומ״ש ה״ה שם היה טעון וכו' אין כונתו לומר דזהו פירושא אלא דיצא לו כן מההיא מימרא. והשתא א״ש דלא הזכיר רבינו מימרא של ר' אלעאי מפני שכבר הזכירה לקמן במ״ש עקר החפץ מזוית זו וכו' דבגמרא אמרו דהיינו הך אלא דמר אמר האי לישנא ומר אמר האי לישנא ומ״ה לא הזכיר אבל אם דבריו אלו שכתב הוי פירוש המימרא קשה דבגמרא אמרו דהיא היא ורבינו הזכירם תרוייהו ודקדק רבינו בלשונו שכתב אפילו יצא ונכנס כל היום כלומר עד שיצא היום ור' אלעאי לא הזכיר במימרא עד שיצא היום והטעם מפני שר' אלעאי איירי שהניח בסוף היום כמו שפירשתי אבל רבינו איירי שלא הניח כלל וז״ש עד שיצא היום כלומר שיצא יום שבת מבלי עשות שום הנחה כלל:

ט׳

וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'. קשה דאפי' שרץ בה מ"מ מחמת עקירה שעקר פטור אבל אסור כמ"ש הא עקר ולא הניח פטור ואיך כתב הוא שאם הלך מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור דמשמע דאל"ה אלא שרץ מותר וי"ל שהך שהיתה חבילתו על כתפו דקאמר היינו שהיתה על כתפו מע"ש דאין כאן עקירה כלל אבל במ"ש אח"כ בלפיכך משקדש עליו היום וכו' משמע דלעיל איירי אפילו בשבת ואולי י"ל דאה"נ דאסור מחמת העקירה אבל בהולך מעט מעט הוא אסור מחמת הנחה מלבד איסור העקירה ודוחק והראשון עיקר: אבל אם הלך מעט מעט הרי זה כעוקר ומניח ואסור. דע דלרבינו אין פירוש דברי הגמרא דאמרו אתי למיעבד עקירה והנחה כמ"ש רש"י ז"ל שהוא דגזרינן משום דלאו אדעתיה דילמא עביד הכי אלא פירושו כך מפני שדבר זה נראה כעוקר ומניח וכיון שאתה מתיר לו דבר זה יסבור שהותר לו עקירה והנחה ואתי למיעבד:

י״א

ואם משך החפץ וכו'. כתב ה"ה ופירושה פטור מתשלומי גניבה אם אבדה כלומר דאם הגניבה בעינא הדרא למרא אע"פ שהוא חייב מיתה אבל אבדה פטור מהכל דקם ליה בדרבה מיניה:

י״ב

וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו וכו'. קשה דהך פטור שכתב רבינו נראה דקאי למי שעקר החפץ והניחו ע"ג חבירו וא"כ אמאי קאמר שהניחו כשהוא מהלך ונטלו ממנו כשהוא מהלך אפי' שהניחו עומד ונטלו כשהוא עומד פטור דאין כאן איסור כלל ומבואר בדברי ה"ה פ"ב והוא פשוט וכדאמרו בגמרא והוצרכו לומר כן מפני שרצו לתקן למי שהחשיך לו בדרך ואם גורם לחבירו איסור אין ראוי שיתקן בכך אבל הוא ז"ל אין כוונתו לתקן למי שהחשיך אלא להוציא לנו הדין. וי"ל דנקט הכי לרבותא דלא מבעיא כשהניח ונטלו כשהוא עומד דאסור אלא אפי' דנטלו כשהוא מהלך דהו"א דמותר קמ"ל דאסור. אבל אין לפרש דהך פטור קאי אחבירו ומפני כן נקט מהלך ועומד דאל"כ חייב דעביד עקירה והנחה אבל השתא עביד עקירה דמשים עליו כשהוא מהלך והוא עוקר ואין כאן הנחה דנטלו כשהוא עומד ולמעלה שהצריכו עד שיעמוד לענין העקירה הוא מפני שהיתה החבילה על כתפו מע"ש אבל כאן הניחהו בשבת וכן כל שהצריך עמידה הוא דוקא כשהיה עליו מע"ש דזה ודאי אין לו שחר מצד עצמו. ועוד דלא איקרי עקירה כלל ובהדיא כתב רבינו בפ"ב גבי חמור שמניחו כשהיא מהלכת ונוטלו כשהיא מהלכת שאין כאן לא עקירה ולא הנחה ע"ש ויתבאר לך ביטול פירוש זה:

י״ג

הזורק חפץ מרשות לרשות וכו'. סוף פ' הזורק (שבת דף ק"ב) פירש״י ז״ל קלטה אחר וכגון שנעקר ממקומו וקבל וזה דעת רבינו והוא מוכרח דהכי כתב למטה הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו והתם חייב אפי' שלא נתכוין לזרוק בתוך ידו כמבואר בגמרא שם דאמרו דלא אחשבה לידיה וכו':

י״ד

הזורק חפץ מרשות לרשות וכו'. אין להקשות דמטעם זה ג"כ אין כאן עקירה דכיון דנעקר מידו לענין עקירה איקרי עקירה:

ט״ו

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד וכו'. ואפילו בפחות מג' אי לא נח על גבי משהו פטור. ומה שלא חילק רבינו דכל דלמטה משלשה בין היכא דלא נח או נח הוא מפני שהשמיענו שלמעלה מג' אף על פי שנח על גבי משהו כלומר באויר כדברי רש"י או על עץ משהו אשר בקרקע אז פטור משום דבעינן הנחה על מקום ד' אבל פחות מג' אפילו שאינו על מקום ד' כלבוד דמי:

כ׳

שכח ופשט ידו וכו'. רבינו פסק כאוקימתא בתרייתא דכאן לחצר זו כאן לחצר אחרת ומ"מ פסק במזיד דאסור משום דקנסו ליה כאוקימתא ראשונה ומה שחילקו בין לחצר זו לחצר אחרת ר"ל ואידי ואידי בשוגג:

כ״ב

זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור וכו'. כתב ה"ה וכתב הרשב"א ז"ל הא דקתני וכו' קשה דאמאי אינו מפרש הוא ז"ל דמ"ש בגמרא (דף צ"ז:) והא לא נח אפי' ארישא נמי קאי וכבר אמרו בתוס' דאין לומר דפריך ארישא משום דאמרו תנ"ה אבל הראיה היא לסיפא. ומ"מ קשה דנימא דפריך ארישא ותירץ אתרווייהו ומייתי תנ"ה אסיפא בלבד אלא שי"ל שרוצה לפרש אסיפא בלבד כיון דתנ"ה אינו אלא אסיפא בלבד. ומ"ש דלפי שנוח לו לחזר אחר פטור ר"ל דגדול קושית אמאי חייב ליהוי פטור דכח המחייב הוא גדול:

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק י״ג

א׳

אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבעה אמות בר"ה חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום ארבעה טפחים או יותר ויניח על מקום כזה דהכי גמירי לה לעקירה והנחה ועוד דאין רגילות להניח חפץ בפחות מארבע טפחים ומסתמא כן היה במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ נמי ואין מקום חשוב בפחות מארבעה. ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' בין בעקירה בין בהנחה בין לעני בין לעשיר ואפילו שהוציאו הוא עצמו מרשות לרשות ולא הניח החפץ בקרקע אלא הניחו בידו הרי הוא כמונח בארץ. ומחשבתו משימה אוכל שבפיו כד' על ד' אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאים. וכן השתין או רק מרשות לרשות חייב שהרי עקר והניח מרשות לרשות ומחשבתו עושה אותה כאילו עקר ממקום ארבעה אבל פי אמה ברשות שניה והשתין פטור. נטל מים מעל גבי גומה מלאה מים והוציאם חייב שהרי הם כאלו מונחים בארץ אבל אגוז מעל גבי מים ואפילו אגוז מתוך כלי שצף על פני המים ושמן על גבי מים לאו היינו הנחתן ופטור דהכי גמירי לה לעקירה והנחה דליהוי ממקום חשוב.

ה׳

עקר חפץ ברשות אחד ופשט ידו לרשות שניה ונטלו אחר ממנו או שנתן לתוך החפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים דזה עשה עקירה וזה הנחה וכתיב בעשותה אחד מכל מצות יחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה ואם פשט ידו לרשות שניה בחפץ תוך ג' מהארץ חייב דהא היא כמונחת בארץ דלבוד שלשה גמירי לה הלכתא. עקירת גופו בחפץ שנתנו עליו בעמידתו כעקירת חפץ מאותו רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע וחייב לפיכך אם לא עמד ברשות שניה אפילו יצא ונכנס כל היום פטור לפי שעקר ולא הניח ואפילו עמד לתקן המשאוי לא הוי הנחה כיון שהיא לצורך הליכה אלא אם כן עמד לנוח וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו והלך בה אפילו כל היום כולו ברשות הרבים אינו חייב עד שיעמוד לנוח ואם נכנס לרשות היחיד זורקה כלאחר יד שלא כדרך זריקה כי היכי דלא להוי הנחה עקר החפץ ברשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד לנוח וחזר ועשה כך אפילו כל היום כולו מותר ואם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד לנוח חוץ מארבע אמות חייב.

י״א

הגביה קצה חפץ אחד וקצה השני היה מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר לקצה השני שהיה מונח והגביהו והשליכו לפניו עד שהעבירו כמה מילין פטור שלא עקר כל החפץ בבת אחד מעל גבי הארץ. ואם גרר החפץ על הארץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה חייב שהמגרר עוקר הוא דבכל פורתא דמגרר עוקר כל החפץ ממקום שהיה. עקר חפץ מזויות זו להניחו בזויות אחרת שמותר ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה שלא היתה עקירה ראשונה לכך ותורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת וכן עוקר חפץ והניחו על גבי חברו כשהוא מהלך ונטלו קודם שיעמוד פטור שאין כאן הנחה הזורק מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים בעינן נמי הנחה במקום חשוב ואם קודם שינוח קלטו אחר או כלב או נשרף פטור דלא הוי הנחה ואם נתכוון מתחלה לכך מחשבתו משויה ליה מקום. מי שזרק חפץ קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שאין כאן הנחה גמורה. הזורק לתוך ידו של חברו וקבלה חברו במקומו חייב הזורק שהרי עקר והניח ואם נעקר ממקומו וקבלו או הזורק עצמו רץ אחר החפץ וקבלו קודם שינוח פטור שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה.

ט״ז

הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אם עבר בפחות משלשה טפחים סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד השניה הרי כמי שנשאר עומד ברשות הרבים וחייב וכן מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע אם עבר החפץ בפחות מג' לקרקע ונח על גבי משהו אע"פ שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים שניה חייב שהרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד דפחות מג' כלבוד דמי הלכתא גמירי לה אפילו עבר למעלה משלשה אם העבירו ארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים שלא נח החפץ ברשות שביניהם וחייב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים שכן היתה עבודת הלוים מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה לאורך רשות הרבים וכל עגלה ועגלה רשות היחיד מעשרה ולמעלה ואם היו שתי רשויות היחיד בשני צידי רשות הרבים אף המושיט פטור שלא היו מושיטין מעגלה לעגלה בדגלי מדבר ורשות הרבים באמצע אלא בזו אחר זו לא זו בצד זו.

כ״א

המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבעה חייב שהרי נעשה כשיעור מלאכה וכתיב ועשה מאחת דמשמע שיעור ממלאכה שלימה אבל נתכוון לזרוק ארבעה ונח החפץ בסוף שמונה פטור לפי שנח במקום שלא חשב שינוח ולא נתקיימה מחשבתו ואם נתכוון שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ ארבע אמות אף ע"פ שזרק לתומו שתנוח בכל מקום שירצה פטור דהא נחה תוך ארבע ואם זרק חוץ ארבע ונתגלגל לתוך ארבע אמות אם נח על גבי משהו חוץ ארבע ואח"כ נתגלגל לתוך ארבעה חייב ואם לא נח כלל פטור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק י״ג

ה׳

כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר פטור, לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח. בד"א כשהיתה ידו למעלה משלשה, אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמו שהניח בארץ וחייב. מדברי הרמב"ם מוכח דהפטור דאגד יד הוא משום דלא הוי הנחה דכשידו ברשות אחרת לא חשיבא מה שמונח בידו הנחה, ועפי"ז נראה דלא נתבטלה העקירה ראשונה בזה שהוציא ידו לרשות שניה ועומד כיון דלא חשיבא כהנחה ולפיכך אם יעשה הנחה אפילו אחר זמן חייב, וכן מוכח נמי מסוגית הגמ' ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת, הרי דאף בעמד ושהה ואח"כ שדי ליה חייב חטאת. אמנם התוס' בשבת צ"ב ע"א בד"ה התם למעלה מג' כתבו בשם ר"י דלמעלה מג' אית לן למימר אגד יד שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא ולמטה מג' חייב דלאו שמיה אגד, ונראה מדברי התוס' דמצד עצם דין ההנחה אין כאן חסרון וגם כשידו ברשות שניה הוי חשיבא הנחה אי לאו משום דאגידא ידו לרשות שגופו עומד ופטור מדין אגד יד שמיה אגד, ועפי"ז היה הדין נותן דאם הושיט ידו מלאה לפנים ושהה ואח"כ הניח בקרקע או ביד חבירו פטור משום דכבר חשיבא ידו מונחת אף שהוא עומד ברשות אחרת, וכמו גבי קופה שהוציאה מקצתה לרה"ר דאף אם הוציא אח"כ את כל הקופה לרה"ר פטור משום דכבר היתה מונחת מקודם מקצתה ברה"ר ורק מדין אגד כלי שמיה אגד היה פטור ולכן כשהוציא אח"כ החצי השניה ג"כ פטור דאינו עוקר ומוציא כ"א חצי הכלי וכמ"כ הכא כשהוציא ידו מלאה פירות לחוץ והניח אח"כ צריך להיות פטור כיון דגם מקודם הנחתו חשיבא מונחת ונגמרה עקירתו הראשונה ועכשיו כשמניח אינו עוקר מרה"י דהלא ידו ברה"ר ומה שהיה פטור כשהוציא הוא משום דאגד יד שמיה אגד וכנ"ל, ואם נימא הכי באמת יקשה מגמ' מפורשת ג' ע"ב דאמר אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת דמוכח דגם אם היתה ידו מונחת ואח"כ זרק חייב, והגרעק"א הביא בחידושיו ראיה גם מדברי התוס' בעירובין דף כ' דבזרק אח"כ חייב. אכן אי לאו דברי התוס' היה אפשר לומר דבאמת אינו חייב התם אלא אי שדי לה תיכף ואף דבפשוטו קשה לומר כן דהא כונת הגמ' דאם אנו נאסור לו להחזיר ידו ויהיה מוכרח משום זה להחזיק ידו כל היום בחוץ חיישינן שמא מפני זה יזרוק, אבל מ"מ היה אפשר לומר דכונת הגמ' דכיון דתיכף כשהוציא ידו ורצה להניח נימא ליה שאסור לו להחזיר את ידו ומשום כך מחזיק ידו ברשות שניה לא חשיבא הנחת ידו כהנחה דהרי בשעה שהוציא את ידו היתה כונתו לזרוק את הפירות ברה"ר דהא לא ידע דאסור וא"כ חשיבא הנחת ידו כעומד לכתף ולא הוי הנחה, אמנם מדברי התוס' בעירובין מוכח להדיא דלא חשיב הנחה כלל לבטל את העקירה הראשונה. ועוד קשה דלפי סברת התוס' בשבת צריך להיות דאם יקח אחר מידו הפשוטה לרה"ר ויכניס לרה"י דיהא חייב, דהא לפי סברתם אתיא דדין אגד יד אינו מגרע עיקר ההנחה ומה דאגוד לגופו אינו מבטל את ההנחה ברשות שניה ובפשיטות נראה דאינו כן דהא אמרינן בגמ' אמר אביי פשיטא לי דידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י והיינו לפי פירש"י דאינה נזרקת אחר הרשות שהגוף עומד שם ומוכח דעכ"פ כמקום שהיד נתונה שם ודאי דאינה נחשבת, והתוס' בעירובין נראה דלא אזלי בשיטת הר"י בשבת צ"ב דהא אמרינן אגד יד שמיה אגד הוא משום ידו בתר גופו גרירא אלא כפי' הראשון שם בתוס' דלא חשיבא הנחה וכפירש"י וכ"מ מד' הרמב"ם. ומש"כ הרמב"ם דלמטה מג' חייב הקשה ע"ז הרמ"ך הובא בכ"מ דתימא הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע"ג דלא נחה דהא קיימ"ל ידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע"ג דנחה בארץ, ועוד דר' אבהו דמוקי למתני' בשבת דף ה' ע"א במשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה לה מידי אלא איכפל תנא לאשמעינן אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור עכ"ד, והנה מה דהקשה מהא דפריך בדף ה' איכפל תנא לאשמעינן זה לא קשה רק לפי הגירסא שלנו אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן ומוכח דרבא סובר אגד יד שמיה אגד אף למטה מג', אבל בדקדוקי סופרים נמצא גירסא בכ"י דלא גריס בגמ' שם אמר רבא וזהו סתמא דגמ' וי"ל דשפיר פריך אפי' אי לא סבירא לן בזה כרבא. ולכאורה עיקר קושיתו מלכתא ומתנא נמי לא קשה דהא רבא מחלק בהדיא בין אגד כלי לאגד יד וסבירא ליה דאגד כלי שמיה אגד ואגד יד לא שמיה אגד וא"כ לא דמי דינא דלכתא ומתנא דפטור להאי דינא דהרמב"ם דמיירי גבי יד. אלא דבאמת מוכח דלא דמי הא דלכתא ומתנא לאגוד כלי, דגבי אגד כלי משמע דליכא לא עקירה מרשות ולא הנחה כדמוכח מד' הרמב"ם בפי"ב הל' י"א שכתב גבי קופה מלאה חפצים דאם לא הוציא כל הקופה פטור משום שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד ומפורש דגם עקירה לא הוי, משא"כ בדינא דלכתא ומתנא כתב הרמב"ם בפי"ג הל' י"ד הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח, ומבואר דבדינא דלכתא ומתנא סובר הרמב"ם דהוי עקירה ולא דמי לפירות בתוך קופה ורק משום דהחבל בידו ויכול למשוך החפץ אצלו לא מיקרי הנחה, ולפי"ז ליתא למש"כ לדמות דין לכתא ומתנא לאגד כלי דהא לא דמי זה לזה, ובאמת צריך ביאור מ"ש ידו מלכתא ומתנא הא גם בידו יכול להחזיר אליו. ונראה לחלק בין הא דהניח ידו למטה ללכתא ומתנא דגבי אגד יד אי אמרינן דלא שמיה אגד מוכח דנחשב היד למקום אחר שאין לו שייכות עם הגוף ואף דיכול להחזיר ידו אצלו זה לא מגרע כלום דלא דמי ידו האגוד לגופו כחבל הקשור בחפץ דהא אפילו הניח החפץ בארץ בידו להחזיר ופשוט דבזה הוי הנחה לכו"ע אף דאוחז עוד את החפץ בידו וא"כ אי אמרינן אגד יד לא שמיה אגד נמי חשיבא הנחה כשהניח ידו למטה מג' ולא חשיב זה שיכול להחזירו אצלו כאילו לא נח דהא בכל יד יכול להחזיר משא"כ בלכתא ומתנא שנשאר החבל בידו וקשור לחפץ כיון שיכול להחזירו אצלו אין זו הנחה וחשיבא כאילו לא יצאה ונחה מידו כלל וזהו שכתב הרמב"ם דלא הוי הנחה בלכתא ומתנא. ומש"כ הרמ"ך עוד להוכיח דלא כהרמב"ם מהא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו, נראה דאין ראיה משם דאף דהרמב"ם כתב בפי"ג הל' ט"ז והוא שנח ע"ג משהו ונראה דאם אחזתו הרוח משהו סובר דלא מהני, כונתו ודאי לאפוקי שנח באויר אבל בידו שפיר הוי הנחה אי סברינן אגד יד לא שמיה אגד.

ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק י״ג

ט״ו

זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו כו' פטור. במ"מ נדחק דרבינו כתב פטור בפשיטות על מ"ש בגמ' תיקו. ול"נ דסבר רבינו דרק ר' יוחנן הוא דמיבעיא ליה שם אבל לרבא פשיטא ליה וכדמוכח בשבת (פ' ע"א):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת י״ג, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם