הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שבת · פרק י״ב

ספר זמנים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק י״ב
הלכה א׳
הַמַּבְעִיר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לָאֵפֶר. אֲבָל אִם הִבְעִיר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְהַמַּבְעִיר גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵף דִּירָתוֹ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַשְׁחִית. מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהִנָּקֵם מִשּׂוֹנְאוֹ וַהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וְנַעֲשָׂה כְּקוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ אוֹ בַּחֲמָתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב וּבְחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה שֶׁכָּל אֵלּוּ מְתַקְּנִים הֵן אֵצֶל יִצְרָן הָרַע. וְכֵן הַמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הָעֵצִים בֵּין לְהִתְחַמֵּם בֵּין לְהָאִיר הֲרֵי זֶה חַיָּב. הַמְחַמֵּם אֶת הַבַּרְזֶל כְּדֵי לְצָרְפוֹ בְּמַיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַבְעִיר וְחַיָּב:
הלכה ב׳
הַמְכַבֶּה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אֶחָד הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר וְאֶחָד הַמְכַבֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. אֲבָל הַמְכַבֶּה גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת פָּטוּר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְצָרֵף חַיָּב. שֶׁכֵּן לוֹטְשֵׁי הַבַּרְזֶל עוֹשִׂים מְחִמִּים אֶת הַבַּרְזֶל עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת וּמְכַבִּין אוֹתוֹ בְּמַיִם כְּדֵי לְחַסְּמוֹ. וְזֶהוּ לְצָרֵף שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב וְהוּא תּוֹלֶדֶת מְכַבֶּה. וּמֻתָּר לְכַבּוֹת גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים. הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן לְתוֹךְ הַנֵּר הַדּוֹלֵק חַיָּב מִשּׁוּם מַבְעִיר. וְהַמִּסְתַּפֵּק מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר חַיָּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה:
הלכה ג׳
דְּלֵקָה שֶׁנָּפְלָה בְּשַׁבָּת הַמְכַבֶּה אוֹתָהּ מִפְּנֵי אִבּוּד מָמוֹן חַיָּב שֶׁאֵין אִבּוּד מָמוֹן דּוֹחֶה שַׁבָּת אֶלָּא אִבּוּד נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ יֵצְאוּ בְּנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ וְיַנִּיחוּ הָאֵשׁ תְּלַהֵט וַאֲפִלּוּ שׂוֹרֶפֶת כָּל דִּירָתוֹ כֻּלָּהּ:
הלכה ד׳
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה. אֲפִלּוּ כְּלִי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם עוֹשִׂין מֵהֶן מְחִצָּה אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּים. שֶׁגְּרַם כִּבּוּי מֻתָּר. וְכוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּאָחֵז בַּקּוֹרָה:
הלכה ה׳
תֵּבָה שִׁדָּה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן הָאוּר מֵבִיא עוֹר גְּדִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵין הָאוּר מְלַהֶטֶת אוֹתָן וּפוֹרְשׂוֹ עַל הַקָּצֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׂרַף כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר שָׁם הָאֵשׁ:
הלכה ו׳
טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ וְאִם כָּבָה כָּבָה. וְנוֹתֵן מַיִם מִן הַצַּד שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְלָה בּוֹ הָאוּר וְאִם כָּבְתָה כָּבְתָה. שָׁכַח נֵר דָּלוּק עַל גַּבֵּי טַבְלָא מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהוּא נוֹפֵל וְאִם כָּבָה כָּבָה. אֲבָל הִנִּיחוֹ מִבָּעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ:
הלכה ז׳
נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו. אֲבָל מִדַּעַת עַצְמוֹ אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. וּבִדְלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד:
הלכה ח׳
הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת מְלָאכָה מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה עִם כָּל גּוּפֵי תּוֹרָה מִפִּי משֶׁה מִסִּינַי נֶאֶמְרוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה (שמות לו ו) "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה מְלָאכָה קוֹרֵא אוֹתָהּ. וְכֵן לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁהַמַּעֲבִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע הֲרֵי הוּא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְחַיָּב:
הלכה ט׳
אֵין הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא כַּשִּׁעוּר הַמּוֹעִיל. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְיַעֲקֹר מֵרְשׁוּת זוֹ וְיַנִּיחַ בִּרְשׁוּת שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם עָקַר וְלֹא הִנִּיחַ אוֹ הִנִּיחַ וְלֹא עָקַר אוֹ שֶׁהוֹצִיא פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר פָּטוּר. וְכֵן הַמַּעֲבִיר מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲקֹר כַּשִּׁעוּר מִצַּד זֶה וְיַנִּיחֶנּוּ מִצַּד אַחֶרֶת:
הלכה י׳
הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אוֹ הַמּוֹשִׁיט הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹצִיא וְחַיָּב. וְכֵן הַזּוֹרֵק אוֹ הַמּוֹשִׁיט בְּיָדוֹ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹצִיא וְחַיָּב. וְהַזּוֹרֵק כִּלְאַחַר יָד פָּטוּר:
הלכה י״א
הַמּוֹצִיא מִקְצָת הַחֵפֶץ מֵרְשׁוּת מִשְּׁתֵּי רְשׁוּיוֹת אֵלּוּ לִרְשׁוּת שְׁנִיָּה פָּטוּר. עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ. קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה חֲפָצִים אֲפִלּוּ מְלֵאָה חַרְדָּל וְהוֹצִיא רֻבָּהּ מֵרְשׁוּת זוֹ לִרְשׁוּת זוֹ פָּטוּר עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה שֶׁהַכְּלִי מֵשִׂים כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּחֵפֶץ אֶחָד:
הלכה י״ב
הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ בֵּין בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ שֶׁיָּצָא בְּמָעוֹת צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. וְכֵן הַמּוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשּׂאוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁכֵּן הָיָה מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת בַּמִּשְׁכָּן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז ט) "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". וְכָל הַמְּלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן לוֹמְדִין אוֹתָן:
הלכה י״ג
אֲבָל הַמּוֹצִיא לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ וּבְכִיס שֶׁתָּפוּר בְּבִגְדוֹ וּפִי הַכִּיס לְמַטָּה בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד, בְּפִי בִּגְדוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבְסַנְדָּלוֹ פָּטוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:
הלכה י״ד
הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ. אִם הָיָה מַשּׂאוֹי כָּבֵד כְּגוֹן שַׂק מָלֵא אוֹ תֵּבָה וּמִגְדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהוּא מֵשִׂים עַל רֹאשׁוֹ וְתוֹפֵשׂ בְּיָדוֹ חַיָּב. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוֹצִיאִין וְנִמְצָא כְּמוֹצִיא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם לָקַח חֵפֶץ קַל כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ בֶּגֶד אוֹ סֵפֶר אוֹ סַכִּין עַל רֹאשׁוֹ וְהוֹצִיאוֹ וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לְהוֹצִיא הַחֲפָצִין מֻנָּחִין עַל רָאשֵׁיהֶם. הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוֹ לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ חַיָּב:
הלכה ט״ו
מֻתָּר לְאָדָם לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן. וְיֵשׁ לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע הַזֶּה. וּבְאַמָּה שֶׁלּוֹ מוֹדְדִין. וְאִם הָיָה נַנָּס בְּאֵיבָרָיו נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת כְּבֵינוֹנִיּוֹת שֶׁל כָּל אָדָם. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות טז כט) "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל חוּץ לִמְרֻבָּע זֶה אֶלָּא בִּמְרֻבָּע זֶה שֶׁהוּא כְּמִדַּת אֹרֶךְ אָדָם כְּשֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו בּוֹ בִּלְבַד יֵשׁ לְטַלְטֵל:
הלכה ט״ז
הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל זֶה מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינְתַיִם. הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:
הלכה י״ז
לְפִיכָךְ מֻתָּר לְאָדָם לַעֲקֹר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִתְּנוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁעִמּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן חֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ הָאַחֵר שֶׁבְּצִדּוֹ אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחֵפֶץ הוֹלֵךְ כַּמָּה מִילִין בְּשַׁבָּת מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא טִלְטֵל אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ח
הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְרֻבָּע שֶׁהוּא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת נִמְצָא מְטַלְטֵל בְּאֹרֶךְ אֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע זֶה חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. לְפִיכָךְ אֵין הַמַּעֲבִיר אוֹ הַזּוֹרֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבִיר חוּץ לְחָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע אוֹ הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב הוּא מִתְּחִלַּת הָאֲלַכְסוֹן שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַד סוֹפוֹ וְאִם הֶעֱבִיר פָּחוֹת מִזֶּה פָּטוּר:
הלכה י״ט
נִמְצָא כָּאן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת. כֵּיצַד. הָעוֹקֵר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים מִמָּקוֹם זֶה וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. הָיָה בֵּינֵיהֶן יֶתֶר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וַעֲדַיִן הֵן בְּתוֹךְ חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה פָּטוּר. הָיָה בֵּינֵיהֶן חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׁלֹשָׁה חֻמְשֵׁי אַמָּה בְּשָׁוֶה הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁהֲרֵי הֶעֱבִיר הַחֵפֶץ חוּץ לַאֲלַכְסוֹנוֹ שֶׁל מְרֻבָּע:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק"ו נאמרו פירושים לרש"י לר' יהודה משאצ"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר"ש ור"י ואינו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש במשאצ"ל והרמ"ך השיגו וכתב וז"ל כל זה לדעת ר"ש אבל ר"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די"ל דרבינו מפרש כפי' רש"י וכר"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר"י. וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש"י ופוסק כר"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ב דס"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר"י היא דאילו ר"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר"ש וה"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג"כ חייב ת"ל ביום אפי' בשבת חדא דא"כ נימא ת"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש"י מה מקום להשיג עליו. אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה"ט כתב רבינו הכותב ע"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו"ה פטור. ורבינו בפי' המשנה דקמא פ"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש"ס כפירש"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר"י ברייתא ר"ש וכפי' ראשון של רש"י וא"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש"י דלר"א פריך מ"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו"ה הוצרך לתרץ מתני' ר"י ברייתא ר"ש וק"ל. וכתב הראב"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ"ט וכו' ועיין מ"ש על דבריו לעיל פ"ט ה"ד. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר"א ולמה לא משום מבשל ע"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח"מ ממ"ש רבינו פרק ט' ה"ו ומ"ש. ולענ"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב"ד ולא בעד הרה"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה"מ לעיל בסמוך על השגת הר"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו"ש. ברם דברי הרה"מ תמוהים. עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח"מ ז"ל כתב וז"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס"ל דצרוף דאורייתא ודוק. עוד כתב הלח"מ וז"ל וי"ל דמשמע לו כן משום דאלת"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ל. וקשה דאיך אפשר לש"ס לומר דמודה ר"י לר"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר"י עליה דר"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש"ס בשבת כן ובש"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ"ש הרה"מ בפירוש א"כ היכן מצינו דמודה ר"י לר"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע"כ מ"ש הרה"מ ומפשטא דש"ס הוא כדכתיבנא. עוד כתב הלח"מ וז"ל ואולי שזו היא כוונתו במ"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע"כ. ולענ"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר"ש וצרוף שרי ובמשאצ"ל כר"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר"ש מודה וכמ"ש התוס' שם בשבת דף מ"א ד"ה מיחם וכל זה כפי הש"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה. עוד כתב הלח"מ וז"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף עכ"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש"ס דשבת ס"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר"י מודה לר"ש א"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס"ל דהוי דרבנן מודה ר"י לר"ש זה הוא כונת הלח"מ ולפי פירושי בדברי הרה"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה. עוד כתב וז"ל ועוד קשה במ"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר"י מודה בזה כמ"ש הוא ז"ל ג"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ"ש הלח"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא.
ב׳
הנותן שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ"ל דאי כר"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר"י דס"ל משאצ"ל חייב והרא"ש ס"ל בפשיטות בכל דוכתי כר"ש גם במשאצ"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא"כ אמאי הביא הרא"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש"ס לאיסורא דגם ר"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר"י מ"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע"ש. ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ"ל בהכרח וכמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ד"ה מפני שמקרב את כבויו יעו"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר"י דאילו כאן ר"י מתיר ואפשר דיסבור כר"ש במשאצ"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק"כ ע"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר"י ואילו בדף ל"א ע"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר"ש דמשאצ"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ"ל דגם דסבר כר"ש איכא למגזר בכבוי ואע"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ"ש התוס' וגם הריטב"א בכ"י בסוגייא דדף קי"ז ע"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר"ש. ועפ"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז"ל לההיא דשפופרת וכמ"ש הרא"ש ודחה פי' אלא עפ"י מ"ש הם בדף מ"ז בשבת וכמ"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ"ש ושוב נזכרתי שרש"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא"ש הובאו דבריו לעיל בפ"ה הי"ב בחידושינו יעו"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר"י כולה מתני' פי' תנא דס"ל כר"י והא אפשר דיסבור כר"ש במשאצ"ל ואפ"ה גוזר וצ"ל כמ"ש עפ"י מ"ש התוס'. והט"ז סי' תקי"ד כתב על דברי רש"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו"ש. וכתב מרן בספר הקצר סי' רס"ה וז"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ"ל נראה דפוסק כר"י במשאצ"ל וכרבינו וכ"כ המג"א שם וז"ל היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר משאצ"ל חייב עליה ועיין סי' רע"ח עכ"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ"ל וכתב המג"א וכבוי הוא משאצ"ל אלא א"כ עושה להבהב הפתילה עכ"ל וא"כ נמצא דפוסק כר"ש במשאצ"ל כנ"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע"ח להבין לדעת מרן דס"ל כר"ש והא גם ר"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש"ס אמרו בפי' מתני' ר"י היא דאמר משא"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר"י וכמ"ש בסי' רס"ה וצ"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר"י למה בסי' תקי"ד תפש לשון הטור דפסק כר"ש וז"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ"ל והו"ל להעתיק כלשון הרמב"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של"ד.
ד׳
מותר לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ"ג ה"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר"י וכדמותיב הש"ס בשבת דף מ"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו.
ז׳
אבל קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ"ד הי"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי"ד מצווין להפרישו וכמ"ש פי"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו"ש. ולענ"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ"י שאין בי"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו וכו' קמ"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק. ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ"ד כתב כן משם מהר"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ"א יעו"ש על קושית התוס' ד"ה [ש"מ] קטן אוכל וכו' וז"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש"ס לר' יוחנן (ב"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר"י אלא וודאי דס"ל לר"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת.
ח׳
הוצאה והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל וכתב רבינו האי [ז"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה"מ א"צ לבארו ומ"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב"א מ"ש בשם רבינו האי היה מודה דט"ס יש בלשון הרה"מ והילך לשון הרשב"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ"כ התוס' ז"ל וא"כ מוכרח דט"ס נפל בדברי הרה"מ. ולענ"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק"ל דמנ"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא.
י״א
המוציא וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי"ש בסוגייא דף צ"א והקשה הרב מקראי קודש דא"כ בפ"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ"ג ממכירה ה"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק"ל.
י״ד
המוציא משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי"ז א"צ למה שנדחק הלח"מ יעו"ש.
ט״ו
מותר אדם וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל אבל [ממ"ש] פכ"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס"ל דד"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו"ש באותו פרק ה"ד דלא כר"י היינו באותו מחלוקת דר"י בן נורי ור"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת"ק בהא למד מר"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
מתקנין הן אצל יצרן הרע. עי' הרמ"ק דרבינו סובר כפירש"י וכ"מ דפסק לתרווייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכל המקלקלין פטורין ועי' לעיל פ"ח הל' ח' ובהה"מ שם והקשה לי חתני הרבני המופלג החרוץ מו"ה שמשון נ"י לפ"ד רבינו וסברתו מפני מה דחיק התלמודא במסכת ב"ק דף ל"ד דמקשה תנן וקתני הוא דומיא דשורו מה שורו דלא קבעי לה אף הוא נמי דלא קבעי לה ואמאי לא מוקי מתני' בכה"ג שמתכוון להנקם מחבירו ועושה נחת רוח ליצרו והוי כמתקן אע"ג דלא צריך לאפרו וזה הוא דקיי"ל דומיא דשורו דלא בעינן צריך לאפרו ודוחק לומר דבעינן דומיא דשורו ממש דלא משמע כן בגמ' שם בתירוצא דרבא מתני' בשוגג עי' בתוס' שם ד"ה בשוגג ובשלמא אי סבר הר"מ כשיטת התוס' דפלוגתא דר"א ור"י הוא אליבא דר"ש שפיר מקשה התלמודא לפמ"ש הה"מ דסברת רבינו הוא למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אבל מדברי רבינו מוכח דסבר כפירש"י צ"ע. אחר זמן מצאתי שכבר הרגיש בקושיא זו הפ"מ ב"ק פ"ג הלכה י' ע"ש מה שרצה ליישב ולא הועיל לפמ"ש: ואני השבתי דאפשר לומר בדעת רבינו דע"כ לא כתב סברתו כ"א בעושה בשוגג להתחייב חטאת אלא דמקלקל הוא שפיר יש מקום לסברת רבינו כיון דעושה משום נ"ר ליצרו הוי כמתקן אבל אם מבעיר או חובל במזיד וקיבל התראה לא שייך סברת רבינו שיהיה התיקון מצד שמכוין להנקם משונאו ואיך יצויר זאת שיקבל התראה דהא באמת במלאכה זו הוא מקלקל ול"ד לשאר מלאכות דהתיקון בפנינו רק אנן אמדינן דעתי' דעושה להנקם בשונאו וזה לא שייך בקיבל התראה ושם בגמ' ס"ד דש"ס לאוקמא מתני' במזיד וקיבל התראה מדקתני מפני שהוא מתחייב בנפשו. וי"ל בזה בפירוש הסוגיא שם: המחמם. עי' השגת הראב"ד והה"מ ועי' מ"ש בזה בס"ד בהל' יוה"כ פ"ב הל' ד':
ב׳
ומותר לכבות גחלת של מתכת וכו'. כתב הה"מ ולדברי הפוסקים כר"ש אפי' גחלת של עץ מותר וכ"ה בש"ע סימן של"ד ועי' בפ"י בסוגיא שם דמוכח לשיטת הבה"ג וסייעתו דאף בשל עץ אסור מדרבנן אליבא דכ"ע ועי' בר"ן ובחידושי רשב"א שם בפירוש שיטת הבה"ג:
ז׳
ע"ד אביו. כתב הה"מ והזכרתי פירש"י לבאר מה עושה ע"ד אביו לאפוקי ממה שאמרו בירושלמי פ' כל כתבי אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי ולמד בחידושי רשב"א בדברי הירושלמי דאין שומעין לו אפי' בשאין עושה ע"ד אביו כיון שאין צורך לקטן לעצמו אמרי' מסתמא עושה ע"ד אביו וסיים הרשב"א וזה דלא כגמרתנו ועי' מ"ש בזה בש"י שם וע"ע מה שאכתוב בזה בס"ד בפכ"ד הל' י"א ובפי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ז:
ט׳
אבל אם עקר וכו' פחות מכשיעור פטור. הנה זה פשוט דעקירה בלי הנחה אין בו כ"א משום שבות ואין זה דומה לח"ש כיון דלא נקרא עליו שם מלאכה כלל ודלא כמ"ש בס' לחם שמים דהוי בכלל ח"ש והוי איסור תורה אף שהעירנו הרב הגאון מו"ה אליעזר ז"ל אבד"ק ליפנא באזהרות רשב"ג בפי' רשב"ץ דף ל' ע"ב במצות גבול שבת שכתב נראה לי שימנה תמורתו לאו אחר בהוצאת שבת כגון המוציא פחות מכשיעור או עקר ולא הניח אע"פ שהוא פטור אבל אסור מ"מ עבר אלאו לא יצא איש וכו' או לאו דלא יעשה מלאכה לתרומת הקודש ע"כ. ובאמת הוא דבר תימה דלא נקרא שם מלאכה עליו כמ"ש וכן מבואר להדיא בסמ"ג עשין ס"ח במלאכת המוציא וז"ל וכשאתה עושה כל העקירה והנחה הוא איסורא דאורייתא זה עוקר וזה מניח שניהם פטורין אבל אסורין וכבר כתבתי בזה בש"י רפ"ק דשבת. ומעתה כיון דרבינו כתב הנך שני דינים בבבא אחת משמע דכמו גבי עקירה בלי הנחה או בהיפוך אינו אלא איסור דרבנן גם במוציא ח"ש ג"כ אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשובה ח"צ סימן פ"ו וז"ל לפי"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל הובא דבריו בהגהת מל"מ פי"ח מהל' שבת דין א' וע"ש בתשובה שמפקפק בזה ומדברי רבינו פה מבואר כמ"ש דאינו אלא מדרבנן ובגמ' דמקשה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ג"כ י"ל דלא אסר אלא מדרבנן:
י״א
אפי' מליאה חרדל. עי' הה"מ מ"ש בפי' דברי רש"י ועי' בס' ש"ל שכתב על פירש"י דבא לאפוקי מפי' הרע"ב ודחיק עצמו שם והאמת כמ"ש הה"מ ובעיקר דין שפסק רבינו כחזקיה הרע"ב שם במתני' פסק כחזקיה וכבר כתבתי טעם הרע"ב בש"י פ' המצניע ע"ש:
ט״ו
כשיפשוט ידיו ורגליו. עי' כ"מ ועי' ק"ע עירובין ר"פ מי שהוציאוהו הל' א' ד"ה ד' אמות:
י״ט
נמצא וכו'. עי' כ"מ מה שתמה הרמ"ך על רבינו שכתב פי"ד דתל גבוה י' ורחב ד' חייב אין זה קושיא על רבינו דמפרש כפירש"י שם דבעינן הן ואלכסונן שיהיה רחב ד' ברבוע שתוכל למצוא בו אלכסון ואף שהתוס' שם השיגו על רש"י עי' בחי' ריטב"א שם שמיישב דברי רש"י וסיים שפירש"י עיקר ויפה כתב רבינו דבעינן רבוע ד' כדי למצוא בו עיגול:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק י״ב

ב׳
המכבה כל שהוא חייב כו' וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה כו'. ועיין בהרב המגיד ובהשגות ולכאורה מפורש בירושלמי דיומא פ"ג הלכה ה' תני א"ר יהודא עששיות של ברזל כו' ומטילין אותן לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן, ופריך ולא נמצא כמכבה ביום הכפורים והיא קושית הגמרא בבלי והא קא מצרף אלמא דמצרף חיובו משום כבוי לא משום מכה בפטיש כפרש"י ז"ל וזה לכאורה ראיה ברורה אכן לפ"ז לא מחוור כ"כ הא דתלי' במלאכה שאינה צריכה לגופה הלא הוי בגדר דבר שאינו מתכוין דהא אינו מתכוין כלל לעששיות לתקנם אע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ כיון שאינו מסיק אדעתי' תקון העששיות הוי אינו מתכוין כלל עיין תוספות דף מ"א סד"ה מיחם שפינהו וירושלמי ריש הלכה ב' בפרק כלל גדול. קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר. ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. ל"צ דלא קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום חורש ועיין בכ"ז. ויותר לא מחוור מה דאמר בירושלמי אלא כיני מה דא"ר סבר מימר תולדות אש אינו כאש דזה לא נזכר בשום מקום גבי כבוי לחלק בין תולדות אש וגם פתילה שהודלקה בחמה ודאי המכבה חייב וכן בתולדות אש. לכן נראה לדעתי ברור דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל ולא נמצא "כמבשל" ביום הכיפורים שהוא מחמם המים בעששיות של ברזל והמחמם המים חייב משום מבשל כמו"ש רבינו לעיל פרק ט' ושעורו לרחוץ אבר קטן וכאן מחמם המים לרחיצה והוי מבשל ובזה נזכר תולדות אש בפרק כירה בבבלי וירושלמי. וזה ודאי מלאכה שא"צ לגופה שאינו מתכוין אלא להסיר צינתן לא שיתבשלו ובזה סבר ר"י שאין תולדות אש כאש כן נראה ברור ופשוט. ונמצא ליכא תיובתא לשיטת רש"י ובפרק כיצד צולין מחלק בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ ואפ"ה חשיב גם גחלת של מתכת לשריפות הבאות מן האש יעו"ש ודו"ק. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב. שיטתו פירש המגיד. שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא כו' מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו כו'. והסברה עמוקה דכל דבאמת אין זה כלי אלא שאם מתכוין בו הוא עושה בו מעשה כלי אבל אם אין מתכוין אינו נחשב לכלי ותקונו הבא שלא בכוונה אינו מלאכה כלל ולכן פטור ול"ש בזה פסיק רישא. וכמה טבא הדא מרגניתא. דבזה יתפרש לן מה דאמרו בפ"ק דכתובות גבי בעיא דלבעול בתולה בשבת דבעי את"ל דם מיפקד פקיד כו' ואת"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כו' והוא תמוה דהא הוי פסיק רישא דפתח ממילא מתעביד. וכתבו בתוספות דיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח. ומלבד דזה לא נזכר בשום מקום שיהי' יכול להוציא דם והפתח יהא סתום, עוד אינו מובן דקאמר תמן בשלהי שמועה על הך ברייתא דתניא וחכמים מתירין מאן חכמים ר"ש א"ל אביי והא מודה ר"ש בפסיק רישא א"ל לא כהללו בבלים שאינן בקיאין בהטיה כו' ופריך רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינים למה. מפה למה. והעיקר כפירוש ר"ת דמשבת פריך דל"ל דכיון דצריך לבעול בהטיה א"כ למה עושין שושבינים בשבת ולפ"ז קשה דילמא רבה סבר כלישנא דלדם צריך ודם מפקד פקיד והא דאתיא כר"ש משום דפתח ממילא מיתעביד וע"ז קא משני יש בקיאין בהטיה היינו שיצא דם והפתח יהא סתום וא"כ שושבינים ומפה בעי' בשבת ג"כ. אבל לשיטת רבינו א"ש דהחיוב משום פתח הוא משום מכה בפטיש וכמו שפירש על הך דמפיס מורסא לעשות לה פה לעיל פרק י' וכן פירש על חיוב דהעושה נקב כ"ש חייב משום מכה בפטיש וא"כ הכא שבעצם אינה כלי אלא שאם מתכוין הוא עושה מלאכת האומנים בכלי כן עושה לה להכי אם אינו מתכוין אינה מלאכה כלל ול"ש לומר דהוי פסיק רישא ולא ימות. אלא ללישנא דדם חבורי מיחבר רק להנאת עצמו דקא צריך ע"ז יתכן לו' פסיק רישא דעיקרו דחובל בבעלי חיים ודו"ק בזה. בכס"מ. כתב הרמ"ך תימה כו'. נ"ב בתשוב' ר' אברהם בנו של רבינו מבואר באורך עיי"ש.
ו׳
טלית שאחז בה האור. נ"ב משני צדדין.
ח׳
הוצאה והכנסה כו'. נ"ב ירושלמי הלכה א' הוצאה והכנסה בחד הן כו' אפילו הכנסה את שמע מינה עיי"ש באורך ודלא כהלח"מ.
י׳
הזורק מרשות לרשות או המושיט ה"ז תולדת מוציא כו'. ולכן אמרו בהוציא ידו משחשיכה דאי שדי לה מידו חייב חטאת משום דהושטה וזריקה מצטרפין דהוי שתי תולדות מאב אחד וכמו דאי עביד להו כחדא אינו חייב אלא אחת כן הוא הדין נמי דמצטרפין שניהם לחייבו חטאת ודו"ק.
י״ב
או שיצא במעות כו'. נ"ב ברייתא שבת דף קמ"ז עיי"ש. וכן המוציא על כתפו חייב אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים כו'. הנה רבוותא בתו' כתבו בעירובין דף ל"ג ד"ה והא קא מייתי דרך עליו דהמעביר חפץ מרשות היחיד לרשה"י דרך רה"ר למעלה מי' טפחים דחייב כמו במושיט. והביאו ראיה מהא דאמר ריש הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רע"ק מחייב כו' אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא כו' והא אר"א המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב. ובאמת תמוה דפירוש הגמרא משום מאי מחייב רע"ק ע"כ משום דסבר דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי א"כ אף למעלה מעשרה נמי ליחייב משום מוציא מרה"ר לרה"י ומרה"י לרה"ר וכן פי' הרשב"א ופליג על התוספות. אך זה תלוי דלשיטת התו' שם אם נח אף בעמידת גופו למעלה מעשרה לא מחייב ר"א דהוי כנח במקום פטור א"כ איך פריך שם דיתחייב משום מהלך כעומד אף למעלה מעשרה דהא נח למעלה מעשרה ובמקום פטור ובזה לא מחייב רע"ק ואימת אמר ר' אלעזר דמוציא למעלה מעשרה חייב דוקא שההנחה היתה למטה מעשרה. אבל לפי מה שכתב הרשב"א דאף בהנחת גופו חייב א"כ פריך שפיר ולאו סייעתא מידי והמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור ועיין מש"כ הריטב"א בשם הר"מ בן שניאור שם ודו"ק. וכיון שכן דדעת הראשונים דהמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור [וכן מפורש בירושלמי פרק כל כתבי הלכה ב' הא למפולש לא בכל אתר את אמר אין המהלך כמניח כו' ועיין ק"ע שם דמפורש דלמ"ד מהלך לאו כעומד פטור מרה"י לרה"י דרך רה"ר ודו"ק] והא דאמרו בבמה טומנין אתם לא תוציאו מרה"י לרה"י דרך רה"ר פירו' ע"י הושטה כמו שהיה במשכן והוא דחוק קצת. אמנם בדקדוקי סופרים איתא גירסא וכן הוא בילקוט פ' ויקהל. הם הושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה ואתם לא תושיטו מרה"י לרה"י היכא דאיכא באמצע רשות הרבים ע"כ וכן היתה גירסת כל הראשונים באין ספק (ועיין בחדושי לשבת צ"ח.). ולפ"ז אתי' שפיר שמיעה דמסכת עירובין פרק כיצד משתתפין דף פ"ו ולא ר' יוסי ס"ל כר' יהודא ע"כ לא אמר ר"י כו' אבל שבת דאיסור סקילה לא וא"ת כו' על פי ר' ישמעאל ב"ר יוסי כו' למחר פרסו סדין על העמודים והביאו ס"ת. והדבר פלא דהא מוכרח דר' ישמעאל ס"ל כר' יהודא ומצאנו לר"י גבי סוכה מה"ת נדחוק דאע"ג דסבר גבי סוכה דמה"ת סגי מחיצה תלויה גבי שבת פליג ונדחוק דרבי ישמעאל בר"י הוא כיון דשמענו דבציפורי נעשה כר' יהודא אולם לפ"ז א"ש. דניחזי גבי רשויות דרבנן עשו כעין של תורה וכאן הביאו ס"ת מבית לבית דרך חצר שאינה מעורבת והוי כמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דברשויות דאוריתא לא חשיבא הוצאה כמו כן ברשויות דרבנן הקילו חכמים ע"י מחיצה תלויה. אלא דפליגי על ר' יהודא דמחיצה תלויה אינה מתרת אף באיסור רשויות דרבנן גבי שבת דאיסור סקילה דעשאו כעין של תורה ועיין שם דף פ"ז גבי ובלבד שלא יחליפו דלא מפליג בין רשויות דבר תורה לרשויות דרבנן לר"י לזעירי ולהכי אם ר' ישמעאל בר' יוסי על פיו נעשה אין מכאן ראיה דסבר מחיצה תלויה מתרת אפילו ביבשה. אלא אם הוה אמרינן דמעשה של ציפורי עפ"י ר' יוסי נעשה אז הי' ראיה דר' יוסי סבר דמחיצה תלויה מתרת גבי שבת מדהוציאו ע"י סדינין מבית לביהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת דירושלמי פ"ק דשבת הלכה א' אמר דר' יוסי סבר מהלך כמניח לכן המעביר חצי זית דרך חצי זית שהעביר מתחילה לרה"ר חייב וא"כ הוי ברשויות דאורייתא כה"ג כמוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י ולכן הוי מוכרח דר' יוסי סבר דמחיצה תלויה מתרת בשבת להכי אמר דלא עפ"י ר' יוסי נעשה, ונכון.
י״ט
נמצא כאן ג' מדות כו' פי' דבריו פשוט. דארבע אמות שטח ארבע על ארבע מרבעין ויש אלכסון של ה' אמות וג' חומשי אמה מותר לטלטל שזהו מקומו של חפץ ואין מוציא החפץ ממקומו. אבל כי מוציא החפץ חוץ לריבוע שלו שהוא לצד אחד יותר מארבע אמות הרי אסור שאין זה מקומו אבל מ"מ יתכן לומר דעכשיו בשעת עקירה והנחה הוא מחשב המרובע באופן אחר שאלכסונו הוא מה שטלטל ע"י עקירה והנחה כעת. ואף כי לפי טלטולו קודם היה הד' אמות במישור נגד פניו עכשיו חושב באופן אחר לכן אינו מתחייב עד שיוציא ה' אמות וג' חומשי אמה שזה יותר ממדת האלכסון אבל לענין היתר טלטול צריך להיות של ארבע אמות באופן אחד. ולהתחייב מצית למימר בכל שעה שעכשיו חושב האלכסון במקום שעוקר ומניח ושטח המרובע הוא באופן אחר וזה פשוט בהלכה י"ח נמצא מטלטל כו' לפיכך שלחייב הלא מצי לחזור בו ולברור באופן אחר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המבעיר כל שהוא כו'. והוא הדין דאם הוציא חייב ע"ז בכ"ש. עי' ביצה ד' ל"ט ע"א ובתוספתא פ"ט דכאן גחלת כ"ש שלהבת כ"ש חייב ועיין בירוש' פ"ז דגם גבי דיו אם הוציא כדי להגיה חייב על שיעור אות אחת ע"ש: המחמם את הברזל כו'. עיין בהשגות ועי' לעיל פ"ט ה"ו דרק אם מכוון לעשות גחלת אז הוי גדר מבשל ועי' בה"ה ז"ל מה שכתב דכל דבר שהוא עצמו נעשה אור אינו נקרא מבשל והנה עיין ביבמות ד' ל"ג ע"ב דהקטרת אימורים הוה הבערה ובירוש' פ"ב דשבת אמר שם דהוה מבשל והטעם כיון שרוצה בעיכולם ר"ל דהאמורים הקטרה שלהם לא הוה בגדר שריפה רק לשם ריח לשם ניחוח ר"ל דהוה גדר בישול עיין זבחים ד' מ"ו ע"ב ולכך אימורים שצלאן ואח"כ העלם לא קיים המצוה ועי' בירוש' סוטה פ"ג דעיכול בראשו של מזבח ואין שריפה בראשו של מזבח ועי' מעילה ד' ט' ע"ב ברש"י דתרומת הדשן הוה מן אימורים לא מן עצים א"כ הוה הקטרה לצורך דבר שיהיה דשן ולכך מועלין בהן וא"ש מה שהקשו התוס' שם דף י' ע"ב דלמה אין מועלין בקטורת ע"ש משום דשם אין בהם גדר דישון ועי' יומא ד' נ"ט ע"ב ובכ"מ ובירושלמי שם פ"ב ה"ג גבי קטורת שכבתה כו' שאין כתיב עיכול אלא במזבח החיצון ור"ל דלא הוה רק בגדר שריפה ועי' במנחות ד' כ"ו ע"ב גבי פוקעין וא"כ לפי"ז בקרבן של במה דאין בו ריח ניחוח כמבואר בסוף זבחים וגם תרומת הדשן אין בהם הוה רק שריפה ולא בישול וכן אם אין באימורים רק כזית דאז אי אפשר לעשות תרומת הדשן עי' בירוש' פ"ב דיומא ה"א דצריך להרים כולו ונ"ל דזה ר"ל בהך דסוף תמורה והרים כולו ע"ש שוב אין בו מעילה כמו קטורת. ובזה א"ש מש"כ התוס' פסחים ד' ע"ז ע"ב ד"ה שאין דלית בה מעילה אחר שנזרק ע"ש ור"ל דשם מיירי כה"ג שלא נשאר רק כזית ומה דגמ' שלנו לא ס"ל הך דירוש' דהוה מבשל או דס"ל דגם בגחלים של עצים יכול לעשות תרומת הדשן עי' בירוש' פ"ב דיומא ה"א ותוס' שבת ד' כ"ה ע"א וזבחים ד' ל"ד ע"א ד"ה שקדוש בכלי או דס"ל כיון דבאמת שם לא הוי ריח ניחוח דהא הקטירן זר וגם לענין אם יכול מזה לעשות תרומת הדשן עי' בסוף זבחים גבי אברים לאחר שהשלה בהן האור אם ירדו מהו שיעלה ע"ש וכאן הא הקטירן זר ושוב לא הוה עיכול ובשול רק שריפה וי"ל דזה תליא בהך דריש מו"ק בפלוגתא דרבה ור"י אם אזלינן בתר מחשבה או בתר מעשה ע"ש: אבל המכבה גחלת כו'. עיין בפסחים ד' ע"ה ע"א דגחלים של מתכת לא מקרי אש ע"ש ועי' שבת ד' קל"ד ע"א ועי' ביצה ד' כ"ג ע"א וא"כ אפשר דאם כבה שלהבת בלא גחלת חייב אך מרש"י בכמה מקומות עי' דף ל"א ע"ב לא משמע כן ועי' תוס' שם ד' ק"ו ע"א ע"ש ובאמת צ"ל דס"ל לרבינו ז"ל המכבה הוא חייב בעצם לא משום הנשאר רק זה בעצם הוה מלאכה וכמו כותב לדידן דזה בעצם הוה מלאכה ולכך אף אם מקלקל הנייר חייב לעיל פי"א ה"ט וכן הדין גבי מתיר עי' תוס' ד' ע"ג ולכך רבינו ז"ל אף דגבי סותר בעי לרבינו ז"ל לבנות במקומו כמ"ש לעיל ספ"א מ"מ גבי מכבה גם בשביל השמן חייב ואף דבגמ' דף ל"א ע"ב מבואר דר"י לא ס"ל כן וכמו דס"ל גבי סותר י"ל כך כיון דר"י ס"ל בכריתות ד' כ"א וכ"מ דהבערה ללאו יצאת הרי דס"ל דמלאכה שעושה באש לא הויא אב מלאכה ובמכבה החיוב רק משום הפתילה משא"כ לדידן י"ל דהחיוב הוא משום האש עצמה: ואם נתכוין לצרף כו'. עי' לעיל בהל' א' המחמם ובהשגות שם ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"מ ד' פ"ד ע"א מאימתי גמר מלאכתן דחד אמר משיצרף וח"א משיניחם במים ע"ש ועי' ביצה ד' ל"ב ע"א גבי מחלוקת ר"י ורבנן ע"ש וע"ש ד' ל"ד ע"א גבי לחסמן ע"ש:
י״ב
או שיצא במעות כו'. עי' שבת ד' קמ"ז ע"א ועי' בתוספתא פ"ה דשבת:
י״ד
המוציא משאוי על ראשו כו'. עי' בה"ה ועי' שבת ד' נ"ט גבי עיר של זהב לר"מ דחייב חטאת והוא מונח על ראש ועי' ד' קי"ב ע"א מחשבתו משויא ליה מקום ועיין שם ד' ס"ב ע"א גבי תפילין ועירובין ד' צ"ה ע"ב וב"מ דף ק"ה ע"ב:
י״ט
היה ביניהם יתר כו'. עי' שם עי' בהשגות. והנה רבינו ס"ל כמו דאמרינן בפסחים ד' ל"ג ע"ב דצריך לסוחטן דוקא פחות מכביצה אבל בכביצה אסור משום גזירה ע"ש וה"נ כן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המחמם את הברזל וכו'. כתב ה״ה ומ״ש לחייבו משום מבשל וכו' משמע דסבור דכיון דנעשה אש ושורף אין לחייב משום מבשל. וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ״ש ה״ה ז״ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב״ד ז״ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד. עוד כתב ומפשט הסוגיא דבפרק כירה (שבת דף מ"א) נראה וכו' וקשה דמאין נראה לו כן מפשט הסוגיא דהתם אפשר לישבה דצרוף דהתם מדרבנן וזהו שהקשו והלא מצרף ותירצו דאתיא כר״ש דאמר דדבר שאינו מתכוין מותר. וי״ל דמשמע לו כן משום דאלת״ה אמאי לא תירצו דאתיא אפי' כר״י וע״כ לא קאמר ר״י אלא בדבר שאיסורו מדאורייתא אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודה לר״ש דאפושי במחלוקת בין ר״י ובין ר״ש לא מפשינן אלא ודאי דאיסור הצרוף מדאורייתא, ואולי שזהו כונתו במ״ש וכל שאינו מתכוין הוא מותר לר״ש וכו' כלומר דזהו הוכחה דהצירוף הוא מדאורייתא מדלא אוקמוה אלא כר״ש כדפירשתי. אבל קשה לזה שביומא (דף ל"ד) כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפי' שבות ליכא דר״י מודה בזה הצירוף. עוד כתב ואפילו למאן דסבר וכו' מפני שאפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור וכו' משמע דכונתו לתת טעם למה לא הוי כפסיק רישיה דהוא אסור אפי' לר״ש וכתב שאינו בהכרח גמור שצירוף וכו' וקשה דהרי הוא עצמו כתב למטה בלשון המכבה את הגחלת דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר וא״ל דהוי פסיק רישיה ואפילו ר״י מודה בזה מהטעם שכתב שם עם שיש מקום עיון להבין דבריו כמו שאנו עתידים לבאר בעז״ה ועוד קשה במ״ש דדעת רבינו כדעת הרמב״ן ומחלק בין ההיא דעששיות להך דגחלת דהתם צרופו מדרבנן משום שהן מחממות הרבה וכאן בגחלת צירופו דאורייתא דלפי פירושו שפירש בדברי רבינו דבצירוף דבר שאין מתכוין מותר אפילו לר״י אמאי לא תירצו שם בגמרא ביומא כההיא דעששיות דבצירוף כמו ההוא דבר שאינו מתכוין מותר לגמרי אליבא דכ״ע דאפילו ר״י מודה בזה כמ״ש הוא ז״ל ג״כ בההיא דפ' כירה שהקשו והלא מצרף קשה אמאי לא תירצו כן לפי סברתו דאמר דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר לכ״ע והוה מצי לאוקומי אפי' כר״י. ולכל זה יש לתרץ ולומר דכוונת חילוק שכתב ה״ה למטה בענין הגחלת כך הוא דבענין צירוף הגחלת אין לומר פסיק רישיה והטעם דמלאכת הצירוף אינה במשכן וכל מלאכות ממשכן ילפינן להו וכיון דאינה במשכן אנן ל״ל למילף לה בשום מקום. אבל רבינו כתב דיש ללמוד מפני שכן עושים לוטשי הברזל שכשכוונתם לעשות כלי תחלה מחממים הברזל ואח״כ מצרפין אותו במים וכיון דהלוטשים שכוונתם לעשות כלי עושים כן הויא מלאכה ג״כ ואין לנו לומר שהיא מלאכה אלא מפני שעושה אותה הלוטש דמכוין לעשות את הכלי. א״כ כיון דהטעם במלאכה הזאת מפני הכוונה האחרונה שהיא לעשות הכלי, כשאין כונתו לכך אין ראוי שתקרא מלאכה ואינו חייב כיון שאינה מפורשת במשכן ונתבטל הטעם אשר בעבורו קראוה מלאכה שהיא בכוונה. וכל זה יובן דוקא בגחלת של מתכת שאין כאן תיקון כלל שאינו כלי ואין החיוב בא אלא מחמת הכונה אשר לו דאם אין לו כונה אין הצירוף מועיל בגחלת דמה לי שיהיה מצרף או לא אבל במיחם שנתנו לתוכו צונן שיש שם תיקון כלי בההיא שעתא שמחזק הכלי אז ודאי ראוי לחייבו אע״פ שאין לו כונה לצירוף כיון דנעשה צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו וז״ש ה״ה למטה שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור כלומר כיון דהוא גחלת ואין כאן תיקון כלי כלל פטור. ועם זה נסתלק קושיית הראב״ד ז״ל דהרי זה מלאכה שאין זה צריכה לה כיון דאינה מלאכה כלל. ואחר שביארנו זה נתיישבו כל הקושיות דהוצרך ה״ה גבי מיחם לומר דלא הוי פס״ר דמ״ש ואינו בהכרח גמור וכו' דאל״כ כיון דהוא כלי ומתקנו בצירופו חייב אע״פ שאינו מתכוין כמו שביארנו. ומזה הטעם לא תירצו בגמ' בפ' כירה דבהך צירוף דמיחם מודה ר״י דלא מודה ר' יהודה אלא בצירוף דגחלת כמ״ש ה״ה אבל לא בצירוף כי הך דיש כאן תיקון כלי וכן מפני כן לא תירצו בגמ' מההיא דעששיות דאפי' ר״י מודה דהתם בעששיות הם כלים אע״פ שרש״י פירש שם שהם חתיכות של ברזל מ״מ כלים נמי במשמע. תדע לך שבפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ד:) הקשו לר״ה דאמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' מביא כרים וכסתות ומניח וכו' ואמרו מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות וכו' ותירצו התם בכולסה ופירש״י ז״ל חתיכות רחבות של זכוכית [שאינם כלים] ע״כ. והוזכר בדברי ה״ה פרק כ״א משמע מהתם דהוה ס״ד דמקשה דעששיות שהם כלים דהכי משמע פשט עששיות והמתרץ תירץ לו בדרך אוקימתא ומפני שהם כלים לא מצי לתרץ דדבר שאינו מתכוין מותר דכיון דיש כאן תיקון כלי חייב מיד כדפרישית. עוד כתב ה״ה בסוף דבריו בלשון המכבה את הגחלת אינו דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפרק י״א וכו' וקשה דהתם הוי מותר לגמרי כמו שמבואר שם והכא פטור אבל אסור והיה ראוי להיות מותר דומיא דהתם כיון דהם שוים וי״ל דאסור משום הכיבוי שכן כתב רבינו המכבה את הגחלת ומשום שהוא מקלקל וכל המקלקלים פטורים אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקיטמו להריח:
ח׳
הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות היא וכו' והרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב וכו'. בריש פרק הזורק (שבת דף צ"ו:) אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד דמשמע דכלם אב והוא תימה אלא שלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין שבין שיהיה אב כמו זומר בערך זורע או תולדה כמו מחבץ בערך בורר אם עשה שניהם כאחד אינו חייב אלא אחת כמו שכתב רבינו בפרק שביעי ואין לנו בזה אלא חילוף השמות ומה שהוצרכו בגמרא לומר שהיא תולדה הוא לומר שאינו אב אחד כמפרר ולא כאחת שיהיה חייב שנים אלא תולדה דידה וה״ה אב מעין דידה דלא איכפת לן לענין הדין וא״צ לבאר. כתב ה״ה וכתב רבינו האי ז״ל דלא גרסינן היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן וכו'. וקשה קצת דאמאי לא גרסינן היכא כתיבא ואמרינן דהכי קאמר היכא כתיבא שהיא אסורה מלאכה זו ואם תאמר דלא גריס כן דברור לנו כן הלכה למשה מסיני כפי האמת נמי דגרסינן מנלן מאי קמבעיא הל״מ הוא. וי״ל דכי אמרינן היכא כתיבא ר״ל נהי דהיא מלאכה אבל היכן איסורה וזה א״א דכל שאר המלאכות לא נתברר בתורה שהן אסורות אלא דילפי ממשכן והך מלאכה במשמע אבל כד אמרינן מנא לן ר״ל נהי דילפי ממשכן היינו דוקא המלאכות אבל זאת אין כאן מלאכה כלל דהיא גרועה כמו שכתבו התוס' לזה תירצו משום דבעינן ולא יעשו. או אפשר דרבינו האי מחק הגירסא ואמר מנלן משום דהוא גריס דכתיב לא יעשו כל מלאכה וכו' ואי הוה גריס היכא כתיבא זה אי אפשר דפירוש היכא כתיבא ר״ל מנין לנו שזאת המלאכה אסורה והא לא ילפינן לה מקרא דויכלא העם וכו' אבל אי גרסינן מנלן דהיא מלאכה אתי שפיר ולפי זה לפי גרסתנו דבגמרא דילפינן לה בגונא אחריתי מצינן למיגרס היכא כתיבא:
י׳
הזורק מרשות לרשות כו'. כתב הרב המגיד ומבואר בגמרא פרק המצניע (שבת דף צ"א) וכו' הוה למילף ליה מהוצאה גופה דבעינן הוצאת כל הקופה כמבואר לקמן וכתב הושטה שהוא תולדה דידה להיות כמותה אלא מפני שמצא הדבר מפורש בגמרא הביא ראיה משם:
י״ג
אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ופירשו המפרשים בפיו שלא כדרך אכילה וכו' ונתבאר זה בדברי רבינו בפ' שלאחר זה שכתב מפני שמחשבתו משימה פיו וכו'. וקשה דגם השאר דלאחר ידו ורגלו ובמרפקו אמאי לא אמרו שם דאי חשב להוציא חייב דומיא דאכילה. וי"ל דשאני אכילה דדרך אכילה בכך וחשב להוציא. וכמ"ש שם התוס' ז"ל ועוד כמ"ש רש"י ז"ל שם ואחשבה להוצאה זו וכו' ע"ש:
י״ד
המוציא משאוי על ראשו וכו' והוא אינו אוחז בידו. אין פירוש ואינו אוחז בידו דומה לתופש בידו שאמר קודם דהתם הוא תופש בידו למשאוי שהיה על ראשו אבל הכא כוונתו לומר המשאוי בראשו ואינו כדרך המוציאים שמוציאים אותו בידו ולא בראשו, אבל אין כוונה לומר שאינו תופס בידו לחפץ שהוא בראשו דא"כ הוא משמע דכשהוא תופש בידו למשאוי אפילו שהוא דבר קל והוא בראשו חייב דא"כ היה לו לרבינו לחלק הכל בדבר קל ועוד דכל שהוא בראשו שלא כדרך הוצאה הוא שכ"כ למטה שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים וכו' אלא עיקר הדברים כמו שפירשתי וכ"נ מדברי רש"י ז"ל שם בגמרא הביאו ה"ה ז"ל אלא שבא בדבריו הלשון מוטעה והוא טעות דפוס:
י״ז
לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרה"ר וכו'. מותר מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ד"א שלו וכו'. כתב ה"ה וידוע דאין הלכה כר"י בן נורי וכן דעת הראב"ד וכו'. וכ"נ מאחר שלא השיג הראב"ד ז"ל לרבינו כאן משמע דהוא סבור כמותו. אבל מה שהוא תימה שבפרק ה' מהלכות יו"ט כתב הראב"ד ז"ל עצמו שהלכה כריב"נ שקונין שביתה כמ"ש הרב המגיד בלשון המתחיל וחפצי הפקר ודבר תימה הוא זה, וצ"ע:
י״ח
הואיל ויש לו לאדם וכו'. פי' שאינו חייב חטאת אבל איסור מיהא איכא כמו שביאר למטה היו ביניהם יותר מד' אמות ועדיין הן בתוך ה' אמות פטור. ומ"ש ה"ה והוא סובר דדוקא חיובא ליכא אבל איסורא איכא בד"א בלבד ר"ל שלא יהיה יותר מחמש אמות וג' חומשי אמה, וז"ש בלבד. אבל אם הוא ד"א בלא אלכסון מותר וז"ש למטה וחכמים התירו ד"א בלבד בלא אלכסון כלל, וצריך לבאר בלא אלכסון מפני שנבין שאין בפירושו דפירש ד' אמות בלבד שהזכיר קודם:
נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת. והמבעיר גדישו של חברו כיון ששככה חמתו נעשה כקורע על מתו וחייב שמתקן הוא אצל יצרו ואף על גב דלגביה חבריה הוי מקלקל מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא לדידה מכלל דשאר מקלקל לגביה חבריה חייב. וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר חייב דמתקן הוי המחמם את הברזל כדי לצרפו במים חייב על החממתו משום תולדת מבעיר וכשמכבה אותו לצרפו חייב משום מכבה שכן לוטשי הברזל עושין כדי לחזק הכלי.
ב׳
המכבה כל שהוא חייב אחד מכבה את הנר ואחד מכבה גחלת של עץ שכן בעלי מלאכה של פחמין עושין כן אבל המכבה גחלת של מתכת שלא לצרף פטור. הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר דבריבוי השמן דולק יותר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה דלא אנהר כולי האי כי איכא שמן מועט בנר וכיבוי כי האי גוונא הוי נמי כאש שתחת הדוד של סממני המשכן.
ג׳
דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות דלא ילפינן אלא וחי בהם ולא שימות בהם אבל משום ממון לא מחללינן שבת. וגרם כיבוי מותר אפילו בכלים חדשים מלאים מים שיתבקעו דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשיה הוא דאסור גרמה מותר. תיבה שידה שאחז בהן האור מביא עור ופורש על קצה שלא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת פושטו וקורא ונותן מים בצד שלא נתלה בו האור ואם כבתה כבתה דגרם כיבוי מותר נר דלוק ע"ג טבלה מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה ובדליכא שמן בנר כדפי' ר"י ז"ל.
ז׳
מותר מדאוריתא לכבות על ידי גוי וקטן דלאו בני מצות נינהו ורבנן גזור האי כדיניה והאי כדיניה.
ח׳
הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו ולא צריכינן לאוכוחי מקראי אפילו הכי במלאכת שבת דסמכיה קרא למלאכת משכן משמע דכל הני מלאכות דנאסרו הלכה למשה מסיני איתנהו במשכן ולהכי טרחינן בכולהו לאשכוחי דכוותיהו במשכן ובהוצאה נמי כתיב בה מלאכה דכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה שהיא הוצאה מלאכה קורא אותה כגרסת ר"ח לא כגרסה דלעיל. והוצאה נמי נפקא לן מדכתיב אל יצא איש דמשמע הוצאת כלי ללקט המן ואיצטריכו תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית דהוי בפנים ומשום דהוי הוצאה מלאכה גרועה אצטריכו תרי קראי והכנסה סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה לי עיולי והיינו להכנסה דבע"ה דלא הוי במשכן דאילו הכנסת עני בחוץ הוה במשכן כדאמר הם העלו קרשים מקרקע לעגלה והוי מר"ה לרה"י אף אתם אל תכניסו מרשות הרבים לרה"י הם הורידו הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה"י לרשות הרבים. ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכה למשה מסיני בלחוד היא דלית בה אסמכתא מקראי. אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל או יכניס דהרי כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה דהיינו ההבאה והוי בה שיעור המועיל ויעקור מרשות זה ויניח ברשות שניה דלא מקריא הוצאה אלא בעקירה מרשות אחד והנחה ברשות שניה אבל עקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה או הוצאה פחות מכשיעור פטור וכן במעביר ד' אמות בעינן תרויהו עקירה והנחה. הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא זורק גמר' גמירי לה כמעביר ומושיט מרשות לרשות ילפינן ממשכן שכן פרקי המשכן מושיטין הקרשים לאותם שעל העגלות וכן אותם שבעגלות היו מושיטים לאותם שלמטה בשעת העמדת המשכן וכן הזורק או מושיט ד' אמות הוי תולדת מוציא וחייב והזורק כלאחר יד כגון מכתפיו או מאחוריו לאו זריקה היא ופטור. המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות ואפילו חפצי' בקופה והוציא רובה פטור עד שיוציא כולה בבת אחת. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין לתוך חיקו או כדרך המוציאים בסדינם וכן המוציא על כתפו חייב שכן משא בני קהת דכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת סמים ומנחת התמיד ושמן המשחה אחד בימין ואחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתים בכתף ואף ע"פ שהמשוי למעלה מעשרה טפחים בר"ה כשמעבירו חייב שכן משא בני קהת למעלה מעשרה טפחים שנאמר בכתף ישאו וארון כשהיו נושאים אותו בכתף הוה גבוה מן הקרקע יותר מעשרה טפחים דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונה דמידלי במוטות תילתא למעלה מכתפותיהון ותרי תלתי מלרע הרי שארון אינו תלוי למטה מן הכתפים אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח דהיינו תרי תלתי הרי דגובה הארון למעלה מעשרה קאי טובא מן הקרקע אפילו אין גובהן של לויים אלא שלשה אמות דהם י"ח טפחים והמוציא שלא כדרך המוציאים שאמרנו פטור המוציא משאוי כבד על ראשו ותופש בידו חייב כדרך המוציאים ונמצא כמוציא על כתפו או בידו אבל חפץ קל שאינו כדרך המוציאים פטור. המעביר חפץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה בר"ה ולמעלה מראשו דהוא מקום פטור חייב דלא נח במקום פטור.
ט״ו
המעביר ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר באורך חמשה אמות ושלשה חומשי אמה דהם אלכסון ד' על ד' פחות מכאן פטור מדאוריתא דכתיב שבו איש תחתיו ומפי השמועה למדו שלא יטלטל חוץ למרובע זה דאלכסונו הוי חמשה אמות וג' חומשי' דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהיו כל שובתי שבת והתם פיאות כתיב דמשמע מרובע וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנים שיעור אלכסון דהא ליכא ריבוע ועיגול ובאמותיו שלו מודדין דהכי דייק קרא שבו איש תחתיו ובננס נותנים אלו ארבע אמות בינונית דסתם איניש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המבעיר כל שהוא חייב וכו'. עכ"ל. כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל המבעיר כל שהוא וכו' כתב הרמ"ך כל זה כדעת ר' שמעון. אבל לדעת ר"י הא וכו' הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול וכו' פטור. ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל. ויש שמפרשים כפירושו (ר"ל כמו שפירש רבינו ז"ל בה הוא דמקלקל בהבערה) ואין נראים דבריהם עכ"ל (הרמ"ך) עכ"ל הכ"מ. ופירוש דברי הרמ"ך ז"ל הנ"ל הוא. דהרמ"ך ז"ל פירש הך פלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן בשבת דף ק"ו ע"א לענין מקלקל בחבלה ובהבערה כפי' של התוס' שם בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' דר' אבהו ור' יוחנן לא פליגי אלא אליבא דר' שמעון. אבל אליבא דר' יהודה לא פליגי ר' אבהו ור' יוחנן כלל אלא תרווייהו מודים דאפי' בחובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרה דהוא פטור כיון שההיזק הוא יותר מהנאתו הרי הבערה וחבלה הוא ככל יתר המלאכות שזה נקרא מקלקל ופטור. אבל רבינו ז"ל מפרש כפירש"י והרשב"ם ז"ל שם דר' אבהו סובר כר' שמעון ור' יוחנן סובר כר' יהודה ופסק רבינו ז"ל כר' יהודה אליבא דר' יוחנן דבחובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרה דחייב עליו אפילו אליבא דר' יהודה. והתוס' שם בד"ה הנ"ל הקשו על פירש"י והרשב"ם ז"ל הנ"ל. דלפי פירושם תקשה היאך קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה וכו' דאטו הואיל והוא סובר כר' יהודה מאן דתני ומתני כר' שמעון מישתק משתקינן ליה בתמיה. וע"ז הביאו ראיה מחולין דף ט"ו ע"א דלא משתקינן ליה בשביל כך יע"ש בתוס'. וזה הוא כוונת הרמ"ך ז"ל במ"ש ויש מפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם וכאמור לעיל מזה. והיינו דרש"י והרשב"ם ז"ל מפרשים כפירושו של רבינו ז"ל אלא שאין דבריהם נראים מכח קושית התוס' האמורה. ולדידי חזי לי לענ"ד להביא עוד קצת ראיה בס"ד לדעת התוס' האמור לעיל מזה והוא דכל היכא דהבריי' אתיא כחד תנא אף דלא ס"ל לאיזו אמורא כוותיה דהך תנא אין ראוי לו להאמורא ההוא להשתיק לאמורא אחרינא דתני לה להך בריי' והוא דאמרי' בסנהדרין דף ס"ב ע"א וז"ל תני ר' זכאי קמי דר' יוחנן זיבח וקיטר וניסך וכו' אינו חייב אלא אחת. א"ל (ר"ל ר' יוחנן אמר לר' זכאי) פוק תני לברא. אמר ר' אבא הא דאמר ר' זכאי מחלוקת ר' יוסי ור' נתן דתניא הבערה ללאו יצאת דברי [ר'] יוסי ור' נתן אמר לחלק יצאת וכו' מתקיף לה רב יוסף דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם ההבערה ללאו יצאת וכו' יע"ש היטב הסוגיא. ולכאו' קשה מאי בעי ר' אבא בזה במה שהוא תלוי בפלוגתא דר' יוסי ור' נתן דהא סוף סוף ר' יוחנן וגם אנן לא קי"ל כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת אלא קי"ל דלחלק יצאת וא"כ אף דהך בריי' דתני ר' זכאי זיבח וקיטר וניסך וכו' אינו חייב אלא אחת וכו' הנ"ל סוברת כר' יוסי מ"מ מימר שפיר קאמר ר' יוחנן לר' זכאי פוק תני לברא וכו' הואיל והוא לא ס"ל כר' יוסי. אלא ודאי צ"ל כיון דאיכא חד תנא דהוא סובר כן תו לא שייך למימר עליה דהך בריי' דאזלית וסברית כהך תנא פוק תני לברא וכו'. (רק דהתם בסנהדרין מה דקאמר ר' יוחנן לר' זכאי פוק תני לברא וכו' משום דר' יוחנן היה סובר כאתקפתא דרב יוסף התם הנ"ל דקאמר דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי וכו'. וממילא ליכא שום תנא דסובר כהך בריי' ולזה שפיר א"ר יוחנן לר' זכאי התם פוק תני לברא וכו' וכ"כ בחידושי הר"ן ז"ל שם בד"ה א"ל פוק תני לברא וכו'). וא"כ יש ראי' מזה לקו' התוס' דשבת הנ"ל על רש"י והרשב"ם ז"ל מה שהקשו דלפי פירושם לא היה לו לר' יוחנן לומר לר' אבהו פוק תני לברא וכו' דאיכא ר' שמעון דקאי כוותי' דהך בריי'. ודוק. אמנם בישוב קו' התוס' על רש"י והרשב"ם ז"ל הנ"ל. והיא גם היא תעבור על רבינו ז"ל וכנ"ל. כבר כתבתי בס"ד בזה לעיל פרק שמיני הלכה חי"ת בד"ה מפני נחת רוחו וכו' אות רביעי). מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו' מתקנין הן אצל יצרן הרע וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה מ"ש בזה ועי' לעיל פרק שמיני הלכה חי"ת בד"ה מפני נחת רוחו וכו' אות ראשון ואות רביעי ושאר האותיות שמשם ואילך ושם בהלכה ט' בד"ה ואחד החובל בבהמה חיה ועוף וכו' מ"ש בס"ד אני בעניי בדעת רבינו ז"ל זיל גמור מהתם.
ב׳
ואם נתכוון לצרף חייב וכו' ומכבין אותו במים וכו'. עכ"ל. ראיתי לבאר פה בס"ד דברי רש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה בכל התורה וכו' שכתב וז"ל בכל התורה באיסורא דאוריי' וכו' ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלא טעמא באין מתכוין עכ"ל רש"י ז"ל. הנה מבואר מזה דרש"י ז"ל סובר כיון דצירוף אינו איסור אלא מדרבנן ממילא כשאינו מתכוין הוא היתר גמור אפילו במדינה. ואין צורך להתירו במקדש מטעם דאין שבות במקדש ולפיכך מחק רש"י ז"ל הגירסא הישנה דגרס ואין שבות במקדש וכאמור. אמנם התוס' שם בד"ה הנ"מ באיסורא דאוריי' וכו' הרבו להקשות על שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל ואם כי הם בעצמם ובכבודם תירצו לכל הקושיות שהקשו. אבל התירוץ הוא דחוק והדברים עומדים צפופים. ולפיכך הקשו התוס' שם לבסוף מה הכריחו לרש"י ז"ל ומה הגיע אליו ליכנס בפרצה דחוקה הלזו ולמחוק הגי' הישנה. ומה ראה על ככה שלא לפרש דאפי' דבר שאינו אסור אלא מדרבנן אפי' בשאינו מתכוון ג"כ אסור הא מיהא מדרבנן. ולזה שפיר הוצרך הגמ' התם לומר הטעם דהתירוהו שם לצירוף הואיל ואין שבות במקדש. אבל לולי שהיה מותר שבות במקדש באמת היה אסור להטיל במקוה עששית של ברזל אעפ"י שאינו מתכוין לצרף והצירוף אינו אסור אלא מדרבנן. וכן במדינה באמת הוא אסור להטיל בתוך המקוה עששית של ברזל חמים אעפ"י שאינו מתכוון לצרף והצירוף אינו אסור אלא מדרבנן יע"ש בתוספות. וחלקי אמרה נפשי בס"ד דרש"י ז"ל לשיטתיה שפיר הוכרח לדחוק כן ולמחוק הגי' הישנה. והוא דהא רש"י ז"ל פי' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה והלא מצרף וכו' דאיסור צירוף הוא משום מלאכת מכה בפטיש יע"ש ברש"י. וכ"כ הרה"מ ז"ל משמו פה לעיל הל' א' בד"ה המחמם את הברזל וכו' ורש"י ז"ל בעצמו כ' בשבת דף מ"ב ע"א בד"ה גחלת של מתכת וכו' דאף בגחלת של מתכת דליכא איסור דאוריי' משום מלאכת כבוי. אבל הא מיהא איסור כיבוי דרבנן אית ביה יע"ש ברש"י. והנה בערובין דף ל"ה ע"א אמרי' בגמ' וז"ל אביי ורבא דאמרי תרווייהו במנעול קטיר במתנא עסקינן וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ובעי סכינא למיפסקא וכו' דאם היה יכול למיפסקא ביד ולא היה צריך לטלטל הסכין. או דלא היה סבור כר' נחמיה. ממילא לא היה כאן נמצא וכאן היה אלא רק משום שבות הואיל ומיחזא כאלו סותר אהלא. לא הוינן אסרינן בין השמשות למיפסקא דהא לא גזרינן על השבות בין השמשות יע"ש ברש"י. והתוס' שם בד"ה בעי סכינא וכו' הקשו על רש"י ז"ל. דהא אף דסובר כר' נחמיה וגם בעי סכינא למיפסקא מה יושיענו זה במה בכך. דהא עדיין בכל זה אינו אלא רק איסור שבות. והרי לא גזרו על שבות בין השמשות יע"ש בתוס' דמכח קושיא זו פירשו הם פי' אחר בההוא סוגיא דהתם והנה חלילה וחלילה למאור עינינו רש"י ז"ל שיטעה בחמורי חמורות אף כי הס מלהזכיר שיטעה בפשוטי פשוטות כאלה. אבל כבר בא החכם הגדול רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל שם סוף משנה ג' ותי' לקו' התוס' האמורה בצחות לשונו הזהב. והוא דרש"י ז"ל סובר דדוקא שבות אחד הוא דהתירו בבין השמשות. אבל שני שבותין בבת אחת לא התירו החכמים אפי' בבין השמשות יע"ש בפי' הרע"ב ז"ל. והמורם מזה זאת התרומה דמפורש יוצא מפי רבינו עובדיה ז"ל דרש"י ז"ל סובר דאביי הוא דסבירא ליה דשני שבותין בבת אחת חמירי שאין מתירין אותן בבין השמשות. וכבר הוכחתי בס"ד לקמן בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ראשון הלכה ב' בד"ה הכל עשוי בכה"ג נשוי וכו' ויותר מזה כתבתי בס"ד באריכות לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ו' בד"ה ובעל הזבח נוטל את הפסח וכו' דדין זה של לא גזרו על שבות בין השמשות ודין זה דאין שבות במקדש במאזנים ישאו יחד שקולים הם. דאליבא שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל אליבא דאביי (והוא הדין נמי אליבא דרבא דהא תרווייהו אמרי להך שינויא במנעול קטיר במתנא וכו' וכאמור לעיל). הא דאמרינן דאין שבות במקדש היינו דוקא כשאין כאן אלא שבות אחד אבל שני שבותין בבת אחת אפילו במקדש ה' גם כן אסור. זיל גמור משם. ומעתה הנה כי כן. הכא ביומא שם דקאי רש"י ז"ל אליבא דאביי. דהא אביי הוא דקמשני התם צירוף דרבנן וכו' יע"ש בסוגיא. ממילא לדידיה לשיטתו שפיר הוכיח רש"י ז"ל דעל כרחין צריכין לומר דאביי סבירא ליה דליכא אפילו איסור דרבנן בהך צירוף הואיל ואינו מתכוון גם כן ולא גרסינן אין שבות במקדש דאפילו במדינה נמי מותר וכאמור לעיל. דאם נאמר דאף באיסור דרבנן איכא איסור אפילו כשאינו מתכוון רק מה שהתירו התם להטיל בתך המקוה עששית של ברזל הוא מטעם דאמרינן דאין שבות במקדש וכפי מה שהוא הגירסא הישנה בגמרא התם. תקשה דהא הכא איכא שתי שבותים בבת אחת לרש"י ז"ל לשיטתו הנ"ל. השבות האחד. הוא השבות של איסור כיבוי. והשבות השני. אשר ישנו פה הוא השבות דצירוף שהוא אסור מדרבנן משום מלאכת מכה בפטיש. והרי לרש"י ז"ל לשיטתיה אליבא דאביי לשיטתיה הא לא שרינן שני שבותים בבת אחת אפילו במקדש ה' וכדבר האמור לעיל בס"ד. אלא ודאי צריכין לומר (כך הכריח רש"י ז"ל מזה) דאביי הוא דסבירא דאפילו במתכוון גופא לא היה עושה בזה אלא רק איסור דרבנן ממילא בשאינו מתכוון לא גזרו חכמים לאסרו. והנה כי כן אין כאן שום איסור כלל. לא משום איסור צירוף שהוא משום מלאכת מכה בפטיש. ולא משום איסור מכבה אפילו מדרבנן וכיון שאין כאן שום איסור כלל אפילו מדרבנן ממילא נמי דלא בלבד שהוא מותר לעשותו. במקדש אלא דאף במדינה גם כן מותר לעשותו. ושוב אי אפשר לגרוס כהגירסא הישנה דגרס אין שבות במקדש וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל ודוק היטב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר כו' והמבעיר וכו'. וקשה דהו"ל לחייב ג"כ משום סותר. וכהאי גוונא הקשה בהגהות מיימוני לקמן בפרק כ"ג אהא דקיי"ל מסיקין בכלים ביו"ט דאמאי שרי להסיק הא הוא סותר הכלי [והרב מג"א בהל' יו"ט סי' תק"א הקשה מדנפשיה כן ולא ראה שכבר הקדימו בהגהות מיימוני ומה שתירץ המג"א דמשום הכי מסיקין בכלים דאינו חייב משום סותר אלא על מנת לבנות אינו עולה לדעת רבינו דמשמע דלא מצריך שיהא על מנת לבנות דוקא רק שלא תהא הסתירה דרך השחתה וקלקול לבד בלא תיקון כמו שמשמע מדבריו בפ"י דין ט"ו וכ"כ הפמ"ג בהל' יו"ט. והכי נמי קשיא לי כאן דמחשיבו תיקון לגבי איסור שבת משום שנתקררה דעתו ושככה חמתו ליחייב נמי משום סותר דכהאי גוונא מחייב נמי גבי חובל וגבי קורע אע"ג דבעינן על מנת לתפור אפילו הכי הא נמי חשיב תיקון והכי נמי לחשיב תיקון לגבי סותר דה"נ חשוב תיקון בסותר וצריך לעצים כמבואר ממ"ש לעיל בפ"ב]. ועי' מה שאכתוב בזה בהלכות יו"ט פ"כ. דסתירה כזו שע"י הבערה אינה סתירה גמורה אלא כלאחר יד דאין דרך סתירה בכך:
ח׳
הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ותמה הלח"מ דבר"פ הזורק אמרינן דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד משמע דשניהם אב. וי"ל דרבינו ס"ל כמ"ש בחידושי הרשב"א בשם הרמב"ן בריש מכילתין אליבא דרב פפא דהתם דסבר דהכנסה נמי אב הוא ויישב בזה קושית התוס' שם בד"ה מי לא עסקינן דקמעייל וכו' וע"ש. ובס' פני יהושע פירש דהיינו משום דהוה במשכן כהוצאה והא דלא מנה אותן בשתים כיון דחדא מילתא הן. וכהאי גוונא כתב בס' מחנה ארון דלמאי דקאמר בר"פ הזורק אי נמי הך דהוה במשכן חשיבא הוי אב וכו' הדר ביה מהא דאמר מעיקרא דהכנסה תולדה דהא הכנסה הויא שם. ויש לי להביא ראיה לזה מהירושלמי דמכילתין ובשבועות פ"א דאיתא שם דהוצאה והכנסה אחת היא ומצטרפין לשיעור כגון שהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת. ועל זה סמך רבינו במה שהזכירם כאחד וחשבן לאב. ויש ליישב בזה לישנא דארבעים חסר אחת דבאמת איכא ארבעים אבות כיון דהכנסה נמי אב אלא דלעניין חטאת אינו מתחייב על שניהם רק אחת והיינו חסר אחת. [ומ"ש הרה"מ לדעת רבינו דס"ל כמ"ש רבינו האי דלא גרסינן היכא כתיבא הוצאה אלא מנא לן דהוי מלאכה. הנה הכי איתא בהדיא בירושלמי שם]:
ט״ו
מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן. ועי' במגיד משנה דכוונת רבינו שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת וכר' יהודה דסבר הכי בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) ולא כחכמים דסברי התם ד' אמות לכל רוח שהן שמונה על שמונה וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו שמונה על שמונה. והנה לא ביאר הרה"מ טעם רבינו וההלכות דלמה פסקו כר' יהודה נגד חכמים דרבים הן [ועי' מ"ש הרא"ש טעם האלפסי שהוא סובר דתנא קמא דריש פרק הנזכר ס"ל כר' יהודה ולא כחכמים ואין בזה טעם כל כך דהא הו"ל כסתם ואח"כ מחלוקת חכמים ור"י ואין הלכה כסתם]. ונראה ליתן טעם נכון לדעתם ז"ל דהא איכא סתם מתניתין בסוף פרק כיצד מעברין (דף ס"ב) דאתא כוותיה דר' יהודה דאין הד' אמות של אדם אלא מרוח אחד וכדמוכח מדברי תוס' שם וכ"כ בהדיא בחידושי ריטב"א שם. וא"כ הו"ל מחלוקת בפרק מי שהוציאוהו ואח"כ סתם בפרק כיצד מעברין ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפילו יחיד נגד רבים וכדמוכח מדברי התוס' והרא"ש בערובין (דף נ"ז ע"ב). [וכדמוכח בריש שבועות]: ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו. ועי' בכס"מ שתמה על רבינו שכתב שהוא כמדת אורך אדם וכו' והיינו כרבי מאיר וכדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ח) שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר"מ רבי יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניח מתחת מראשותיו כו' ואמרינן דאיכא בינייהו ד' אמות מצומצמות ופירש רש"י דלר"י הוו מצומצמות ולר"מ הוו מרווחות ולמה פסק רבינו כר"מ לגבי ר' יהודה. ולי אפשר דרבינו לא גרס בגמרא דברי ר' מאיר אלא כמו שהגירסא בתוספתא ובירושלמי דלא נזכר התם דברי ר"מ אלא סתם תנא קמא אמר כמה [תחתיו] ד' אמות מלא קומתו ופישוט ידיו ר' יהודה אומר וכו'. ולפ"ז הדין עמו שלא פסק כר"י לגבי סתמא דת"ק. ואע"ג דגבי אמות מבוי קיי"ל דהוו מצומצמות וכמ"ש הכס"מ מסוגיא דריש עירובין וכ"כ רבינו לקמן בס"פ י"ז י"ל דשאני הכא גבי ד' אמות ברה"ר דאין לנו להחמיר להצריכן מצומצמות כיון דלרבנן דפרקין יש לו אפילו שמונה על שמונה ונהי דלא קיי"ל בהא כוותייהו מטעם שנתבאר בסמוך ואין לו אלא ד' אמות מ"מ אמרינן שהן מרווחות וכך פסק הב"ח בסי' שמ"ט. והני ד' אמות רש"י מפרש להו לעניין היוצא חוץ לתחום אבל רבינו מפרש להו לעניין טלטול ברה"ר ובקרבן העדה כתב שכך פירש הרז"ה בשבת פרק הזורק. וכן נראה דהא תחומין דאלפיים קיי"ל שאין מן התורה ומשום הכי ניחא טפי לפרש דקאי קרא על טלטול רה"ר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק י״ב

ג׳
לפיכך יצאו ב"א כדי שלא ימותו. כ"כ רבינו להשמיענו שלא יטעו ח"ו שלא לצאת בכדי שיוכלו לכבות משום פ"נ שלהם וקרוב לזה עי' מנחות ס"ד א' ויומא פ"ד ב' וע"ל פ"ב הט"ז קיי"ל דלכתחלה ח"ו לעשות כן והעושה כן ה"ז מחלל שבת גמור בשאט נפש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק י״ב

ח׳
הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות הוא. ותמה הלח"מ דבר"פ הזורק אמרינן דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד משמע דשניהם אב. וי"ל דרבינו ס"ל כמ"ש בח"ר בשם הרמב"ן בריש שבת אליבא דר"פ דהתם דסבר דהכנסה נמי אב הוא ויישב בזה קושיית התוס' שם בד"ה מי לא עסקינן דקמעייל כו'. ויש לי לה"ר לזה מהירושלמי דמכילתין ושבועות פ"א דאיתא שם דהוצאה והכנסה אחת היא ומצטרפין לשיעור כגון שהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת, וע"ז סמך רבינו שהזכירם כאחד וחשבן לאב. וי"ל בזה לישנא דמ' חסר אחת דבאמת איכא מ' אבות כיון דהכנסה נמי אב אלא דלענין חטאת א"מ על שניהם רק אחת והיינו חסר אחת: במגיד משנה: כתב רבינו האי [ז"ל] דלא גרסינן היכא כתיבא הוצאה אלא מנ"ל דהוי מלאכה כו' וזה דעת רבינו. הכי איתא בהדיא בירושלמי שם:
ט״ו
מותר לאדם לטלטל בר"ה בתוך ד' אמות על ד' אמות שהוא עומד בצידן. עיין במגיד דכונת רבינו שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת וכר' יהודה עירובין (מ"ה) ולא כחכמים דסברי התם ד"א לכל רוח שהן ח' על ח' וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו ח' על ח'. וצריך טעם למה פסקו כר' יהודה נגד חכמים דרבים הן. ונראה משום דאיכא סתם מתני' בס"פ כיצד מעברין (עירובין ס' ע"ב) דאתיא כוותיה דר"י דאין ד' אמותיו אלא מרוח אחת וכדמוכח מדברי התוס' שם וכ"כ בהדיא בחידושי ריטב"א שם וא"כ ה"ל מחלוקת בפ' מ"ש וסתם אח"כ בפ' כ"מ ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפילו יחיד נגד רבים וכדמוכח בריש שבועות ומדברי התוס' והרא"ש בעירובין (נ"ז ב'):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שבת פרק י״ב

ז׳
ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד: (א"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ברכת אברהם · הלכות שבת פרק י״ב

ב׳
שאלה קשיא לי האי דקא מחייב המצרף את המתכת ואמר שהיא תולדת מכבה דאלמא קסבר האי דקא מתריץ רב אדא בר מתנה מתני' מיחם שפינהו אליבא דר' שמעון אע"ג דמצריף מותר דדבר שאין מתכוין הוא ואביי מתריץ לה אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור מכלל שמצריף איסורא דאורייתא הוא והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצורף דרבנן הוא ואפילו מסוגין דפרק כירה נפקא לן דלאו דאורייתא היא דאמר רב לא שנו אלא שהפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפילו לצרף נמי מותר וסלקא אדעתין בלכתחלה פליגי ובמתכוין הילכך מתמהא ושמואל לצרף לכתחלה מי שרי מתמיהא זו נפקא לן דאיסורא דרבנן הוא דאי איסורא דאורייתא לרב נמי תקשי האי אסור חייב מיבעי ליה ומדתמהא אשמואל ולא אדרב שמעינן מדרבנן הוא ומדשמואל נמי מדאמרי לכתחלה מי שרי מכלל דאי עבד במתכוין פטור ואי מדאורייתא מי שאני לן בין לכתחלה בין דיעבד ועוד דהא בתר דאוקימנא דרב ושמואל בפלוגתא דר"י ור' שמעון פליגי ואקשינן מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ דאי סלקא דעתא כר' שמעון אפילו של עץ נמי משום דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא דאסר ובמקום היזק רבים שרי לכתחלה כלומר ואי סבר כר' שמעון מאי שנא מתכת מדעץ אפילו גחלת של עץ איסורא דרבנן הוא ומותר מבעי ליה ואוקימנא דבמלאכה שאינו צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה ומשום הכי אסר גחלת של עץ והתיר של מתכת משום הזיק רבים ואי סלקא דעתך גחלת של מתכת דאורייתא מאי שנא לר' יהודה מתכת מדעץ ואי אמרת שלא התיר המתכת אלא משום שאינו מתכוין וכר' שמעון אם כן מהיכן קא יליף רבינא דאיסור שבת במקום הזיק רבים מותר אלא לאו דסברינן דצירוף מתכת איסורא דרבנן וכיבוי במתכוין זה הוא צרופו ואע"ג דקא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במידי דאורייתא ובמידי דרבנן אוסר והכא דהיזק רבים הוא שרי לכתחלה ואי סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואסור מדרבנן הוי ליה למישרי אפילו גחלת של עץ הילכך יליף מינה רבינא דכל איסורי דרבנן דחוין הן במקום היזק רבים. תשובה קושיא זו נראה מכללה שלא הפרשת בין כבוי לצירוף דקאמרת כיבוי זה הוא צירופו ודבר זה לא יתכן לאומרו אלא בשני תנאים שאין מצוי מהם לא אחד התנאי הראשון שלא יהיה כבוי אלא במים שהוא מצרף ואין הדבר כן אלא הכיבוי אפשר שיהיה במים או בעפר או בחול וכיוצא בזה ואין העפר ולא החול מצרף והשני שנאמר שכל מתכת שנכבת במים תגיע לצירוף ואין הדבר כן אלא אפשר שיהיה כיבויה צירוף לה ואפשר שלא יגיע לצירוף והכין פריק רב ביבי בענין עששיות של ברזל שמחמין אותן לכהן גדול ביום הכפורים ומטילין לתוכן צוננין דאקשינן והלא מצרף הוא ופריק רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף ופריק אביי פירוק אחר אפילו תימא הגיע לצירוף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ומפני שאפשר שיגיע לצירוף ואפשר שלא יגיע אמר אביי ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאילו היה כיבוי המתכת צירוף על כל פנים היה אסור ואפילו לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הנה נתבאר לך שהצירוף אינו תלוי בכיבוי עד שלא ימצא כבוי אלא בצירוף וכיבוי גחלת של מתכת שאין בו צירוף דרבנן וכיבוי גחלת של עץ דאורייתא ומפני זה שרו רבנן לכבות של מתכת כדי שלא יוזקו בה רבים אבל של עץ דאיסורא דאורייתא לא שרו וצרוף המתכת דאורייתא כדגמרינן ממתניתן דמיחם ושקלא וטריא דגמרא בה ומתניתן דאם היה כהן גדול זקן או אסתניס ותירוצא דגמרא דלעולם לא אשכחן תנא דאמר מתכוין ושאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא באיסורא דאורייתא ודקאמרת והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצירוף דרבנן הוא ולא ידענו אנה הוא אוקימתא זו לא בפירש ולא בסתם שאין בפרק אמר להם הממונה אלא מה שאמרנו והקושיא דאקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' ופרקינן הני מילי בכל התורה כולה וכו' ולא יצאה מזה אלא שצירוף דאורייתא כדאמרי אבל זה הפירוש שאמרת בפירוש מוקימנא דצירוף דרבנן לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום ואפשר שיש בספרים שלכם גרסות משונות כמו שיש באילו הפרושים שלכם ודקא קשיא לך אמאי אמרינן בשקלא וטריא דמתניתין דמיחם אסור ולא אמרינן חייב לא קשיא מידי דלא אמר רב איסורא אלא בנתינת המים שיש בהם שיעור לצרף לא במי שנתכוין לצרף עד שיאמר חייב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבת פרק י״ב

א׳
שורש צרוף ברזל בשבת המחמם את הברזל לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר וחייב. וכתב ה"ה שם דלדעת הראב"ד ורש"י ז"ל המצרף את הברזל בשבת יש בו משום מכה בפטיש אמנם לדעתם אין בו חיוב דאורייתא כי הצרוף דרבנן הוא כמ"ש בפרק אמר להם הממונה דל"ד ע"ב. והוא ז"ל נחלק עליהם וסייע לשיטת רבינו דס"ל דהצרוף במכוין לצרף חייב מדאורייתא ולא מדרבנן וגם עיקר החיוב אינו משום מכה בפטיש כי אם משום תולדה דמכבה דמכה בפטיש ליכא כיון שאין עושים הצירוף בגמר מלאכה וכתב עוד דמההיא דפרק כירה דמ"א נראה שהצירוף הוא דבר תורה אלא דבשאינו מכוין לר"ש דאמר דש"מ מותר ה"נ מותר ולא חשיב פסיק רישיה דמוד' ביה ר"ש דאסור מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף. והלח"מ שם תמה עליו מהיכא משמע ליה מאותה סוגייא דהצירוף דאורייתא דאפשר דמאי דמקשה התם והא קא מצרף היינו לומר דס"ס איכא איסורא דרבנן ועיין בשיטת הריטב"א למסכת יומא דל"ד שדקדק מאותה סוגייא דפ' כירה דצירוף דרבנן היפך מ"ש ה"ה ז"ל יע"ש. והרב המובהק מוהר"י נוניס ה"י בה"ש כתב דה"ה ז"ל דקדק כן מהא דקאמ' התם אלא אי איתמר הכי איתמר כו' ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצירוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר"י ס"ל באיסור דאורייתא דדשא"מ אסור אלא באיסור דרבנן הוא דס"ל כר"ש וס"ל כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא דמשו"ה במשאצ"ל ס"ל נמי כר"י ותדע דבפ' ב"מ דכ"ב דקאמר התם בהדייא רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה. והשתא קשה דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע ובההיא לא ק"ל משום דא"ל דבגרירה ס"ל כר"ש דדשא"מ מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס"פ כירה דמ"ו ע"ב זה נ"ל לומר בכוונת ה"ה ז"ל עכ"ל. ולע"ד אדרבא מכאן ראיה דצירוף דרבנן דאי מדאורייתא היאך קאמ' שמואל הלכה כר"ש בגרירה דמשמע דדוקא בגרירה דהוי דרבנן ס"ל לשמואל דה' כר"ש אבל בשאר דברי' דאסירי מדאורייתא אין הלכה כר"ש ותו אי צירוף דאורייתא ואפי"ה ס"ל לשמואל דהלכה כר"ש דבשגמר שרי כ"ש בגרירה דרבנן ומאי קמ"ל בגרירה אלא ודאי משמע דצירוף דרבנן והיא גופה קמ"ל שמואל דלא תימא צירוף דאורייתא הוא ולא קי"ל כר"ש בהא אלא דוקא בגרי' שהוא דרבנן קמ"ל דאף צירוף דרבנן הוא וקי"ל כר"ש והא דלא אקשי הש"ס לעיל בפ' ב"מ עלה דאמ' שמואל הלכה כר"ש בגרירה מהא דאין מכבין גחלת של עץ ונטר עד הכא איכא למימר דהתם לא אייתי הש"ס מילתא דשמואל אלא אגב גררא דקאמר אביי כל מילתיה דמר עביד כרב כו' ולא קאי בענין דבר שאינו מתכוין דאפליגו ר"ש ור"י אלא הכא ומשו"ה שקיל וטרי הכא אי שמואל כר"י או כר"ש והא דלא משני כי אקשי דשמואל אדשמואל דלעולם דשמואל כר"י באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן ס"ל כר"ש ולמה ליה לחלק בין דבר שא"מ למשאצ"ל הוא דמשום דהמקשה הקשה לדשמואל מההיא דמכבה גחלת של עץ דהוי משאצ"ל וקמדמי משאצ"ל לדשא"מ ואיסו' דאורייתא לדרבנן קמשני ליה דמה אירייא משאצ"ל לדשא"מ וה"נ הוה מצי לשנויי מה אירייא איסו' דאורייתא לדרבנן וחדא מינייהו נקט. עו"כ ה"ה דמהסוגייא דפרק א"ל הממונה דל"ד נראה בבאור שהצירוף מדבריהם ושיש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הל' כמותו אלא כרב ביבי דאמ' דוקא שלא הגיע לצירוף עכ"ל. והנה לפי תירוץ זה ק"ט מ"ש רבינו בפ"ב מהל' עיוה"כ שאם היה כ"ג זקן או אסטניס מלבנים עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפוג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס"ל לרבי' דהלכה כרב ביבי הו"ל לחלק ולומר דדוקא בשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפילו שבות ליכא וכדמוכח בהדייא מדברי התוס' דפרק כירה ד"ה והלא מצרף יע"ש. ואין לומר דמפני כך כתב ה"ה ז"ל אח"ז כשהביא מה שדחה הרמב"ן לאותה סוגייא דזה יראה לו דעת רבינו נוטה כמ"ש בפ"ב מהלכות עיוה"כ כו' דא"כ לא הול"ל דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדייא כן והרב מוהר"י נוניש כתב דאע"ג דס"ל דהלכה כרב ביבי לא חילק בין הגיע לצירוף ללא הגיע משו' דרב ביבי לא הוצרך לחלק כן אלא לדעת ר"י דס"ל בעלמא דדשא"מ אסו' אמנם רבינו דפסק כר"ש דס"ל דדשא"מ מותר אפילו בלא הגיע לצירוף שרי ומה שהוצרך לתת טעם דאין שבות במקדש לאו משום ליתא דצירוף הוא דקאמר הכי אלא משום ליתא דכיבוי דהא קי"ל דכיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בפ' כירה ורבינו ז"ל לקמן א"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה וע"ז בא לתרץ דמה שהות' הכיבוי היינו משום דאין שבות במקדש את"ד יע"ש. ולע"ד אין זה נכון דהא לדעת רבינו ז"ל טעמ' דצירוף לאו משום דהוי תולדה דמכה בפטיש הוא אלא משום תולדה דמכבה הוא ודוקא במכבה כדי לצרף ומכוין לצרף מחייב משום מכבה אבל במכבה גחלת של מתכת ואינו מצרף או אינו מכוין לצרף תו לא מחייב משום מכבה דאין כאן כיבוי כמבואר ממ"ש בפרקין ה"ב וכיון שכן אכתי תקשי למה לו לרבינו בפ"ב מהלכות עיוה"כ למיהב טעמ' דאין שבות במקדש מאחר דאיהו ז"ל פסק כר"ש דדשא"מ מות' ובההיא דעששיות לא קמכוין לצירוף אף משום מכבה ליכא ומותר הוא אפילו במדינה ואי ס"ל דכל כה"ג לא מיקרי דשא"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקי"ל כר"י דאסר א"כ הו"ל לחלק כרב ביבי ולמימר דדוקא בשלא הגיע לצירוף הוא דשרי ועוד שהרי כתב ה"ה דאין כאן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו בהכרח שיצרף ואפשר שלא הגיע לצירוף וכיון שכן ע"כ דלא הוי אלא דשא"מ דלר"ש מותר לכתחי' ואיברא דהיא גופה קשה על מ"ש הלח"מ ז"ל הכא בסוף הלשון עמ"ש ה"ה דמכבה גחלת של מתכת לדעת רבינו דומה לקטימת קיסם דכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור ותמה עליו דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור וי"ל דאסור משום הכיבוי שכ"כ רבינו המכבה את הגחלת כו' אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקוטמו להריח עכ"ל. וק"ט דכיון דלדעת רבינו לא מחייב מצרף אלא משו' תולדה דמכבה א"כ כי לא מכוין לצרף מאי מכבה איכא. ואולי דאיסו' הכיבוי שכתב הרב ז"ל הוא משום גזירה דדמי לכיבוי גחלת של עץ דהתם אפי' אינו מכוין לעשות פחמין כיון דפסיק רישיה הוא אסור לכ"ע גזרו בשל מתכת אטו של עץ ומשום טעמא דאין שבות במקדש התירו. עוד כתב ה"ה אבל הרמב"ן דחה ואמר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת כו' ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה כו' עכ"ל והק' הלח"מ דאפי' לפי הסכמתו של ה"ה שדעת רבינו כהרמב"ן דצירוף עששיות דרבנן וגריס כגירסת התוס' אין שבות במקדש א"כ למה תלה אביי הטעם היתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ד. ועיין להרב מוהר"י נוניש הי"ו מה שישב לזה ע"פ מה שמצא כתו' להריטב"א בשיטה כ"י לשבת יע"ש. ועיין עוד במ"ש בחידושי הריטב"א ז"ל באותה סוגייא דפרק א"ל הממונה דל"ד וז"ל והא דאצטריכי' למיהדר ולמימ' מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח פרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס"ד הילכך צירוף במתכוין לא שרי במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה כו' יע"ש ובכן לא קשיא ולא מידי וברור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת י״ב, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שבתכל הרמב״ם