רמב״ם - הלכות שבת · פרק י״א

ספר זמנים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבת · פרק י״א

הלכה א׳

הַשׁוֹחֵט חַיָּב. וְלֹא שׁוֹחִט בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַנּוֹטֵל נְשָׁמָה לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹף וְדָג וְשֶׁרֶץ בֵּין בִּשְׁחִיטָה אוֹ בִּנְחִירָה אוֹ בְּהַכָּאָה חַיָּב. הַחוֹנֵק אֶת הַחַי עַד שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת שׁוֹחֵט. לְפִיכָךְ אִם הֶעֱלָה דָּג מִסֵּפֶל שֶׁל מַיִם וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁמֵּת חַיָּב מִשּׁוּם חוֹנֵק. וְלֹא עַד שֶׁיָּמוּת אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּבֵשׁ בּוֹ כְּסֶלַע בֵּין סְנַפִּירָיו חַיָּב שֶׁעוֹד אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת. הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְדִלְדֵּל עֵבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ חַיָּב:

הלכה ב׳

רְמָשִׂים שֶׁהֵן פָּרִין וְרָבִין מִזָּכָר וּנְקֵבָה אוֹ נֶהֱוִין מִן הֶעָפָר כְּמוֹ הַפַּרְעוֹשִׁין הַהוֹרֵג אוֹתָן חַיָּב כְּהוֹרֵג בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל רְמָשִׂים שֶׁהֲוָיָתָן מִן הַגְּלָלִים וּמִן הַפֵּרוֹת שֶׁהִבְאִישׁוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן תּוֹלָעִים שֶׁל בָּשָׂר וְתוֹלָעִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקִּטְנִיּוֹת הַהוֹרְגָן פָּטוּר:

הלכה ג׳

הַמְפַלֶּה כֵּלָיו בְּשַׁבָּת מוֹלֵל אֶת הַכִּנִּים וְזוֹרְקָן. וּמֻתָּר לַהֲרֹג אֶת הַכִּנִּים בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִן הַזֵּעָה:

הלכה ד׳

חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵן נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין וַדַּאי כְּגוֹן זְבוּב שֶׁבְּמִצְרַיִם וְצִרְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה וְעַקְרָב שֶׁבַּחֲדַיֵיב וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכָל מָקוֹם מֻתָּר לְהָרְגָן בְּשַׁבָּת כְּשֶׁיֵּרָאוּ. וּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין אִם הָיוּ רָצִין אַחֲרָיו מֻתָּר לְהָרְגָן וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן אוֹ בּוֹרְחִין מִלְּפָנָיו אָסוּר לְהָרְגָן. וְאִם דּוֹרְסָן לְפִי תֻּמּוֹ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ וְהוֹרְגָן מֻתָּר:

הלכה ה׳

הַמַּפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְכֵן הַמְעַבֵּד מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֶחָד הַמּוֹלֵחַ וְאֶחָד הַמְעַבֵּד שֶׁהַמְּלִיחָה מִין עִבּוּד הוּא וְאֵין עִבּוּד בָּאֳכָלִין. וְכֵן הַמּוֹחֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֵי זֶהוּ מוֹחֵק זֶה הַמַּעֲבִיר שֵׂעָר אוֹ הַצֶּמֶר מֵעַל הָעוֹר אַחַר מִיתָה עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵי הָעוֹר:

הלכה ו׳

הַמְפָרֵק דּוּכְסוּסְטוּס מֵעַל הַקְּלָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַפְשִׁיט וְחַיָּב. (הַמְפָרֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב). הַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר בְּרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה אוֹ הַמְרַכְּכוֹ בְּיָדוֹ וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַצְעָנִין עוֹשִׂין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַבֵּד וְחַיָּב. הַמּוֹרֵט נוֹצָה מִן הָאֶבְרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. וְכֵן הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה כָּל שֶׁהוּא אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵיהֶם חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק. וְכֵן הַשָּׁף בְּיָדוֹ עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ בֵּין הָעַמּוּדִים חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק:

הלכה ז׳

הַמְחַתֵּךְ מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ וְיַחְתֹּךְ בְּכַוָּנָה שֶׁהִיא מְלָאכָה. אֲבָל אִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד אוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְמִדָּתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק אוֹ כִּמְשַׂחֵק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַקּוֹטֵם אֶת הַכָּנָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְחַתֵּךְ וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגָרֵד רָאשֵׁי כְּלוּנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁיַּחְתֹּךְ חָרַשׁ עֵץ מִן הָעֵצִים אוֹ חָרַשׁ מַתֶּכֶת מִן הַמַּתָּכוֹת חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַנּוֹטֵל קֵיסָם שֶׁל עֵץ מִלְּפָנָיו וּקְטָמוֹ לַחְצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו אוֹ לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת חַיָּב:

הלכה ח׳

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה כְּגוֹן תֶּבֶן וַעֲשָׂבִים לַחִים וְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לִקְטֹם אוֹתָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תִּקּוּן כֵּלִים. וּמֻתָּר לִקְטֹם עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן קָשִׁים וִיבֵשִׁין. וּמְפַשֵּׁחַ מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ גָּדוֹל בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ קָטָן:

הלכה ט׳

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הַמּוֹחֵק כְּתָב עַל מְנָת לִכְתֹּב בִּמְקוֹם הַמַּחַק שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הכּוֹתֵב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם פָּטוּר. מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתַּיִם חַיָּב. כָּתַב אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִים בָּהּ אֶת הַסֵּפֶר חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל מְנָת לְקַלְקֵל הָעוֹר חַיָּב שֶׁאֵין חִיּוּבוֹ עַל מְקוֹם הַכְּתָב אֶלָּא עַל הַכְּתָב. אֲבָל הַמּוֹחֵק עַל מְנָת לְקַלְקֵל פָּטוּר. נָפְלָה דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סֵפֶר וּמָחַק אוֹתָהּ. נָפְלָה שַׁעֲוָה עַל גַּבֵּי הַפִּנְקָס וּמָחַק אוֹתָהּ. אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב:

הלכה י׳

הַכּוֹתֵב אוֹת כְּפוּלָה פַּעֲמַיִם וְהוּא שֵׁם אֶחָד כְּמוֹ דָּד תֵּת גַּג רָר שָׂשׂ סָס חָח חַיָּב. וְהַכּוֹתֵב בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן חַיָּב וַאֲפִלּוּ מִשְּׁנֵי סִימָנִיּוֹת:

הלכה י״א

הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב אוֹ כְּתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב וְהַמִּתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיִנִּי"ן וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת בָּאָרֶץ וְאוֹת אַחַת בַּקּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה אוֹ שֶׁכָּתַב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְאֵינָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה פָּטוּר. כְּתָבָן בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי זָוִית אוֹ בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה חַיָּב:

הלכה י״ב

לָקַח גְּוִיל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכָתַב עָלָיו אוֹת אַחַת בִּמְדִינָה זוֹ וְהָלַךְ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת בִּמְגִלָּה אַחֶרֶת חַיָּב. שֶׁבִּזְמַן שֶׁמְּקָרְבָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מְחֻסָּרִין מַעֲשֶׂה לִקְרִיבָתָן:

הלכה י״ג

הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִים מִמֶּנָּה תֵּבָה שְׁלֵמָה פָּטוּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁכָּתַב מ' וְהַכּל קוֹרִין אוֹתָהּ מַעֲשֵׂר. אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ בְּמָקוֹם מִנְיָן שֶׁהֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אַרְבָּעִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמַּגִּיהַּ אוֹת אַחַת וְעָשָׂה אוֹתָהּ שְׁתַּיִם כְּגוֹן שֶׁחִלֵּק גַּג הַחֵי"ת וְנַעֲשֵׂית שְׁנֵי זַיִנִּי"ן חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ד

הַכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹ לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ פָּטוּר. אִטֵּר שֶׁכָּתַב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא לוֹ כִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. וְהַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו בְּשָׁוֶה וְכָתַב בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. קָטָן אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְגָדוֹל אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב חַיָּב. גָּדוֹל אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְקָטָן אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב פָּטוּר:

הלכה ט״ו

אֵין הַכּוֹתֵב חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָרוֹשֵׁם וְעוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְשָׁחוֹר וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְיִכְתֹּב עַל דָּבָר שֶׁמִּתְקַיֵּם הַכְּתָב עָלָיו כְּגוֹן עוֹר וּקְלָף וּנְיָר וְעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל הַכּוֹתֵב בְּדָבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. אוֹ שֶׁכָּתַב בִּדְיוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל עֲלֵי יְרָקוֹת וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד פָּטוּר. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָעוֹמֵד עַל דָּבָר הָעוֹמֵד. וְכֵן אֵין הַמּוֹחֵק חַיָּב עַד שֶׁיִּמְחֹק כְּתָב הָעוֹמֵד מֵעַל דָּבָר הָעוֹמֵד:

הלכה ט״ז

הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִימוּת בְּשָׂרוֹ מַעֲבֶרֶת הַכְּתָב לְאַחַר זְמַן הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִכְתָב שֶׁנִּמְחַק. אֲבָל הַמְשָׂרֵט עַל בְּשָׂרוֹ צוּרַת כְּתָב פָּטוּר. הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב פָּטוּר. הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִקְרָא חַיָּב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק. הֶעֱבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ וְסִקְרָא עַל גַּבֵּי סִקְרָא אוֹ סִקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ פָּטוּר:

הלכה י״ז

רוֹשֵׁם תּוֹלֶדֶת כּוֹתֵב הוּא. כֵּיצַד. הָרוֹשֵׁם רְשָׁמִים וְצוּרוֹת בְּכֹתֶל וּבְשָׁשַׁר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּיָּרִין רוֹשְׁמִים הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. וְכֵן הַמּוֹחֵק אֶת הָרִשּׁוּם לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. הַמְשַׂרְטֵט כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת תַּחַת אוֹתוֹ שִׂרְטוּט חַיָּב. חָרָשֵׁי הָעֵצִים שֶׁמַּעֲבִירִין חוּט שֶׁל סִקְרָא עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּנְסֹר בְּשָׁוֶה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְשַׂרְטֵט. וְכֵן הַגַּבָּלִים שֶׁעוֹשִׂים כֵּן בַּאֲבָנִים כְּדֵי שֶׁיְּפַצֵּל הָאֶבֶן בְּשָׁוֶה. וְאֶחָד הַמְשַׂרְטֵט בְּצֶבַע אוֹ בְּלֹא צֶבַע הֲרֵי זֶה חַיָּב:

דברי ירמיהו · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות ה"ז תולדות שוחט לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. הנה כתב רבינו החונק וכו' הוי תולדה וברש"י דף ע"ה בד"ה שוחט משום מאי חייב שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא אי מעורות אלים מאדמים למה בהו שחיטה בחניקה נמי סגי עכ"ל וא"כ נראה דלמאי דמשני משום נטילת נשמה שוה חניקה לשחיטה וגם חניקה אב כמו שחיטה ובתוספות במסכת שבת ע"ה ע"א בד"ה כי וכו' שכתבו דחובל תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה דדם הוא הנפש ונטילת הדם הוי נטילת נשמה עיי"ש ובמסכת כתובות ה' ע"ב בד"ה דם הביאו ראיה דחובל משום נטילת נשמה דהרי שוחט גם לרב משום נטילת נשמה כדאיתא שבת ע"ה עיי"ש וכיו"ב דעת רש"י במסכת שבת דף ק"ז ע"א לחד לישנא שם דחובל תולדה דשוחט עיי"ש. והנה דעת רבינו דחובל משום מפרק עם כל זה י"ל דס"ל דביוצא דם הוי בשוחט אב ונטילת נשמה בלי הוצאות דם דחונק ושולה דג וכו' הוי תולדה ועי' בהגהות מיימוני בשם ירושלמי עיי"ש (ועי' בירושלמי שבת דף ל' ע"א ודף י' ע"ב שנראה דס"ל בחבורה כתוס' דפליגי שם אם חבורה אב ושחיטה תולדה או להיפוך עיי"ש. וי"ל להיפוך דאם לאו משום צובע למה יהיה חבורה אב וצ"ע) ועי' בפי' משניות חולין בשוחט בשבת שכתב רבינו בשחט פורתא חייב עיי"ש וי"ל משום מפרק ועי' בלח"מ שעמד למה לא כתב רבינו גם משום צובע כרב דקיי"ל כותי' באיסורא עיי"ש. וגם נפק"מ שם לאחר שנחנק ועוד חיות בו אם שחטו משום נטילת נשמה פטור ומשום צובע יהיה עוד חייב: ובספר מרכבת המשנה כתב דצובע שאינו מכוין ולא הוי פסיק רישא דאפשר בשחיטה יבשתא ובגמרא דפליגי על כרחך באינו מכוין דבמכוין גם שמואל מודה עיי"ש. וכונתו דכיון במתכוין פשוט כן לכו"ע א"צ להביאו ובשאין מתכוין לא קיי"ל כרב דרק אם נאמר במתכוין פליגי וא"כ אין זה פשוט שהרי שמואל פליג ע"ז והוי להביאו כן נראה כונתו אבל יקשה לומר דלא הוי פ"ר משום דאפשר בלא שכיח שיהיה שחיטה יבשתא ועי' מ"ש לעיל בפ"א דבכה"ג דלא שכיחא הוי פ"ר: ובירושלמי בפ' כלל גדול דף ל' ע"א השוחט רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ובפ"ב דף י' ע"ב שם ר"י בי ר' בון אמר אתפלגון ר"א ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה ואחרנא מחליף עיי"ש. וראיתי בס' שלום ירושלים שמזה הוציא רבינו שלא הביא צובע דחזינן דכולהו אמוראי בירושלמי לא ס"ל משום צובע עיי"ש: אמנם יש להבין אם חבורה מטעם מפרק כמ"ש רבינו או משום נטילת נשמה כמ"ש בתוס' ורש"י האיך נאמר דשחיטה תולדה דחבורה וכי אין בשחיטה יותר נטילת נשמה ומפרק מחבורה ויותר מובן אם נאמר משום צובע ובשחיטה לא ימצא צובע אלא לרב משום דניחא ליה כי היכא דלחזי וכו' כדאיתא בגמ' דף ע"ה בזה שייך לומר דחבורה אב ושחיטה תולדה דהרי שמואל פליג ורב ג"כ אמר דלא לוחיכי עליה כדאי' שם אלא דיקשה אם שחיטה וחבורה משום צובע למה נמנו כל אחת למלאכה בפני עצמה וגם אם חבורה מטעם מפרק יקשה א"כ לירושלמי שחיטה ומפרק חדא מלתא למה במשנה מפרק בפ"ע ושחיטה בפ"ע ויחסר מלאכה מל"ט מלאכות וע"ז י"ל כדאי' במס' שבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מלתא דהוי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה וכו' עיי"ש. ולפ"ז לכאורה מירושלמי נראה להיפוך מדעת רבינו: ועי' עוד בס' שלום ירושלים שם שכתב דרבינו הוציא מסוגיא דמס' חגיגה דף ח' ע"א דילמא אתי לעשורי ביו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט משום סקרתא וברש"י שצבעו כדאיתא בבכורות נ"ח היוצא בעשירי סוקרו בסקירה ואומר הרי זה מעשר והוא צבע אדום וכו' עיי"ש ואם נאמר בשחיטה צובע א"כ למה יהיה אסור ביו"ט דשייך לפ"ז מתוך שהותר בשחיטה וכו' עיי"ש. אבל יקשה לפ"ז עוד קושית הגמ' לרב ביו"ט מ"ט לא וגם יש לעיין בזה בדעת רבינו מהל' יו"ט כאשר העיר בס' הנ"ל גם כן ע"ז: ועי' בפנ"י שהקשה לדעת רבינו דחובל משום מפרק למה לא נאמר בגמ' שם גם מפרק ותירץ דבשוחט חולין הוי שאצל"ג שאין צריך להדם עיי"ש. אבל יקשה לרבינו דפוסק כר"י משאצל"ג חייב הוי לומר גם משום מפרק וי"ל דהנה דינא דמפרק כבר כתבו רבינו ואם כיון דבכלל שחיטה מפרק ג"כ הוי לומר כן י"ל דהנה מפרק בתחילת השחיטה ונטילת נשמה בשחיטת רוב הסימנים אם נאמר דבדם עם נטילת נשמה ביחד הוי אב לדעת רבינו דלדעת התוס' הדם הוי נטילת נשמה וא"כ הוי בשחיטה ב' מלאכות נפרדות דבתחילת השחיטה נגמר המפרק וא"צ להוסיף ע"ז ונטילת נשמה אח"ז ובשוחט בשנשחט מקצתו כבר הוי נטילת נשמה בלי מפרק וא"כ אפשר זה בלא זה וא"צ לרבינו להעיר על מפרק כלל והנה משום צובע ג"כ ימצא בשחיטה בלי צביעה בשחיטה יבשתא (או לעצמו דלא שייך צובע ועי' בתוס' יו"ט פ"ז מ"א ע"ש) וא"כ הרי מפרק וצובע כתב לעיל בפ"ח ובפ"ט אבל בצובע יקשה לעיל בפ"ט כשכתב דינא דצובע הוי למכתב דיש בשחיטה ג"כ צובע דהרי לא הוי פשוט כ"כ דשמואל פליג ע"ז: וי"ל דהרי רב דס"ל בפ"ב דשבת אינו מתכוין אסור אפ"ה אמר דמטעם ניחא ליה וכנראה אפי' במתכוין צריך שיהיה ניח"ל דבלא ניח"ל לא הוי בגדר צובע ועי' במג"א בסי' ש"כ ס"ק כ"ה דאין צביעה אלא בדבר שדרכו בכך עיי"ש וכמ"ש בתוס' שבת דף ע"ג ע"ב בד"ה אמר דאפי' למאן דס"ל שאצל"ג חייב בכה"ג באם אינו רוצה לא הוי בגדר מלאכה ופטור ועי' בהמ"מ בפי"ב במצרף שם עיי"ש ולפ"ז במאן דלא ניח"ל י"ל לרב לא הוי בכלל צובע ואין לומר דנאמר דמסתמא ניח"ל והוי לכו"ע כמתכוין דעכ"פ לא הוי פסיק רישא שאפשר שיכוין שלא יהיה ניח"ל וע"כ נראה אף דרב ס"ל כר"י בשאין מתכוין בזה צריך שיכוין ושיהיה ניח"ל וא"כ בכה"ג דמכוין וניחא ליה י"ל לכו"ע אסור וי"ל דדעת רבינו אחרי דאמרינן דרב אף משום צובע קאמר ומפרש טעמא בניח"ל גם שמואל מודה לו רק בס"ד דלא ידעינן מאי ניחא ליה קאמר רב נראה בפלוגתא אבל בניח"ל פשוט לכו"ע דהוי כצובע וא"צ לרבינו להביאו בפני עצמו: אמנם אחרי רואי בסי' ש"כ סעיף י"ט ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משום צובע דאין צביעה באוכלין והוא מבעל ס' יראים מובא בב"י ועי' בדרכי משה שם אות ב' ונראה דתליא אם יש עבוד באוכלין דקיי"ל אין עיבוד באוכלין עי' להלן ה"ה וא"כ לא שייך צובע בשחיטה וא"כ יש ליישב דעת רבינו ומצאתי כן בספר ישועות יעקב בסי' הנ"ל אמנם עי' לעיל בפ"י הי"ג במגבן דעת רבינו דהוי בונה וא"כ דעתו לחלק בין עבוד לשאר מלאכות באוכלין וצ"ע: כיון שיבש כסלע וכו'. עי' בבאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב שלא נטעה לפרש יבש כסלע אלא השיעור התפשטות היבשות כרוחב הסלע עיי"ש. הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב . במס' שבת ק"ז ע"ב מדמינן ליה להאי מאן דתליש כשותא מהזמי וכו' דמחייב משום עוקר דבר מגדולו ועי' בתוס' במס' ע"ז דף כ"ו ע"א בד"ה סבר שכתבו דהוי משום עוקר מגדולו תולדה דגוזז ומחלקינן שם בין ביושבת על המשבר וגם לשכלו חדשיו שלא יקשה שם מאלודי בשבת וכו' עיי"ש וברש"י במס' שבת שם כתב דלדל עקר שהפילתו ע"י דלדול זה עיי"ש. נראה כרבינו משום נטילת נשמה ולא יקשה קושית התוס' במס' ע"ז הנ"ל דשם באלודי לא הוי נטילת נשמה ועל הדמיון בגמ' לכשותא מהזמי וכו' עיין ברשב"א ובחי' הרמב"ן שם שמפרשים שכמו שם בערך עוקר מגדולו אף שאינו מפריד מהדבוק ממש כ"כ שייך נטילת נשמה בזה וכעוקר מחיותו עיי"ש שהאריכו לסייע לדעת רבינו:

ב׳

רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקיבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב כגון תולעים של בשר וכתולעים של קטניות ההרגן פטור. ובהמ"מ וחייב על הריגת פרעושין אע"פ שאין בהן גידין ועצמות וכו': והנה בירושלמי במס' שבת בפ"ק ה"ג ולא מחלזון שמענו וחלזון יש לו גידין ועצמות ולא כן תניא דבר שאין לו גידין ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים וכו' עיי"ש ובקרבן העדה ובחי' הרמב"ן במס' שבת ק"ז ע"ב כתב דרבנן בכל שאי' לו גידין וכו' מאילים וכו' ואתא ר' יוסף ופליג ואמר דלא גמירי מאילים אלא דבעינן פרה ורבה ולא גידין ועצמות הילכך ברמשים שהם פרין ורבין חייב לד"ה עיי"ש:

ה׳

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב ואחד המולח ואחד המעבד שמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין וכו'. עי' במל"מ שהקשה למה צריכין במס' מנחות כ"א ע"א תמלח אפי' בשבת הרי אין עיבוד באוכלין ועי' שכתב בשם מהר"י אלפאנדארי דקדשים שאין נאכלים לאו כעיבוד באוכלין דמי עיי"ש. והנה לכאורה מסברה לא היה נראה לומר כן דהנה לדעת רבינו שכתב לעיל בפ"י הי"ג דשייך בונה במגבן ומאי שנא בנין באוכלים מעיבוד דלא אמרינן באוכלים ונראה דמגבן הוי כמתקן כלי דדרכו בכך ורבינו דס"ל דבעושה כלי בנין וסתירה מדאורייתא אבל בעיבוד באוכלים שאין מדרכו לכן כמו דמצינו בסחיטה מהתורה בזיתים וענבים בלבד עי' במס' שבת דף קמ"ה ע"א ולעיל בפ"ח ה"ו ולפ"ז גם בקדשים אף שאין נאכלים מ"מ אינן עומדים לעיבוד ואין רצון לכך אמנם לפי מ"ש בר"ן במס' ביצה דף י"א גבי אין מולחין חלבי שכתב דמולח מידי דשייך ביה עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלים גמורים הן יש בו משום עיבוד עיי"ש. ויש לומר עוד חלבים מצד עצמם עומדים לעיבוד משא"כ בשר קדשים וכיו"ב נבילה שאין עומדים מצד עצמם לעיבוד והרי הר"ן כתב דלאו אוכלים גמורים הן ונראה דאם היו אוכלים גמורים אף דבלתי ראוים ועומדים לאכילה מ"מ באוכל גמור אין מדרכו לעיבוד אף שאסור לנו: ועי' במג"א בסי' שכ"א ס"ק ז' דדעת הרשב"א דיש מליחה ועיבוד באוכלים מדאורייתא והקשה מסוגיא עיי"ש ועיין בתוס' יו"ט בפ' י"ד מ"ב ממס' שבת שהביא דברי הרשב"א וכתב דגם דעת רש"י כן ומשום דרב אשי מסבר דברי רבה ב"ה נראה דס"ל כן וקיי"ל כותיה עיי"ש ועי' בס' ארעא דרבנן מהדורא בתרא סי' קמ"ב ובהג"ה שם וראיתי בס' תוספת שבת שם בסי' הנ"ל ס"ק י' שמתרץ קושית המל"מ הנ"ל דצריכין קרא למליחה בשבת בקרבן לאימורים דבחלבים שייך עיבוד כמ"ש בר"ן הנ"ל ועי' מ"ש עוד תירוץ על קושית המל"מ ולכאורה בלא"ה יקשה למ"ש בתוס' מנחות כ"א ע"א בד"ה דם דא"צ למלוח כמליחה לעיבוד ולימים רבים ע"ש הרי כנראה אם נאמר ג"כ דיש עיבוד באוכלין לא יהיה חייב ג"כ אלא במולח כשיעור העיבוד דא"צ לקרבן כל כך וא"כ למה צריכין קרא להתירו בשבת ועי' פסחים מ"ו ע"א: ואחר שכתבתי ראיתי בשער המלך בהל' יו"ט פ"ג ה"ד שהאריך בזה ועמד ג"כ עמ"ש נגד הר"י אלפנדרא וגם הקשה דשיעור עיבוד מיל דא"צ עיי"ש מ"ש בזה באריכות ובשעה"מ הביא שם מי שאומר דס"ד לאסור מליחת הקרבן בשבת משום מבעיר את המלח עיי"ש ועי' ברשב"א במס' שבת קל"ד דדעת הרמב"ן ביש לו מים קודם מילה ולא אחר המילה דרוחצין ומלין אף דיהיה סכנה אחרי המילה ויהיו צריכין לחלל השבת משום פקוח נפש אלא מילה דוחה שבת וסכנת נפשות דוחה שבת ואין למצוה אלא שעתה עיי"ש ובעל המאור חולק ע"ז עיי"ש וכמו כן בזה נאמר דמליחה מצוה ובשעת מליחה אין עובר על איסורא אלא דאחר זמן הקרבה דוחה ויהיה גם מבעיר המלח ונאמר ע"ז אין למצוה אלא שעתה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל אלא דיש לומר דשאני התם דלאחר המילה לא יוכל לסלק הפקוח נפש אלא בחימום המים אבל כאן יוכל בשעת הקרבה עוד לסלק הבערה בהמלח ע"י הדחה וצ"ע ועי' בשעה"מ פ"ה הכ"ד מהל' חמץ ומצה עיי"ש: והנראה די"ל על קושית המל"מ כאשר חשבתי ומצאתי בס' ראש יוסף במס' שבת ע"ה דלדעת רבינו דס"ל בחובל משום מפרק כמו כן בשחוטה כמו בסוחט פירות דמאי שנא בחיה או בשחוטה דמפרק הדם מהבשר ודוקא בבשר מלוח שייך אין עיבוד באוכלין אבל להוציא דמו יש משום מפרק עיי"ש וא"כ י"ל במס' מנחות צריכין לקרא משום איסור מפרק אלא דלכאורה הוי שאצל"ג י"ל דברייתא אתיא כר' יהודה דס"ל חייב וכן ראיתי בשעה"מ שכתב ג"כ משום מצוה הוי שאצל"ג על העיבוד וכתב ג"כ דאתיא כר"י עיי"ש וא"כ לפ"ז לרבינו דס"ל משאצל"ג אסור הסוגיא דמנחות כפשוטו ואין לדמותו לסוחט לאיבוד דלא שייך מפרק כמ"ש בתוס' שבת ע"ג בזומר וא"צ לעצים אפי' לר"י פטור עיי"ש דא"כ בחובל ג"כ נאמר כן אלא כיון דרוצה בזה וביותר במליחה להוציא הדם. ועי' בעל המאור בסוגיא דמקלקל בחבורה שכתב בכל מלאכות שייך צל"ג חוץ מן זורה ובורר דזה עיקר מלאכתן עיי"ש:

ו׳

המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדות מפשיט וחייב וכו'. עיין במרכבת המשנה שכתב דרבינו למד מירושלמי דבכל אב יש תולדה ובכל מקום שימצא תולדה מפורשת בבבלי וירושלמי ותוספתא כתבה ומקום שלא מצא המציא מדעתו הרחבה תולדה דומה לאב במקצת ולא דמיון גמור עיי"ש ועי' להלן הי"ז ובמרכבת המשנה שם:

ז׳

המחתך וכו' הנוטל קיסם של עץ וכו'. עי' לבעל שער המלך ובמרכבת המשנה בזה:

ט׳

הכותב וכו' הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב וכו'. עי' במרכבת המשנה ועי' מ"ש לעיל בפ"א הי"ז:

י׳

הכותב אות כפולה וכו' ואפי' משני סמניות. עי' בפי' משניות לרבינו ובהמגיד משנה פי' רב האי גאון נונין הפוכין ולא כרש"י שפי' אחת בדיו ואחת בסקרא עיי"ש עי' בירושלמי פי"ב ה"ג מאן תנא סמיינית ר' יוסי עיי"ש דנראה כפי' רבינו האי גאון דהוי כרושם דס"ל ר"י דחייב ועי' בקרבן העדה שם מ"ש ע"פ דעת רש"י ועי' בתוס' יו"ט שם ועי' בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יו"ד סי' ע"ד: והכותב בכל כתב ובכל לשון וכו'. עי' בשו"ע או"ח בסי' ש"מ ובמג"א ס"ק י' ועי' בשו"ע אהע"ז בסי' קכ"ו וב"ש ס"ק א' עיי"ש ובירושלמי מהו בכל לשון אפי' אל"ף אלפא ובמפרש שאלפא בלשון יונית כמו אל"ף בלשון הקודש ורבינו הוסיף בכל כתב וצריך פי' מאי בין כתב ללשון דעל כרחך לשון ג"כ פי' כתב כמ"ש בירושלמי הנ"ל וצ"ל במיני כתבים אשר בלשון אחד אף כי הוא מהפחות שבכתבים:

י״א

הכותב וכו' והמתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין וכו'. על שלא חילק רבינו בבעי זיוני וכו' עי' בשלטי גבורים במס' שבת שם עיי"ש:

י״ג

הכותב וכו' המגיה אות אחת וכו'. עי' בפר"ח בס' מים חיים מ"ש בזה עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור.

ב׳

רמשים וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד על שם הרמב"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב"ן זה מותר גמור לכו"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק"ל. וראיתי להמג"א סי' שט"ז ס"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה"מ ומ"ש משם הרמב"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ"ש הלח"מ. והלח"מ כתב וז"ל צ"ל לפי דברי רבינו והרמב"ן שמ"ש בש"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב"ן ג"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש"ס הכי ומשו"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס"ל הכי וק"ל. וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י"ב משם הרב יוסף ד"ה שמא וז"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי"ש מה שהקשה לו ר"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו"ש וקשה לר"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר"א. וכתבו התוס' בסוגיין ד"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר"י בשם הרב פורת דאפ"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא"כ ע"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ"ש הב"י סי' שט"ז ולענ"ד נכון.

ד׳

ואם דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב"ן והרשב"א [וכו'] ואע"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש"י עכ"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש"י והלח"מ כתב וז"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו"ל למימר חייב א"א דס"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג"כ איכא וכמו שקדם בפ"א דכל מלאכה דאצ"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש"י. עוד כתב הרב המגיד על דברי רש"י וז"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר"ש עכ"ל וקשה טובא דרש"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל פרש"י ז"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר"ש עכ"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב"א בחי' לשבת כ"י על סיום רש"י זה ממ"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ג וז"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון. והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש"י ז"ל דמ"ש בש"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ"ל דלר"י חייב ולר"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו"ש וא"כ איך קאמר בש"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא"כ אין משם קושיא לרש"י אבל מ"מ קשיא אנה מצא רש"י כן דס"ל לר"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה"מ והרשב"א ז"ל נכונה ומ"מ אפי' יהיו דברי רש"י לא קשה קושית הריטב"א וכדכתיבנא. ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי"א ז"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש"י לפי נוסחת הריטב"א מההיא דשבת אי אפשר ממ"ש ביומא דף ל"ד ע"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש"י ז"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס"ל כמ"ש התוס' ד"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ"ש רש"י כאן כמ"ש הריטב"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו. והנה למ"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י"ל דגם התם הוי משצ"ל והרי זה דומה למ"ש רבינו פ"א ה"ז וז"ל כל העושה מלאכה אע"פ שאצ"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע"פ שא"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח"מ ז"ל פ"ב דהלכות [עבודת] יה"כ ה"ד ובאופן אחר וז"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל"ג) [דלא גרסינן] ברש"י ז"ל כמ"ש הריטב"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ"ש התוס' ומודה להם וא"כ אדרבא מצינו מקום לרש"י היכן מצא כן.

ה׳

ואין עיבוד באוכלין. וכתב המל"מ וז"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ"ל והביא משם מוהר"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ"ש המל"מ פ"א מתמידין ומוספין ה"ג בד"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ"ה ופ"ו ופ"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ"ש רבינו בפ"ה מהל' איסורי מזבח הי"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו"ש ועוד אפי' לדעת הרא"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ"ש עוד בזה.

ו׳

הדורס על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ"ק דיו"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב"ש אסרי וב"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב. וכן השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש"י ור"ח שהביאו התוס' שם דף ע"ה דרש"י פי' השף בקרקעית הבנין ור"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר"ח כרבינו המחבר וכו' וע"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב"א בכ"י שהביא על שם ר"ח כפי' רבינו וא"כ מ"ש התוס' משם ר"ח ר"ל שהוא בידו אלא שהוא ע"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר"ח בנימוקיו על רבינו מ"ש על דברי הרה"מ.

ז׳

הנוטל קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או"ח סי' ק"ס דף ע"ט כתב בתוך דבריו וז"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ"ו ובעירובין דף ל"ד יעו"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס"ל לרש"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו"ש בשבת דף ע"ד ע"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ"ל במוסתקי הוא מכח דס"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ"כ אין פי' הש"ס כמ"ש הוא אלא לדידן דקי"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר"א וש"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר"א חאקו ז"ל ולמה שהקשה הרה"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט"ז.

ט׳

הכותב על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה.

י׳

הכותב אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר"י הכהן הקשה וז"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר"י דברייתא דלא כת"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש"י [ז"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת"ק.

י״א

הכותב אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט"ז כתב משם מהרה"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ"ל והיינו חילוק הש"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע"ז מהרח"א ז"ל. ולענ"ד א"צ להשיב עליו כן דהא בלא"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ"ז דספר תורה ה"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ"ל פטור לכולן וכמ"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע"ד דכיון דהוא פסק כר"ש בהי"ג דמגיה אות חי"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו"ה פסק כר"ש והשתא לר"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ"ש רש"י דא"כ הוי סותר לדר"ש וא"כ ר"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו. ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י"ל דאה"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי"ת כותב ב' זיינין וכמ"ש רש"י ז"ל וז"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א"צ להביא הך ברייתא ודוק.

י״ב

לקח גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב"א ז"ל בחי' כתב וז"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט"ס איכא וצ"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב"א כ"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב"א.

ט״ו

אבל הכותב וכו'. פטור. עכ"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ"ד מגרושין ה"ז וי"ל דכבר כלל זה במ"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב.

ט״ז

אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ"ש פ"ד מגרושין ה"ד וז"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ"ש רבינו פי"ב דע"ז הי"א יעו"ש וא"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ"ש בש"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ. המעביר דיו ע"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק"ד וז"ל וא"ת בגיטין דף י"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן. עוד כתב לתרץ וז"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי"ח וקשה דא"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה. ולענ"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע"פ עדות זה ואה"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק"ל. ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ"ה קשה לו ולפי מ"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ"ח ע"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש"ס לשמואל נראה דלא ס"ל כמימרא קמייתא דר"י אלא כברייתא ומה גם דר"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק.

י״ז

רושם תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ"ל. ויש להקשות דא"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ"כ הרע"ב משנה ג'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט. עי' לח"מ ועי' מ"ש בש"י מסכת שבת דף ל' ע"א ד"ה רשב"ל אמר דטעם רבינו משום דכל אמוראי בירושלמי לית להו בשחיטה משום צובע ומש"ה פסק כשמואל וע"ע שם מ"ש ליישב דברי רבינו שהוכיח כן מסוגיא דחגיגה ע"ש: לפיכך אם העלה דג וכו'. מש"כ רבינו פה משום חונק בירושלמי שבת דף כ"ח ע"א ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ומסתמא כ"ה בהושיט ודלדל והה"מ כתב גם בהושיט טעם משום נט"ש ועי' שם בק"ע ד"ה כל, וע"ע בתוס' מס' ע"ז דף כ"ו ע"א ד"ה סבר ר"י שכתב הא דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דגוזז וצ"ע על התוס'. ונ"מ בין הטעמים לפמ"ש לעיל פ"ז בשם הריב"ש דבגוזז לכ"ע אפי' אצל"ג חייב, ועוד כתב התוס' שם לדינא אם כלו לו חדשיו א"נ ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת אין כאן משום עוקר דבר מגדולו, ואפשר דל"פ היכא דדלדל וחי חייב משום קוצר ורבינו מיירי היכא דהפילה כמ"ש הה"מ:

ב׳

או נהוין מן העפר. חזר בו רבינו ממ"ש בפי' המשנה משנה א' דפ"ח שרצים:

ד׳

ואם דרסן לפי תומו. עי' הה"מ ועי' ש"י במס' שבת ד' ז' ע"ד ד"ה אבל:

ז׳

הנוטל קיסם. עי' הה"מ שלמד בדברי רבינו דמיירי בקוטם בסכין אלא דלא ניחא ליה בזה שהיה לו לבאר. ובאמת גם שטת הרא"ש כן דבכלי כ"ע מודים דחייב והביא שם ראיה מתוספתא ורב יהודה דוקא ביד מיירי ע"ש. ואף דמדברי רש"י משמע דוקא במחתכו וממחקו בסכין אבל בחותך לחוד לא אפי' בסכין אמנם הרב בס' א"ר סימן שכ"ב אות ה' כ' דל"ד נקט רש"י דבקוטם בסכין לחוד ולפי מה דמסיק הרא"ש שם דר"י מיירי ביד וגבי קוטם להריח ג"כ בסכין אסור א"כ שפיר כ' הה"מ דהיה לו לרבינו לבאר כאן דבהלכה ח' מיירי ביד משמע גם דין דהכא מיירי ביד אבל לפי שיטת הט"ז או"ח סימן תקי"ט דמתיר אפי' לקטום בסכין להריח וא"כ היה מקום לומר דרבינו לא צריך לבאר אבל הט"ז לפי שיטתו הבין דבקוטם בסכין פטור ג"כ כפשטן של דברי רש"י ועי' שם בא"ר שתמה עליו ואם נאמר כפשטן רבינו פסק כר"א אפשר לומר דסמך ע"ז דר"א וע"כ כר"א סובר דאמרי' שבת דף קמ"ו ע"ב אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מ"ט רב יימר אמר גזירה משום מרזב ור"א אמר גזירה שמא יקטום ופירש"י שם ד"ה שמא וכו' וכיון דקטמי' ה"ל כמתקן כלי כדתניא לחצות בו שיניו לא יקטמנו ודוחק לומר דר"א ס"ל כר"א דלא כהלכתא כמ"ש הכ"מ בפ' כ"ג מה' שבת דמש"ה דחה רבינו דברי ר"א מהלכה אלא דרבינו סבר דר"א פסק בזה כר"א משום דברייתא דתוספתא סתמא קתני בלי מחלוקת ועי' מ"ש בזה בס"ד פכ"ג הלכה ו' לתרץ הקושיא אי ס"ד דפסק כר"א א"כ מפני מה לא כתב שם רבינו בהלכה ב' בהא דשובר את החבית דבמוסתקי איירי יע"ש:

ט׳

נפלה שעוה וכו' ומחק וכו'. עי' ב"ח סי' ש"מ ובשו"ת שבו"י חלק ב' סי' ד' דאין מחיקה בשעוה רק משום ממרח ולפ"ז להסיר שעוה מעל האותיות בענין שלא יגע בשעוה מותר והסכים עמו יד אהרן ובפנים מאירות ח"ב חלק עליו ועי' בס' מעיל צדקה סי' כ"ה ברכי יוסף סי' ש"מ: ודע דמדברי רבינו פה שכתב ב' אותיות משמע דבכל ב' אותיות חייב וגרסי' בירושלמי תני בשם ר"י כתב ב' אותיות שוות והן שם חייב כגון שש תת וכו' ורבנן אמרי ב' אותיות בכ"מ אשכחית אמר קולת וחומרת ע"ד דר"י קולת וחומרת ע"ד דרבנן קולת ע"ד דר"י כ' ב' אותיות שוות והן שם ע"ד דר"י חייב וע"ד דרבנן פטור קולת ע"ד דרבנן ב' אותיות מ"מ אע"פ שאין שם ע"ד דרבנן חייב וע"ד דר"י פטור וא"כ רבינו פסק כרבנן דב' אותיות בכ"מ חייב ונתקשה בס' מרכבת המשנה דבהלכה י' כתב רבינו הכותב אות כפולה וכו' הוא שיטת ר"י ולמה פסק רבינו כחומרא של שניהם וא"ל דרבינו פסק כתנא דמתני' דקתני בין משם אחד בין מש"ש א"כ היה לו לרבינו לומר ג"כ א"א ג"כ חייב ובדברי רבינו לא משמע כן כמ"ש הה"מ ע"ש שהאריך בישובו. ואפשר לומר דלעולם דעת רבינו בסתמא דמתני' מיחייב בכ"ע מלבד בא"א דאאזרך דאמרי' בגמ' כאן דאיתא בגלטורא בעלמא בזה לא ס"ל לרבינו דמיירי מתני' דלא נעשית מחשבתו בזה ועי' בר"מ פי' מתני' ודו"ק היטב וגרסינן בגמ' דף ק"ד נתכוין כו' דוקא ב' זיינין בלא זיון אבל כתב ב' אותיות דלא בעי תגין חייב ואחרונים מתמיהים על דברי רבינו שלא הזכיר חילוק זה וכבר העיר בזה בש"ג וכתב דרבינו לטעמיה דס"ל דאם לא תייגן לא פסל ואינו מעכב א"כ מסתבר דבכל ענין חייב ומפרש בגמ' פי' אחר בהא דאמרי' שם ק"ה הא דבעי זיוני הא דלא בעו זיוני וכו' ע"ש גם הרב ז"ל תמה על רבינו שהשמיט להא דאמר רבא דמשני שם הא דתניא הגיה אות אחת כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו ר' דמילתא דרבא דלא כהלכתא דהא לענין ס"ת קיימ"ל בכה"ג לא מקרי כתיבה אלא חק תוכות ואם כתב ד' במקום ר' צריך לגרור כל הגג או הירך עי' בח"ר שכתב דמשמע דלא מקרי חק תוכות כשנטלו לגגו של ד' דאינו אלא כדיו שנפל ע"ג אות ומעבירו ויראה דהיה לפניו הגי' גגו במקום תגו ואפ"ה לא הוי כחק תוכות ודברי הרב ז"ל צ"ע ועי' עוד שם בש"ג. ולענ"ד נראה דהר"מ ז"ל מפרש הא דאמר רבא שנטלו לגגו של ד' אין פי' כמ"ש רש"י דאפי' רבנן מודים אלא דרבא מוקי להברייתא כר"א דאמר אחד על האריג חייב והא דדחק ליה לאוקמי כר"א משום דלשנא דהגיה אות אחד משמע אפי' לאחר שהגיה לא נשאר כ"א אות א' וכ"מ בח"ר שכתב על הא דמשני ר"א שם אפי' תימא רבנן לכאורה משמע דוקא להשלים את הספר אבל להשלים השם לא וכו' וקשה אמאי לא תנא רבותא יתירא אפי' אם הגיה אות א' אלא נראה דבזה לא מחייבי רבנן ועי' רי"ו שכתב גבי משרטט בבשרו דחייב ע"ש דף פ"ז והעתיקו בס' א"ר ורבינו בהלכה ט"ז כתב דפטור. גם על מה שכתב רבינו בהלכה י"ד הכותב בשמאלו כתב הא"ר שם דאפשר גם במוחק ע"מ לכתוב אפשר דהוי דוקא בימינו ויש הווייות רבות ומחלוקת בין הירושלמי והתוספתא עי' בא"ר סימן ש"מ ודו"ק היטב:

י׳

הכותב בכל כתב וכו'. כבר כתבתי בזה בפ"ו הלכה י"א דמה שכתב שם להתיר לעכו"ם לכתוב אע"ג דלא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא מטעם דניחא ליה להמוכר ג"כ ואם כבר נתן הלוקח המעות אז יש הפסד מרובה ומצרפינן לסברת ישוב א"י ומש"ה מתירין גם שבות דאמירה לעכו"ם גרידא וכ"פ הר"ן וכ"פ רש"י דבכל כתב חייב חטאת בשבת וכ"כ הברטנורה ותוס' בהרבה מקומות וכמ"ש הב"ש אה"ע סימן קכ"ו אות א' והוכיח הדבר מהא דכותבין גט בכל כתב אפי' בכתב עמים והתם בקרא כתיב וכתב. ולענ"ד דכ"ע מודים בזה ואין כאן מחלוקת דמ"ש המג"א בסימן ש"מ בשם הגה"מ פ"א מהל' ס"ת המעיין שם היטב יראה דאין כוונתו כמה שהבין המג"א בדבריו דהרי הדבר תמוה מאי ראיה מביא מהך דשבת בהא דאמר שם הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני שהרי כתב השלטי גבורים בפ' הבונה וז"ל היה צריך לכתוב שני זיינין קסבר שהוא צריך לכתוב אותיות אחרות והתחיל לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זיינין שהיה צריך להן אם עלו בידו הזיינין מזוינין כהלכתן ה"ז חייב שהרי כתב ב' אותיות הצריכות לו כמבואר בקונטרס הראיות ואם לא היו הזיינין מזוינין בזווית שלהן פטור שהרי הוא צריך לזיינן ואלו דומין לחי"ת ולא חייבו ברושם ב' אותיות אלא כשהוא צריך להן ע"כ. וכוונתו פשוטה עפמ"ש בחי' רשב"א למה יתחייב בכותב ח' ועלו בידו שני זיינין מ"ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שהוא פטור אע"כ דמיירי כשהיה צריך להן ולפי פי' זה אין ראיה מכאן דהא שאינו חייב באינו מזיינן כהלכתן לא הוי משום דאין כאן כתב אלא משום דהוא צריך לשני זיינין מזוינות ולא עלו בידו ולא נעשית מחשבתו משא"כ אם כיון לכתוב שתי אותיות באיזה כתב שיהיה מהיכא תיתי לא יתחייב כיון שנעשית מחשבתו אלא ודאי דה"פ דברי הגה"מ הא דבעינן שרטוט בכותב דברי קדושה פסוקים היינו משום קדושת האותיות וכ"ז אם הוא כותב בכתב שדרך לכתוב בו פסוקים אבל בכתיבה דקה שלנו אין הכוונה על קדושת הכתב כלל א"כ לא קפדינן על השרטוט ולזה מביא ראיה כמו דלענין שבת דהוא איסור תורה אזלי' בתר כוונתו ק"ו לענין שרטוט כן נ"ל ברור ואין כאן מחלוקת ולכ"ע אם כותב באיזה כתב שיהיה ונעשתה מחשבתו בכתיבה זו מה שהוא צריך לה חייב לכ"ע במזיד סקילה ובשוגג חטאת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שבת פרק י״א

א׳

לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק. הוא הדין אם שפך המים מן הספל חייב דמאי שנא. וזהו מה דאמר בפרק עשרה יוחסין דאקפי פירא בכורא בשבתא ואזיל וצדו בהו כו' שהוציאו המים מן הדגים ונשארו הדגים מונחים וצדו אותם ובזה איכא ג"כ מלאכה דנטילת נשמה ועברו על נטילת נשמה וצידה ופשוט.

ה׳

במשנה למלך וקשי' לי כו' ליכא איסור תורה במליחת בשר כו'. נ"ב איכא בראשה של עולה.

ו׳

הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה כו' ה"ז תולדה מעבד וחייב. בירושלמי על משנה סוף פ"ק אין נותנין עורות לעבדן אלא כדי שיעשו מבעוד יום. עד היכן עד כדי הילוך ד' מילין פירוש שאם יכול העבדן להלך ארבעה מילין זהו שעור עיבוד כמפורש פרק אלו עוברין דף מ"ו הרי דהילוך העבדן הוי מלאכה שחייבין עליה חטאת דאל"כ מבעו"י לא גזרו חכמים יעו"ש.

ח׳

ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן כו'. פירוש כיון שעצי בשמים עומדים להריח אף כי קוטמן לחצות בהן שיניו ג"כ אינו חייב חטאת דהוי כמו דבר הראוי למאכל בהמה שעומד למאכל בהמה ה"נ בעצי בשמים אף אם הם קשים כיון שעומדין להריח אם קוטמן לחצות שיניו אינו חייב חטאת לכן מותר לקוטמן להריח ולא גזרו דילמא יקטום אותן לחצות בהן שיניו. ורבינו סבר דקוטם לחצות שיניו הוא מדין מחתך ולא משום מתקן כלי ודו"ק.

י״ד

קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור. אפשר להסביר הטעם באופן זה. דהתו' כתבו בדף צ"ג דזה שיכול חייב וזה שאינו יכול פטור היינו אף שהוא יכול אלא בגוונא דעביד אינו יכול הוא ופטור עיי"ש וה"נ הגדול שיודע לכתוב ומנהיג יד הקטן א"כ הא יכול לכתוב בקולמוס לחודיה וחייב. אבל כי קטן אוחז בידו הרי הגדול בכה"ג שאינו מנהיג היד אינו יכול הוא ופטור דהקטן יכול לאחוז בקולמוס ודו"ק לפ"ז מוכח דהגירסא בתוספתא היא כהגהות הגר"א ז"ל ועיי"ש. וראיתי אח"כ בתבואות שור סימן ב' ס"ק נ"ה מה שכתב בזה ולא נראו דבריו והעיקר כמו"ש.

ט״ו

על עלי ירקות כו'. נ"ב מפורש בירושלמי.

י״ז

רושם תולדת כותב הוא. עיי' ההמ"ג. צריך ביאור אם רושם בשמאלו חייב. ומדברי רבינו נראה דתולדה דכותב הוא ודינו כמו כותב אע"ג דלענין שיעורא לא הוי תולדה דומיא דאב וכמו מתיך א' ממיני מתכות שעורו בכל שהוא אף שהוא תולדה דמבשל ושעורו דאב דמבשל הוא בכגרוגרת מ"מ לענין מתכות הוי בכל שהוא משום דחשיבותו לענין הוצאה היא בכל שהוא. אבל לחייב רושם בשמאל לא מצינו שישתנה בזה מגוף האב. ור' יוסי סבר דרושם הוא אב וכותב שתי אותיות הוי תולדה דרושם וסבר דמשרטט הוא תולדה דרושם ולא הוי משרטט אב בפני עצמו להכי כיון דרושם הוי אף בשמאל לכן כותב שתי אותיות דסבר דמדין רושם אתי עלה חייב ג"כ בשמאל ואולם יש לומר דברושם גם לת"ק מודה רבינו דבשמאל חייב דאין על התולדה דין האב לכל דבר אלא דמשתנה לפי הייחס שיש לו שדרך הוא לרשום גם בשמאל. אבל כותב שתי אותיות לתנא קמא שזה עצם מלאכת הכתיבה והיא מלאכת האב וכמו במבשל שעורו כגרוגרות כן בכותב שתי אותיות לזה יש לו כל דין האב דכיון דאין דרך כתיבה בשמאל פטור על כותב שתי אותיות בשמאל וכן נראה קצת וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב וכו'. והנה אם כאן חייב גם משום מפרק לשיטת רבינו גבי חבורה עי' כתובות ד' ז' ע"א וא"כ לפי"ז גבי שחיטת קדשים יש ב' חיובים אחד משום שוחט ואחד משום מפרק כיון דצריך לדם וא"כ היאך אמרינן בביצה דף י"ב דשייך מתוך גבי קדשים הא גבי קדשים עוד יש מלאכה מה דלא שייך בחולין והיאך אמרינן מתוך אך י"ל דנ"מ לגבי שוחט חיה ועוף דשם צריך הדם ג"כ לגבי כסוי אף דאינו מעכב מ"מ שפיר מקרי צריך עיין תוס' כתובות ד' ה' ע"ב וד' ז' ע"א, אך י"ל כיון דקי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט כמבואר במכות דכ"א ע"ב אין נ"מ לשני לאוין ללאו אחד ובזה יש לבאר דברי הגמ' דביצה שם ועי' בסנהדרין דל"ה ע"ב ובשבת ד' קי"ד ע"א ובזה א"ש דשם ר"ל רק לענין הקטרה ומותר משום מתוך ובסנהדרין ר"ל לענין שחיטה וס"ל דיש חילוק מלאכות וא"כ אין כאן מתוך: ולא עד שימות כו'. ולא הביא הך דאמרינן שם דעביד רירי עי' בהך דחולין ד' ע"ה ע"א בהך דמחלוקת דב"ש וב"ה ע"ש ורבינו ז"ל בהל' טוא"ו פסק כב"ה וס"ל דהך דעביד רירי הוה כעין הך בעיא דשם גבי נולדו בדגים סימני טריפה כו' ולענין אם הרג טריפה אם חייב עי' שבת כאן דקל"ו ע"א ועי' פסחים ד"ע ע"א שם מוכח דחייב, אך י"ל דשם שאני דהוי לענין קדשים וצריך לדם והחיוב משום מפרק אבל בשאר דברים י"ל דפטור דליכא נטילת נשמה כמו גבי בן ח' ועי' תוס' חולין ד' י"א ע"א ושם ד' ע"ד ע"ב גבי בן פקועה וד' קכ"א ע"ב גבי שחט בה רוב שנים ועיין בספר שאלתות דרב אחאי גאון פ' נ"ח פיסקא ו' דלחרוש חייב כמו בבן פקועה ועי' נדה ד' כ"ג ע"א וד' מ"ד ע"ב בתוס' וגם לשיטת רבינו כאן נראה דס"ל דדלדול עובר ממעי אמו ג"כ חייב משום נטילת נשמה ואף דע"כ מיירי דעדיין לא נגמר העובר ועי' תוס' ע"ז דכ"ו ע"א ורש"י סנהדרין דנ"ז ע"ב ד"ה אף וע"ש ד' פ"ד ע"ב בתוס' ד"ה הוה אמינא מוכח דעובר גרע מנפלים לאחר שיצאו ועי' בדברי רבינו ז"ל בהל' מלכים פ"ט ה"ד דב"נ חייב על הטריפה ע"ש וע' סנהדרין ד' ע"ח דגוסס בידי שמים לכו"ע חייב ע"ש. אך נ"ל דפחות מבן מ' יום אף ב"נ פטור דעדיין מיא בעלמא הוא עי' יבמות ד' ס"ט ע"ב ובכ"מ. ועי' נדה ד' ל' ע"ב גבי סמא דנפצא אשקינהו ועי' ערכין ד' ז' אך י"ל דבשבת שם ר"ל דבאמת הא הוה מקלקל וס"ל מקלקל בחבורה פטור רק משום מצות מילה כמבואר שם ד' ק"ו ע"א ובן ח' אינו במצות מילה וזה מה דר"ג נדה דף כ"ד ע"ב לברית ח' ומה דאמר כתנאי ר"ל דכיון דס"ל דחי הוא ושחיטתו מטהרתו יש בו ג"כ מצות מילה עי' בירושלמי פ' י"א דיבמות לא משמע כן ע"ש:

ד׳

ושאר כל כו'. עי' כריתות ד' ג' ע"ב וסנהדרין דק"א ע"א ע"ש ברש"י ד"ה ולוחשין אך בירוש' פי"ד דשבת לא משמע כן כפירושו וכן מדברי רבינו ז"ל:

ה׳

וכן המוחק מן העור כו'. עי' שבת ד' ק"ג ע"ב ד"ה המעבד כ"ש ע"ש בתוס' ועי' שם ד' קט"ז ע"ב בהך מחלוקת דר"י ורבנן ועי' בירושלמי פ"ו דפסחים דאמר שם דרבי ישמעאל ס"ל כר"ש דאינו חייב עד שיעבד כולו ועי' בחולין ד' קכ"ג ע"א דכ"ז שלא הפשיט את החזה לא הוה הפשט גמור ע"ש:

ו׳

או המרככו בידו כו'. עי' שבת דף ע"ה ע"ב ודף קמ"א וזבחים דף צ"ד ע"ש: וכן הממרח כו'. עיין בירושלמי כאן פרק ז' ובבלי דף קמ"ו ע"ב ע"ש:

ז׳

והוא שיתכוין כו' אבל אם כו'. עי' דע"ד ע"ב גבי אי קפיד אמשחתא ע"ש ועי' ד' קי"ז דשקיל בברזא וזה ר"ל כמ"ש רבינו והנה עי' בירושלמי פ"ז סוף ה"ב כאן מה דמחלק בין מחתך לקורע דמחתך בעור ר"ל דמלשון רבינו משמע דדוקא אם חתך לגמרי החתיכה אבל אם עדיין קצת מחובר לא הוה גדר מחתך ועי' בחולין ד' קכ"ג ע"ב דעור כיון דחלים כ"ז שלא נחתך לגמרי עדיין הוה חיבור רק אם חתך דרך סביבותיו ע"ש וזה ר"ל בירושל' חיתוך בעורות מן הצד דאז מקרי מחתך: וכן כל חתיכה כו'. עי' שם ד' ע"ב ע"ב גבי סלית סילתא:

ט׳

הכותב שתי אותיות חייב. עי' בפה"מ דזה דכותב ורושם הוה שתי מלאכות ועי' בירושלמי פ' י"ג אם הטעם דשתי אותיות משום דפחות מזה לא הוה כתיבה או משום שאין מלאכתו מתקיימת ועי' ברש"י כריתות די"ז דגבי אחת על האריג לר"א דחייב וכן בכתיבת אות אחת לר"א דחייב אם כתב סמוך לכתב כמבואר דק"ד ע"ב זה רק שהיה מתחלה אריג הרבה וכן גבי כתב היה מתחלה הרבה אותיות משא"כ אם רק היה אות אחת וכתב עוד אות אחת פטור ועי' שם ד' י"ט ע"ב, אך בירוש' פי"ג דשבת ה"א מבואר להיפך ועי' בתוס' פ"ד דביצה בהך דר"א ורבנן. אך באמת הנה גבי כותב יש שני חיובים אחד משום האותיות ואחד משום הנייר שנכתב עליו וזה הוה גדר רושם לר"י ונ"מ דאם מקלקל הנייר על ידי הכתיבה משום גדר רושם פטור דהרושם הוה החיוב על הנייר והנייר נתקלקל ע"י זה אבל משום כותב חייב וכמ"ש רבינו ז"ל לקמן דהחיוב רק על האותיות והאותיות נכתבין כהוגן והא דצריך נייר רק דבלא נייר לא הוי אותיות וכן יש נ"מ להיפך דברושם חייב אף אם רק השלים לכתב וכן אם נטל לתגא דדלית ועשאו רי"ש ומשום כותב אינו חייב רק או שתי אותיות שאינם דומים זה לזה או אם דומים אם יש בהם איזה משמעות ולכך דייק רש"י ז"ל ד' ק"ד ע"ב ד"ה ועשאו ב' זיינין והסופר היה צריך לכך משום דמשום כותב אינו חייב כאן דהוה ב' אותיות דומות ואין בו תיבה בפ"ע כמו הני שכתב רבינו בהל' י' ובירוש' כאן פי"ב ע"ש ולכך צריך שיהיה הסופר צריך לכך והך דלהשלים שאני י"ל דהוה בגדר מכה בפטיש והיכא דלא כתב ב' אותיות נ"ל דלא מקרי גמר רק אם הראשון עשה פעולה שלמה אבל אם הראשון ג"כ לא עשה פעולה שלמה גם הגומר פטור וכן מוכח כאן בתוספתא פי"א דאמר שם דאם באו הרבה אנשים וכ"א כתב אות אחת ונכתב ספר שלם אז כולן פטורין וגם האחרון פטור אף דהוא גמר הספר ע"ש: הכותב ע"מ כו'. ובזה א"ש מה שהקשו התוס' חולין דף ח' ע"א דאמאי חייב בשחיטה בשבת הא הוה מקלקל ע"ש ובזה א"ש דלא הוה החיוב על דבר הנשחט רק על נטילת נשמה וזה הוה כהוגן והא דמקשה בפסחים דף ע"ג ע"א שם ר"ל דאם אין כאן תיקון שום דבר אז גם לא מקריא נטילת נשמה כלל ועיין תוס' שבת ד' ע"ה ע"א וגם שם מיירי בחטאת העוף דעומדת למליקה ולא לשחיטה ועי' זבחים ד' ק"ז ע"א וד' ק"ח ע"א ע"ש:

י׳

[השמטה ואפי' מב' סממניות כו'. עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש כאן דהוה מחלוקת דר"י ורבנן גבי אותיות של חשבון אם זה הוה גדר כותב או רושם ר"ל אם החיוב הוא משום הכתב או משום הדבר שנכתב עליו ובאמת נראה דגבי הני נ"מ בין כתב אשורית ליונית לשאר כתבים דבכתב אשורי ויונית האותיות של חשבון הוה אותיות של כתב אבל בשאר כתבים הוו סימנים בעלמא לא גדר כתב ואינו חייב רק משום רושם ונ"מ להך דה"ט דאם כותב ע"מ לקלקל העור דאז אם משום כותב חייב ואם משום רושם פטור דרושם הוא משום דהדבר נכתב עליו כמ"ש, ועי' שקלים פ"ג ה"ב: ע"כ השמטה]

י״ג

[השמטה כגון שחלק כו'. ועי' בתוספתא דה"ה אם עשה לשני זיינין חית דחייב משום מוחק ב' אותיות ואף דהא מחיקה אינו חייב רק על הדבר שנשאר חלק וכאן נעשה אות אחת תחת הב' אך לפמש"כ דתולדה דמוחק חייב א"ש כאן: ע"כ השמטה]

ט״ז

הכותב כו' על בשרו. עיין גיטין ד' כ' ע"ב דהוא כתב שיכול להזדייף וזה ר"ל רבינו כאן: אבל המשרט על כו'. והנה מה ר"ל כאן אם שירט ומילא בדיו כמו כתובת קעקע בגיטין שם או דר"ל שעשה בשריטות כצורות אותיות ועיין בפהמ"ש כאן:

י״ז

רושם תולדות כותב כו'. עי' בירוש' פ"ז דכאן הצר צורה כו' וחסר שם ועי' בתוספתא כאן דהמוחק ע"מ לתקן חייב בכ"ש ע"ש ור"ל דכאן א"צ שתי אותיות דזה לא הוה רק תולדה וכן אמרינן בירוש' גבי יש כותב נקודה אחת וחייב עליה שתים ע"ש דכיון דאינו כותב דבר חדש רק כותב באות הנכתב הוה זה רק תולדה וחייב אך זה רק אם הוא מתקן הדבר וצריך להדבר אבל אם א"צ שוב אין שם הדבר עליו כלל וכמש"כ רבינו לקמן פי"ב ה"ב גבי מכבה ע"ש בדברי הה"מ ז"ל:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב ולא שוחט בלבד וכו' בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב וכו'. פ' כלל גדול (שבת דף ע"ה) מחלו' רב ושמואל רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ופירשו שם דברי רב דכוונתו אף משום צובע. ורבינו נראה שפסק כשמואל וכמו שמשמע מדברי ה״ה ודבר תימה הוא דהיה לו לפסוק כרב באיסורי וכמו שכתב ה״ה לעיל פרק עשירי גבי לול של תרנגולים אלא דאפשר שהוא ז״ל סובר דטעמיה דרב קלישא דהוא עצמו אמר בגמרא מילתא דאמרי אימא בה מילתא וכו' ואע״פ שנתן טעם מ״מ לכאורה נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו:

ב׳

רמשים שהן פרים ורבים וכו'. צ"ל לפי דברי רבינו והרמב"ן ז"ל שמה שאמרו בגמרא (דף ק"ו:) והרי פרעוש דפרה ורבה רצונו לומר דהוי כמו פרה ורבה כיון דאינו מזיעת אדם כמו כנה והוכרחו לומר מכח ההיא דעכבר והוא פשוט. ומה שכתב רבינו דתולעים של בשר וכו' שהם דומים לכנים דהוי אתי משום זיעה אע"פ שלענין ההריגה חילקם במ"ש דמותר להרוג את הכנים בשבת ובתולעים כתב דהורגן פטור אבל אסור היינו משום דדי לנו לדמותם לענין שאינם חייבים חטאת בלבד מפני דאינם דומים זה לזה בשוה:

ד׳

חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי וכו'. לדברי רבינו דסבור דאפילו ר' יהודה דאמר (דף קכ"א:) מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מותר להורגם משום פיקוח נפש דמה שלא תירצו בגמרא כשהקשו מני אילימא ר' יהודה וכו' משום דרצה להעמיד דרצו אחריו ודברי הכל דאתיא ככ"ע והוא פשוט: ואם דורסן לפי תומו וכו'. מ"ש ה"ה ואע"פ שרבינו פסק וכו' טעמו דדעת רבינו דהכא משום פיקוח נפש התירו דומה דלעיל:

ז׳

הנוטל קיסם של עץ וכו'. כתב ה"ה וא"א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצוץ בו שיניו וכו' קשה דא"כ דפלוגתא דר"א ורבנן הוא ברכים ור"א סבר חייב ורבנן סברי פטור אבל אסור איך א"ר יהודה אין בהם משום תיקון כלי דאפי' לדברי רבנן אסור וא"כ איך פסק רבינו דמותר לעשות כלי מרכים דלא כרבנן ולא כר"א דאיך רצו להעמיד מתני' כרבנן דבמתני' אמר רבי פטור אבל אסור ורבנן סברי מותר כרב יהודה ואם כרב יהודה סבור כן דלא כחכמים ודלא כר"א משום ברייתא כמו שהקשה ה"ה ז"ל. ומ"מ י"ל בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנה לרב יהודה משמע הכי כפי מה שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שם איסור עשיית כלי ברכים ופסק רב יהודה כמותה אבל זה דוחק:

י׳

הכותב אות כפולה וכו' חייב. ר"ל שיהיה שם בענין אחד כמו דד שהוא יחיד מדדים שפירושו שדים, וכן חח מחחים וכו':

נחלת הכלל · ToratEmet

קרית ספר · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב משום נטילת נשמה שהיתה באלים ותחשים במשכן. וכל נטילת נשמה לאחד מכל מיני בהמה וחיה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהנאה חייב. החונק את החי עד שימות הוי תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת או עד שיבש בו כסלע בין סנפוריו חייב. הושיט ידו למעי הבהמה ודילדל עובר שבמעיה חייב משום נטילת נשמה. רמשים הפרין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושים חייב כהורג בהמה וחיה דלא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כנה שהיא מן הזיעה אבל הנהוין מן העפר הוו כפרין ורבין דאיכא נהוין מן העפר דאיכא במיניה פרה ורבה כגון עכבר שהשריץ מן העפר ומשום הכי כל נהוין מן העפר חייב כאלים ותחשים דמשכן אע"ג דלא פרו ורבו הנהוין מעפר. חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי מותר להרגן בשבת כשיראום דהוי פיקוח נפש וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שאר כל המזיקים אפילו לא היו רצים אחריו פטור דאיכא נמי בהו פיקוח נפש אף על גב דאינם מזיקים וממיתים בודאי.

ה׳

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלים. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא המעביר השער או הצמר מעל גבי העור עד שיחליק פני העור המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף חייב דהוי תולדת מפשיט ומפרק מן העור כדי לעשות קמיע חייב ושיעור לעשות קמיע הוא השיעור היתר קטן מהדברים הנעשים מן העור הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או מרככו בידו כדרך שהרצענין עושין הרי זה תולדת מעבד וחייב. המורט נוצה מן האברה חייב משום תולדת מוחק וכן ממרח רטיה או כיוצא בדבר המתמרח עד שיחליק חייב משום תולדת מוחק וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק.

ז׳

המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת אורכו ורחבו בכוונת מלאכה שכך היו מחתכין במדה עורות המשכן אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למדתו אלא כמתעסק פטור דלאו מלאכת מחשבת היא. הקוטם את הכנף במדה הראויה לדבר או כל חתיכה שיחתוך חרש עץ או חרש מתכת חייב משום תולדת מחתך. הנוטל קיסם של עץ וקוטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב שהרי חתכו במדה לכלי והיינו כקשי' שאינם ראוים למאכל בהמה.

ט׳

הכותב שתי אותיות חייב שכן היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזהו בן זוגה והיינו בשני אותיות בשני קרשים וכתיב והקמות את המשכן כמשפטו וכי משפט יש לעצים אלא קרש שזכה ליתנן בצפון אינו רשאי לזוזה משם וכן כל אחת במקומה ולהכי היו נרשמי' עליהן. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב שכן אם טעה בקרשים היה מוחק וחוזר וכותב כותב אות אחת גדולה כשתים פטור דשתי אותיות בעינן אבל מחק אות גדולה לכתוב במקומה שתים חייב כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב כחוט אחד שהשלים בו את הבגד. הכותב על מנת לקלקל את העור חייב דאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק על מנת לקלקל פטור וכבר כתב הרב ז"ל המוחק כתב על מנת לכתוב שתי אותיות חייב הא כל שאינו על מנת לכתוב שתי אותיות וכ"ש לקלקל פטור ולא היה צריך לחזור לומר דמקלקל פטור ואיפשר דהדר אמאי דכתב הכותב על מנת לקלקל חייב דאפילו הכי אם מחק על מנת לקלקל העור בכתיבה פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה שעוה על גבי פנקס ומחקה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואף על גב דלא מחק על מנת לכותבם דלעיל דמחק כתיבה אותיות בעינן דלהוי המחיקה על מנת לכתוב שתי אותיות כי היכי דלא להוי מקלקל אבל הכא בלאו הכי הוי מתקן כיון שמה שמוחק אינו כתב ויש במקומו לכתוב שתי אותיות. הכותב אות אחת כפולה והיא שם אחד כמו גג דד חייב. הכותב שתי אותיות כל אחת לבדה ואינם נהוגון [נהגין] זו עם זו פטור דאותיות שבקרשי המשכן אע"ג דהוי אות אחת אבל קרש הוו נהגין זו עם זו כיון שהיו לסימן סדר הקרשים אבל אם הן נהגון זו עם זו בלא מעשה בגוף מה שנכתב עליו אלא בקריבתן זו לזו חייב דהכי נמי הוו קרשי המשכן דבקריבתן הוו נהגין זו עם זו כדאמר. הכותב אות אחת אע"פ שסריח ממנה תיבה שלימה או שכתבה במקום מנין פטור דהרי לא כתב אות אחת. המגיה אות אחת ועשאה שתים כגון שחלק גג החית ועשאה שני זיינין חייב שהרי עשה שתי אותיות. אין חייב הכותב אלא בימינו ואיטר בשמאלו ושולט בשתי ידיו חייב. והכותב הוא שחייב אף על גב דקולמוס ביד אחר אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד על גבי דבר העומד דמתקיים דהכי הוה במשכן וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל גבי דבר העומד כיון דמוחק כתב אינו חייב אלא על מנת לכתוב בעינן כתיבה קיימת ומקום קיים והכי נמי במחיקה וכותב על בשרו כיון שהוא עור חייב אבל משרט על בשרו צורת כתב פטור לפי שאין דרך כתיבה בכך. הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו על גבי סקרה בב' אותיות חייב שנים אחד משום כותב ואחד משום מוחק הסקרה דהוה דבר מתקיים אבל דיו על גבי דיו או סקרה על גבי סקרה פטור דלא כתב ולא מחק וסקרה על גבי דיו נמי פטור דמקלקל הוא במחיקה וכתיבה נמי ליכא שמתחלה היה כתוב הגון בדיו מעתה. הרושם רשמים כדרך שהציירין רושמין חייב משום תולדת כותב וכן מוחקן משום תולדות מוחק. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו השרטוט חייב ושרטוט הוא כמשכן כשחתכו העורות אע"ג דלא הוה לכתיבה אם שרטט לכתיבה חייב כשיעור שתי אותיות. חרשי העצים והגבלים שמשרטטים בין בצבע בין בלא צבע בעצים או באבנים כדי שיהיו שוום [שוים] חייב משום תולדת משרטט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות שבת פרק י״א

סדר משנה על הלכות שבת פרק י״א ארוך במיוחד (2 קטעים, 28,403 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שבת פרק י״א במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שבת פרק י״א

א׳

השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה וכו'. ועיין בלח"מ שתמה דרבינו פוסק כשמואל דאמר דשוחט אינו חייב אלא משום נטילת נשמה והו"ל למפסק כרב באיסורי דסבר דחייב אף משום צובע. וכדמפרש טעמא בגמרא דניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דלחזוה אינשי וליתו ולזבוני מיניה. ונראה דיש להוכיח דסוגיא דשמעתא בעלמא לא אזלא כרב בכמה דוכתי בשבת (דף ס"ט ודף ע' ודף ע"ג) גבי הא דפריך אליבא דריש לקיש ורבינא ורבא דהיכי משכחת לה דלחייב ארבעים חטאות חסר אחת בעושה כל ל"ט מלאכות בזדון שבת ושגגות מלאכות דבמאי ידע ליה לשבת ואי איתא לדרב הא משכחת דידע ליה לשבת במלאכת צביעה ממש אלא דשגג דסבור דבמלאכת שחיטה ליכא משום צביעה ובאמת איתא. וא"כ משכחת דעשה כל הל"ט מלאכות ובתוכן גם צביעה וכולן בהעלם אחד וגם ידע ליה לשבת. ומדלא קאמר הכי ש"מ דקושטא הוא דבמלאכת שחיטה ליכא צביעה ומשום הכי לא משכחת ל"ט חטאות אלא א"כ ששגג במלאכת צביעה ממש ושפיר פריך דידע ליה לשבת במאי. [וליכא למימר דמשום הכי לא קאמר הכי דמילתא דרב לא שייך רק למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב דהא גם רבינא ס"ל הכי כמ"ש בספר המאור בדף מ"ב אלא על כרחך דלא קיי"ל כרב]:

ז׳

הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו כו' חייב. הרב המגיד תמה על רבינו שלא ביאר דזה אינו אלא בקוטם בסכין. ובס' קרבן נתנאל פ' חביות תירץ דרבינו סמך עצמו אמ"ש בסמוך דשרי לקטום עצי בשמים להריח. ועל כרחך דלית ביה חיוב חטאת כלל בקוטם ביד. דאל"כ אף להריח היה אסור ע"כ. ואין זה הכרח כלל דהא אף במחובר שרי להריח ולא גזרינן שמא יגוז ואמאי נגזור בתלוש שמא יקטום. וכ"כ הר"ן פ' ערבי פסחים. ועל פי מ"ש הכס"מ פכ"ג דין ו' י"ל דלדעתו ז"ל לכך לא פסק כרב אשי דאמר דטעמא דאסור להניח עלה של הדם בתוך הנקב של חביות כדי שיקלח את היין הוא משום דגזר שמא יקטום דכי קטים מאי הוי וכ"כ בבית יוסף סי' שט"ו. א"כ שמע מינה דבקוטם ביד לית לן בה וכן משמע בפכ"א דין י"ט. וזה דלא כמ"ש בספר חמד משה דלרבינו קושטא דמחייב בקוטם ביד. וכ"כ בספר נ"א ונדחק בדברי רבינו דפרק כ"ג ואינו מוכרח דיש ליישב כמ"ש:

ט״ז

המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. הרב המגיד הביא הסוגיא דפ"ב דגיטין דאיתא שם המעביר דיו על גבי סיקרא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו היה חייב שתים כו'. ולכאורה קשה דהא מסיק בסוגיא שם בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן אי הוי דיו על גבי סיקרא כתב לעניין גט ואמר לו ר' יוחנן דאינו כתב. ופריך ליה ר"ל והלא לימדתנו רבינו דהוי כתב לעניין שבת ואמר לו ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופרש"י שאם היה בא מעשה נמי לעניין שבת בזמן בית המקדש לא היה סומך על דבריו להביא חולין בעזרה ע"כ. ולפ"ז לא הו"ל לרבינו למפסק דחייב שתים בסתמא דמשמע דמביא ב' חטאות בשוגג והרי למעשה לא סמך ר' יוחנן על זה. ומצאתי שהרגישו בזה בעל פר"ח בספרו מים חיים ובעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ופירשו לדעת רבינו דלא כפירוש רש"י דגבי שבת לא היה עושה מעשה להקל ולהביא שתים מספק חולין בעזרה אלא דאגט לחודיה קאי שלא היה עושה בו מעשה להקל ולהכשיר דכי מפני שאנו מדמין גט לשבת נעשה מעשה דבאמת לא דמי גט לשבת דהתם הוא דהוי כתב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אחשבה משא"כ גבי גט. ועוד דאפשר דמחמירין בו מדרבנן משום חומרא דאשת איש. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה דלפרש"י קשה דאי איתא דר' יוחנן לעניין שבת קאמר שלא היה עושה מעשה להביא חולין בעזרה. דא"כ אמאי קיבל מיניה ריש לקיש דבשלמא ר' יוחנן לא היה עושה מעשה בזה להקל אזיל לטעמיה דסבר חולין בעזרה הוא דאורייתא וכדמוכח בקידושין (דף נ"ז ע"ב) דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך. וכן בכמה דוכתי. אבל ר"ל הא אית ליה בנזיר (דף כ"ט) דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ אמאי לא סמך איהו להקל במילתא דרבנן והרי ר"ל גופיה אמר בעירובין (דף ס"ה ע"ב) גבי הא דמבעיא לן אי שרי למיגר רשות ממשכיר דנשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן ופירש רש"י נשכור דספק דדבריהם להקל. אלמא דמיקל ר"ל בדרבנן בספיקא דדינא. אלא ש"מ דכי קאמר ליה ר"י בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקיבל ר"ל ממנו לא קאי אשבת ומשום חולין בעזרה רק לעניין גיטין. ושוב מצאתי הדבר מפורש באר היטיב בירושלמי פרק הבונה דאמר ר' יוחנן בזה הלשון מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש. משמע להדיא דגט לשבת הוא דלא רצה לדמות אבל בשבת קושטא דמחייב ר' יוחנן שתי חטאות. ועוד איתא התם דר' יצחק בשם רבנן תמן מחייב שתים משום מוחק ומשום כותב. ומוכח התם דקאי על דיו על גבי סיקרא. ומסתמא מחייב ממש קאמר ועל זה סמך רבינו שהעתיק כן להלכה:

י״ז

הרושם רשמים וצורות בכותל כו' כדרך שהציירין רושמין הרי זה חייב משום כותב בשבת. עיין מ"ש הרב המגיד. ולי נראה שיצא זה לרבינו מהירושלמי דאיתא שם בפ"ז הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. עוד איתא שם דאם חיסר בה אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש ורבינו שלא כתב זה כאן הוא משום שכן משמע ממה שכתב בפ"י דין ט"ז דהגומר הצורה חייב משום מכה בפטיש. ועל כרחך דכאן איירי שאותו שרשם לא גמר הציור אלא הנותן הסממנין אח"כ. אלא דצ"ע דאמאי השמיט זה ולא כתב חיוב דצובע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שבת פרק י״א

ז׳

המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור, הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך וחייב וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב משום מחתך, וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך, הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב. הנוטל קיסם, עי' במ"מ מה שתמה בזה, והנה הרמב"ם כתב קיסם של עץ ובגמ' לא נזכר של עץ ומיירי באוכלי בהמה קשין כדמוכח ממה דאמרו חכמים לא יקטמנו אלא מאבוס של בהמה מוכח דהוא בחד מילתא, ובעיקר דינא משמע בגמ' דלר"א חייב משום תיקון כלי אבל זה שייך דוקא אם יש בנין בכלים, והרמב"ם כתב כאן משום מחתך, ויש לומר דמשום הכי סובר ר"א דחייב אפי' בקשין כיון דדעתו עכ"פ לעשיית כלי אבל משום מלאכת מחתך כיון דעיקרו בעור לא ילפינן אלא במה דלא הוי אוכלין כלל, ולפי"ז באוכלי בהמה קשין פטור אבל אסור וזהו שכתב בהל' ח' כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים מותר לקטום אותן בשבת ומבואר דדוקא לחים מותר אבל קשין אסור, ומה שלא הזכיר מפורש דבקשין פטור אבל אסור נראה דסמך על מה שכתב בפכ"ג הל' ו' אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי וע"כ כונתו באוכלי בהמה קשין דאל"ה חייב כמש"כ כאן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שבת פרק י״א

ו׳

המפרק דוכסוסטוס. לכאורה ה"ל לחייב גם משום קורע ע"ל פ"ז הי"א. ואולי מה שהיא מתולדתו מחובר ל"ש משום קורע וצ"ע: [או המרככו בידו. ע"ל פכ"ג ה"י שכ' המרכך בשמן חייב וחידוש של"כ כן ד"ז]:

ט״ז

המעביר דיו ע"ג סקרא. עי' מ"מ ואפ"ל דר"י א"ל לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נ"מ וע"ש ברש"י שכ' להביא חולין לעזרה ואזיל לשי' דס"ל חובע"ז דאורייתא. עי' נזיר כ"ט א'. ור"ל ס"ל דרבנן ע"ש וא"כ גם לרבינו לשי' דס"ל דאו' עי' בפ"ב משחיטה ע"כ פסק שלא להביא ועי' שבת ע"א א' מ"ד בין לקולא בין לחומר' ע"ש ברש"י ושם לר"ל קיימינן ויל"ע בכ"מ לענין ס' בהבאת קרבן. וע' ירוש' פי"ב ה"ד:

י״ז

הרושם כו' וצורות. ירושלמי פ"א כ"ט ב'. ע"ש להדיא כן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבת פרק י״א

ה׳

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואי איכא איסור בפחות עיין ברש"י ותוס' שבת (קי"ז): במל"מ: ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא כו'. תמוה דלעיל מינה איתא בהדיא דמרבה שלא לשמה להפשט:

י״ז

הרושם רשמים וצורות בכותל כו' כדרך שהציירין רושמין ה"ז חייב משום כותב בשבת. עיין מ"ש הה"מ. ול"נ שיצא זה לרבינו מהירושלמי פ"ז דאיתא שם הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. עוד איתא שם דאם חיסר בה אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש. ורבינו שלא כתב זה כאן הוא משום שכן משמע ממ"ש בפ"י הל' ט"ז דהגומר הצורה חייב משום מכה בפטיש. וע"כ דכאן איירי שאותו שרשם לא גמר הציור אלא הנותן הסממנין אח"כ, אלא דצ"ע דאמאי השמיט זה ולא כתב חיוב דצובע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שבת פרק י״א

ה׳

ואחד המעבד ואחד המולח וכו'. דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע"כ: אמנם היה נראה לענ"ד דמשכחת לה בשתי דרכים האחד ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע"ג המזבח קרבה כמו שהיא ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול אע"פ שנותר אע"פ שפגול אע"פ שיוצא כו' עולה אע"פ שלא הפשיט כו' וא"כ זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור. עוד דרך שני דאמרינן בפרק אלו דברים משמחן בשעירי הרגלים ומקשה חדא דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלים כו' ושנינו בת"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלים אותם ואת עורותיהם. והרא"ה בספר בדק הבית עלה ס"ח כתב דמ"ש בגמרא וכן לצלי הוא דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך וכתב דההיא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכים מליחה א"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאכלם בעורם עכ"ל: (א"ה ומה שעמד הרב המחבר על תירוץ הראשון אכתבנו בהלכות תמידין בס"ד כי שם ביתו יע"ש):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

חידושים והגהות הגרי"ב · הלכות שבת פרק י״א

ט״ז

הרמב"ם פי"א מהל' שבת הט"ז. הכותב על בשרו חייב וכו' המעביר דיו ע"ג סקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. . והראה הכ"מ מקומו בגיטין י"ט. המעביר דיו ע"ג סקרא בשבת ר' יוחנן ור"ש בן לקיש דאמרו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. לכאורה יש להפליא טובא שהרי בסוגיא דגיטין י"ט ר' יוחנן גופא מסיק וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"ש. ופירש"י וכי מפני שאנו מדמין שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר נעשה מעשה להקל אפילו לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה ע"כ. ופירש"י מוכרח מעצמו וגם ממה דאמר ר' יוחנן ל"ז. בהשמטת שביעית וכי מפני שאנו מדמין [נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו, רש"י] נעשה מעשה. וכן פסק הרמב"ם שם גבי השמטת שביעית בפ"ט הל' ו' כחזרה שחזר בו ר' יוחנן. והנה הכא בכל עניינם חיובא שכתב הרמב"ם בכל הפרקים האלו לענין אבות מלאכות וגם בפרק הלזה להורות הלכה דאם עשאן בשוגג חייב חטאת ובעדים והתראה חייב סקילה ואם בלא עדים חייב כרת. והשתא לפי מה שכתב הרמב"ם דיו ע"ג סקרא חייב שתים היינו אם בשוגג חייב שתי חטאות ואם במזיד חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ונפקא מיניה אם התרה בו משום כותב חייב סקילה [ופשיטא כשהתרו בו משום מוחק דחייב סקילה], ומהתימה איך יתחייב חטאת ומכ"ש סקילה הלא רבי יוחנן בעצמו הורה דאין לעשות מעשה ופטור מקרבן ומכ"ש חיוב סקילה על הכתיבה כזו רק משום מוחק הוא חייב. והיאך כתב הרמב"ם דחייב שתים אחת משום כותב ולא כתב דרק איסורא איכא ולא חיובא בפועל או דה"ל לכתוב הרי זה ספק וכמ"ש לקמן פי"ח מהלכה זו הל' כ"ז ה"ז ספק אם נתחייב ע"ש. ומהתימה יותר על כל נושאי כליו של הרמב"ם שלא התעוררו כלום. ובחיפוש אחר חיפוש נמצא כתוב בקרבן העדה גיטין פרק שני הלכה ג' שהקשה ג"כ חומרא זו על הרמב"ם ומתרץ בזה"ל. ונראה שהרמב"ם מפרש וכי מפני שאנו מדמין וסומכים על דעתנו לחייבו קרבן לענין שבת דחולין שנשחטו בעזרה אין בו כרת כמפורש בבבלי קדושין נ"ו נעשה מעשה לאיסור אשת איש שיש בו כרת. ופי' זה מסתייע מלשון הירושלמי גם מדברי הרשב"א נראה כן וכו' ואי ס"ד דמספק חייב בשבת אין זה ק"ו די"ל אף בגיטין הוה גט מספק וצ"ע עכ"ל בעל קה"ע. שמחתי בתורתו כי מצאתי און לי בפליאה אשר גם בעיניו יפלא. אמנם במה שבא הגאון ההוא בישובו לא עמדתי במובן. חדא דכבר קי"ל יבמות פ"ב. כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ול"ש איסור כרת וכן אמר רבא עוד שם קי"ג. מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וע"ש בפירש"י. וא"כ גם הכא למה נהיה מקילין בחולין בעזרה להביא לכתחילה בשביל שאין בו כרת. ויותר יש להפליא שהרי לפי מ"ש הרמב"ם דחייב שתים נראה דאפילו סקילה חייב וכגון שלא התרה בו משום מוחק אלא משום כותב כמ"ש לעיל. ושלישית עולה על כולם במ"ש הגאון הנ"ל נעשה מעשה לאיסור אשת איש שיש בו כרת תמוה טובא שהרי ר' יוחנן גופיה בגיטין פ"ו: פסק הלכה כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי ועדי כתיבה אינם אלא מפני תיקון העולם והכי קי"ל בטוש"ע סי' קל"ג. גם הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין פסק הכי, וכתב עוד בשם יש מן הגאונים דבלא עדי מסירה אע"ג דאיכא עדי כתיבה וחתימה הגט פסול. וא"כ בהנהו עדים שאינם יודעים לחתום מאי שייכות לאיסור כרת יש. ובכן מבלתי יכולת לפרש כונתו בירושלמי אלא ברור דהכוונה בירושלמי הוא כפשוטה דא"ל ר' יוחנן מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת [כלומר שאנו מחמירין ואומרים מצד הראוי להחמיר שעשה איסור שיש בו ספק חיוב ונפקא מיניה לקוברו בין רשעים גמורים ע' יבמות ל"ב:] אנו מתירין את אשת איש [כלומר דגבי גט הוא ענין אחר וזיל הכא להחמיר וזיל הכא להחמיר]. וכל מי שאפשר לו לפרש דברי הירושלמי ביתר שאת וטוב יישר חילו, עכ"פ בפירושו של הגאון בעל קה"ע אי אפשר מטעמא דאמרן. ומעתה דברי הרמב"ם קשיין כדמעיקרא. ובכן מהנראה לומר דהרמב"ם סמך עצמו אסוגיא דילן בגיטין י"ט. דהכי איתא שם איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק וכו' בעא מיניה רשב"ל מר' יוחנן עדים וכו' ע"ש. נמצא מבואר דאע"ג דר' יוחנן אמר וכי מפני שאנו מדמין וכו' וחוזר מדבריו הראשונים כמו דמורה כוונתו ג"כ לקמן ל"ז. במה דאר"י שם וכי מפני שאנו מדמין, מ"מ רשב"ל לא זז ממקומו שהוא להדיא אמר דדיו ע"ג סקרא שחייב שתים. הילכך אע"ג דקי"ל דהלכה בכ"מ כר' יוחנן נגד רשב"ל [בר מתלת] מ"מ הכא דלרשב"ל פשיטא ליה ולר' יוחנן מספקא ליה פסקינן כרשב"ל דפשיטא ליה והכי פסקינן דחצי נזק צרורות משלם מן העליה ב"ק ג': וכתב הרא"ש סי' א' כיון דלרב פפא פשיטא ליה ולרבא מיבעיא ליה עבדינן כרב פפא. וכ"כ הרב המגיד בטעמא של הרמב"ם בפ"ב מהל' נזקי ממון דעבדינן כרב פפא דפשיטא ליה אבל גבי השמטת שביעית שכתבתי לעיל שפיר פסק הרמב"ם כחזרה של ר' יוחנן ולא כפשיטות של ר"ל משום דגם רב ושמואל בסוגיא דגיטין ל"ז. שהזכרתי למעלה פליגי על ר"ש בן לקיש ודאי דלית הילכתא כר"ש ב"ל. ויהיה בזה נכון לבקר. ליישר פסק הרמב"ם באמונתו לא ישקר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבת פרק י״א

ה׳

שורש אין עיבוד באוכלין א' המעבד וא' המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין כו'. עיין להרפ"ח בי"ד בה' דם סימן ס"ח ס"ק י"ז ד"ה ואכתי כו' שעמד בענין אי בליעה ופליטה תלייא בבישול והביא מחלוקת בדבר דלר"ת כל שאינו מבשל כגון כלי שני אינו מבליע ומפליט ובד"ה עוד הביא כו' כתב ע"ש הרשב"א דהרמב"ן סובר דלא תלי בבישול והביא ראיה מדין קערה שמלח בה בשר שאסורה כדאיתא בפרק כל הבשר משו' דמליח הרי הוא כרותח ואע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול וכתב ע"ש הר"ן שבסוף מס' ע"ז דחה ראיה זו דשם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו עכ"ל ותמה עליו הרפ"ח דמדקאמר רבא התם אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריות' במליחת אוכלין מן התורה דאם איתא אכתי מחייב משום מבשל. ועוד דאף למאן דמחייב לא מחייב אלא משום עיבוד דוקא ואלו לדברי הר"ן היה לו לומר אף משום מבשל ועוד דהתם פריך אמתני' דתני באבות מלאכות המולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח. ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו עייל שירטוט משמע דמולח ואופה תרי ענייני נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל"כ היה לו לומר אפיק מולח שהרי נכללה תחת סוג אופה ועוד דבירושלמי כו' יע"ש ואין בכל דחיותיו הללו כדי לדחות דברי הר"ן ואדרבא יש לתמוה עליו בזה והוא דמה שהקשה מדאמר רבא אין עיבוד באוכלין דמשמע דאתא לאורויי שרייותא כו' אין זה הכרח משום דעלה דקאמר רבה בר רב הונא המולח בשר בשבת חייב משום מעבד קאמר רבא אין עיבוד באוכלין אבל משום בישול מחייב ורבה בר רב הונא קמ"ל דאם התרו בו משום מעבד חייב ומה שהק' עוד מדלא פריך היינו מעבד היינו אופה משמע דלא מחייב משום מבשל הא לא אירייא דתנא כל מילתא דהוה במשכן קחשיב כדקאמר תלמודא לעיל עלה דפרכינן היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"ג דאיכא דדמייא ליה קחשיב לה כיון דבמשכן היה עיבוד בעורי' ואפייה בסמנים להכי חשיב להו משא"כ במולחו ומעבדו דכיון דהעיבוד היא המליחה אמאי חשיב לה בתרתי. גם מאי דמשמע ליה בדברי הר"ן דהמולח בשבת מחייב משום מבשל איכא לאתמוהי עליה טובא דהא קי"ל דהמבשל בחמי טברייא פטור משום דבעינן תולדה דאש דכל דליכא תולדה דאש לא חשיב בישול כדאיתא בפרק כיצד צולין דמ"א יע"ש. וא"כ איך יתחייב במולח בשבת משום מבשל. כי ע"כ נראה דכוונת הר"ן ז"ל כלפי מאי דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל באותה סוגייא דפרק כלל גדול דליכא משום בישול כלל במולח מדקאמר רבה אין עיבוד באוכלין דמשמע דשרי לגמרי לזה דחה הר"ן ז"ל דליתא דאפשר דאכתי אסיר משום בישול ורבה לא קאמר אלא דלא מחייב חטאת משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין אבל איסורא איכא משום בישול אלא דחיוב חטאת משום בישול ליכא דבעינן בישול דאתי מתולדה דאש אבל איסורא מיהא איכא וכיון שכן לענין בליעה ופליטה הא איכא נמי בישול ומה"ט אסיר. ועיין בספר שער המלך ה' חמץ ומצה פ"ה הכ"ד יע"ש. ודע שהרב מש"ל בדין זה הק' דבפ' הקומץ רבה דכ"א אמרו תקריב מלח ואפי' בשבת דכיון דקי"ל דאין עיבוד באוכלין למה לי קרא להתי' מליחה בשבת כיון דאין כאן מלאכה ועיין מה שיישב ע"ש מוהר"י אלפ'אנדארי. ועיין בספר מוצל מאש שבס"ס רב יוסף סימן א' כי שם הביא דבריו יותר בארוכה. ועיין בספר שער המלך בהלכות יו"ט פ"ג ה"ד שעמד על דבריהם יע"ש וראיתי למוהר"י אלפאנדרי שתירץ בא' מן התירוצים עפ"י מ"ש בפסחים פ' אלו דברים שעירי הרגלים כשחל יו"ט בשבת שהכהנים אוכלין אותם חיין ואמרו בת"ך פרשת צו כחטאת כאשם מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאכול עם עורותיהן אוכלין. כת' הרא"ה בס' בדק הבית דס"ס דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך תקריב מלח וא"כ להכי איצטריך קרא כשרצו הכהנים לאוכלן בעורן דמולחים ואפילו בשבת עכ"ל. ותמיה לי דאיך יתכן שיהיו הכהנים מותרים לאכול שעירי הרגלים חיין וכ"ש בעודן בעורן שהרי בפרק הזרוע דקל"ב אמרי אמר ר"ח מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי מ"ט אמ' קרא לך נתתיו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ופסקה רבינו בפ"ט מהל' בכורים ועיין במ"ש בפ"י מהלכות מעה"ק הל' יו"ד ובס' מש"ל שם. ועיין בנדרים דף ס"ה גבי צדקיה דאשכחיה לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבא חיה ופרש"י דהיינו בשר שאינה מבושלת ואף לאיכא דאמרי שכתב שם רש"י ארנבא חיה שלא נשחטה היינו ודאי משום דלישנא דארנבא חיה הכי משמע דאי שאינה מבושלת הול"ל בשר ארנבא אבל לא שאם היה אוכל בשר חי דרך המלכים בכך ובמנחות פרק שתי הלחם דצ"ט ע"ב שנינו שעיר של יוה"כ נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה ואמרינן בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו ומתוך ששונאים חכמי' את הבבליים קורין אותם על שמם יע"ש ובתוס' כתבו וז"ל אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם לאוכלם כמו כן אף בשאר השנים דמחזי כרעבתנותא קורין להם כן יע"ש. ועפ"י האמור אפשר דאפילו שיבואו לידי נותר היו מגנים אותם כיון שלא הותר להם אכילת הקדשים אלא כדרך שהמלכים אוכלים. ומ"מ יש לדחות דהיכא דאפש' אפש' והכתו' לא הקפיד אלא היכא דאפש' מיהו ההיא דפרק אלו דברים ק"ט כיון דאפשר לאכול בלילה למה יהיו מותרים בי"ט חיים מיהו יכולים אנו לומר דר"פ עדיפא מינה מקשה ליה דאפי' תימא שהיו יכולים הכהנים לאוכלן חיים אכתי ליכא שמחה. אמנם הרב ז"ל שרצה לומ' דלהכי אצטריך קרא ק"ט. ועיין עוד במ"ש הרב תי"ט שם במנחות גבי הבבליים אוכלים אותו דאע"ג דהיה צריך מליחה כו' מ"מ אין עיבוד באוכלים כו' יע"ש. ולא הזכיר סברת הרא"ה שכתבנו דמצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח שייך אף בחלק הנאכל לכהנים. ועדיין יש לעיין בסברת הרוקח שכתב הרב מוצל מאש גבי שעירי הרגלים שנאכלים בלי מלח. ודע שהרב שער המלך בהלכות יו"ט דמ"ט ע"ד ד"ה ואיך שיהיה עמד מתמיה על הרב מש"ל ומוהרי"א דאשתמיט מינייהו סוגיי' דפ"ק די"ט די"א ת"ר אין מולחין החלבים בי"ט וכו' וכתב הר"ן דמולח את החלבים שייך ביה עיבוד כיון דחלבי' לאו אוכלים גמורים נינהו ולהכי יש בו משום מעבד וכ"כ שם רש"י בגמ' ד"ה התם כו' וכ"כ הרב המאירי שם בהדייא וא"כ משו"ה אצטריך קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח משום דבמליחת האימורים איכא משום עיבוד. ואולם הא ק"ל כיון דשיעור עיבוד הוא כדי הלוך מיל כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' מ"א הל' יו"ד והכי איתא בפסחים פרק אלו עוברין דמ"ו ע"א עלה דמתני' הבצק החרש כו' אלא שבגירסתינו הוא ד' מילין ועיין בנידה דכ"ה וכיון שכן ק' דאכתי למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאפשר למולחן ולא יבא לידי עיבוד שהיו מולחין אותם והיו מקריבין אותם מיד ע"ג מזבח כמ"ש הרשב"א בפ' גיד הנשה בשם הראב"ד ולא היה שוהה שיעור מיל דאז ליכא איסורא דעיבוד ובהכי ניחא ההיא דפרק ד' אחין דף ל"ד ע"ב דעלה דאמרינן זר ששמש במקדש בשבת חייב שתיים פרכינן זר ששמש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרת האימורין הבערה ללאו יצתה כו' יע"ש ואמאי לא קאמר כגון זר שמלח אימורין הראש דאיכ' משום זרות דהא מליחת בשר עבודה היא כמ"ש שם רש"י בפרק הקומץ דכ"א עלה דאמרינן תקריב מלח ואפי' בשבת ואיכא משום שבות נמי דהא איכ' איסור עיבוד אלא משום דכיון דבמליחת האברי' ליכ' שיעורא דמיל משו"ה לא חשיב מליחה זו עיבוד ובכן אכתי קשה למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאין במליחת הקרבן משום עיבוד. ועיין מה שיישב הרב הנז' לדעת ה"ה ז"ל עפ"י מ"ש בס' רב יוסף בדרשותיו די"ו בשם מוהר"מ בתשו' יע"ש בדף ן' ע"ג ד"ה הן אמת יע"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דה"ה ז"ל מצי לפרש כוונת הברייתא דדריש תקריב מלח ואפי' בשבת היינו מהאי טעמא גופיה דאין במליחה זו שיעור עיבוד ומה"ט דרשינן תקריב ואפילו בשבת כיון דאין כאן מלאכת עיבוד ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבת י״א, מתוך הלכות שבת שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבת כל הרמב״ם