רמב״ם - הלכות שכירות · פרק ט׳

ספר משפטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק ט׳

הלכה א׳

הַשׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב אֵינוֹ יָכוֹל לְכוּפָן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן יָזוּן. לְסַפֵּק בִּגְרוֹגָרוֹת אוֹ בִּתְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְפוֹעֲלִים יְסַפֵּק הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

הלכה ב׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר רוֹאִין הַפָּחוּת שֶׁבַּשְּׂכִירוּת וְהַיָּתֵר שֶׁבַּשְּׂכִירוּת וּמְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן:

הלכה ג׳

אָמַר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ וּשְׂכָרָן בְּאַרְבָּעָה אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ שְׂכַרְכֶם עָלַי נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שְׁלֹשָׁה וּמַפְסִיד אֶחָד מִכִּיסוֹ. אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הָיָה בַּמְּדִינָה מִי שֶׁנִּשְׂכַּר בִּשְׁלֹשָׁה וּמִי שֶׁנִּשְׂכַּר בְּאַרְבָּעָה אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת אֲבָל הָיְתָה מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת אַרְבָּעָה שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׁלוּחוֹ אַרְבָּעָה לֹא טָרְחוּ וְעָשׂוּ שָׁוֶה אַרְבָּעָה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת שְׂכֹר לִי בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְשָׂכַר בִּשְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי מְלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי קִבְּלוּ עַל עַצְמָן וְיֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁלֹשָׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בְּאַרְבָּעָה וְאָמְרוּ הֲרֵינוּ כְּמָה שֶּׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אֵין דַּעְתָּם אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בַּעַל הַבַּיִת יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה לְפִיכָךְ שָׁמִין מַה שֶּׁעָשׂוּ אִם שָׁוָה אַרְבָּעָה נוֹטְלִין אַרְבָּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אוֹ אֵינוֹ שָׁוֶה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת בְּאַרְבָּעָה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם בִּשְׁלֹשָׁה וְאָמְרוּ לוֹ כְּמָה שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוֶה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שֶׁהֲרֵי שָׁמְעוּ שְׁלֹשָׁה וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם:

הלכה ד׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָם אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ. אֲבָל הָלְכוּ הַחַמָּרִין וְלֹא מָצְאוּ תְּבוּאָה. פּוֹעֲלִים וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לָחָה. אוֹ שֶׁשָּׂכַר לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהָ שֶׁנִּתְמַלְּאָה מַיִם. אִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב וּמָצָא שֶׁצְּרִיכָה פּוֹעֲלִים אֵין לַפּוֹעֲלִים כְּלוּם מַה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת. וְאִם לֹא בִּקֵּר נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָן וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְבַטֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה. אֲבָל אִם הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה וְחָזַר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם חוֹזֵר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה נה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. וְכֵיצַד דִּין הַפּוֹעֵל שֶׁחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁהִתְחִיל. שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה וְנוֹטֵל. וְאִם קַבְּלָן הוּא שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. בֵּין שֶׁהוּזְלוּ בְּעֵת שֶׁשְּׂכָרָן בֵּין לֹא הוּזְלוּ בֵּין שֶׁהוּזְלָה מְלָאכָה אַחַר כֵּן בֵּין לֹא הוּזְלָה שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. קִבֵּל מִמֶּנּוּ קָמָה לִקְצֹר בִּשְׁתֵּי סְלָעִים קָצַר חֶצְיָהּ וְהִנִּיחַ חֶצְיָהּ. בֶּגֶד לֶאֱרֹג בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אָרַג חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ. שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. אִם הָיָה שָׁוֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִין נוֹתֵן לוֹ שֶׁקֶל אוֹ יִגְמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּן. וְאִם הָיָה הַנִּשְׁאָר יָפֶה שְׁנַיִם דִּינָרִין אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶן אֶלָּא סֶלַע שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ אֶלָּא חֲצִי מְלָאכָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד כְּגוֹן פִּשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה אוֹ שֶׁשָּׂכַר חֲמוֹר לְהָבִיא חֲלִילִין לְמֵת אוֹ לְכַלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶחָד פּוֹעֵל וְאֶחָד קַבְּלָן אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס כְּגוֹן שֶׁחָלָה אוֹ שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת. וְאִם לֹא נֶאֱנַס וְחָזַר בּוֹ שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן. כֵּיצַד מַטְעָן. אוֹמֵר לָהֶם סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם עַד שֶׁיִּגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְלֹא יִתֵּן לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁפָּסַק תְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶם הַשְּׁתַּיִם מַחְזִיר מֵהֶן הַתּוֹסֶפֶת. כֵּיצַד שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן. שׂוֹכֵר פּוֹעֲלִים אֲחֵרִים וְגוֹמְרִים מְלַאכְתָּן שֶׁלֹּא תֹּאבַד וְכָל שֶׁיּוֹסִיף לְאֵלּוּ הַפּוֹעֲלִין הָאֲחֵרִים עַל מַה שֶּׁפָּסַק לָרִאשׁוֹנִים נוֹטֵל מִן הָרִאשׁוֹנִים. עַד כַּמָּה עַד כְּדֵי שְׂכָרָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה לָהֶם מָמוֹן תַּחַת יָדוֹ שׂוֹכֵר לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים זוּז בְּכָל יוֹם לְכָל פּוֹעֵל אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂכַר הַפּוֹעֵל שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכֹּר בִּשְׂכָרָן לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה אֲבָל יֵשׁ פּוֹעֲלִים לִשְׂכֹּר בִּשְׂכָרָן וְאָמְרוּ לוֹ צֵא וּשְׂכֹר מֵאֵלּוּ לְהַשְׁלִים מְלַאכְתְּךָ וְלֹא תֹּאבַד בֵּין שׂוֹכֵר בֵּין קַבְּלָן אֵין לוֹ עֲלֵיהֶן אֶלָּא תַּרְעֹמֶת וְשָׁמִין לַשּׂוֹכֵר מַה שֶּׁעָשָׂה וְלַקַּבְּלָן מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת:

הלכה ה׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְנֶאֱחָז לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר מַה שֶּׁעָשָׂה:

הלכה ו׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַשְׁקוֹת אֶת הַשָּׂדֶה מִזֶּה הַנָּהָר וּפָסַק הַנָּהָר בַּחֲצִי הַיּוֹם אִם אֵין דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק אֵין לָהֶן אֶלָּא שְׂכַר מַה שֶּׁעָשׂוּ. וְכֵן אִם דַּרְכּוֹ שֶׁיַּפְסִיקוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הָעִיר וְהִפְסִיקוּהוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם אֵין לָהֶן אֶלָּא שְׂכַר מַה שֶּׁעָשׂוּ שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ הַפּוֹעֲלִים דַּרְכּוֹ שֶׁל נָהָר. וְאִם דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק מֵאֵלָיו נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹדִיעָם. שְׂכָרָן לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּבָא הַמָּטָר וְהִשְׁקָה אֵין לָהֶן אֶלָּא מַה שֶּׁעָשׂוּ. בָּא הַנָּהָר וְהִשְׁקָה נוֹתֵן לָהֶן כָּל שְׂכָרָן. מִן הַשָּׁמַיִם נִסְתַּיְּעוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפוֹעֵל. אֲבָל מִי שֶׁפָּסַק עִם אֲרִיסוֹ שֶׁאִם יַשְׁקֶה שָׂדֶה זוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיוֹם יִטּל חֲצִי הַפֵּרוֹת וְכָל הָאֲרִיסִין שֶׁהֵן מַשְׁקִין שְׁתֵּי פְּעָמִים אֵינָן נוֹטְלִין אֶלָּא רְבִיעַ הַפֵּרוֹת וּבָא הַמָּטָר וְלֹא הֻצְרַךְ לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת נוֹטֵל חֲצִי הַפֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ שֶׁהָאָרִיס כְּשֻׁתָּף וְאֵינוֹ כְּפוֹעֵל:

הלכה ז׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם וְשָׁלְמָה הַמְּלָאכָה בַּחֲצִי הַיּוֹם אִם יֵשׁ לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָהּ אוֹ קַלָּה מִמֶּנָּה עוֹשֶׂה שְׁאָר הַיּוֹם. וְאִם אֵין לוֹ מַה יַּעֲשֶׂה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְאִם הָיָה מִן הַחוֹפְרִים אוֹ עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁדַּרְכּוֹ לִטְרֹחַ הַרְבֵּה וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה יֶחֱלֶה נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ:

הלכה ח׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ שְׁלִיחוּת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא שָׁם מַה יָּבִיא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם. שְׂכָרוֹ לְהָבִיא קָנִים לַכֶּרֶם וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא וְלֹא הֵבִיא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם. שְׂכָרוֹ לְהָבִיא כְּרוּב וּדוֹרְמַסְקְנִין לַחוֹלֶה וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ הִבְרִיא לֹא יֹאמַר לוֹ טל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ בִּשְׂכָרְךָ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ נוֹתֵן כָּל שְׂכָרוֹ וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בְּזוֹ הַמְּלָאכָה:

הלכה י׳

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וְקַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאָמַר לוֹ טל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטּל אֶת שֶׁלִּי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

הלכה י״א

מְצִיאַת הַפּוֹעֵל לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר לוֹ עֲדֹר עִמִּי הַיּוֹם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לִלְקֹט מְצִיאוֹת כְּגוֹן שֶׁחָסַר הַנָּהָר וּשְׂכָרוֹ לִלְקֹט הַדָּגִים הַנִּמְצָאִין בַּאֲגַם הֲרֵי מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת וַאֲפִלּוּ מָצָא כִּיס מָלֵא דִּינָרִין:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק ט׳

ג׳

אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים וכו' אמר לו בעה"ב בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה, ואמרו לו כמו שאמר בעה"ב אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם. אין להם אלא שלשה, בגמ' הוא אבעיא אי אדבורא דבעה"ב סמכי או אדבורא דידיה, והביא המ"מ מה שכתב הרי"ף שלא איפשטא הילכך לית להו אלא תלתא, וקשה דהרי"ף אין דרכו להביא דין דאם תפס אין מוציאין מידו, אבל הרמב"ם שכותב כן בכל ספק אבעיא, למה לא כתב דאם תפסו ארבעה אין מוציאין מידן, ועוד דמדברי הרמב"ם שכתב שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם מוכח דכונתו דבודאי אין להם אלא שלשה, וזהו אי אדבורא דידיה סמכי, והנה בפ"ו מהל' גירושין הל' י"ב עמד הלח"מ במה שכתב שם הרמב"ם כיון שהגיע גט לידה מגורשת, דכיון דבגמ' הוי ספק אי אדבורא דידה סמיך או אדבורא דידיה היה צריך לכתוב שאם לא הגיע הגט אלא לידו הוי ספק מגורשת, וכתב שם דכאן בהל' שכירות דהוא ספק ממון מיושב דנקטינן לקולא, אבל באמת גם כאן אינו מיושב וכנ"ל, והלח"מ מפרש שם דגם דעת הרמב"ם כן דאם לא הגיע הגט אלא לידו הוי ספק מגורשת, ולא משמע כן דבודאי הי' להרמב"ם לכתוב כן כיון דהספק מפורש בגמ'. והנה בפ"ו מהל' גירושין הל' י"א י"ב כתב וז"ל שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל, ואמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה, הרי אתה כמו שאמרה והביא את הגט, ואמרה לו לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה, אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח שליחות שאמרה היא, ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה, אמר לבעל שליח הבאה אני ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה והביא את הגט, ואמרה לו שליח קבלה שמתיך כיון שהגיע גט לידה מגורשת שהרי לא עקר שליחות שאמרה אלא גרע אותה שהרי היא אומרת לקבלה, והוא אומר לבעל להבאה בלבד עכ"ל, ודברי הרמב"ם תמוהים מאוד במה שכתב כלומר איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרה דהא זהו אי אדבורא דידה קא סמיך, וכיון דהוא ספק בגמ' איך פירש בודאי שכן הוא כונת הבעל, ועוד הא מבואר בגמ' בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי דאי אדבורא דידה סמיך משהגיע גט לידו מגורשת, וא"כ למה כתב בהל' י"ב דמשהגיע גט לידה מגורשת, והלח"מ הקשה רק למה לא כתב דהוי ספק מגורשת אם הגיע גט רק לידו ולפי המבואר מדבריו דמפרש בודאי דאדבורא דידה סמיך א"כ צ"ל ודאי מגורשת. ונראה דהרמב"ם סובר דמה דאמר בגמ' דאי אדבורא דידה קא סמיך צ"ל דמשהגיע גט לידה מגורשת היינו מקמי דאסיק רב אשי דמכאן אין ראי' משום דעקר שליחותיה, ורב אשי אמר דאי הוי אמר רב נחמן דמשהגיע גט לידה מגורשת הוי מוכח דאדבורא דידה קא סמיך, וע"כ הוי אמרינן דאף דהשליח אמר הבא לי גיטי ולא התקבל מ"מ כיון דהבעל אמר הילך כמו שאמרה ואמרינן דכונתו דסומך על דברי אשתו, וכיון שהשליח קבל ממנו הגט אמרינן דקבל על דעת זה שנתן לו ולכן נעשה שליח קבלה, ולפי"ז גם בהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הי' צ"ל דמשהגיע גט לידה מגורשת, ולא שייך לומר דהא עקר שליח לשליחותיה, כיון דאנו אומרים דהשליח כשקבל הגט הסכים לדברי הבעל שאמר לו הילך כמו שאמרה, אלא דרב אשי סתר סברא זו ואמר דאין ראי' מכאן דאדבורא דידיה קא סמיך משום דאפי' אם הבעל רצה ליתן לו כמו שאמרה האשה, אבל השליח הא עקר לשליחותיה ולא הסכים לדברי האשה, ולכן לפי"ז גם בהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי לא נימא דאי אדבורא דידה סמיך צ"ל דמשהגיע גט לידו מגורשת, דעכ"פ השליח הא אמר הבא לי גיטי ואף דלא אמרינן בזה דעקר שליח לשליחותיה, אבל גרע אותה וכמו שכתב הרמב"ם, ולפנינו נבאר החילוק בין זה לזה, ולכן שפיר נוכל לומר דהרמב"ם סובר דהמסקנא הוא דבודאי אדבורא דידה קא סמיך וכמו שכתב כלומר וכו,' וטעמו משום דפשטות הדברים מלשון הילך כמו שאמרה ודאי הוא דאדבורא דידה סמיך אלא דהגמ' הוי בעי להוכיח כן מדאמר רב נחמן דאפי' משהגיע גט לידה אינה מגורשת אבל כיון דדחי רב אשי, א"כ בודאי מפרשינן כפשטא דאדבורא דידה סמיך. והנה עיקר דינא דהתם דאמרינן דעקר שליח לשליחותיה צריך באור דבשלמא לשיטת רש"י ושאר ראשונים דשליח הבאה היינו שליח להולכה שפיר מבואר דכיון דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא, א"כ לא קבל שליחות הבעל להוליך הגט, ושליח לקבלה לא נעשה מהאשה, ובודאי גם משהגיע גט לידה אינה מגורשת, אבל לשיטת הרמב"ם דשליח הבאה הוא ג"כ שלוחה של האשה, אלא שהאשה יכולה לעשות שליח לקבל הגט שלא תתגרש אלא כשיגיע הגט לידה, וכמו שבארו הרשב"א והר"ן, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ו מהל' עבדים, א"כ מה איכפת לן במה שאמר השליח שהוא שליח לקבלה כיון דעכ"פ במה שעשתה האשה אותו לשליח הבאה כבר נעשה בזה ידו כידה לענין קבלת הגט, אלא שאם היתה עושית אותו לשליח קבלה היתה מתגרשת תיכף, ועכשיו אינה יכולה להתגרש תיכף בקבלתו, אבל עכ"פ כשיגיע גט לידה אמאי אינה מגורשת, דהא במה שמתגרשת כשיגיע לידה א"צ לזה דיני שליחות, ואין לומר דכיון שהיא עשתה אותו הבאה והוא אינו רוצה להיות אלא שליח קבלה הוי כמו שאינו רוצה להיות שליח כלל דזה לא מסתבר, דא"כ למה הלך כלל אל הבעל ואמר לו שאשתך אמרה התקבל לי גיטי ונטל ממנו הגט, וע"כ שהוא חשב דאפשר שיהי' שליח קבלה, ועל אופן זה קבל הגט, וא"כ מה איכפת לן שהשליחות לא נתקיימה אלא למחצה והיינו שיהי' ידו כידה לענין קבלת הגט ולא שתתגרש מעכשיו. עוד קשה דבהלכה י"ב גבי התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי דפסק הרמב"ם דמשהגיע גט לידה מגורשת כתב בטעמא שהרי לא עקר השליחות אלא גרע אותה וזהו לשיטתו דבין לקבלה בין להבאה הוא שליח האשה, דלפירש"י בודאי הוא עקירת שליחותה של האשה, ורש"י בב"מ הקשה זה דאמאי לא אמרינן בזה דעקר שליחותיה, ותירץ דכיון דניחא ליה בהבאה כ"ש דניחא ליה בקבלה, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאינו סובר דכיון דניחא ליה בהבאה כ"ש דניחא ליה בקבלה, ומ"מ לא אמרינן דעכ"פ לא ניחא ליה בשליחות קבלה אלא בשליחות הבאה והיא לא עשתה אותו לשליח הבאה ולא הוי שליח כלל, אלא דאמרינן דהוא ענין אחד ורק שגרע מהשליחות, והיינו ששליחות הבאה הוא רק חלק משליחות קבלה וא"כ למה אמרינן דאם אמר שליח קבלה אני הוי עקירה משליחות הבאה, ואמאי לא נימא דיש בכלל מאתים מנה ובכלל שליחות קבלה יש שליחות הבאה. ונראה דגדר שליח הבאה דאמרינן שנעשה שליח שיהי' ידו כידה רק לענין קבלת הגט ולא תתגרש בקבלתו עד שיגיע הגט לידה דלכאורה נימא שאח"כ כשיגיע הגט לידה באיזה אופן שיהי', ואפי' אם יזרוק השליח הגט והאשה תקח אותו מע"ג קרקע גם אז תהי' מגורשת, כיון שכבר נתקיים ונתן בידה בקבלת הגט, אבל מסוגיא זו מוכח דאינו כן, אלא דהשליח צריך שיהי' כידה כל הזמן ושיבוא הגט מידו לידה, וטעמא דאף דמחלקינן מעתה הנתינה לידה עם דין הגירושין או עם קנין הגט, ומטעם זה סוברים הרשב"א והר"ן דאפי' נתינה לפקדון מהני, מ"מ כיון שבשעת הגירושין עכ"פ צריך שיהי' הגט בידה, לכן צריך נמי שלא יהי' הפסק בין נתינת הבעל הגט להאשה או לחצרה, ובין שעת הגירושין ושעת קנינה את הגט, ולכן אם הופסק ע"י בטול הרשות, שיצא הגט מיד האשה או מרשותה לא מהני מה שתקח אח"כ את הגט בעצמה, ואפי' אם נימא שאם הניחו השליח הבאה בין קבלתו לנתינתו איזה זמן במקום מיוחד ואפי' לא יהי' חצרו ג"כ מהני זהו משום דעכ"פ לא נתבטלה משום זה קבלתו וברשותו הוא, אבל אם זרק הגט באופן דלא ניחא ליה שיהי' ברשותו אז לא מהני מה שתקבלו האשה בעצמה, ולפי"ז מבואר דהיכי שאמרה האשה הבא לי גיטי והשליח אומר שאמרה התקבל כיון דאינו רוצה להיות שליח להבאה אלא שליח לקבלה, א"כ תיכף אחר שקבל הגט כבר אין ידו כידה ולא מהני מה שיבוא הגט אח"כ מידו ליד האשה, ושליח לקבלה לא עשתה אותו. אלא דלפי"ז צריך ביאור דא"כ כשהאשה אמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר שאמרה הבא לי גיטי אמאי מתגרשת כשתגיע גט לידה דהא האשה לא עשתה אותו לשליח להבאה. ונראה בזה דהנה דין זה שהאשה קונית את הגט אינה צריכה כונה לקנין דהא קונית אותו אפי' בע"כ, וכן אין הבעל צריך להקנות לה וממילא קנתה הגט ע"י הנתינה, ואף דהקצוה"ח סי' כ' כתב דמשום זה מהני גיטו וידו באין כאחד משום דלא בעינן בגט תורת זכי' כיון דמהני אפי' בע"כ, אבל מהא דחזינן דבחצרה שאינה עומדת בצדה מהני לענין דין נתינה ואינה מתגרשת בזה משום דלא קנתה הגט מוכח דבעינן דין קנין בגט, אלא שבגט הוא חדוש דע"י הנתינה היא קונית את הגט ומתגרשת כאחד, ומשו"ה מהני בזה דין גיטו וידו באין כאחד ויסוד הדברים מבואר בירושלמי בתרומות פ"ד ובגיטין פ"ו דאיתא התם אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, תמן התורה זיכת אותה בגטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, ופי' הגר"א דבמתנה לא מהני שליח לקבלה, וכונתו דאף דאפשר לזכות לחברו ע"י אחר זהו מדעת הנותן שהוא מזכה לו בפירוש, אבל שליח לקבלה והוא נותן בסתם לא מהני ודוקא בגט מהני משום שהתורה זיכתה בגיטה. ולפי"ז נראה דאף שכתבנו דגדר שליח הבאה לדעת הרמב"ם היא שעושית את השליח לגדר חצרה בלא עומדת בצדה כמו שכתב להדיא הרשב"א הבאתי דבריו בהל' עבדים פ"ו מ"מ כשהאשה עשתה אותו לשליח לקבלה והוא קבל השליחות ועכשיו בא להבעל ואמר שליח הבאה אני, אין כונת השליח אלא לענין זה שלא תתגרש ע"י קבלתו, וכיון דבאמת סגי בזה כשיתן לו הבעל ע"מ שלא תתגרש בקבלתו, וכמו באומר לא תתגרשי אלא לאחר ל', ואם יתן לו הבעל בפי' שתתגרש מעכשיו בודאי על אופן זה ביטל שליחותו דהא אומר בפי' שליח הבאה אני, לכן אמרינן דאין בזה עקירה בעיקר אופן קבלתו את הגט מכפי ששלחה לו האשה אלא שלא תתגרש בקבלתו וכיון שאין השליח צריך לכוון לזכות הגט. וממילא קונה אותו האשה כיון שהוא מקבלו ובאמת הוא שליח לקבלה וכיון שעכ"פ ודאי רוצה השליח שכשיבוא הגט ליד האשה תתגרש, ואם נפרש שעקר כל ענין השליחות לקבלה לא תתגרש וכמו שבארנו, לכן מפרשינן דאין כונתו אלא לזה שלא תתגרש בקבלתו אלא כשיבוא הגט לידה, ובזה סגי כשנותן לו הבעל הגט ע"מ כן. וכשנתן לו הבעל והסכים לדבריו וכמו שבארנו דאף דאומר הילך כמו שאמרה מ"מ מסכים גם לדברי השליח ע"כ נתן לו ע"מ שלא תתגרש אלא כשיבוא הגט לידה. ועכשיו נבאר דעת הרמב"ם בהלכה שלפנינו שלא פסק דאם תפסו ארבעה אין מוציאין מידן, דבאמת הא בארנו דאדבורא דידה קא סמיך, וא"כ גם הכא אדבורא דבעה"ב סמכי וא"כ לפי סוגיית הגמ' הוי לן למימר דמשלם ארבעה כמו שאמר בעה"ב, אכן בפ"כ מהל' מכירה הל' א' כתב הרמב"ם והוא מתוספתא הביאה הרי"ף פ"א דקדושין וז"ל המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו, ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן לו מאתים, ולפי"ז מבואר דזהו המחלוקת בין ס"ד דגמ' ובין רב אשי דבס"ד הוי סבר דכיון דהבעל אמר הילך כמו שאמרה, והשליח קבל הגט מידו אמרינן דבסתמא נתרצה לדברי הבעל, ואי אמרינן דאדבורא דידה קא סמיך משהגיע גט לידה מגורשת, ודחה רב אשי ואמר דכאן לא דמי להא דתוספתא דהתם הלכו מקודם כל אחד לביתו, ולכן שפיר אמרינן דמי שתבע אח"כ נתרצה לדברי חבירו, אבל כאן אף דהבעל אמר הילך כמו שאמרה. אבל כיון שהשליח לא אמר שמסכים לדבריו, א"כ למה נתן לו הבעל הגט, וע"כ דבנתינתו הסכים לדברי השליח ולא שהשליח הסכים לדברי הבעל. ולפי"ז גם בהך דינא שהבעלים אמרו לשליח לשכור בארבעה והשליח אמר לפועלים בשלשה והפועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב, אף דס"ל דאדבורא דידה סמיך וה"נ הכא אדבורא דבעה"ב סמכי מ"מ הפועלים אין מכירים את בעה"ב ולא הוא שכרן אלא השליח הוא ששכרן, וכיון שהוא לא הסכים לדבריהם למה הלכו בסתם לעשות מלאכתן וע"כ דאף שאמרו כמו שאמר בעה"ב מ"מ בהליכתן למלאכתן נתרצו על דברי השליח שאמר להם בשלשה, והגמ' הוי סבר דכיון שאמרו להשליח כמו שאמר בעה"ב והשליח שתק הוי שתיקה כהודאה והסכים לדבריהם, ולכן מייתי בגמ' סוגיא דהתקבל לי גיטי, ומה דאמר רב אשי על זה, ומוכח מדברי רב אשי דהשליח לא הסכים לדברי הבעל אף שנטל הגט, וכ"ש כאן דליכא רק שתיקה מצד השליח ונמצא דמה דמייתי כאן הסוגיא דגיטין, ומה דאמר ע"ז רב אשי אינו כפי"מ דמפרשים דהגמ' בעי למיפשט דאדיבורא דידי' קא סמכי ואינם נוטלים אלא שלשה ורב אשי דדחי דאפשר דאדבורא דידה קא סמיך וה"נ הכא אדבורא דבעה"ב קא סמכי ונוטלים ארבעה, דבאמת רב אשי לא איירי כלל באבעיא זו דב"מ, אלא בסוגיא דגיטין ובגמ' בב"מ מייתי הסוגיא דגיטין, ומה דאמר ע"ז רב אשי ומינה מוכח דעכ"פ השליח לא הסכים לדברי הבעל, וה"נ השליח לא הסכים למה שאמרו כמה שאמר בעה"ב, אלא כונתו היתה ששוכרם בשלשה, וכיון שהלכו לעשות כן מלאכתן הסכימו לדברי השליח וזהו שכתב הרמב"ם שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם ובודאי אינם נוטלים אלא שלשה וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק ט׳

א׳

מקום שנהגו שלא להשכים כו'. בפרק הפועלים אמר ר"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב שנאמר תזרח השמש יאספון כו' וכתב מרן סימן של"א והרי"ף והרמב"ם השמיטו כל זה ונ"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר"ל כמו שפירש ר"ח כו' יע"ש. ולא יגהה מזור לקושייתו שלפירוש ר"ח בעיר חדשה או שאמר אוגרנא לכו כפועלים דאורייתא צריכין לצאת למלאכתם מהנץ החמה ולהחשיך במלאכת בע"ה ואמאי השמיטו דעלה בעי תלמודא וליחזי היכי מיתגרו ומוקי לה בעיר חדשה או בפועלים דאורייתא ומילתא דלא שכיחא נמי שכתב הרב דוחק הוא ובפרט לרבינו שדרכו לכתוב הכל וצ"ע:

ד׳

אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו כו'. נראה בעיני דאפילו הקדים לו בע"ה שכרו והתחיל במלאכת בע"ה חוזר בו ומחזיר לו שכרו וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בע"ה יכול לחזור וה"ה הפועל אלא מגזירת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים א"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב"א שהביא ה"ה פ"ז מהלכות מלוה ולוה בדין השוכר את הפועל בימי החורף וכו' ודו"ק:

ז׳

השוכר את הפועל וכו'. כתב ה"ה וכתב הרשב"א כי אמרינן דדוקא כמותה כו'. ונראה סיוע לזה ממ"ש רבינו (*א"ה לעיל פ"ה דין ז') השכיר לו בית סתם ונתן לו בית ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית הראשון אין השוכר יכול לעכב והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ע"כ וידיעת ההפכים אחד ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק ט׳

א׳

שכירות הפועלים הכל כמנהג המדינה ומה שביניהם לבעל הבית או לשלוחו הדין כמו שכתב הרב ז"ל מן הגמרא דסברא הוא דדינא הכי. פועל חוזר בו בחצי היום בדבר שאינו אבוד דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה או מה שעתיד לעשות אם היה קבלן. וכל שאר הפרק דיניו נלמדין דרך סברא ומציאת פועל לעצמו אם לא כששכרו למציאות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק ט׳

ב׳

השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב"ם והרשב"א ז"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סימן של"ה למ"ש הריטב"א ז"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז"ל דא"ל שכרכם על בעה"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד"ם דמ"ש הרב שם וע"ז הקשה שצ"ע בלי ספק מ"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו"ש. וראיתי להרב מהריב"ל ז"ל בח"א דף קמ"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע"ח מכח הקי"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי"ה עכ"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב"ל ז"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב"א וע"ז הקשה מהרשד"ם מהתוספתא והצריך עיון וא"כ מהריב"ל ז"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו"ה משמנים וכדברי הריטב"א ז"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי"ה קתני דמשמנים היפך מ"ש הוא ז"ל וצ"ע.

ד׳

וחזר בו בחצי היום חוזר. עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ"ק דמציע' דף י' ד"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע"כ. ולענ"ד נ"ל לומר במ"ש שם הרא"ש ז"ל ומביאו הר"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש"ס הוא אפי' לרב דס"ל ידו על העליונה וכ"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה"ב דכי יד בעה"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו"ש וק"ל. וכתב מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ"ב דף י"ז ד"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ"ח ע"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו"ש. והרב מהרי"ט אלגאזי נר"ו בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' ט"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי"ל דאע"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה"ג בסי' ס' הגב"י אות מ"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ"ד דהוי טענת שמא הו"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי"ל וכ"כ משם מהראנ"ח בח"ב סי' א' וי"ט יעו"ש הרי דאע"ג דטענת הקי"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי"ב ז"ל במה שהשוה לדעת מהראנ"ח ז"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ"ח כ"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד"ב עם מהראנ"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי"ב שבתשו' חו"מ ח"א סי' נ"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו"ש. ומן האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל"מ בפי"א מהל' מכירה הי"ז במה שהקשה עליה דמהראד"ב וז"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו"ל לידע ומשו"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי"ז מצי לומר קים לי כמ"ד פרעתיך וזה ברור עכ"ל ולפי קוצר ענ"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ"ח שהוא כדבריו וק"ל (א"ה ס"ט עיין פני משה ח"ג סי' ל"ד יעו"ש).

ו׳

השוכר את הפועל להשקות וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתע"ג והביאה מרן בסי' של"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו"ש. וראיתי להרדב"ז החדשות בסי' פ"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא"כ אפי' דלא א"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא"ת הרי כתב ר"מ ז"ל במי ששכר מלמד וא"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו"ש ותו דאיהו ז"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ד הגהת ב"י אות ט' שהביא משם הרדב"ז ז"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז"ל אינו אלא דהר"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו"ש הרי דאף דס"ל דהוי דבר האבד אפי"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק ט׳

ד׳

ואם לא נאנס וחזר. כתב ה"ה ז"ל כתב הרשב"א וכו'. נ"ב אשוכר עליהן קאי אבל מטען בכל גוונא: עוד שם ונמצאו אלו מפסידין עליו. נ"ב לאו משום דמפסידין לו אלא כיון דדבר האבד הוי:

ח׳

השוכר כו'. כתב הבל"מ ז"ל קשה וכו' ה"נ הרי ירד להציל וכו'. נ"ב לק"מ דזה לא נשכר אלא לילך ולבוא והא הלך ובא משא"כ בנשכר להציל ולא הציל הא לא הציל ודלא כב"י: שכרו להביא כרוב ודורמסקין. נ"ב בפ' הגוזל אמר טעמא משום דעשה שליחותו משמע הא לא עשה שליחותו לא ואין להקשות מרישא דהשוכר את הפועל להביא שליחות דהתם השליחות היא ההליכה ושכר פסיעות הוא דנוטל. והכי משמע בירושלמי בפ"ב דע"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שכירות פרק ט׳

י׳

השוכר את הפועל לעשות עמו כו' ואם משקבל עליו אמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. וכ"כ הטור בסימן של"ו ס"ב השוכר לעשות בשל חבירו אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך כו'. וכתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה כו'. והנה מדברי הטור ז"ל הללו ראיתי להש"ך בסימן ע"ב ס"ק קי"ד שהק' שם מרן מי שיש בידו משכון כו' ואמר לו הלה יהא שלך לא קני כתב וז"ל וק' ממ"ש הטור ומרן בסימן של"ו ס"ב גבי פועל דאם אמר לו יהא שלך והוא ברשותו של פועל קנאו מיד ולא אמרינן דדחויי קמדחי ליה והא משכון ופועל כי הדדי נינהו כמו שדימה אותו הרב הנמקי בסוף מציעא והניחה בצ"ע יע"ש. ולע"ד הדבר ברור דמדלא הביא מרן ב"י שם בסימן של"ו דברי הנ"י הללו ושדברי הרמ"ה שם הם כדברי החולקי' על הרשב"א מבואר דמשמע ליה למרן שדברי הרמ"ה שם אינו ענין לדברי הנמק"י דהרמ"ה ז"ל מיירי באופן דליכא למימר דלדחויי קמכוין כגון שאמר לו לפועל בפי' בפני עדים יהא שלך ואין כונתי לדחותך מעלי כי אם בכל לבי ובכל נפשי אני אומר לך יהא שלך ואפ"ה כתב הרמ"ה ז"ל שאם אין הדבר עומד ברשותו של פועל וגם לא עשה הפועל משיכה או הגבהה אפ"ה ל"ק הפועל אותו דבר דאף שלא יוכל לומר לדחותו נתכוונתי אכתי יכול לומר דחזר בו אפילו מי שפרע לית ליה כיון שלא נתן הפועל מעות בעין ול"ק כלל דהדמים שחייב לפועל בשביל פעולתו הרי הם כמלוה אצלו ואין מטלטלי' נקנים במלוה כמ"ש הש"ע לקמן סי' קצ"ט ס"ב ומ"מ כיון דכל שהמטלטלים ברשות הלוקח כל שקבל עליו המוכר למכור קנה הלוקח כמ"ש הש"ע לקמן ר"סי ר' וא"כ ה"נ כל שהדבר עומד ברשות הפועל כיון שקבל עליו ב"הב למוכרו לו בדמי פעולתו קנה הפועל מיד בדמי חובו דלא גרע דמי חובו מפיסוק דמים וקבלתו למכור אע"פ שלא נתן דמים דקנה מיד: באופן דההיא דסימן של"ו שכתב בש"ע שהם דברי הרמ"ה שהביא הטור שם מילתא אחריתי דאתא לאשמועינן ומיירי בגוונא דלא מצי טעין בע"ה לדחויי נתכוונתי כמדובר והכא אשמועינן דכל שאמר לו התם יהא שלך מצי טעין שפיר דלדחותו נתכוון עד שיאמר לו בפי' בפני עדים שיהא שלו לגמרי ושאינו מכוין בזה לדחותו דאז קנה מיד בדמי חובו כיון שעומד המשכון ברשותו של מלוה ומינה דה"ה נמי לגבי פועל ובכן אין מדברי מרן דבר סת"ר ואין נסתר מחמתו דההיא דסימן של"ו ודהכא שייכי אהדדי כמדובר ועיין למרן החבי"ב ולסמ"ע והש"ך ז"ל בסימן של"ו ולהרב תי"ט בפרק בתרא דמציעא מ"ח דמשם משמע להו שדברי הרמ"ה מיירי אפילו בשלא גילה דעתו דלא לדחותו קמכוין מש"ה הוצרכו לידחק ולישב ההיא דסימן קס"ו גבי ההיא דנפל כותלו בתוך גינת חבירו והצריכו הטור והש"ע שצריך שיפנה האבנים משם כדי שלא יוכל לחזור בו משא"כ הכא יע"ש ולפי האמור דהרמ"ה מיירי בשגילה דעתו שאין כונתו לדחותו ממילא יתיישב ההיא דסימן קס"ו כן נראה לע"ד וברור: ולענין הלכה למעשה מאחר שהרב הנמקי ז"ל דימה ההיא דפועל והא דמשכון אהדדי וגבי פועל העלה שם דבעינן שיפנה הקש והתבן הפועל בפני בע"ה לרשותו של פועל כדי שלא יוכל לטעון עליו דלדחותו נתכוון וכן העלה הרמ"ך ז"ל בש"מ לבב"מ דר"ך ע"א וזה נראה דעת הטור ומרן ז"ל בדין משכון דסימן ע"ב א"כ כל שאמר לו לשון זה שיהא שלך סתמא בין במשכון ובין בפועל יכול לומר לו דלדחותו נתכוון עד שיעשה מעשה המלוה בפני הלוה למכור משכונו בפניו וכן בפועל עד שיפנה התבן והקש בפני בע"ה לרשותו או אם היה כבר ברשותו עד שימכור אותו לאחר בפני בע"ה וכיוצא שאז לא יוכל לטעון דלדחותו נתכוון וכן אם בשעה שאמר לו יהא שלך פי' דעתו שאינו מכוין לדחותו דינא הכי לע"ד ולא דמי למ"ש הפוסקים בסימן ר"ז גבי אסמכתא דאפילו אמר דלא כאסמכתא לא מהני להוציאו מדין אסמכתא שהחילוק מבואר כנלע"ד להלכה ולמעשה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות ט׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכירות כל הרמב״ם