רמב״ם - הלכות שכירות · פרק ח׳

ספר משפטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק ח׳

הלכה א׳

אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ שָׂדֶה לְזָרְעָהּ אוֹ כֶּרֶם לֶאֱכל פֵּרוֹתָיו בְּדָמִים אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפֵרוֹת קְצוּבִים כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ שָׂדֶה זוֹ בְּעֶשְׂרִים כּוֹר בְּשָׁנָה וְכֶרֶם זֶה בְּעֶשְׂרִים כַּדֵּי יַיִן בְּכָל שָׁנָה שְׁנֵיהֶן דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן. וְהַשּׂוֹכֵר בְּפֵרוֹת הוּא הַנִּקְרָא חוֹכֵר:

הלכה ב׳

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אוֹ פַּרְדֵּס כְּדֵי לַעֲבֹד אוֹתוֹ וּלְהוֹצִיא עָלָיו יְצִיאוֹת וְיִתֵּן לְבַעַל הַקַּרְקַע שְׁלִישׁ הַתְּבוּאוֹת אוֹ רְבִיעַ אוֹ מַה שֶּׁיַּתְנוּ בֵּינֵיהֶן וְהוּא הַנִּקְרָא מְקַבֵּל. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לִסְיַג הָאָרֶץ בַּעַל הַקַּרְקַע חַיָּב בּוֹ וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שְׁמִירָה יְתֵרָה הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל חַיָּב בּוֹ. הַקַּרְדֹּם שֶׁחוֹפְרִין בּוֹ הָאָרֶץ וְהַכֵּלִים שֶׁנּוֹשְׂאִין בָּהֶן הֶעָפָר וְהַדְּלִי וְהַכַּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁדּוֹלִין בָּהֶן הַמַּיִם עַל בַּעַל הַקַּרְקַע. וַחֲטִיטַת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּקַבְּצִין בָּהֶן הַמַּיִם עַל הַחוֹכֵר אוֹ עַל הַמְקַבֵּל:

הלכה ג׳

הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן. שְׂכָרָהּ אוֹ קִבְּלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים זוֹרְעָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה פִּשְׁתָּן וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן. שְׂכָרָהּ אוֹ קִבְּלָהּ שָׁבוּעַ אֶחָד שְׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן:

הלכה ד׳

הַחוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן וְיָבְשָׁה מַעְיַן בֵּית הַשְּׁלָחִין וְלֹא פָּסַק הַנָּהָר הַגָּדוֹל אֶלָּא אֶפְשָׁר לְהָבִיא מִמֶּנּוּ בִּדְלִי. אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן שֶׁל בֵּית הָאִילָנוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. וְאִם מַכַּת מְדִינָה הִיא כְּגוֹן שֶׁיָּבַשׁ הַנָּהָר מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִין הַזֶּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ בֵּית הָאִילָן זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר יָבֵשׁ הַמַּעְיָן אוֹ נִקְצַץ הָאִילָן מְנַכֶּה מֵחַכִּירוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ וְלֹא אָמַר לוֹ הַזֶּה אֶלָּא כְּמִי שֶּׁאוֹמֵר כְּמוֹת שֶׁהִיא עַתָּה אֲנִי מַשְׂכִּיר לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ וְאָמַר לוֹ בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ אוֹ בֵּית הָאִילָן וְיָבֵשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ:

הלכה ה׳

הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁתַּדְּפָה אִם אֵרַע דָּבָר זֶה לְרֹב הַשָּׂדוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ הַכּל לְפִי הַהֶפְסֵד שֶׁאֵרְעוֹ וְאִם לֹא פָּשְׁטָה הַמַּכָּה בְּרֹב הַשָּׂדוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּדְּפוּ כָּל הַשָּׂדוֹת שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. נִשְׁתַּדְּפוּ כָּל הַשָּׂדוֹת שֶׁל הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל אַף עַל פִּי שֶׁפָּשְׁטָה הַמַּכָּה בְּרֹב הַשָּׂדוֹת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ שֶׁאֵין זֶה הַהֶפְסֵד תָּלוּי אֶלָּא בַּשּׂוֹכֵר שֶׁהֲרֵי כָּל שְׂדוֹתָיו נִשְׁתַּדְּפוּ. הִתְנָה עָלָיו בַּעַל הַקַּרְקַע שֶׁיִּזְרָעֶנָּה חִטִּים וּזְרָעָהּ שְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁלֹּא זְרָעָהּ כְּלָל אוֹ שֶׁזְּרָעָהּ וְלֹא צָמְחָה אַף עַל פִּי שֶׁבָּא חָגָב אוֹ שִׁדָּפוֹן וְהֻכְּתָה רֹב הַמְּדִינָה אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחַכִּירוֹ. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהִטַּפֵּל וְלִזְרֹעַ פַּעַם אַחֶרֶת אִם לֹא צָמְחָה כָּל זְמַן שֶׁרָאוּי לִזְרִיעָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם:

הלכה ו׳

הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצֹר יִקְצֹר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקֹר. לַעֲקֹר יַעֲקֹר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצֹר. וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחְרשׁ אַחֲרָיו יַחְרשׁ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת עַל גַּב קַרְקַע מַשְׂכִּירִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ סְתָם בְּפָחוֹת מִן הַיָּדוּעַ. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת אֵין לוֹ אִילָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּיֶתֶר עַל הַיָּדוּעַ. הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

הלכה ז׳

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹר חִטִּים וְלָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת לֹא יֹאמַר לוֹ הֲרֵינִי לוֹקֵחַ לְךָ מִן הַשּׁוּק אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ. חָכַר מִמֶּנּוּ כֶּרֶם בַּעֲשָׂרָה סַלֵּי עֲנָבִים וְהִקְרִיסוּ אַחַר שֶׁנִּבְצְרוּ וְכֵן עֳמָרִים שֶׁלָקוּ אַחַר שֶׁנִּקְצְרוּ נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָן. חֲכָרוֹ בַּעֲשָׂרָה כַּדֵּי יַיִן וְהֶחְמִיץ חַיָּב לִתֵּן לוֹ יַיִן טוֹב. חֲכָרָהּ מִמֶּנּוּ בְּמֵאָה עֳמָרִים שֶׁל אַסְפַּסְתָּא וּזְרָעָהּ מִין אַחֵר וְאַחַר כָּךְ חֲרָשָׁהּ וּזְרָעָהּ אַסְפַּסְתָּא וְלָקְתָה אוֹ שֶׁזְּרָעָהּ בַּתְּחִלָּה אַסְפַּסְתָּא וַחֲרָשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ זְרָעָהּ פַּעַם אַחֶרֶת וְלָקְתָה אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ אַסְפַּסְתָּא טוֹבָה שֶׁהֲרֵי שִׁנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ח׳

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ וְאָמַר לוֹ מַה הֶפְסֵד יֵשׁ לְךָ הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ חַכִּירְךָ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לוֹ לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה וְהִיא מַעֲלָה עֲשָׂבִים. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה אֲנִי חוֹרֵשׁ אוֹתָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

הלכה ט׳

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים מִפְּנֵי שֶׁהַחִטִּין מַכְחִישׁוֹת אֶת הַקַּרְקַע יֶתֶר מֵהַשְּׂעוֹרִים. שְׂכָרָהּ לְזָרְעָהּ חִטִּים יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים. קִטְנִית לֹא יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה. תְּבוּאָה יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. וּבְבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית שָׁם מַכְחֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

הלכה י׳

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת אֵין לַמְקַבֵּל כְּלוּם בְּקוֹרַת הַשִּׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְלֹא בְּשֶׁבַח הָאִילָנוֹת שֶׁיָּצְאוּ מֵאֲלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה. אֲבָל מְחַשְּׁבִין לוֹ מְקוֹם הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ הָיָה בָּהֶן אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁזָּרַע בְּכָל הַשָּׂדֶה. וְהוּא שֶׁצָּמְחוּ הָאִילָנוֹת בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִזְרִיעָה אֲבָל אִם יָצְאוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה אֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ כְּלוּם. וְאִם קִבְּלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים אוֹ יֶתֶר יֵשׁ לוֹ בְּקוֹרַת הַשִּׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הַשָּׂדֶה וְהָיוּ שָׁם זְרָעִים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִמָּכֵר אוֹ שֶׁנִּגְמְרוּ וְלֹא הִגִּיעַ יוֹם הַשּׁוּק לְמָכְרָן שָׁמִין אוֹתָן וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַקַּרְקַע. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין הַמְקַבֵּל וּבַעַל הַקַּרְקַע בַּתְּבוּאָה כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת. אֲבָל הַקָּנִים הַמַּעֲמִידִים תַּחַת הַגְּפָנִים אִם קָנוּ אוֹתָן בְּשֻׁתָּפוּת הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין בָּהֶן וְאִם הֵן מִשֶּׁל אֶחָד מֵהֶן זֶה שֶׁקָּנָה אוֹתָן הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״א

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לִטַּע מְקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה עֲשָׂרָה בּוֹרְאוֹת לִסְאָה. יֶתֶר עַל זֶה מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכּל:

הלכה י״ב

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי שֶׁתּוֹצִיא סָאתַיִם יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה חַיָּב הַמְקַבֵּל לִטָּפֵל בָּהּ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לְבַעַל הַקַּרְקַע אָנָּא אֵיקוּם וְאָנִיר וְאֶזְרַע וְאֶקְצֹר וְאֶעֱמֹר וְאָדוּשׁ וְאֶזְרֶה וְאַעֲמִיד כְּרִי לְפָנֶיךָ וְתִטּל אֶת חֶצְיוֹ אוֹ מַה שֶּׁיִּתְּנוּ וַאֲנִי אֶטּל הַשְּׁאָר בִּשְׂכַר עֲמָלִי וּבְמַה שֶּׁהוֹצֵאתִי:

הלכה י״ג

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁזָּכָה בָּהּ הוֹבִירָהּ שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לוֹ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לְבַעַל הַקַּרְקַע אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹבִיר מִקְצָתָהּ. וּמִפְּנֵי מָה נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא פָּסַק עַל עַצְמוֹ דָּבָר קָצוּב כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר הֲרֵי הִיא כְּאַסְמַכְתָּא אֶלָּא הִתְנָה שֶׁיְּשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא וּלְפִיכָךְ גָּמַר וְשִׁעְבֵּד עַצְמוֹ. אֲבָל אִם אָמַר אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֶתֵּן לְךָ מֵאָה דִּינָרִין הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא נוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד:

הלכה י״ד

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לְזָרְעָהּ שֻׁמְשְׁמִין וּזְרָעָהּ חִטִּים וְעָשְׂתָה חִטִּים שֶׁשָּׁוִין כַּמָּה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. עָשְׂתָה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין מְשַׁלֵּם לוֹ הַמְקַבֵּל כְּפִי מַה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין. עָשְׂתָה חִטִּים יֶתֶר מִמַּה שֶּׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת מִן הַשֻּׁמְשְׁמִין חוֹלְקִין לְפִי הַתְּנַאי שֶׁבֵּינֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׂתַּכֵּר בַּעַל הַקַּרְקַע:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק ח׳

ה׳

השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי רוב ההפסד שארעו, ואם לא פשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו. השוכר או המקבל, המ"מ הביא דברי רש"י במשנה דזה ליתא אלא בחכירות דאי בקבלנות, מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו, ולכן תמה המ"מ על הרמב"ם שכתב או המקבל ודחק דהכונה המקבל בחכירות, והוא תמוה דמאי נ"מ בין שוכר לחוכר, וזה כבר ציין המגיה, ועוד דבהל' א' וב' ביאר הרמב"ם להדיא דחוכר ומקבל הם שני ענינים. ונראה דהרמב"ם סובר דגם במקבל שייך האי דינא שאם מנהג המדינה לקבל שדה בינונית שיטול המקבל שליש ובשדה זיבורית ליטול מחצה ומשום שהמקבל רוצה שיהי' לו שכר עבודתו, וא"כ אם שדה זו היא בינונית וקבל בעד שליש כיון שהוא מכת מדינה ואמרינן דהוא מזל הבעלים א"כ הוי כמו שהיא שדה זיבורית שנוטל מחצה, והנה בהא דאמר רב פפא בדף ק"ד הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא ובהך מתני' הא תנן המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו, אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו, או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו. ופירש"י כי היכי דבחכירות כשיבש המעין מנכה לו ה"נ בקבלנות אם קבלה לשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד, והנה א"א לומר דכונת רש"י דממילא נפסד הבעלים כיון שהיא עושה פחות, דא"כ מאי נ"מ בין רישא לסיפא דהא גם ברישא לא יטול המקבל פחות משליש או מחצי ממה שגדל, וע"כ דכונת רש"י דהכל לפי מה שנפסד ינכה לו לפי ערך ממה שצריך המקבל ליתן להבעלים, וכן מבואר בש"מ בשם הרב ר' יונתן וז"ל, והשני' והיא בית השלחין או בית האילן וכו', כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרת כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות עכ"ל, והיינו ברישא דאינו מנכה לו ובסיפא ע"כ דמוסיף לו על הקבלנות. איברא דהתוס' הקשו דלמה ינכה לו דהא גבי אכלה חגב אם מכת מדינה מנכה לו מחכירותו ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות אינו מנכה לו, ותירצו דהכא כיון דאמר לו בית השלחין זו ועומד בתוכה רוצה לומר כל זמן שתהא בית השלחין. אבל הרמב"ם בהל' ג' כתב בהך דינא דאם היתה מכת מדינה מנכה לו אפי' לא אמר לו בית השלחין זו. והלח"מ רוצה לפרש שם דקאי רק על חוכר וא"א לפרש כן דהא כתב להדיא החוכר או המקבל, וע"כ דהרמב"ם מפרש כפשטה דהך מתני' דאיירי בין בחכירות בין בקבלנות משום דבקבלנות שייך נמי לנכות. ומה דהוצרך הגמ' לאוקמי כגון שעומד בתוכה ואמר לו בית השלחין זו זהו בשביל מה דפריך ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך, וזהו דוקא כשלא הי' מכת מדינה, אבל אם הי' מכת מדינה לא צריך לזה דעכ"פ מזל הבעלים גרם שלא צמחה השדה, וכיון דהך מתני' הוא גם בקבלנות ושייך לנכות א"כ גם באכלה חגב כן, ור"פ אינו מכוין על אכלה חגב דזהו דומיא דהנך תרתי וגדר אחד להם רק דבאכלה חגב צריך מכת מדינה ושפיר כתב גם כאן השוכר או המקבל.

י״ג

המקבל שדה מחבירו ואחר שזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראוי' לעשות ונותן לו חלקו שהי' מגיע לו, שכך כותב לבעל הקרקע אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, והוא הדין אם הוביר מקצתה, ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושעבד עצמו, אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד. שכך כותב לבעל הקרקע, כתב המ"מ ופי' אע"פ שלא כתב לו ממש לשון זה הרי דינו כמו שכתב דכתנאי בית דין דמי וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"כ רבינו יצחק אלברצלוני תשובה לרבינו האי גאון ז"ל דהא מתניתא כתנאי ב"ד דמיא אע"פ שלא כתב כמו שכתב דמי עכ"ל, והנה מלשון הרמב"ם לכאורה לא משמע כדברי המ"מ דכיון שכתב לשון המשנה כפשטה וביאר טעמא משום מה לא הוי אסמכתא מוכח דהוא רק בשביל שנתחייב, ואף דטעם זה מבואר בגמ'. ולדברי הרמב"ן והרשב"א וכן כתבו התוס' צ"ל דאי לא הי' מועיל תנאי מפורש לא היו עושים תנאי ב"ד, או לא מהני תנאי ב"ד. דרק כיון דמהני תנאי מפורש אמרינן דע"מ כן קבל כדרך שאר המקבלים. מ"מ בדברי הרמב"ם לכאורה לא משמע כן מדלא הזכיר זה והי' לפרש, אכן יש לחזק שיטתו של המ"מ בדעת הרמב"ם ממה שכתב דאם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין הרי זה אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא כפי מה שהיא ראוי' לעשות וקשה דכיון דבמה שכתב לא נתחייב משום דהוי אסמכתא, א"כ למה יתחייב במה שהיא ראוי' לעשות וע"כ דאפי' לא כתב כמי שכתב דמי. לכן נראה דיש יסוד לזה מדין בע"ח גובה את השבח מטעמא שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' וממקבל מתנה אינו גובה כדאיתא בב"מ דף ט"ו ואמר שם דמתנה דלא כתיב ליה הכי ה"נ דלא טריף שבחא שכתב הרמב"ם בפ' כ"א מהל' מלוה הל' ג' וז"ל, ולמה יטרוף בע"ח חצי השבח מן הלוקח. ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן ובעמל שתעמול ובשבח שתשביח וכו', ואפי' לא כתב כבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח. ומבואר דאף דיסוד ההתחייבות הוא ע"י מה שכך כותב לו מ"מ ע"מ כן מכר המוכר ללוקח וע"מ כן קנה הלוקח ומדין אחריות ט"ס, ולכן גם כאן כיון שדרך המקבלים לכתוב כן מתחייב גם אם לא כתב וכדברי המ"מ. וכתב הרמב"ם זה במה שכתב בדין אם אמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין שהרי זה אסמכתא ומ"מ חייב ליתן כפי מה שראוי' לעשות וכנ"ל ועיין מש"כ בפ' ב' סוף הל' ג'. ובמה שכתב המ"מ מדברי הר"י אברצלוני בשם רב האי גאון דהא מתני' כתנאי ב"ד דמיא אע"פ שלא כתב כמו שכתב דמי אני תמה שהוא סתירה לדבריו בספר המקח הבאתי דבריו בפי"א מהל' מכירה הל' א' ב' בד"ה והנה, דעיקר דין אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמהני ההתחייבות הוא משום דמעיקר הדין הוא מחוייב מתורת מזיק ע"ש שבארתי דבריו, וע"כ צ"ל שיש כאן חזרה, רק שאין אנו יודעים מה כתב מקודם, אבל ליישב שניהם א"א וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שכירות פרק ח׳

א׳

השוכר או החוכר או המקבל מה שחייב לעשות הוא ומה שחייב בעל הקרקע ומה שיזרעו בקרקע ודיני בית השלחין בשיבש המעין או נקצץ האילן של בית האילן מה שהוא מוכר וכן אם אכלה חגב או נשתדפה השדה שקבל ומה שהוא מנהג המדינה לענין הקצירה או עקירה או חרישה ומה שנותן לו חכירותו מתוך השדה או הכרם או ממקום אחר ומה שזורע בשדה ומה שאינו זורע ומה שיש לו למקבל בשבח השדה ומה שמקבל עליו בעל השדה בנטעים וחיוב המקבל ליטפל בשדה או חוכרה כל דינין אלו מן התורה דרך סברא או מנהג המדינה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק ח׳

ד׳

החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין וכו'. עיין בהרב המגיד וכתב בס' זקן שמואל דמה יתרץ הלח"מ בעד הטור ז"ל שכתב בהדיא דבקבלנות אי מכת מדינה היא מנכה לו וכו' ותירץ הוא ז"ל וז"ל ואפשר לומר דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע דאז יאמר לו בעל השדה מזלך גרם לכשאינה בגופו של קרקע יבש הנהר הגדול שביבשות הנהר נפסד השדה אז מנכה לו ועוד אפשר דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא שמן הנהר ישקה את השדה עכשיו שיבש הנהר הגדול וכל הטורח על אריס אין סברא שלא ינכה לו לפיכך כתב בין כך ובין וכו' יעו"ש. ולא הבנתי כונתו אי במה שתירץ דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע וכו' דא"כ בנקצץ האילן הוי כאכלה חגב ומ"ש בתירוץ ב' דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא וכו' לא ידעתי מי הגיד לו שהיה שם תנאי ומי הזכיר אפי' בשמו דהכא ברישא דמתני' קיימינן דלא אמר בית השלחין כמבואר ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל בפ' המקבל סי' ב' שכתב וז"ל והני מילי דצריך ליטע ולחפור אחרים דא"ל בית השלחין או בית האילן זו אבל היה עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם אין ליטע ולחפור אחרים אבל מנכה לו מחכירו ובכ"ז אין חילוק וכו'. והרואה בדברי הרא"ש והטור ז"ל בעצמו בסי' שכ"א יראה דבאומר בית השלחין זו אין מנכה לו מחכירו אבל באומר בית השלחין סתם אז צריך להעמיד בית השלחין אחר ליטע ולחפור אחר כמבואר שם היפך מ"ש בפסקי הרא"ש וק"ל.

ו׳

השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. הטור ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז"ל דמאי אתא הרמ"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א"צ לחרוש יעו"ש. ולענ"ד נראה דהא אתא הרמ"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ"ל הרמ"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ"ש משם התוס' שאנ"ץ ודוק.

י״ג

שכך כותב לו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל אע"פ שלא כתב לו ממש זה הלשון דיינו כמי שכתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל והרשב"א וכ"כ הר' יצחק אלברצלוני ז"ל תשו' לרבינו האי גאון וכו' יעו"ש וכי"כ הרא"ש והר"ן והטור ז"ל בס"ס מ"ב והרב נמוק"י ז"ל הביא משם הרמב"ן שכתב משם הרב יאודה אלברצלוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב אע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו ממשמעות ענין באם אינו ענין וכו' ועי' בהר"ב בשיטה מקובצת שמביאו באורך. וראיתי להר' משפטי צדק ח"ב סי' ל"א שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דיחיד הוא בדבר זה יעו"ש ומהר' חיים שבתי [בתורת חיים] בח"ב סי' י"ט כתב על דברי מרן במ"ש בס"ס מ"ב דמדקדוק דברי רש"י נראה דס"ל כהרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב עוד וז"ל אני הדיוט הבנתי מדברי רש"י להיפך שכתב לשון הדיוט לשון שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ומפשט דברים אלה לא משמע אלא שהלשון הכתוב היה דורשו וכפי משמעות הלשון הכתוב בו היה פוסק הדין וכדברי הר"י אלברצלוני ז"ל וכו' יעו"ש ועיין בס' חשק שלמה בסי' מ"ב הגב"י אות ל"ז שמסתפק אם יכול לומר המוחזק קי"ל כמהרח"ש שכתב דסברת רש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל או שמא גם מהרח"ש אינו מחליט המאמר הלכה למעשה לומר דרש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל יעו"ש. ואנכי הרואה להריטב"א בסוגיין בהמקבל שכתב וז"ל ור"ש והראב"ד ז"ל פי' לשון הדיוט שהורגלו לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורשו לפסוק הדין אחריו ודוקא כי כתב ליה אבל אי לא כתב ליה לאו כמאן דכתב ליה דמי וכן נראה ההיא לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו דודאי זה אינו עשוי כתקון חכמים שהרי דינו הוא להיות מקודשת תכף שנתן הקידושין ואפי"ה כיון שמנהגם לקדש על מנת כן חשיב תנאה מעליא ולרבינו נראה לפרש לשון הדיוט כאומר כל אלו הלשונות הם עשוים לדבר אחד או לשופרא דשטרא והיו דורשין עליהם כאילו הוא לשון מתוקן מפי חכמים או היה פסוק של תורה שניתן לדרוש היו דורשין אותו ומדקדקים בו וכו' ואי מערבי לפירושא דרבינו האי בהדי האי פירושא קאי הלשון שפיר דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן לא כתב כמי שכתב דמי ולמה שדורשין מאותו לשון צריך שיהא נכתב כמה דאמרינן לקמן טעמא דכתב ליה עכ"ל. הנך רואה שכתב שדעת ר"ש והראב"ד ז"ל כדעת הרב יצחק אלברצלוני ז"ל וגם לפי המסקנא דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי ולבי אומר דהר"ש שכתב הרב הוא על רש"י ז"ל שכתב לשונו וכמו שהבין מהרח"ש ז"ל ואם כן שפיר מצי המוחזק לומר קי"ל. אלא דלא אכחד דמה שכתב משם הראב"ד ז"ל קשה לי טובא דהרי הר"ב בעל השיטה מקובצת הביא משמו וזה לשונו לשון הדיוט שאינו מתקנת חכמים אבל אם מתנין מעצמם ואם לא כתב אינו חייב בהם ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא נכתב הראב"ד עכ"ל הרי דבמקום מנהג אף על פי שלא כתב סבירא ליה כמאן דכתב דמי. עוד הביא הר"ב וז"ל ובשטר כתוב וזה לשונו ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוטות ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא דטופיינא היא ובלא כונה והיינו לישנא דדורש וכאינך דלקמן דכולהו מודו דמדקדקין בלישנא דידהו כאילו היה לישנא דרז"ל על כן משמע דכתיבה מיהא בעי וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק ח׳

ד׳

היה עומד. כתב הבל"מ ז"ל ותל"ט דעדיין קשה להרמב"ן ז"ל וכו'דבלא זו הוי קפידא וכו' להעמיד לו אחר. נ"ב זו לא שמענו שיהא חייב להעמיד לו אחר ולא ינכה לו מן חכירו:

י״ג

כתב ה"ה ז"ל ופירוש אע"פ שלא כתב וכו'. נ"ב אבל רבינו בהל' אישות כתב דמידי דנהגו הדיוטות לא אמרינן אף ע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות ח׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכירות כל הרמב״ם