רמב״ם - הלכות שכירות · פרק ז׳

ספר משפטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק ז׳

הלכה א׳

כְּשֵׁם שֶׁמַּתְנֶה אָדָם כָּל תְּנַאי שֶׁיִּרְצֶה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ מַתְנֶה בִּשְׂכִירוּת שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה לִזְמַן קָצוּב הִיא וְכָל שֶׁמִּמְכָּרוֹ בִּנְכָסָיו מִמְכָּר שׂוֹכֵר שְׂכִירוּתוֹ שְׂכִירוּת. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר כָּךְ אֵין לוֹ לִשְׂכֹּר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת בִּלְבַד בְּאוֹתָהּ הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה שׂוֹכֵר וְאֵינוֹ מוֹכֵר:

הלכה ב׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לֶחֳדָשִׁים נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. הִזְכִּיר לוֹ חֳדָשִׁים וְשָׁנָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ דִּינָר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּשָׁנָה. בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר לְשָׁנָה דִּינָר בְּכָל חֹדֶשׁ. הֲרֵי חֹדֶשׁ הָעִבּוּר שֶׁל מַשְׂכִּיר שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלִים וְאֵין מוֹצִיאִין דָּבָר מִיַּד בַּעַל הַקַּרְקַע אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לִזְמַן זֶה הִשְׂכַּרְתִּי לְךָ וְהַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר לֹא שָׂכַרְתִּי אֶלָּא סְתָם אוֹ לִזְמַן אָרֹךְ עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וּמוֹצִיאוֹ מִן הַבַּיִת:

הלכה ג׳

הַשּׂוֹכֵר שֶׁאָמַר נָתַתִּי שְׂכַר הַבַּיִת שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי בּוֹ וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא נָטַלְתִּי בֵּין שֶׁהָיְתָה בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּעֵדִים. אִם תְּבָעוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִתֵּן וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹ יִטְעֹן עָלָיו בְּדָמִים שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה טַעֲנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיַשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת. תְּבָעוֹ הַמַּשְׂכִּיר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ וְיִפָּטֵר. וְכֵן אִם שָׂכַר מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר שָׁנָה בְּשָׁנָה וּתְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה. תְּבָעוֹ לְאַחַר הַשָּׁנָה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל עַל הַמַּשְׂכִּיר לְהָבִיא רְאָיָה:

הלכה ד׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאֵין בּוֹ זְמַן הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא עָבַר מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא שָׁנָה וְהַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר כְּבָר עָבְרוּ וְשָׁלְמוּ שְׁנֵי הַשְּׂכִירוּת וְשָׁכַנְתָּ עֶשֶׂר שָׁנִים. עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע הַמַּשְׂכִּיר הֶסֵּת וְיוֹצִיאוֹ:

הלכה ה׳

הַשּׂוֹכֵר פַּרְדֵּס אוֹ שֶׁהָיָה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְיָבֵשׁ הַפַּרְדֵּס בְּתוֹךְ הַזְּמַן יִמָּכְרוּ עֵצָיו וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְיֹאכַל פֵּרוֹתָיו עַד סוֹף זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ זְמַן הַמַּשְׁכּוֹן. וְגוּף הָאִילָנוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ אוֹ נִקְצְצוּ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בָּהֶן מִשּׁוּם רִבִּית הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה:

הלכה ו׳

שְׁטַר הַשְּׂכִירוּת אוֹ שְׁטַר הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שָׁנִים סְתָם. בַּעַל הַפֵּרוֹת אוֹמֵר שָׁלֹשׁ וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר שְׁתַּיִם וְקָדַם זֶה הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּלְוֶה וְאָכַל הַפֵּרוֹת הֲרֵי הַפֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַקַּרְקַע רְאָיָה. אֲכָלָהּ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמְמַשְׁכֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְכָבַשׁ הַשְּׁטָר וְאָמַר לְחָמֵשׁ שָׁנִים יֵשׁ לִי פֵּרוֹת וּבַעַל הַקַּרְקַע אוֹמֵר שָׁלֹשׁ אָמְרוּ לוֹ הָבֵא שְׁטָרְךָ וְאָמַר אָבַד הַשּׂוֹכֵר נֶאֱמָן שֶׁאִלּוּ רָצָה אָמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי שֶׁהֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ עַד שֶׁהִכְנִיס פֵּרוֹתָיו וְהִנִּיחָם וְהָלַךְ יֵשׁ לְבַעַל הַבַּיִת לִמְכֹּר לוֹ מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת כְּדֵי לִתֵּן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָן וּמַשְׁלִיכִין אוֹתָם לַשּׁוּק. וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא שֶׁיּוֹדִיעַ לְבֵית דִּין וְיַשְׂכִּירוּ מִמִּקְצָת דְּמֵיהֶן מָקוֹם מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה כַּהֹגֶן:

הלכה ח׳

הַשּׂוֹכֵר רֵחַיִם מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּטְחֹן לוֹ עֶשְׂרִים סְאָה בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׂכָרוֹ וְהֶעֱשִׁיר בַּעַל הָרֵחַיִם וַהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְחֹן שָׁם אִם יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר חִטִּים שֶׁצָּרִיךְ לִטְחֹן לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן דְּמֵי טְחִינַת עֶשְׂרִים סְאָה שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם הִיא. וְאִם אֵין לוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֵין לִי דָּמִים וַהֲרֵינִי טוֹחֵן לְךָ כְּמוֹ שֶׁשָּׂכַרְתִּי וְאִם אֵין אַתָּה צָרִיךְ מְכֹר לַאֲחֵרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק ז׳

ג׳

השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים, אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראי' או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו, או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה בפני עצמה וישביעהו היסת, תבעו המשכיר לאחר ל' יום ואפי' ביום הל' על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר, וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה, על השוכר להביא ראיה, תבעו לאחר השנה ואפי' ביום תשעה ועשרים באלול על המשכיר להביא ראיה. השגת הראב"ד. השוכר שאמר נתתי שכר הבית וכו' עד ומוציאו מן הבית. א"א שלשים יום לאו דוקא אלא כל תוך זמן נמי עכ"ל. המ"מ כתב על דברי הראב"ד ופשוט הוא, וכבר ביאר רבינו באמרו וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר וכו', ומה שכתב שלשים הכונה בשוכר סתם, ובאותן שלשים יום של הודעה עכ"ד, והנה מה שכתב המ"מ דשלשים יום הם של הודעה דבריו תמוהים דסתם בתוך שלשים יום משמע שלשים יום של שכירות, וכבר תמה על זה הגר"א בחו"מ סי' שי"ז ס"ק ב' וכתב דהוא משום דסתם שכירות ל' יום אלא דהגר"א תולה זה במחלוקת בדין תוך זמנו לגבי הלואה אם בסתם הלואה דהוי ל' יום מיקרי כל ל' תוך זמנו, ותמיהני בזה על המ"מ שכתב דהרמב"ם מסכים להראב"ד כמו שכתב אח"כ וכן אם שכר ממנו וכו' דא"כ למה כתב ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה דהא סגי אם שכר ממנו על שנה, וגם דברי הגר"א שכתב דשיטת הרמב"ם דסתם הלואה דהוי ל' יום הוי תוך זמנו, ומטעם זה הוי כאן גבי שכירות תוך זמנו הם תמוהים דלפי דבריו ודאי אם שכר ממנו על שנה הוי כל השנה תוך זמנו, וא"כ למה הוצרך לכתוב ופירש שיתן לו וכנ"ל. והנה הגר"א ז"ל צירף כאן דין כותבין ונותנין כשקנו מידו שהוא חייב לו מנה שמבואר בסי' ל"ט מחלוקת הראשונים בזה, וכתב כאן ובסי' ל"ט ס"ק י"ז דשיטת הרמב"ן בשם הגאונים דשלשים יום דמי לקובע זמן, וכן כתב בסי' ע"ח ס"ק כ"ד וכאן יש ט"ס בדברי הגר"א שכתב אבל הרמב"ן עצמו וצ"ל הרב עצמו, וכונתו על המחבר כמו שכתב בסי' ע"ח ס"ק ח', וכתב כאן וכן בסי' ע"ח דכן הוא דעת הרמב"ם דסתם הלואה וסתם שכירות דהוי ל' יום הוי כמו תוך זמנו, ודברי הגר"א תמוהים דהרמב"ן בב"ב דף ה' בסוגיא דתוך זמנו כתב להדיא בשם הגאונים דדוקא קובע זמן ולא תוך שלשים ולא הביא שום חולק ע"ז, (ואפשר דבזמן הגר"א עוד לא נדפס חדושי הרמב"ן על ב"ב) וע"כ דחילוק גדול הוא בין דין תוך זמנו דאמרינן דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ובין דין דאם קנו מידו לענין אם כותבין ונותנין אם חיישינן לפרעון, דשפיר יש לומר דבתוך שלשים בסתם אינו עומד לפרעון ולא חיישינן לפרעון, אבל כל זה באינו טוען פרעתי אבל בטוען פרעתי לא אמרינן דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אלא דוקא בקובע זמן משום דשמא לוה זה לא הי' צריך לשלשים יום, ולכן אף דלא הי' מחוייב לשלם קודם ל' יום מ"מ כיון שהיו לו מעות פרע דלא הי' צריך יותר, אלא דמ"מ למיחש לא חיישינן אם אינו טוען דבסתמא כיון דאינו מחוייב לפרוע אינו פורע, ומצינו כעין זה בדין עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימני' שכתב בזה הראב"ד בש"מ בב"מ דף ק"ב דלא מהני זה אלא בטוען שפרע, אבל ליתומים לא טענינן הכי דמ"מ לא שכיח שיפרע עד אחר זמנו. אכן בדין כל שלשים יום בחזקת שלא נתן לגבי שוכר אין לזה שייכות כלל לדין סתם הלואה שלשים יום דהתם אינו אלא בדין סתם הלואה כמו שבארנו, אבל שלשים יום בדין שכירות הוא בעיקר דין תשלומים דשכירות אינה משתלמת אלא בסופה, וכיון דסתם שכירות הוא על ל' יום והוא בין לגבי השוכר בין לגבי המשכיר א"כ עיקר חיוב התשלומין הוא אחר ל' יום ובזה שפיר אמרינן דבתוך ל' הוי תוך זמנו, אלא דמ"מ סובר הרמב"ם דכל זה אינו אלא בדין כל ל' יום דבזה תניא כל ל' יום בחזקת שלא נתן, אבל אחר ל' יום אף דגם בשכירות על י"ב חודש תנן בב"מ דף ס"ה דמרבין על השכר, ואמר ע"ז בגמ' משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ לא דמי דל' יום כיון דסתם שכירות בית הוא על ל' יום א"כ בודאי עוד לא נתחייב בתשלומין, אבל ביותר מזמן זה הי' מקום לומר דמה ששכר ממנו על זמן הוא רק תנאי בזמן קנין השכירות, אבל אין זה שכירות אחת וכמו אם שכר ממנו בית על חמשים שנה, לכאורה לא מסתבר שיהי' דין תשלומי השכירות אחר חמשים שנה, אלא דמצינו בדף קי"א בשכירות פועל בשכיר שבוע דהיינו שבעה שנים דאינו גובה השכירות אלא אחר השבוע, אבל מ"מ יש לומר דאף דלא יוכל המשכיר לגבות השכירות קודם משום דלא התנה שישלם לו קודם ויוכל השוכר לטעון שזהו שכירות אחת, אבל עכ"פ לא נוכל לומר דיש בזה חזקה שבודאי לא נתן השוכר שכירות קודם הזמן דאפשר השוכר בעצמו לא חשב שיהי' כל הזמן שכירות אחת, ואפשר דהזמן לא הי' רק לדין קנין השכירות שעד זמן זה לא יוכלו שניהם לחזור, ולכן כיון דתניא כל ל' יום סובר הרמב"ם דחזקה שלא נתן ליכא אלא על ל' יום דזהו הפחות שבזמן שכירות שאין שוכרין על פחות מל', וכמו שהביא הגר"א מר"ה דף ה' אבל אם שכר על יותר זמן אף דתנן דגם בשכירות על י"ב חודש אמרינן דאינה משתלמת אלא לבסוף אין זה מדין ודאי ולא נוכל לומר על זה חזקה שלא נתן דאפשר הי"ב חודש הוא רק הארכת זמן הקנין, אבל בדעת השוכר הי' לשלם כדרך סתם שכירות שהוא בסוף חודש, וכמו בסתם הלואה שכתבו התוס' ושאר ראשונים דאף דלא יוכל לתבוע ממנו קודם מ"מ חזקה שלא פרע ליכא. והנה התוס' בב"ב דף ה' ד"ה כי היכי הקשו על אביי ורבא דאמרי עביד אינש דפרע בגו זימניה מהא דבשוכר אמרינן דכל ל' יום בחזקת שלא נתן, ותירצו דשוכר שאני דשמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך השוכר לצאת, ולא ידעתי מה הועילו בתירוצם, דבזה אינו מיושב אלא שלא יוכל השוכר לטעון שנתן תוך ל' יום בעד כל הל' יום, אבל למה לא יוכל לטעון באמצע הל' יום שכבר נתן חצי השכירות בעד הזמן שכבר דר, ולכן ע"כ מוכח מזה דשוכר לא דמי ללוה דבהלואה אפשר שאח"כ שקבע זמן הי' לו מעות ואינו רוצה להשהות המעות של המלוה ולקבל ממנו טובה בחנם, ובזה מהני סברא דכי היכי דלא ליטרדן, אבל כל זה בהלואה דעיקר ההלואה הוא טובה מהמלוה להלוה, אבל בשכירות שמעיקר הדין אין השוכר מחוייב ליתן שכירות קודם סוף הזמן גם אביי ורבא מודו דחזקה שלא פרע תוך הזמן ולא מהני בזה הא דכי היכי דלא לטרדן כיון דאכתי אינו מחוייב כלל לשלם, והוצרכתי לזה בשביל דעת הרמב"ם דלסברת התוס' א"כ גם בשכירות על שנה ג"כ איכא סברא דשמא יצטרך השוכר לצאת, אבל לפימש"כ מיושב דהא אין אנו דנין אלא על זמן שכבר דר, וכיון שכתבנו דבשכירות שנה ליכא חזקה לכן כתב הרמב"ם דדוקא כשפירש להדיא שישלם לו שכירות בסוף השנה דאז הוי קובע זמן וכנ"ל.

ה׳

השוכר פרדס או שהי' משכון בידו לו' שנים ויבש הפרדס בתוך הזמן ימכרו עציו וילקח בהן קרקע ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירתו או זמן המשכון, וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורים משום רבית המלוה והלוה. השגת הראב"ד. השוכר פרדס או שהי' משכון עד משום רבית המלוה והלוה. א"א אין כאן רבית אלא המלוה אסור משום דקא כליא קרנא והלוה אסור משום דמשתעבדי למלוה עכ"ל. וגוף האילנות שיבשו, כתב המ"מ דרש"י מפרש בקונה בזמן שהיובל נוהג והר"א ורבינו מפרשים במלוה ולוה, ומה שכתב בשם פירש"י כבר העיר הלח"מ דרש"י שלפנינו פי' במשכנתא וגירסא אחרת הי' להמ"מ, אבל דברי המ"מ אינם מדוקדקים, דמקודם כתב דמקור ד' הרמב"ם הוא מעשה בהמקבל דף ק"ט ופסק כרבא, וא"כ מה שייך לומר דרש"י מפרשה בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג דהא בזמן אביי ורבא לא נהג יובל, ועובדא דפרדיסא דפליגי אביי ורבא ע"כ הי' במשכנתא, ואפשר לומר רק דהברייתא דפריך מינה לאביי דקתני יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו הוא בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג, אלא דבפירש"י שלפנינו גם בברייתא פי' במשכנתא קאי, ובפירש"י שלפני המ"מ הי' דקאי בקונה בזמן שהיובל נוהג, אכן הך ברייתא נמצאת בתוספתא דערכין פרק ה' א' דמתחיל בדין המוכר שדהו בשעת היובל ובהלכה זו קתני אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו, כיצד יעשה ימכר וילקח בהן קרקע ויאכל פירות, ותימה על המ"מ דברייתא זו פסקה הרמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל כלשון הברייתא וז"ל, אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו כיצד יעשה ימכר וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו, ומבואר דהרמב"ם פסק ב' ההלכות כאן לענין משכנתא ושוכר ושם לענין קונה בזמן היובל. איברא דבגמ' בב"מ דף ע"ט מוכח להדיא דהגמ' אינו מפרשה בקונה בזמן היובל דפריך שם מהך ברייתא לרב דאמר מכלינן קרנא דהא הכא כיון דקונה בדמיו קרקע ויוצאת ביובל וכליא קרנא, ומתרץ לבסוף דהב"ע בזמן שאין היובל נוהג, וע"כ דברייתא זו נשנית בגמ' בסתם ומפרשה הגמ' במשכנתא, ומשום זה ברש"י שלפנינו פי' דהוא במשכנתא, אבל זה הוא לפי מה דמתרץ בגמ' אליבא דרב דאמר לא מכלינן קרנא, אבל לפי"מ דקיי"ל כשמואל דמכלינן קרנא א"כ מצינן לאוקמי הברייתא במוכר בזמן שהיובל נוהג וכמו שנשנית כן בתוספתא, ומ"מ כיון דפלוגתא דאביי ורבא בפ' המקבל ודאי איירי במשכנתא, לכן קבע הרמב"ם ההלכה בין במשכנתא בין בקונה בזמן שהיובל נוהג. ובטעמא דמילתא דשניהם אסורים בו כתב הרמב"ם דהוא משום רבית והראב"ד כתב דאין כאן רבית אלא המלוה אסור משום דכליא קרנא דלוה, והמלוה אסור משום דמשתעבד למלוה, וטעמו של הרמב"ם נראה דסובר דלשון שניהם אסורין לא משמע כד' הראב"ד דא"כ הו"ל למתני שניהם אין להם רשות ליטול, אבל אסורים משמע דאפי' ברצון שניהם ובטעמא דהוי רבית כתב המ"מ דאם המלוה יטול א"כ מה שאכל עד עתה הפירות הוי רבית, ואם יטול הלוה יצטרך להחזיר מעותיו למלוה, ונמצא שנתן הפירות ברבית, וכתב ע"ז המ"מ ועדיין הדבר צריך עיון, ובאמת עוד אינו מיושב כמו שנבאר, והנה בדין אכילת פירות במשכנתא יש ב' דרכים א' בנכייתא ב' במשכנתא דסורא, בנכייתא הוא שמנכה לו דבר מועט בכל שנה והמשכנתא היא על שנים ידועות, וככלות הזמן מחויב לשלם הקרן בנכוי הפירות שאכל לפי הדמים המועטים שקצבו, ובמשכנתא דסורא הוא באופן שככלות שני המשכנתא ינוכה כל החוב בדמי הפירות, והקרקע תחזור לבעלי', ומקצת הגאונים אוסרים בנכייתא והרמב"ם מתיר בנכייתא בשדה ואוסר בחצר והרשב"א מתיר גם בחצר, ובדין משכנתא דסורא סובר הרמב"ם דיש רשות ללוה לסלקו תוך הזמן לשלם מותר המעות, והראב"ד כתב דא"כ מה בין זה לנכייתא, ודעת הרמב"ם דמשכנתא דסורא הוי כמו שכירות, ומה שהתנה הלוה שיוכל לסלק אינו אלא תנאי וכל תנאי בשכירות קיים, וכן כ' המ"מ דכיון דהמלוה אינו יכול לגבות הוי כמו שמכר לו הפירות. ועכשיו קשה דלא מיבעי בנכייתא הא ודאי ככלות הזמן ישאר מותר הקרן חוב ומ"מ מותר לאכול מקודם הפירות בנכייתא בעד דבר מועט, וא"כ מה בכך שכשיבש האילן יגבה המלוה את העצים בשביל הקרן, ואף שבהיתר שדה בנכייתא כתב הרמב"ם דשמא יפסיד המלוה בזריעת השדה ואין הריוח ברור, וא"כ לכאורה אין כן בכרם, אבל באיסור בנכייתא כתב "בית" דהשכר ודאי ובפרדיסא אמר בגמ' בדף ע"ג דזימנין דאיכא תיוהא, וכן כתב רש"י בדף ס"ד ע"ב מכאן דבכרם מותר בנכייתא, ואפי' במשכנתא דסורא דליכא מלוה כלל מ"מ לדעת הרמב"ם שהלוה יכול לסלק תוך הזמן א"כ למה אסור להלוה ליקח העצים בשביל שיצטרך להחזיר המעות בתוך הזמן, והתימה על המ"מ שלא עמד בזה. והנראה בזה דהנה מהך טעמא דסובר הרמב"ם דבשדה מותר בנכייתא דאין הריוח ברור מטעם זה סובר בפ"ו הל' ז' דמשכנתא בלא נכייתא בשדה הוי אבק רבית ובבית הוי רבית קצוצה, וכתב בטעמא שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה, ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה, ולפיכך הוא אבק רבית, וקשה על זה ממה שכתב בהל' ה' המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי לא קנה, וכל הפירות שאכל רבית קצוצה ומוציאין אותם בדיינין, וכן כתב בהל' ד' דהמלוה על השדה ואמר אם לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי לא קנה, מפני שהוא אסמכתא, לפיכך מנכה כל פירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה דאמאי הוי ר"ק הא אין הפירות מצויין בעת ההלואה, ובמאי גרע מכר שלא נתקיים המקח מהלואה גמורה. והראב"ד שהשיג בהל' ד' לא השיג בהל' ה' ומה שכתב אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אין זה משום דבשדה לא הוי ר"ק דהא חלק בהל' ז' על הרמב"ם, וכתב דמי שסובר דמשכנתא בלא נכייתא הוי ר"ק סובר כן אף בשדה, אלא טעמו משום דלא אמר לו שיאכל הפירות בתורת הלואה אלא שהשדה תהי' שלו בקנין, רק שאנו אומרים דהוי אסמכתא ולא גמר והקנה, וכן הוא דעת הרא"ש, אבל הרא"ש הוסיף דא"א לומר משום ר"ק דהא רבינא גופי' סבר דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי ר"ק, ובסי' קע"ד ס"א בדין מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי שכתב המחבר כלשון הרמב"ם בהל' ה' כתב הש"ך דלדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק רבית ה"ה הכא, ולא העיר דעכ"פ דעת הרמב"ם צריך ביאור דסובר דמשכנתא בלא נכייתא בשדה הוי אבק רבית ומ"מ סובר בהל' ד' וה' דהוי ר"ק. ונראה בדעת הרמב"ם דמחלק בין משכנתא בלא נכייתא, ובין הא דהל' ד', והל' ה', דבמשכנתא בלא נכייתא אם באנו לומר דהוי ר"ק עלינו לומר דזהו מה שהקנה לו השדה במשכנתא ע"מ שיאכל הפירות, אבל אין יכולין לומר דעיקר אכילת הפירות הוי רבית דכיון שכבר הקנה לו השדה על זה א"כ הפירות הם שלו, ולכן כתב הרמב"ם בהל' ז' דבשדה לא הוי ר"ק שהרי אין הפירות מצויין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה, אבל בב' הלכות אלו היינו בהל' ד' וה' הא לא הקנה לו השדה קנין על אכילת הפירות דבהל' ד' הא הוי אסמכתא ולא קנה ובהל' ה' הא אמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי, וא"כ כמו שלא קנה הקרקע כן לא קנה זכות פירות בקרקע, וכיון שעכ"פ נעשה באופן שיאכל הפירות הרי הן רבית ברורה, ומה שאינו ברור אם יהיו פירות לא גרע מצד אחד ברבית גבי בתי ערי חומה, דלרבנן הוי רבית גמורה והתורה התירה, בערכין דף ל"א, ועיין בב"מ דף ס"ג ובתוס' שם, ולכן גם קציצה על ספק הוי קציצה, ומה שכתב הרמב"ם גבי משכנתא בלא נכייתא דלא חשיב קציצה, דאפשר שירויח ואפשר שיפסיד היינו דמה שהקנה לו השדה שיהי' לו זכות לאכול הפירות אין בזה ריוח ברור וממילא לא חשיב קציצה בשעת ההקנאה, ואח"כ כשאוכל הפירות הא שלו אוכל וכמש"כ. ועכשיו נוכל לבאר מה דסובר הרמב"ם דשניהם אסורין מדין רבית, דאף דהרמב"ם סובר דמשכנתא בנכייתא מותר מ"מ כאן אסור, משום דזה ודאי דיבש האילן או נקצץ אף דאמר בגמ' מה יבש בזמנו, אין הכונה דידעו מתחלה המלוה והלוה דהא אמר להדיא דמשכין ליה פרדיסא לעשר שנין וקש לחמש שנין, ופי' בזמנו היינו דנתגלה דהפרדס זקן יותר ובחמש שנין כבר הגיע זמנו שיתייבש, ומה דאמר ע"ז בזמנו היינו משום דכשנקצץ שלא בזמנו ודאי אין להעצים דין פירות, אבל כשיבש בזמנו יש סברא לומר דהעצים יהיו כמו פירות, ולפי"ז מכיון שאנו אומרים שאין להעצים דין פירות ואין להמלוה רשות ליטלם בדין פירות, א"כ יש בזה טעות בהמשכנתא, ואם נאמר שהמלוה יטול אותם על הקרן היינו משום גדר בטול ההלואה דבלא זה אין לו עוד רשות לגבות הקרן דהא הלוה לו לעשר שנים, וכן מה שכתב המ"מ דאם יטול הלוה יצטרך לשלם להמלוה המעות הוא ג"כ משום זה דלא ע"ז הלוה לו שלא יהי' לו פירות. וכיון דנחתינן לדין ביטול ההלואה א"כ לא דמי למשכנתא בנכייתא דהי' לו זכות קנין בקרקע, אבל כאן כיון שאנו דנין בזה דין טעות א"כ הוי סתם הלואה בלא משכנתא דבזה אנו דנין בזמן אכילת הפירות, ואז כיון שאכל המלוה הפירות בעד דבר מועט שלא לפי שויים. שפיר הוי רבית ושפיר תניא שניהם אסורים ולא תני דאין להם רשות ליטול, דאפי' ברצון הלוה אסור משום דלא דמי למשכנתא בנכייתא, ולמשכנתא דסורא דיכול הלוה לסלקו לדעת הרמב"ם, דהתם עכשיו אוכל המלוה מדין קנין משכנתא אלא שהוא תנאי שיכול לסלקו, וכמו שכתב הרמב"ם דכל תנאי בשכירות קיים, אבל כאן שאנו דנין כמק"ט נתבטל הקנין לגמרי ונשאר כל מה שאכל בדין רבית, ואף שנתבטלה ההלואה מ"מ גם בעד ההלואה בטעות אסור ליקח רבית, ובפרט דכל הטעות הוא בזה שאין לו פירות ואין לו רווחים, ולא דמי לנוטל מעות של חברו שלא ברשות ומתעסק בו, דמבואר בחו"מ סי' רצ"ב דמותר ליקח ריוח כיון שלא הלוהו דהתם אין שם הלואה כלל, אבל הכא כיון שהי' הלואה אסור ליתן וליקח רבית.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק ז׳

א׳

כשם שמתנה אדם כו'. (*א"ה עיין מהריק"ו שורש כ' ובדברי הרב המחבר פ"ז מהלכות מתנות עניים דין י"ב יע"ש):

ב׳

שהקרקע בחזקת בעלים כו'. כתב הרב ל"ר סימן קנ"ד וז"ל וכיון דנ"ד הוי פלוגתא אית לן למימר דאוקי ארעא בחזקת מי שהוא עכשיו כו' ועיין במ"ש הרב לעיל סימן קמ"ט במ"ש וכ"ת הרי בנ"ד לא כפל תנאו וכו' ומשום ספיקא דדינא פסק דמאריה קמא הוי מוחזק היפך מ"ש כאן וצ"ע ועיין סימן קכ"ח ורי"ט וקס"ג וקע"א יע"ש. כתב מהרי"ח אלפאנדרי ז"ל בתשובה הובאו דבריו בספר מעשה חייא סימן א' על ההיא דהביא מרן סימן שי"ב סי"ד בשם הרשב"א ז"ל וז"ל ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה הרב הנזכר דאדרבה נימא דהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש הרשב"א בסוף הסימן וכ"כ הטור גבי היכא דמספקינן אלשון ראשון או אחרון כו' והרב מעשה חייא ז"ל בתירוץ קושיא זו באו דבריו סתומים יע"ש. ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' (*א"ה בפרק חזקת דף ל"ב) על ההיא דגרסינן התם והלכתא כוותיה דרבה בארעא פירש"י דמספקא לן כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כו' נקטינן מדבריהם דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. והנה מהרא"ש בתשובה סימן ר"ז נסתפק היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין הוא מסופק אי מדמינן ליה לתרי ותרי או לפלוגתא דרבוותא ולבסוף הכריע הן מסברא דנפשיה הן ממשמעות דברי התוס' דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא יע"ש. וא"כ בההיא דהשכיר לו חדש ושנה דפסקו הפוסקים כר"נ דמספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או אחרון ולא ידעינן דינא היכי הוי אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אבל בההיא דהרשב"א דהוי פלוגתא בפירוש א"כ הוי כההיא דרבה ורב יוסף דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום. ומהודענא דאף דנימא דהיכא דהדין מסופק דמדמינן ליה לפלוגתא דרבוותא מ"מ שניא ההיא דהשכיר לו לחדש ולשנה דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוי טעמא משום דאמרינן מיהדר קא הדר ביה ואי תפסינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר ביה אלא שדבריו השניים הם טעות וא"כ הספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע"כ מדמינן ליה לתרי ותרי אבל בההיא דהרשב"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אם בזה הלשון שאמר שנה אחת אם פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ספיקא בדבריו הא ודאי הוי כההיא פלוגתא דרבה ור"י דהתם נמי ליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אי מהימנינן ליה במגו או לא ומש"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום: עוד כתב הרב הנזכר על ההיא דכתב מרן סימן שי"ב סכ"ב לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב"ם ופשוט הוא ע"כ דאדרבה נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדלעיל כו' והרב מעשה חייא הסכים לזאת הקושיא ותירץ שם שינויי דחיקי כמו שיע"ש. ולדידי אף דהוי בעיא דסלקא בתיקו והרי כתבנו לעיל בשם מהרא"ש דהיכא דמספקא לן דינא היכי הוי דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא מ"מ לא דמיא לההיא דהשכיר לשנה ולחדש כמ"ש לעיל דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוה אבל בההיא דהשכיר לו את התחתונה ונפחתה דליכא ספיקא בדבריו אלא דמספקא לן דילמא עלייה עליונה הוי נמי בית כמ"ש התוס' שם מש"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם דר אין מוציאין ממנו. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר פט"ו מהלכות טוען ונטען דין י"א. ודע דאף שהתוס' חילקו כן לדעת רשב"ם וכתב הרב פמ"א ח"ב סימן צ"ז דסברא יחידאה היא וכל גדולי האחרונים לא חשו לה גם הרב ל"ר סימן קנ"ד כתב דאין הדבר ברור בעיניו לפסוק כרשב"ם והביא דבריו הר"ב כנה"ג סימן כ"ה. מ"מ כל היד המרבה לבדוק יראה בעיניו דשפיר מיישב הרב המחבר ז"ל דברי הרשב"א ע"פ סברת רשב"ם דמאותה תשובה שהביא מרן ס"ס קנ"ה בדין היזק ראיה שכתב שדעתו נוטה כדעת ר"ת ז"ל דאפילו שטר אינו מועיל אבל הרבה מחכמי ישראל חולקין עליו ולפיכך אני אומר למעשה אם כבר פתח חלונות אין מחייבין אותו לסלק דומיא דמ"ש ארעא היכא דקיימא תיקום, מוכח דהרשב"א אזיל בשיטתיה דרשב"ם דאי הוה ס"ל כפירוש ר"י דטעמא משום מגו מה דמיון הביא לנדון שלו וכ"כ מהרימ"ט ח"מ סימן ע"ה והל"ר סי' קמ"ד גם הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת מפרש כפרשב"ם וזה דעת הריטב"א הביא דבריו הרב פמ"א ח"א סימן כ"ו. ובתשובת הרא"ש כלל א' סימן ח' כתב כך קבלתי מפי ר"מ ז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק וכו' וכ"כ בכלל פ"ה סימן י'. ואע"ג דבפסקיו כתב כפירוש ר"י דכתב הרב פמ"א ח"א סימן י"א דאין לומר דסובר הרא"ש כפרשב"ם דהא חזינן דלא סבר אלא כפר"י והרב לחם רב סימן קנ"ד כתב דאין לתמוה על זה שכן מצינו בהרבה מקומות. הדבר תמוה לומר כן דמעולם לא מצינו שיחלוק הרא"ש על מהר"ם רבו כי אם באיזה מקומות שמביא דבריו וחולק עליו במורא גדול אבל שיחלוק עליו מבלתי שיזכיר סברתו לא ראינו וכ"ש שבתשובה כתב כך קבלתי כו' דכיון שקבל דברי מהר"ם איך אפשר לומר דחזר בו אבל עיקרן של דברים דבפסקיו דקאי הרא"ש בגופא דעובדא דגמרא דאיירי דלא שני חזקה לא הסכים לדברי רשב"ם דכיון דלא החזיק כראוי ואין לו שטר הו"ל מוציא קרקע מחזקת בעליה ועליו הראיה. אבל בתשובה איירי בסתם מחזיק דעלמא דכיון דהחזיק כראוי מודה הוא לרשב"ם דהא ודאי כל שהחזיק ג"ש כ"ע מודו דארעא היכא דקיימא תיקום דכבר יצאה הקרקע מרשות בעלים ועמדה ברשות המחזיק כמ"ש מהרימ"ט ח"מ סימן כ"ח גם מהרח"ש בתשובה ח"א סימן נ"ו כתב דכל שהחזיק ג"ש לא חשבינן ליה מגו להוציא ועיין בתשובת מהר"י הלוי ס"ס ג"ן. באופן דבמקום חזקת ג"ש לא פליגי התוס' על רשב"ם. ועיין בהרא"ש פ' אחד דיני ממונות דף קנ"ז ע"ד הביא דבריו מרן הב"י ס"ס כ"ה שכתב היכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה כו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת והלכתא כרבה בארעא אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע"כ. גם מהריק"ו שורש קי"ח תופס עיקר כרשב"ם ומרן בש"ע סימן קנ"ד ס"ו פסק כמ"ד דיש חזקה להיזק ראיה וכתב מהרימ"ט ח"א סימן קי"ד וז"ל ולפי שראה הרב ז"ל שבמחלוקת היא שנויה תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו והלכתא כרבה כו'. וזה דעת מהר"ש יפה הביא דבריו הר"ב כנה"ג סימן ק"מ אות י"ד יע"ש. כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי בשיטת רשב"ם ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש כי אם ר"י בעל התוספות ויחידאה הוא. ועל אודות מה שנסתפק מהרא"ש היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק היכי לידיינוה ראיתי להרב פמ"א ח"א סימן כ"ו דפשיטא ליה דבהא מודה רשב"ם דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא והביא ראיה מדברי מהרד"ך בית ב' חי"ב יע"ש. וכן נראה מדברי מהרי"א בכתביו סימן ג"ן הביא דבריו מהרש"ך ח"ב סימן ח' וסימן קע"ד שכתב בההיא דנחלקו הראשונים אי אסמכתא מהניא בצדקה או לא דאין לחייב מטעם זה משום דניזיל לחומרא דבפרק מי שמת בעי בגמרא הקדיש נכסיו מהו תיקו ופסק הא"ז דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ"ש בפלוגתא דרבוותא ע"כ. הרי דטפי אית לן להקל בפלוגתא דרבוותא מאיבעיא דלא איפשיטא ובודאי דהיינו טעמא משום דבפלוגתא איכא למימר דמצי המוחזק לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי משא"כ בבעיא דלא איפשיטא. אך ראיתי למהריק"ו שורש קי"ח שכתב ועוד דאפילו את"ל דבנ"ד הוה מסתפק ראב"ן מ"מ כיון דשמעון מוחזק מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב"ם כו' אלא אפילו לפר"י כו' יע"ש. מבואר דס"ל דבספיקא דדינא אף דליכא שום פלוגתא הדין נותן לדעת רשב"ם לאוקומי ארעא ביד המחזיק וזה סותר דברי מהרא"ש והרב פמ"א הנזכר וצ"ע):

ו׳

אמרו לו הבא שטרך כו'. עיין בשער אפרים סימן קכ"ח מה שחידש בדין זה ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק ז׳

א׳

כל תנאי שבממון קיים כדאמרינן לעיל וכל קרקע הידוע לא' הוא בחזקתו והמע"ה כדילפינן בעלמא והשבועות מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים · הלכות שכירות פרק ז׳

ג׳

או יתן ויחרים. כתב הבעל לחם משנה ז"ל י"ל ממ"ש פ"ג וכו' וכבר עמדתי על דבר זה שם וצ"ע. נ"ב ומדברי הרב המגיד ז"ל שם נראה דהיינו היכא שטוען לישתבע לי דאפילו בשטר הדין כן וע"כ לא קאמר הר"י בן מיגאש אלא היכא שאינו טוען לישתבע לי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שכירות פרק ז׳

שורשי הים על הלכות שכירות פרק ז׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 34,534 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שכירות פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות ז׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכירות כל הרמב״ם