רמב״ם - הלכות שכירות · פרק ו׳

ספר משפטים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שכירות · פרק ו׳

הלכה א׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בְּבִירָה גְּדוֹלָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזֶיהָ וּבִכְתָלֶיהָ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת וּבְתַרְבַּץ שֶׁל חָצֵר וּבָרְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הוֹלְכִין אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה וְהַשֵּׁמוֹת הַיְדוּעִין לָהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר:

הלכה ב׳

הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵרוֹ סְתָם לֹא הִשְׂכִּיר הָרֶפֶת שֶׁבָּהּ:

הלכה ג׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת וְלִפְתֹּחַ לוֹ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ וּלְחַזֵּק אֶת הַתִּקְרָה וְלִסְמֹךְ אֶת הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְלַעֲשׂוֹת נֶגֶר וּמַנְעוּל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה אֻמָּן וְהֵם עִקָּר גָּדוֹל בִּישִׁיבַת הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת. הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה וּמְזוּזָה וּלְתַקֵּן מְקוֹם הַמְּזוּזָה מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת סֻלָּם אוֹ מַרְזֵב אוֹ לְהָטִיחַ גַּגּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה מִשֶּׁל עַצְמוֹ:

הלכה ד׳

הַמַּשְׂכִּיר עֲלִיָּה לַחֲבֵרוֹ וְנִפְחֲתָה בְּאַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר חַיָּב לְתַקֵּן הַתִּקְרָה וְהַמַּעֲזִיבָה שֶׁעָלֶיהָ שֶׁהַמַּעֲזִיבָה חִזּוּק הַתִּקְרָה הִיא:

הלכה ה׳

הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר הֲרֵי הוּא שֶׁל שׂוֹכֵר לְפִיכָךְ הוּא מְטַפֵּל בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ וְאִם יֵשׁ שָׁם מִנְהָג הוֹלְכִין אַחֵר הַמִּנְהָג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַבְּהֵמוֹת שֶׁעָשׂוּ הַזֶּבֶל שֶׁל שׂוֹכֵר אֲבָל אִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׂכוּרָה בְּיַד אֲחֵרִים:

הלכה ו׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת אוֹ חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת אוֹ שְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת עַד זְמַן קָצוּב הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לָצֵאת בְּסוֹף זְמַנּוֹ וְאֵינוֹ מַמְתִּין לוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. שָׂכַר לוֹ בַּיִת סְתָם לְלִינָה אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד. לִשְׁבִיתָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים. לְנִשּׂוּאִין אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם:

הלכה ז׳

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ סְתָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִקֹּדֶם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מָקוֹם וְלֹא יִהְיֶה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וּלְסוֹף הַשְּׁלֹשִׁים יֵצֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח. קָבַע לוֹ שְׁלֹשִׁים לִפְנֵי הֶחָג אִם נִשְׁאַר מִן הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד לְאַחַר הֶחָג אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד מוֹצָאֵי הַפֶּסַח וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִקֹּדֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲיָרוֹת אֲבָל בַּכְּרַכִּים אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם. וְכֵן בַּחֲנוּת בֵּין בַּכְּרַכִּים בֵּין בַּעֲיָרוֹת צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִקֹּדֶם:

הלכה ח׳

כְּשֵׁם שֶׁהַמַּשְׂכִּיר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ כָּךְ הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּעֲיָרוֹת אוֹ מִקֹּדֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּכְּרַכִּים כְּדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁכֵן וְלֹא יִשָּׁאֵר בֵּיתוֹ פָּנוּי. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת אֶלָּא יִתֵּן הַשָּׂכָר:

הלכה ט׳

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּשְׂכִּיר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא הַשּׂוֹכֵר יָכוֹל לָצֵאת עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם. אִם הוּקְרוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַמַּשְׂכִּיר לְהוֹסִיף עָלָיו וְלוֹמַר לַשּׂוֹכֵר אוֹ שְׂכֹר בְּשָׁוֶה עַד שֶׁתִּמְצָא אוֹ תֵּצֵא. וְכֵן אִם הוּזְלוּ הַבָּתִּים יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר לִפְחוֹת הַשָּׂכָר וְלוֹמַר לַמַּשְׂכִּיר אוֹ הַשְׂכֵּר לִי כְּשַׁעַר שֶׁל עַתָּה אוֹ הֲרֵי בֵּיתְךָ לְפָנֶיךָ. נָפַל בֵּית הַמַּשְׂכִּיר שֶׁהָיָה דָּר בּוֹ הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיא הַשּׂוֹכֵר מִבֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אֵינוֹ בְּדִין שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי עַד שֶׁתִּמְצָא מָקוֹם וַאֲנִי מֻשְׁלָךְ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין אַתָּה בַּעַל זְכוּת בְּבַיִת זֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

הלכה י׳

נָתַן הַבַּיִת לִבְנוֹ לִשָּׂא בּוֹ אִשָּׁה אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ נַעֲשָׂה חָתָן בִּזְמַן פְּלוֹנִי וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם וְלֹא הוֹדִיעוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ. וְאִם עַכְשָׁו נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשָּׁה וַהֲרֵי הוּא נוֹשְׂאָהּ מִיָּד הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ לְהוֹצִיאוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה זֶה יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וּבֶן בַּעַל הַבַּיִת יִשְׂכֹּר בַּיִת שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ חֲתֻנָּה:

הלכה י״א

מָכַר אֶת הַבַּיִת אוֹ נְתָנוֹ אוֹ הוֹרִישׁוֹ אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ מִקֹּדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ מִקֹּדֶם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁהֲרֵי הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ אֵין כֹּחֲךָ יֶתֶר מִכֹּחַ זֶה שֶׁזָּכִיתָ בְּבַיִת זֶה מֵחֲמָתוֹ:

אבן האזל · הלכות שכירות פרק ו׳

ה׳

הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו, ואם יש שם מנהג הולכין אחר המנהג בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר, אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים. השגת הראב"ד. בד"א כשהיו וכו' עד שכורה ביד אחרים. א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמ' העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא, פי' חצר דמשכיר דלא אגירא ליה לשוכר דאי אגירא ליה כדידיה דמיא וקניא ליה מידי דהוי אשוכר את מקומו עכ"ל. בגמ' פריך אמתני' דתנן הזבל של בעה"ב במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קנו בה, ופירש"י בחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר וזהו פי' הראב"ד והרמב"ם מפרש שהשכיר את החצר, וכתב המ"מ להוכיח כפי' הרמב"ם ממה שאמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו דלא אגירא ליה לשוכר, וכבר עמד בזה בלח"מ וכן הגר"א בחו"מ דהא גם לדעת הרמב"ם קשה למה אמר בחצר דמשכיר ולא אמר דאגירא ליה לשוכר ולדעת רש"י והראב"ד שפירשו דלא אגירא לי' לשוכר נראה דמפרשים בחצר דמשכיר, היינו שתשמישו הוא למשכיר דאם לומר שעיקר החצר הוא של משכיר פשיטא ומעיקרא לא בעי אלא אי דאגירא לשוכר או דלא אגירא ליה, אבל ודאי כיון דתנן הזבל של בעל הבית היינו שחצר שלו. אכן יש להוכיח כדעת הרמב"ם מתחלת הסוגיא דאמר במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית, ולדעת הראב"ד למה אמר ותורי דשוכר דהא גם בתורי דאתי מעלמא קשה אמאי של בעה"ב, וראיתי שעמד בזה הריטב"א ומפרש דכונת הגמ' במה דאמר ותורי דשוכר היינו או תורי דשוכר דבין שהחצר שכור לו ותורי דעלמא בין שאין החצר שכור לו ותורי דידיה פריך דצריך להיות של השוכר, אבל פירושו קשה דאיך יפרש אח"כ הא דאמר אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא, ובזה א"א לפרש דבחצר דלא אגירא לשוכר אפי' בתורי דשוכר פשיטא דהזבל של בעל הבית דבודאי אין זה פשיטא, ואף דיש לומר דכיון דאין החצר שכור לו א"כ הפקיר השוכר הזבל אפי' מתורי דידיה, מ"מ קשה דודאי אינו פשיטא כיון דעכ"פ יש לו דריסת הרגל בחצר ויש רשות לשוורים שלו לילך דרך החצר, וכמו שכתבו התוס' בד"ה תרתי דאפי' בחצר שאינו שכור יש לו עכ"פ כניסה ויציאה וכן הוא ודאי לגבי שוורים שלו, וכן א"א לומר דמה דאמר ותורי דמשכיר היינו אפי' בחצר דאגירא לשוכר דבזה נמי אינו פשיטא דהוי דמשכיר דכיון דאין למשכיר כניסה ויציאה שפיר אפשר לומר דמפקיר הזבל, ולכן ע"כ צ"ל דבזה הכונה דוקא בצירוף שניהם דהחצר לא אגירא ליה לשוכר וגם תורי דמשכיר דבזה ודאי פשיטא, וא"כ א"א לומר דברישא הכונה או או ובסיפא שניהם ביחד. אלא דאפשר לומר דמעיקרא לא אסיק אדעתיה כלל הך אוקימתא דמיירי בתורי דאתו מעלמא והוי סבר דהשוורים היו או של שוכר או של משכיר, ולכן שפיר פריך ע"כ אי בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר, משום דבתורי דמשכיר לא פשיטא ליה למיפרך אמאי של בעה"ב, דאפשר לא אמרינן בזה דמפקיר המשכיר הזבל כיון דעכ"פ בחצר שלו אפשר כמו דאין השוכר מקפיד שיעמדו שוריו בחצר ה"נ הוי לענין זה כמו בחצרו דאינו מפקיר הזבל, ולפי"ז כדמשני בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא, ופירשו רש"י והראב"ד דהכונה בחצר דלא אגירא לשוכר הו"מ לשנויי בחצר דאגירא לשוכר ותורי דמשכיר דג"כ הוי של המשכיר כיון דמעיקרא לא הוי פשיטא ליה למיפרך על זה, אלא דבאמת הגמ' סבר דבחצר דאגירא לשוכר גם בתורי דמשכיר אין הזבל של המשכיר דכיון דאין לו זכות להחזיק השוורים שלו אף שבמקרה היו שם לא נימא דבשביל זה אינו מפקיר הזבל, וכן לא בעי לאוקמי בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דשוכר, דבאמת סבר דבכה"ג ג"כ אין הזבל של בעל החצר כיון שיש להשוכר זכות כניסה ויציאה לא הפקיר הזבל. והנה הלח"מ הקשה דאיך יפרש הרמב"ם הא דשברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית ואמר ע"ז רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה דהא לדעת הרמב"ם אפי' השכיר רפת שבה הזבל של בעל הבית וכתב הלח"מ דזה איירי בתורי דשוכר ומ"מ שברפת כיון דאין לו שום כניסה ויציאה הפקיר הזבל, וכתב הגר"א בחו"מ ע"ז שהוא דוחק ודחה בשביל זה דעת הרמב"ם, ולא ידעתי למה כתב שהוא דוחק דהא גם לפירש"י ותוס' והראב"ד הך ברייתא לא מיתוקמא כמו מתני' דהא מתני' אוקימנא לפירושו דלא אגירא לשוכר, והכא אוקמינן להדיא שהשכיר החצר, א"כ גם לדעת הרמב"ם אינו דוחק לאוקמי בתורי דשוכר דהא מעיקרא לא הוי סבר בגמ' לאוקמי מתני' בתורי דאתו מעלמא, אלמא דבסתמא אינו כן וא"כ שפיר אפשר לאוקמי הברייתא כדבעי מעיקרא לאוקמי מתני' בתורי דשוכר דהזבל שבחצר ודאי לשוכר, אלא דמ"מ שברפת של בעל הבית דהמשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה. והנה בב"מ דף י"א ע"ב בהא דפריך בגמ' אמתני' דר"ג וזקנים וכי בצד שדהו של ר' גמליאל היו עומדים כתבו בתוס' וז"ל, וא"ת והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי פ"ג דמעשרות וביתו של ר"ג הי' משתמר וי"ל דלגבי זקנים לא הי' משתמר שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתן וא"ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בגמ' בתורי דאתו מעלמא בחצר דמשכיר והשתא והלא השוכר משתמש בחצר, וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו עכ"ל, ומה שכתבו והלא השוכר משתמש בחצר אף שהתוס' ג"כ מפרשים כפירש"י דמה דאוקימנא בחצר דמשכיר היינו דלא אגירא לשוכר כדמוכח שם מדבריהם בד"ה תרתי, מ"מ שפיר כתבו שהשוכר משתמש בחצר משום שיש לשוכר זכות כניסה ויציאה כמו שכתבו שם ואינו משתמר לגבי המשכיר, ולזה תירצו שגם המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר והיינו דבסתמא כיון דאוקימנא בדלא אגירא לשוכר ע"כ שהמשכיר משתמש בו והוא משום שגם ביתו פתוח לחצר, אבל כל זה לדעת התוס' אבל לדעת הרמב"ם דמפרש בדאגירא לשוכר א"כ לא נוכל לומר דבסתמא בית המשכיר פתוח לחצר, וא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם בסתמא דהזבל של משכיר, ועוד דבר מן דין קשה טובא דהא הרמב"ם סובר בפי"ז מה' גזו"א הל' ח' ובפ"ד מה' זכי' ומתנה הל' ט' דבחצר שאינה משתמרת ועומד בצד שדהו צריך שיאמר זכתה לי וא"כ לא מהני לשיטתו תי' התוס' מה דמשכיר ביתו פתוח לחצר והוי עומד בצד שדהו דאכתי צריך שיאמר זכתה לי ואיך פסק בסתמא דהזבל של בעה"ב ולא התנה דדוקא בשאמר זכתה לי, והתוס' לשיטתם בב"מ דף י"א דא"צ שיאמר זכתה לי תירצו שפיר אבל לדעת הרמב"ם קשה. ולבאר שיטת הרמב"ם נביא דברי הירושלמי פ"ג דמעשרות שכתבו התוס' דמוכח משם שהתבואה היתה בביתו של ר"ג, והכי איתא התם מעשרות מהיכן ניטלות מן הבית או מן השדה ושמעינה מן הדא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' בו ביום הכניסן הרי אלו בחזקת מתוקנים, ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת אמר ר' בון בר חייא תיפתר שמת מתוך ישוב ר' חנינא בשם ר' פנחס שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עמוד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית ר' חייא בר אבא שמע לה מן הכא מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני הדא אמרה מן הבית ר' אבא מרי שמע לה מן הכא מן הבית זו חלה הדא אמרה מן השדה, והנה מה שכתבו התוס' דמוכח בירוש' שהפירות היו בביתו של ר"ג אף דבעיקר האבעיא לא הוכרעה בודאי דהא ר' אבא מרי פשיט מהא דמן הבית זו חלה דמצות מעשרות מן השדה, וכן מה דפשיט מקודם מהא דחבר שמת שמפרש הפ"מ דהפשיטות הוא דמן הבית הגר"א מפרש להיפוך דהפשיטות הוא דהוא מן השדה מדפסיקא לן דודאי עישר החבר והיינו דכיון שהביא לבית מסתמא עישר מקודם, וע"ז דחי שמת מתוך ישוב הדעת וההוכחה היא מדלא צוה מקודם, ולפי"ז כיון שהרמב"ם בפ"י מה' מעשרות הל' ב' כתב הך דינא בסתם ולא התנה שמת מתוך ישוב הדעת מוכח דמעשרות ניטלות מן השדה. ולכן חזקה על החבר שעישר קודם שהכניסם, ומה דמוכיח מהא דמי שהיו פירותיו במגורה אינו מובן דהא זה ודאי דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, אלא דבדעתו להוליכן לשוק לא בעינן ראיית פני הבית וא"כ מנלן דמיירי בדעתו להוליכה לשוק ובעיקר האבעיא וגם מדינא דחבר שמת צריך לומר דאף דליכא חיוב ולא עבר על איסור טבל מ"מ כיון דאם הפריש חל המעשר מצוה להפרישם בשדה שלא יבוא לידי מכשול, אבל עכ"פ מה מוכח מהא דמי שהיו פירותיו במגורה דהא לא תנן זה דוקא בחבר ומשכחת לה במי שלא דקדק להפריש מן השדה וע"כ צ"ל דרוצה להעמיד מתני' אפי' בחבר אבל ודאי אינה ראיה מוכרחת. עתה נבוא להוכחת ר' חנינא מהא דר"ג וזקנים דלפי' הפ"מ קשה דלמה הביא מעישור אחר שאני עתיד למוד שהוא מעשר עני נתון לעקיבא בן יוסף ולא הביא מעישור הראשון שנתן ליהושע והוא תימה, לכן נראה דהראי' הוא דוקא מעישור שנתן לעקיבא בן יוסף שהוא לעניים דהא במעשר עני המתחלק בשדה אין לבעלים טובת הנאה כדאיתא בנדרים דף פ"ד ובחולין דף קל"א, והנה בב"מ דף י"א בהא דפריך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדה של ר"ג היו עומדים משני דמטלטלין אגב קרקע הקנה להם, ובמעשר עני המתחלק בשדה דאין לבעלים טובת הנאה אין לו שום כח להקנותם אגב קרקע, ובב"מ שם שו"ט רק אם טובת הנאה ממון לענין להקנות אג"ק, אבל כשאין לו טובת הנאה פשיטא שאין לו זכות להקנותם, ולכן שפיר מוכח מזה דהי' בתוך הבית ואפשר להקנות בין אג"ק בין ע"י חצר, ומשום דשפיר הוי חצר המשתמרת, וכן מוכח באמת מלשון הרמב"ם בפ"ד מה' זכיה ומתנה שכתב אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו ומדדייק לכתוב שדהו וחורבתו מוכח דחצר הוי משתמרת אפי' כשיש בחצר עוד אנשים כיון שאינו ירא שיקחו. והנה מלשון הגמ' בב"מ דפריך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדהו של ר"ג היו עומדים משמע לכאורה שהתבואה הי' בשדה אם לא דנימא דהוא לאו דוקא ואמר בלשון זה אגב הלשון דאמר מעיקרא והוא שיהי' עומד בצד שדהו, ובדין אם מצות מעשרות מן הבית או מן השדה כבר כתבתי דלדברי הירושלמי דמוכיח מחבר שמת לפי' הגר"א מוכח להלכה דמצותו מן השדה, אלא דלפי מש"כ רש"י בפסחים דף ט' בד"ה ודאי טבילי שכתב וז"ל משום דרוב חברים מעשרים הם מיד קודם שיניחם מתחת ידו ומשמע דההוכחה הוא מאחר שהכניסם לבית שלא הי' לו להניחם מתחת ידו עד שיעשר אבל לא מדלא עישרם בשדה אבל עכ"פ לפי"ד הירוש' מוכח כן להלכה. והנה עם כל זה שביארנו אכתי קשה דאם הבבלי מפרש שהתבואה היתה בשדה ומשו"ה פריך דהא לא היו זקנים עומדין בצד שדהו של ר"ג, א"כ היכי משני דאגב קרקע הקנה להם דהא מעשר עני המתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה ונראה דמה דמתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה זהו קודם זמן הביעור ובזמן דקיימי עניים, דאז עניים באים ונוטלים ע"כ של בעלים, אבל כשאין עניים בשדה והגיע זמן הביעור ואיכא מצוה על הבעלים לחלק את המעשרות אז ודאי יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שהוא רוצה, דכיון שהוא מוליך המעשרות מן השדה לבית העני הרי הוא יכול להוליך לעני שהוא רוצה, וא"כ ה"נ כשהוא בא להקנות להעני בקנין הרי אז ע"כ הוא המקנה, וכיון שהוא המקנה הרי אז יש לו טובת הנאה, וכיון שיש לו טובת הנאה ממילא יכול להקנות וזהו טעמא דמ"ד בירוש' דמצות מעשרות מן השדה, ולשון הבבלי דמוכח שהיו בשדה, ומ"מ שפיר אפשר להקנות אג"ק דבזמן הביעור יש לו טובת הנאה. ועכשיו מבואר שפיר דהרמב"ם אינו סובר כדעת התוס' דבחצר משתמרת צריך שיהי' משתמר להקונה מצד אחרים ודוקא בשדה וחורבה שהוא מופקר לכל, הוי חצר שאינה משתמרת כמו שכתב בהל' זכיה, לכן שפיר שלא חלק כאן בדין המשכיר וכתב בסתמא שהזבל של בעה"ב. אלא דאכתי צריך ביאור דמנ"ל לש"ס דילן למיפרך וכי ר' יהושע וזקנים בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כיון דאם הי' התבואה בבית הוי חצר המשתמרת, וא"כ מנלן דהתבואה היתה בשדה אימא דהיתה בבית, ונראה דמזה מוכח דהבבלי ג"כ סובר כר' אבא מרי בירושלמי דמוכיח מהא דתנן מן הבית זו חלה דמעשרות ניטלין מן השדה וכיון דר"ג עישר עתה מעשרותיו ע"כ שעוד לא לקחם מן השדה לבית, ולכן שפיר פריך וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין, ומ"מ שפיר משני דאג"ק הקנה להם דבשעת הביעור כשאין עניים בשדה יש לבעלים טובת הנאה למי להוליכם ולמי להקנותם וכנ"ל. והנה במה שבארתי דעת הרמב"ם דאף דבמעשר עני המתחלק בתוך השדה אין לבעלים טובת הנאה מ"מ כשהגיע זמן הביעור והבעלים חייבים להוציא המעשרות ואין עניים בשדה אז יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שהם רוצים, העירני בזה ח"א דהא בתוס' בחולין דף קל"א הביאו ד' הספרי דיליף הך דינא מקראי, כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת, אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו, וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו, וזה מעשר המתחלק בתוך הבית, מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלים אותו, א"כ מוכח דמעשר עני שהוא בשדה אין מצות ביעור אלא להניח בגורן ואין עליו מצוה ליתן להעני, אכן נראה לי דאף דמדברי הספרי שהביאו בתוס' משמע כן דכשהמעשר בשדה אין עליו חיוב ביעור, אבל מד' הרמב"ם בהל' מע"ש פי"א לא משמע כן דלא חלק בדין ביעור, וכתב בסתם דכשהגיע זמן הביעור נותן תרומה ותר"מ לכהן ומע"ר ללוי ומעשר עני לעניים, ואף דבזמן הביעור הוא קודם הפסח מ"מ הי' לו לחלק דדוקא אם המעשר הוא בתוך הבית, ועוד דבירושלמי שהבאנו דיליף דמצות נטילת מעשר הוא מן השדה ממתני' דתנן מן הבית זו חלה דמוכח דמעשר אינו מן הבית אלא מן השדה, וכן כתב הרמב"ם הך דרשא בפי"א מהל' מעשר הל' י"ב ופירש להדיא מן הבית זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית, והך קרא דכתיב בערתי הקודש מן הבית הא כתיב בפרשת כי תכלה דכתיב ונתת ללוי וקאי על מעשר עני המתחלק בתוך הבית, וא"כ מנ"ל למדרש דמן הבית זו חלה דהא גם מעשר עני נמי מחלקו מתוך הבית, ועוד דעיקר דרשת הספרי אינו מבואר דאיך אפשר לומר כאן קודם הפסח כאן לאח"כ דהא תרווייהו קראי הוא על זמן הביעור שהוא בערב הפסח, ולכן ע"כ צריך לומר דכל מה דדריש בספרי זהו הכל קודם שהגיע לקריאת ודוי מעשר דצריך לבער הכל וקורא בערתי הקודש מן הבית וזה קאי על כל מה שיש ברשותו בין מן הבית בין מן השדה דהא דריש מן הבית זו חלה וכנ"ל, והספרי משמיענו רק דתחלת המצוה הוא דבשדה מניח לפני העניים וזהו דכתיב והנחת ואין לו טובת הנאה, ובבית נותן לעניים ויש לו טובת הנאה, ואשמעינן עיקר דינא דזהו סדר של כל השנים קודם זמן הביעור, וכן עכשיו בזמן הביעור הוי ג"כ כן דאם המעשר בשדה צריך להניח לפניהם, אבל זהו כשיש עניים בשדה ויש זמן שיטלו עד שיקרא פרשת ודוי מעשר, אבל כשאין עניים בשדה הוא צריך להוציא את כל המעשרות בין מן הבית בין מן השדה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שכירות פרק ו׳

ה׳

אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'. כתב מרן הב"י סימן שי"ג וז"ל ומ"מ יש לתמוה על דברי הרמב"ם דכיון דקי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע"כ ועיין מהרימ"ט חה"מ סימן פ"ג ובח"א סימן ס"ה מהר"י אדרבי סימן שכ"ו. ועיין סימן ר"ס ס"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ"ע:

ט׳

נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'. כתב ה"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט"ץ סימן פ"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ"כ המבי"ט ח"א סימן שמ"ו יע"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר"ס שי"ב יע"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע"פ (דף נ"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ"א ח"א סימן אב"ג ודו"ק. ועיין מהרשד"ם חה"מ סימן רפ"ז ורפ"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קרית ספר · הלכות שכירות פרק ו׳

א׳

המשכיר בית לחבירו מה שהוא משתמש בו ומה שחייב לעשות במה שחייב המשכיר הכל מן התורה ומסברא וכן זמני השכירות והיציאות מן הבית:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שכירות פרק ו׳

ה׳

הזבל שבחצר וכו' אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו מהא דאמרינן התם זאת אומרת המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה ומשו"ה נמי הזבל שברפת לבעה"ב אבל שבחצר הוי של שוכר ואמאי הוי של שוכר לדעת רבינו אף שהיא מושכרת לו ותירץ דלרבינו לרב אשי ברייתא מיירי בתורי דשוכר ומשו"ה בחצר מפקר ברפת לא יעו"ש. וכ"כ בס' חסדי דוד בפי' התוספתא בפירקין. אלא שראיתי שם דברים שלא יכולתי להבינם שכתב וז"ל וכ"ת סוף סוף הו"ל לאשמועינן היא גופא דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת ותירץ הא נמי לא נצרכה מאחר דכבר פסק בהל' מכירה דהמוכר את החצר לא מכר את המרחץ וכו' וממילא דה"ה נמי לרפת וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי מקשה והלא בפי' פסק להא דר"א בפירקין בה"ב וז"ל המשכיר את החצר לא השכיר לא את הרפת שבה יעו"ש ומה לנו מה שפסק בהל' מכירה ושוב התבוננתי בתורתן של ראשונים וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין שכתב משם הרבינו יהונתן ז"ל וז"ל זאת אומרת כתב רב סעדיא גאון כל זאת אומרת הלכה היא וכו' ומהתימה אהרמב"ם ז"ל שלא הביאה בחיבורו ובפי' כיון שהרי"ף הביאה עכ"ל והוא פלא שכבר הביאה וצ"ע.

ו׳

שכר לו בית סתם ללינה אין פחות מיום אחד. עיין בהרב המגיד ז"ל ובהלכות וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שהביא זאת התוספתא ופי' משם הרבינו יהונתן וז"ל כלומר מי ששוכר בית מחבירו סתם אלא זה הלשון א"ל ללינה אין פחות מיום אחד אע"פ שי"ל זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפי"ה אמרינן לילה ויום ר"ל כיון ששכר לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשביתה להוסיף יום אחד על לינה בא שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת וכו' עכ"ל. והנה ההפרש שיש בין לינה לשביתה לדעת הרב ז"ל נראה בפשיטות דללינה כיון דלצורך לינה שכר היינו דאפי' שכרו מבעוד יום מ"מ לזמן לינה דהיינו לעת ערב מושכר לו עד למחר לעת ערב ומ"מ תשמיש של אותו היום עד הערב נשאר למשכיר אבל אם שכרו לשביתה כיון שעניינו הוא לתקן סעודה ליום שבת וא"א לתקן כי אם קודם שבת שכר נמי אותו היום ומאותה שעה אם שכר ביום שישי הרי מושכרת לו זה נראה לענ"ד פי' דברי הרב ז"ל ועיין בס' חסדי דוד שפי' דברי הרב ז"ל באופן אחר יעו"ש. ומ"ש עוד לנשואין ל' יום. כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל והטור ז"ל כתב לנשואין אין פחות מז' ימים ותפס עליו בבדק הבית דרבינו כתב ל' יום ומרן החבי"ב בהגהות ב"י הביא הך דבדק הבית וכתב וז"ל א"ה גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס בגרסא שלפנינו וצ"ל אין פחות מל' יום וכן היא הגירסא בהרי"ף והרא"ש וכן כתב הסמ"ע והב"ח ע"כ לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ"ש בבדק הבית אלא שכתב לנשואין אין פחות מל' יום הכונה היא לומר שרבינו בעל הטורים כתב אין פחות מז' ימים ורבינו כתב אין פחות מל' יום ומה שייך לומר גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס דהא עליה דידיה קאי מרן ז"ל ומ"ש אלא שכתב וכו' הכונה היא על הרי"ף ורבינו והרא"ש שכתבו אין פחות מל' יום וחסר דיו מדברי מרן שבבדק הבית ומכולהו קא פריך. ולענ"ד נראה לישב דעת הטור אם אינו ט"ס במ"ש בס' חסדי דוד בפי' דהך תוספתא ומאי דמסיים לנשואין אין פחות מל' יום היינו כי ההיא דאיתא בריש כתובות דמתחילת החופה עד ל' יום מברכין שהשמחה במעונו וכ"כ בשיטה מקובצת שם ולפי זה איכא למימר דהאידנא מאחר דכתבו הפוסקים דערבה כל שמחה אין מברכין שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה כמ"ש באה"ע סי' ס"ב אפשר דאף השוכר או השואל בסתם בית לנשואין אינו אלא לז' ימים בלבד ע"כ וא"כ אמור מעתה דזה הוא דעת הטור ז"ל. ומ"מ לא אכחד ממה שראיתי בסימן שמ"א לענין שאלה שכתב ולנשואין אין פחות מל' יום יעו"ש ולפי"ז אי אמרת כן דברי הטור סתראי נינהו ועל כרחך ט"ס נפל בדפוס או הכא או התם ודוק. ודרך אגב ראיתי למרן ב"י בסי' שי"ב סי"ב שכתב וז"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריה ארבא ע"כ כל אלה התואנות והקטטות שנעשה ביניהם אין אדם דר עם הנחש בכפיפה ע"כ. והרב ב"ח בסי' שי"ט הביא לשון הנמוק"י שבפ' השואל וז"ל אטו המשכיר בית לחבירו או המשאיל לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם היכול להוציאו מן הבית שהשאיל ודאי ליכא למימר הכי וכן כתבו הרשב"א והרב המפה פסק כמותו בסי' שי"ב עכ"ל. כנראה דפליגי המצאתי כתוב עם הנמוק"י וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל בסי' שי"ב הגב"י אות ל' יעו"ש ולענ"ד נראה דאינו מוכרח והכל לפי הענין דחילוק יש בין מי שהיה אוהבו ונעשה שונאו למי שהיה רוצה להחזיק בשלו ולא עלה בידו דמלבד השנאה הנכנס בלבו עוד בה שתמיד מתפחד שלא יעשה עוד וכ"כ מ"ש כל אלה התואנות והקטטות שנעשו ביניהם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע"ז הוא דאמר המצאתי כתוב דיכול להוציאו אמנם בנדון הרב שלא היה שם כי אם שנאה לחוד מודה המצאתי כתוב דאינו יכול להוציאו ואפשר דלזה כיון הרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ד ע"ב וז"ל בעל קטטה ומריבה דיכול להוציאו דאין אדם דר עם נחש ב"י בשם מצאתי כתוב ועיין ס' הנמוק"י הביאה מור"ם בסי' שי"ב היכא שהיה אוהבו וכו' שאינו יכול להוציאו וכ"כ הב"ח בהדיא עכ"ל. והנה מ"ש בעל מריבה וקטטה דיכול להוציאו וייחס סברא זאת למצאתי כתוב רב המרחב ביניהם ומי שהוא בעל קטטה ומריבה גרע טפי ממי שהיה אוהבו ונעשה שונא דסברת הנמוק"י דמי שהיה אוהב מודה דבעל קטטה ומריבה יכול להוציאו ואפי' בתוך זמנו ובפרט שהמצאתי כתוב נראה שמדבר בדרים בחצר אחד ודייק אומרו אין אדם דר עם נחש משא"כ בההיא דהנמוק"י שיכולין אנו לומר דמיירי שהשכיר לו חצר ואין המשכיר דר שם ומאיזה סיבה נעשה שונא ובהא הוא דאמר הנמוק"י דאינו יכול להוציאו משום שנעשה שונא באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועפי"ז עשיתי מעשה בשוכר שעשה מריבה וקטטה עם המשכיר על שתמה עליו שלא ראה שהתפלל תפילת שחרית ונתקוטט עם המשכיר ורץ אחריו וסכין בידו ושוב נתקוטטו שניהם פעם אחרת אחר שנים ופגע בכבוד שוכני עפר ובאו לדין ותבע המשכיר הבית בתוך הזמן באמרו דאין אדם דר עם נחש ופסקתי שחייב ליתן את הבית אחר חדש ימים ואפי' שהיה תוך הזמן מחשש שמא ביני ביני יתרבה המחלוקת עד פעם אחר ועוד מטעם אחר שהלך בן השוכר והלשין לאומות העולם על דבר תנור אחד ומ"מ נתפשרו ביניהם ע"י אנשי צורה והניחו עוד חדש ימים אחר להשקיט המריבה (א"ה ס"ט זה מצאתי כתוב לעט"ר מר אבא מר שמואל זצוק"ל וז"ל אמר הבן עיין להרב שמן רוקח ח"ב סי' ע"ז שגם הוא נשאל כעין זה שהתחיל בקטטה ומלשינות על המשכיר והביא דברי הנמוק"י וחילק וז"ל אך באמת מדברי הנמוק"י אין הכרעה כ"כ דהתם אם לא שהיתה משכרת לו רק בשביל וכו' לא היה מקום שעשה לו שלא כהוגן ומקרא מלא דבר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו אבל אם נראה לעין שהשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן ומקפח פרנסתו ומגלה מסתריו במלשינות ושקרים ואין יכול לדור עמו במדור אחד נראה לענ"ד דאף דלא פירש כמאן דפירש דמי ויכול לדחותו תוך זמנו דיכול לומר לא עדיפת מנאי כמבואר בב"מ דף ק"א ע"ב ואף דהפוסקים כתבו דשם איירי דוקא בכלות זמן השכירות אלא שלא הודיעו אבל בתוך זמנו אפי' דנפיל ביתו אין יכול לדחותו שאני התם דהשוכר לא עשה שום מעשה ומה שנפל ביתו דמשכיר מזלו דמשכיר גרם וכו' אבל בנדון דידן אם תאמר שהמשכיר יעקור סוכו ומשכנו לקתה מדת הדין ואף דקי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא כבר כתב הנמוק"י דהיינו לענין תשמיש אבל בגוף הדבר אינו קנוי כלל יעו"ש בהנמוק"י עכ"ל).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שכירות ו׳, מתוך הלכות שכירות שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שכירות כל הרמב״ם