רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ד׳

ספר שופטים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ד׳

הלכה א׳

אֶחָד בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְאֶחָד סַנְהֶדְרִין קְטַנָּה אוֹ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ מִפִּי הַסָּמוּךְ. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ סָמַךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז כג) "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ". וְכֵן הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים משֶׁה רַבֵּנוּ סְמָכָם וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. וְאוֹתָן הַזְּקֵנִים סָמְכוּ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים וְנִמְצְאוּ הַסְּמוּכִין אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְעַד בֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְאֶחָד הַנִּסְמָךְ מִפִּי הַנָּשִׂיא אוֹ מִפִּי אֶחָד מִן הַסְּמוּכִין אֲפִלּוּ לֹא הָיָה אוֹתוֹ סָמוּךְ בַּסַּנְהֶדְרִין מֵעוֹלָם:

הלכה ב׳

וְכֵיצַד הִיא הַסְּמִיכָה לְדוֹרוֹת. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁ הַזָּקֵן אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין לוֹ רַבִּי וְאוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי אַתְּ סָמוּךְ וְיֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אֲפִלּוּ דִּינֵי קְנָסוֹת:

הלכה ג׳

וְאֵין סוֹמְכִין סְמִיכָה שֶׁהִיא מִנּוּי הַזְּקֵנִים לְדַיָּנוּת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד מֵהֶן סָמוּךְ מִפִּי אֲחֵרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ד׳

אֵין קָרוּי אֱלֹהִים אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁנִּסְמַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וְהֵם הָאֲנָשִׁים הַחֲכָמִים הָרְאוּיִין לָדוּן שֶׁבָּדְקוּ אוֹתָן בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִנּוּ אוֹתָם וְסָמְכוּ אוֹתָן:

הלכה ה׳

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה כָּל מִי שֶׁנִּסְמָךְ סוֹמֵךְ לְתַלְמִידָיו. וַחֲכָמִים חָלְקוּ כָּבוֹד לְהִלֵּל הַזָּקֵן וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם נִסְמָךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְשֶׁלֹּא יְהֵא הַנָּשִׂיא סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אַב בֵּית דִּין עִמּוֹ. וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה אַב בֵּית דִּין סוֹמֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַנָּשִׂיא עִמּוֹ. אֲבָל שְׁאָר הַחֲבוּרָה יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לִסְמֹךְ בִּרְשׁוּת הַנָּשִׂיא. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם עִמּוֹ שֶׁאֵין סְמִיכָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה:

הלכה ו׳

אֵין סוֹמְכִין זְקֵנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הַסּוֹמְכִין נִסְמְכוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲפִלּוּ הָיוּ הַסּוֹמְכִין בָּאָרֶץ וְהַנִּסְמָךְ חוּצָה לָאָרֶץ אֵין סוֹמְכִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַסּוֹמְכִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהַנִּסְמָכִין בָּאָרֶץ. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ סוֹמְכִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִם הַסְּמוּכִים בְּמָקוֹם אֶחָד. אֶלָּא שׁוֹלְחִין לוֹ אוֹ כּוֹתְבִין לוֹ שֶׁהוּא סָמוּךְ וְנוֹתְנִין לוֹ רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בָּאָרֶץ. וְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם רְאוּיָה לִסְמִיכָה:

הלכה ז׳

יֵשׁ לַסּוֹמְכִין לִסְמֹךְ אֲפִלּוּ מֵאָה בְּפַעַם אַחַת. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ סָמַךְ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד:

הלכה ח׳

וְיֵשׁ לָהֶן לְמַנּוֹת כָּל מִי שֶׁיִּרְצוּ לִדְבָרִים יְחִידִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. כֵּיצַד. חָכָם מֻפְלָא שֶׁרָאוּי לְהוֹרוֹת לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ יֵשׁ לְבֵית דִּין לִסְמֹךְ אוֹתוֹ וְלִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לָדוּן וְלֹא לְהוֹרוֹת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר וְלֹא לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אוֹ יִתְּנוּ רְשׁוּת לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת. אוֹ לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת אֲבָל לֹא לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת בְּמוּמִין. אוֹ יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לְהַתִּיר נְדָרִים בִּלְבַד אוֹ לִרְאוֹת כְּתָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ט׳

וְכֵן יֵשׁ לַסּוֹמְכִין לִתֵּן רְשׁוּת עַד זְמַן וְלוֹמַר לַנִּסְמָךְ יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לָדוּן אוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּבוֹא הַנָּשִׂיא לְכָאן. אוֹ כָּל זְמַן שֶׁאֵין אַתָּה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י׳

חָכָם מֻפְלָא שֶׁהוּא סוּמָא בְּעֵינוֹ אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לְדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ לְדִינֵי מָמוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״א

הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סוֹמֵךְ אֶחָד מוֹשִׁיב שְׁנַיִם בְּצִדּוֹ וְסוֹמֵךְ שִׁבְעִים כְּאֶחָד אוֹ זֶה אַחַר זֶה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הוּא וְהַשִּׁבְעִים בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְיִסְמְכוּ בָּתֵּי דִּינִין אֲחֵרִים. נִרְאִין לִי הַדְּבָרִים שֶׁאִם הִסְכִּימוּ כָּל הַחֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִים וְלִסְמֹךְ אוֹתָם הֲרֵי אֵלּוּ סְמוּכִים וְיֵשׁ לָהֶן לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת וְיֵשׁ לָהֶן לִסְמֹךְ לַאֲחֵרִים. אִם כֵּן לָמָּה הָיוּ הַחֲכָמִים מִצְטַעֲרִין עַל הַסְּמִיכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִין וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. וְאִם הָיָה שָׁם סָמוּךְ מִפִּי סָמוּךְ אֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת כֻּלָּן אֶלָּא דָּן דִּינֵי קְנָסוֹת לַכּל שֶׁהֲרֵי נִסְמַךְ מִפִּי בֵּית דִּין. וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ:

הלכה י״ב

בֵּית דִּין שֶׁנִּסְמְכוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיָצְאוּ חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי הֵם דָּנִים דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּנִים בָּאָרֶץ. שֶׁסַּנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ סְמוּכִים:

הלכה י״ג

רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל בִּמְקוֹם מֶלֶךְ הֵן עוֹמְדִים. וְיֵשׁ לָהֶן לִרְדּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וְלָדוּן עֲלֵיהֶן בֵּין רָצוּ בֵּין לֹא רָצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל:

הלכה י״ד

וְכָל דַּיָּן הָרָאוּי לָדוּן שֶׁנָּתַן לוֹ רֹאשׁ גָּלוּת רְשׁוּת לָדוּן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לָדוּן בְּכָל הָעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ בַּעֲלֵי דִּינִין בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּינֵי קְנָסוֹת. וְכָל דַּיָּן הָרָאוּי לָדוּן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ בֵּית דִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת לָדוּן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לָדוּן בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבַעֲיָרוֹת הָעוֹמְדוֹת עַל הַגְּבוּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ בַּעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵין רְשׁוּתָן מוֹעֶלֶת לוֹ לָכוֹף אֶת בַּעֲלֵי דִּינִין. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ דָּן אֶלָּא לְמִי שֶׁרוֹצֶה לָדוּן אֶצְלוֹ. אֲבָל לָכוֹף אֶת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלָדוּן לָהֶם אֵין לוֹ רְשׁוּת עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גָּלוּת:

הלכה ט״ו

מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן שֶׁעָבַר רֹאשׁ גָּלוּת וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת אוֹ שֶׁטָּעוּ בֵּית דִּין וְנָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת אֵין הָרְשׁוּת מוֹעֶלֶת לוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי. שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ אֵין הַקְּדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ד׳

א׳

כל ב"ד צריך שיהיה אחד מהם סמוך מפי הסמוך שהרי משה רבינו סמך את יהושע כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו וכן סמך את הזקנים ושרתה עליהם שכינה והם סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד מרע"ה ואחד הנסמך מפי משה או מפי אחד מן הסמוכין והסמיכה היא לקרותו רבי ולא בעי לאנוחי ידיה על רישיה דסבא ואין סומכין אלא בשלשה ואחד מהם סמוך דומיא דמשה דסמך את יהושע.

ד׳

אין קרוי אלהים אלא ב"ד שנסמך בא"י ואין סומכין בח"ל אפילו היו הסומכים בא"י [דאף על גב דמשה כשסמך את יהושע (במדבר כז, כג; דברים לד, ט) היה בחוצה לארץ אכתי לא נתקדשה ארץ ישראל] ויכולין לסמוך הרבה בבת אחת כמו משה שסמך ע' זקנים וכן לסמוך לדבר אחד וכן עד זמן כך.

י׳

חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת כיון שאינו ראוי לדון בכל הדברים אין סומכין אותו לדיני ממונות דבעיא ראוי לבילה כדאמרי' בעלמא.

י״א

כתב הרב ז"ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים ויש להם לדון דיני קנסות ולסמוך אחרים וכו' והיום כמו עשרה שנים בשנת הרח"ץ הסכימו רוב חכמי ישראל שבא"י לסמוך לגדול בדורו מורינו הרב הר' יעקב בירב ז"ל והוא סמך קצת מתלמידיו המובהקים יבורכו מפי עליון להחזיר העטרה ליושנה אמן.

י״ב

סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ודנים דיני קנסות כיון שנסמכו בארץ כדתנן במסכת מכות סנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל וכדילפינן לעיל פרק א'.

י״ג

ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל ולדונם בכל מקום וכל שראוי לדון שנתנו לו רשות ב"ד שבא"י לדון יש להם רשות לדון אע"פ שלא רצו בעלי דינים ואין רשותן מועלת לכוף את בעלי דינין בח"ל עד שיטול רשות מראש גלות וכדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ושבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר כדכתיב וכל אשר לא יבוא בעצת וגו' ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה לרבים ומחוקק שררה מועטת שרודין את העם שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס וכדאמרי' פרק קמא דמכות והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות וכדאמרינן בירושלמי. מי שאינו ראוי לדין אין הרשות מועלת לו דהוי כמקדיש בעל מום למזבח:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ד׳

ו׳

אפילו היו כו' והנסמך ח"ל אין סומכין כו': נ"ב וע"מ לחזור ממנין, ירושלמי פרק ג' דבכורים הלכה ג' עיין שם: וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה: פירוש אף ע"ג שלא החזיקו עולי בבל ושם בטלה קדושת הארץ בבית שני אעפ"י כן ראויה לסמיכה, וטעמו דחזינא לענין שישגו רוב הקהל בהוראה עפ"י ב"ד דאמרו בהוריות דף ג' הלכו אחרי רוב יושבי ארץ ישראל ע"ז אמר ר"ל בירושלמי להוראה הלכו אחר ישיבת ארץ ישראל ואח"ז אמר ריב"ל להוראה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים, וזהו דקמ"ל דרק הני דכבשו עולי מצרים ואעפ"י שבטלה קדושתן דמאמנון עד נחל מצרים לא כבשו עולי בבל כמבואר בהלכות תרומות פרק א', חזינא דסמיכת ב"ד לא תליא רק במה שכבשו עולי מצרים ומשו"ה לענין קרבן ג"כ תלוי בהן ויעוין לקמן הי"א ודוק:

י״ב

ב"ד שנסמכו בא"י ויצאו חו"ל כו': נ"ב כן מפורש בפרק החובל דף פ"ד והא אמר רבא אין מועד בבבל כו' דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא יעו"ש:

י״ד

הנה מתבאר מדברי רבינו, דסמיכה הוא להקרא סמוך ובכלל אלהים לדון דיני קנסות, ונקיטת רשות וסמיכה בא"י להיות דיין לכוף לדין לחודא, וא"כ אין זה שייך למה דאמרו אין סמיכה בחו"ל, דזה מהלכות סמיכה, דע"ז לא מועיל נקיטת רשות מר"ג, ודברי הלח"מ אינם צודקים: הריב"ש בסימן רע"א כתב, וכי תימא אין צריך ליטול רשות מריש גלותא עצמו אלא כיון שנטל אחד רשות מר"ג יכול לסמוך לאחר וכו' כדאמרינן התם דרבה בר בר חנה כי הוה מינצי בהדי דבי ר"ג כו', הא ליתא דהא בגמרא משמע דרשותא דקאמר רבה בר בר חנה נטלו מרבי עצמו דאמרינן התם כו' בן אחותי כו' דאלמא מרבי גופיה נקיט רשותא כו' עכ"ד, וגירסא מוטעת נזדמנה לו, דהגירסא שלפנינו רבה בר רב הונא כי הוי מינצי בהדי דבי ר"ג כו' והיא הנכונה, וכן לשון אבא מרי רגיל בפיו [גיטין ל"ה וכ"ט] וכן גרסי התוספות כגריסתנו יעו"ש, וכן הסדר כדאמר סוף במה אשה כי הא דרב הונא מבי רב ורב מר' חייא ור"ח מבי רבי יעו"ש, וכן האמת, ובזה נסתרו דבריו שם יעו"ש ותבין:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ד׳, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כל הרמב״ם