הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ה׳
הלכה א׳
אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וּלְכָל עִיר וְעִיר אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט שֶׁהֻדַּח כֻּלּוֹ וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת [שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל] בִּשְׁלֹשָׁה. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין זָקֵן מַמְרֵא וְלֹא עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת וְלֹא מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְלִמְדִידַת הֶחָלָל אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח כב) "כָּל הַדָּבָר הַגָּדל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ":
הלכה ב׳
אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה שֶׁהֵן סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁל אָדָם בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁל בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין שׁוֹר הַנִּסְקָל וְלֹא הַבְּהֵמָה הַנִּרְבַּעַת אוֹ הָרוֹבֵעַ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ אֲרִי וְדֹב וּבַרְדְּלָס שֶׁהֵן בְּנֵי תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים שֶׁהֵמִיתוּ מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל נָחָשׁ שֶׁהֵמִית אֶחָד הוֹרֵג אוֹתוֹ:
הלכה ג׳
הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע אֵין דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִינוֹ צַד דִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁמָּא יִהְיֶה הַדָּבָר אֱמֶת וְתִסָּקֵל הַבַּת. לֹא נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַבַּעַל וּבָא הָאָב לְתָבְעוֹ בִּקְנָס דִּינוֹ בִּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁדִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לה כד) "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה" (במדבר לה כה) "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה" עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת. עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְהֵן הַמְחַיְּבִין. וְעֵדָה מַצֶּלֶת וְהֵן הַמְזַכִּין. וְאֵין עֵדָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי עֶשְׂרִים. וּמוֹסִיפִין שְׁלֹשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית דִּין שָׁקוּל וְיִהְיֶה בּוֹ אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
הלכה ד׳
מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת כְּשֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ:
הלכה ה׳
עֲרִיפַת הָעֶגְלָה בַּחֲמִשָּׁה:
הלכה ו׳
עִבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה:
הלכה ז׳
עִבּוּר הַשָּׁנָה בְּשִׁבְעָה. וְכָל אֵלּוּ סְמוּכִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
דִּינֵי קְנָסוֹת כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וְחַבָּלוֹת וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין דָּנִין אוֹתָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה מֻמְחִים וְהֵם הַסְּמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל שְׁאָר דִּינֵי מָמוֹנוֹת כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת אֵינָן צְרִיכִין מֻמְחֶה אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֻמְחֶה דָּן אוֹתָן. לְפִיכָךְ דָּנִין בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֱלֹהִים שְׁלִיחוּת בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. וְאֵין לָהֶן רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת בִּשְׁלִיחוּתָן:
הלכה ט׳
אֵין דָּנִין בֵּית דִּין שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא דְּבָרִים הַמְּצוּיִין תָּמִיד וְיֵשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. כְּגוֹן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין מְצוּיִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁחָבְלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ. אוֹ דְּבָרִים הַמְּצוּיִין אֲבָל אֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. אֵין דָּנִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בְּתוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ וּבְסוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין גּוֹבִין אוֹתָן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. וְכָל הַמְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ חוּץ מֵחֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס:
הלכה י׳
כָּל הַנִּשּׁוֹם כְּעֶבֶד אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. לְפִיכָךְ אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי גּוֹבִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים וְאָמְרוּ שֶׁמַּעֲשִׂים בְּכָל יוֹם לִגְבּוֹת שֶׁבֶת וְרִפּוּי בְּבָבֶל:
הלכה י״א
בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם כְּמִי שֶׁקָּרַע כְּסוּתוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו אוֹ קִצֵּץ נְטִיעוֹתָיו. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וְרֶגֶל הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת לָהֶן מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זֶה דָּבָר מָצוּי וְגוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה אַחֶרֶת כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בָּהּ אוֹ אָכְלָה פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּהּ לְאָכְלָן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. בֵּין שֶׁהִזִּיקָה אֳכָלִין וְכֵלִים שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עֲלֵיהֶן נֵזֶק שָׁלֵם הַכּל גּוֹבִין דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל אִם הָיְתָה תַּמָּה וְהוּעֲדָה וְהִזִּיקָה כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁכָה אוֹ נָגְפָה אוֹ רָבְצָה אוֹ בָּעֲטָה אוֹ נָגְחָה אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק הַזֶּה הַשָּׁלֵם דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ הוּעַד בָּאָרֶץ וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְהִזִּיק אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי:
הלכה י״ב
מִפְּנֵי מָה אֵין מוּעָד בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהָעִיד בּוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְאֵין שָׁם בֵּית דִּין אֶלָּא הַסְּמוּכִין בָּאָרֶץ. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בֵּית דִּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּשֵׁם שֶׁהֵן דָּנִים דִּינֵי קְנָסוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ מְעִידִים אֶת הַבְּהֵמָה בִּפְנֵיהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה י״ג
מִי שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל גּוֹבִין מִמֶּנּוּ הַקֶּרֶן דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֲבָל אֵין גּוֹבִין אֶת הַכֶּפֶל:
הלכה י״ד
וְלֹא כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ גּוֹבִין מִמֶּנּוּ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהֲרֵי הַפְּגָם וְהַבּשֶׁת וְהַכֹּפֶר מְשַׁלֵּם אָדָם עַל פִּי עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי וְאֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ט״ו
דִּינֵי גְּרָמוֹת אֵינָן כִּקְנָסוֹת וְגוֹבִין אוֹתָן וְדָנִין בָּהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ט״ז
וְכֵן דִּין הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה גּוֹבִין אוֹתוֹ דַּיָּנֵי חוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה י״ז
מִנְהַג הַיְשִׁיבוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוֹבִין שָׁם קְנָס מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ אוֹ יַעֲלֶה עִמּוֹ לְדִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ מַתִּירִין נִדּוּיוֹ בֵּין שֶׁנִּתְפַּיֵּס בַּעַל דִּינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִתְפַּיֵּס. וְכֵן אִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק שִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִטּל אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ:
הלכה י״ח
יָחִיד שֶׁהוּא מֻמְחֶה לָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת יְחִידִי אֵין הַהוֹדָאָה בְּפָנָיו הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ הָיָה סָמוּךְ. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן סְמוּכִין וַהֲרֵי הֵן הֶדְיוֹטוֹת וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם אֱלֹהִים הֲרֵי הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין. וְכֵן הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְעֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הֵן לְעִנְיַן הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּבֵית דִּין הַסָּמוּךְ לְכָל הַדְּבָרִים:
קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ה׳
א׳
אין מעמידין מלך אלא על פי ב"ד של ע"א כמו שעשה משה וב"ד את יהושע ושמואל וב"ד את שאול ודוד ואין עושין סנהדרין קטנה אלא ע"פ ב"ד של ע"א כדתנן פרק קמא דסנהדרין ובגמרא מנא לן ממשה דאשכחן דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א קאי שהיה שופט ודיין ע"פ הדבור ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלם ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא נביא שקר ולא כהן גדול בדיני נפשות אלא בע"א. השבט שהודח כדכתיב איש ואשה אתה מוציא לשעריך לב"ד של שעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לב"ד של שעריך נביא שקר דגמר דבר דבר מהמראת זקן ממרא דכתיב בנביא אשר יזיד לדבר דבר ובהמראת זקן ועשית ע"פ הדבר מה זקן אינו נהרג אלא א"כ המרה ע"פ ב"ד של ע"א דכתיב וקמת ועלית אל המקום ולא עושין עיר גדולה וכדאמרינן התם. וכן אין עושין זקן ממרא אלא בב"ד הגדול כדכתיב וקמת ועלית אל המקום ולא עושין עיר הנדחת אלא בע"א כדכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' איש ואשה אתה מוציא לב"ד של שעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לב"ד של שעריך אלא לסנהדרי גדולה. ולא משקין את הסוטה אלא בב"ד של שבעים ואחד כדילפינן בסוטה תורה תורה דכתיב הכא את כל התורה הזאת וכתיב התם ע"פ התורה אשר יורוך. ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בע"א כדתנן התם ובגמרא דף ט"ו מה"מ אמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו לדורות הבאים ומה משכן ע"פ משה והוא במקום סנהדרי גדולה אף לדורות ע"פ סנהדרי גדולה. ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא ע"פ ב"ד של ע"א כדכתיב ואחרי אחיתופל בניהו בן יהודע וגו' ובניהו זה סנהדרין שהיה מופלא שבב"ד נראה שנוטלין רשות מהן למלחמת רשות דבהכי מיירי קרא כדאמרינן התם ונראה דעד השתא גמרא עד דאסמכוהו אקרא וכדאמרינן בעלמא והרב ז"ל כתב משום דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול כדאמרינן לעיל. ומדידת החלל כרבי אליעזר בן יעקב דף י"ד דאמר זקניך זו סנהדרין דהיינו ע"א כדאמרינן התם.
ב׳
אין דנין דיני נפשות אלא בב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה כדתנן פרק קמא ויליף לה במתניתין מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים דעדה עשרה כדכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני דלטובה דהיינו לזכות הלך אחריהם א"כ למה נאמר אחרי רבים להטות משום זכות לא אצטריך ליה אלא אפילו לחייב הלך אחריהם דלא כהטייתך לטובה אחרי רבים לזכות אני אומר לך לנטות אחרי רבים לחובה אלא לזכות הטייתך ע"פ אחד אפילו אין יתרין מזכין על המחייבין אלא אחד זכה אבל לחובה עד שיהו מחייבין עודפין על המזכין שנים והכי קאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות ע"פ אחד אבל אחרי רבים בשנים אפילו לרעות הילכך על כרחיך כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בציר מי"ב ואין ב"ד שקול דאין עושין ב"ד זוגות שאם יחלקו לחצאין הוו להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה ע"פ אחד הילכך מוסיפין עליהן עוד אחד ובגמרא מפרש דהטייתך לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה בכ"ג אלא במוסיפין וכו' וכדאיתא התם דף י"ז. ודיני נפשות בהמה בעיא ב"ד של כ"ג כדתנן התם הרובע והנרבע שור שרבע אשה ובהמה שנרבעה לאיש נידונת הבהמה ליסקל כאדם בב"ד של כ"ג רובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה דהיינו רובע מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג ואומר ואת הבהמה תהרוגו היינו נרבע ובגמרא קפסיק ותני לא שנא רובע נקבה ולא שנא רובע זכר שרבע אדם זכר דנפקא לן תרויהו מקראי פ"ד מיתות שהן בסקילה ותנא מרבי להו הכא לכ"ג ובשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה כדאמ' אלא רובע את הזכר מנא לן דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ומהכא נפקא לן לרובע זכר ואם אינו ענין לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב איש אשר יתן שכבתו וגו' תנהו ענין לנשכב למביא בהמה עליו ומדאפקי' בלשון שוכב לאקושי מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג כדילפינן מאת הבהמה תהרוגו אף מביא בהמה עליו דהוא נשכב הוא ובהמתו בכ"ג ושור הנסקל נמי תנן התם דהוי בכ"ג דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים אם היה נידון בחיוב מיתת ב"ד בעי כ"ג כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא להאי דרשא ואפילו ארי ודוב וברדלס שהן בני תרבות שהמיתו ויש להם בעלים מיתתן בכ"ג וכדילפינן אבל נחש שהמית אחד הורג אותו כר' עקיבא.
ג׳
המוציא שם רע אין דנין אותו תחלה אלא בכ"ג שמא יהיה הדבר אמת ותסקל הבת וכדתנן התם. מכות בג' אע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו וכת"ק דרבי ישמעאל ובגמרא מנא הני מילי אמר קרא ושפטום שנים גבי מלקות ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן ג'. עריפת העגלה בחמשה כר' יהודה במתניתין ובגמרא ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. עיבור החדש בג' כדתנן התם. עיבור השנה בשבעה כדתנן התם ונראה דמדאוריתא בג' סגי.
ח׳
דיני קנסות אין דנין אותן אלא ג' מומחין והם הסמוכים בא"י דכתיב אל האלהים והוא לשון גדולה ורבנות ואין לשון אלהים פחות משנים ואין ב"ד שקול דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים הלכך מוציאין עוד אחד הרי ג' ושאר דיני ממונות לא בעי ג' אלא מדרבנן וכדאמרינן לעיל. כל הנסמכים בא"י דנין דיני קנסות אפילו בח"ל דסנהדרין נוהגת בח"ל כדתנן התם וכן אפילו בלא סמיכה נראה דמדאוריתא דנין דייני ח"ל אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ה׳
ח׳
דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים, והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפי' שלשה הדיוטות, ואפי' אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוץ לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוץ לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן. דיני קנסות כגון גזילות וחבלות, בהלכה י"ג כתב מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ. אבל אין גובין את הכפל, ועמד בזה הש"ך סי' א' ס"ק ט' והביא שהיש"ש בפרק החובל ס"ו ה' תמה בזה על דברי הרמב"ם שמקודם כתב דגזילות וחבלות אין דנין, ואח"כ כתב דמי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן, והביא הש"ך דברי הסמ"ע שכתב על דברי המחבר דהכונה גזילות שעל ידי חבלות כמש"כ התוס' בסנהדרין דף ג' בד"ה שלא, בשם י"מ, ובב"ק פ"ד ד"ה אי נמי, והקשה הש"ך שמדברי המחבר לא משמע כן, ע"כ כתב על דברי הרמב"ם והמחבר דאין גובין הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל ודו"ה, ולפי דבריו דבמה שכתב גזילות כונתו על גניבות, והוא דחוק ולא יתכן להעמיד כן בלשון הרמב"ם, דהא כתב דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ודו"ה, הרי שכתב כפל ודו"ה ביחוד וע"כ שגזילות הוא ענין אחר. ונראה דמצינו דיש לחכמים לקנוס על חבלות כדאיתא בב"ק דף כ"ז ע"ב שלח ליה ר"ח לר"נ הרי אמרו ופירש"י מנהג הדיינין לרכובה שלש ולבעיטה חמש וכו' לפנדא דמרא וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל, ומצינו בב"ק דף צ"ו ע"ב ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחברי' כרב בהו כרבא וכו', דאמר רב נחמן האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה, א"כ מצינו קנסות בין בגזילות בין בחבלות, אלא דקשה, דהא גבי קנס דחבלות אמר ר"נ לר"ח דאין גובין בבבל, ובהא' דפדנא דתורי הא ר"נ בעצמו אמר האי גזלנא עתיקא הוא, ובעינא דאיקנסיה, ור"נ הא ג"כ לא היה סמוך. אלא דיש לבאר זה משום דבהאי דגזל פדנא דתורי ועשה בהם מלאכה אי לאו דגזל אותם ועשה בהם מלאכה היה צריך לשלם בעד המלאכה שעשה בהם, ורק משום שגזל אותם וקנה אותם בקנין גזילה, אף שלא קנה אותם באמת והם של הבעלים מ"מ קיי"ל כל הגזלנים אין משלמין אלא כשעת הגזילה ולא מה שהרויח בהגזילה, ואמר הגמ' בדף צ"ז דבעבדים דקיי"ל עבדא כמקרקעי דמי אם גזלו ועשה בו מלאכה חייב לשלם, נמצא דבזה בא הגזלן להרויח בגזילה שלו, ואינו משלם משלו, לכן יש רשות גם לחכמי חו"ל שאין להם רשות לדון דיני קנסות לחייב הגזלן בשביל המלאכה שעשה בהפדנא דתורי. ומבואר מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה הל' ו' בהך דינא וז"ל ואם הוחזק וכו' קונסין אותו ואפי' בחוצה לארץ, וזהו משום דרב נחמן בעצמו פסק כן ונשמר בזה שלא נטעה לומר דרב נחמן שאני מרב חסדא שהיה חתנא דריש גלותא דבאמת אינו מועיל זה אלא על כפיה ולא לדון דיני קנסות.
ט׳
אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו, אבל דברים שאין מצויין אע"פ שיש בהן חסרון כגון בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויין אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע את חבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס. כגון בהמה שחבלה בחברתה בחו"מ סי' א' סעיף א' איתא ג"כ לשון זה, וכתב בזה הסמ"ע בס"ק ד' דקרא לתולדה דקרן דלאו אורחא ולאו דרך הנאתה חבלה, ומשו"ה סתם וכתב אין דנין ולא דוקא שחבלה בחברתה אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורחה וכו' עכ"ל וקשה דא"כ הוא קנס ואין גובין בבבל ולא שייך לכללא דדברים שאינם מצויין וכן קשה במה שכתב אח"כ כגון תשלומי כפל דהא כבר כתב בהל' ח' דמטעם קנס אין דנין אותו אלא סמוכין בארץ ישראל ונראה בהא דבהמה שחבלה בחברתה דקאי אפי' נתיעדה אלא דקשה דהא אין מועד בבבל, אלא דאיתא בב"ק דף פ"ד ע"ב דאמר רבא מקודם דשור בשור גובין בבבל ופריך דהא אמר רבא שור בשור אין גובין בבבל ומשני התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל דאייעד התם ואייתוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו, ומבואר דבכל אופן שיהיה מועד בחו"ל אין דנין אותו דייני חו"ל לכן כתב שפיר בסתם דבהמה שחבלה בחברתה אין דנין איברא דאינו מיושב לגמרי דבהל' י"א כתב דין זה מפורש דאין מועד בחו"ל ואפי' הועד בארץ ויצא לחו"ל והזיק אין גובין נזקו מפני שאינו דבר מצוי וצ"ל שמקודם כתב זה בדרך כלל דבהמה שחבלה בחברתה הוא מדברים שאינם מצויים ואח"כ בהל' י"א כתב בפרטיות דאפי' הועד בארץ וכו' ומה שלא כתב גם מה דבעי הגמ' לשנויי דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא, ואמר גם ע"ז סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא נראה דהרמב"ם סובר דהעיקר הוא הכלל דאין מועד בבבל דלא שכיח שיהיה מועד בחו"ל ולכן בכל אופן אין גובין דייני חו"ל. ומה שכתב או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל דקשה דהא כבר כתב זה דמטעם קנס אין דנין ונראה דהרמב"ם חידש כאן דבכפל כיון דאין בזה חסרון כיס לכן אפי' אם משום עיקר דין הקנס דצריך דוקא שיתחייב עפ"י ב"ד סמוכין בארץ ישראל דבזה ודאי אין דנין בחו"ל אבל אם היה כבר ד"ת בין הגנב והבעלים בארץ ישראל וגמרו הב"ד סמוכין שבא"י שחייב הגנב לשלם כפל אלא שלא נתנו הב"ד להבעלים פסק ב"ד ע"ז ועתה בחו"ל תובעין הבעלים הכפל מהגנב ומביאים עדים שכבר נגמר הדין לחייבו הכפל ויש לומר עוד יותר שלבד שלא כתבו הב"ד להבעלים פסק ב"ד אלא שנגמר הדין בחייב אתה ליתן הכפל אבל לא אמרו צא תן לו ומעיקר הדין גם חייב אתה ליתן לו הוא גמר דין שיגמר הדין של חיוב כפל אבל כל זמן שלא אמרו לו צא תן לו הרי ב"ד צריכין עוד לומר תן לו כדאיתא בב"מ דף י"ז. איברא דהתוס' שם כתבו דחייב אתה ליתן לא הוי גמר דין גמור רק לענין דאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה אבל הריטב"א בש"מ חולק על זה וכתב דמאי דלא הוחזק כפרן בחייב אתה ליתן לו דסבר עד דמעייני רבנן בדינא היינו שהוא טועה וסובר כן אבל באמת כיון שאמרו ב"ד חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין וכן מבואר מדברי הרמב"ם פכ"א מהל' סנהדרין הל' ג' שכתב ואיזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכן כתב בפ' כ"ב הל' ט' ולכן לענין דין לגמור דין חיוב הקנס הוי בחייב אתה ליתן גמר דין וכן מוכח מלשון הרמב"ם פי"ח מהל' עדות הל' ח' שכתב שזו הודאה בממון שנגמר דינו ליתנו וכבר הבאנו דגמר דין הוא חייב אתה ליתן רק שיחייבו הב"ד שבחו"ל ע"פ הגדת עדים ולומר להגנב צא תן לו דהא גם הרמב"ם בפ"ז מהל' טוען הל' ו' פסק הך חילוקא בין חייב אתה ליתן לו ובין צא תן לו ומשמע דצא תן לו הוי יותר הוצאה לפועל ולכן כתב הרמב"ם דזה אין דנין בחו"ל כיון דאין בזה חסרון כיס.
ט״ו
דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותן ודנין בהן בחוצה לארץ. הגר"א בשו"ע חו"מ סי' א' ס"ק כ' כתב ע"ד הרמב"ם ולכאורה דאזיל לשיטתו דס"ל דמדינא חייב כמ"ש בסי' שפ"ח ס"ב דאם מת חייבין היורשין לשלם אבל אין חולק בזה וראי' מרפרם דכפייה כו' וכן במסור בסוף ב"ק בעובדא קמי' דרב נחמן וחייבי' ושם בעובדא קמי' דרב אשי עכ"ל אבל באמת יש כאן לשיטתו דהא צריך טעם להריצב"א דגמרי קנס אמאי גובין בבבל וצ"ל דסובר דקנס דרבנן גובין ומה דאמר בב"ק דף כ"ז קנסא קמגבית בבבל יפרש כפי' התוס' שם דלאו דוקא קנסא אלא משום דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ע"ש אבל הרמב"ם כתב כאן בהלכה ט' וכן כל הקנסות שקנסו חכמים וכו' אין גובין אותו דייני חוצה לארץ הרי שגם קנסות דרבנן סובר הרמב"ם דאין גובין וע"כ דגרמי חייב מדינא.ב) הרמ"א בשו"ע בסי' הנ"ל ס"ק ד' כתב עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין אותן ומחייבין אותן לשלם, והנה הש"ך לקמן בסי' ל"ח מביא דברי הרמב"ן בדיני דגרמי וז"ל שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חבירו על ידם ואי אפשר להוציא מידו כגון עובדי כוכבים ואלם או הודו הם והוא לא הודה חייבים לשלם וכו' ע"ש, אכן הרמב"ן ריש מכות כ' שהרמב"ם פוטר אפי' שלם הנתבע, ואצלנו ברמב"ם אין זה אלא דמשמע קצת כן ולגירסת הרמב"ן בד' הרמב"ם צ"ל דהרמב"ם סובר דבעינן דוקא שבשעת מעשה בא ההיזק כד' התוס' והרא"ש פרק לא יחפור וממילא הוא ספק בדין כיון דלדעת הרא"ש ג"כ פטור והרמ"א לשיטתו דסובר בסי' שפ"ו דבכל גווני חייב ע"ש בבאור הגר"א סק"ו. והנה כ"ז אם נפרש דברי הרמ"א משום גרמי וכן משמע בש"ך סי' ל"ח אבל הסמ"ע כתב דהוא דין בפ"ע וכן הגר"א בס"ק י"ד כתב משום דסובר דעדים זוממין ממונא אבל באמת א"א לפרש כן בדברי הרמ"א דהא כתב בסי' ל"ח דאין דנין דין עדים זוממין משום קנסא, והגר"א על דברי הרמ"א אלו כתב ודלא כר"ע ומשמע דבא לפרש דברי המרדכי ודלא כרמ"א לשיטתו.ג) הטור הביא משם הרא"ש ואם תפס יותר מכדי נזק שמין לו ב"ד כדי נזקו ומוציאין מידו המותר ואין זה דיני קנסות שכבר נפרע מנזקו בתקנת חז"ל שאמרו ואי תפס לא מפקינן מני' והקשה הט"ז דהא הרא"ש בב"ק כתב דלאו תקנה היא אלא דינא וחולק על הרמ"ה שם דס"ל עבדו לי' תקנתא דמהני תפיסה. והנראה דגם הרא"ש שכתב שהוא מדינא אינו אלא דיכול לתפוס אבל עכ"פ במה זכה שיהיה שלו דהא בפ"ב דכתובות סי' י"ג הביא הרא"ש דברי הר"ר יונה דלא מהני תפיסה גבי תרי ותרי מהא דאמרינן מאן שם לך ודחה הרא"ש שזה אינו אלא אם נתיקרו וא"כ עכ"פ לא זכה לגמרי שיהי' שלו ושאי' יכול למוכרם וא"כ איך זכה כאן גבי קנס ויכול למוכרם וע"כ דזהו מן התקנה שאין תקנה שיהיה מונח עד שיבוא אליהו וזה חלק הרא"ש על הרמ"ה דגם בקנס יכול לתפוס כיון דעיקר התפיסה הוא מן הדין אבל עכ"פ מה דיכול למכור זה ע"כ מן התקנה ולכן כשכתב כאן שכבר נפרע כתב שהוא מן התקנה.ד) עוד כתב הטור בשם הראב"ד שאם הודה ואח"כ באו עדים קי"ל כרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מני' וכו' והרמב"ן הקשה לדבריו דלא הויא הודאה אלא בב"ד והאידנא ליכא ב"ד מומחין וכ' הט"ז לתרץ קושית הרמב"ן דעכ"פ כשתפס לא מהני אלא א"כ יביא עדים בפני הב"ד ויראו שבדין תפס כמ"ש הטור בשם הרא"ש בסמוך נמצא שהמזיק יכול לומר הנני מוכן בהודאה שלי להודות לפני ב"ד מומחין אלא שאין לי ב"ד מומחין והאיך אתה תופס ואתה סומך על העדים שתברר על פיהם בפני ב"ד כי היכי דמהני לך ב"ד שבזמה"ז במקום שתפס וחשיב כב"ד מומחה ה"נ מהני הודאתו בזה, ע"כ. ודבריו אינם ברורים דלענין מודה בקנס ודאי אינו פטור אלא כשמודה בב"ד כדאיתא בב"ק דף ע"ד ע"ב אבל דין דאם תפס לא מפקינן הוא אפי' בזמה"ז היכי שיש לו עדים להביאם לפני ב"ד מומחין בא"י ומה שכתב הט"ז דכיון שבשעה שתפס לא מהני אלא אם יביא עדים בפני ב"ד א"כ יאמר המזיק הנני מוכן להודות לפני הב"ד אלא שאין לי ב"ד דכי היכי שהב"ד שלך מהני בזה"ז לענין תפיסה ה"נ דמהני לענין הודאה אין זה טענה דלענין תפיסה שפיר מהני כיון שכבר תפס ומביא עדים על תפיסתו שבדין היתה תפיסתו אבל להודות ולפטור כיון שהניזק מביא עדים לא מהני הודאתו לפטור דדוקא בראה עדים שממשמשים ובאים פליגי רבנן וסומכוס אבל כששניהם ישנם בפני הב"ד העדים והבע"ד צריכים הב"ד לשמוע דברי העדים דדוקא אם אין עדים אמרה תורה אם המצא בעדים פרט למרשיע את עצמו אבל לא כשהעדים לפנינו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ה׳, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
