רמב״ם - הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ב׳

ספר שופטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵין מַעֲמִידִין בְּסַנְהֶדְרִין בֵּין בִּגְדוֹלָה בֵּין בִּקְטַנָּה אֶלָּא אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. מֻפְלָגִין בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה בַּעֲלֵי דֵּעָה מְרֻבָּה. יוֹדְעִים קְצָת מִשְּׁאָר חָכְמוֹת כְּגוֹן רְפוּאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן וּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאִצְטַגְנִינוּת וְדַרְכֵי הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וְהַמְכַשְּׁפִים וְהַבְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִים לָדוּן אוֹתָם. וְאֵין מַעֲמִידִין בְּסַנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים הַמְיֻחָסִים הָרְאוּיִים לְהַשִּׂיא לִכְהֻנָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" בְּדוֹמִין לְךָ בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה וּבְיַחַס:
הלכה ב׳
וּמִצְוָה לִהְיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ט) "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם יִשְׂרְאֵלִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ג׳
אֵין מַעֲמִידִין בְּכָל הַסַּנְהֶדְרִין לֹא זָקֵן מֻפְלָג בְּשָׁנִים וְלֹא סָרִיס מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַכְזָרִיּוּת. וְלֹא מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רַחֲמָן:
הלכה ד׳
ואֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּסַנְהֶדְרִין שֶׁאָסוּר לַחְלֹק עָלָיו וְלַמְרוֹת אֶת דְּבָרוֹ. אֲבָל מוֹשִׁיבִין כֹּהֵן גָּדוֹל אִם הָיָה רָאוּי בְּחָכְמָה:
הלכה ה׳
מַלְכֵי בֵּית דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָם בְּסַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין וְדָנִים הֵם אֶת הָעָם. וְדָנִים אוֹתָם אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶן דִּין. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֵין דָּנִין וְאֵין דָּנִין אוֹתָם לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָעִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמָּא תָּבוֹא מֵהֶן תַּקָּלָה:
הלכה ו׳
כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנֻקִּין בְּצֶדֶק כָּךְ צְרִיכִין לִהְיוֹת מְנֻקִּין מִכָּל מוּמֵי הַגּוּף. וְצָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִבְדֹּק וּלְחַפֵּשׂ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי שֵׂיבָה. בַּעֲלֵי קוֹמָה. בַּעֲלֵי מַרְאֶה. נְבוֹנֵי לַחַשׁ. וְשֶׁיֵּדְעוּ בְּרֹב הַלְּשׁוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:
הלכה ז׳
בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהֶן בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל אֶחָד מֵהֶן שִׁבְעָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵן. חָכְמָה. וַעֲנָוָה. וְיִרְאָה. וְשִׂנְאַת מָמוֹן. וְאַהֲבַת הָאֱמֶת. וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶן. וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים א יג) "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" הֲרֵי בַּעֲלֵי חָכְמָה אָמוּר. (דברים א יג) "וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" אֵלּוּ שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה מֵהֶם. וּבַמֶּה יִהְיוּ אֲהוּבִים לַבְּרִיּוֹת בִּזְמַן שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי עַיִן טוֹבָה. וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. וְחֶבְרָתָן טוֹבָה. וְדִבּוּרָן וּמַשָּׂאָן בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שמות יח כא) "אַנְשֵׁי חַיִל" אֵלּוּ שֶׁהֵן גִּבּוֹרִים בְּמִצְוֹת וּמְדַקְדְּקִים עַל עַצְמָם וְכוֹבְשִׁין אֶת יִצְרָן עַד שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן שׁוּם גְּנַאי וְלֹא שֵׁם רַע וִיהֵא פִּרְקָן נָאֶה. וּבִכְלַל אַנְשֵׁי חַיִל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן לֵב אַמִּיץ לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יז) "וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן". וּמָה משֶׁה רַבֵּנוּ עָנָו אַף כָּל דַּיָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת עָנָו. (שמות יח כא) "יִרְאֵי אֱלֹהִים" כְּמַשְׁמָעוֹ. (שמות יח כא) "שֹׂנְאֵי בָצַע" אַף מָמוֹן שֶׁלָּהֶם אֵינָן נִבְהָלִין עָלָיו. וְלֹא רוֹדְפִין לְקַבֵּץ הַמָּמוֹן. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא נִבְהָל לַהוֹן חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ. (שמות יח כא) "אַנְשֵׁי אֱמֶת" שֶׁיִּהְיוּ רוֹדְפִין אַחַר הַצֶּדֶק מֵחֲמַת עַצְמָן בְּדַעְתָּן. אוֹהֲבִין אֶת הָאֱמֶת וְשׂוֹנְאִין אֶת הֶחָמָס וּבוֹרְחִין מִכָּל מִינֵי הֶעָוֶל:
הלכה ח׳
אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּבֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ שׁוֹלְחִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבוֹדְקִין כָּל מִי שֶׁיִּמְצָאוּהוּ חָכָם וִירֵא חָטָא וְעָנָו וְשָׁפוּי וּפִרְקוֹ נָאֶה וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. עוֹשִׂין אוֹתוֹ דַּיָּן בְּעִירוֹ. וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְפֶתַח הַר הַבַּיִת וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְפֶתַח הָעֲזָרָה. וּמִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל:
הלכה ט׳
בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר הֲרֵי זֶה פָּסוּל. עַד שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. הָיָה אֶחָד מַמְזֵר אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן מַמְזֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין לָדוּן. וְכֵן אִם הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם סוּמָא בְּאֶחָד מֵעֵינָיו כָּשֵׁר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסַנְהֶדְרִין. אֲבָל הַסּוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו פָּסוּל לַכּל:
הלכה י׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה מֻתָּר לְאֶחָד לָדוּן מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טו) "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה. וּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ אֵין דִּינֵיהֶן דִּין:
הלכה י״א
אֶחָד שֶׁהָיָה מֻמְחֶה לָרַבִּים אוֹ שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לָדוּן יְחִידִי אֲבָל אֵינוֹ חָשׁוּב בֵּית דִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר מִצְוַת חֲכָמִים הוּא שֶׁמּוֹשִׁיב עִמּוֹ אֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד:
הלכה י״ב
יֵשׁ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ הוֹאִיל וְכַדָּת וְכַהֲלָכָה הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלָבוֹא לְבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם הֶפְסֵד בִּנְכָסָיו אִלּוּ נִתְאַחֵר וּבָא לְבֵית דִּין. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל דִּינוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית דִּין וְדָרְשׁוּ וּמָצְאוּ שֶׁעָשָׂה כַּהֲלָכָה וְדִין אֱמֶת דָּן לְעַצְמוֹ אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ:
הלכה י״ג
אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה בֵּית דִּין שָׁלֵם הוּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן רַבִּים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּמוּטָב שֶׁיֵּחָתֵךְ הַדִּין בְּאַחַד עָשָׂר יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה וּצְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הַיּוֹשְׁבִים כֻּלָּם שָׁם בְּבֵית דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּרְאוּיִין:
הלכה י״ד
וְאָסוּר לְאָדָם חָכָם שֶׁיֵּשֵׁב בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדַע עִם מִי יֵשֵׁב שֶׁמָּא יִצְטָרֵף עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן הֲגוּנִים וְנִמְצָא בִּכְלַל קֶשֶׁר בּוֹגְדִים לֹא בִּכְלַל בֵּית דִּין:

קרית ספר · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ב׳

א׳
אין מעמידין סנהדרין אלא חכמים ונבונים ויהיו מיוחסים ראוים להשיא לכהונה כדכתיב והתיצבו שם עמך בדומים לך בחכמה וביראה וביחס ומצוה שיהיו בהם כהנים ולויים כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים כדדרשינן בספרי אל הכהנים הלויים מצות שיהיו בו יכול אם לא יהיו יהא פסול ת"ל או אל השופט אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.
ג׳
אין מעמידין בסנהדרין זקן מופלג ולא סריס ומי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן דמדכתיב גבי מסית לא תחמול ולא תכסה וגו' משמע דבאחריני בעיא ראוי לחמול.
ד׳
ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור למרות את דבריו כדכתיב כל אשר ימרה את פיך וגו' ובגמרא משמע דהוי מדרבנן משום מעשה דינאי המלך ונראה דהיינו טעמא דאין דנין אותו משום מעשה שהיה אבל לא דן הוי משום שאסור למרות את פיו ומשום דכתיב לא תענה על ריב ומה שמלכי בית דוד דנין היינו שדנין הם את העם שלא בסנהדרין כדכתיב כה אמר ה' צבאות לבית דוד דינו לבקר משפט וגו'.
ו׳
כשם שב"ד מנוקין בצדק כך צריך שיהיו מנוקים מכל מומין שבגוף כדתני רב יוסף פרק א' דיני ממונות דף ל"ו גבי מתניתין ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא המשיאים לכהונה ואפ"ה קראי נמי דמום אין בך ואתך בדומים לך משמע נמי במומי הגוף וכמו שכתבו התוספות שם. ולא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן.
ז׳
ב"ד של שלשה צריך שיהיה בכל אחד מהן ז' דברים חכמה כדכתיב אנשים חכמים וידועים לשבטכם שרוח הבריות נוחה מהן בזמן שיהיה בעלי עין טובה ונפש שפלה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל שהם גבורים במצות ומדקדקים על עצמם עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהיה פרקו נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עשקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו וכתיב יראי אלהים שהוא כמשמעו שונאי בצע אף ממון שלהם אינם נבהלים עליו אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצורך מחמת עצמן אוהבים את האמת ושונאים החמס ומבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל לבדוק כל מי שימצאוהו במדות הללו למנותו דיין בעירו ומשם מעלין אותו לירושלם כדכתיב ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'.
ט׳
בית דין של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול עד שתהיה אמו מישראל כדאמ' פרק החולץ דמקרב אחיך קרינא ביה וממזר כשר לב"ד ג' דהואיל ואביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וסומא בא' מעיניו כשר נמי בהו כדתנן דיני ממונות גומרין בלילה דומיא דסומא. אבל סומא בשתי עיניו פסול לדון דהא פסול הוא להעיד וכדמשמע פרק מצות חליצה לעיני למעוטי סומים וגבי סנהדרין אפילו אחד מעיניו פסול משום מום דכתיב ומום אין בך כדאמ' לעיל.
י׳
מן התורה מותר לאחד לדון כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך דמשמע חד וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן כדפי' רש"י ז"ל התם ד"ג והיינו בהודאות והלואות ולא גזלות וחבלות דילפינן התם בהו דבעיא ג'.
י״ב
עביד איניש דינא לנפשיה כדא' במס' קמא פרק המניח כיון דחזינא דדינא עבד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ב׳

ד׳
אבל מושיבין כהן גדול כו': נראה דדייק רבינו להשמיענו מה דאמר בירושלמי פרק כהן גדול דיני ממונות שלו בכ"ג, והפירוש מה דדן אחרים דיני ממונות צ"ל בכ"ג, ומביא ראיה מהא דאין מושיבין כ"ג בעבור שנה שאין כבודו לישב בשבעה פירוש שבשבעה יכריעוהו ארבעה ואין זה כבודו שיתבטל דעתו מארבעה ב"א, לכן כש"כ בדיני ממונות שאינו דן בשלשה דשנים יכריעוהו נגד דעתו, רק בסנהדרין של כ"ג אם רוב סנהדרין יכריעו אין זה נגד כבודו אבל לדון אותו בממונו ודאי דבשלשה סגי, לכן כתב רבינו שבסנהדרין מושיבין כהן גדול בב"ד של כ"ג ודוק: אבל מושיבין כהן גדול כו'. נ"ב ירושלמי ריש סנהדרין מכאן לסנהדרין כו' את כהן הראש כו'.
ו׳
כשם שב"ד מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקים מכל מומי הגוף: בגמרא מפיק לה מקראי, ונראה דונשאו אתך בדומין לך קאי גם על מומין וכן משמע בתוספות דהשתא דכתיב ומום אין בך דרשינן לזה גם ונשאו אתך. ולפ"ז הא אמרינן בסוטה שהיה קולו כנער, א"ל א"כ עשיתו למשה בע"מ, ופרש"י דקולו עבה פסול לשיר ומשה לוי היה, א"כ מי שקולו עבה אינו בסנהדרין דואתך בדומין לך גם על זה קאי, ומכש"כ נשיא שהוא תחת משה רבינו כמש"כ פרק א' ה"ג ודאי פסול אם קולו עבה. ולפ"ז מובן דברי ר' חייא לר"ש ברבי אלמלא לוי אתה פסול לדוכן דעבי קליך [מגילה כד] דהיו מסופקים מי יהיה נשיא אם ר"ג הבכור או ר"ש דממלא מקומו וכדאיתא בכתובות ק"ג, וא"ל דהוא פסול לדוכן וא"כ פסול לנשיאות, ולא כוון ר"ח לקנתר לר"ש ברבי דהיה רבו והוי קאים מקמיה כמש"כ פ"ק דקדושין יעו"ש ודוק: והנה בירושלמי פרק בן סו"מ כשם שאתה דורש באביו ואמו כך אתה דורש בזקני ב"ד שנאמר ויצאו פרט לחגרים כו' וידינו לא שפכו פרט לגדמים כו' כשם שב"ד כו'. ולפ"ז א"ש דידעינן דסנהדרין צריך שיהא בעיר שמודדין לה ומסולק קושיית תוספות בסנהדרין (דף י"ד) דאימור אתיא בזקני השוק, דב"ד שאינן סנהדרין אין צריך להיות נקי ממום, ודוק
ז׳
ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות: נ"ב סוף יומא פרק יוה"כ. ולא שם רע ויהא פרקן נאה. תענית ט"ז. בעלי עין טובה. ירושלמי סוף פ"ק. ובורחין מכל מיני העול כצ"ל: ובלח"מ, כאותה דגרסינן בירושלמי. נ"ב ליתא והסמ"ג לקח מדברי רבינו:
ט׳
ב"ד של ג' כו' עד שתהיה אמו מישראל כו' משא"כ בסנהדרין: דאף עפ"י שאמו מישראל והוא מן המשיאין לכהונה דקיי"ל כראב"י, מ"מ הא בירושלמי חגיגה מבואר דממנין לדברים יחידים ובלבד שיהיה ראוי לכל הדברים, א"כ כיון דלחליצה דכתיב בישראל צ"ל אביו ואמו מישראל וא"כ אינו ראוי לכל הדברים לכן אין סומכין ולכן אינו מן סנהדרין דבעינן סמוכין וזה פשוט, הגם דמה דפוסל סומא באחד מעיניו לסמיכה הוא מטעם שאינו ראוי לדיני נפשות מידי דבעינן לזה סמוכין, אבל לחליצה לא בעי סמיכה ומנ"ל דבעי שיהיה ראוי לחליצה, אבל פשטיות הירושלמי שם מורה דבעי שיהיה ראוי להתרת נדרים ולאיסור והיתר אף ע"ג דלזה לא בעי סמוכים ודוק. ולפ"ז הא דאמר הכל כשרין לדון ד"מ ואין הכל כשרין לדון ד"נ הוא על ממזר וגר שאמו מישראל שלדיני נפשות פסול כיון דליכא ביה סמיכה, וכן פירש בפהמ"ש שבאמו מישראל מייר. אולם לפ"ז גם דיני קנסות ליכא בגר שאמו מישראל, וזה לא מחוור דכולהו דיני ממונות במשנתנו מיירי בדיני קנסות וכמו דמוקי הך דבג' ובדרישה וחקירה, וצ"ל דרבא דמוקי במשנתנו בדיני קנסות אזיל לטעמיה דגר דן את גר חבירו, אבל פשט דברי רבינו לא משמע כן ודוק:
י׳
מותר לאחד לדון מן התורה כו': אם תעיין היטב בפרק ה' מוכח משם דסבר דמן התורה בעי יחיד סמוך בדיני ממונות רק מדבריהם בעינן שלשה ולכן שנים שדנו אין דיניהן דין אף בדעבד דכן תקנו חכמים, משום דבחו"ל דליכא סמוכים ורק דייני משום דשליחותייהו דארץ ישראל עבדי וכשמועה דהחובל וסוף גיטין, א"כ בתרי דלא עבדי כדין בטלה שליחותייהו ולכן אף בדיעבד לא הוי דין, ולכך לא אמר דר' אבהו איכא בינייהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין דכו"ע סבר כוותיה רק דשמואל לא יתכן אליבא דרבא, ואזיל בשיטת רבינו חננאל בפירושו שפירש כן דבר תורה חד נמי כשר פירוש חד סמוך אלא משום יושבי קרנות, פירוש יושבי קצות או קצוצי פאה בלשון המקרא היינו יושבי ארצות רחוקות מארץ ישראל דשם ליכא סמוכים ורק משום דשליחותייהו עבדי, ולכן רק בשלשה דאיכא חד דגמיר נתנו רשות לדון, אבל משום ארץ ישראל דחד סמוך מן התורה כשר לא אמרו רבנן דיהא סגי בשלשה הדיוטות, רק משום דבחו"ל דשם ליכא סמוכין הוצרכו ליתן רשות לשלשה הדיוטים לכן גם בארץ ישראל לא פליג ואמרו דדיני ממונות אותן שרשות לדון בחו"ל רשאים גם בארץ ישראל לדון בהדיוטים ודוק. ולשון הגמ' כ"ש דנפישי יושבי קרנות נראה דגירסא אחרת היתה להם ואכמ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ב׳, מתוך הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל