הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ט׳
הלכה א׳
הָרוּג שֶׁנִּמְצָא נוֹפֵל לָאָרֶץ וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְיוֹצְאִין חֲמִשָּׁה זְקֵנִים מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ב) "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" וּמוֹדְדִין מִמֶּנּוּ אֶל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הֶחָלָל. אֲפִלּוּ נִמְצָא בְּצַד עִיר זוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה מִצְוָה לִמְדֹּד:
הלכה ב׳
אַחַר שֶׁמּוֹדְדִין וְנוֹדְעָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה קוֹבְרִין אֶת הַנֶּהֱרָג בִּמְקוֹמוֹ וְחוֹזְרִין זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמָן. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר מִשֶּׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ אֶל נַחַל שֶׁשּׁוֹטֵף בְּחָזְקָה וְזֶהוּ (דברים כא ד) "אֵיתָן" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:
הלכה ג׳
וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ שָׁם בְּקוֹפִיץ מֵאַחֲרֶיהָ. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר עִם כָּל זְקֵנֶיהָ אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה כֻּלָּן רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן שָׁם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים שָׁם בְּתוֹךְ הַנַּחַל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא ז) "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ הַנֶּהֱרָג הַזֶּה וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (דברים כא ח) "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". וְהוֹלְכִין לָהֶן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר עַל הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ח) "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם":
הלכה ד׳
כְּשֶׁמּוֹדְדִין מִן הֶחָלָל מְדַקְדְּקִין בַּמִּדָּה וְאֵין מְקַדְּרִין בָּהּ. וְאֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מוֹדְדִין לִירוּשָׁלַיִם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם אֵין מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְנֶאֱמַר (דברים כא א) "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ":
הלכה ה׳
נִמְצָא קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין מַנִּיחִין אוֹתָהּ וּמוֹדְדִין אֶל שְׁאָר הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לוֹ. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר אוֹ לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עַכּוּ"ם אֵין מוֹדְדִין כָּל עִקָּר שֶׁהֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהֲרָגוּהוּ עַכּוּ"ם:
הלכה ו׳
אֵין הָעִיר הַקְּרוֹבָה מְבִיאָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁמִּנְיַן הָרֹב שֶׁבָּהּ כְּמוֹ מִנְיַן הָעִיר הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבָּרְחוֹקָה מְרֻבִּין עַל אַנְשֵׁי הַקְּרוֹבָה מִמֶּנָּה הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב וְהַמְרֻבִּין מְבִיאִין הָעֶגְלָה:
הלכה ז׳
אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר הָרֹב מִן הַתּוֹרָה וְהוֹלְכִין אַחַר הַקָּרוֹב הָרֹב עָדִיף:
הלכה ח׳
נִמְצָא הַנֶּהֱרָג מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת וְאַנְשֵׁי זוֹ כְּאַנְשֵׁי זוֹ בְּשָׁוֶה יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשֻׁתָּפוּת. וְיַתְנוּ וְיֹאמְרוּ. אִם זוֹ הִיא הַקְּרוֹבָה הֲרֵי הִיא שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ יִתְּנוּ לָהֶם חֶלְקָם מַתָּנָה. וְאִם אֵלּוּ הֵם הַקְּרוֹבִים הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ יִתְּנוּ לָהֶן חֶלְקָם מַתָּנָה. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וַאֲפִלּוּ בִּידֵי אָדָם:
הלכה ט׳
מֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵחָטְמוֹ. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כָּל מֵת מִצְוָה מוֹלִיכִין גּוּפוֹ אֵצֶל רֹאשׁוֹ וְנִקְבָּר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה י׳
נִמְצְאוּ מֵתִים רַבִּים זֶה בְּצַד זֶה. מוֹדְדִין מֵחָטְמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. וְאִם הָיְתָה עִיר אַחַת קְרוֹבָה לְכֻלָּם מְבִיאָה עֶגְלָה אַחַת עַל כֻּלָּן. נִמְצְאוּ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה מוֹדְדִין מִן הָעֶלְיוֹן כְּמוֹת שֶׁהֵן מֻנָּחִין:
הלכה י״א
נֶאֱמַר (דברים כא א) "כִּי יִמָּצֵא חָלָל" לֹא חָנוּק וְלֹא מְפַרְפֵּר שֶׁאֵין זֶה נִקְרָא חָלָל. (דברים כא א) "בָּאֲדָמָה" לֹא טָמוּן בְּגַל. (דברים כא א) "נֹפֵל" לֹא תָּלוּי בְּאִילָן. (דברים כא א) "בַּשָּׂדֶה" לֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. (דברים כא א) "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" הָא אִם נוֹדַע לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:
הלכה י״ב
אֲפִלּוּ רָאָה הַהוֹרֵג עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל לְעֵדוּת בָּעֲבֵרָה לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. לְפִיכָךְ מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים בְּגָלוּי בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:
הלכה י״ג
עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וְעֵד אֶחָד הִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְעִנְיָן זֶה. וְאִם בָּא אַחַר כָּךְ עֵד אֶחָד וְהִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לוֹ לֹא רָאִיתָ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵי הָאַחֲרוֹן וְאֵין עוֹרְפִין:
הלכה י״ד
בָּאוּ שְׁנַיִם אַחַר שֶׁהֵעִיד הָאֶחָד וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ לֹא רָאִיתָ הֲרֵי הֵן כִּשְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְעוֹרְפִין. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג וְאִשָּׁה אַחֶרֶת מַכְחֶשֶׁת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לֹא רָאִית הָיוּ עוֹרְפִין בֵּין שֶׁבָּאוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בֵּין שֶׁבָּאוּ זוֹ אַחַר זוֹ. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן לֹא רְאִיתֶם אֵין עוֹרְפִין. אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לוֹ לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִין:
הלכה ט״ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן כְּשֵׁרִים אוֹ פְּסוּלִים. אֲבָל אִם אָמַר עֵד אֶחָד רָאִיתִי הַהוֹרֵג וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים אוֹמְרִים לוֹ לֹא רָאִיתָ אֵין עוֹרְפִין:
הלכה ט״ז
שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים אוֹמְרִים רָאִינוּ הַהוֹרֵג וְעֵד אֶחָד מַכְחִישָׁם וְאוֹמֵר לֹא רְאִיתֶם עוֹרְפִים. שֶׁאֲפִילוּ מֵאָה נָשִׁים אוֹ מֵאָה פְּסוּלִים וְעֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת כֻּלָּן הֲרֵי אֵלּוּ כְּאִישׁ אֶחָד וְעֵד אֶחָד:
הלכה י״ז
שָׁלֹשׁ נָשִׁים אוֹ שְׁלֹשָׁה פְּסוּלִים אוֹמְרִים רָאִינוּ הַהוֹרֵג וְאַרְבַּע נָשִׁים אוֹ אַרְבָּעָה פְּסוּלִים אוֹמְרִים לֹא רְאִיתֶם עוֹרְפִין. זֶה הַכְּלָל בִּפְסוּלִין [הַלֵּךְ] אַחַר רֹב הַמִּנְיָן בְּכָל מָקוֹם:
קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ט׳
א׳
מצות רא לערוף העגלה כמצותה דכתיב וערפו שם את העגלה וגו' והוא כשנמצא הרוג נופל לארץ לא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאים ה' זקנים מב"ד הגדול שבירושלם שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך כדתנן ריש פרק עגלה ערופה בסוטה דף מ"ד זקניך ב' ושופטיך ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ושופטיך איצטריך ליה למיוחדים שבשופטיך הנך דבלשכת הגזית וי"ו דשופטיך למנינא להביא עוד ב' כדא'. ומצוה למדוד אפי' שהדבר ידועה שעיר זו קרובה כדכתיב ומדדו דמשמע דלא סגי בלאו הכי וכדאמר' התם דאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדים שמצוה לעסוק במדידה. אחר שנודע העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו ופטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו וב"ד של אותה עיר מביאין עגלת בקר משל אנשי העיר כדתנן התם דף מ"ה וכדכתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר זקני העיר ההיא ולא זקני ירושלם ומודדים אותה אל נחל איתן ששוטף בחזקה דאיתן כמשמעו קשה ומנין לאיתן שהוא קשה דכתיב איתן מושבך וגו' ועורפין אותה שם בקופיץ מאחוריה כדתנן התם וטעמא דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב בה ממול ערפו. וב"ד של אותה העיר עם כל זקנים אפילו הן מאה כולן רוחצין ידיהן במים כדתנן התם וכדכתיב וכל זקני העיר ההיא אפילו הן מאה כדדרשינן בספרי ובגמרא ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ואומר שם בתוך הנחל בלשון הקדש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו כלומר לא על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללחם ונהרג ולא ראינוהו והנחנוהו יחיד בלא חבורה והיינו ועינינו לא ראו וכדאמר' התם במתני' ובריתא ובלשון הקדש ילפינן מדכתיב וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש דאתיא קול קול ממשה דכתיב והאלהים יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקדש ניתנה וכתיב הכא קול רם בלשון הקדש כדאיתא התם פרק אלו נאמרין דף ל"ג והכא נמי דכתיב עניה בלשון הקדש והכהנים גם כן אומרים בלשון קדש כפר כדכתיב ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה נגשים והולכים להם והקב"ה מכפר הדם שנאמר ונכפר להם הדם שלא היו צריכין הם לומר ונכפר דלאו אוענו ואמרו קאי אלא שרוח הקדש בישר את ישראל על ידי משה רבינו לכשיעשו כן ניכפר להם הדם וכדתנן התם דף מ"ו.
ד׳
כשמודדין מן החלל מדקדקין במדה כדכתיב ומדדו וכתיב העיר הקרובה וגו' ואין מודדין לירושלם שאינה מביאה עגלה ערופה מפני שלא נתחלקה לשבטי' והכא כתיב לרשתה וכן אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד של כ"ג דבעינן זקני העיר ההיא וליכא ומשום דהוי בדיני נפשות בעינן ב"ד של כ"ג ומנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין ומודדין לעיר שיש בה ב"ד דכתיב ולקחו זקני העיר ההיא מ"מ נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים אין מודדין כל עיקר דכתיב כי ימצא פרט למצוי תדיר.
ו׳
אין העיר קרובה מביאה אלא בזמן שמנין העם שבה כמנין העיר הרחוקה אבל אם היו הרחוקין מרובין הם מביאין דרוב וקרוב הרוב עדיף דאף על גב דרובא דאוריתא כדכתיב אחרי רבים וקרוב נמי מדאוריתא כדכתיב והיה העיר הקרובה וגו' אפ"ה רובא עדיף כדאמר' פרק שני דבתרא דף כ"ג דהקרובה מיירי דשוין ולא אזלינן בתר רובא דעלמא שיש עיר גדולה ממנה דמיירי שיושבת בין ההרים שאין לרוצחים דרך לבוא ממקום אחר לכאן.
ח׳
נמצא הנהרג מכוון בין ב' עיירות בשוה מביאין בשותפות ויתנו על הקרובה שתהא שלהן בתוס' דפרק ב' דבכורות דף י"ח וחכמים אומרים יביאו עגלה אחד בשותפות ויתנו דסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם דכולהו דרשי קרובה ולא קרובות ומשום דאי אפשר לצמצם מצו לאתנויי.
ט׳
מהיכן מודדין מחוטמו כרבי עקיבא במתני' דסוטה דמ"ו דעיקר חיותיה באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והילכך עיקר חלל מיקרי ומודדין מיניה דכתיב אשר סביבות החלל. נמצא ראשו במקום אחר מוליכין הגוף אצל הראש לקוברו כדתנן נמי התם כרבי עקיבא משום דרישא היכא דנפיל נפיל וגופא הוא דרהיט ואזיל כדאיתא התם וכן כל מת מצוה דקנה מקומו מעשרה תנאים שהתנה יהושע כדאיתא במרובה. נמצאו מתים הרבה זה בצד זה מודדין מחוטמו של כל אחד ואם היתה עיר אחת קרובה לכולן מביאה עגלה אחת לכולן כיון דכולם קרובים לה נמצאו זה על גב זה מודדין מן העליון דמין במינו הוי טמון ועל הטמון שהוא התחתון אין מביאין עגלה כדכתיב באדמה ומין במינו לא הוי צף ולהכי מודדין מן העליון וכדאיפשיט התם דף מ"ז דמין במינו הוי טמון כי הכא ומשמע דמין במינו לא הוי כצף על פני המים דאמרינן דאין מביאין עליו עגלה.
י״א
כתיב כי ימצא חלל ודרשינן התם לא חנוק דלא מיקרי חלל אלא ברזל כעין חרב חלל ולא מפרפר דאינו נקרא חלל באדמה ולא טמון בגל של אבנים נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין.
י״ב
אפילו ראה עד אחד אפילו עבד ושפחה את ההורג לא היו עורפין דכתיב לא נודע מי הכהו אפי' אחד בסוף העולם לא היו עורפין כדאמר' התם דמ"ו וכיון דלא הזכיר' תורה עדות אלא הודעה משמע אי זה שיהיה אפילו פסול לעדות לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי בטלה עגלה ערופה. ב' עדים באחד בהכחשה או שנים מכחישין למי שהעיד קודם לא היו עורפין דליכא הודעה. אשה ואשה המכחישות זו את זו ליכא הודעה אפילו זו אחר זו ב' אומרים ראינו ואחד מכחישו איכא הודעה ואיפכא לא כשהיו שלשתן כשרים או פסולים עד אחד ופסולים הרבה הוו כדין אחד ואחד ואם כולם פסולים הלך אחר רוב מנין בכל מקום וכדאיתא התם דף מ"ו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ט׳
ו׳
ראה כס"מ. ונראה דרבינו מפרש כך, דבאמת קושיית הגמ' וניזול בתר רובא דעלמא צ"ע, דבשלמא הך דמקשה וניזול בתר רובא בדאיכא אחריתא דנפישא מינה שפיר פריך דטפי מסתבר שמהם ומסיבת העיר דנפישי נהרג ושפיר היו צריכים זקני העיר ההיא להתודות ולמדוד ויתקיים מצותו מעיר שיש בה רוב, ולא קשיא כלל מנמצא אצל עיר שאין בה ב"ד שמודדין מעיר אחרת, דהתם סלק העיר הזאת כמי שאינה ומודדין מעיר אחרת שיש בה ב"ד, דאל"כ תבטל מצותה, אבל הכא שאם ניזול בתר רובא ורובא עדיף מודדין מעיר דנפישא מינה ושפיר פריך [עיין תוס' שם] אבל הך קושיא דניזול בתר רובא דעלמא דע"כ הפירוש ולכך לא ימדדו כלל אל שום עיר, אינו מובן, דהא בכה"ג מודדין מעיר אחרת אע"פ שאינה קרובה כלל רק דצריך למדוד מצוה וגזירת הכתוב וצ"ע, ומוכרח לפרש כן דכיון דרובא עדיף ומן הדין צריך לשער שהיא מעיירות האחרים ואיך ס"ד שהתורה תצריך ותצוה למדוד ולהביא עגלה ערופה נגד כלל המסור בכל התורה דרוב עדיף מקרוב, ומשני ביושבת בין ההרים, פירוש, ואז מורה השכל שהוא מן העיר הזאת בפרטיות, ולכך גזרה התורה חק וכלל שצריך למדוד אל העיר הקרובה, ואע"פ שיש כמה אופנים וגוונים, דרובא דעלמא מורה בפרטיות שאינה מן העיר הזאת דוקא, מ"מ גבי כל עיר בפרט מסתבר טפי שהוא מן העיר הזאת יותר מכל עיר יחידית בפרטות, ואם נימא דניזיל בתר רובא דעלמא יבטל מצות מדידה שפיר הצריכה התורה למדוד. וכן מוכרח דניחזי דהגמ' שקיל וטרי הרבה אם אפשר לצמצם או לא אם צריכים להביא שתי עגלות, האם יש סברא דהשיעור שא"א לצמצם יכריח שהרוצח הוא מעיר הזה יותר מעיר אחרת אתמהה, ועוד דקאמר בירושלמי ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא, הרי כאן בודאי אין הקורבא מוכיח שהוא מעיר הזאת וע"כ כדכתיבנא, [ודוגמא כזה תמצא בספרי גדולי המחברים מהם בתומים לענין מיגו בשבועת שומרין שבועות מ"ה], אבל בדאיכא עיר דנפישא שהרוב מורה בדיוק שהוא מן העיר המרובין בגברי יותר מהעיר הקרובה מביאה העיר המרובה, וזה דעת רבינו: ודע דהוכחת הגמ' דאזלינן בתר קורבא אינו מהחיוב שמביאה דגם על ספיקא באה כמו אשם תלוי שגם בזה מצאנו שאם נמצא ההורג משנערפה תקבר שעל הספק באה כו', רק הראיה מהשלילה ששוללין אנו כל העיירות זולתי הקרובה מוכח דמן התורה אזלינן בתר קרוב ודוק:
י׳
נמצא[ו] זה ע"ג זה מודדין מן העליון כמות שהן מונחין. ובהשגות א"א זה הפסק אינו מתברר מהגמרא ועיין כס"מ: והנה הא דהתחתון הוי טמון פשיט מהא דפשיט בירושלמי דהוי טמון, וכן בגמרא דילן קאמר אי כר' יהודה ס"ל דכו"ע מין במינו הוי טמון לכן אינו מודד מן התחתון, רק הא דפסק דמודדין מן העליון צ"ע דזה נגד הירושלמי, אע"ג דמה דפשיט מהא דתניא גבי שכחה והעליון מפני שהוא צף אינו ראיה כלל כמו דדחי גמרא דילן בסוטה, שאני התם כיון דאחזיק ביה זכה ביה, ולעולם צף חייב גבי שכחה יעו"ש דמגיה מפני שהוא כצף, אולם בכ"ז לא איפשוט ואמאי פסק דעורפין. והנראה לענ"ד דבנזיר (דף סד) גבי טומאה צפה על פני המים בהני בעיא דברי רמב"ח שרץ [שמונח] ע"ג שרץ מהו הני ודאי חד שעורא נינהו או דילמא כיון דמפסקי מהדדי לא, וקא גריס רבינו תמן, ואת"ל שרץ ע"ג שרץ כיון דחד שעורא נינהו כטומאה סמיכתא דמי כו', וכן פסק דטהור ספק הנוגע בו ככל טומאה הצפה על פני המים, א"כ ה"ה הכא מין במינו הוי כמונח העליון ע"ג קרקע ולא הוי צף ולכן פסק דמהעליון מודדין. אך לכאורה יש לדחות דשאני תמן דהתחתון ודאי דין צף על פני המים יש לו, ואם הוי ספק טומאה אם נגע בהשרץ התחתון ספק מגעו טהור, לכן גם העליון דין אחד יש לו עם התחתון והוי לגבי עליון כחדא גופא וכאילו הוא ג"כ מונח ע"ג המים, אבל כאן דהתחתון הוי טמון ובטל ממנו דין הבאת עגלה ערופה א"כ העליון לבדו לא הוי ממש כחלל חדא עם התחתון והוי העליון כמאן דלא מונח באדמה וכאילו צף ע"ג קרקע, וסברא כזו תמצא להראב"ד בהשגות פרק ה' מהלכות מתנות עניים הלכה ד' גבי תחתון אם הוי מין במינו ולא הוי טמון יעו"ש, בכ"ז מוכח דלא כן, דרבינו גריס תמן שרץ ע"ג מת מהו וכפי שיטתו דדוקא בשרץ הא במת אפילו טומאת אוהל שלו ספיקו טמא יעו"ש, וא"כ ה"ל למימר כיון דהאי ספיקו בטומאה צפה והאי טהור כו' ואת"ל כמאן דמחתה טומאה בכלי דמי שרץ ע"ג שרץ הני ודאי שניהן ספק טומאתן צפה ע"פ המים טהור כו', ומדלא תלי לה להגמרא בזה מוכח דדוקא משום דהוי שניהן דבר אחד ושיעור אחד אינו חוצץ התחתון וחשיב כאילו גם העליון מונח ע"ג המים, כן הכא נמי הוי העליון כמונח ע"ג קרקע ומודדין שפיר מהעליון, ונכון: אולם צ"ע קצת, דהתם מפיק הגמרא מהא דכתיב כל השורץ על הארץ ומוקי לגבי ספיקו וממעט דוקא שצף ע"פ מים, הא אם מונח ע"ג כלי אפילו אם הכלי ע"פ המים טמא, וכש"כ ע"ג הארץ אם יהיה מונח על איזה מקום שיהיה הכל טמא, וכאן דריש מבשדך, ומבשדה למעט צף ודריש אפילו ע"ג קרקע אם הוא צף אינו מודד, דדוקא מין במינו בעי אם העליון הוי צף או לא. ולכאורה הוי מצינן לפרש דמיירי כשהשני חללין מונחין ע"ג מים ובעי אם גם העליון הוי צף או לא, אך א"כ לא יתכן כלל הך דבעי אם תחתון הוי טמון בלא זה הא איהו הוי צף ע"פ המים. ונראה דבפרק העור והרוטב (דף קכז) קאמר דתרי על הארץ כתיבי חד למעט עכבר המים שכל שבים טהור, לכן שפיר דריש גם על הארץ השני למעט מים, והיינו אם שורץ ע"ג מים ספיקו טהור ודוק. ועיין מש"כ הכסף משנה בזה והנלע"ד כתבתי בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ט׳
ו׳
אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין הרוב שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה, אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה. הכ"מ הקשה דבב"ב דף כ"ג פריך וניזל בתר רובא דעלמא ומוקים ביושבת בין ההרים והרמב"ם השמיט זה וכתב וז"ל שסובר רבינו דקושיא דניזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוי אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם עכ"ל, ומשמע דסובר דזה ודאי לא אמרינן שנצרף רוב העיירות לבטל דין עגלה ערופה ולא פריך אלא לומר שתביא העיר הגדולה שבעולם אפי' מרחוק, אבל דבריו תמוהים דאי נימא דודאי בקרובה תלא רחמנא א"כ מאי עדיפא בגדולה סמוכה, ומה נ"מ בין גדולה סמוכה ובין גדולה רחוקה, וזהו דחדית הגמ' דאע"ג דכתיב קרובה מ"מ רובא עדיף. אכן בעיקר הנחת הכ"מ דעיר רחוקה אפי' גדולה אינה מביאה מסתבר כדבריו, אבל מטעם אחר משום דעיר רחוקה שאינו מצוי עוברים ושבים לא מהני מה שהיא עיר גדולה והוי כמו דאמר בגמ' שם אי לא נימא דרוב עדיף מ"מ רוב ומצוי ליכא למ"ד וה"נ לדידן בקרוב ומצוי, ובאופן זה כתב הרמב"ן שם בהא דאמר עינבי מצנעי דבמקומו ממש לא אזלינן בתר רוב, ואף דבזה כתב משום כאן נמצא וכאן היה, אבל מ"מ כתב בטעמא משום קרוב ומצוי וה"נ כאן ברחוקה ממש שאין דרך עוברים ושבים לבוא לכאן, וגם בהא דמשני ביושבת בין ההרים כתב רש"י שאין דרך רוצחים לבוא לכאן, ולכן בודאי אין מודדין אלא אל הערים הקרובות, וזהו דכתיב בקרא וכן הוא בהלכה א' שמודדים אל הערים שסביבות החלל והכונה הסמוכות סביב החלל, ולכן מה דפריך הגמ' וניזול בתר רובא דעלמא היינו דנצרף כל הערים לעשות רוב ומשום זה לא יביאו כלל עגלה ערופה וכן כתב להדיא הרמ"ה בחידושיו. אלא דבאמת כבר הקשו התוס' דהכא משמע דטעמא דקרובה הוא משום דאמרינן שמשם בא ההורג דהא אם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד והלא מתוך הקורבא מוכח שמעיר שאין בה ב"ד הוא, איברא דמה שהעמידו התוס' דבריהם על מה דאמר בגמ' בדליכא מזה לא היה קשה דזה אפשר דמסתבר לגמ' דאף שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד זהו משום דעיר שאין בה ב"ד אינה מביאה ע"ע ובעינן לקיומי דין הבאת ע"ע, אבל אם יש עיר קרובה ועיר גדולה תביא הגדולה, אלא דקושיית התוס' היא חזקה על מה דפריך וניזול בתר רובא דעלמא והיינו שלא יביאו ע"ע כלל, ובזה ודאי קשה מהא דנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד. ונראה דהגמ' פריך על מה דאמר ר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, ומוכח דסבר דמדין העיר הקרובה ילפינן דאזלינן בתר קרוב כמו בתר רוב אלא דרובא עדיף, ואם נימא דלדין הבאת עגלה ערופה לא בעינן שיהיה ודאי שמהעיר הקרובה בא ההורג כמו דמוכח מנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אלא דמשום דלגבי שאר עיירות שיש בהן ב"ד היא קרובה ונוטה יותר שממנה בא, מביאה העגלה ערופה, וא"כ היכי ילפינן דין קרוב דניזל בתריה בדיני ממון כמו בניפול הנמצא. והנה לכאורה קשה טובא על עיקר דינא דאזלינן בתר קרוב בניפול הנמצא דהא מהא דמניחין עיר שאין בה ב"ד ומודדין לעיר שיש בה ב"ד מוכח דעכ"פ אינו ודאי שבא ההורג מעיר שאין בה ב"ד, דאל"כ לא שייך שהעיר שיש בה ב"ד תביא, ונראה עפ"מ שכתב הש"מ בב"מ דף ז' דרוב דכל דפריש מרובא פריש אינו ודאי גמור, והיכי דמיעטה התורה ספק גם זה נתמעט א"כ שפיר כמו דאזלינן בדיני ממון בתר רוב והיינו ברובא דאיתא קמן דזהו רוב דכל דפריש ה"נ אזלינן בתר קרוב ומ"מ אינו ודאי גמור, אלא דדין התורה דאזלינן בתריה, ולכן בנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד כיון דאינה יכולה להביא מודדין לעיר שיש בה ב"ד כיון דאכתי נשאר ספק ולגבי שאר העיירות שיש בהן ב"ד העיר הקרובה שיש בה ב"ד נוטה יותר שממנה בא, לכן מביאה. אלא דמ"מ ע"כ עלינו לומר דעיקר יסוד דין העיר הקרובה הוא משום דהדין הוא לומר שממנה בא אף דאינו ודאי גמור וכמו בדין רוב, דאי נימא דסגי בנוטה יותר לגבי שאר עיירות, א"כ מנלן עיקר דינא ללמוד כאן דקרוב הוא דין למיזל בתריה כמו דאזלינן בתר רובא, וע"כ דסובר ר' חנינא דעיקר דין העיר הקרובה הוא לומר שממנה בא. אלא דלא חלקה תורה וכשנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד מודדין לעיר שיש בה ב"ד משום דלגבי שאר עיירות נוטה יותר שממנה בא, ומשום זה בודאי לא שייך דרובא דעלמא יבטל דין עגלה ערופה כיון דלגבי שאר עיירות נוטה יותר שמהעיר הקרובה בא, אלא דהגמ' פריך על עיקר דינא דקרא דלא משכחת שיהיה דין שנאמר שבא מהעיר הקרובה. ומדברי ר' חנינא מוכח דעיקר דינא הוא שנאמר שבא משם. אבל להלכה ודאי לא צריך שתהיה יושבת בין ההרים כמו בנמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד. וביסוד הדבר לומר דהגמ' פריך על עיקר דינא דקרא ראיתי כן באור שמח ע"ש אלא שבארתי באופן מרווח יותר:
י״ד
באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישו[הו] ואמרו לו לא ראית הרי (אלו) [הן] כב' עדיות המכחישות זו את זו ועורפין, אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו, שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם, אין עורפין אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין. השגת הראב"ד: אשה אומרת ראיתי את ההורג עד בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. א"א נראה מן הגמ' שזה שיבוש הוא דבזה אחר זה הראשון עיקר ואפילו אשה עכ"ל. הכ"מ כתב דעד כאן לא מפלגינן בין בבת אחת בין בזא"ז אלא בעד כשר ולאפוקי מהראב"ד וכו', ודבריו תמוהים דבודאי מוכח בסוגיא כדברי הראב"ד דהא אוקים בגמ' מתני' דתנן אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין דדייקינן הא חד וחד לא היו עורפין דכולה בפסולי עדות וכגון דאתיא אשה מעיקרא, ופירש"י דמיירי בין בב"א בין בזא"ז ואתא לאשמעינן בזא"ז דשנים מבטלי דאזלינן בתר רוב דעות ומוכח דבחד וחד לא היו עורפין משום דהראשונה היתה נאמנת כשנים, וכבר הקשה זה הלח"מ בפי"ב מה' גירושין. עוד הקשה שם דשם סובר הרמב"ם דגם באשה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה. וכתב הלח"מ לחזק קושייתו דהתוס' כתבו דאפי' למ"ד דבב"א נמי נאמן הראשון כשנים מ"מ גבי עד מיתה דהוא מדרבנן כו"ע מודו. וא"כ כיון דפסק הרמב"ם גבי עד מיתה דהראשון נאמן אפי' בפסולין א"כ כ"ש גבי עגלה ערופה. ונראה דהחלוק בין עד מיתה לעגלה ערופה הוא דכיון דחזינן דבעד מיתה בעינן דוקא התירוה לינשא אף דבע"ע ועד סוטה סגי שיהיו בזא"ז דנאמן הא', וטעמא משום דבע"מ אינו נאמן אלא מדרבנן כמש"כ התוס' ומטעם זה אפי' למ"ד דגם בב"א נאמן הא' מ"מ בעד מיתה כו"ע מודו, ולכן לגבי נאמנות אשה הוא להיפוך מטעם זה גופא, דאף דבאשה לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה משום דא"א להיות כב' עדים כשרים ומה דהאמינה תורה הוא רק בתורת נאמנות ושפיר מהני הכחשת הב', אבל בהתירוה לינשא דטעמא דלא מהני הכחשת הב' הוא משום דצריך הב' להוציאה מהיתרה הראשון ואין לו נאמנות ע"ז. לכן שפיר שייך דין זה גם באשה המעידה כיון דעכ"פ כבר התירוה ב"ד ואין נאמנות להב' להוציאה מהיתרה. ועכשיו נוכל ליישב סוגיית הגמ' לפי שיטת הרמב"ם דהנה הרמב"ם יש לו מקור לשיטתו מד' הגמ' דמחלק בין היכי דאתא עד כשר מעיקרא דלא מהני הכחשת ב' נשים, ובין היכי דאתיא אשה מעיקרא דמהני, וכיון דשיטת הרמב"ם דעד הראשון הוי כשנים ממש דהא כתב דאם בא מקודם ע"א ואח"כ ב' עדים הרי הם כב' כתי עדים המכחישות זו את זו. ואם נימא דאשה נמי בדין כל מקום שהאמינה תורה א"כ היא כשנים ממש והיכי מהני העדת ב' נשים אח"כ לבטל עדות ב' עדים כשרים, והיכי אפשר הך כללא דבפסולים הלך אחר רוב דעות. ומוכח דאשה אינה בדין כל מקום שהאמינה תורה. ואף דגבי עד מיתה מבואר שם דאם באו ב' נשים אחר שהתירוה ב"ד תצא אף דאשה אחת אינה יכולה להכחישה, זהו משום דמה דכתבנו דאם היתה אשה נאמנת כב' לא הוי מהני הכחשת ב' נשים, הוא אם היה לה דין כשנים מצד עיקר דין עדותה, אבל כיון דגבי עד מיתה גם בעד כשר אינו נאמן הא' כשנים אלא כשהתירוה לינשא משום דאין כח להב' להוציא האשה מהיתרה, לכן גם באשה אף דאשה אחת אינה יכולה להכחישה היינו משום דהב' אינה מבטלת לגמרי עדות הא', אבל בב' נשים המכחישות כיון דקיי"ל הלך אחר רוב דעות ומעיקר הדין נאמנים יותר ונתבטל עדות הא', לכן ע"כ גם בהתירוה לינשא מתבטל הפסק ב"ד. ולפי"ז נאמר דגם גבי עגלה ערופה אם אשה אומרת ראיתי ונעשה פסק ב"ד דלא יערפו אז גם הרמב"ם יודה דלא מהני הכחשת הב' וכמו גבי עד מיתה, ומה שלא כתב זה הוא משום דאינו מבואר כאן להדיא בגמ' וסמך על מה שמבואר גבי עד מיתה, ומ"מ אם יבואו ב' נשים ויכחישו יתחייב עריפה כיון שהם מבטלים לגמרי העדות הראשונה, וא"כ מבואר דמה דתנן אשה אומרת ראיתי וב' אומרים לא ראיתי היו עורפין זהו לומר דנאמנים בתורת ודאי ונ"מ דנאמנים אפי' נגד פסק ב"ד וכנ"ל:
ט״ו
בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג (ושני) [ושתי] נשים או ב' פסולים אומרים לו לא ראית אין עורפין. השגת הראב"ד: אבל אם אמר עד א' וכו'. א"א גם זה שיבוש עכ"ל. מדברי הכ"מ מוכח דגירסתו הוא שההשגה על דברי הרמב"ם בהלכה הקודמת שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם אין עורפין, אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין, ומפרש דהשגתו הוא דהא בגמ' פריך ע"ז הא חד וחד לא היו עורפין ומשני דמתני' בפסולי עדות, וא"כ לא היה להרמב"ם לכתוב הלכה זו בעדים כשרים, ותי' הכ"מ דהרמב"ם לא חשש שלא נדייק הא חד וחד לא היו עורפין דהא כתב להדיא דע"א וע"א היו עורפין, ואינו מיושב דכיון שכבר כתב דכשהכחיש אחד היו עורפין לא שייך לכתוב עוד דאם הכחישו שנים היו עורפין, אלא דבאמת אין התחלה לקושייתו דבגמ' הקשו משום דמפרש דקאי על בב"א וכמו שפירשו רש"י ותוס' בדף ל"א ובד' הרמב"ם הא מבואר להדיא דקאי בין בב"א בין בזא"ז וא"כ שפיר דבזא"ז דבחד וחד לא היו עורפין, וכתב שפיר דבשנים היו עורפין, ולכן נראה יותר גירסתנו והשגת הראב"ד הוא משום זה גופא דכיון דמקודם מיירי בין בב"א בין בזא"ז א"כ איך כתב בסתמא דאם ע"א אומר ראיתי ושתי נשים אומרים לא ראית היו עורפין דהא בב"א אינו נאמן הע"א. אכן גם זה לא קשה דכיון דמה דכתב מקודם אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לו לא ראית היו עורפין ע"כ קאי בזא"ז וכמש"כ, ודבר זה מבואר מדברי הרמב"ם שכבר כתב בהל' י"ג דבע"א וע"א בב"א היו עורפין וע"כ דמה דאתי לאשמעינן בשנים הוא דאפי' בזא"ז, וא"כ עלה קאי מה דכתב אח"כ כאן בד"א וכו' דהיינו בזא"ז, דהא כתב אח"כ בהל' ט"ז דע"א וב' נשים הב' נשים כע"א, א"כ בודאי הלכה זו בזא"ז משום דקאי על הלכה הקודמת דמיירי נמי בזא"ז.
ט״ז
שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג ועד א' מכחישם ואומר לא ראיתם עורפים שאפי' מאה נשים או מאה פסולים ועד א' מכחיש את כולן הרי אלו כאיש א' ועד אחד. השגת הראב"ד: שתי נשים או שני פסולים אומרים וכו' עד עורפין. א"א גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא אבל אתא לבסוף הולכים אחר רוב דעות אפילו בעד אחד מכחישן עכ"ל. כתב הכ"מ דדברי הרמב"ם מפורשים בגמ' דללישנא בתרא שתי נשים באיש א' כי פלגא ופלגא דמי וזהו באתא ע"א לבסוף, ואינו מוכרח דבגמ' מתרץ לדר' נחמיה כמו דאמר מקודם דעד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמייין, והיינו דממילא הע"א מהימן משום דאתא מעיקרא, אלא דעיקר קושיית הראב"ד לא מכרעא כלל דפשטות ד' הגמ' בודאי משמע דדין רוב דעות אינו אלא בשתי נשים ואשה אחת, ומה דאמר כל היכי דאתא עד כשר מעיקרא זהו משום דבלא אתא מעיקרא לא מהני עדותו דאף דשוים הם היו עורפין, וזהו דמפרש דבאתא מעיקרא כיון דשוין הם לא היו עורפין והוא פשוט:
י״ז
שלש נשים או שלשה פסולים אומרים ראינו ההורג וארבע נשים או ד' פסולים אומרים לא ראיתם עורפין זה הכלל בפסולין הלך אחר רוב המנין בכל מקום. השגת הראב"ד: שלש נשים או ג' פסולים וכו'. א"א אפי' בזה אחר זה עכ"ל. כתב הכ"מ על השגת הראב"ד ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק ודברי הכ"מ תמוהים דהראב"ד לשיטתו דסובר דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה אפי' באשה, ולזה חידש דברוב נשים לא מהני ואזלינן בתר רוב דעות, אבל הרמב"ם הא סובר דבאשה לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה, ומה נ"מ ומה שייך להשמיענו דאפי' בזא"ז, אלא דאדרבא יש להקשות על דברי הרמב"ם דכיון דסובר דאפי' בשוין לא מהני עדות הראשונה ועורפין, א"כ מה משמיענו בד' אומרים לא ראיתם דעורפין, ודין הלך אחר רוב דעות היה לו לכתוב בד' אומרים ראינו וג' אומרים לא ראיתם דאין עורפין, וצ"ל כמש"כ בהל' י"ד דבזה נאמנים הד' בתורת ודאי, ולא מהני אפי' פסק ב"ד ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ט׳, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
