רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק י׳

אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן כדכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לרשתה ועבר הירדן בכלל.

עגלה ערופה בת שתי שנים כרבנן דרבי אליעזר במתני' קמיתא דמסכת פרה דאף על גב דעגל סתם בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה הכא כתיב עגלת בקר קרובה לבקר והיינו בת שתי שנים דאי בת שלשה היינו פרה וכדאמר' התם דמ"ו השנים פוסלין בה ואין המומין פוסלין בה דכתיב בפרה אשר אין בה מום בה מום פוסל ולא בעגלה דבה מיעוט הוא אם היתה טריפה פסולה דכפרה כתיב בה כקדשים וכתיב הערופה כשהיא שלימה וליחוש דילמא היא טריפה אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא פרק קמא דחולין.

כל העבודות פוסלות את העגלה כמו שפוסלין פרה אדומה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומשום דעול הוא בכל שאר עבודות אתא לרבות עול דפוסל בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה כיון שמשכה בעול טפח ופסולה אפילו שלא חרש בה ושאר עבודות אין פוסלין אלא בשעת מלאכה כדאיתא התם דלא תימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט אין בכלל אלא מה שבפרט דכת' אשר ריבוייא הוא ואם כן מה תלמוד לומר עול לפסול אפילו שלא בשעת עבודה אבל שאר עבודות באקראי שאין לו צורך עבודה שהניח שק עליה ולא להוליכו לא פסל.

אין עורפין העגלה אלא ביום דכפרה כתיב בה כקדשים דאינה קרבים אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וכל היום כשר דלא קבע לה שעה. אין עורפין שתי עגלות כאחת שאין עושין מצוה חבילות [כדילפינן פי"א מהלכות טומאת צרעת (ה"ו), והכא נמי כתיב וערפו שם את העגלה (דברים כא, ד) חדא משמע].

עגלה ערופה אסורין בהנאה כדאמ' פרק האיש מקדש דף נ"ז דאסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים דכתיב כפר לעמך ישראל וקדשים מועלין בהם ובכריתות מפיק לה מדכתיב וערפו שם ותרויהו צריכי כמו שכתבו התוספות דף נ"ז לאוסרה מחיים ולאחר עריפה ומשתרד לנחל איתן נאסרה אף על פי שלא נערפה עדיין אלא שמתה או נשחטה כדאמרינן נמי התם דירידתה לנחל איתן אוסרת' כיון שהיא גורמת לה שם עריפה. נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה [דכיון דליכא כפרה לא נאסרה] נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה כדתנן התם דף מ"ז ובפרק בתרא דכריתות מוקמינן לה כמאן דסבר דלא נאסרה מחיים עגלה ערופה ולעיל כתב הרב ז"ל דנאסרה מחיים וצ"ע. נמצא אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחלת כפרה ספקה והלכה לה כדתנן התם פרק עגלה דף מ"ז ואף על פי שנמצא ההורג אחר כך יהרג כדתנן התם ובבריתא בגמרא מפרש טעמא דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכה וגו'.

הנחל שנשרפה בה עגלה אסור בזריעה ואסורה לעולם: אזהרת רצא שלא יעבד אותו הקרקע ולא יזרע כדכתי' אשר לא יעבד בו ולא יזרע פירוש אשר צויתי שלא יעבד בו ולא יזרע ואם עבר לוקה כיון שעשה מלאכה בגוף הקרקע דומיא דזריעה ומותר לסרוק שם פשתן או כל דבר שאינו מלאכה בגוף הקרקע כדתנן התם ותניא אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מנין תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מ"מ א"כ מה תלמוד לומר ולא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וכו' ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר ריבוייא הוא לרבות כל עבודות דלא תכשיר בכלל ופרט וכו'.

אנשי עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה כופין אותם אפילו לאחר כמה שנים שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא אחר כך כדאמ' פרק בתרא דכריתות דף כ"ו אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יוה"כ עבר עליהם ועדיין צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא ואביי ורבא ילפי בגווני אחרינא כדאיתא התם:

אם היתה טריפה פסולה: נ"ב גמרא ערוכה חולין (דף יא):

נמצאו העדים זוממין הרי זו מותרת בהנאה כו': הכס"מ כתב שיצא כן לרבינו מהא דאמר מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר, ותמוה לכאורה, דרבינו פסק בהא דאם הוזמו עדיו דירעה עד שיסתאב וכר' יוחנן, אבל באמת נכון הדבר, דלר' מאיר דאמר יצא וירעה בעדר לא פליגי כלל דמותר רק רב יהודה סבר דהכא חכמים נמי מודו דיצא וירעה בעדר, וא"כ הכא בעגלה ערופה דעד שלא נערפה תצא ותרעה ה"ה בהוזמו עדים. אמנם באמת דברי רבינו תוספתא ערוכה בכריתות, עגלה ערופה שהוזמו עדיה מותרת בהנאה. והנה לפ"ז אם נימא דלרב המנונא דנאסרת מחיים קיי"ל כרבא לקמן דאיתסרא ושוב אסורה לעולם, א"כ לפי מה דמסיק רבי יוחנן דלא שאני וה"ה הוזמו עדיו דא"ת ירעה עד שיסתאב א"כ איך נפקא עגלה ערופה בהזמת עדים מאיסורא, וע"כ דהאמת אינו כסברת רבא ואינו דומה עגלה ערופה לאשם תלוי וכמש"כ הכס"מ, ולכך פסק רבינו כפשטיה דכ"ז שלא נערפה אף שירדה לנחל איתן ונאסרה מכבר תצא ותרעה בעדר, אך קשה, דרבא גופיה מקשה לעיל על רב יהודה וסובר נמי דעדים זוממין לא שאני וא"כ מה יעשה בהך תוספתא דעגלה ערופה וצ"ע, וע"כ דסובר דאתיא כר"מ דסבר אף באשם תלוי יצא וירעה בעדר וא"כ ה"ה בעגלה ערופה, וא"כ נשאר הקושיא בתקפה על רבינו דמזכי שטרא לבי תרי וכתמיהת רשב"א: אולם באמת תמיהא טובא לענ"ד, דבירושלמי משמע אפכא, דאמר בפרק עגלה ערופה א"ר שמואל בר יצחק עד שהיא בחיים היא קדושה מתניתא אמרה כן תצא ותרעה בעדר מהו תצא תצא מקדושתה, הרי מפורש דלא כרבא וכסברת רבינו שפסק כן ועיין פני משה, ויש להבין במאי פליגי. ונראה, דבפרה קאמר בכמה דוכתי, דהוי קדשי בדק הבית ונפדית עיין שבועות (דף י') ומכש"כ בעגלה ערופה, דהמשנה למלך כתב בשם תוספתא דנפדית והוה באמת רק קדושת דמים דמהני פדיון, א"כ מאי קשה, דהא שניא מאשם תלוי, דאשם תלוי קדוה"ג ולא פקע בכדי, אבל עגלה ערופה הוה קדושת דמים ופקע בכדי, [ור"מ לטעמיה דסובר דקה"ג פקע בכדי דהא הקדש במזיד מתחלל כמ"ש קדושין נ"ד לכן יצא בעדר] ולכך אף דגמר ומקדיש לא מקדיש רק עד שימצא ההורג, ורבא אזיל לטעמו להביא ראיה דלא כרב המנונא, דלרב המנונא גופיה דסבר בנדרים כ"ט וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, וסבר דקדושת דמים לא פקעה בכדי, א"כ אמאי תצא ותרעה טפי מאשם תלוי דסברי חכמים ירעה עד שיסתאב, וה"נ תהיה אסורה בהנאה ונפדית, אבל לפום הלכה קיי"ל כפשטא דמתניתין, והא דאמר בשור הנסקל יצא וירעה בעדר נראה אף לר"ת דאינו אסור בהנאה מחיים, מ"מ אסור באכילה אם שחטו ושייך לשון יצא ודוק:

וכל העובד שם עבודה וכו' לוקה וכו': נ"ב, גמרא ערוכה מכות כ"ב וליחשיב נמי זורע בנחל איתן יעו"ש:

עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל תיאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנאה ותקבר. הכ"מ הביא מה שנשאל הרשב"א בתשובה דהרמב"ם סותר דבריו דפסק דמשתרד לנחל תיאסר ובהלכה ה' פסק כמתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר, ובגמ' שם מבואר דמתני' סברה עריפתה אוסרתה ומוקים לה כתנאי ונשאר הרשב"א בתימה, וכתב הכ"מ דהגמ' דמוקים שם מתני' כתנאי הוי ס"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג. אבל באמת יש לומר דאדעתא דהכי לא אקדשה שדבר מצוי הוא שימצא ההורג. והנה לא ביאר הכ"מ מנלן להרמב"ם לחלוק על הגמ' ואם הגמ' הוי סבר דכיון דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג לא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשה מנין להרמב"ם לחלוק ולומר שדבר מצוי הוא שימצא ההורג, והנה עיקר סברתו לומר אדעתא דהכי לא אקדשה הוא מפורש בב"ק דף קי"א בהא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת, דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין דאדעתא דהכי לא יהיב. ופריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליו תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמתו בעליו הלכתא גמירי לה. ומוכח דהיכי דליכא הלכתא גמירי נתבטל ההקדש כשנשתנה אח"כ וא"א להקריב הקרבן. אבל מה שחילק הכ"מ בין אם מצוי שימצא ההורג או אינו מצוי לא ידענא מנ"ל דבסברא פשוט הוא להיפוך והוא מפורש בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין דעיקר טענת אונס בתנאי הוא ג"כ משום גדר אדעתא דהכי דעל דעת אונס לא התנה, ובזה אמר להיפוך דאונס דשכיח לא הוי אונס דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, ואולי אפשר לחלק דדוקא בדברים שבין אדם לחבירו הוי ליה להתנות אבל בדברים שבין אדם למקום כיון דהוא אומדנא מפורשת לא הוי ליה להתנות. עוד אפשר לומר דאין כונת הכ"מ דדבר מצוי הוא שימצא ההורג הוא דשכיח גמור כמו פסקיה מברא אלא דשכיח ולא שכיח כמו מיתה, ומעיקרא הוי סבר בגמ' דלא מסקי אדעתייהו משום דלא שכיח כלל. אלא דזה קשה דשם מבואר בתוס' דאונסא דלא שכיח כלל בודאי אמרינן טענת אונס, וכן מפורש בגיטין דף ע"ג באכלו ארי. ואף דאפשר לחלק דהתם לענין תנאים דאמרינן דהאונס לא נכנס בתנאו והכא לא היה תנאי רק שאנו צריכין לבטל מכח אומדנא וטעות, מ"מ קשה דבמה דלא מסיק אדעתא ודאי שייך טענת טעות ואולי דבשכיח קצת אם היה עולה על דעתו היה מתנה ובל"ש כלל לא היה מתנה. והנה בהך סברא פליגי ראב"ע ורבנן בכתובות בריש אע"פ בנתארמלה מן האירוסין דת"ק סבר דגובה כל כתובתה וראב"ע סבר דנתארמלה אינה גובה אלא מנה או מאתים ולא תוספות שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ובתוס' בדף מ"ז ע"ב דימו זה להא דב"ק דף קי"א דאמרינן אדעתא דהכי וא"כ מוכח דראב"ע ורבנן פליגי בזה וא"כ היינו יכולין לומר דסוגיא דכריתות בעי לשנויי מתני' אליבא דת"ק, אך בפשוטו אי אפשר לומר כן דבדף נ"ו ע"א בהא דפליגי רב ור' נתן אי הלכה כראב"ע מסיק דכו"ע אזלי בתר אומדנא וטעמא דרבנן הוא משום דהכא נמי אומדן דעתא הוא משום איקרובי דעתא היא והא איקרובא ליה דעתא, וא"כ כו"ע סברי סברא דאדעתא דהכי כסוגיא דב"ק וא"כ קשה על הגמ' דכריתות למה הוצרך לאוקמי כתנאי. ונראה דפלוגתא דראב"ע ורבנן הוא דודאי כתב לה תוס' כתובה ע"ד נשואין דלא אסיק אדעתיה שימות אלא דכיון דמ"מ נתקיים רצונו במקצת שהיה לו הנאה ממה שנתחתן עמה בזה פליגי ראב"ע ורבנן דראב"ע סבר כיון דעכ"פ הוא חשב ע"ד נשואין ולא נתקיים כל מחשבתו אמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב, ורבנן סברי דכיון דנתקיים במקצת רצונו אמרינן דגם על אופן זה היה כותב לה כתובה אף דעכשיו ודאי חשב שכותב לה כתובה על דעת שישאנה. ועכשיו נוכל לומר דבזה תליא גם הך דינא בנמצא ההורג קודם שנערפה העגלה דגם קודם שנערפה העגלה הא כבר קיימו הצבור התחלת המצוה שהורידו אותה לנחל איתן דכתיב והורידו זקני העיר וגו' ובודאי לפי מעט הכסף שויה של העגלה בעד כל העיר יש לומר דגם אדעתא לקיים התחלת המצוה היו מקדישים את העגלה אלא דמ"מ כיון דלא אסקי אדעתייהו שימצא ההורג והיה מחשבתם להקדיש את העגלה על מנת לגמור את העריפה ושתהיה כפרה גמורה. לכן לראב"ע שייך לומר דאדעתא דהכי שלא יהיה להם כפרה לא הקדישוה, ולכן שפיר דהגמ' בכריתות רוצה להעמיד סתם מתני' כת"ק דריש אע"פ, ומה דאמר במתני' שעל ספק באתה היינו דכיון דגם לת"ק נמי אית ליה סברא דאדעתא דהכי לא אקדשה לכן אמר שפיר דלא שייך כאן אדעת דהכי כיון דכיפרה ספיקה ואף דאי הוי סבר דנאסרה מחיים הוי סגי דלא כיפרה ספיקה אלא במה דקיימו עכ"פ התחלת המצוה, אבל כיון דסבר דלא נאסרה מחיים וקודם שנערפה לא נאסרה כלל וכל הדין הוא אחר שנערפה אמר שפיר האמת דלא שייך אדעתא דהכי כיון דנתקיים כל הכפרה, אבל לדידן דקיי"ל כראב"ע דמה שנתקיים רצונו במקצת לא מהני כיון דמחשבתו בעת שכתב לה כתובה היה ע"מ לכונסה, ה"נ לא מהני מה שקיימו מצות והורידו דעכ"פ בזמן שהקדישו את העגלה היה מחשבתם ע"ד כפרה, וכיון שלא נערפה אדעתא דהכי לא הקדישו. ובזה מיושב מה דאמר אביי בב"ק דף קי"א ש"מ כסף מכפר מחצה וקשה דמנ"ל דמכפר מחצה אימא דכסף עושה התחלת כפרה והאשם עושה גמר הכפרה והו"ל ש"מ כסף מכפר מקצת אבל מנ"ל לומר דמכפר מחצה. אבל לפי"מ שביארנו מיושב דאם הכסף היה עושה רק מקצת או התחלת הכפרה, וכיון דדעתו היה להקריב האשם ולהתכפר כפרה גמורה וכיון דקיי"ל כראב"ע שייך לומר אדעתא דהכי ומזה מוכיח דכסף מכפר מחצה היינו דהכסף והאשם כל אחד מכפר חלקו, ולכן כשנתן הכסף קבל כל הכפרה שיש לו מהכסף ולא שייך לומר אדעתא דהכי: