א׳
מצות קצט להגלות לערי מקלט ההורג בשגגה כדכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול: אזהרת רצ שלא ליקח כופר מן ההורג בשגגה לישב בעירו כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלט ותרתי קראי דלא תקחו כופר חד למזיד וחד לשוגג וצריכי כדאמרינן פרק אלו נערות.
רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ה׳
ספר נזיקין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ה׳
הלכה א׳
כָּל הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה מִמְּדִינָה שֶׁהָרַג בָּהּ לְעָרֵי מִקְלָט וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַגְלוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כה) "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדל". וְהֻזְהֲרוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִקְחוּ כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה כְּדֵי לֵישֵׁב בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לב) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
הלכה ב׳
אֵין הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה אֶלָּא אִם כֵּן מֵת הַנֶּהֱרָג מִיָּד. אֲבָל אִם חָבַל בּוֹ בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָלָה וּמֵת אֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁמָּא הוּא קֵרֵב אֶת מִיתַת עַצְמוֹ אוֹ הָרוּחַ נִכְנְסָה בַּחֲבּוּרָה וַהֲרָגָתְהוּ. אֲפִלּוּ שָׁחַט בּוֹ כָּל שְׁנֵי הַסִּימָנִים וְעָמַד מְעַט אֵינוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא פִּרְכֵּס כְּלָל אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ כְּגוֹן בַּיִת סָתוּם שֶׁל שַׁיִשׁ הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ג׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת הָעֶבֶד (אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב) גּוֹלֶה. וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֶת גֵּר תּוֹשָׁב וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ אֶת הָעֶבֶד בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה טו) "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם":
הלכה ד׳
גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁגַג הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם. וְכֵן גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג עָלָיו הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לְהָרְגוֹ. וְעַכּוּ"ם שֶׁהָרַג אֶת הָעַכּוּ"ם בִּשְׁגָגָה אֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה טו) "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל":
הלכה ה׳
הַבֵּן שֶׁהָרַג אֶת אָבִיו בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה וְכֵן הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת לִמּוּד. אוֹ שֶׁהָיָה מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ. אֲבָל אִם יִסֵּר בְּנוֹ כְּדֵי לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה אוֹ חָכְמָה אוֹ אֻמָּנוּת וּמֵת פָּטוּר:
הלכה ו׳
וְכֵן הָרַב הַמַּכֶּה אֶת תַּלְמִידוֹ אוֹ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהִכָּה אֶת בַּעַל דִּין הַנִּמְנָע מִלָּבוֹא לַדִּין וֶהֱמִיתוֹ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ה) "לַחְטֹב עֵצִים". לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת. יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֲרֵי שָׁגְגוּ וְהָרְגוּ בִּשְׁעַת עֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת:
הלכה ז׳
בַּתְּחִלָּה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהָרַג בָּהּ שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וְדָנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יב) "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם". מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יב) "וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם". מִי שֶׁנִּפְטַר פּוֹטְרִים אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כה) "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כה) "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
הלכה ח׳
כְּשֶׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יַהַרְגֵנוּ גּוֹאֵל הַדָּם בַּדֶּרֶךְ. וְאוֹמֵר לָהֶם אַל תִּנְהֲגוּ בּוֹ מִנְהַג שׁוֹפְכֵי דָּמִים, בְּשׁוֹגֵג בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ:
הלכה ט׳
רוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ו) "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת":
הלכה י׳
אֶחָד הַהוֹרְגוֹ בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְעִיר מִקְלָט אוֹ שֶׁהֲרָגוֹ בַּחֲזִירָתוֹ עִם הַשְּׁנַיִם שֶׁשּׁוֹמְרִין אוֹתוֹ. נִכְנַס לְעִיר מִקְלָטוֹ וְיָצָא חוּץ לִתְחוּמָהּ בְּזָדוֹן הֲרֵי זֶה הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה וּרְשׁוּת לְגוֹאֵל הַדָּם לְהָרְגוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ כָּל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כז) "אֵין לוֹ דָּם":
הלכה י״א
יָצָא חוּץ לִתְחוּם עִיר מִקְלָטוֹ בִּשְׁגָגָה כָּל הַהוֹרְגוֹ בֵּין גּוֹאֵל הַדָּם בֵּין שְׁאָר אָדָם גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. הֲרָגוֹ בְּתוֹךְ תְּחוּם עִיר מִקְלָטוֹ אֲפִלּוּ גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו:
הלכה י״ב
הַמִּזְבֵּחַ קוֹלֵט שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוֹרֵג בְּזָדוֹן (שמות כא יד) "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" מִכְּלָל שֶׁהַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נֶהֱרָג בַּמִּזְבֵּחַ לְפִיכָךְ הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וּקְלָטוֹ מִזְבֵּחַ וַהֲרָגוֹ שָׁם גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כְּמִי שֶׁהֲרָגוֹ בְּתוֹךְ עִיר מִקְלָט:
הלכה י״ג
אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:
הלכה י״ד
וְכֵן מִי שֶׁקְּלָטוֹ הַמִּזְבֵּחַ אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם אֶלָּא מוֹסְרִין [לוֹ] שׁוֹמְרִין וּמַגְלִין אוֹתוֹ לְעִיר מִקְלָטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחֻיַּב גָּלוּת. אֲבָל מִי שֶׁפָּחַד מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ בְּדִין הַמַּלְכוּת אוֹ מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ בְּהוֹרָאַת שָׁעָה וּבָרַח לַמִּזְבֵּחַ וְנִסְמַךְ לוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה זָר הֲרֵי זֶה נִצָּל וְאֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מֵעִם הַמִּזְבֵּחַ לָמוּת לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיֵּב מִיתַת בֵּית דִּין בְּעֵדוּת גְּמוּרָה וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין תָּמִיד:
קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה׳
ב׳
אין הרוצח בשגגה גולה אלא א"כ מת הנהרג מיד אבל עומד מעט שמא רוח שנכנס בו הרגו וכדאמרינן פרק מי שאחזו ד"ע וקרא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימת משמע מיד ואף על פי שבמזיד חייב יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי' בגלות בין דרך ירידה לעליה ובמזיד אין שום חילוק.
ג׳
ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה וכן הם גולים זה על זה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם ובמכות פרק אלו הן הגולין ד"ח תנן הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב [ומפרש הרב ז"ל דקאי ארישא הכל גולין על ידי ישראל חוץ מגר תושב שאינו גולה אלא נהרג וכן פי' הרב עובדיה ז"ל (מכות פ"ב מ"ג)] גר תושב שהרג את ישראל נהרג דכתיב והיו הערים לכם למקלט לכם ולא לגרים וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר קרוב למזיד הוא ולאו בר גלות הוא כדאמרינן התם אלא נהרג וממעטינן ליה מדכתיב בשגגה ד"ז. וגוי אין ערי מקלט קולטות אותו דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם פרט לגוי שאין ערי מקלט קולטות אותו.
ה׳
הבן והאב גולין זה על זה והא דתניא מכה נפש פרט למכה אביו היינו בשעשה בו בשוגג חבורה דס"ד הואיל ובמזיד בר קטלא הוא בשוגג לגלי קמ"ל ואם יסר בנו ללמדו תורה או חכמה או אומנות הצריך לה ומת פטור כדאמרינן התם ותנן ד"ח לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו להדריכו והרב את תלמידו ושליח ב"ד דמצוה קא עבדי.
ז׳
אחת שוגג ואחת מזיד מקדימים לערי מקלט וב"ד שולחים ומביאים אותם משם כדתנן התם ד"ט ותניא התם מי שנתחייב מיתה הרגוהו כדכתיב ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו ביד גואל הדם ומת מי שלא נתחייב פטרוהו כדכתיב והצילו העדה וגו' מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו כדכתיב והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ובספרי יליף טעמא דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין בתחלה לערי מקלט דכתיב וארב לו וקם עליו ונס אל אחת וגו' וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו' הרגו גואל הדם חוץ לתחום ערי מקלט פטור כרב הונא דאמר הכי ותניא כוותיה ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר והכי קאמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא שאומר כי לא שונא הוא לו מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם (אין) [אני] אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת.
י׳
נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון התיר עצמו למיתה ורשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו כר' עקיבא במתניתין די"א וכתיב ואם יצא יצא הרוצח וגו' ומצא אותו גואל הדם ורצח גואל הדם אין לו דם הרי הוא כהורג המת שאין לו דם ובגמ' מ"ט דר' יוסי הגלילי דאמר מצוה ביד גואל הדם דכת' ורצח ולא כתיב אם רצח ור' עקיבא מי כתיב ירצח ורצח כתיב ואיכא לפרשו לשון צווי כמו ועשה בצלאל וגו' ואיכא לפרש לשון רשות כמו ועשה ה' אלהים וגו'.
י״א
יצא בשגגה כל ההורגו אפילו גואל הדם גולה על ידו כדתניא התם דף י"ב יצא במזיד נהרג בשוגג גולה דאף על גב דכתיב ואם יצא יצא הרוצח דמשמע מ"מ בין בשוגג בין במזיד אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו כשרצח במזיד נהרג ובשוגג גולה אף סופו כשיצא חוץ לתחום במזיד נהרג בשוגג גולה. הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם נהרג עליו דכשם שהעיר קולט כך תחומה קולט כדתנן התם דאף על גב דכתיב וישב בה ודרשינן בה ולא בתחומה לא נצרכה אלא למחילות דלא ידור בתחומה תוך מערה אבל לקלוט קולטת תוך התחום דישיבה לחוד הוא דמיעט קרא ומדכתיב ואם יצא יצא וגו' אין לו דמים משמע דאם לא יצא חוץ לתחום יש לו דם.
י״ב
המזבח קולט כדכתיב בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שאם הרג בשוגג אינו נהרג במזבח וההורגו שם אפילו גואל הדם נהרג כהורג תוך ערי מקלט ואין קולט אלא גגו של מזבח בית עולמים כדאיתא פרק הגולין דף י"ב ב' טעיות טעה יואב אחד שאינו קולט אלא גגו כדכתיב מעם מזבחי והוא תפס בקרנותיו ב' שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים כדכתיב מזבחי המיוחד לי והוא תפס מזבח של שילה וכו' ואמר אביי בהא נמי טעה דאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו כדכתיב מעם מזבחי ודרשינן פרק יום הכפורים דף פ"ה ופ"ק דיבמות ד"ז מעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו כמו שכתב רש"י ז"ל התם ביומא אבל זר או אינו עובד או דאינו על גגו של מזבח יבוא לב"ד למות כמו שפרש"י ז"ל ביבמות ולהכי אם הרגו גואל הדם אינו נהרג ונראה דאפילו להורג בשוגג אם הרגו גואל הדם כל שלא היה עובד בגגו של מזבח אינו נהרג ולהכי כתב הרב ז"ל דמי שקלטו מזבח כלומר אחר שעבד עבודתו מוסרין לו שומרים שיגלו אותו לערי מקלט כשהוא מחוייב גלות ואם ברח למזבח מפני פחד המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מפני ב"ד לצורך הוראת שעה אפילו היה זר ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם אלא א"כ נתחייב מיתת ב"ד כשאר הרוגי ב"ד תמיד [כדכתיב (שמות כא, יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי וגו' דאיירי במחוייב מיתת ב"ד הא לאו הכי ניצול במזבח]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה׳
א׳
שלא יקחו כופר מן הרוצח בשגגה: נ"ב כתובות (דף לז) עיי"ש:
ג׳
עיין השגות וכסף משנה שכתב למחוק וכו': נ"ב, לפניו היה הגירסא חוץ מגר תושב וראה בפירוש המשנה שביאר כן באורך, על כן חלילה למחוק, ודוק:
ו׳
וכן הרב המכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה [את] בע"ד הנמנע כו' והמיתו בשגגה כו': הנה בהוסיף על האומד הביא רבינו פ' ט"ז מסנהדרין דגולה כמפורש סוגיא דהמניח ואף בלא טעה דיינא, דפסק דבנכנס לרשותו ברשות הרי זה גולה ואינו קרוב למזיד, הוא הדין בחד רצועה דלימות הוי שוגג דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה, ובתוספתא הנדפס מכת"י בפרק ב' שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד הרי זה גולה והוא כתנא דפליג על אבא שאול, ושם באלו שאינן גולין שליח ב"ד שהכה שלא ברשות ב"ד אינו גולה דקרוב למזיד, ובפרק ה' אמדוהו כו' לפיכך אם הוסיף לו חזן אפילו אחת ומת הרי זה גולה ע"י. הרי מפורש כפירוש רבינו דרישא דשליח ב"ד הוא במסרב מלבוא לב"ד ואינו בחזן המלקה: והנה בתוספתא חשיב עוד שני דברים רופא אומן שריפא ברשות ב"ד הרי זה גולה, המחתך את העובר במעי אשה ברשות ב"ד והרג פירוש לאם הרי זה גולה, ופשוט דתנא דתוספתא קאי הכל דלא כאבא שאול דכולהו הוי כשליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד ורבינו פסק כאבא שאול משום דאמורא מפרשי טעמו, והרמב"ן בספר תורת האדם שער הסכנה הביא דברי תוספתא זו ולא פירש דאתיא דלא כאבא שאול, והועתק דבריו בטור ושו"ע סימן של"ו להלכה, וזה פלא. [ואח"ז ראיתי מש"כ בבשמים ראש סימן שפ"ו] ותוספתא כיילא הני תלתא מילי כחדא כאן ובב"ק פ"ט שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד והזיק פטור, חבל יותר וכו' רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור, ושם האב המכה את בנו והרב תלמידו כו' פטורין כו' ובפרק ו' המחתך העובר ברשות ב"ד והזיק פטור מדיני אדם כו' רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור מד"א, שליח ב"ד שהכה והזיק [ברשות ב"ד] פטור מד"א (נ"ב. וכן במכילתא משפטים חשיב מרפא שהמית והמכה ברשות ב"ד והאב המכה בנו והרב הרודה בתלמידו), והך דפרק ט' מיירי לענין ד' דברים דפטור כיון דהוא כשוגג ולא כנתכוין להזיק לכן אף האב פטור שהכהו ללמוד ופטורים לגמרי, והך דפרק ו' מיירי בנזק דחייבין בדיני שמים ואב ורבו חייבין לגמרי גם בדיני אדם, אבל רופא אומן ומחתך עובר ושליח ב"ד פטורים בדיני אדם כדמפרש טעמא בתוספתא גיטין פ"ג דחשיב כולהו דשוגג פטור מזיד חייב מפני תקון העולם יעו"ש, אבל מדינא חייבין ככל שוגג בנזיקין ואף ברשות דמצוה חייב גם בנזקי ממון שלהם דלא קיי"ל כר' יהודה דפוטר בנר חנוכה ומכש"כ בנזקי גופו דאדם מועד לעולם ואינו דומה לטעה ודן הדין, ובתורת האדם השוה אותן וכ"ז תמוה, ודוק: וכפי הנראה דתוספתא זו סברא כחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ושוגגין פטורין מפני תקון העולם לכן כייל כהנים שפגלו במקדש עם רופא אומן ושליח ב"ד דשוגג פטורין מפני תקון העולם דמן הדין היה להם להתחייב, ולפ"ז שוגג דפגול על כרחין אינו באומר מותר דבזה לא שייך לפוטרן מפני תקון העולם, וצ"ל כגון שטעה על חטאת שהוא שלמים וחשב לאכלן למחר, ועל כרחין בטועה ועקירה בטעות הוי עקירה, ומשו"ה לא מייתי הגמרא בהתכלת (דף מט) מתוספתא דזבחים דשם מפורש דעקירה בטעות לא הוי עקירה דתנא דתוספתא דגיטין פליג ויעוין בתוס' שם, ולפ"ז למאי דקיי"ל כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכפשטא דמשנתנו דתנא דכהנים שפגלו מזידין חייבין בתקנת העולם, א"כ יכול להיות בשוגג באומר מותר ועקירה בטעות לא הוי עקירה ולכן לא חשבה משנתנו הך דרופא אומן ומחתך עובר ושליח ב"ד דחייבין מן הדין במזיד ולא תנא רק הנך דחייבים מפני תקון העולם במזיד אבל הנך פטורים בשוגג מפני תיקון העולם, ועיין בסוגיא דגיטין ובירושלמי שם באומר מותר יעו"ש ודוק:
י״ב
מכלל שההורג בשגגה וכו': נ"ב, מכילתא למות ולא לגלות, והך דר' עקיבא דיומא ע"כ פירושו דהכהן יודע להעיד להמית הרוצח מעם מזבחי כו' וכן הביא המאירי וכן מוכח מהמכילתא ודוק:
י״ד
אבל מי שפחד מן המלך וכו': נ"ב, ירושלמי הלכה ו' בשם ר' יוחנן ואני אומר כו' אלא לסנהדרין ברח, פירוש שלא ידונו אותו בדין המלכות רק בדין סנהדרין ויהא נכסיו ליורשיו ואדוניה היה מורד במלכות לכך ניצול, וכן מתפרש השמועה דפרק נגמר הדין בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס כו' דב"ד אין יכולין להרגו משום דמורד במלכות הוי דהמזבח קולט ובחידושי רמ"ה נדחק בזה, ועיין תוספות שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה׳
ב׳
אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד. אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו אפי' שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה. וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד: אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וכו' עד קירב את מיתת עצמו. א"א נמצא לדבריו מה שאמרו חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל, ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו. אלא כששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח והפרכוס מקרבין את מיתתו. כתב הכ"מ דשיטת הרמב"ם הוא כד' התוס' דלא אמרו זה אלא בגלות ולא במיתת ב"ד וכ' התוס' דיש שום דרשא כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה, והנה לדעת הרמב"ם אין דמיון כלל דין ירידה ועליה לדין זה, דהרמב"ם בפ"ו הל' י"ד כתב כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס וקחשיב שם דרך עליה. וכיון שכן אין שום שייכות לפטור דרך עליה במזיד והתראה, אלא דמ"מ יש לומר כן בדעת הרמב"ם דכיון דלא אשכחן הך דינא אלא גבי גלות ולא גבי מיתת ב"ד כשהרגו במזיד והתראה דלא אמרינן כן אלא בגלות, משום דכתיב ויפל עליו וימות וכמש"כ בתוס', ורק שכתבו דהא גבי מיתה נמי כתיב מכה איש ומת. ויש לומר כמש"כ בתוס' בב"ק דף כ"ו גבי בשגגה משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה. וה"נ כאן טובא וימות כתיבי שם. ובטעמא דמילתא אפשר לומר דודאי בעיקר דינא כיון שאנו רואין שזה הכהו הכאה כדי להמיתו לא מהני הני ספיקי דלא הוי אלא חששא בעלמא לפטרו ממיתה, ורק גבי גלות כיון דעיקר טעמא דחיוב גלות הוא פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח כי יחם לבבו וכיון דלא מת מיד ואיכא חששא דשמא מת מסבה אחרת לא קרינן ביה כי יחם לבבו כיון דלא מת מיד וגם איכא קצת ספק בדבר, אבל לדינא לא מהני הני חששי דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי הכהו הכאה שיש בה כדי להמית. והנה במש"כ הראב"ד דלדעת הרמב"ם צ"ל דדין יום או יומים אינו אלא במכה שאין בה חבורה א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דבפ"ה הלי"ב כתב וז"ל יראה לי שהמכה את חבירו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומיים וכו'. לכך נאמר בשבט וכו', ומוכח להדיא מדברי הרמב"ם דרק משום טעם זה שכתב משום דכתיב בשבט שלא נתנה רשות להכותו אלא בשבט, אבל בלא זה היה בדין יום או יומים. אף דהכאה בסכין או בסייף הוא ודאי בעשיית חבורה, והנה אף לפי"מ שנתבאר דלגבי דין מיתה לא אמרינן הכי הקשה הכ"מ ממה דפריך בכתובות דף ל"ד ודילמא בשוגג ונקה מגלות, ומכוח דשייך גלות בדין יום או יומים, וזה הקשה שם בתוס' וכתבו דאפשר לאוקומי בביתא דשישא ולא פירכס. וראיתי שהקשו ע"ז דא"כ למה כתב קרא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו דהא תיכף משיצא מביתא דשישא כבר נתחייב גלות, אכן לפי"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דסובר דצריך דוקא שני הטעמים לפטורא כמו שכתב בסוף ההלכה, א"כ לא קשה דגם אם התהלך בחוץ לא הוי פירכוס לקרב מיתתו. ובעיקר מה דמוכח מדברי הרמב"ם דצריך דוקא שני הטעמים לפטורא עמד בזה המרכה"מ והביא מדברי הבתי כהונה דהרמב"ם סובר דזהו תרי לישני ופליגי ולכן פסק גבי גלות לחומרא משום ספק כפרה, ולפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ז הל' ט' דכל א' מארבעתן שמת מחזיר את הרוצח, והקשה שם המל"מ דהיא בגמ' בעיא דלא אפשטא והו"ל למיפסק לחומרא משום ספק כפרה. וכתב ע"ז דהוא ספק נפשות דאם נימא דלא יצא אם יצא יהא מותר דמו ויהרוג אותו גואה"ד, וא"כ לפי"ז א"א לומר כדברי הב"כ, ומסתבר יותר כמש"כ המרכה"מ דהרמב"ם סובר דכיון דהוא רק חששא בעלמא, אינו פטור אלא בצירוף שני הטעמים וכמש"כ:
ג׳
ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה, וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב וכן גר תושב שהרג את הגר תושב או את העבד בשגגה גולה שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם. השגת הראב"ד: ישראל שהרג [בשגגה] את העבד או את גר תושב. א"א אין נ"ל כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד (ועכו"ם) [צ"ל וכותי] מן הרבוי אלמא גר תושב אין גולין עליו ואין נהרג עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב [עכ"ל]. הכ"מ הסכים להשגת הראב"ד וכתב שצריך למחוק מד' הרמב"ם גר תושב רק גבי עבד שהרג גר תושב כתב שאפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור, אבל צ"ע מנין לרבינו לחלק בכך עכ"ד. אבל בפיהמ"ש להרמב"ם כתב להדיא אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל, וכן מבואר בפירש"י בדף ט' בד"ה חוץ מגר תושב כתב ומשמע דמתרווייהו ממעט ליה וכו', ואח"כ בד"ה ל"ק כו' כתב וצ"ל גולה כדקתני בהדיא, ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות, ומוכח דר"ל דלמסקנא קאי הא דתנן חוץ מגר תושב רק על גר תושב שהרג את ישראל וכן כתב הריטב"א בכונת רש"י ע"ש. ומה שהקשה הראב"ד מזה שהוצרכו להביא עבד וכותי מן הרבוי וזהו מהא דאיתא בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי עבד וכותי יש לומר דקאי ע"ז דעבד וכותי גולין כשהרגו ישראל ולא על בבא שניה דישראל גולה על ידיהן, ומה דקתני זה בברייתא אף דגולה אפי' ע"י גר תושב זהו משום רישא, ומה שהקשה דהא כתיב אשר יכה את רעהו י"ל דרעהו למעוטי עכו"ם, ואף דבכל דוכתא דנתמעט עכו"ם גם גר תושב בכלל, אבל הכא כיון דכתיב גר תושב בדיני גלות אמרינן דישראל נמי גולה על ידו, ורק כשהרג גר תושב את ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים, ונראה דסבר הגמ' דכיון דכתיב בחד קרא לבני ישראל ולגר ולתושב אמרינן דגולין זה על זה, ונמצא דמה שכתב הרמב"ם שנאמר לבני ישראל וגו' קאי על כל ההלכה. אכן צריך לבאר זה שכתב הרמב"ם דגר תושב שהרג עבד גולה דמנ"ל דילמא לא נתרבה גר תושב בדיני גלות, אלא כשהרג גר תושב כדתנן, ואולי כיון דרק מקרא דלכם ולא לגרים נתמעט אמרינן דלא נתמעט אלא כשהרג ישראל. ויותר נראה דכיון דע"כ אנו צריכים לומר דמה דישראל חייב גלות על גר תושב היינו מקרא דלבני ישראל ולגר דמחויבים זה על זה, וקשה דהא גר תושב אינו גולה על ידי ישראל דנתמעט מלכם ולא לגרים, ולכן צ"ל דולגר היינו עבד. דגר צדק ישראל מעליא הוא דלא שייך כאן ליחוס קהל, ותושב וגר דהיינו עבד גולין זה על זה, וישראל נמי גולה ע"י גר תושב דהא כתיב בקרא ג"כ לבני ישראל, רק דגר תושב ע"י ישראל נתמעט מלכם ולא לגרים. אח"כ ראיתי בס' מרכה"מ שכתב לבאר ד' הרמב"ם במש"כ דגר תושב גולה ע"י עבד דסובר דמה שגר תושב נהרג כשהרג ישראל הוא רק ע"י גואל הדם, והביא מדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב כן מדברי הרמב"ם, ולכן כיון שעבד אין לו גואל הדם לכן גולה הגר תושב, ולדעתי לא כיון בזה בעיקר ההלכה, והנה בדעת הרמב"ם ודאי א"א לפרש כן דהא כתב בהלכה ד' גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו' ה"ז נהרג אדם מועד לעולם. וכן גר תושב שהרג את גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו וכו', ועכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל עכ"ל, ומבואר בדברי הרמב"ם החילוק דבגר תושב שהרג ישראל בשוגג, ובהרג גר תושב באומר מותר כתב נהרג עליו. ובעכו"ם שהרג עכו"ם כתב אין ערי מקלט קולטות אותו, וזהו כמו שכתב בפ"י מה' מלכים הל' א' דבן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו ערי מקלט דזהו בבן נח שהרג בן נח, וכמו שיתבאר ומלבד זה הא בכל המקומות שהזכיר הרמב"ם בפ"ו שאין ערי מקלט קולטות אותו לא הזכיר נהרג. אלא דאם מצאו גואל הדם והרגו פטור, ובודאי דלשון נהרג הוא שנהרג בב"ד וכמו שכתב כן בפ"ט מהל' מלכים בכל דיני ב"נ, ואף דבלשון הברייתא לפי ההו"א מוכרח דשייך לשון נהרגין ע"י גואל הדם וכמו שיתבאר אבל בדברי הרמב"ם א"א לומר כן והוא ברור. ומה שהביא מדברי הרמב"ן, לא כיון הרמב"ן לזה כלל דהרמב"ן חלק שם על רש"י, שפי' הא דתניא לפיכך גר וגוי שהרגו נהרגין דאז' מצות קאי שנצטוו אשפיכות דמים ואזהרתן זו מיתתן וא"צ התראה וכ' ע"ז הרמב"ן שאין הדין נותן להרוג אדם בשוגג במצוה, ומה דאמרינן דב"נ נהרג שלא בהתראה היינו במזיד וטעמא דהרגו נהרגין הוא משום דבשפיכות דמים אם הרג ישראל אפי' לישראל לא ניתנה דמו למחילה וגואל הדם הורגו, לפיכך עכו"ם נהרג עליו לעולם, ומבואר בדברי הרמב"ן דרק טעמא דמילתא נקט לחלק בין שפיכות דמים לשאר ז' מצות, דכיון דבישראל לא ניתנה דמו למחילה לגבי גואל הדם ולא נפרט לגמרי בשביל שגגתו לכן בעכו"ם נהרג, אבל בודאי נהרג הוא בב"ד. ומה שהביא הרמב"ן שם מדברי הרמב"ם הוא ע"ז שאין ב"נ נהרג בשוגג על ז' מצות. וכן בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג, וזהו מדברי הרמב"ם בה' מלכים פרק י' וז"ל. בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו. בד"א בשגג באחת ממצות ועבר בלא כונה כגון שבעל אשת חברו ודמה שהיא אשתו או פנויה. אבל אם ידע שהיא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה לו. וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תיחשב זו להם שגגה מפני שהיה להם ללמוד ולא למד עכ"ל. והכ"מ תמה שם על דברי הרמב"ם דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ"ה מה' רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט. וכבר תמה הלח"מ על תמיהתו של הכ"מ דהא הכא לא איירי בגר תושב. והרמב"ם כתב כאן להדיא דעכו"ם שהרג את העכו"ם בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו ואף שכתב עכו"ם גם בן נח שאינו עובד עכו"ם בכלל ודוקא גר תושב גולה וממילא מבואר בפשיטות דהתם מיירי הרמב"ם בבן נח שהרג בן נח דבזה אינו נהרג כשהרג בשוגג ודינו כמו בשאר ז' מצות דאינו נהרג בשוגג אלא באומר מותר. וכמש"כ הרמב"ם כאן בהל' ד' דעכו"ם שהרג את העכו"ם אין ערי מקלט קולטות אותו. אלא דבעיקר טעמו של הרמב"ן לחלק מרציחה לשאר ז' מצות משום דברציחה בישראל עומד בספק מגואל הדם ולא ניתן דמו למחילה קשה דא"כ גם בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג יהי' נהרג כיון דלב"ז עומד מספק מגואל הדם, ובדעת הרמב"ן יש לומר דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם איכא דינא דגואל הדם, וכן משמע מדבריו שכתב בעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג ובאנוס פטור ומשמע דפטור לגמרי, ועוד שהשוה שוגג לאנוס מוכח דאין חילוק. אבל לדעת הרמב"ם דסובר דאיכא דינא דגואל הדם בעכו"ם שהרג עכו"ם. א"כ מאי נ"מ מעכו"ם שהרג עכו"ם לעכו"ם שהרג ישראל. ונראה דדעת הרמב"ם במה דגר תושב ועכו"ם שהרגו ישראל חייבין מיתה אינו משום טעמו של הרמב"ן. דהא הרמב"ם מפרש בהלכה ד' גר תושב שהרג ישראל ה"ז נהרג אדם מועד לעולם ולהדיא דסובר דמהאי טעמא נהרג ולא דמי לשגג בז' מצות דזה לא שייך אלא במזיק אלא דצריך לבאר אם טעמא דאדם מועד לעולם סגי א"כ גם בהרג עכו"ם יתחייב מיתה. אכן הא דאדם מועד לעולם ילפינן בב"ק דכ"ו מקרא דפצע תחת פצע. א"כ באמת אינו דין בעכו"ם אלא דמ"מ עכו"ם שהרג ישראל בדינא דידן דיינינן ליה, וכיון דבעכו"ם כל דין שלו במיתה הוא חייב מיתה משום דכיון דבישראל מזיק אפי' בשוגג חייב מוכח דגם בשוגג עבר דהו"ל לעיוני וכ"ש ברוצח. אבל עכו"ם שהרג עכו"ם או גר תושב שהרג גר תושב ליכא דינא דאדם מועד לעולם, ולכן בגר תושב חייב גלות ובעכו"ם דליכא גלות רשאי גואל הדם להרגו. איברא דיש להסתפק דכיון דנימא דבעכו"ם ליכא דינא דאדם מועד לעולם רק משום דבדינא דידן דיינינן ליה ובדינא דידן בשביל עבירת שוגג אינו חייב מיתה. ויש לתלות זה בהמחלוקת שבין רש"י לרבינו יונה שהבאתי בפ"ח מה' נזקי ממון הלכה י"ג אות ב' בנערה המאורסה בעכו"ם דרש"י סובר דלא בעי עדה ועדים. ורבינו יונה כתב שיש לומר דכיון דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדינא דדין צריך עדה ועדים, והוכחתי שם דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ולכן גם בעניננו אף דעכו"ם בדידיה ליכא אדם מועד לעולם, אבל כשהרג ישראל אמרינן אדם מועד לעולם וממילא חייב מיתה כדינא דעכו"ם והרמב"ם לשיטתו בזה. אלא דאכתי צריך לבאר דבגמ' פריך אתירוצא דר"כ מדתניא לפיכך גר ונכרי שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דנכרי מה נכרי ל"ש דקטל בר מיניה ול"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל"ש דקטל בר מיניה ל"ש קטל דלאו בר מיניה נהרג. ומשני רב חסדא בדרך עליה ורבא משני באומר מותר, ולפי מה דפשוט להרמב"ן וכן סובר הרמב"ם דעכו"ם שהרג עכו"ם בשוגג פטור רק דהרמב"ם כתב דאם הרגו גואל הדם אינו נהרג. וא"כ היכי פשיטא ליה למפרך דמה נכרי וכו' דהא שפיר דגר ונכרי לא קאי אבר מיניה. וצ"ל דלפי ההו"א ע"כ נפרש נהרגין מה דיש רשות לגואל הדם להרגו רק דבמסקנא דמשני באומר מותר הכונה נהרגין בב"ד וכמו שנתבאר, אכן לפי"מ שהוכחתי מלשון הרמב"ן דאינו סובר דבעכו"ם שהרג עכו"ם יש לו דין גואל הדם. וא"כ קשה טובא דמנ"ל למיפרך דמה נכרי וכו' דהא באמת נכרי שהרג נכרי בשוגג פטור וא"כ תרווייהו כשהרגו ישראל וצ"ע. ובעיקר מילתא מה דגר תושב שהרג ישראל נהרג ולא מפרשינן דלא סגי ליה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג כמו דע"כ מפרשינן הכי הברייתא לפי ההו"א, נראה דזה תליא אם מצוה ביד גואל הדם או רשות ביד גואל הדם, דאם נימא דמצוה א"כ אפשר לומר דאף דגר תושב ג"כ ערי מקלט קולטות אותו, מ"מ כשהרג ישראל לא ניתנה שגגתו לכפרה ונהרג בידי גואל הדם, אבל אם נימא רשות ביד גואל הדם א"כ אין סברא דליהני עדיפותא דקדושת ישראל לומר דלא מהני ליה ערי מקלט כיון דאינו דין חיוב מיתה בעצם. אלא רשות ביד גואל הדם משום כי יחם לבבו. וכיון דערי מקלט קולטות גם גר תושב צריך דליהני גם כשהרג ישראל תושב ומוכח ע"כ דבאמת גר תשוב כשהרג ישראל מחוייב מיתה משום עדיפותא דקדושת ישראל. ולכן לא מהני ליה ערי מקלט:
ו׳
וכן הרב המכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בע"ד הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות שנאמר לחטוב עצים לדברי הרשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד שהרי שגגו והרגו בשעת עשות המצות. השגת הראב"ד: וכן הרב המכה תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בע"ד הנמנע מלבוא לדין וכו'. א"א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ומת תחת ידו, והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן עכ"ל.הכ"מ לא ביאר כאן וכתב על דברי הראב"ד: ואין לא שמענו השגה. אבל באמת כאן צריך לבאר דברי הראב"ד שהם תמוהים דהוא נגד משנה מפורשת בדף כ"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה ורש"י פי' במשנה ושליח ב"ד המלקה ארבעים לחייב מלקות, ומש"כ רש"י ארבעים אין כונת רש"י שהוסיף לו דאין דין מלקות אלא ל"ט, אלא משום דבכל מקום במשנה וגמ' נקרא מלקות בלשון המקרא מלקות ארבעים. דאם הוסיף ודאי גולה, וכן במשנה דף כ"ב במה דתנן ואם מת תחת ידו פטור דקאי על מלקות שלוקה כדינו כ' רש"י דשליח ב"ד הוא ואמרינן לעיל יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד. ואם הוסיף ה"ז גולה כדתנן התם. לכן ברור שהוא ט"ס בראב"ד וצ"ל לא יותר ממה שאמדוהו. ואף דהלשון אינו מדוייק דהו"ל לכתוב כמו שאמדוהו, י"ל דמה שכתב לא יותר היינו להוציא מלשון המשנה הוסיף וכו'. ובדעת הרמב"ם נראה דאינו רוצה לפרש דהוא בשליח ב"ד המלקה כדינו דא"כ לא צריך למעט בשביל שהוא מצוה אלא משום שהוא אנוס לעשות מה שהוא מחוייב לעשות ע"פ ב"ד, ואפי' באומר מותר יש מ"ד שהוא אנוס. אלא דאנן קיי"ל שהוא קרוב למזיד שהיה לו ללמוד, אבל הכא שהוא מחוייב ע"פ ב"ד למלא חובתו היכי ס"ד לחייב גלות דליצטריך קרא ע"ז, ודוקא בשליח ב"ד המכה בע"ד בשביל שהוא נמנע לבוא לב"ד דלא היה כאן אומד כמה מכות הוא יכול לקבל, בזה היה שייך לחייב גלות אי לאו משום דעסק בהכאה של מצוה אף דהכאה זו מכיון שמת בה לא היה בדין שיכה אותו. אלא דכיון שעכ"פ הוא עסק בהכאה של מצוה פטור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה׳
י״ב
עי' מ"ש בספרי תועפות ראם דף ק"ג ע"א.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ה׳, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל