רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ד׳

ספר נזיקין · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ד׳

הלכה א׳

הַמִּתְכַּוִּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת. לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין:

הלכה ב׳

נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת. פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹמְדִין אוֹתוֹ. אִם אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה אוֹסְרִין אֶת הַמַּכֶּה בְּבֵית הַסֹּהַר מִיָּד וּמַמְתִּינִים לָזֶה. אִם מֵת יֵהָרֵג הַמַּכֶּה וְאִם הֵקֵל וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה וְהָלַךְ בַּשּׁוּק עַל רַגְלָיו כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר:

הלכה ד׳

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כא יט) "עַל מִשְׁעַנְתּוֹ" אֵינוֹ שֶׁיַּהֲלֹךְ וְהוּא נִשְׁעָן עַל הַמִּטָּה אוֹ עַל אַחֵר. שֶׁאֲפִילוּ הַנּוֹטֶה לָמוּת יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת. לֹא נֶאֱמַר מִשְׁעַנְתּוֹ אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת בֻּרְיוֹ וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ כֹּחַ אַחֵר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו:

הלכה ה׳

אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

הלכה ו׳

הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת וּמֵת בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד יז) "כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁדְּחָפוּהוּ אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶן וְהָרַג שֶׁכֻּלָּן פְּטוּרִין:

הלכה ז׳

זָרְקוּ בּוֹ עֲשָׂרָה אֶבֶן זֶה אַחַר זֶה וְכָל אַחַת מֵהֶן אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וּמֵת הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו. רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵהֶן כֻּלָּן פְּטוּרִין. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּרוֹצְחִים אֲחֵרִים שֶׁנִּגְמַר דִּינָן כֻּלָּן פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּן:

הלכה ח׳

הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת וְלֹא הָיוּ עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת אֶלָּא רָאָהוּ הָאֶחָד אַחַר הָאֶחָד אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה אוֹ שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בִּבְדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת. כָּל אֵלּוּ הָרַצְחָנִים כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתָן לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיָּצֵרוּ מֵעֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתָן שְׂעוֹרִים עַד שֶׁתִּבָּקַע כְּרֵסָם מִכֹּבֶד הַחלִי:

הלכה ט׳

וְאֵין עוֹשִׂין דָּבָר זֶה לִשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִין מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים אֵין בָּהֶן הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֲרָיוֹת אוֹ חִלּוּל שַׁבָּת אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. שֶׁאֵלּוּ עֲוֹנוֹת הֵן מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר וְאֵין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה וְלֹא יַצִּילוּהוּ מִן הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח יז) "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ" וְגוֹ'. צֵא וּלְמַד מֵאַחְאָב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים א כא כה) "רַק לֹא הָיָה כְּאַחְאָב". וּכְשֶׁנִּסְדְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לֹא נִמְצָא עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא דְּמֵי נָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כב כא) "וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'" זֶה רוּחַ נָבוֹת וְנֶאֱמַר לוֹ (מלכים א כב כב) "תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל". וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ אֶלָּא סִבֵּב. קַל וָחֹמֶר לַהוֹרֵג בְּיָדוֹ:

הלכה י׳

הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס וְשֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה הָיָה מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא הוֹרֵג. וְאִם לָאו הָיָה בָּא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן. כֵּיצַד. רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לִבְאֵר וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר. הָיָה מְסַלְּקוֹ וְאוֹמֵר הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

הלכה י״א

אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְסַבְּבִים לָהֶן הַמִּיתָה וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְאֵין זֶה רֵעֶךָ:

הלכה י״ב

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרָה וְהָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד כְּגוֹן רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגֵזֶל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן מִצְוָה לְהַצִּילוֹ וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ:

קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳

א׳

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין ומגלות כרבי שמעון במתניתין דף ע"ט ובגמרא מ"ט דרבי שמעון דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו וארב לו קרא יתירא הוא כיון דכתיב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו ואם נתכוון להכותו על מתניו באבן שזרק והלכה על לבו ומת אם היה בה כדי להמית על מתניו חייב ואם לאו פטור כדתנן התם וכן כל כיוצא בזה.

ג׳

המכה את חברו באבן או באגרוף ואמדוהו לחיים נותן ה' דברים ונפטר אפילו מת אחר כך מחמת המכה דרבנן דרשי ליה לקרא לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן שבתו יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבת וריפוי כשאמדוהו תחלה לחיים כדאמרינן וכדתניא התם דף ע"ח אמדוהו לחיים אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ודרשינן ונקי וצדיק אל תהרוג ליוצא מב"ד זכאי וכו' ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר וכדדרשי רבנן התם מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שלא יברח כשאמדוהו למיתה עד שנראה אם ימות או לא ולהכי אתא ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דהשתא חבוש הוה ומשענתו היינו משעת בוריו שאינו צריך כח אחר להשען עליו וכדאיתא במכילתא זה אחד מג' דברים שהיה דורש רבי ישמעאל בתורה כמין משל על משענתו על בוריו ומתרגמינן נמי על שריפא לגמרי ונשען על כחו. אמדוהו למיתה והקל ואחר כך הכביד ומת חייב כרבנן דמתניתין דפליגי אר' נחמיא דלרבנן אין אומד אחר אומד ליחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם אחר כך הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה דלא פטריה רחמנא מדכתיב ולא ימות וכו' כדדרשינן לעיל אלא היכא דאמדוהו לחייב ואחר כך מת אבל הקל באמצע אחר שאמדוהו למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת לאו כדאמרי'.

ו׳

הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת כולן פטורין ממיתת ב"ד דכתיב כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כרבנן דפליגי אר' יהודה בן בתירא דף ע"ז ודרשי עד דאיכא כל נפש ואם זרק כל אחד אבן וכל אחד אין בה כדי להמית ומת האחרון חייב [דכל א' אין בו כדי להמית אחרון הוא דעביד מיתה וקרינן ביה כל נפש (ויקרא כד, יז) אף על גב דבאבן שזרק הוא נמי לא הוה ביה להמית הרי על ידו מת]. רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים כולן פטורין כדתנן התם פרק הנשרפין דף ע"ט ובגמרא אילימא אחרים כשרים פשיטא אלא הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם דרבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו וכדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ושפטו את העדה בין המכה ובין גואל הדם וגו' דמשמע דבעיא בפני המכה.

ח׳

ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואים כאחת או שלא התרו בו או שהוכחשו העדים בבדיקות כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה עד שתבקע כריסן מכובד החולי וכדתנן פרק הנשרפין דף פ"א וכאוקמתי דאמוראי בגמרא בעדות מיוחדת ובשלא בהתראה ובאיתכחוש בבדיקות דכל הני עדות אמת הוא אלא שאין מסור למיתת ב"ד ולהכי עייל ליה לכיפה ודוקא כי הני גווני משום השחתת ישובו של עולם ואמרינן התם כיפה היכא רמיזא דאי הל"מ היא עונש דכיפה מיהו היכא רמיזא מקצת דכתיב תמותת רשע רעה מי שהוחזק רשע תמיתנו רעתו אלמא רשע בר מיתה הוא אבל שאר מחוייבי מיתת ב"ד אם אינו חייב מיתה בדין פוטרין אותו [דלא אמרינן כיפה הלכה למשה מסיני אלא ברוצח משום ישובו של עולם].

י׳

המינים והם עובדי ע"ז או עושים עבירות להכעיס שהם מינים גם כן והאפיקורסים שהם כופרים בתורה מצוה להרגן ולסבב הריגתן אבל גוים וישראל בעל עבירה ועומד ברשעו תמיד אין מעלין אותם דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך וכדתניא פ"ד מיתות דף נ"ז ומינים ואפיקורסים דהורגין אותן ילפינן [דלא עדיפי מהני דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז)]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳

ה׳

בכס"מ, וצ"ל שרבינו מפרש כו': נ"ב וכן מפורש בירושלמי:

ו׳

והוא הדין לשנים שדחפוהו: הכס"מ כתב פשוט הוא וכו'. ובאמת לרשב"א מספקא ליה בחדושיו לב"ק פרק הפרה בשמועה דשור ואדם שדחפו לבור יעו"ש כיון דשניהם עשו סיבת הנזק: שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן וכו': ובגמ' אמר אפילו אבא חלפתא ביניהן ורבינו השמיטו, דר' יוסי אזיל בתר רובא בממון וכמו דמחייב בריש המוכר פירות לשלם דמי זרע אף בזרע פשתן, ואפשר דה"ה דאזיל בתר אומדנא להוציא ממון ומחייב בשור שנמצא הרוג ונמצא מועד בצדו כר' אחא, וכמו דמשוה להו הגמרא שם דמאן דאזיל בתר חזקה אזיל בתר רובא דכי הדדי נינהו, לכן מפרש דבדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא ואפילו אבא חלפתא ביניהן לא תלינן בהשני לבד. אולם רבינו דגם בממון לא אזיל בתר אומדנא מילתא דפסיקא הוי ולא חש לפרש, וברור. ועיין ירושלמי פרק אלו מציאות הלכה ג' לענין יאוש דאפי' ר' חלפתא הוי מהשלשה בני אדם מייאש אע"ג דודאי ר' חלפתא לא יכחיש ותו הוה כמו נפל משנים אפ"ה מייאש ואינו צריך להחזיר ועיין מוהר"א פולדא שם ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳

א׳

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין ומן הגלות לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל פטור ממיתת ב"ד. השגת הראב"ד: המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה [וכו']. א"א כר"ש הוא ואין הלכה כר"ש עכ"ל.כתב הכ"מ: דבסנהדרין דף ע"ט גבי פלוגתא דרבנן ור"ש דאמרו שם בגמ' דר"ש סבר כרבי דונתת נפש תחת נפש ממון, אמר רבא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן, ופסק הרמב"ם כתנא דבי חזקיה. ודברי הכ"מ אינם ברורים דבפ"ג מה' חובל ומזיק הל' ו' מבואר דהרמב"ם לא פסק כתנא דבי חזקיה בדבר שאינו מתכוין דסבר לא חלקת דפטור מממון, והרמב"ם פסק שם דנתכוין לחברו משלם דמי ולדות. וכן כתב שם המ"מ דפסק כתנא דבי חזקיה רק בשוגג ולא באינו מתכוין, לכן צריך לומר דהרמב"ם פסק כרב אדא בר אהבה בב"ק דף מ"ב וכברייתא דר' חגי מדרומא דהוא דלא כר"ש דסבר כרבי ולא כתנא דבי חזקיה. והנה רש"י פ' לראב"א דקרא דולא יהיה אסון אחבירו קדריש ליה אם אין אסון בחבירו אפי' יש אסון באשה יענשו, אבל בדעת הרמב"ם א"א לפרש כן דהא למד בפ"א מה' נערה הל' י"ג דין פטור קלב"מ בשוגג מקרא דולא יהיה אסון, וכ' ואע"פ שהריגת האשה בשגגה. ולפירש"י ראב"א לית ליה דתנא דבי חזקיה כלל, וכבר בארתי בפ"ג מה' חובל ומזיק דדעת הרמב"ם דאיברא דלא נתכונו להריגת האשה דמה דאמרינן במצות שבמיתה הכתוב מדבר היינו זה לזה כדכתיב וכי ינצו אנשים, אבל הכאת האשה היה בכונה כדכתיב ונגפו. ולפי"ז מה דכתיב וכי ינצו אנשים ודרשינן במצות שבמיתה אינו דנתכונו זה לזה והכו האשה דא"כ היה הכאת האשה בלא כונה אלא דקרא מגלה דרק האנשים נצו במצות שבמיתה, אבל לא נתכונו להמית האשה ומ"מ דוקא אם לא יהיה אסון באשה יענש. וזהו מה דאמר ראב"א כי נתכונו זה לזה אע"ג שיש אסון באשה יענשו היינו שלא נתכונו לאשה כלל. כי נתכונו לאשה עצמה לא יענשו היינו שנתכונו להכות האשה ולא להרגה. אלא דצריכים אנו לבאר דלפי"ז דקרא דולא יהיה אסון הכונה אסון ממש ולא דין אסון וכדמסיק בכתובות דף ל"ה וא"כ היכי מתפרש קרא דואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, כיון דלא קיי"ל כרבי דהיינו ממון, והתוס' שם בכתובות ובסנהדרין כתבו דאף דולא יהיה אסון היינו אסון ממש מ"מ ואם אסון יהיה היינו דין אסון שנתכונו להמית האשה, אבל דחוק לפרש כן. ונראה דכיון דכל דין רוצח מבואר בפ' מסעי ובפ' משפטים כתב קרא רק כללות הדין, וכיון דמתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימים לערי מקלט, וב"ד לוקחין אותו ודנין אותו. וא"כ כשהוא קרוב למזיד דלא סגי ליה בגלות דמניחין אותו ביד גואל הדם שייך ע"ז לשון ונתת נפש תחת נפש דהא בקרא בפ' שופטים כתיב ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום. ומוכח דמה דשונא אינו גולה ויש רשות ביד גואל הדם להרגו זהו משפט מות, וא"כ שייך ע"ז לשון ונתת. וסמך קרא על מה דמבואר בפ' מסעי ובפ' שופטים דלהמיתו בב"ד צריך מזיד גמור ולהגמ' לר"ש ניחא יותר לאוקמי כרבי דונתת נפש תחת נפש ממון, אבל לתנא דבי חזקיה ולראב"א ע"כ נאמר דשייך לשון ונתת אפילו בשוגג קרוב למזיד וכנ"ל. והנה הראב"ד בש"מ בב"ק מפרש הא דראב"א באופן אחר דראב"א סובר כרבנן דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. ומפרש אנשים דכי נתכוונו זה לזה אע"ג שיש אסון באשה יענשו, היינו בהכאה שאין בה כדי להמית איש ויש בה כדי להמית אשה הרה, ובאופן זה ליכא חיוב מיתה ומש"ה יענשו בדמי ולדות, ולפי פרושו שפיר השיג על הרמב"ם דצריך לפסוק כרבנן. ובמה שהקשה הכ"מ במה שכתב הרמב"ם לתוך עדה מישראל ולא כתב גווני דאמר בגמ' כגון דקיימי ראובן ושמעון ולכן חזר בו וכתב דפסק כרבנן וטעמא דפטור משום דלא הוי התראה, ודבריו תמוהים וכבר תמה עליו הלח"מ בפ"א מהלכות חובל ומזיק הל' ד' ובפ"ד הל' ה' ע"ש שדבריו פשוטים וברורים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ד׳, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות רוצח ושמירת נפש כל הרמב״ם