רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ו׳

ספר נזיקין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ו׳

הלכה א׳

שְׁלֹשָׁה הֵם הַהוֹרְגִים בְּלֹא כַּוָּנָה:

הלכה ב׳

יֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְהַעֲלָמָה גְּמוּרָה וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא יג) "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה". וְדִינוֹ שֶׁיִּגְלֶה לְעָרֵי מִקְלָט וְיִנָּצֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

וְיֵשׁ הוֹרֵג וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קָרוֹב לְאֹנֶס וְהוּא שֶׁיֶּאֱרַע בְּמִיתַת זֶה מְאֹרָע פֶּלֶא שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב מְאֹרְעוֹת בְּנֵי אָדָם. וְדִינוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם נֶהֱרָג עָלָיו:

הלכה ד׳

וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר:

הלכה ה׳

וּמַה יַּעֲשֶׂה זֶה. יֵשֵׁב וְיִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִגּוֹאֵל הַדָּם. וְכֵן כָּל הָרַצְחָנִים שֶׁהָרְגוּ בְּעֵד אֶחָד אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֲרָגָן גּוֹאֵל הַדָּם אֵין לָהֶם דָּמִים. לֹא יִהְיוּ אֵלּוּ חֲמוּרִים מֵהַהוֹרֵג בְּלֹא כַּוָּנָה:

הלכה ו׳

כֵּיצַד. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרְגָה אוֹ הַסּוֹתֵר כָּתְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפְלָה אֶבֶן וְהֵמִיתָה. בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּיּוֹם בֵּין שֶׁסְּתָרוֹ בַּלַּיְלָה הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ פְּשִׁיעוּת הִיא שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ לְעַיֵּן וְאַחַר כָּךְ יִזְרֹק אוֹ יִסְתֹּר:

הלכה ז׳

סְתָרוֹ לָאַשְׁפָּה בַּלַּיְלָה אִם הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְאֵינוֹ נִקְלָט וְאִם אֵין הָרַבִּים מְצוּיִין בָּהּ כְּלָל הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְאֹנֶס וּפָטוּר מִן הַגָּלוּת:

הלכה ח׳

הָיְתָה הָאַשְׁפָּה עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם וְנִקְרָה אָדָם וְיָשַׁב שָׁם וְנָפְלָה עָלָיו אֶבֶן בִּשְׁעַת סְתִירָה וּמֵת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְאִם אַחַר שֶׁנָּפְלָה הָאֶבֶן בָּא זֶה וְיָשַׁב וְנָפְלָה עָלָיו וּמֵת הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת:

הלכה ט׳

וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְאַחַר שֶׁיָּצָאת מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ה) "וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ" פְּרָט לְמַמְצִיא עַצְמוֹ:

הלכה י׳

הַשּׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נִקְלָט שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כג) "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ" חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד. וְאֵי זֶהוּ שׂוֹנֵא זֶה שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מִפְּנֵי הָאֵיבָה. וְכֵן אִם נִכְנַס לְקֶרֶן זָוִית וֶהֱמִיתוֹ שָׁם בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. אוֹ שֶׁעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לַהֲרֹג. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג עַכּוּ"ם אוֹ בְּהֵמָה וְנִמְצָא יִשְׂרָאֵל הֲרֵי כָּל אֵלּוּ קְרוֹבִין לְמֵזִיד וְאֵינָן נִקְלָטִין:

הלכה י״א

הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַהֲרָגוֹ בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁגָגָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ה) "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר" מָה יַעַר שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַנֶּהֱרָג לְהִכָּנֵס לְשָׁם אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לְפִיכָךְ הַנִּכְנָס לַחֲנוּת הַנַּגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה לוֹ עַל פָּנָיו וּמֵת פָּטוּר מִגָּלוּת. וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה:

הלכה י״ב

מִי שֶׁהָיָה דּוֹלֶה אֶת הֶחָבִית לְהַעֲלוֹתָהּ לַגַּג. וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. אוֹ שֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. שֶׁזֶּה כְּמוֹ אָנוּס הוּא. שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הַקָּרוֹב לִהְיוֹת בְּרֹב הָעִתִּים אֶלָּא כְּמוֹ פֶּלֶא הוּא. אֲבָל אִם הָיָה מְשַׁלְשֵׁל אֶת הֶחָבִית וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגֵּלָה וְנָפְלָה עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגַתְהוּ. גּוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כג) "וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת" שֶׁיִּפּל דֶּרֶךְ נְפִילָה. שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ נְפִילָה מָצוּי בְּרֹב הָעִתִּים לְהַזִּיק וְדָבָר קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת. שֶׁהֲרֵי טֶבַע הַכָּבֵד לֵירֵד לְמַטָּה בִּמְהֵרָה. וְהוֹאִיל וְלֹא זֵרֵז עַצְמוֹ וְתִקֵּן מַעֲשָׂיו יָפֶה בִּשְׁעַת יְרִידָה יִגְלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ג

קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ בַּקּוֹפִיץ לַאֲחוֹרָיו וְהֶחֱזִירוֹ לִשְׁבֹּר הָעֶצֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הַקַּצָּבִים. כָּל שֶׁיָּמוּת בַּהוֹלָכָה שֶׁהִיא הַהַגְבָּהָה מִלְּפָנָיו וִירִידָה מֵאַחֲרָיו אֵינוֹ גּוֹלֶה עָלָיו. וְכָל שֶׁיָּמוּת בַּחֲזָרָה שֶׁהִיא עֲלִיָּה מֵאַחֲרָיו וִירִידָה מִלְּפָנָיו גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ גּוֹלֶה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ אֵינוֹ גּוֹלֶה. וַאֲפִלּוּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צֹרֶךְ עֲלִיָּה אֵינוֹ גּוֹלֶה:

הלכה י״ד

כֵּיצַד. הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחַת רַגְלָיו וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה פָּטוּר מִן הַגָּלוּת. וְכֵן הַמִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה. וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַגָּלוּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן קְרוֹבִין לְאֹנֶס:

הלכה ט״ו

הָיְתָה אֶבֶן בְּחֵיקוֹ וְהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהֵמִיתָה גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יא) "בִּשְׁגָגָה" מִכְּלָל שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ אֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה בָּא מִכֹּחוֹ אֶלָּא מִכֹּחַ כֹּחוֹ וְנִמְצָא כְּמוֹ אֹנֶס. וְכֵן הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתָמָר לְהַפִּיל תְּמָרִים וְנָפְלוּ מִן הַתְּמָרִים עַל תִּינוֹק וַהֲרָגוּהוּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁנָּפְלוּ מִכֹּחַ כֹּחוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַסִּבּוֹת:

קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו׳

א׳

ההורג בשגגה בהעלמה גמורה גולה כדכתיב ואשר לא צדה וגו' ואם היתה קרוב לאונס בשגגה שאירע בה דבר שאינו מצוי כגון סותר כותל בלילה לאשפה שאין הרבים מצויים בה כלל הוי קרוב לאונס ופטור מן הגלות כהוציא אחד את ראשו וקבל האבן שזרק קודם חברו דפטור כדתנן במתניתין ד"ח מדכתיב ומצא את רעהו ומת משמע שהיה שם ומצאו נשירת נשילת הברזל פרט לממציא עצמו אח"כ ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו כיון שהוא אנוס ויש שגגה קרובה לזדון כמו פשיעה כזורק אבן לר"ה או סותר כותלו לר"ה ואינו גולה שעונו גדול ואין גלות מכפרת לו ואם הרגו גואל הדם פטור וכן ההורג בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בזה אם הרגן גואל הדם אין להם דמים שלא יהיו חמורים מההורג בלא כוונה.

י׳

השונא שהרג בשגגה אינו נקלט חזקתו שהוא קרוב למזיד דכתיב והוא לא אויב לו וכדתנן ד"ט פרק הגולין ואי זהו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מפני האיבה כדתנן פרק (אי) זה בורר דף כ"ח ובספרי דרשינן מקרא דהוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול ב' שלשום ג'. וכן אם נכנס לקרן זוית והרגו שם בשגגה אינו נקלט כדדרשינן התם ד"ז אם בפתע פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתקוף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו כך פרש"י ז"ל בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו בלא מתכוין או השליך עליו להביא ירידה שהיא לצורך עליה כגון הרוצה להרים ידו בכח וברזל בידו ומשפיל תחלה ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל והרב ז"ל נראה דגריס פרט לירידה שהיה צורך עליה דאינו חייב גלות קרוב לאונס בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר דהוי לשון צידוד שלא נתכוון לצד שני והוי קרוב לאונס בשגגה פרט לאומר מותר דהוי כמזיד ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דלא צדה משמע שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק שלא היה יודע שיש שם אדם פרט וכו' או נתכוון להרוג זה והרג זה פטור מן הגלות כדילפינן לעיל ריש פ"ה ואפילו נתכוון לבהמה והרג את ישראל כדכתיב בבלי דעת פרט לזה כל אלו קרובין למזיד.

י״א

הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' מה יער שיש רשות לניזק ולמזיק שיכנס לשם אף כל וכו' יצאת חצר בעל הבית כדאמרינן ד"ז וכל שהרג בדרך ירידה גולה ולא בדרך עליה כדתנן התם זה הכלל וכו' דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ואפילו ירידה שהוא צורך עליה כדילפינן לעיל וכן הלכה לצד אחר.

י״ד

היתה לו אבן מונחת בחקו שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה פטור מגלות דכתיב בשגגה מכלל שהיתה לו ידיעה קודם וכדאמרינן ס"פ כיצד הרגל דדוקא כשהכיר בה קודם חייב גלות כדאמרינן וכן הסומא פטור מגלות כר' יהודה במתניתין דכתיב בלא ראות דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר פרט לסומא משום דכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער אפילו סומא הוצרך למעוטי קרא כדאמרינן דנ"ו. נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה כחכמים דפליגי אר' מאיר במתניתין ד"ז וסברי יש אם למקרא ונפל קרינן וכשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אלף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן וקרינא לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו ולא שהברזל השיל העץ המתבקע דהוי ככח כחו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו׳

ה׳

שהרגו בעד אחד: נ"ב, עיין השגות, ורבינו לדעתו בספר המורה חלק ג' פרק מ' בסופו עיי"ש ותבין דעתו, ויעוין במש"כ בהלכות מלכים:

י׳

וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה כו' קרובין למזיד: הכוונה, לפי שהנכנס ונהרג ממנו לא הוי ליה לאזדהורי, והממית לא היה לו ליכנס בכלי זיין בקרן זוית, כיון דיכול להכנס שם בקרן זוית איש אשר לא ידע לאזדהורי, תו לא הוי ליה ליכנס בכלי זיין ולכן הוי קרוב למזיד, אבל בהמניח הרי בעל הכד לא הניח כדו ברשות ואי משום דאידך בעי לאזדהורי ביה שלא לשבר את הכד אמרינן דבקרן זוית אין לו לחשוב שבעל הכד הניח את כדו שלא ברשות לכן פטור השובר, והוי כמו דאמרו למסקנא שאין דרכן של בני אדם להסתכל בדרכים, אטו אם ימית בכלי ברזל את חבירו דרך הילוכו בדרך יהיה נחשב לאנוס, נמצא דאדרבא מה דאמרו שם בהמניח דהמשבר פטור דאידך לא הוי עביד ברשות ואיהו היה מהלך כדרכו מטעם זה כאן חייב דאידך לא הוי ליה לאזדהורי ביה ואידך כי נכנס בכלי זיין לא היה לו רשות ועיין כ"מ ודוק:

י״ב

מי שהיה דולה וכו' פטור מן הגלות שזה כמו אנוס הוא וכו' שהרי דרך נפילה מצוי וכו': הכס"מ כתב, ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. והנה באמת הוא מחלוקת גדולה בגמרא בין רב חסדא לרבא, ורבינו פסק כרבא בפרק אלו הגולין, וז"ל הגמרא, אמר רב חסדא ל"ק כאן שהרגו דרך ירידה כאן שהרגו דרך עליה, דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג, ופירוש, דטעמא דדרך עליה לדידיה משום דלא סגי ליה בגלות ולית ליה כפרה ונהרג מן גואל הדם כמוש"ב רבינו בהלכה ד' ולכך גלי קרא דגר תושב שהרג לישראל (בזמה"ב) אינו נקלט וכל ישראל נעשין כגואלי הדם לכן נהרג, א"ל רבא ולאו קו"ח הוא, ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג, ורבא סובר דדרך עליה קרוב לאונס ולכך גואל הדם נהרג אם הרגו וגר תושב שהרג דרך עליה לישראל פטור, והא דנהרג הוא באומר מותר יעו"ש, וכן פסק רבינו גם באומר מותר כרבא לעיל פרק ה' ובפרקין הלכה י', ולזה כוון רבינו בנועם לשונו, ולא משכלו לבדו הוציא כן, ובאמת יפלא קצת סברת רב חסדא, ואולי סובר דדרך ירידה כיון דטבע הכבד לירד למטה במהרה וכיו"ב ודבר מצוי הוא לכן הנהרג פשע בנפשו דה"ל לאזדהורי, אבל דרך עליה לא היה צריך הנהרג לשמור את עצמו, וקרוב לזה בנכנס לנגר שלא ברשות דאמרו בפרק המניח (דף לב) לפי שאינו דומה ליער והביאו בתוספות מהירושלמי דאף אם ראוהו כשנכנס אינו גולה, וטעמא ע"כ משום דאיהו פשע בעצמו שלא היה לו לכנוס לרשות חבירו שלא ברשות, כן סבר רב חסדא בדרך עליה וזה נכון. ובאמת דבריו בהלכות ב' ג' ד' המה הצעה לכל מש"כ בהפרק הזה, וכאן ביאר דרך ירידה גולה ודרך עליה אונס פטור מן הגלות ואם הורגו גוה"ד נהרג וזה ברור: ודברי רבוותא בתוספות סו"פ כיצד הרגל וסנהדרין אינו מובן לי, שעמדו דמאשר לא צדה דכתיב בפרשת משפטים טפי ה"ל למעט נתכוין לצד זה והלך לצד אחר מגלות דדמי לפטורא טפי מהא דממעטינן מיניה נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה יעו"ש. ויפלא מאי פטורא דקא שמענא, הא האי דפטור בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה דלא סגי ליה בגלות וקרוב למזיד והוי כמו שצדה להרוג רעהו ואם הרגו גואל הדם פטור, אבל נתכוין לזרוק בצד זה ונפל לצד אחר פטור מטעם דהוי אנוס ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו, וכן בגר תושב בזה דאנוס אם הרג לישראל פטור ובזה נהרג וצ"ע, ויותר תימה מה שהקשו לרבנן דמחייבי אם נשמט הברזל מקתו והרג לגלות, מ"ש מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה, ויפלא דתמן מזיד הוי אבל כאן בנשמט הברזל מקתו לא הו"ל למיסק אדעתיה שישמט הברזל מקתו ולא נתכוין לזריקת הברזל רק לבקוע העץ, ונראה מדעתם דכולהו פטורי מטעם אנוס וז"א, ובדברי רבינו מבואר כ"ז היטב: אמנם כפי הנראה דכל עיקר דין מקלט הוא מטעם שמא יהרגנו גואל הדם, א"כ שפיר אמר ר' יוחנן ריש מכות ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה, לפי שהגואל הדם מותר להרגו בכ"מ, הן שלא עשו במזיד מעשה דכאשר זמם ולא כאשר עשה, א"כ לא שייך גואל הדם שעדיין חי הוא ולמה יגלו, וע"כ דאף במקום דלא שייך דין גואלי הדם הו"א דיגלו משום כפרה כדפריך תלמודין, וכן מוכח דישראל שהרג בשגגה את העבד גולה, אע"ג דעבד אין לו חייס ומותר בבתו ומאן איהו גואל דמו, הא כתב רבינו בריש הלכות אלו דכל הראוי לירושה הוי גואל הדם ומאן איהו יורשי העבד, ועיין בנזיר (דף סא) בשיטה וע"כ דגולה משום כפרה, וכן מהא דנגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם, הרי דמשום כפרה מגלין אותו. ואולי יש ליישב בזה דברי רבינו בהא דאם הרג גר תושב את העבד גולה, דכתיב והיו לכם הערים למקלט מגואל ודריש לכם ולא לגר תושב, הוא שגר תושב אינו נקלט מגואל הדם ונהרג, דלזה דין כל ישראל כגואלים, לכן גר תושב שהרג העבד שאין לו דין גואל הדם אינו נהרג רק גולה כמש"כ רבינו ועיין כס"מ, ולכן שפיר כתבו בתוספות ריש מכות ד"ה מעידין כו' שחייב גלות, דבשותק ואינו טוען מזיד הייתי גולה אעפ"י דאין אדם מתחייב עפ"י עצמו, משום דאם מזיד יהרגנו גואל הדם בכ"מ ונמצא דפוטר עצמו מיד גואל הדם ולא מתחייב עצמו ודוק:

י״ג

קצב שהיה מקצב כו': נ"ב, כן מפורש בירושלמי, וסוגיא דילן א"ש למעיין. ולפי גירסתו בפרק ו' מחובל ומזיק הלכה ד' ואב"א הא והא לנזיקין, א"כ לכולהו שינויי ירידה לצורך עליה עליה היא ופטור מגלות יעו"ש, ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו׳

ה׳

ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד א' או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג (בלי) [בלא] כונה. השגת הראב"ד: וכן כל הרוצחים שהרגו בעד א' או בלא התראה וכו'. א"א תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם. הכ"מ כתב דכונת הרמב"ם בעדות מיוחדת אבל קשה לבאר כן דעת הרמב"ם דהא בפ"ד הל' ח' גבי כונסין אותן לכיפה כתב להדיא עדות מיוחדת וכאן כתב ע"א מוכח דכונתו כפשוטו. לכן נראה דסובר הרמב"ם דהא דכתיב לא יקום ע"א באיש זהו ע"י ב"ד שב"ד יחייבו אותו. אבל גואל הדם כשהאמין להעד והרג הרוצח אינו נהרג, דעד אחד ג"כ יכול לפטור ממיתה כיון שלפי דברי העד אין לו דמים, ואף דבממון לא מהני ע"א לפטור היכא שצריך עדים זהו משום דהוי כמו הוצאה מהתובע וקרינן לא יקום ע"א באיש, ואם נימא דכונת הרמב"ם אם גואל הדם ראה בעצמו היה מיושב יותר רק דא"כ הרי הם ב' עדים דקרובי הנרצח כשרים להעיד כמש"כ הכ"מ בפי"ב מה' עדות הל' כ'. ולפי"ז נמצא דבאמת איכא נ"מ בין מי שהרג בעדים קרוב למזיד דלא סגי ליה בגלות, ובין מי שהרג בעד אחד, דקרוב למזיד מתירין ב"ד את דמו לגואל הדם, ואף דקיי"ל רשות ביד גואל הדם ולא מצוה, אבל עכ"פ אין ב"ד מחוייבין להציל אותו מיד גואל הדם. וכיון דבתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימים לערי מקלט וב"ד שולחין ולוקחין את הרוצח ודנין אותו, וא"כ אם יהיה שם גואל הדם ויתברר שהרג קרוב למזיד אין ב"ד שומרין את הרוצח ומניחין אותו ביד גואל הדם, אבל בהרג בעד אחד כיון דאצל ב"ד אין בירור שהרג הרי מצווין להצילו, וכל מי שיכול להציל אותו מיד גואל הדם מחוייב להצילו והרמב"ם לא כתב כאן דיש רשות לגואל הדם להרגו, ורק דאם הרגו גואל הדם אין להם דמים והיינו דנפטרין ע"פ עד א', ונתיישב השגת הראב"ד שכתב ואיך נאמין בע"א להתיר דמו של זה לגואה"ד, דאין מתירין דמו כלל אלא דאם הרגו פטור:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו׳

י״ג

ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'. וכתב מרן בסוף דבריו וז"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ"ע כעת.

י״ד

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ו׳, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות רוצח ושמירת נפש כל הרמב״ם