רמב״ם - הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ג׳

ספר נזיקין · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות רוצח ושמירת נפש · פרק ג׳

הלכה א׳

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּזָדוֹן בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וֶהֱמִיתוֹ. אוֹמְדִין דָּבָר שֶׁהִכָּהוּ בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהִכָּה עָלָיו. אִם רָאוּי אוֹתוֹ חֵפֶץ לְהָמִית בְּאֵיבָר זֶה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ" (במדבר לה יח) "אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ". עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מַכֵּהוּ עַל לִבּוֹ לְמַכֵּהוּ עַל יְרֵכוֹ:

הלכה ב׳

הוֹאִיל וְנֶאֱמַר (במדבר לה יז) "אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ" מִכָּאן שֶׁאוֹמְדִין מְקוֹם הַמַּכָּה. וּכְשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין הַחֵפֶץ שֶׁהִכָּה בּוֹ וּמְקוֹם הַמַּכָּה כָּךְ אוֹמְדִין כֹּחַ הַהַכָּאָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "בְּאֶבֶן יָד" מִכָּאן שֶׁמְּשַׁעֲרִין אֶת הַיָּד. אֵינוֹ דּוֹמֶה זוֹרֵק אֶבֶן בַּחֲבֵרוֹ בְּרִחוּק שְׁתֵּי אַמּוֹת לְזוֹרֵק בּוֹ בְּרִחוּק עֶשֶׂר שֶׁבְּרִחוּק עֶשֶׂר יִהְיֶה כֹּחָהּ יָתֵר. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה זוֹרֵק בְּרִחוּק עֶשֶׂר לְזוֹרֵק בְּרִחוּק מֵאָה שֶׁבְּרִחוּק הַמָּקוֹם בְּיוֹתֵר יִתְמַעֵט כֹּחַ הַהַכָּאָה:

הלכה ג׳

וְכֵן מְשַׁעֲרִין הַמַּכָּה עַצְמָהּ וּמְשַׁעֲרִין כֹּחַ הַהוֹרֵג וְכֹחַ הַנֶּהֱרָג. אִם הוּא גָּדוֹל אוֹ קָטָן אוֹ חָזָק אוֹ חַלָּשׁ אוֹ בָּרִיא אוֹ חוֹלֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ". מִיתָתוֹ שֶׁל זֶה מְשַׁעֲרִין כָּל סִבּוֹתֶיהָ:

הלכה ד׳

כְּלִי בַּרְזֶל לֹא נָתְנָה בּוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה טז) "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא". וַאֲפִלּוּ בְּמַחַט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֹד כְּמוֹ מַחַט אוֹ שִׁפּוּד אוֹ סַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם הִכָּהוּ בְּעֶשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אוֹמְדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְדִין הָעֵץ אוֹ הָאֶבֶן:

הלכה ה׳

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּלֹא כְּלִי וֶהֱמִיתוֹ. כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אוֹ נְגָפוֹ בְּרֹאשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ מְשַׁעֲרִין כֹּחַ הַמַּכֶּה וְכֹחַ הַנֶּהֱרָג וּמְקוֹם הַמַּכָּה. אֵינוֹ דּוֹמֶה דּוֹחֵף חֲבֵרוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ לְבוֹעֵט בּוֹ בְּרַגְלוֹ בְּכָל כֹּחוֹ. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מַכֵּהוּ עַל לִבּוֹ לְמַכֵּהוּ עַל מָתְנָיו. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה חַלָּשׁ הַמַּכֶּה אֶת הַבָּרִיא הֶחָזָק לְבָרִיא חָזָק הַמַּכֶּה חַלָּשׁ אוֹ חוֹלֶה:

הלכה ו׳

וּמִנַּיִן שֶׁמְּשַׁעֲרִין בְּכָל אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כא) "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה". אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיָדוֹ הִצְרִיךְ הַכָּתוּב לִהְיוֹת הַהַכָּאָה בְּאֵיבָה מִכְּלָל שֶׁמְּשַׁעֲרִין כֹּחַ הַהַכָּאָה:

הלכה ז׳

וְכֵן הַדּוֹחֵף אֶת חֲבֵרוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת מְשַׁעֲרִין גֹּבַהּ הַמָּקוֹם שֶׁהִפִּילוֹ מֵעָלָיו וְכֹחַ הַנִּדְחָף. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁנָּפַל לְגָדוֹל שֶׁנָּפַל. וּמִנַּיִן שֶׁמְּשַׁעֲרִין גֹּבַהּ הַמָּקוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כ) "וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ". וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בְּגָבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּבוֹר לְעִנְיַן בְּהֵמָה:

הלכה ח׳

אֶחָד הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ. אוֹ שֶׁהִכָּהוּ בְּגוּשׁ עָפָר אוֹ בְּגוּשׁ מֶלַח וְגָפְרִית אוֹ בְּסַל מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וַאֲפִלּוּ בְּפֶלַח דְּבֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה יז) "אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ" כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְהָמִית וְהַכֹּבֶד הוּא שֶׁמֵּמִית:

הלכה ט׳

הַדּוֹחֵף אֶת חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאִם לָאו חַיָּב. וְכֵן אִם כָּבַשׁ עָלָיו [בְּתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ] בְּתוֹךְ הָאֵשׁ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ כֹּחַ לַעֲלוֹת וּמֵת חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַדּוֹחֵף בַּתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לְמַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּי חֲבֵרוֹ וְחָטְמוֹ עַד שֶׁהִנִּיחוֹ מְפַרְפֵּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְחַיּוֹת. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בַּצִּנָּה אוֹ בַּחַמָּה עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁבָּנָה עָלָיו מָקוֹם עַד שֶׁמָּנַע מִמֶּנּוּ הָרוּחַ. אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לַמְּעָרָה אוֹ לַבַּיִת וְעִשֵּׁן עָלָיו עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת שֶׁל שַׁיִשׁ וְהִדְלִיק עָלָיו נֵר עַד שֶׁהֱמִיתוֹ הַהֶבֶל. בְּכָל אֵלּוּ נֶהֱרָג עָלָיו שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁחֲנָקוֹ בְּיָדוֹ:

הלכה י׳

אֲבָל הַכּוֹפֵת אֶת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ בָּרָעָב עַד שֶׁמֵּת. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁסּוֹף הַצִּנָּה אוֹ הַחַמָּה לָבוֹא לְשָׁם וּבָאָה וֶהֱמִיתַתּוּ. אוֹ שֶׁכָּפָה עָלָיו גִּגִּית. אוֹ שֶׁפָּרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה. אוֹ שֶׁהִשִּׁיךְ עָלָיו אֶת הַנָּחָשׁ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם שִׁסָּה בּוֹ כֶּלֶב אוֹ נָחָשׁ. בְּכָל אֵלּוּ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וַהֲרֵי הוּא רוֹצֵחַ. וְדוֹרֵשׁ דָּמִים דּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ דָּם:

הלכה י״א

וְכֵן הַדּוֹחֵף חֲבֵרוֹ בְּבוֹר וְהָיָה שָׁם סֻלָּם שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת עָלָיו. אוֹ שֶׁזָּרַק בּוֹ חֵץ וְהָיָה תְּרִיס בְּיָדוֹ לְהָגֵן עָלָיו. וּבָא אַחֵר וְסִלֵּק אֶת הַסֻּלָּם וְהֵסִיר אֶת הַתְּרִיס. שְׁנֵיהֶן אֵין נֶהֱרָגִין בְּבֵית דִּין. אֲפִלּוּ הָיָה הַדּוֹחֵף עַצְמוֹ הוּא שֶׁחָזַר וְסִלֵּק הַסֻּלָּם פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין. וְנִדְרָשׁ מִמֶּנּוּ הַדָּם:

הלכה י״ב

הַזּוֹרֵק צְרוֹר בַּכֹּתֶל וְחָזְרָה הָאֶבֶן לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁמִּכֹּחוֹ הִיא בָּאָה. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן וְהָרְגוּ. בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פְּטוּרִין. חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת אֲפִלּוּ לְסוֹף מֵאָה אַמָּה חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ג

זָרַק אֶבֶן לְמַעְלָה וְהָלְכָה לַצְּדָדִין וְהָרְגָה חַיָּב. הַכּוֹפֵת אֶת חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְרֹחַ וְהֵצִיף עָלָיו מַיִם וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו. וְהוּא שֶׁיָּמוּת מִכֹּחַ רִאשׁוֹן הַבָּא מִמַּעֲשָׂיו:

קרית ספר · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג׳

א׳

המכה את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין אם ראוי להמית אותו חפץ באבר זה או לא דכתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד הכהו ודרשינן בספרי לפי שהוא אומר וכי יריבון אנשים וגו' שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו בין שאינו כדי להמיתו ת"ל ואם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ומדכתיב אשר ימות בה משמע שאומדין מקום המכה כמו שאומדין החפץ וכך אומדין כח ההכאה דכתיב באבן יד מכאן שמשערין כח היד וכן משערין המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג וכל כיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה במיתתו של זה משערין כל סבותיה כדאמ'.

ד׳

כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור דכתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת רוצח הוא ודרשינן פרק הנשרפין דף ע"ו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהו לפי' לא נתנה בו תורה שיעור דלא נאמרה יד בברזל כאבן וכלי דכתיב ואם באבן יד בכלי עץ יד דמשמע שיש בו מלא אחיזה דבעיא שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת ולא כתיב יד משמע כל דהו ממית ע"י תחיבה שתוחב לו מחט בוושט או בלבו והני מילי דברזיה מיברז כלומר דרך חידוד אבל לארכו דרך הכאה שיעורא בעי וכדאיתא התם ואם הכהו בלא כלי והמיתו כגון בידו וכיוצא בזה משערין במה שהרגו וכוחו ועל אבר שהכהו וכח הנהרג וכדדרשינן בספרי או באיבה הכהו בידו ומת לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל ואם בכלי וגו' אין לי אלא שהרגו באלו דחפו חנקו בעטו מנין ת"ל הכהו בידו וימת מות יומת המכה מכל מקום ואע"פ שנאמר בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה ומני' שמשערין גובה המקום שדחפו דכתיב ואם בשנאה יהדפנו וכדדרשינן בספרי.

ח׳

אחד המכה את חברו באבן או בעץ או בגוש עפר ומלח וכיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה כל שהוא ראוי להמית והכובד הוא שממית וכדדרשינן בספרי ובסנהדרין.

ט׳

הדוחף חברו למים או לאש ואינו יכול לעלות משם או שעשה בו מעשה שאינו יכול להנצל מן הרעה שהביא עליו עד שימות הרי זה נהרג דהוי כמי שחנקו בידו אבל גרם שבא עליו רעה אין ממיתין אותו כיון שלא הביא הוא הרעה עצמה ודורש דמים ידרוש דמו וכדתנן להו פרק הנשרפין דף ע"ו ובגמרא כבש לתוך האור ואינו יכול לעלות מנ"ל דאמר קרא או באיבה לרבות המצמצם דהיינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום ואמרינן התם כפהו בחמה ובצנה ומת חייב סוף חמה לבוא שלא היתה שם בשעה שכפהו אבל סופו לבוא כאן וסופו למות דגרמא הוא ודינו מסור לשמים דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר וכן דחפו לבור וסולם בבור או זרק חץ והיה תריס בידו ואחר כך התיר את הסולם או את התריס מידו פטור. זרק אבן בכותל חזרה לאחוריה כחו היה וחייב וכגון המשחקין בכדור כדאמ' התם בע"ז דסתמא כמה דעיילי ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל וכדאיתא התם. זרק אבן למעלה הלכה לצדדין והרגה חייב דאכתי כחו הוא אלא שהוא כח כחוש וכדאיתא התם וכן כפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא בכח ראשון גירי דידיה הוא כזורק בו חץ אבל בכח שני שלא נפלו המים מיד בצאתן מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא כחו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג׳

ד׳

והוא שיהיה לו ח[ו]ד כמו מחט או שפוד וכו' אבל אם הכהו כו': נ"ב, זה פירוש הלשון דברזיה מיבריז כאמור בחולין (דף ח) ע"ש:

י׳

[או ש]כפה עליו (את ה)גיגית וכו': פירוש שכיון שהאויר דוחקו וחונקו מתנענע באיבריו ומנענע מעט בכחו הגיגית ונפתח האויר כמחט סדקית, משא"כ בבנה עליו חייב, ועיין כסף משנה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג׳

י׳

אבל הכופה את חברו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובא והמיתתו או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך עליו את הנחש ואצ"ל אם שיסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח ודורש דמי[ם] דורש ממנו דם. כתב הכ"מ: ומש"כ או שכפה עליו גיגית וכו'. ומ"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למש"כ וכו' שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב, ושמא י"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכו' ונתרבה ההבל שהמיתו, ולפיכך חייב משא"כ בכפה עליו גיגית וצ"ע עכ"ל, ותירוצו אינו מבואר כלל דאין שום מקום לחלק דבשביל שמנע מעט מעט יהיה חייב יותר מבסותם בפעם א', ובאמת גם הכ"מ הרגיש בחולשת החילוק וכתב וצ"ע. וראיתי במרכה"מ שכתב שני תירוצים ושניהם אינם מיושבים. תי' א' כתב דבנה עליו מקום היינו שבנה על חוטמו ממש וזה א"א דעל חוטמו ממש כבר כתב וה"ה למניח ידו על פי חברו וחוטמו. ועוד דבזה לא צריך לכתוב עד שמנע ממנו הרוח כמו שלא כתב במניח ידו על פיו וחוטמו. ואם הכונה שבנה על חוטמו ופיו נשאר מגולה א"כ לא מנע ממנו הרוח. תי' ב' כתב דמה שכתב הרמב"ם אח"כ ועישן עליו קאי גם על בבא זו. וגם זה אינו נכון דגבי ועישן עליו או הדליק את הנר כתב והמיתו ההבל, וכאן כתב עד שמנע ממנו הרוח. ונראה דהחילוק הוא דבהלכה ט' מיירי כל ההלכה שעשה פעולה בגופו של הנרצח שע"י זה מת וזהו הדוחף את חברו וכו' וכן אם כבש וכו' וה"ה למניח ידו וכו' או שכפתו והניחו בצנה וכו', ולכן גם מה שכתב או שבנה עליו מקום הוא חד בבא עם או שכפתו. והדבר מסתבר מצד עצמו דענין של בנין מקום הוא דבר שצריך זמן וא"א אם לא יהיה כפות, וזה מבואר ממה שכתב אח"כ או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שמת בהבל, וקשה למה צריך שהכניסו ומה איכפת לן שהיה שם מקודם. ומוכח דע"כ צריך שיעשה מעשה בגופו ולכן מצטרף מעשה ההכנסה עם העישון או הדלקת הנר, אבל בהל' י' מיירי בשני ענינים מקודם כתב דאפי' בכפתו פטור בהניחו בסוף חמה לבוא או שמת ברעב דאין גרם המיתה באה תיכף אח"כ כתב אופנים שלא עשה מעשה בגופו וזהו כפה עליו גיגית או שפרע עליוה מעזיבה. ומבואר בזה דהם שני דינים דגרמא גמורה וזהו שלא הותחל תיכף סבה הממיתה לא מהני מעשה בגופו תחלה, והיכי שהותחל תיכף סבה הממיתה ע"י מעשיו ורק דלא הוי כמו חץ שהולך מכחו, וכדמחלק בגמ' בב"ק דכ"ב בין אשו לחץ, ואף דקיי"ל אשו משום חציו גבי מיתה פטור, בזה מהני אם עשה מעשה בגופו קודם, ועישן עליו נמי אינו הולך העשן מכחו. וכן הדליק את הנר לכן צריך דוקא מעשה בגופו. ובזה מבואר מה דכתב גבי הציף עליו מים בהל' י"ג הכופת את חבירו. וכן הוא בגמ', משום דגם המים הראשונים אין הולכים מכחו ממש כמו חץ. -השמטות ומלואים- לכאורה יש סתירה לדברי ממה דאמר בגמ' על כפה עליו גיגית תסתיים דרבא הוא דאמר פטור דאמר רבא כפתו ומת ברעב פטור, ולפימש"כ אין שייכות מזה לזה אך באמת י"ל דלמסקנא דאמר אדרבא תסתיים וכו' ומשני התם בלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה הכא בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה ע"כ יש נ"מ מזה לזה דגבי כפתו ומת ברעב כ' רש"י דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו, ומ"ד פטור בכפה עליו גיגית הוא רק משום דלא עשה בו מעשה בידים וממילא באמת לא קיימא התסתיים בשום צד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ג׳, מתוך הלכות רוצח ושמירת נפש שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות רוצח ושמירת נפש כל הרמב״ם